זהר א, דף סה ע"א אר"ש ארימית כו' דכד רעותא עלאה לעילא לעילא קיימא כו'... יתיר לעילא. הענין כבר כתבנו שהגילוי מתחיל מיסוד של פרצוף העליון ונעשה כתר ודעת בתחתון והוא יסוד דבינה. וכתר של א"א בו נתגלה יסוד דבינה דרדל"א ושם בוצינא דקרדינותא בטלא דבדולחא ואוירא עלאה דלא אתפס כלל לעלמין שנק' אין סוף. וכאן מכנין אין סוף הוא ביסוד דחכמה דרדל"א. ושם שירותא לההוא צניעו דלא אתדבק ולא אתיידע. והענין כי כל בחי' החסדים לאתפשטא עד אין סוף ואין תכלית, ובחינת הגבורות לתת מדה ומשקל. ולמטה בהתפשטות האוירא הוא בתוך כלים ובתוך ניצוצא. דכל ניצוצא שורש המשחתא. משא"כ שם הוא אין סוף. וכאן קורא בזוהר אין סוף, שלמעלה למעלה אף בזה השם א"א לקרות, ואף באדם קדמון כידוע. ואמר בתז"ח דף ע"ט ע"ג דההוא אוירא נפקא מא"ס. וכאן אין גילוי כלל אפילו בתורת רישא והוא אוירא דכיא דלא אתפס כלל כמ"ש בז"ח ש"ה ונק' אין סוף בכל בחי' שמתפשט האוירא עד אתר דשארי שיעורא דקו המדה כמ"ש במאמר קו המדה. וכמ"ש לקמן וכל אינון נהורין וכו' כלהו אקרון אין סוף. ובז"ח ה' ע"ב בגין אינון ט' דאיקרון אין סוף. ושם ט' ע"ב לט' אחרנין דאינון רזא דאין סוף. ונקרא אין סוף ט' נקודין כמ"ש בתז"ח ע"ט א' תשע נקודין באורייתא כו' אלין אקרון אין סוף. ואמר שם אין סוף דלית שיעורא כו'. והענין כי נקודות הן ברזא דאוירא ואותיות ברזא דבוצינא, ולכן לית להם שיעורא, משא"כ באותיות כמש"ש ומדיד כ"ב אתוון כו' ועי"ש כל המאמר שהולך על זה הקוטב. וידוע שכל פרצוף שירותא מחכמה, לכן רדל"א עיקרו על שם חכמה שבו. ואוירא דבו לא אתיידע כלל, כי כל בחינת אוירא הוא אינו נתפס, והוא נשמתא דספירן נביעו. והוא אין סוף שבתוכם שאמר בה"ת אנת הוא עלת כל העלות סיבת כל הסיבות דאשקי לאילנא בההוא נביעו וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא דאיהו חיים לגופא בסוד והחכמה תחיה בעליה והוא למטה בכל פרצוף בחכמה שבו. וכל התגלמות הוא מצד הבוצינא ולכן בכל פרצוף האוירא נעלם רק מז"א ולמטה משיגין מציאותה לבד משא"כ למעלה, כמ"ש למטה. וכאן הוא ראשית האוירא, ולמעלה הוא בחית כתר (דל"א) [ס"א דרדל"א], ובזה לא ניתן רשות לדבר כלל ולכנות אף בחינת אין סוף, כי הוא סיום דאדם קדמון כידוע בסוד כתר מלכות. ובאדם קדמון מתלבש עלת על כל העלות, סיבת כל הסיבות שאין אנו יודעים לכנות שם שם כלל וכלל:
זהר א, דף סה ע"א נמצא כי ג"ר דרדל"א מתחלקין לג' בחינות: אחד כ"ע והוא בחינת א"ק וכאן אין אנו אומרים אפילו דלא אתיידע לפי שאין אנו רשאים לדבר בו כלל. וז"ש כאן "רעותא עלאה לעילא לעילא". ואמר ב' פעמים "לעילא" על שלמעלה ממנו:
זהר א, דף סה ע"א והב' על ההוא רעותא דלא אתיידע ולא אתפס לעלמין והוא אוירא עלאה דלא אתפס לעלמין. ואמר "לעלמין" אפילו כשמתפשט למטה. משא"כ בניצוצא דלמטה ידיעא. וז"ש באדרא זוטא על רדל"א רישא דלאו רישא ולא ידע ולא אתיידע מה דהוה ברישא דא ולא אתדבק לא בחכמתא ולא בסוכלתנותא כו'. והענין כי במקומו הוא לאו רישא כלל וכשמתפשט באוירא דאזדכך והוא נהירו דפריסו אמר ולא ידע והוא ברישא תניינא. ואמר כאן כלא בסתימו כו'. ואח"כ במוחא סתימאה אמר למטה שאפילו המחשבה עצמה לא ידע. ואמר האי נהירו דמחשבה דלא אתיידע, וכאן הוא דלא אתיידע שמתלבש בדבר אחר, משא"כ למעלה שלא נתלבש עדיין. [אריך אנפין לא אתיידע למו"ס] ולא אתדבק בחכמתא הוא באבא, ולא בסוכלתנא הוא באמא בכולם הוא נעלם. ור"ל אפילו למטה לא מושג אע"פ שמתעבה למטה. ואמר ועל דא אקרי ברח לך אל מקומך על ז"א כמ"ש שם רצ"ג ב' (ח"ג רצג, ב) גבינין לא קיימין ולא משתככין כו' ועל דא כתיב והחיות כו'. ואמר בספר יצירה פרק א' ע"ס צפייתן כמראה הבזק ודברו בהן ברצוא ושוב כו'. וחשיב ג' רישין דלאו רישא ולא ידע ולא אתיידע. ואמר מה דהוה ברישא דא שהוא אוירא שבתוכו, והוא חסד דמתגלי בפום אמה למטה. והבן זה היטב. ואח"כ חשיב חו"ב כנ"ל:
