זהר א, דף סא ע"ב ביאור המלות:
זהר א, דף סא ע"ב טופסיסא מרבדים:
זהר א, דף סא ע"ב דקומרא מכסה:
זהר א, דף סא ע"ב דקולפא עצים: והענין מרבדים אחוזים בעצים ומכסה על העצים מלמעלה כדמות חופה:
זהר א, דף סא ע"ב גיליון. אמרתו מ' אדנ"י שהיא לבוש לשם הוי"ה ת"ת. וענין בזע עניינו הפירוד ולא לבד היה שפשט לבושו והסיר מעליו אמרתו. דהיינו שלא נתייחדו יחד שם יהו"ד בשם אדנות. אלא בזע פורפירא דיליה פרץ פרץ באותיות אדנות וקרעם לקרעים. דהיינו שנתבטל גם הייחוד של שם אדנ"י שהוא סוד ושמו אחד שאין מדרגות השכינה בעצמ' נקשרות ומיוחדות והיינו הן אראלים צעקו חוצה מלאכי וגומר:
זהר א, דף סא ע"ב ופקיד ליה וגומר כלו' משפיעו ופוקדו. ולשון צוה הוא כמו לשון מצוה שפי' סוד היחוד כנודע. והיינו צוה ייחדו והאירו מימי קדם שהם ו' קצוות כנודע. ובמקום אחר פי' בזוהר כי ימי קדם הם מלמעלה מהחכמה ורצה בזה כי במקום שהי' משפיעו ומאירו מימי קדם בצעו עתה בגלות:
זהר א, דף סא ע"ב וביומא דאתחרב וגו' בזע לי' וא"ת למה בצעו אז ולא בדינים אחרים שנעשו בעולם לזה אמר שלא הי' אפשר לבית המקדש ליחרב אם לא בצעו וז"ש בגין דהאי פורפירא יקרא דיליה כבוד החופף בבית המקדש:
זהר א, דף סא ע"ב ותיקונא דיליה שכל צורת הבית ותכונתו נעשה לרמיזתה. ולכך להורסו צריך קודם לבצוע אמרתו: ואפשר דתיקונא דיליה דקאמר אהדר לקב"ה והכי קאמר יקרא דיליה בין הספירות להתיחד עמה ואין לו תיקון זולתה. ויקרא דא היינו כבוד מהחכמה. ותיקונא היינו כונן שמים בתבונה מהבינה ודאי. ואין לת"ת יניקה מי"ה אלא בהתייחד ו"ה בענין שגם לת"ת נמשך חלול כבוד:
זהר א, דף סא ע"ב הה"ד עשה ה' אשר זמם. שהי' ירא שלא יהיה כן במחשבתו:
זהר א, דף סא ע"ב מאן יקר ובי מקדשא ופורפירא הכל ענין א' והכל רמז לשכינה:
זהר א, דף סא ע"ב מסתכל ביה להשפיעו וחביב עליה בסוד אהבה כנודע אל הייחוד:
זהר א, דף סא ע"ב ויחרב בי מקדשא ויהיה נמשך מזה פירוד לשכינה כי זה תלוי בזה כדפי':
זהר א, דף סא ע"ב דהוה אתי לגביה. ג' פעמים בשנה יראה וגו':
זהר א, דף סא ע"ב לביש ההוא פורפירא סוד היחוד:
זהר א, דף סא ע"ב בקדמיתא יתבא בראש אמיר ולשון אמרתו הוא לשון אמיר לשון רוממות. והענין כי אילן נאה הוא הת"ת והיא עטרה על רישיה המ'. נמצא יתבא בראש אמיר האילן ומאמר זה הוא בספר הבהיר. ובזה היתה נשפעת מימי קדם כדפי' לעיל וז"ש והיה מימי קדם ודאי:
זהר א, דף סא ע"ב הן אראלים וגומר היינו בזע פורפירא כדפי' לעיל שאין היחוד וקשר אל הנערות הראויות לה שהם ז' היכלות והם בתי בראי ג"כ בוכים כולם:
זהר א, דף סא ע"ב היינו בזמנא דאתחריב וגו' קשיא ליה כי ענין זה אינו דוקא בזמן שנחרב הבית. אלא ג"כ בכל עת שהוא עושה דין ברשעים כדתנינן דלית חדווא וגומר כדלקמן. וא"כ נמצא דבזע פורפיר' דקאמר או יהיה בכל עת שיהיה דין. או לא יהיה ג"כ עתה. לזה אמר כי אדרבא בעת שעוש' דין יש יחוד למדה זו שהיא מתרוממת עם בעלה ע"י מעשה הדין. וז"ש אבל בזמנא וגו' וזהו ובאבוד רשעי רנה כדפי'. ומאי דקשיא לך הא תנינן לא קשה מידי דהיינו כאשר אין מדת הדין צודקת בכל כחותיה שאז אין הת"ת מסכים עמה בדין ההוא ולכך אין יחוד גמור. ואין רנה. וזהו כדין לית חדוה:
זהר א, דף סא ע"ב דמשתתפי בהדייהו דישראל. ואין עניינם תלוי עד שתמלא סאתם של המרעים אלא הדבר תלוי בתשובתם. ומצרים יוכיחו כי היה להם ד' מאות שנה. ומפני שישראל נתעוררו בתשובה מיד ספו כרגע עם היות שלא נתמלא סאתם של אומות:
זהר א, דף סא ע"ב ארבעים לאלקאה וגומר הענין שהאדם נברא מד' יסודות והם נגד ד' אותיות שבשם י' מים ה' אש ו' רוח ה' עפר וכל א' כלולה מעשר לכך הם מ' ולפי' המכות היו ארבעים והיו חסר חד. מפני שהם ל"ט קללות שבהם נתקללו אד"ם חו"ה נח"ש אר"ץ. והארץ לא היה לה כי אם ט' קללות כי סטרא דשמאלא לא סלקא מ' שלמות אלא חסר חד. כי אחד הוא הכתר שמצדו אין חצונים והוא האחד השלם ה' למבול ישב דלא אזיל עם דינא אבל היו י"ג י"ג י"ג כדפי' במשנה במסכת מכות [דף כ"ב] דהיינו מלכות עם קו החסד יסוד המים [ג'] שהם חח"נ. ומלכות עם קו הדין (שהם) יסוד האש. ג' שהם בג"ה. ומלכות עם קו הרחמים ג' יסוד הרוח שהם דת"י. ולפי' הם ג' של עפר במים וג' של עפר באש וג' של עפר ברוח היינו ג' פעמים י"ג. והם סוד ג' שמות שהם מלך מלך ימלוך כנודע שהם ב' חג"ת והיינו ג' דיינים הא' ת"ת תורה קורא הפסוקים. הב' בגבורה אומר הכה. הג' חסד אומר והוא רחום מונה שלא יוסיף להכות לרחם עליו: שליח ב"ד מכה והם עשר נגד כל א' מהדיינים וט' לשליח ב"ד ג' משתתף בכל דיין ודיין ולפי' י"ג לימין י"ג לשמאל י"ג לפניו ת"ת:
זהר א, דף סא ע"ב ובירוש' דרך אחרת דהיינו עשר לימין אדם. עשר לשמאל חוה עשר לנחש חוט השדרה תשעה לארץ לפניו המביט לארץ ואין אנו צריכים אלא דרך המשנה כדפי' כי העיקר הוא לייחד הארץ עם השלשה על הדרך שפירשנו דהיינו י"ג י"ג י"ג כי תשעה של ארץ לכפרתה נוטל אדם ג' מהם וחוה ג' מהם ונחש ג' מהם וארץ יוצאת מקללותיה. ואחר שקבל ל"ט נתכפר והרי האחד שנשאר שלא קבל הוא פן יוסיף בסוד המוסיף שהוא האחד המייחד והוא שורה על המ' בסוד כתר שבה והוא להשפיע בה ברכות לתקן הקללות. לכן לא יוסיף פן יוסיף ונמצא סוד המוסיף ח"ו מקלקל לכך אין לחצונים אלא ל"ט: ולהיות האדם נברא מארבעים קדושים היחוד הקדושים צריך להלקות לתקן מה שפגם בהם וז"ש בגין דבר נש מד' סטרי עלמא אתברי. וא"ת הא תינח כאשר המלקות לתקן כדפי' אמנם כאן היה ממש להעבירם מן העולם ואין להם כפרה א"כ מאי ארבעים דלא שייך בהו הכי. לזה אמר ואצטריך ארבעים לאלקאה ולאתמחי בעלמא כדי לבטל תכונתם ושורשם ולבטל הרכבתם מד' יסודות העליונים הוצרך להעביר ולגלגל עליהם מ' יום שבזה נמחו ד' יסודם. והשתא ניחא דלא הוו ל"ט הענין ארבעים חסר א' כענין המלקות ממש משום דהתם לא יוסיף כדי שישאר המוסיף לתקן. אמנם כאן שהי' ביטולם מכל וכל כל ארבעים הסכימו לרעתם. דהיינו ארבעים יום מדת יום מדת לילה מ' לילה. ואל תשיבני מדלקמן דקאמר ה' למבול ישב ישב ולא אתא עם דינא. דאדרבה זה הי' הסכמתו שאם היה בא היה פועל רחמיו אמנם הסתלקו גרם שנפעל הדין בחזקה והיינו ההסכמה. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף סא ע"ב והרא"ג כתב רבי אלעזר אזל לגביה דרבי יוסי וכו' אתקין ליה ה"ג: תופסיתא דקומרא נראה כפי הענין הם מצעות חשובות של משי ורקמה שיושבים עליהם הפחות והסגנים: אפשר דשמעת מאביך וכו' הוקשה לו בכתוב תלת חד עשה ה' אשר זמם וכי מלכא חשיב קודם לאבאשא לבנוי כדלקמן. ב' בצע אמרתו מה פתרונו אם בצע ר"ל השלי' כמו והיה כי יבצע ה' כדפי' המפרשים. ואמרתו ר"ל אמירתו ודבורו היל"ל אמרתו בחירק ולא בסגול. ואם נאמר בצע מלשון מדלה תבצעני שהוא לשון בציעה וחתיכ' אינו צודק גבי אמרתו וכן נמי א"א לפרשו כמו מה בצע. ג' אשר צוה מימי קדם מאי קאמר: דבצע פורפירא דיליה ר"ל קרע את לבושו וכן פי' הערוך אדרת שנער פורפיר בבלא'. דהיינו המלכות והקריעה דשייך בה היינו ירידת בחינה מבחינותיה אשר למעלה במקומה קרי קריעה. שקודם החרבן היו כל נצוצי השכינה כאחד אבל עתה אחר החרבן הוצרך לרדת ניצוץ ממנה בתוך הגלות