זהר א, דף סה ע"א רישא דסתים יתיר לעילא. הוא בינה יסוד שבה שנעשה רישא תניינא. ואמר דסתים יתיר לעילא לפי שתחתיו עוד רישא תליתאה שסתום גם כן מ"ס. ואינו מדבר כאן על גולגלתא עצמה רק על בינה כנ"ל:
זהר א, דף סה ע"א וההוא רישא אפיק מה דאפיק. הוא בוצינא דקרדינותא. וכאן התחלתה דנפיק מיסוד דבינה דל"א כנ"ל:
זהר א, דף סה ע"א ונהיר מה דנהיר כו'. הוא אוירא דסתים בקד"א וכאן הוא ראשית התלבשו ולכן בוצינא מתחיל קודם לפי שהאוירא שלמעלה לא אתיידע כלל ולאו רישא שאין מתלבש בא"א, משא"כ הבוצינא במקומה מתלבש. ועל ההוא אוירא אמר בתז"ח שם דההוא אוירא נפיק מא"ס כנ"ל. וידוע שכל נהורא הוא מסטרא דאוירא כמ"ש נהרין ונצצין שהוא אור לבד ואינו נתפס. ועליו נאמר בפרשת בראשית יהי ויהי כן ובוצינא נאמר עליו ויעש כו'. ואמר בריש זוהר בוצינא דקרדינותא נפיק כו' ואמר במאמר קו המדה גליף ונפיק ניצוצא דכל כו'. וז"ש כאן "אפיק". וכאן הוא בהעלם גדול ואינן ידועין לא בוצינא ולא אוירא. וז"ש מה דאפיק ולא ידיע כו'. ועל ההוא אוירא אמר באדרא זוטא דהא רישא עלאה דאסתים לעילא דלא אתיידע פשיט חד טורנא בסימא יאה דאתכליל במצחא ובגין דאיהו רעוא דכל רעוין כו'. ושם וההוא רישא סתימא דברישא דעתיקא דלא אתיידע כד פשיט [כו'] דהוי מתקן לאנהרא כו' והוא אוירא הזה שהוא עטרא דחסד, זהו טורנא. ולזה אמר בסימא יאה דבזה מבסם לנוקבא עט' דחסד כמ"ש באדרא רבא דף קמ"ב (ח"ג קמב, א) דלא אתבסמו עד דאתקין כולא ונפיק האי חסד וידוע שהוא סיבת התיקון, וכל נאה הוא בעטרא דחסד כידוע ובו נתקנו כל הפרצופים והוא הדר וזהו יאה. ואעפ"כ לא התחיל המתקלא עד מ"ס ששם הוא שורש המתקלא בדו"נ כמ"ש באדרא זוטא ויתבאר למטה:
זהר א, דף סה ע"א רעו דמחשבה עלאה כו'. ר"ל דמוחא סתימאה כמו הבן מאמו וידוע שהכהן עייל לבית קה"ק לאתברכא מינה וכן מ"ס שם אור החסד דע"י גנוז כנ"ל:
זהר א, דף סה ע"א חד פריסו כו'. כמ"ש יהי רקיע בתוך המים. ואמר בספרא דצניעותא פרק ה' להבדיל בין הקדש ובין קה"ק שהוא בין ז"א ובין אמא כמ"ש שם. וכן כאן בין בינה דעתיק יומין ובין ז"א שבו (שנעשה רישא תניינא כנ"ל. והוא מ"ס ששם אור החסד דעתיק יומין כנ"ל לשיטתיה. הגהת תלמידו הרמ"ש):
זהר א, דף סה ע"א מטי ולא מטי עד כו' נהיר מה דנהיר כו'. ההוא אוירא כנ"ל:
זהר א, דף סה ע"א וכדין ההוא מחשבה כו' וההוא מחשבה לא ידע כו'. ר"ל אפילו מ"ס לא ידע האור שבו:
זהר א, דף סה ע"א כדין בטש כו'. ר"ל נהירו דלא אתיידע של מ"ס בנהירו דקד"א והוא זיווג נעלם:
זהר א, דף סה ע"א ואתעבידו ט' היכלין להיכלין כו'. הן ט' סמכין דיו"ד שאמר בסתרי אותיות ה' ע"א (זהר חדש ז, ב) ועוד ט' קיימין דיו"ד ונקראים אין סוף כמ"ש שם. וט' הנ"ל הן רתיכין לט' אלו. וז"ש ט' היכלין להיכלין:
זהר א, דף סה ע"א לאו אינון נהורין כו'. נהורא הוא נפש כידוע כי נר"נ מתחילין מבינה וזו"נ ונגד חכמה אמר ולא אתדבק [צ"ל ולא אית מאן כו'. המסדר] אפילו חכמה עלאה אינה משגת אותם:
זהר א, דף סה ע"א רעותא דכל ט' נהורין דקיימין כלהו במחשבה. ר"ל בחכמה שהוא אבא והוא אחד מהט' נהורין כמ"ש בסתרי אותיות שם (זהר חדש ד, א) "וכדין קיימין בגווייהו תמניא אחרנין". ואמר בפר' תצוה תמניא דאינון ט' עי"ש:
זהר א, דף סה ע"א כלהו למירדף אבתרייהו. ר"ל רצון כולם למירדף אחרי הב' נהורין נהירו דמחשבה עלאה ונהירו דפריסא שהן או"א שלהם, ולעולם הטבע והתשוקה למרדף אחר האור דנפיק מיניה:
זהר א, דף סה ע"א בשעתא דקיימי במחשבה. ר"ל אותן הט' נהורין בשעה שעומדים באבא:
זהר א, דף סה ע"א ולא מתדבקין ולא אתיידעו. ר"ל אותן ב' נהורין דפריסא ודמ"ס לא מתדבקין ולא אתיידעו אל אלו הט' נהורין:
זהר א, דף סה ע"א אלין לאו קיימין לא ברעותא ולא במחשבה עלאה. ר"ל אין עומדין הט' נהורין לא ברעותא כו'. ר"ל בשני נהורין הנ"ל. דפריסא נקרא רעותא כמ"ש במאמר קו המדה. ולא במ"ס שאין יכולין להגיע עד שם והן קיימין במחשבה תתאה שהוא אבא:
זהר א, דף סה ע"א תפסין ולא תפסין. ר"ל במ"ס:
זהר א, דף סה ע"א באלין קיימין כל רזין דמהימנותא. ר"ל כל שורש האצילות ועיקר מהימנותא קאי על ו"ק שבו נתגלה אצילות ושם הוי"ה וכמ"ש בזוהר כמה פעמים וכאן שורש ז"א שאלו הט' נהורין הן ו' של יו"ד שהוא ששה והוא תשעה כמ"ש באדרא זוטא. ואמר בפרשת אמור דף צ"ב (ח"ג צב, א) וא"ו של יו"ד ביה תליא מהימנותא:
זהר א, דף סה ע"א וכל אינון כו' עד א"ס. כנ"ל ואף חכמה אבא נקרא גם כן אין סוף שהוא נקודה עלאה וכל נקודה הוא רזא דאין סוף כמ"ש במאמר קו המדה ובתז"ח אין סוף דלית ליה שיעורא. ומשחתא מתחיל מאימא ששם גנוז בוצינא:
זהר א, דף סה ע"א עד הכא כו'... אתיידעו. ר"ל שאצל התחתונים מטון ולא מטון כו':
זהר א, דף סה ע"א לאו הכא רעותא ולא מחשבה. הוא רעותא ומחשבה דז"א כתר וחכמה שלו אין מגיעין כאן שלכן נאמר והחיות רצוא ושוב כמ"ש באדרא זוטא:
זהר א, דף סה ע"א כד נהיר מחשבה ולא אתיידע ממאן נהיר. שנהיר מנהירו דמ"ס כמ"ש באדרא זוטא רפ"ט ע"ב (ח"ג רפט, ב) נהירו דחכמתא דמתפשט לל"ב עיבר ונפקא מההוא מוחא סתימאה מנהירו דביה וההוא נהירו לא אתיידע כלל. וז"ש ולא אתיידע ממאן נהיר:
זהר א, דף סה ע"א כדין אתלבש ואסתים גו בינה ונהיר למאן דנהיר. ר"ל לז"א לרישא כמ"ש באדרא זוטא שם אתגליף האי חכמתא ואפיק חד נהרא כו' ועייל ברישא דז"א אתגליף כו':
זהר א, דף סה ע"א וז"ש ועאל דא בדא. ר"ל חכמה תוך בינה ובינה תוך ז"א וכן כולם:
זהר א, דף סה ע"א וברזא דקרבנא כו'. שסוד הקרבנות להעלות ולקרב כולם עד א"ס כמש"ל בדף רל"ט א"ל הא אוקימנא עד א"ס כו' עי"ש:
זהר א, דף סה ע"א ההוא נהירו דנהיר מיניה כו' אקרי אין. ר"ל דמוחא סתימאה נהיר מההוא אוירא רוחא דגניז בעתיק יומין בין הקרומים ואותו אוירא נקרא אין שאין נתפס. וז"ש ההוא נהירו כו', ר"ל אותו האור שממנו מאיר האור שבתוך המוחא סתימאה שהמחשבה עצמה לא ידע ואותו האור שממנו מאיר נקרא אין. וז"ש באדרא זוטא רישא דלאו רישא כו' ובגין כך עתיקא קדישא איקרי אין דביה תליא אין כו'. ר"ל רישא תניינא נקרא אין שבו גנוז אוירא שנקרא אין ואותו אוירא הוא מא"ס מרדל"א וז"ש רישא דלאו כו' ובגין כך כו'. ר"ל כמו שרדל"א הוא נקרא לאו רישא כן אוירא דמתפשט נקרא גם כן אין. ובג"כ ע"ק כו'. ומאותו אין נהיר מוחא סתימאה ועביד כל האצילות מחכמה עד מלכות שהכל ממוחא סתימאה כמ"ש באדרא זוטא. וז"ש באדרא זוטא האי אבא מרוחא דגניז בעתיק יומין ובו גנוז אוירא כמ"ש שם. וכן מלכות בחכמה בחכמה יסד ארץ. וז"ש לעיל שם עד א"ס דכל קשורא וייחודא ושלימו, ר"ל יב"ק שהברכה הוא שלימו להשלים הכל, לאצנעה בההוא צניעו, הוא חכמה דרדל"א כמ"ש ואת צנועים חכמה וז"ש דלא אתדבק