ובתוך הקליפות. נמצאת כביכול קריעה לשנים. פקיד לה מאינון יומי קדמאי פקיד שתהיה נזונת ונשפעת מימי קדם ו' קצוות שקדמו לכל המציאות א"נ ימי קדם הם י"ג תיקוני דיקנא דאריך כנז' באדרא דף קל"ד והיא נזונת מהם: יקרא דיליה בסוד ובהיכלו כלו אומר כבוד כנז' בפ' פנחס דף ר"נ בענין קידוש החדש וכן נק' כבוד כאומ' כי מלא כבוד ה' את בית ה': ותיקונא דיליה כי כל השרוי בלא אשה אינו אדם ולא אתתקן: א"ל חמוי עשה ה' אשר זמם ה"ג ופי' ר' אלעזר לא חש לתרץ כי אם הקושיא העצמית ובתירוצה חשב שכבר הבין חמיו. והוא לא הבין עדין כי הוה ס"ד שהם ב' דברי' א' עשה ה' אשר זמ' וא' בצע אמרתו ונתתרץ לו א' והוקשה לו האחרת. עד שחזר ליישב בדרך משל ומליצה שהכל א': הוה לביש ההוא פורפירא היה מתייחד עם המ' והיו מתלבשים ד' בגדי לבן בד' בגדי זהב כנז' בתיקונים דהיינו ד' אותיות ההויה בד' אותיו' אדני וה' בהיכל קדשו: האי אמרתו וכו' עד וגומר אינו מהזוהר כי אם מספר הבהיר כך שמעתי גם בפקודין איתא כי האי גוונא על פסוק נפלה עטרת ראשנו: ונר' לומר שהכניסוהו כאן בין הדבקים לפרש מציאות הקריעה הנז' דקאמר בזע פורפירו באיזו בחינה קרינן בה אתבזע. וה"פ בקדמיתא פי' קוד' החרבן יתבא בראש אמיר פי' אמיר הוא ענף גבוה שבכל האילן והוא משל אל הת"ת שעולה בסוד הדעת. ושם היתה המלכות בסוד אשת חיל עטרת בעלה וז"ש והא אתערו עטרה לרישא ה"ג כלומר והא אתערו חבריא בדרוש זה שהיא עטרת לרישא דת"ת: ואילן נאה לפניו שבהיותה עטרת בעלה תגא דס"ת נמצאת אילן נאה שהוא הת"ת לפניו למטה ממנו על דרך ריש לקיש הוה יתיב קמיה דר' יוחנן על שהיה תלמידו ולמטה ממנו קריה ליה לפניו. א"נ אילן נאה היינו היסוד דאיקרי יפה נוף וגו' היה לפניו כלומר למטה ממנה כנזכר: ואיהי מימי קדם כי בהיותה אז בסוד אשת חיל עטרת בעלה היתה נשפעת ונזונית מימי קדם כדפי': וכדין כלומר ועתה אחר החרבן עציבו קמיה וכו' כלומר ירדה במקום העצבון והדאגה וז"ש בבתי בראי בר מהיכלין כנזכר בתיקונים דף י"ו וכ"ב וזהו חוצה: קמי דקב"ה ואי תימא הא תנינן דלית חדוה קמי קב"ה כד איהו עביד ה"ג: או עד דלא אשתלים ה"ג: לית חדוה קמיה על דאתאבידו וכו' אלא אינון גרמין ביש לגרמייהו דהא לא עביד בהו דינא וכו' ה"ג: כימי יהושפט וכן כלהו דהא וכו' ה"ג: כי לימים עוד שבעה וגו' לכל חד עשרה א"ל האי קרא דכתיב ותשחת וגו' ה"ג עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף סב ע"א במיין רתיחן וגומר כתב הרח"ו נר"ו ז"ל נלע"ד הכוונה כי הנה כשהשפע ע"י הת"ת שיונק מבינה ומשפיע במלכות אז הוי רחמים. וכד ת"ת אסתלק מתערב בינה ומלכות ששניהם דין בלי שיתוף רחמים ע"י הגבורה. ואז הוו מים רותחין בסוד ב' דמעות רותחין גבורה והוד ואז נתחרב עלמא: ואו' ת"ח נשמתא נפקת ואעל בין טורי פרודא ואתחבר רוחא וגו' הענין כי נודע דטורי פרודא הם ד' חיות שבמטטרו"ן דעלייהו אתמר ומשם יפרד כנזכר פ' חקת דף קפ"א ע"א ופ' פקודי דף רל"ד שו' ל"ו שנק' הרי בתר. וידעת כי יש חיות עליונות אלהיות ותחתיהן ד' חיות שבמטטרון כנזכר פ' פנחס רל"ד ע"ב. והנה מי"ס אלהיות היא הנשמה ומד' חיות הפרוד הרוח הבא ממטטרו"ן ולבתר נחית לתתא באופן ותמן אתחבר הרוח בנפש כנז' בתיקונין דף פ"ב ע"א סוד נשמה רוח ונפש. עכ"ל הרח"ו נר"ו:
זהר א, דף סב ע"א ויולד נח ג' בנים וגו' עיקר כוונת הכתוב לפום מאי דמסיק. נ"ח יסוד הוליד בנקבה ג' בנים שהם ימין ושמאל ואמצע הימין שם השמאל חם האמצע יפת. וכנגדם בינה ת"ת ומ'. שהם נפש רוח ונשמה. נשמה לימין שהיא כנגד הבינה רוח לאמצע נגד הת"ת נפש לשמאל שהיא נגד המ'. ויסוד מוליד שלשתם בנקבה התחתונה בטיפה א' ובבת א'. ועם היות שאינם שוות בענינם שזו רחמים גמורים ולכך אינה נמשכת אחר יצה"ר כל עיקר וזו בינונית והוא בינוני וזו דין גמור והיא נמשכת אחר היצה"ר דהיינו מינה. והיאך אפשר שיהיה מציאותם כרגע בבת אחת. לא קשה מידי והיינו דקאמר לר' יהודה תא ואימא לך מלה דשמענא בהאי לתרץ קושיא זו:
זהר א, דף סב ע"א לבר נש וגו' הענין הוא כי לפי תגבורת איזה צד יגביר בה כי הטיפה ההיא כלולה ג' בחינות מים אש ורוח ואפשר היות תרין או תלתא בנין מן הטיפה ההיא ואין הטיפה מתחלקת לחלקים שוים. כדי שיהיו שוים אותם הנולדים בטבעם אלא היותר עליון שהיא אש עולה אל מקום א'. ומצד האש חם ויבש והוא קשה לרצות ונוח לכעוס. והבינונו מן הטיפה אל מקום א' והוא מצד הרוח שהוא בינוני. והתחתון אל מקום אחר מצד המים והוא קר ולח ומעשים נחים בענין שהם ג' ולדות כל א' מטבעו. והיינו דאעיל לנוקבא איבא דמעהא בזמנ' חדא תרין או תלתא בנין חד מתפרשא וגו' דא זכא' מצד המים שפל רוח ומעשיו נחים. ודא חייבא מצד האש גס רוח ומעשיו קשים. ודא בינוני מצד הרוח. וכענין זה ממש אל הטיפה הרוחנית הנמשכת מהיסוד אל המלכות כי הטיפה כלולה רוחניות מצד המים רחמים גמורים נשמה מצד הבינה. ומצד האש דין גמור נפש מצד המלכות. ומצד הרוח בינוני רוח מצד הת"ת. ואח"כ במעי הנוקבא הם מתחלקים אל חלקיהם אל חדר הורתם זה ימין וזה שמאל וזה אמצע. ואין הכוונה שלא יהי' עוד יחס אל ג' אלא כ"א בפ"ע זה אינו. אלא הם יורדים מהמ' נקשרים ומיוחדים ואח"כ מתפרדי'. ובהיותם בה לא ישפט עדיין ענין זה וז"ש תלת קטרי שהם נקשרים כל א' בחבריה:
זהר א, דף סב ע"א וסטרי דרוח' ודאי שהם צדדי הרוח. מצד העליון נשמ' מצד התחתון נפש מצד האמצע רוח. וברדתם נפרדות אזלין ושאטן ואתכלילן בתלת עלמין. כי הנשמה עיקר משכנה בהיכל קדש הקדשים גנוזה תחת כסא הכבוד. והנפש בהיכל לבנת הספיר תחת האופנים. והרוח בהיכל הרצון דבקה בנשמה ודבק בנפש. וז"ש ואתכלילן בתלת עלמין: ואח"כ בא לבאר קשרם אח"כ לבא אל הגוף ואמר ת"ח נשמתא נפקת וגו' ממקום גניזתה תחת כסא הכבוד ואעיל בין טורי פרודא היינו סוד ומשם יפרד וגו' והיינו היכל הרצון ששם סוד ד' חיו' ושם משכן מיכאל גבריאל אוריאל רפאל ושם הרוח כדפי'. ולהיות תועלת נמשך לרוח מהנשמה ולא כן הנשמה מהרוח לכך אמר אתחבר רוחא בנשמתא.
זהר א, דף סב ע"א נחית לתתא היינו אל היכל לבנת הספיר אתחבר נפש ברוח וכולהו נחתין לעולם זה. ומתחברן דא בדא. וברדתם דרך משעול הכרמים שם מתדבק אליה יצה"ר דהיינו לפתח היכל לבנת הספיר חטאת רובץ. וכמו שיש יחס לג' אלו בטיפה א' ואין זו מתחלפת בזו ר"ל נפש טיפה א' וגומר כן יצה"ר שהוא מותר עפרות המים בסוד אור מים רקיע. וכפי שיעור הנשמ' כן שיעור יצה"ר אשר לה דהא בהא תליא:
זהר א, דף סב ע"א ור' יהודה פליג רק בדבר א' דמשמע מדברי ר' חייא כי ג' באים לאדם בבת א'. ור' יהודה פליג שאין נמשך לאדם אלא שתיהן דהיינו רוח ונפש. ונשמה תלוי הדבר בכשרון מעשיו. וא"כ בין כך ובין כך שאין אדם זוכה אליה מה נעש'. לזה אמר והאי מדורא טמירא דלא אתידע וגו' רק שתלוי הדבר כפי כשרון המעשה. והכריח הטעם לזה ואמר אתא בר נש אתדכאה שרוצה להכניע יצרו. הב"ה מסייעו בנשמה קדושה כדי שיהיו יותר להתקוטט נגד יצה"ר. רוח ונשמה. ודכאן ליה מהרהורים רעים ומעשים רעים ואחר שהוא נטהר. מקדשים ליה בנשמה קדושה כי הנשמה מבינה מקום הקדש כי הטהרה יקדם אל הקדושה. וענין וטהרו וקדשו. אין זה מקומו ופי' בפ' חקת.