כו'. דרעוא דכל רעוין ביה כנ"ל שממנו רעוא דכל רעוין וכמ"ש במאמר קו המדה נהורא דלא קיימי בנהורא כו' גו רעוא דרעוין. ובאדרא זוטא דהא רישא עלאה דא סתים לעילא כו' ובגין דהוא רעוא דכל רעוין וכו'. א"ס לא קיימא לאודעא ולא למעבד סוף ולא למעבד כו'. ששם אין מעשה ור"ל לכן נקרא אין סוף. כמה דאין קדמאה כו'. ר"ל אוירא הנ"ל שממנו אבא ומלכות וז"ש מאן ראש דא נקודה כו'. והוא אבא. דקיימא גו מחשבה. אמא כידוע. ועביד סוף כו'. ר"ל מלכות כנ"ל. ואמר אין קדמאה לפי שאוירא מתפשט אח"כ במ"ס ובפרצופים שתחתיו ובכולם הוא אין (ע"כ הוא פירוש מאמר בח"ב דף רל"ט ועתה חוזר לעניינו. רמ"ש):
זהר א, דף סה ע"א דמיניה אשתכח וקיימא. ר"ל מוחא סתימאה האור שבתוכו כנ"ל ממנו נמצא וממנו מתקיים גם כן:
זהר א, דף סה ע"א ונהיר למאן דנהיר. לאבא ומשם ואילך כנ"ל:
זהר א, דף סה ע"א וע"ד כולא קאים. בסוד עולם חסד יבנה ואמרו על מה העולם קיים על הרוח וזהו תולה ארץ על בלימה שהוא אין והוא עביד סוף דבר שהוא ארץ כנ"ל, ועלי' קאים וז"ש תולה וכמ"ש באדרא זוטא דף רפ"ט כל אלין עלאין בעתיקא תליין ובספרא דצניעותא האי מתקלא תלי' כו' עי"ש. ובריש בראשית בריש הורמנותא כו' (כבר נדפס לעיל בריש פ' בראשית כל המאמר):
זהר א, דף סה ע"א [אמר המסדר ראיתי ללקט כאן בעז"ה ביאור הגר"א זללה"ה כמ"ש בביאורו לתז"ח ע"ט ע"א. שכתב:דכד רעותא עלאה כו'. קאי על א"ק לכל הקדומים שהוא רעותא עלאה:
זהר א, דף סה ע"א קיימא על ההוא רעותא דלא אתיידע. הוא רדל"א וא"ק קאים על רדל"א:
זהר א, דף סה ע"א ולא אתפס כלל לעלמין. קאי גם כן על רדל"א שאינו כמו עתיקא קדישא. שעתיקא קדישא אע"פ שאינו נגלה מכל מקום התחתונים (שהם נקראין עלמין) תלויים בו ועל ידם מתגלה קצת, ר"ל אחיזתם בו. מה שאין כן ברדל"א שלא אתפס כלל לעלמין:
זהר א, דף סה ע"א רישא דסתים יתיר לעילא. קאי גם כן על רדל"א. ואמר ג' דברים דלא אתיידע כו' ולא אתפס כו' רישא דסתים נגד ג' רישין:
זהר א, דף סה ע"א וההוא רישא אפיק מאי דאפיק. ר"ל רישא תניינא גולגלתא:
זהר א, דף סה ע"א ונהיר מאי דנהיר בלא סתימו. ר"ל רדל"א אפיק אוירא שבין גולגלתא למוחא סתימאה והוא טהירו עלאה אור העליון הגנוז ששם גנוז חסד דרדל"א:
זהר א, דף סה ע"א רעו דמחשבה עלאה כו'. הוא ראש הג' מו"ס. ושני רישין הקודמים אינם נקראים מחשבה כלל רק רעותא אלא שעתיקא קדישא נקרא רעותא דאתפס ורדל"א נקרא רעותא דלא אתפס. אבל כאן בהאי רישא הוא מחשבה במוחא. ואמר מחשבה עלאה לפי שיש מחשבה אחרת והוא אבא חכמה של ע"ס:
זהר א, דף סה ע"א למרדף אבתרי' ולאתנהרא מיניה. שבמ"ס גנוז גבורה דרדל"א ובאוירא חסד דרדל"א וידוע שחו"ג הם אור וחשך, מים עליונים מים תחתונים, דו"נ. ותמיד רודף הנוקבא אחר הדכורא לאתנהרא מיניה:
זהר א, דף סה ע"א חד פריסו אתפריס כו'. הוא קרומא דאוירא שמפסיק בין אוירא למוחא סתימאה:
זהר א, דף סה ע"א ומגו ההוא פריסו כו'. ר"ל מכח הרדיפת המחשבה שהוא מ"נ:
זהר א, דף סה ע"א נהיר מאי דנהיר. ר"ל נהיר אוירא סתימא דרך הפריסה שהוא מ"ד. ולפי שאוירא נהיר בסתימו מגו רדל"א לכן אמר נהיר מאי דנהיר. כמש"ל ונהיר מאי דנהיר כלא בסתימו:
זהר א, דף סה ע"א וכדין איהו כו'. ר"ל ואז מאיר גם כן מוחא סתימאה:
זהר א, דף סה ע"א וההוא מחשבה לא ידיע. ר"ל האי מוחא סתימאה דרדיף תמיד אחר נהירו דרדל"א המאיר באוירא עלאה. ההוא נהירו אינו יודע אף למוחא סתימאה עצמו:
זהר א, דף סה ע"א כדין בטש האי כו'. ידוע כי הבטישה הוא זיווג נעלם. ולשון בטש הוא כי ענין הזיווג הוא לזווג ב' הפכים זו"נ, חו"ג, אש ומים שיתמתקו. וזהו לשון הכאה ובטישה:
זהר א, דף סה ע"א האי נהירו דמחשבה דלא אתיידע. ר"ל ההוא נהירו דלא אתיידע הנ"ל דמחשבה אתנהיר מיניה:
זהר א, דף סה ע"א בנהירו דפריסא. ר"ל בנהירו של הקרום:
זהר א, דף סה ע"א דקיימא. ר"ל שאינו כמו נהירו דמחשבה עלאה דאתנהיר מגו רדיפו, אבל נהירו דפריסו הוא קיימא תדיר:
זהר א, דף סה ע"א דנהיר ממאי דלא ידיע כו'. ר"ל מרדל"א. ואמר שלשה לשונות: "לא ידיע" נגד גולגלתא עתיקא קדישא, "ולא אתיידע" רדל"א, "ולא אתגלייא" א"ק. פי' שהוא מאיר מכולן:
זהר א, דף סה ע"א וכדין דא נהירו כו'. לפי שהפסיק לפרש ממאי נהיר הפריסה חוזר לפרש הבטישה:
זהר א, דף סה ע"א ונהרין כחדא. הוא זיווג אוירא וניצוצא הנזכר באדרא זוטא. ועיקר הבטישה הוא רדל"א בפריסו ועל ידו אתנהיר מוחא סתימאה:
זהר א, דף סה ע"א ואתעבידו ט' היכלין. הן ט' ספירות דא"א ממוחא סתימאה ולמטה. כי גולגלתא ואוירא הוא כתר דא"א ואינו מן החשבון כי תמיד כתר הוא מפרצוף שלמעלה כידוע. ומוחא סתימאה הוא חכמה דאריך אנפין וממנו שירותא דאריך אנפין:
זהר א, דף סה ע"א ויותר נראה דצ"ל "ט' היכלין להיכלין", והיינו על ט' ספירות דאצילות מחכמה ולמטה. ור"ל שט' ספירות הן היכלין לז"ת של א"א שהן היכלין לג"ת דרדל"א:
זהר א, דף סה ע"א לאו אינון נהורין כו'. קאי על נהירו דפריסו ונהירו של מחשבה עלאה שהוא מוחא סתימאה. ואמר ד' לשונות "נהורין . רוחין . נשמתין . ולא אית מאן דקיימא" נגד ט' ספירות דאצילות המלבישים עליהם שהם:נוקבא נפש, ובהיכלות קורא נפש של היכלין 'נהורין',וזעיר אנפין רוח, והם רוחין דכאן,ואימא נשמה, ואע"ג דהט' ספירות אתעבידו היכלין לנהירו דפריסו ומוחא סתימאה מ"מ מחשבה ורעותא של הפריסו לאו אינון נהורין, שהם נפשין ולא רוחין ולא נשמתין.ואמר "ולא אית מאן דקיימא בהו" נגד חכמה שנקרא יש ואית לקיימא ביה, אבל כאן לא אית מאן דקיימא בהו:
זהר א, דף סה ע"א רעותא דכל ט' נהורין דקיימי כולהו במחשבה. ר"ל שכל הט' ספירות כולם עומדים על חכמה אבא כמ"ש "כולם בחכמה עשית" והוא קיומם:
זהר א, דף סה ע"א דאיהו חד מינייהו בחושבנא. ר"ל שלא תטעה דחכמה אינה ממנין ט' ספירות:
זהר א, דף סה ע"א כולהו למרדף בתרייהו. ר"ל רעותם ורצונם לרדוף אחר שרשם שהוא נהירו דמחשבה עלאה ודפריסו:
זהר א, דף סה ע"א בשעתא דקיימי במחשבה. ר"ל אימתי רעותם למרדף בתרייהו בשעה שעולים כולם אל החכמה אז תשוקתם למעלה. מה שאין כן כשהם למטה:
זהר א, דף סה ע"א ולא מתדבקן ולא אתיידעו. קאי על נהירו דפריסו ודמחשבה:
זהר א, דף סה ע"א ואלין. הט' ספירות הנ"ל:
זהר א, דף סה ע"א לא קיימי לא ברעותא. ר"ל שכולם קיימי על מחשבה סתם שהוא אבא, אבל לא קיימי לא ברעותא שהוא נהירו דפריסו:
זהר א, דף סה ע"א ולא במחשבה עלאה. מוחא סתימאה כנ"ל:
זהר א, דף סה ע"א תפסין לה ולא תפסין. ר"ל למחשבה עלאה, והיינו מטי ולא מטי כמ"ש למטה:
זהר א, דף סה ע"א באלין קיימי כל רזא דמהימנותא. ר"ל בט"ס, והן שמא קדישא ד' אותיות הוי"ה, ד' פרצופים אבא ואמא זעיר ונוקביה:
זהר א, דף סה ע"א וכל אינון נהורין מרזא דמחשבה עלאה ולעילא כולהון אקרון אין סוף. כצ"ל:
זהר א, דף סה ע"א עד הכא מטין נהורין ולא כו'... ולא מחשבה. ר"ל שסתם רעותין ומחשבין הן מחכמה ולמטה אבל ממוחא סתימאה ולעילא הרעותין ומחשבין דשם לא אתיידעו כלל ולא נגלה למטה:
זהר א, דף סה ע"א כד נהיר מחשבה. הוא אבא:
זהר א, דף סה ע"א ולא אתיידע כו'. דמחשבה עלאה נהיר ביה ומוחא סתימאה לא אתיידע כלל כנ"ל:
זהר א, דף סה ע"א כדין אתלבש כו'. ר"ל חכמה:
זהר א, דף סה ע"א ונהיר מאן דנהיר. ר"ל אוירא עלאה. ואמר מאן דנהיר בלשון נסתר לפי שהוא לא אתיידע כלל ור"ל שעל ידו מתייחדים כולם:
זהר א, דף סה ע"א כדין קיימי כולהו בסליקו ומחשבה אתעטר באין סוף. ר"ל שכולם עולים בחכמה וחכמה אתעטר במחשבה עלאה שהוא אין סוף כנ"ל וכמ"ש לעיל רעותא דכל כו' דקיימי כולהו במחשבה כו' כולהו למירדף בתרייהו:
זהר א, דף סה ע"א ההוא נהירו דאתנהיר מיניה מחשבה עלאה דלא אתיידע בה כלל כו'. ר"ל שהמחשבה עלאה עצמה אינה יודעת אותו נהירו והוא נהירו דרדל"א המאיר באוירא שממנו נהיר מחשבה עלאה:
זהר א, דף סה ע"א אקרי אין סוף. שאותו נהירו נקרא אין כמ"ש באדרא זוטא:
זהר א, דף סה ע"א ומיניה אשתכח וקיימא כו' ועל דא כולא קאים. שמאותו נהירו נמצאו כל הנמצאות דמיני' נפיק שירותא חכמה ומחכמה מתפשט כולם כמ"ש באדרא זוטא.עד כאן ביאורו בתז"ח]
זהר א, דף סה ע"א ליקוט מספר הדרת קודש. וענין הגולגלתא הוא יסוד דבינה דרדל"א והוא הדעת דז' תיקונים דגולגלתא כי בתיקון השני שהוא אוירא שם מתלבש חסד דעתיק יומין ובו מתלבש יסוד דבינה ונעשה לו דעת וכן הוא ענין הדעת. דע כי אמר בספרא דצניעותא פרק א' "שתא נפקין מענפא דשרשא דגופא". והענין כי הדעת הוא שרש ז"ת כידוע, כמו שכתר שרש כל הט' ספירות כן הדעת שרש לז"ת. ומתפשט בה' ספירות ה' גבורות וה' חסדים כידוע, ומתקבץ ביסוד. והיסוד אינו שרש, ונקרא מוסף, ונתוסף מכח הדעת. והדעת הוא יסוד דפרצוף שלמעלה כנ"ל, וממנו נעשה פרצוף דלמטה. לכן תמיד יסוד נקרא שבת כי הוא ז' בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה, והוא יסוד דבינה ובו יסוד דחכמה הנקרא דעת כמ"ש בדעתו תהומות נבקעו, וכמ"ש באדרא זוטא, והוא כמו אילן שבו שורש וגוף האילן וענף היוצא ממנו כן הוא דעת שורש וגוף הת"ת שנכללין בו דרועין וירכין כמ"ש בס"א הוא אילנא ופשיטו, דברית הוא ענפא בסוד ו' רישא דו' הוא הדעת נקודה א'. גופא דוא"ו בה' נקודין ת"ת ה"ס. פשיטו דברית בצורת ו' [ס"א ג'] הוא ענפא דברית מכח הדעת. וז"ש ענפא דשרשא דגופא. ולעולם יסוד דפרצוף שלמעלה הוא דעת שלמטה שהוא בפרצוף שלמעלה (יסוד כנ"ל) [ס"א יסודים] דחכמה ובינה שבו דלא מתפרשין:
זהר א, דף סה ע"א וז"ש בתיקונים דף א' "על צדיק דלעילא קיימא עלמא דאתכסייא", והוא הדעת שהוא יסוד דחכמה עליו קיימא בינה בסוד אם אין דעת אין בינה. וכן היסוד לא קאים בתוקפיה אלא בזיווג הנוקבא. וזהו אם אין בינה אין דעת:
זהר א, דף סה ע"א והכלל עיקר הדעת הוא יסוד דחכמה, וקאים בתוך יסוד דבינה, דלא מתפרשין. לכן נקרא על שמה. והתגלות הבינה בז"ת אינו אלא בדעת יסוד שלה. ושם עטר' דגבורה מבוצינא כמ"ש באדרא רבא מארץ אדום דבגינה מתקטרין אלף אלפין מארי כו'. והוא הדעת עטרא דגבורה והוא השבת. ואמר בספרא דצניעותא פרק א' על הדעת אתא מפתחא דכליל בשית ומכסיא פתחהא, ובפרשת בראשית האי מפתחא כליל בשית בגו מנעולא חדא כו' עי"ש, ואמר באדרא רבא וצדיק יסוד עולם כליל שית בקרטופא חדא, ואמר בספרא דצניעותא שם על הדעת אמרו צדיק כי טוב וזהו הכל יסוד חכמה. ואמר באדרא זוטא רפ"ט ע"ב (ח"ג רפט, ב) אלין תרין משיכין אתגליפו ומתחברין בחד רישא דעמיקא כו'. ולכן הדעת אינו נמנה בחשבון שהוא יסוד דחכמה של אותו הפרצוף וממנה נעשה [יסוד של אותו פרצוף] והתגלות הבינה בז"ת שממנה מונין ז' הוא יסוד דידה. וכן כאן ז"ת דעתיק יומין מתלבשין בא"א ויסוד דבינה דרדל"א מתגלה בהן ונעשה גולגלתא שמז"ת מתחיל האוירא בסוד אור מאויר:
זהר א, דף סה ע"א ועתה אפרש בע"ה דע כי ג' רישין בא"א מלבד רדל"א והוא אוירא שבין גולגלתא ומוחא סתימאה בסוד אמ"ש כמ"ש למעלה ובאוירא מתלבש חסד דעתיק יומין ובמוחא סתימאה גבורה ובגרון ת"ת כידוע. וגולגלתא עם ז' תיקונים שלה הוא כתר של א"א והוא בינה דרדל"א [ס"א כי כל כתר נעשה מבינה כידוע והוא בחינת גלגלת כמ"ש בתי"ט. והוא יסוד דבינה דרדל"א] והוא כליל שית כנ"ל. ועם שורש השית הוא ז' לכן כאן ז' תיקונים. והכל ביסוד דבינה דרדל"א. והז"ת עצמו הם דעת יסוד דבינה של הגולגלתא והשאר תיקונים מחסד ולמטה דגולגלתא. ואינו מתגלה מהגולגלתא ספי' שלה רק מהיסוד דבינה שלה כי הגולגלתא הוא פרצוף שלם וג"ר שלה אינם מתגלים ובגולגלתא עצמו שהוא הדעת שם מתגלה יסוד דבינה דרדל"א כנ"ל בכל דעת. ולכן הגולגלתא מליא טלא דבדולחא, טל אורות. וזהו אור זרוע לצדיק. והענין כמ"ש והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח והוא כי ביסוד יש בו חו"ג, והחסדים הוא אור והגבורות מים. ה' פעמים אור, ה' פעמים מים. ה' פעמים אור ביום א', ה' פעמים מים ביום ב'. וה' פעמים רקיע הוא היסוד שכליל שית שהן חמש כנ"ל. ואור הוא י' טפת החסדים שבא מחכמה וזהו אור זרוע לצדיק, והיסוד הוא בחי' ג"ד גומ"ל דלי"ם, והוא היסוד ועטרה שהוא י' (ס"א ג') פשיטו דברית כמ"ש בסתרי אותיות (פי' כי ג' הוא היסוד. כי ג' הוא י' ו' ו' הוא הברית. יוד פשיטו דברית כידוע שעל ידי טיפת הזרע נתפשט הברית. וכן יסוד אותיות ס' יו"ד ס' הוא ו', הרי יסוד הוא ו' יוד שהן ביחד ג'. המסדר) ועטרה ד' כידוע וטפת החסדים הוא יו"ד ונעשה גי"ד:
זהר א, דף סה ע"א וידוע שהגוונים הם מטפת הגבורות שהן ה' גוונים ונהורא דנהיר לגוונין הוא טפת החסדים ומניה אצטבעו גוונים. ובזה תבין התחלת פרשת בראשית מגו בוצינא נפיק חד נביעו דמיניה אצטבעו גוונין, וכן במאמר קו המדה עי"ש. ולכן אמר בתוספתא ח"ב ס"ח שית יריען דאינון חמש לגו בגו אית יריעה חדא כו' והוא ה"ח, וכן ה"ח הוא י' טפה א' וה"ג נ' תרעין, ה' פעמים יו"ד. ובמ"א אומרים שה' חסדים נחלקים גם כן לה' חסדים והענין משל לאור השמש שמתראה על חמש גוונין ובכל א' אור השמש מראה אחרת לפי הגוונים. ואף שבעצמה אין חילוק באורה משתנים הגוונים בדברים המקבלים והגוונים אינם נראים ומאירים רק באור השמש. וזהו הענין גם כן באור החסדים, שהם אור א' ובזורחם על ה' גבורות נעשים ה' מיני אורות לפי הגוונים. ובזה תבין התיקונים ה"פ אור מי מדד כו'. בת"ה ובתז"ח עי"ש. ואמר בתז"ח דהן גוונין חשוכין עד (ס"א דה"פ) דאור נהיר עליהון ומאירין. וזהו סוד יו"ד נו"ן [א"ה] כנ"ל. וידוע שאמרו (חגיגה פרק ב') שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים. ואמרו לצדיקים לצדיק וצדק ברית עם עטרה והוא אור זרוע לצדיק:
זהר א, דף סה ע"א וז"ש והמן כזרע גד שהוא י' דגיד שהוא זרע של ג"ד שהמ"ן שוחקים להם וזה אמר על טפת החסדים. ועל הגוונים שהם טפת הגבורות אמר ועינו כעין הבדולח והוא טלא דבדולחא סוד הגבורות ובו האור וזהו סוד טל אורות טליך ובו עתידים להחיות המתים ולכן אלה לחיי עולם ואלה לחרפות כו' כמ"ש באדרא רבא:
זהר א, דף סה ע"א והכלל כי הטל גנוז ביסוד והגלגלתא הוא בחינת היסוד לכן בו גניז הטל הזה ולכן תחיית המתים באלף הששי ובו גניז אוירא עלאה שהוא י' אור כמ"ש בתיקונים ובפרשת בראשית. והן מיסודות דחו"ב דרדל"א וזהו אוירא ובוצינא ובגו בוצינא אוירא. והבן:
זהר א, דף סה ע"א וכל מה שכתבתי עד הנה בענין אוירא ומוחא סתימאה שמתלבש בהן חו"ג דרדל"א וסוד אמ"ש עתה עת דודים לגלות לך הענין על בוריו, ואף על פי שסותר כל הדברים למ"ש בע"ח כולם אמיתיים, ורק שכמה בחינות הם, והמשכיל יבין מעצמו. אבל זהו עיקר הענין על בוריו:
זהר א, דף סה ע"א כי כתב בספר יצירה ד' ספירות הראשונות א' רוח אלהים חיים והג' אחרים אמ"ש כסדר הזה, והן רוח מרוח, מים מרוח, אש ממים. וכבר פי' איך הוא בז"א כי בתחלה הוא בבינה רוח אלהים חיים, ואח"כ מתחלק לג' ראשונות דז"א, וכן כאן רוח אלהים חיים כולל כל האמ"ש כמו שם והוא כאן רדל"א שכולל ג"ר כידוע, ואח"כ רוח מרוח הוא גלגלתא ששם גנוז אוירא וזהו הרוח דגניז בעתיק יומין, ורוח כתר של א"א, ואח"כ מוחא סתימאה דנפיק מאוירא והוא מים שכל מוח הוא מים כנודע ובו מתלבש חסד דעתיק יומין, ולכן הוא רישא תליתאה והוא ראשית הגילוי של א"א כי אוירא גנוז והוא האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא ולכן נקרא רישא בסוד ראשית חכמה וכן עולם חסד יבנה, מחסד דעתיק יומין וגלגלתא בה דעת דעתיק יומין שהוא התחלת היכלים והתחלת המנין, לכן הוי רישא תניינא ובו התחלת א"א וממוחא סתימאה שהוא חכמה דא"א יצאו או"א בסוד טפה דנפיק ממוחה, ו"ד של יו"ד, וכאן אינו רק שורש היו"ד ושורש הו"ד ואח"כ באה [ס"א בינה] גרון דא"א ואינו נקרא רישא כי הוא (חסר בהעתק תיבה אחת. אבל בס"א איתא כי הראשית מחכמה רק כו') רק הוא התחלת הגוף כי יסוד דבינה נמנה עם הגוף ובה מתלבש גבורה דעתיק יומין ולכן כל הגבורות מגרון כידוע והוא כסא הדין, והתחלת הכסא בפה והוא כורסייא שביבין די נור נהר דינור כו' שהוא נהר דנגיד ונפיק כידוע. וז"ש באדרא רבא בוסיטא דאנפוי יתיב על כורסייא שביבין די נור והוא הפנים היושב על הגרון ולכן אחר שפי' תיקון עינא פקיחא התחיל לפרש הכורסייא באדרא רבא לפי שהפנים מתחיל אחר העינים. והכל שבה גבורה דעתיק יומין ומתבסם בכסא רחמים שהוא המוח כמ"ש ברעיא מהימנא פר' פנחס ונפיק מתוך החוטם וזהו בז"א מא' נפיק רוחא ומא' תננא (שמאחד יצא מים) (נ"א שמאחד יצא מוח) ומאחד מגרון (פי' שמנקב אחד של החוטם יוצא שם רוח מהמוח ומנקב ב' יוצא אש מהגרון והוא תננא. המסדר) כמ"ש ברעיא מהימנא שם זה מימין וזה משמאל. וזהו אמ"ש כסדר. והלשון הוא דעת בין חו"ב כמ"ש בספרא דצניעותא פרק א'. ואמר בפר' משפטים דעת גניז בפומא דמלכא ושם מתלבש ת"ת דעתיק יומין והת"ת כולל ס' ספירות של חג"ת כידוע ולכן ברוחא דפומא רחיצין לאתלבשא בי' אבהתנא וזהו אמ"ש כסדר גולגלתא ומוחא סתימאה וגרון:
זהר א, דף סה ע"א וגם כן אויר מכריע בסוד רוחא דפומא וז"ש דעת אתגלי בפומא דאריך ולכן הפה כולל י"ב תיקונים וי"ב תחומין כמ"ש באדרא רבא שהדעת כולל י"ב כידוע מוחין דחכמה ובינה וה' חסדים וה' גבורות. וכאן הולך לדודי למישרים שהוא הדעת כמ"ש בספרא דצניעותא פרק ד' ובז"ח ש"ה. וה' מוצאות הפה הוא ה' גבורות והן נ' תרעין שכל אחד כלול מי' כידוע. ולישן סתים לאמא והוא מפתחא דכליל שית והוא ברית הלשון ולמטה ברית המעור והן צדיק דלעילא וצדיק דלתתא כנ"ל. ובגולגלתא גניז בוצינא ושם התחלתה מיסוד [ס"א דבינה] דרדל"א ובגו בוצינא נביעו דאוירא והוא רוחא דגניז בעתיק יומין כנ"ל. ואח"כ במוחא סתימאה וגרון. ואח"כ באו"א. ואע"פ שיציאת או"א ממוחא סתימאה אין יציאתם לגמרי אלא מפומא וגרון כמו יציאת ז"א מאו"א בסוד קול ודבור כידוע וממוחא סתימאה הוא רק טפת הזרע. עד כאן מהדרת קודש]: (* עוד ליקוט על זה יבא איה"ש סוף פרשת פקודי. ש"ל):