זהר א, דף סב ע"א לא זכה ולא אתי וגו' בענין שהנפש והרוח נפגמים במעשיהם הרעים ונשמ' אינה נפגמת. וגם הנשמה זו פגם שלה הוא כי עיקר שלימות' ע"י הרוח והנפש. ואחר שהם נפגמין נשארה הנשמה ערטילאה בלי רוח ונפש להתלבש בו ועניינה תלוי בסוד הגלגול: ולא עוד אלא דאסתאב וגומר כלו' אם כבר נתן לו הנשמ' והוא רצה לקלקל מסתלקת נשמ' ממנו. וכח היצה"ר מתגבר. והיינו מסאבין לי' בהתגבר יצרו:
זהר א, דף סב ע"א ופיועא דלעילא [וגו'] היינו סלוק נשמתו:
זהר א, דף סב ע"א מכאן ולהלא' כלו' יש בחינות רבות לפי כשרון המעשה ולפי פגם ומאלו יבין המשכיל שאר החלוקות. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף סב ע"א תוספתא קטורי צורת העליונים. והכוונה שהאדם דמות וכלל העולמות העליונים בנפש רוח ונשמה. שהוא כלל אבי"ע:
זהר א, דף סב ע"א קסטורי היכלות ובטירותם תרגו' בירושלמי ובקסטרותיהון:
זהר א, דף סב ע"א דקסוסטרא נראה בעיני שעניינו כמו קסטורי והכוונה היכל ההיכל העליון וירצה שאנו למטה היכל אל הרוחניות העליון:
זהר א, דף סב ע"א לא עאלין בין ספרי קדישין הענין כי הכתיב' בספר חיים או החתימה הוא ענין היות הצלם באדם והנשמה קיימת בו שהיא משנה הנק' ס' חיים ואלו שאינם זוכים אל הנשמה אין מציאותם בספר חיים כיון שאין להם אחיזה בנשמה האצולה משם:
זהר א, דף סב ע"א יתמסרון בידא דדומה וגומר לפי דעת זה נמצא שהרוח והנפש יחד נמסרים ביד דומה לגיהנם:
זהר א, דף סב ע"א והרא"ג כ' ה"ג ואפקוד עונה עליה אי בני נשא חטאן ארעא במה אלא עיקרא דארע' בני נשא אינון ואי אינון מחבלין ארעא אתחבלת וכבר פירשנוהו לעיל בפסוק וירא אלהים את הארץ וגו': על ארעא ראשון ל"ג ליה: ה"ג לא יגורך רע בר בתשובה סגי ובפ' וישב בפסוק וירע בעיני ה' הארכתי ושם כתבתי תיקונו כפי מה שקבלתי וכן ריש פ' ויחי אצל תאנא ההוא זכאה וכו' שם נתתי טעם מה נשתנה עון זה ע"ש: לא אתחברו כדקא יאות ה"ג ול"ג דכר ונוקבא. ופי' מיין עילאין היינו מים זכרים. ומיין תתאין הם מ"נ. לא אתחברו שלא היו מזדווגים יחד באופן שיתחברו מיין במיין להוציא תולדות. אלא היו משחיתים זרעם על הארץ א"נ היו דשים מבפנים וזורים מבחוץ כדי שלא יתעברו ויכחישו יופיין. וז"ש מאן אינון דחבילו אורחייהו שכיון שהיו משחיתים זרעם לא אתחברו מיין במיין. כגוונא דא כלומר לכך במדה שמדדו נמדדו שנמחו במיין דכורין ובמיין נוקבין כדלקמן:
זהר א, דף סב ע"א ויולד נח ג' בנים וגומר א"ר חייא לר' יהודה ה"ג: מתל לבר נש וכו' הוקשה לו כפי מה דפי' לעיל דנח היינו צדיק יסוד עולם איך נפרש שהוליד ג' בנים שהיסוד בפעם א' משפיע למלכות ס' רבוא נשמות. ולזה אמ' משל לבר נש וכו' כלומר לא בא הכתוב להודיעך מספר הנשמות אלא בנשמה א' בחינת ג' נפש רוח נשמה. תלת קטרי דרוחא כלומר ג' קשרים שבנפש דהיינו נר"נ: בתלת עלמין. נשמה בבריאה. רוח ביצירה. נפש בעשיה. נשמתא נפקת מבריאה שמשם נחצבות הנשמו' מתחת כסא הכבוד. ואעיל בין טורי פירודא היינו ההיכלות עולם היצירה ונקר' טורי דפירודא לפי שמהם ולמטה הוא עולם הפירוד כמש"ה ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים שהם ארגמ"ן. כי הבריאה היא לבוש האצילות ודבוק בו נכלל בייחוד האצילות: נחית לתתא בעשיה ששם משכן הנפש ואתחבר נפש ברוח. א"ר יהודה וכו' פליג עליה ואמ' שאין נותנין לו לאדם שלשתם יחד אלא שנים מהם לבד ואח"כ אם זוכה מושך עליו הנשמה וז"ש נשמתא שריא באורחוי דבר נש: והיא מדורה טמירא ה"ג. כלומר בעוד שאין האדם זוכה בה היא יושבת במדור טמיר דלא אתיידע אתרה. ואולי שהיא תחת כסא הכבוד דהיינו בריאה ששם מקומה ומדורה: תרין פתחין דאינון נפש ורוח זהו פי' למשרז"ל [שבת פ"ד] בא ליטהר וכו' בא ליטמא פתחין לו כלומר אין לו אלא שני פתחים שהם נפש ורוח אבל הנשמה לית ביה: לית ביה ולא עוד אלא דאי אסתאב מסאבין ליה וסיועא דלעילא אעדיאו מיניה מכאן והלאה כל חד כפום אורחיה ה"ג ופשוט הוא:
זהר א, דף סב ע"א תוספתא קטורי רמאי וכו' ענין התוספות הללו המובאים בכל הזוהר וכן מתני' הם מאנשים חכמים קדמוני ארץ והיו מסתירים דברי סודותיהם וחידותם ומסדר הזוהר כשראה דרוש א' השייך אל עסק אותו דרוש שבאותם התוספות ומשניות הכניסו בין הדבקים להכריח אותו דרוש מצד אותה תוספתא או אותה משנה. וכן בנדון דידן שעוסק בענין נפש רוח ונשמה ואמר שהנפש והרוח כלילן כחדא אבל הנשמה אינה נמשכת עליו אלא כפי אורחוי. הכניס התוספתא הזאת המדברת בדרוש הזה ממש כמו שנבא' בס"ד: קטורי רמאי קשרים עליונים והיינו הצדיקים והחסידי' שהם ממש הקשרים שמתקשרים המדות הרמות והעליונות בהם. והכי פי' אנו המקשרים ומקרבים המדות אלו לאלו בסוד הייחוד בעסק תורתנו ומעשינו וכונתינו הטוב שעי"כ המדות מתקשרות: אנן פתחין עיינין וכו': קסטורי דקוסטרי ה"ג היינו קשרים ג"כ: קוסטרי תרגום בחצריהם ובטירות' בקסטרוותהון ופירושו היכלות והענין שהצדיקים הללו מצד מעשיהם מקשרים ג"כ ההיכלות בסוד תפלותיהם כנזכר בסוף פקודי. והענין שכמו שצריך לקשר ולייחד הספירות צריך ג"כ לקשר ולייחד ההיכלות. כי הם צורך אל הייחוד בסוד בתולות אחריה ריעותיה וגו' ז' בשבעה מוצקות וגו' ולכן אמר כאן כנגד שניהם אמר קטורי רמאי קסטורי דקוסטרי שר"ל קשרים עליונים המקשרים בין הספירות וכן מקשרים ההיכלות כנזכר. ואם נרצה לפרש דקסטורי הוא מלשון קוסטרי ויהיה ג"כ פירושו היכלות. יאמר. אנו שאנו היכלות ומרכבה למדת המלכות שהיא קוסטר' דהיינו היכל כי כן המלכות היא היכל אל הת"ת. ולפי זה צריך לגרוס כגיר' הספרים דגרסי קסטורי דקוסטרא ר"ל היכלות לאותה שהיא היכל כדקאמר: אנן פתיחן עיינין וכו' כי להיותינו תמיד מתדבקין ביוצרנו בסוד הכוונה בעסק התורה והמצות עינינו פתוחות לשמוע מה שאין כן בכם שאר בני העולם ע"א שעינים לכם ולא תראו אזנים לכם ולא תשמעו. אבל אנן פתיחין עיינין פתיחן אודנין שמענו קל קלא דקליא וכו'. קל קלא מן קליא פי' קול היוצא מהבינה הנקר' קול דקליא כנזכר פ' יתרו פ"א. והענין כי להיות כי התשובה היא בבינה ממנה יוצא קול א' למטה להזהיר שיחזרו בני אדם בתשובה. ואפשר ג"כ לפי שהכוונה לגנות הרשעים שמשליכים ודוחים הנשמות שלא תשרה עליהם כדלקמן. וידוע כי הנשמה מהבינה לכך יוצא הקול הזה ממנה וז"ש קל קלא דקליא. מעילא לתתא ממכון שבתה עד למטה עולם השפל. ואין הכוונה ממש קול אלא הכוונה כי התורה שהיא סוד הת"ת הנק' קול שיצאה מהבינה בה כתוב ושבת עד ה' אלהיך וכיוצא בזה. והתורה היא תורה חטאים בדרך לשוב מדרכם הרעה שלכן התורה מכרזת בכל יום שובו בנים שובבים וכיוצא ואין מי שיטה אזנו ויפתח עיניו כי אם אותם שהם צדיקים וחסידים כנז'. מתבר טורין היינו הקליפות הנק' הרי נשף הרי אררט והם כחות סמאל. מתבר טינרין היינו לילית וחיילותיה שהם אבן נגף וצור מכשול והם המעכבים את האדם מלחזור בתשובה שלימה. ולכן בא אותו הקול מהבינה לעורר ולדבר על לבם ובוקע בין סמאל ולילי' וחיילותיה ומכרז' ואומ' שובו בנים שובבים שובו אלי ואשובה אליכ' באומרו מאן אינון דחמאן וכו': דחמאן בעסקיהם ובהבליהם. ולא חמאן בעסקי שמים ובעסקי הנשמה: אטימין אודנין שמאחר שאינן מטים אזניהם אלא בעסקי חיי השעה ולא בעסקי חיי העה"ב. חרשים איקרון. וכיוצא בזה סתימין עיינין כנז' בפ' ויחי דף רכ"ט: בסכלתנו חד היינו הנשמה דכלילא בתרין נפש ורוח ששניהם מרכבה אל הנשמה ונמצאת הנשמה כוללת שניהם בהיותה רוכבת עליהם: בגווייהו היינו תוכיות ורוחניות ופנימיית שניהם שם שורה הנשמה וז"ש דכלילא בתרין בגווייהו כי כן הנפש נעשה כסא והיכל ומרכבה אל הרוח והרוח כסא והיכל אל הנשמה נמצאת הנשמה כלולה בגווייהו ממש: דחיין לה לבר מצד מעשיהם הרעים גורמים שלא תבא ותשר' הנשמה על הנפש והרוח כי הנשמה משתוקקת לבא לשכון במשכנה ומרכבתה שהם רוח ונפש. והיא מקוה אימתי יעשה זה תשובה כדי לשכון שם ולהיותם רק רע כל היום ממש דוחים את הנשמה בידיהם שלא תשרה עליהם: אינון מתדבקין בין אינון תרי כלומר אינם רוצים עוד שיבוא להם נשמה אלא מסתפקין בנפש ורוח ואין חוששין לדבר אחר: חד אומנא דאומנייא לא שריא בגווייהו ה"ג ופי' להיות שלא הטיבו דרכיהם כדי שע"י תשרה עליהם הנשמה. השכינה שהיא אומן העולם ואדריב"ל שהוא הממונה על הממוני' אינה שורה בגוויהו כי משכן השכינה היא בנשמה והואיל ואין להם נשמה לא שריא בגוייהו: אומנייא אפשר לפרש שהם הכחות וחיילות מלאכים שבהיכלו' הממוני' על מעשה העול'. והיא אומן ואדריכ"ל עליהם כי כל אשר הם עושים הוא ברשותה: א"נ אומנא היינו הנשמה שהי' אומן לאומנייא נפש ורוח שהם אומנים ומנהיגים רמ"ח אברי האדם לא שריא בגווייהו. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף פ ע"א ועאל ביה ואתקיים בי'. שיצא מכלל כל החכמות והאצטגנינות ונכנס בחכמת ידיעת הקדוש' ונכנס תחת רשותה:
זהר א, דף פ ע"א ואתקיים ביה שלא סר משם ואילך ימין ושמאל ממנה:
זהר א, דף פ ע"א מתמן ידע הר ה'. נשמר שלא נפרש שעלה משם ממש. דלהכי קשיא חדא שלא עלה אברהם משם כדכתיב וארא אל אברהם [וגו'] באל שדי וגו' ועוד העולה אינו נעתק ממקום למקום שאם כן הוא פרוד. אלא אוחז בזה ומזה אל יניח ידו כדי לייחד. לכך פי' כי הכוונ' שנעתק להשיג משם ולמעל' וז"ש מתמן ידע וגו':
זהר א, דף פ ע"א הר ה'. מלכות בבחינת הת"ת:
זהר א, דף פ ע"א וכולהו דרגין שאר בחינות הספירות אשר בה:
זהר א, דף פ ע"א פריש פרישו וגו' הכוונ' שהוא אהל ה' שהיא המלכות וקשרה עם חייליה. כענין שנתפשט אורה בכל הקדושים עד הגיע מציאותה למט' להוריד שכינ' אל התחתונים. וז"ש וקבל מלכו שמיא אברהם עליו:
זהר א, דף פ ע"א וכדין ידע דקב"ה שליט על כולא. כשראה קשר השכינה במרכבות ואורה מתפשטת בכל חייליה:
זהר א, דף פ ע"א תרין מדבחאן. אפשר לומר כי המזבח הא' במלכות לשם אדני דרגא דאתגליא. והמזבח הב' הוא לשם יהו"ד שהוא סוד ו' קצוות המגיעים עד הבינה. וכיון שאחז עד הבינה. בין שני המזבחות אלו אתעטר אברהם מדרגא לדרגא מד' אחר מדה עד הגיעו עד החסד שהוא מדתו: ואפשר כי שני מזבחות במלכות הא' בחינה מתגלית הב' נעלמת ומשם אח"כ עלה אברהם מדרגא לדרגא עד דסליק לדרום ותמן אתקשר כדקא יאות שקבע עמידתו בה והמשיך החסד דרך כל המדרגות למטה. והנ' כשהי' אברהם למטה במלכות היה עבודתו לקשר המלכות עם השש קצוות העליונות. והוא עזב עבודה זו ואחז עלותו למעלה והיה צריך עמו אחר שיהי' חבר לו. הוא מושך מלמעלה למט' והב' מקשט המלכות כדי שתקבל. ולא הי' כן לכך כיון דאתעטר אברהם בדרגוי שעלה למעל' וז"ש ועאל בדרגא קדישא. כי קודם לא היה רעב מפני שהוא הי' למטה מקשט אותה כדפי'. אמנם עת' שנתעלה ולא נמצא מי שיקשט אותה כדין מה כתיב ויהי רעב בארץ. והטעם שלא הי' למטה מי שיקשט אותה וז"ש דלא הוו ידעי ידיעה לקרבא ליה לגבי קב"ה. וא"ת ולמה אברהם לא הי' משפיעה כיון שהי' למעלה בזכר ישפיעיה אפי' שלא הי' יודע שום א' לקרבא. לזה תריץ ואמר דעד כען לא הוה חילא דעל ארעא שהוא הזכר. יהב תוקפא ומזונא על ארעא. כלומר לא הי' אפשר אם לא ימצא מתקן ומייחד מלמטה. והוא משל אל צנור המים שהוא נשבר בסופו שאפי' ימשיכו בו כל מימי המעיין יפסיד המים ולא יועיל לגן (כי) כיון שאין הצנור נתקן בסופו קרוב לגן. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף פ ע"א סתרי תורה
כדין אתבסם ואתתקן יצר הרע בגופא וגו' פי' כנעני לשון הכנעה שנכנע ונתקן ואתבסם. וחזר פי' ג"כ לשון סוחר אשר סוחרים שרים כנעניה וגו' לשון סוחר המסחר גופא לדינין בישין. הרח"ו נר"ו:
זהר א, דף פ ע"א גיליון ויעתק משם ההרה מתמן ידע הר ה' וגו' עיין בפרדס שער ערכי הכנויים פ"ב:
זהר א, דף פ ע"א והרא"ג כ' ויעתק משם ההרה וגו' מתמן ידע פי' מארץ ישראל אחר שעבר אברהם בארץ משם נתגלה לו הר ה' מלכות וכלהו דרגין דנטיעין בהאי אתר היינו שש קצוות שש נטיעות הנטועים בגן הזה ואפשר דה"א יתירה דההרה קא דריש כלומר ה' הרה חמש ספירו' שהיסוד נכלל בת"ת דגוף וברית חד אלו החמש המתקשרי' בהרה שהוא הר ה' באופן שהה"א ראשונ' הוא רמז אל ה' ספי' כנז' ומלת הר רמז למלכות וה"א אחרונ' היא ה' דהשם כמו הר ה' שם ה' בית ה' רמז למלכות המתקשרת תמיד בת"ת. דנטיעין בהאי אתר נקט בהו לשון נטיעה לרמוז כי כמו שהנטיעו' מתגדלות בגן כן המדות העליונו' אינם מתגדלות ומתנהגות בהנהגתן בחסד דין רחמים אלא מצד המ' שהיא הגן שבה מתראים כל מעשה התחתונים וכפי מה שהיא מראה ומוציאה כך היא הנהגתם. פריש פרישו כיון שידע והכיר האלהות וקשר המדות למלכות הפרישו עליו לאהל ופרש סוכת השלום עליו וקבל עול מלכות עליו. וכדין ידע דקב"ה שליט על כלא קב"ה הוא א"ס ב"ה השולט על כל המדו' ומייחד לון ומקשר לון וזהו מקדם דהיינו כתר עליון כנז' באידרא מימי קדם ועד בית אל מלכות. בנה תרין מדבחן חד לדרגא דאתגלייא דכתיב ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו כלומר לה' המתגלה ונרא' אליו. וחד לדרגא דאתכסייא דכתי' אח"כ ויעתק משם ההרה מקדם ועד בית אל [לבית אל] והכיר האלהות והאדון השולט על כלם חזר ובנה מזבח אחר סתם דכתי' ויבן שם מזבח לה' כדמפרש ואזיל. עד דסליק לדרגיה כי עד עתה הית' מדרגת הידיע' וההשג' לבד אבל אח"כ במעשיו הטובים אחר שהכיר היה הלוך ונסוע הנגבה. ה"ג כיון דאתעטר אברהם בדרגוי באתר קדישא דמאל באתרא קדישא וכו' ופי' באתר קדישא היינו אל החסד שכבר נסע מארעא קדיש' מלכות כדפי'. כדין מה כתי' ויהי רעב בארץ לא רעב ללחם אלא לשמוע את דבר ה' פי' שכיון שאברהם נתעלה עד החסד היה מתבודד תמיד ומתקשר עצמו ונשמתו למעל' באופן כי היה רעב בארץ שלא היה מי שידע ויכיר להתקרב לגבי קב"ה כי אין מי שיור' להם הדרך. ומה דפריש לקמן ויהי רעב כנרא' שהוא רעב ממש הוא דבר אחר דקא פריש. א"נ לפי שלא היה מי שמור' להם הדרך כנז' וכיון שלא היו יודעים ומכירי' באלהות לא הוו יודעים להתפלל ולהתקרב להקב"ה על חסרון במזונות ולכך ויהי רעב בארץ:
זהר א, דף פ ע"א ויהי רעב בארץ דעד כען וכו' חילא דעל ארעא המלכו' אשר היא שרה של ארץ ישר'. בגין דעד לא אתקדשת מטומא' כמ"ש והכנעני אז בארץ היה כרוך בעקבה כי לא היה בעולם מי שיעשה דבר כרצונו ית' אלא אברהם ועדיין הוא לא היה עוש' מעש' כי אם בחקירה ודרישה באלהות לבד. לא קיימא בקיומא כי בעוד שהנחש כרוך בעקב' והדינין מתגברין אין לה נחת רוח כלל: