זהר ג, דף רעג ע"א ומטרוניתא לא שרייא ה"ס כתר רחל המושרש בחג"ת דזעיר ששם ג' הידות. וכן כללות' עולם העשייה שכולו סוד נוקבא דיצירה כשהוא מתעלה עולה עד חג"ת דיצירה ואינה שורה בכח דילה שהוא מילוי מילואה לבד כזה אל"ף למ"ד פ"ה דל"ת למ"ד ת"ו. נו"ן ו"ו נו"ן. יו"ד ו"ו דל"ת שיש בו ל"ב אותיות ואם תסיר ד' אותיות השורש נשאר כ"ח: שפחה בישא היא קליפת העשייה שידוע שעשיה נקרא שפחה כנודע ומנה שהקליפה שלה היא שפחה בישא והוסיף אנתו דפסול ללמד שבכח נט"י כראוי מתעברת הקליפה דנוגה אפילו הכח שקבלה מבעלה שנכנע לכח האדם הקדוש וזהו אנתו דפסול. פי' הגם שיהיה כח בעלה הפסול:
זהר ג, דף רעג ע"א מים לדכאה יד נראה שרומז כי יד י"פ ד' הוא מ' ומים בכנוי הוא מימך מימנו שרומז מ"ם וגם יד ה' עולה מ' להורות ששורה שם יד ה' וגם ב' ידים הם וכל אחד עולה מ' הרי מ"ם מלא ועם כללות הריבוי שהוא י' הרי מי"ם. וז"ש יד הוי"ה דא מים וכו' ירמוז שיד ה' הוא מים כאמור:
זהר ג, דף רעג ע"א והוסיף דאורייתא להודיע סוד המים שהוא חסדים דאימא שהם מסוד גבו' דאבא כידוע. ולכן יש במים ב' סגולות שהמים הראשונים דוחים את הטומאה והוא פעולת הגבו'. והשניים חסדים להמשיך החסד וע"כ נק' יד ה' שסתמו יד שמאל דהיינו שמאלי דחכמה שה"ס אור התורה שעיקרה אור אבא כשנמשך אל הבינה. אור הוא גשם דהיינו מים והבן:
זהר ג, דף רעג ע"א בגזל דברכאן ב' מיני גזל א' כמשמעו שנטלו וגזלו מה שאינו שלהם. והב' שאינם מברכים שנק' גוזל אביו ואמו כמ"ש בגמ' ואז דוחים יד ה' העולה מ' כנ"זל "ממכון "שבתו "השגיח ר"ת מש"ה. ואע"פ שנז"ל שזה הינוקא היה בנו של רב המנונא סבא. כבר נודע דשופריה דר"ה משופריה דמר"עה הוא:
זהר ג, דף רעג ע"א תניינא למבצע על ב' ככרות בשבת דאינון רמיזין בתרין לוחין דאורייתא ואיתיהיבו בשבת זוגות דביום ג' נחתו דאתמר ביה תרי זמני טוב ובשבת אתיהיבת וכו' ותרין ככרות בשבת רמיזין לתרין יו"דין יאהדו"נהי דאד"ני היא יחידה מבעלה בשית יומי דחול ובשבת נחית לגבה. ובג"ד בשבת כל נשמתין ורוחין ונפשין נפקין זוגות ואין מזיק וכו'. בח"י דף ע"ט ישים ב' הלחם שבידו כנגד הב' התחתוני' שהם נקבות להשפיע בהם. ושם כנגדם יבצע מלחם הימני כזית סוד י' דהוי"ה. ויבצע עוד ממנו כביצה סוד י' של אד"ני ויתן לפני אשתו ויכוין לשילוב יאהדו"נהי יו"ד בראש ויו"ד בסוף ובזוה' בפ' עקב תניינא וכו' הנה משם יתבאר טעם כוונת הב' שמו' אלו בשעת הבציעה והרמז בהם לב' יודי"ן שהם מתחברים שניהם. ואל תחשוב שכונת המאמר שהככרות הם בסוד יו"דין. שהנה נתבאר בזוהר כי הלחם הוא סוד הוא"ו כנודע וב' ככרות היינו ב' ווי"ן דאינון שלמא דכולא. ומ"ש במאמר הנז' כי הם סוד ב' יו"דין ר"ל שע"י מתחברים ב' יוד"ין של הוי"ה אדנ"י. ונתן הטעם מפני דאד"ני היא יחידה מבעלה בשית יומין דחול. ובשבת נחית לגבה. ולסוד זה צריך לאחוז ב' הלחם בב' הידים ימין ושמאל כי לעולם הזכר בימין והנקבה נקשרת בשמאל וגם להעיר הימין והשמאל ולאחוז הכלה בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני עכ"ל:
זהר ג, דף רעג ע"א למבצע על שתי ככרות אין זה חולק על מ"ש בתיקונים דף פ"ז ע"א שהמצוה הנבחרת היא לסדר י"ב ככרות וכמ"ש האר"י ז"ל. כי גם כשהם י"ב לוקחים ב' מהם בידם ובוצעים עליהם וז"ש דאינון רמיזין וכו' כי הלוחות ארכן ו' וסודם נ"ה וו"י העמודים וידוע שהתור' נק' לחם ולכן הדברות רומזות לב' לוחות שהם נ"ה דאימא כמ"ש הרב ז"ל ונלע"ד שה"ס נ"ה דאימא הנמשכות ליסודה כמ"ש בספר א"י וידוע שבתוכם נ"ה דאבא דהיינו התורה החקוקה בלוחות ולכ"א:
זהר ג, דף רעג ע"א דאתיהיבת בשבתא ר"ל למשה שה"ס פק"ד קס"א או"א ניתנו בשבת בהיותו למעלה וזהו שאנו אומרים בתפלת שבת שני לוחות אבנים הוריד בידו מפני שאז ניתנו לו והיה מעותד להורידם לישראל. ואומרו זוגות לשון רבים והם לא היו אלא זוג אחד נרא' דס"ל כרשב"י במ' שקלים בירושלמי שבכל לוח היו ב"פ י' דברות כמ"שה כתובים משני עבריהם שבזה היו בסוד פנים בלי אחור וכנגד זה היה משה בהר מ' יום:
זהר ג, דף רעג ע"א דביומא תליתאה וכו' פי' שהיו זוגות על שם ב"פ טוב שביום ג' שבו ירדו הלוחות למטה וב"פ אלו ה"ס שני יסודות דא"וא שמתגלים בת"ת דזעיר שהוא יום ג' וכבר אמרנו שב' הלוחות סודם בנ"ה דא"וא הנמשכים ליסודות שלהם:
זהר ג, דף רעג ע"א ובשבת אתיהיבת נר' שרומז למ"ש בהקדמת התיקונים ד' ה' ה' איהי רביעאה לכל תלת שה"ס כתר רחל הכלול בת"ת זעיר שהוא יום ג' וזהו ענין ב' מאמרות שביום ג'. והנה בשבת אז מאירה מדה זו ובסוד ה' אחרונה דאהי"ה כנז' בענין המרגלא וא"כ כשניתנו הלוחות למשה בשבת אז היה כתר רחל מאיר בתוקפו. וכשהורידן ביום הג' שהמאמר שבו הוא כתר דרחל הנז' חזר ונאור באור שבת ואז היו ב' בחי' טוב דהיינו תרין נוקבין כתרין טבין: תרין טבין הם ב' יסודות דא"וא כאמור: ותרין נוקבין הם לאה ורחל כי שרש לאה הוא ביסוד אימא. ושורש רחל ביסוד אבא: ממונים על הזוגות. שאין בקליפה אלא ב' מוחין בלי הכרע. דהיינו מוחין דקטנות בלי דעת. שלוחי מצוה בת"ת דזעיר ב' יסודות דא"וא מ"צ. ות"ת וכתר מלכות ו"ה:
זהר ג, דף רעג ע"א אין מתחילין בב' וכו' המפרשים פירשו מפני שמזלם רע ולא ידעתי למה לא נזכר גם ביום ג' שמזלו מאדים. אבל לפי ענייננו הטעם לפי שהם זוגות. ולא מונה גם יום א' כי קדושת שבת מאירה בו. ואמנם לקמן דף רפ"א ע"ב איתא דחמה ומאדים סומקו דגיהנם נברא ביום ב'. ולבנה ושבתאי ביום ד' וא"כ הרי הם זוגות בב"ד:
זהר ג, דף רעג ע"א תליתאה וכו' ראוי להעיר שלמעלה כשהזכיר כל הי' דברים הוסיף בזה הג' של ג' סעודות ולאוספא מחול על הקדש וכאן שבא לפרש הדבר לא דבר מזה כלום. וגם מה ענין ג' סעודות לתוספת מחול על הקודש. ונר' שירמוז למ"ש בס"הכ דאיתא התם שיש ב' מיני תוספת בשבת א' של התפלות וא' של הסעודות ומכל א' מהם יש לכוין לשייר רושם ברכתם לשבוע. כי בסוד ויהי נועם נשייר תוספת אבל לתוספת הסעודות אמר שיש לעשות סעודה רביעית במ"ש כדי להמשיך מקדושת סעודות שבת על כל סעודות החול וזהו ענין התוספת הזה שסעודות החול נעשות קודש והבן. אמנם אין שייכות לזה עם סוד ג' סעודות שהן מיוסדות על סוד ענג כנז'. והנכון לכוין ביחודם בכל סעודה כי לכן הקדים להזהיר על שלשתן כלומר שיכוין שיעשה ג' סעודות ולהיות שאין להם שייכות עם סעודת התוספת לכן די לו במה שקדם למעלה לדבר בה:
זהר ג, דף רעג ע"א גומרי ג' סעודות מכאן נראה דל"ג אוכלי כמ"ש בגמ' דידן אלא גומרי ודייק גומרי:
זהר ג, דף רעג ע"א דאינון שלימו וכו' ואתי כמ"ש בפ' יתרו דף כ"ח ע"ב שג' סעודות הן כנגד ג' אבות שה"ס חב"ד וז' ברכות הן בסוד ז' תחתונות כנודע דהיינו ז' אותיות אהי"ה יה"ו שהם בחי' שבת בעצם. וגם נתבאר אצלנו שב' שמות אלו במילוי דמ"ה גי' יעק"ב. ואהי"ה דיו"דין ויה"ו דס"ג גי' יצח"ק. והכל ביו"דין כנגד אברהם. באופן שג' סעודות שהן בסוד חב"ד בבחי' ב' השמות הן מכוונות לז' ברכות העמידה שהן ב' השמות בפשיטותן:
זהר ג, דף רעג ע"א ורזא דענג כוונה סוד זה הוא מ"ש בא"ז דף רפ"ח ע"ב שג' סעודות א' היא דמטרוניתא. ב' דמלכא קדישא ג' סעודתא דעתיקא. ע"ש ופירשתיו שבלילה מזדווגת המ' מינה ובה בסוד ברית הלשון. ובשחרית זעיר ובמנחה עתיקא. ואם תשכיל אלו הם ג' פרצופים הנגלים באצילות כי א"וא מכוסים בדיקנא דאריך כידוע:
זהר ג, דף רעג ע"א והם סוד ענ"ג והכי ממטה למעלה גן נהר עדן והנה עדן ה"ס הדיקנא היוצא מח"ס והיא מגעת עד רישא דזעיר ועליה נאמר מקולות מים רבים. וממה שנוטף על ראש זעיר נעשה נהר. וגם ס"ת עדן נהר עדן הוא נר"ן כי בלילה כללותיו הוא נפש ובשחרית רוח. ובמנחה נשמה. ואמנם להיות שכל סעודה ה"ס זווג הפה כנז' דהיינו חב"ד נמצא שבכל סעודה נעשה שלימו דעשר דהיינו ז' של כל תפלה וחב"ד עליהם. וכל בחי' י' ה"ס אצילות שהוא ענין שבת ולכן מי שלא מקיימן בהיות לאל ידו לעשותו. אתהפך ליה לנגע צרעת הוא מ"ש בפ' פקודי דף רס"ה ע"ב שבהיכל חובה המנגד להיכל הזכות שבקדושה יש רוח טמא הממונה על פתורא דלא אתסדר בעינוגא דשבתא ונק' נגע ומקללין ב"מ. וזה מובן במ"ש הרב בדרוש הצרעת שנמשך מרמת חסרון אור אבא כמ"ש שם ע"ע. וא"כ מדה כנגד מדה היא שאם פגם בי' שיהיה בו נגע. ולפי שיש מיני נגעים הרבה לכן פירש שהוא צרעת ואמר אתהפך וכו' עניינו הוא כי הבלתי מקיים ג' סעודות ודאי שאוכל בלילה ובשחרית שהם סוד נהר גן. אבל בהחסירו הג' שהיא בזמן שאנו אומרים אתה אחד שה"ס הדיקנא שהוא הוא העדן כנז' אז החיסרון הוא בע' של סוד ענ"ג ומורידים אותו מקדושתו:
זהר ג, דף רעג ע"א ובגין דלא ליתי להאי פי' כדי שלא יבוא האדם לידי עניות שלא יוכל לקיים ענג שבת. אמר הקב"ה לוו עלי. דייק מלת עלי דהו"לל לוו ואני פורע. אלא הכוונה כמו אז תתענג על ה' על דייקא והכוונה שיכוונו לאור העדן ששם השפע בלתי קצבה והכל רחמים ואף שלא יהיה לו זכות גדול כח השבת ליתן לו בריוח מה שהוציא לשבת וי"ט ופ"ב דביצה אמרינן לשון זה לוו עלי וקדשו היום והאמינו בי ואני פורע. ושמעתי שיש מדרש דסמיך ליה אקרא כי פועל אדם ישלם לו. פועל למפרע לוו עלי ואני פורע. והשתא נלע"ד לפרש פסוק אז תתענג שהתחיל בזה שרומז לסעודת המנחה מפני שזהו חדושו של יום השבת שהרי בכל יום אדם אוכל ערבית ושחרית. אבל הג' היא לפרטות שבת. ועוד כמ"ש בנגיד ומצוה ששפע הבא אל מלכות בליל שבת והוא הדין בשל שחרית לזעיר. מקבלים מעתיק' וז"ש אז תתענג על ה' וכבר והרכבתיך על במתי ארץ בלילה. וגם האכלתיך נחלת יעקב אביך בשחרית.
זהר ג, דף רעג ע"א לאנהרא פתורא במנרתא אין הכוונה על ההדלקה שהרי כבר מדבר על הסעוד' שאז הוא שבת. אכן ירצ' לרמוז על מה שירמוז ויכוין קוד' לקידוש ולכן הקדים אותו לקידוש שכך איתא בס"הכ שצריך להסתכל בנר קודם ובתוך הקידוש. והענין נראה ששלחן ומנורה שניהם ברחל. מנורה בחכמתה שבה מאיר מוח אבא שסודו שמן כנודע: ושלחן סוד בינתה שהמזון בא מצד הגבו' וכמ"ש לקמן. ועיין מ"ש בס' בראשית דף צ"ד ע"א נהירו דחכמתא. ולכן סוד נר שבת הוא אל אדנ"י דהיינו אלמלא העולה קפ"ה ועם אדנ"י הרי נ"ר להורות שהמ' מאירה בחכמתה מאור החכמה ולכן שם א"ל מלא.
זהר ג, דף רעג ע"א כמה דאוקימנא וכו' ומכללות דבריהם נשמע ששלחן ומנורה סודם בחו"ב שהם ראשי ב' הקוים ימין ושמאל ויתר ע"כ רצו לרמוז שצריך להאיר את השלחן באור המנורה ולכן אמרו שלחן בצפון ומנורה בדרום כי תחלה. יוכן השלחן שרומז לבינה שהיא ראש הגבו'. ואח"כ מנורה בדרום להמתקן וע"כ נק' נר שבת שלום וכמר"זל ע"פ ותזנח משלום נפשי דהיינו שלום היינו מיתוק ופתורא דקב"ה וכו' כלו' שלכן תמצא בתורה שמצוה תחלה על עשיית השלחן ואח"כ על המנורה:
זהר ג, דף רעג ע"א חמישאה כוס וכו' הוא תיקון הדעת של רחל שידוע שבו קיבוץ ה' גבו' שסודן ה' אותיות אלהי"ם ולפי ששם הם מחוברים יחד לכך נרמז בכללות החשבון:
זהר ג, דף רעג ע"א ויכולו ע"ב וכו' יובן במ"ש באוצ"ח שהה"ג יורדות אל יסוד זעיר ושם מקבלות הארה מיסוד אבא הנגלה והוא מחברם יחד וממתיק הדינים הקשים שבהם וניתנות אלו הגבו' הנז' בדעת הנוקבא. וז"ס ע"ב דויכלו סוד אור אבא. ואז אל"הים וע"ב כליל לון כלה קדישא היא רחל המאירה באור אבא שהוא מקור הקדושה. ולפי שכוללת הכל לכן היא כלה:
זהר ג, דף רעג ע"א דבהאי כוס מלא וכו' ידוע ששם אלה"ים צירופו מל"א י"ה ואז מתעורר כח הדיבור הפך נאלמתי דומיה והנה אנו מכוונים בסוד הקידוש ב' י"ה מליאים ביוד"ין ועם י"ה פשוט עולים פ"ה כלומר שיש לנו פתחון פה. ועם הכולל עולה כו"ס. ואמנם יין שבתוכו סודו ז' יו"דין דע"ב ס"ג שיורדין מחו"ב דזעיר לחו"ב דנוקבא ומאירים בכוס שה"ס הדעת וכנגדן ע' אותיות בקידוש וה"ס יינא דאוריית' שהגבו' של הכוס שה"ס היין מתמתקות ע"י ע' אורות דחו"ב שה"ס התורה כי היא חכמתכם ובינתכם ובהאירם בתוך הכוס הו"ל ב' עדים. וכל עדות הוא בדעת לכן אנו מעידים בע' תיבות של מעשה בראשית שנברא בשם אלהי"ם והכוס רומז גם לזה. וגם כי ג' שמות י"ה הנז' סודם ג' ידות כנז' בס"הכ ושבהם נעשה (" מעשה ") בראשית ר"ת מ"ב:
זהר ג, דף רעג ע"א מלא יינא דאורייתא כוס מלא סודו אלהי"ם י"ה מל"א וי"ה אנו מכוונים בו במילוי יו"ד ה"י ב"פ מע"ב וס"ג בסוד חו"ב דזעיר המאירים בחו"ב דרחל ושניהם גי' יי"ן והיינו יינא דאורייתא סוד זעיר הנק' תורה שבכתב שיש בו חו"ג מ"ע ומל"ת ואלו מתכנסים ביסודו וניתנים בדעת רחל ושנים נק' י"ה. ובפרט בדעת רחל המתמצע בין חו"ב שלה שסודן י"ה ונאמר שבטי י"ה עדות. ולכן צריך לאסהדא על מעשה בראשית הם חג"ת נהי"ם המקבלים מן הדעת וב' העדים ב' אותיו' י"ה ומהם נמשכים ע' אורות דשני מילואי י"ה מליאים וע' תיבות של הקידוש בסוד מקיף היין והדיבור. ועי"ל כי יין מלא יו"ד יו"ד נו"ן עולה קמ"ו. ומילוי כוס כ"ף ו"ו סמ"ך עולה קמ"ו. וחכמה ובינה גי' קמ"ו וסוד היין הוא ז' יודי"ן דע"ב ס"ג שהם נשמה לז' נקודין של שם אלהי"ם והיינו יינא דאורייתא.
זהר ג, דף רעג ע"א שתיתאה למהוי וכו' קשה דמאי אירייא בשבת אפי' בחול נמי צריך שיהיו ד"ת על השלחן וי"ל דאה"נ אלא דתנייה הכא להשלמת י' דברים א"נ משום דסד"א כיון דסעודת שבת מצוה העוסק במצוה פטור מהמצוה קמ"ל. א"נ משום סיפא דקא' שצריך לזמן עמו אחר לדבר ד"ת. וזה ודאי דווקא בשבת. שבחול כמעט לא יוכל לעמוד בזה דמסתמא אין לאדם מעדנים בחול לכבד האורחים.
זהר ג, דף רעג ע"א דהכי אוקימנא וכו' תימא דתנא לא קתני אלא ג' ומנלן לב' או לאחד ורשב"ם פירוש דנקט שלשה משום דבסתם שלחנות איכא ג' לזימון: ולפי דרכו אני אומר דתנא הכי קאמר אפילו שלשה שאכלו על שולחן אחד דחייבים בזימון שהוא דבר גדול בקדושה. מ"מ אם לא אמרו עליו ד"ת לא ינקו מן העונש וע"כ נאמר לכו לחמי בלחמי. ירצה אכלו לחמכם אבל יהיה בלחמי כך אומרת התורה.
זהר ג, דף רעג ע"א ורזא דמלה וכו' וז"ש ולא אמרו עליו עליו דייקא שכן השלחן סודו מן הגבורה וכנז"ל לכן צריך להגביר עליו התורה שה"ס החסד הזכר וחסד זה הוא מחכמה שבה כח הבירור ושורשו דבמחשבה אתבריר כולא. ואע"ג דבירור אסור בשבת וכדאיתא סודו בדרוש שביעית. וא"כ מה ענין הבירור שנעשה בסעודת שבת שכל אכילה היא בירור כמ"ש בסה"כ. י"ל כמ"ש בס' נגיד ומצוה בתחלת סוד האכילה שרוב המאכל הנאכל בחול הולך לחיצונים וכו' אבל מה שאוכל בשבתות וי"ט הכל הוא רוחני ונבלע באיברים וכו' ונלע"ד שהטעם הוא שבחול נוגה מעורב טו"ר והרע גובר. אבל שבת כולו טוב ובאכילה נעשה הבירור בחיצוניות ונבלע באיברים. ובד"ת נעשה הבירור בפנימיות לתת כח ותוספת לנר"ן שלו וע"כ אם ח"ו יחסרו ד"ת נפגם הפנימיות וכ"ש החיצונות והכל הולך לקיא צואה כי אחר שנתעכל המזון שהוא הזמן לחלק חלק המוחין למוח לב וכבד הכל יוצא לקיא של צואה ובזה נטמא הפה שלא עסק בתורה ואז"ל אין צו אלא ע"ז והיינו ממש זבחי מתים ואם יש תורה על השלחן מתמתקים הדינים בתכלית וה"ס הזווג הנק' אכילה וז"ש ורזא דמלה שכל רזא סודו ביסוד בכל מיני זווג. והדר מפרש הזווג שלחן בצפון שהוא מקור הגבורות וכדלעיל. ואני המסדר נ"ל ליישב מ"ש הרב ז"ל כי ו' ימים הם ו"ק דזעיר ובהם נעשית מלאכת הבירור כי הזכר דרכו להלחם ומוציא שלל מן החיצונים בירור ניצוצות הקדושה. משא"כ ביום הז' שהוא כנגד מ' שהאשה אין דרכה להלחם ולכן בשבת שובתת מלאכת הבירור. וכאן נראה שבשבת ג"כ נעשה הבירור. והתירוץ שדווקא הבירור שע"י האכילה נעשה גם בשבת שכן מצינו להרב ז"ל שכתב כוונת אכילה וברכותיה וסידור שלחן של שבת משא"כ בשאר דברים הנוהגים בשבת בק"ש וכיוצא שכתב הרב בסידור שאין לכוין שום כוונה בשבת בק"ש וכו' וידוע שהבירור נעשה ע"י הכוונה ולפי שבשבת אין בירור הנעשה בשאר דברים לכן אין לעשות בהם שום כוונה אבל ענייני האכילה שהבירור הנעשה על ידה ישנו גם בשבת:
זהר ג, דף רעג ע"א לכן כתב הרב ז"ל כוונותיה בשבת ובזה עולה כהוגן מאמרנו בג' סעודות. ולזה הסכים שליחא קדישא דירושלים תו"בב ה"ה החכם השלם כמוהר"ר אברהם בן אשר נר"ו בעוברו דרך מחננו פה לונדריש יע"א כי דברי טעם הם. עכ"ל המסדר:
זהר ג, דף רעג ע"א ואורייתא אתיהיבת מימינא ולא אמר בימינא. ויובן בהקדים מ"ש בפ' יתרו דף פ"א ע"א וז"ל בסטר גבורה אורייתא אתיהיבת א"ר יוסי אי הכי בסטר שמאלא הוי א"ל אתהדר לימינא דכתיב מימינו אש דת למו וכתיב ימינך ה' נאדרי בכח אשכחן שמאלא דאתהדר לימינא וימינא לשמאלא הא גבורה לשמאלא עכ"ל. ונראה שר"ל שר"י תמה על ר"י שאמר שהתורה היא מן השמאל וזה הפך ממה שמורגל בפה העולם כי התורה היא מימין. והוא השיבו אתהדר לימינא. והענין ששרש התורה הוא בחכמה סתימאה שנתקנה מגבורה דעתיק שה"ס בוצינא דקרדינותא דהיינו הכח העליון הנותן מדה וקצבה לכל נמצא. והוא הוא עצם התורה את זה תעשה וזה לא תעשה. ולכן נקרא כלי אומנתו של הקב"ה במעשה בראשית. אבל אחר כך משפעת בחכמת האצילות דאיהו אבא. וזשרז"ל אש שחורה ח"ס. ע"ג אש לבנה הוא אבא כשנכתבה בו התורה. והיינו אתהדר לימינא דכתיב מימינו שהוא אבא דאיהו ממש מיד ימין דאריך. אש דת ולא אמר אש תורה אלא דת שמורה חוק וגזרה כמ"ש ואת דתי המלך והוא הוא סוד בוצינא דקרדינותא כאמור והורדה לאבא שהוא ימין כדי שתוכל להתפשט בעולם כי על כן אתהדרת לימינא ועוד כתיב ימינך ה' נאדרי בכח. והוא שאח"כ אבא נכנס בתוך אימא וידוע שאז הוא בבחינת אימא וכמ"ש בענין צלם דאבא שסודו משם אהי"ה מפני שהוא בתוך אימא ולכן אמר בפ' בשלח דף נ"ח ע"א ימינך ה' נאדרי בכח דא אורייתא. וא"כ התורה נכללת שמאל בימין דהיינו ח"ס באבא. וימינא לשמאלא אבא באימא.
זהר ג, דף רעג ע"א הא גבורה לשמאלא פי' שצריך שנאמר שמקור התורה הראשון שהוא ח"ס הוא ודאי לשמאלא וכמ"ש בפ' פנחס דף רמ"ז ע"א במלת כב"ר כ' כתר ב' בינה ר' ראשית. ולכ"א ר' יהודה בסטר שמאלא אורייתא אתייהיבת. שהשרש העליון הוא גבורה דעתיק והגילוי האחרון הוא באימא שה"ס גבורה דאריך. אבל מאמרנו מבחי' הגילוי הראשון שהוא אבא ולכ"א אורייתא אתיהיבת מימינא שהוא חסד דאריך שבו תלוי אבא כידוע וגם לכך אמר לחברא ימינא דאיהו וכו'. ור"ל שכיון שהתורה שרשה גבורה וגילויה בימין שהוא חסד נמצאו חסד ודין יחד והיא מדת רחמים מדתו של זעיר שהוא המזדווג עם נוקבא שהוא דין ושמאל:
זהר ג, דף רעג ע"א דאורייתא איהי מימינא וכו' כי נודע בסוד כוונת העמידה ששם הוי"ה בימין ואדנ"י בשמאל. ויתר ע"כ איהו בנצח דאריך ואיהי בהוד. ושם הוי"ה בצירוף יפ"ה נ' הפ"ו ל' ופ"ה ל' הרי ימ"ין שה"ס זעיר שסתמו הוא הוי"ה. פתורא אדנ"י בשמאלא. אדנ"י במי לוי עולה תרע"א ועם ד' אותיות והמילוי י"ב עולה פתו"רא:
זהר ג, דף רעג ע"א וצריך לחברא לון היינו באכילתו כי מאכ"ל גי' הוי"ה אדנ"י. וגם אם תרבה הוי"ה באדנ"י כזה יפ"א הפ"ד ופ"ן הפ"י הרי ש"פ ועם ח' אותיות גימטריא שלח"ן.
זהר ג, דף רעג ע"א דבגין דפתורא משמאלא וכו' דבקריעת ים סוף נתעוררו הדינים וכמרז"ל שהיו ישראל אז נתונים בצרה והוצרכו לאור עתיקא וכנז' בפ' בשלח. וכן השלחן שהוא בשמאל צריך שיהיו בו ד"ת להמתקם:
זהר ג, דף רעג ע"ב פתורא דאיהי ד' בפ' תרומה דף קנ"ד ע"ב פי' שם כי שלח"ן גי' ד"פ מ"ה ב"ן דהיינו כחב"ד דידה שהם ד' נגד תנה"י דידיה והם ד' רגלין דפתורא והם ד' אותיות הוי"ה המאירים בד' אותיות אד"ני ואם תכה ד' אותיות הוי"ה באד"ני יעלו שלח"ן כנז"ל:
זהר ג, דף רעג ע"ב ובגין יקרא דאת דא שרומז לב' השמות צריך להאריך על השלחן ליתן מא"כל שעולה הוי"ה אד"ני אל העניים ומי שאוהב העניים חולק כבוד למלכות שהם בניה ממש. ואקשו עלה וכו' כי חשבון תוצאות מכוון עם מ"ש בל"ת על פ' פרש רש"ת לרגלי שג' אותיות רש"ת יוצאות לקליפות ורש"ת עם ג' אותיות גי' תוצ"אות. ודע כי ג' היכלי הזכות שבבי"ע אשר מהם נמשכים ג' נהרי דינור וג"פ א"ש עולה תוצאו"ת. והנה ג' היכלות הנז' נמשכי' מג' גבורות. בינה בבריאה גבורה ביצירה מלכות בעשיה. וידוע שהוי"ה בנקוד אלהי"ם מתייחס לבינה ולגבורה. ובמלכות שם אדנ"י וז"ש וליהוה אדנ"י למות תוצאות שמהם יוצאות כוחות דין חזק אשר ממציאות ומהוות המות:
זהר ג, דף רעג ע"ב וחסרון כיס קשה מכולם כי במיתה יש תקוה לחיי עוה"ב. אבל חסרון כיס בדרך טבע אין לו מנוחה:
זהר ג, דף רעג ע"ב דכל עמא ולישנא וכו' והטעם שהם מוצאם מן הנקבה הטמאה הנק' אשת מדנים וכעס ומתגברת על בעלה כמ"ש בפ' פנחס דף רל"א ע"ב אבל ישראל שרשם במלכות הקדושה שבכל דלותה ועונייה היא בוטחת בבעלה הקדוש והבטחון הוא מאור החסדים והוא המקיים אותה. וכן ישראל וז"ש מדה יפה לישראל לישראל ולא לגוים: הה"ד בנים אתם והבנים חייבים ללכת בדרכי אביהם כי מעשה אבות יעשו בנים. אבל צריך להבין דבשלמא והתקדשתם והייתם קדושים שהם לשון צווי לישראל. יצדק לפרשם על ב' המים אבל כי קדוש מוסב אל השי"ת ואיך יפרשהו למצות שמן ערב. ונראה שהטעם הוא מפני שב' הנטילות שרומזות לחו"ב צריכות צווי וזרוז מפני שהם ראשי ב' הקוים צדדי ימין ושמאל שיש מהן המשך כח לחיצונים מן הצפרנים כנודע. אבל שמן ערב שהוא מן הדעת שאין בו חלק לס"א די ברמיזה דממילא הוא נמשך עלינו כי כן מהתחברות חכמה לבינה נתהווה הדעת וז"ש והתקדשתם והייתם קדושים כלומר תקנו חו"ב. כי ממילא מזה ימשך כי קדוש אני:
זהר ג, דף רעג ע"ב כוס ע"ד החכמה וכו' נלע"ד שזה הוא ממדרש הנעלם ולכן הוא בלה"ק ולפי דעתי כל אלו הי' דברים הם תיקון רחל במקומה מן החזה ולמטה ששם גילוי אור עטרת יסוד אבא. וז"ש ע"ד החכמה הוא אלהי"ם כי עיקר מלכות הוא גבו' ששרשן ח"ס המתתקנת מגבורה דעתיק ולכן מילוי אלהי"ם הוא י"ה שסתמו בכל מקום בחכמה וכן אלהים צירופו מל"א י"ה: כוס בלא ו' בהיות רח"ל באחור היא ד'. ובפנים היא ה' שהד' מלאה בו' ואז היא כוס מלא אור זעיר וכשחסר ו' היא כס המוכן לישיבת אחוריים דנה"י ואז אין השם שלם כי יש חסרון בו"ה שהם אחור באחור: וכן כסא חסר א' הוא א' דשם אהי"ה שבחזה דזעיר כידוע מסוד ד"ם האד"ם ושם הוא סוד ו' שבשם נמצא חסרון ו' דכוס כחסרון א' דכסא. אמנם כשזו"ן פנים בפנים אז זעיר כולו חסדים ואין בו אחוריים ואז מ' כסא מלא כי אפי' באחורי נה"י יש אור אהי"ה ואז רחל ה' שהד' מלאה בו' ולכן הכסא כן עולה כו"ס דוק מלת כן. שרומז שמילוי ו דכוס הוא ממש מילוי הכסא כי הא' והו' שניהם ממקור אחד דהיינו אור א' דאהי"ה המאיר בו' של כוס:
זהר ג, דף רעג ע"ב כוס היא הא' מובן במ"ש שהוא אור פני מלך: וצריך עשרה דברים כי הוא באור יסוד חכמה שהוא ממש י' אחרונה דשם ע"ב כידוע. וגם ירמוז לי"ה שממלא שם אלהי"ם כנז"ל והיינו ה' י' ואמנם כל אלה הי' דברים הם תיקון למ' כמ"ש והיינו בבחינתה למטה מן החזה:
זהר ג, דף רעג ע"ב עטור בסוד העטרה וכו' ה"ס כתר רחל שהוא בת"ת זעיר וזהו עטרת תפארת ואמנם ידוע שהארת יסוד אבא היוצאת מן החזה דזעיר מאירה הרבה בכח"ב דרחל שהם כנגד תנ"ה וידוע שנ"ה נק' תלמידים לימודי ה' ולכן סוד העיטור אל הכוס הוא לעטרו בתלמידים: והיא עטרת הברית הוא יסוד אבא המתגלה להזהיר בכח"ב שלה המכוונים לתנ"ה דזעיר. עטוף תפלה לעני ה"ס הדעת שלה הנק' ק"ל גי' ענ"י ה' גבורות. ולפי שהעני מושרש בעצמיות המ' לכן תפלתו קודמת לכל התפלות כי היא העיקר הגדול להעלות מ"ן וב' בחינות אלו עיטור ועטוף הם בסוד ב' שרשים שיש לרחל בזעיר דהיינו לת"ת וביסוד:
זהר ג, דף רעג ע"ב הדחה ושטיפה וכו' נראה שה"ס חו"ב שלה שמקבלים מנ"ה שלו: ולפי שיש שם אחיזה לחיצונים לכן צריך טהרה וקדושה וידוע ששתיהן נעשות במים שסודן גבורה דאבא וחסדי אימא וכל הטהרה היא מן הגבורה ולהיותן מגבורות אבא שהוא ראש החסדים לכן טהרה מימין החסדים וקדושה משמאל הגבורות וכלומר מצד אבא היא טהרה שהמים משמאלו. ומצד אימא קדושה שהמים מימינה.
זהר ג, דף רעג ע"ב כוס דברכה מלכות פירוש מקור מלכות הוא בחזה דזעיר מקום פתיחת יסוד אימא. וגם שם הוא שורש הכתר שלה הנעשה משליש חסד כמבואר בדברי הרב. ואלו הב' בחי' הם טעם לשבח לטהרה מימין החסד. הדחה מבחוץ כי הכתר הוא אור מקיף. ושטיפה מבפנים כי הו' בית קיבול לשפע וה"ס כרייה וחקיקה בפנימיות חי מצד יסוד הנקרא וכו'. ומצד זה צריך שיהיה הכוס שלם. א"נ שהחו"ג משתלמים בו בייחוד ושלום:
זהר ג, דף רעג ע"ב מאריכין ימיו ושנותיו שיפטר מכרת דיומי ומכרת דשני. ולכן בפ' וצדקה תציל ממות גם ר"ת מו"ת כרמוז שינצל משני מיתות.
זהר ג, דף רעג ע"ב ועוד באורח רזא פי' שאם לא יהיו עניים נוהגים לחזר על הפתחים לשאול אוכל. מ"מ יש טעם הסוד שע"כ אין אדם יכול להפטר. וסודו הוא כמ"ש בסה"כ כי האכילה היא בעולם העשייה שהוא מקבל השפע מעולם היצירה. דהיינו נוקבא מקבלת מדכורא. אם לא ישפיע בה היא ד דלה שאז היא באחוריו כנגד ד' מדותיו תנ"הי ואז מאיר בה רק בריבוע דמ"ה שהוא ק"ל גי' ענ"י. ובריבוע יש ד' מדרגות פשוט כפול משולש ומרובע והרי ד גם הוא רומז לעני. וכשהיא באה לפניו אז היא ד' בסוד ה' אחרונה של שם ומתחברת עם ג' אותיות ראשונות וזהו דלותי ולי יהושיע:
זהר ג, דף רעג ע"ב ואות ד' דאחד וכו' ידוע שאחת מכוונות ד' דאחד היא בד' אותיות אדנ"י ונכוין למלאתו בשפע המושפע עליו. וזהו א' מהטעמים שמאריכין בד' דאחד. להאריך שם אדנ"י במילואו גם אכיל"ה גי' אדנ"י וא' יותר ה"ס שם הוי"ה דאל"פין שממנו בא השפע לנוקבא:
זהר ג, דף רעג ע"ב הה"ד למען יאריך ימים וכו' שכל מלכי בית דוד מושרשים במלכות ואמרה תורה שבהיות במלך מדת ההכנעה לבלתי רום לבבו בזה יאריך ימים הוא. וגם מדתו תארך גדולתה. ודוק מ"ש ממלכתו ולא מלכותו. כי ממלכה הוא שם מההפעיל. כלו' שלא יחשוב עצמו בלתי תלוי באחר. רק יאמין שיש לו עילה ית"ש שהוא הממליך אותו כמדתו: גם ממלכ"ה גי' עני"ה שהיא מדתו הנק' דלה ועני"ה וידוע מרז"ל שהשלחן של ב"ה רומז לכתר מלכות. וסודו שהשלחן הוא המוכן לקבל העושר וכל טוב:
זהר ג, דף רעג ע"ב פתורא דאיהי ד' עיין מ"ש בפ' תרומה דף קנ"ד ע"ב כי שם פירשתי:
זהר ג, דף רעג ע"ב באורח רזא ה"ס יסוד אימא שבחזה זעיר שמשם יוצא אור שם בו"כו לנוקבא והוא גי' ד"ל שהוא מאיר לרחל כשהיא דלה. כל בחי' עניים כדאמר לקמן ענוי ועני הדעת. ה"ס ה' גבורות שלה דדעתה ק"ל שאין לה מיתוק החסדים:
זהר ג, דף רעג ע"ב והאי לית ליה חובין וכו' כי אין לו כח לפגום וע"ד שארז"ל או"ה אע"פי שחוטאים אין חטאם חטא והטעם לפי שאין להם אחיזה בקו האמצעי ששם האורות עצמיים ושם הוא הפגם ב"מ. וכ"ש פגם הדיבור דדעת בפומא דמלכא אשתכח: מלח סדומית בל"ת בפ' וירא שסדום היא נוקבא דקליפה שנק' כ"ל ע"ת היא העומדת אצל האדם בזמן האכילה כנז' בפ' בלק דף קפ"ז ע"ב.
זהר ג, דף רעג ע"ב ואמאי איקרון חובה ירצה מ"ש דבר זה מכמה דברים שגזרו בהם חז"ל משום סכנה ולא קראום חובה כגון נטילה בין בשר לדגים וכיוצא דקשה לדבר אחר.
זהר ג, דף רעג ע"ב אלא בארח רזא וכו' נקדים מה שידוע שבעונות האדם נופלים ניצוצות אל תוך הקליפות אבל יש בזה מדריגות שונות כי לפי גודל העון כך היא ירידת השכינה והקדושה לקליפה יש נופלת אל ג"ר דקליפה ואז אין הפגם כל כך גדול וכו' עד שהיותר רע ומר הוא אם יפול ניצוץ לדיוטה התחתונה דקליפה הנק' קיא צואה. והוא מעין מ"ש בס"הכ וז"ל וכשתוך הבירורים יש פסולת שלא הוברר זהו סם המות הממית את האדם בעת המגפה וכמו כן הוא בענייננו שנודע שבעת האכילה עומדת שם הקליפה וכנז' בפ' בלק דף קפ"ז ע"ב והנה היא מתדבקת בזוהמת הידים שה"ס הפסולת האחרון שאין בו מועיל ולכן אם ב"מ יברכו בידים מזוהמות יתאחז שם הפסולת ויהיה ממש ס"א:
זהר ג, דף רעג ע"ב ועל כוס דמברכי פי' שאם אין מברכין עליו אע"פי שנגעו בו בידים אפי' טמאות לא נק' טמא שהרי מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאים כמ"ש בפ"ז דברכות בפלוגתא דנוטלין את הכוס. אבל אם מברכין עליו כך בלי טהרה נק' טמא מפני שנותן חיות לטומאה הדבקה בו שאין לה שום קיום שהרי פסולת היא. ובברכה חוזרת ונעורת:
זהר ג, דף רעג ע"ב ומה כוס וכו' כלו' הכוס של ברכה הוא מלא יין ולא שייך בו שום שירים ופסולת שהרי מלא הוא ועתיד האדם לשתותו. ואפ"ה נק' טמא עד שיודח מבית ומחוץ משום שיורים של לחלוחית שבו אחר ששתו בו. וגם שאין כל כך חשק לחיצונים לשרות על כלי דומם. כ"ש ידיו של אדם הנרדף בטבע מכחות הטומאה וכל עצם אחיזתם בו הוא בידים כנודע מנט"י דשחרית שאסור ליגע בהם בלי נטילה. משא"כ בשאר אברי האדם אפי' הרגלים ונוסף עוד שהם מזוהמות משיורי האוכל דהיינו פסולת גמור:
זהר ג, דף רעג ע"ב ובג"ד מים אחרונים חובה פי' שהם לצד החובה שהיא הקליפה. דהיינו שאנו דוחין אותה מעל ידינו באותו החלק שנתן לה דהיינו אותן המים ולכן אין נוטלים אלא בכלי מפני רוח רעה ששורה עליהם וכמ"ש בפ' כל הבשר:
זהר ג, דף רעג ע"ב ורזא דמלה וכו' פי' סוד מלת חובה תבין במ"ש רז"ל והתקדשתם אלו וכו' שפסוק זה נאמר בפ' שמיני אחר מצות דיני המאכלות וחותם בפ' זה להודיע שעיקר גדולת הקדושה תלוי בזהירו' האוכל כראוי. והזכיר ג' קדושות כנגד חב"ד להודיע שמשם כל השפע והקדושה. וגם נודע שענין האכילה עצמה היא סוד זווג הנעשה בחב"ד דהיינו בירור כנודע אצלנו ואמנם גם ג' דברים אלו דהיינו מים ראשונים ואחרונים ושמן ערב הן תיקוני המ' לתוספת טובה מג' המוחין שהנה מים ראשונים תכלית כוונתם להמשיך השפע מהחסד אחר הרחקת הס"א משם וכמ"ש בגמ' אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא. והנה שרש החסד היא בחכמ' שהוא י' של שם והוא מקור כל ט' היוד"ין שיש בע"ב ס"ג מ"ה ב"ן העולים מי"ם וידוע שמלוי יו"ד הוא בבינה וא"כ בט' יוד"ין יש ב"פ מי"ם. והנה מים ראשונים הם מעיקרי היוד"ין מצד חכמה שבה שורש החסד וידוע שח' יוד"ין דעס"מ הם המשפיעים ולכן מתנוצצים זה בזה הא' בשני יפ"י ק' וכן הג' בד' ק' והה' בו' ק' והז' בח' ק' הם ת' וכולם משפיעים בי' דב"ן הרי ת"י גי' קדו"ש וזהו והתקדשתם אתם תמשיכו על עצמיכם הקדושה. ומים אחרונים הוא כח בינה הדוחה את הקליפה ונותן לה תמצית האוכל למזונה ובזה היא מתרחקת משם וקדושת הברכה שורה במקום הקדושה וז"ש והייתם קדושים:
זהר ג, דף רעג ע"ב פי' אינו כמו הראשונים שכתוב בהם והתקדשתם שר"ל שבאותה נטילה אתם מקבלי' הקדושה אך אלו האחרונים הם להיות אח"כ קדושים. והרי ב"פ מים נגד חו"ב. אח"כ היו מביאים שמן ערב כנגד מוח הדעת שידוע שכל ריח הוא המתקת הגבורות בעלותם עד הדעת בסו"ד רי"ח ניחוח אשה לה'. והנה שם יו"ד ה"א וא"ו הוא בדעת שהוא סוד ו' ומקבל מחו"ב הרי יו"ד ה"א וא"ו שעולה ט"ל וי"פ ט"ל גי' שמ"ן ועשרים אותיות של י"פ ט"ל הרי קדו"ש לקבל ק"ק"ק שידוע שהם בחב"ד:
זהר ג, דף רעג ע"ב לאשתמודעא וכו' פי' שאתם מתקדשים בקדושות שאני מתקדש
זהר ג, דף רעג ע"ב פני אדם אלין לאו אינון וכו' פי' אינון כרובים הם אשר ראה במראה השנית הכתובה שם ביחזקאל י' ונאמר בסופה ואדע כי כרובים המה שהם מעולם היצירה. אבל ודמות פניהם פני אדם.
זהר ג, דף רעג ע"ב אינון אנפי רברבין מסוד עולם הבריאה ששם בחי' הזקנה וכנודע בפ' נער הייתי גם זקנתי שאמרו שר העונם הוא מט"ט שבהיותו ביצירה אז הוא בסוד אנפי זוטרי כרביא והוא נער. אבל כשעולה לבריאה הוא זקן כאדם שלם ושם אנפי רברבי. ואמר בפ' בראשית דף י"ט שהם בדיקנא חתימא ר"ל חתומי זקן. וסוד פני אדם כי הדיקנא נעשית מאור ח"ס כידוע ובה שם הוי"ה דאלפי"ן חכמה כ"ח מ"ה וכנז' בדרוש ג' רישין וגם באור הפנים נאמר חכמת אדם תאיר פניו. ואיתא בכוונת י"ג מדות שבדיקנא יש ב"פ א"ל משני צדדים וא"ל מלא גי' פניה"ם וגי' פנ"י אד"ם שהם ב"פ א"ל שבשני הפנים:
זהר ג, דף רעג ע"ב כל הדיוקנין כלילן בהו עיין מ"ש בפ' במדבר דף קי"ח ע"ב:
זהר ג, דף רעג ע"ב דאינון אנפי וכו' שיש בהם הדרת פנים זקן יגדול כחם להאיר בכל הדיוקנין.
זהר ג, דף רעג ע"ב ומתציירן בהו ציורין הוא ציורי כל הי"א פנים וכנז' בפ' במדבר הנז"ל משא"כ במראה השני דכתיב שם פני האחד פני הכרוב וגומר שר"ל שכל א' מהד' היה שומר תמונתו בד' פניו. ומ"ש אח"כ ודמות פניהם המה הפנים אשר ראיתי על נהר כבר. אמר כן ללמד שאעפ"י שיש שם פני כרוב מה שלא יש במראה הא'. דע שבין כאן ובין שם כל אפיא שוין אלא שיחזקאל בעא רחמי והפך פני שור לפני כרוב וצ"ל שזאת המראה הב' היתה בחי' יצירה שלעומתה בקליפה היה העגל שהיה בחי' זעיר דקליפה כמ"ש בפרשת כי תשא וידוע שזעיר מקנן ביצירה ולכן נתאמץ יחזקאל בתפלותיו והמתיק דיני הגבורה דהיינו פני שור. ונהפך לפני נער על שם כי נער ישראל ואוהבהו. ובזה הגדיל כח מט"ט נער להנצל ממלך זקן וכסיל. ואיתא בזוהר הרקיע בפ' ויקרא שד' חיות הקדושה הן מהיכל הרצון שה"ס הדעת שלסוד זה רמוז בר"ת אלהי האלהים ואדוני האדונים שם אהו"ה שהוא בדעת:
זהר ג, דף רעד ע"א תנינן ודמות פניהם וכו' לשון זה הובא בפ' בראשית דף י"ח ע"ב ושם פירשנוהו ותיקון הלשון כך הוא: ה"ג דכל אנפין מסתכלן לגביה וכו'. ה"ג אתהדר לאחורא וכרסייא וכו'. ה"ג סליק לאתנהגא וכו'. ול"ג וסליק:
זהר ג, דף רעד ע"ב ופירוש הרמ"ז דא מני שופטים ושוטרים קשה למה לא אמר במצוה זו כמ"ש בכל השאר פקודא דא למנאה שופטים ושוטרים כדרכו של ר"מ. ועוד מקמ"לן שלא פי' בזה כלום. ועוד דקאמר בתר הכי נראה שהוא ענין אחר. ונראה שכיון למרז"ל שהמשפט לאלהים הוא. ומרוב אהבתו את עמו הפקיד ונתן הדין בידם וז"ש בפקודא דא מני וכו' ירצה ראה פלא זה שבמצוה זו שצוה את ישראל. בה מנה הקב"ה שופטים ושוטרים שיהיו הם ממלאים מקומו ית' מה שלא עשה כן לכל גוי דאע"פ שמצווים על הדינים. משפטים לא ידעום ואין דיניהם דין:
זהר ג, דף רעד ע"ב ועוד כי אלהים שופט נראה דג' מלי רמיז. הא' שאע"פי שה' נתן כח ביד עמו לשפוט מ"מ הוא יושב ביניהם כנודע ובזה יפה כחם לעשות משפט בס"מ כדמסיק. והג' והוא עיקר הכל שגורמים תיקון ובנין לרחל שנבנית בגבורות ועז"א כי י' מניה יו"ד דחושבניה כ' כתר. ופשוטן של דברים הוא שמלת כ"י יש בה כ' י' דהיינו שאות י' מתמלאת יו"ד גי' כ' שרומז כתר וגם מספרו עשרי"ם שעולה כת"ר. אמנם להבין סוד הדבר צריך להקדים א' מה שידוע שב' עקבי לאה נכנסים בכתר רחל ואז מתחברים צדק צדק עליון ותחתון לאה ורחל. וב"פ צדק עם כללותם גי' שפ"ט. הקדמה ב' שעקב סודו ב"פ אלהי"ם והם מסוד נ"ה דלאה ועל זה נאמר אלה"ים נצב שה"ס לאה ברגליה בעדת א"ל שהיא רחל. וכן לעתיד כתיב ועלו מושיעים "לשפט "את "הר ר"ת לא"ה:
זהר ג, דף רעד ע"ב הקדמה ג' היא הכתובה בסוד התרפים באוצ"ח שעניינו אורות היוצאים מיסוד אימא לעשות כתר רחל ונבלעים בשני עקבי לאה שהם בתוך כתר רחל ונמצא לפ"ז שבתחילה יש עקב ענוה ביראת ה' היא רחל שהם ב' אלהי"ם שבהם י' אותיות. ואח"כ נתוסף בהם אור התורה ובזה מוסיפים אורם כפלים ונעשים יו"ד וה"ס מלת כ"י וחושבניה עשרים הרומז לכתר והוא כתר רחל. וגם כל עקב ב"פ אלהי"ם הרי בשניהם ד"פ אלהי"ם שבהם כ' אותיות רמז לכת"ר.
זהר ג, דף רעד ע"ב הכא כי אלהי"ם שופט פי' בכאן שהוא הכתר הנז' ה"ס כי אלהי"ם שופט דהיינו שמסוד שמות אל"הים הרמוזים במלת כי משם בא הכח לשפוט ושם עיקר הדין. ואולם אם תשכיל בדבר זה ב' בחי' שונות. אחת בחי' ב' הנקבות שמתחברות. וב' שרשיהם שבזעיר שהם דעת שורש לאה ות"ת שרש רחל. ולכן היו בב"ד מזכין ומחייבין דהיינו זה ישפיל ה"א ה"א. כי מלת זה גי' ה"א ה"א שהן שתי הנקבות המתחברות. לכן עולה ישפיל ת"ל כמספר ה"פ אלהי"ם בסוד ה' גבו' אבל וזה ירים. דא ו"ו. שהם בסוד שני השרשים שהם של הזכר בעל הרחמים וזה ירי"ם לר"חם גי' ס"ר. וב' וו"ין הם דעת ות"ת. וקרוב לומר שבכאן סוד סנהדרי קטנה שהם כ"ג גי' ה"א ה"א וא"ו שנמצאו גם שם ב' סופרי הדיינים ועם כ"ג הרי כ"ה. עי"ל דרך אחרת בהקדים מ"ש בדרוש עמון ומואב שיש ג' בחינות של גבורות דא"וא המכוונות לתיקון הנוקבא יש התפשטותי' גבו' המתפשטות בזעיר עד שלא נכנסו בו השלשה אחרונות של א"וא ואח"כ מעלות מ"ן ונשאר הרשימו של י' ובאות י' אחרות מתוקות שבין כולם הם ל' וכולן מכוונות לתיקון רחל שעיקרה מאבא עד שלכן הקליפה שכנגדה נק' מואב ע"ש והרי אם כן שתחלה היו י' גבורות ואלו גרמו שתהיינה עוד כ' דהיינו י' דרשימו שהניחו וי' מתוקות שהמשיכו. והכל לתיקון רחל שהיא נבנית מאבא ר"ל מעטרת יסודו דאיהי צורת י' וגם סוד י' אחרונה דע"ב. ובצאתה מיסוד אימא היא מתגדלת כי יש לה מקום להתפשט ולהאיר באותן הגבו' לתקן המלכות בשלימות המיתוק. וז"ש כי י' מניה יו"ד בין בסוד י' גבו' הראשונות המתמלאות לסוד יו"ד שהם הכ' האחרות ובין בסוד עטרת אבא שהיא י' ומתרחבת. לסוד יו"ד וגם בסוד הנז' ונהר יוצא מעדן י' וגו' שמילוי יו"ד רומז ליסוד אבא שהוא י' המאיר בו' שהוא זעיר ומשם לנוקבא ד' והרי בכל זה מתחבר להיות כתר רחל וז"ש כ' כתר הכא כי אלהים שופט. פי' כי פעמים אל"הים שהן הל' גבו' הוא השופט והנה ידוע שהכתר כולל בו גם החב"ד והכל נרמז בפסוק זה שהרי כתר כבר נרמז ביו"ד. ואח"כ ב' מוחי חו"ב הרי ה וזה ירים הוא ו' היינו הדעת ודע שכל דעת רחל הוא מסוד יסוד זעיר. וכאן דקיימינן דווקא בכתר מלכות. הנה דעת הנכלל בו הוא בסוד בחי' היסוד שבת"ת זעיר כידוע מזווג ישראל ולאה. ודווקא ביסוד זה שייכי ב' ווי"ן דהיינו היסוד בעצמו הוא ו' ומקום ישיבתו שהוא בת"ת הרי ו"ו ונמצא שכל הפסוק סודו בכתר רחל ובמוחין דאבא הכלולים בו היסוד דאבא דאיהו חכמה המאיר בדינים וה"ס ב"ד של ישראל הנק' עיני העדה מסוד החכמה כנז' באוצ"ח בדרוש הנקודות ולכן תמצא שסוד צירוף הוי"ה הנז' בזה הוא יהה"ו שהיא בסוד אבא כנודע מסוד תפילין דר"ת ומכאן סוד ד' מיתות ב"ד. ובזה תבין טעם לסדר שסדר בתיקונים דף נ"ז ע"ב את הד' מיתות דהיינו שריפה סקילה הרג וחנק דאליבא דרש"בי תמצא שסדר התיקונים הוא בסוד יהה"ו. וכ"ש שלפי הנז' מדרוש מואב הגבו' קודמות לחסדים והיינו ה' על ו' וע"ש. וכל זה בסוד ד' מוחין הכלולים בכתר ונל"עד שה"ס שופטים ומצאתי כתוב כי שופטי"ם גי' ת"מר שה"ס לאה והיינו בסוד כתר רחל שלאה מתחברת שם. אבל שוטרים הוא ברחל שהיא הפועלת הדין ולכן בתיקונים הנז' מפרש ושחטתם בזה על י"ב אותיות אדנ"י שה"ס פרצופה הנכלל בד' מדות חב"תם שבהם ד' אותיות אד"ני וז"ש כאן:
זהר ג, דף רעד ע"ב פקודא בתר דא לדון וכו' כלו' אחר הנז' שהוא מקום המשפט מצוה לדון וכו':
זהר ג, דף רעד ע"ב ו' גופא דחרבא וכו' אמ"ז מצאתי כתוב לשון זה יו"ד בראש ה' ראשונה מימין ה' אחרונה משמאל ו' באמצע וזהו שהובא בס"ה רישא דחרבא יו"ד תרין פיות ב' ההי"ן גופא דחרבא ו' ומז"לן שה"ס הנז' בס"הכ בק"ש שעל המטה שהוא בסוד שם הוי"ה דמילוי ההי"ן. וידוע שד' מיתות הן בסוד ד' אותיות הוי"ה ולפי סברת רש"בי מיתת הר"ג היא אחרונה כמ"ש בגליון הנכחי. וכשתשכיל תמצא שציור החרב המצוייר בכאן הוא בסוד צירוף יו"הה וזה לשני טעמים א' שהרי קומתה של רחל היא כנגד תנה"י דזעיר ועיקר הארתה היא מקו האמצעי כנודע. מסוד אמ"ן ולכן עיקרו של חרב הוא י' ו' בסוד ת"ת ויסוד כנז' בסוד המילה בשם יוסף ולכן הברית נק' חרב כמד"א חגור חרבך על ירך גבור והה"הין הם בסוד נ"ה והרי א"כ סוד כחב"ד דנוקבא העומדים נגד תנה"י. ודעתה שכנגד היסוד הוא בגופא כנודע. וממנו בנין גופא אבל ב' הה"ין. שהם בסוד חו"ב שלה שאין לה בהם אלא הארה וכח לחתוך הילך והילך. והרי טעם א' לסוד סדר צירוף זה והב' הוא כי סוד חרב זה הוא בציורי הההי"ן שכל א' מארבעתן היא בג' ציוריה דו די ווו וכל א' מהם גי' מ"ב וד"פ מ"ב של ב' ההי"ן ומילואם גי' ב"פ פ"ד וע"ה פ"ה והיינו פיפיות דילה. ולפי שהכל בסוד שם מ"ב שה"ס ג' ידות לכן נאמר וחרב פיפיות בידם:
זהר ג, דף רעד ע"ב ודע כי כן נסדרו ד' מיתות אליבא דרשב"י בריש פ' ד' מיתות שריפה סקילה הרג וחנק ומ"ש לדון לס"מ נלע"ד שהכוונה שהדין הנעשה בחייבי מיתות הוא להכניע צד החומר שבו ישלוט ס"מ המחטיא שאז נפרדת הנשמה ועולה למעלה שכל מומתי ב"ד מתודין ונשא השעיר את חטאתם. ונשאר רק בלי הארת אור הנשמה ובזה נכנע כחו. והכא נקט לד' מיתות מתתא לעילא בסוד צירוף הוה"י שהוא שורש הדין. וגם לפי ערך החטאים כי בודאי יותר קל לתקן עון של חיוב הרג משל חנק וכו'. ועוד לפי מה שנודע שבחי' פעולת הדין היא בנקבה ולכן דידה גבר. אבל בחי' גזרות הדין והמשפט הוא בסוד הגבורות דאינון בדכורא ולכן כתיב ושפטו את העם משפט. זה הוא בת"ת זעיר המאיר בכתר שלה במקום גילוי יסוד אבא ולכן כתיב ושפטו את העם מש"פט צד"ק כי משפט הם גבורות זעיר השופט צד"ק היא הנוק' שיוצאת במקום יסוד אבא דהיינו פק"ד עם י' אותיות. ואמרנו שה"ס צירוף יהה"ו וידוע שכל הארות המאירות לנקב' הם בבחי' ריבוע ואם תרבע צירוף זה י' י"ה יה"ה יהה"ו יעלה ע"א שהוא ב"ד הגדול. וגם ה"ס מקום המשפט שהוא ת"ת זעיר בסוד מ"ה והוי"ה וכנז' בסוד אלהינו אל ה"ינו. וכאן תמצא סוד סנהדרי גדולה וקטנה כי הנה בהיות יסוד אימא בדעת זעיר אז מאיר כל ת"ת שלו בסוד יסוד אבא ואז היא סוד ע"א דהיינו כל בחי' מ"ה וכ"ו דהוי"ה שבת"ת. והוא גם הוא החסד שבת"ת שידוע שסודו ע"א. וגם ידעת שחסדי זעיר דמצד אימא הם גבורות דאבא ולכן הוא נק' משפט ואז מאיר כל הע"א בכתר רחל. אבל כשאין לה אלא שליש א' אז הוא כ"ג כי ב' השלישים הם סוד כ"ד כ"ד: ועוד יש לפ' כי ירמוז לכל ד' בחי' דא"וא וז"ון הנמצאים כנגד קומתה של רחל י' יסוד אבא. ו' קו אמצעי דזעיר מהחזה ולמטה. ואלו הם עיקר החרב. וידוע שהארת אבא המתגלה בתוך זעיר היא בסוד פק"ד שה"ס אחורי ע"ב ויש בו י' תיבות וגם כ"ו אותיות הרי חר"ב. א"נ פק"ד אבא הוי"ה זעיר וז"ס יפקוד ה' בחרבו הקשה. ה' ה' תרין פיפיות. ה' ראשונה יסוד אימא המסתיים שם. ה' אחרונה שורש רחל אשר שם והיינו צדק צדק עליון ותחתון ב"ד עליון ותחתון. וכאן יצדק לקראן בשם צדק שה"ס פק"ד עם י' תיבותיו עולה צד"ק. והוא אחורי יסוד אבא המתגלה במקום ב' ההי"ן הנז' ב' פיות החותכות כל דין ומשפט:
זהר ג, דף רעד ע"ב ומהכא אשתמודע' וכו' פי' מכללות ענין זה שאנו בו שהדינים והגזרות הבאות על האדם כל מגמתן להכניע כח ס"מ מכאן מובן יפה מר"זל אין אדם נוקף אצבעו וכו' שאפי' נקיפה שהוא צער מועט וידוע שכל המכאובי' והיסורים באים ע"י ס"מ וכוחותיו. אבל אין לו כח לעשותו עד שתנתן לו רשות מן הדין העליון המשגיח:
זהר ג, דף רעד ע"ב נרתקא דחרבא אדנ"י ה"ס רחל בהיותה לבדה ברשות עצמה בנויה בתיקונה ואז היא מלבשת את אור הזעיר מהחזה ולמטה כל הבחינות הרמוזות בחרב הנז"ל והיינו נרתק שלה.
זהר ג, דף רעד ע"ב תמן אשתכח דינא ירצה שכאשר אין החרב מתלבש בה שם הוא בחי' דין וכמש"ה והריקותי אחריכם חרב וזש"נזל משם התיקונים ושחטתם בזה שהם י"ב אותיות אדנ"י. כי לבד בפעולת הרקת החרב מנרתקה בזה נעשה הדין ואז אדנ"י הוא בצירוף דינא. פי' שלפי סדר התחלקות ד' אותיות אד"ני בפרצוף רחל הם א' בחכמה ד' בבינה נ' בת"ת י' במלכותה ולפ"ז צירוף דינא הוא התגברות ב' הנקבות על ת"ת וחכמה ולכן פועלת דין אבל כשנעשית נדן להלביש ההוי"ה וה"ס הזווג אז הוא השם ביושר ומשולב עם ד' אותיות ההוי"ה וכמו שאנו מכוונים בקבלת ד' מיתות:
זהר ג, דף רעד ע"ב בק"ש יהו"ה חרבא דקב"ה מלמדנו כי יש כח בישראל להרוג את ס"מ תמיד והוא בק"ש ובזה תבין כי עצות רז"ל להכניע יצה"ר א' שיקרא ק"ש שה"ס חרב ה' וכמו שנפרש. ב' שיזכור לו יום המיתה כי כן עד שם כחו של ס"מ הוא מ"ה. וממילא כשמת האדם מיתתו כפרתו ונחלש כח סמ"אל ממשול בו והיינו מיתתו שלו בבחי' אותו הניצוץ שהיה בקרבו ובמיתה תנצל ממנו ודוק. ואמנם צריך שנפר' איך הק"ש סודה הוי"ה. ובתחלה נראה לומר כי ידוע שבק"ש נכנסים בזעיר ו"ק דאימא והם בב' בחי' הא' י"ה מאה"יה והב' ו"ה מהוי"ה כי נודע ששם ס"ג הוא בתבונה והרי הוי"ה שלימה א"נ יותר בפשיטות כי ידוע שזעיר בעת ק"ש הוא בעל ו"ק דהיינו ו"ה ועם י"ה דאהי"ה הרי הוי"ה:
זהר ג, דף רעד ע"ב אבל איך הוא בחי' חרב ויובן בסוד הייחוד שאנו מייחדים בק"ש והוא הוי"ה כנודע אצלנו והוא סוד שם יי"אי שבו אנו מעלים מ"ן והוא גי' א"ל וז"ש רוממות א"ל בגרונם שמתרוממים למעלה בכח שם א"ל ומעלין מ"ן ואז מורידין מוחין מצד אימא משם אהי"ה דיודי"ן שעיקרו הוא אי"יי העולה גם הוא א"ל. אך ב' אותיות א"י הן נשארות עדין על ראשו שה"ס ג"ר דנ"הי דאימא. וב' אותיות י"י שהן ממילוי יו"ד ה'. הן נכנסות בחב"ד חג"ת דזעיר. והנה אם תכה א' בי' הרי י' כי ב' אותיות אלו עדיין ביחודן בסוד מקיפי זעיר וב' היו"דין נחלקו בחב"ד וחג"ת ולכן תכה כל א' בעצמה יפ"י יפ"י הרי חר"ב. ולפי שמגיע עד חג"ת שה"ס הידים לכן נאמר בידם. ומלת פיפיות תרמוז לב' החלקים שנבחן שם זה חציו על ראש זעיר וחציו בתוכו. כי כן מלת פי תאמר על שיעור הדברים וכמ"ש בס' השרשים ולפ"ז פיפיות ר"ל שני שיעורי' אי נמי יותר בפשיטות כי אותיות י"ה נכנסות בזעיר עד ת"ת שלו שהם ז' מדות ועדין הוא בעל ו"ק ואין בכל מדה שלו רק ו"ק דהיינו שני שלישים לגבי גודלו והרי הוא י"ד שלישים שבהם מאיר שם י"ה אמור מעתה י"ד פ' י"ה גי' חר"ב וז"ש וחרב פיפיות בידם ופיפיות ר"ל ב' שיעורים היינו שני שלישים הרי בכמה בחי' יש שם הוי"ה בק"ש ושה"ס חר"ב:
זהר ג, דף רעד ע"ב בצדיק חי עלמין וכו' ירצה הלא ראינו כי ק"ש הוא חרב ה' להרוג את החיצוני בל יקרב אל הקודש והנה אחר זה שכבר נתגרש החיצוני אנו עסוקים לבנות נוקבא דזעיר ולזווגם וזה כי מתפשטים האורות למטה לנה"י דידיה שמהם כל בניינה בסוד שי"ח השדה ש' ח"י ר"ל שג' הוו"ין שהם סוד נה"י מתקבצים ביסוד וזהו ח"י והוא חי עלמין בסוד החו"ג שבו וגם אורות נ"ה שהם ליעקב ורחל דאיהו בנצח ואיהי בהוד וח"י ברכאן ששם מקור הברכים כמ"ש הר"ב על פסוק ברכות לראש צדיק ולכן העמידה על הרגלים ולפי שכל תכלית העמידה הוא לבנין רחל ולסוד הזווג לכן מתחלת בשם אד"ני. וגם ר"ת אדנ"י שפ"תי תפ"תח ופ"י. הוא אשת"ו שהוא תכלית העמידה ואז נכנס החרב הנז"ל לנרתקו כי כשנכנסים כל המוחין אז מוחי ו"ק דגדלות הם לצורך רחל והבן היטב ומתמתקים הדינים ונעשה החיבור כראוי:
זהר ג, דף רעד ע"ב זר"קא תמן קו וכו' הנה לפי הסדר הנז' חנק הוא בסוד ו' של הוי"ה ועיקרו בת"ת דזעיר ששם יוצא כתר רחל מבין דרועהי דמלכא והוא הנק' זר"קא מפני שהוא העולה בעת תיקון רחל עד הכתר שלו כנז' בסה"כ והוא עטרת תפארת. ואמר שצורת הזר"קא היא קו וי' כרוכה בו:
זהר ג, דף רעד ע"ב וקו ו' וכו' נלע"ד שהכוונה שהזרק"א תמונתה נעשית משני אותיות ו"י ונודע שזרק"א צורתה שני יוד"ין עם ו' כזה #יַי. ועולה כ"ו גי' הוי"ה החונק את ס"מ כמ"ש בס"ד. והסוד הוא כי י' הא' היא הנקוד' הפנימית שהוא שורש הכתר דהיינו בכמה בחינות. בין ששם מסתיים נקודת יסוד בינה. בין ששם מתגלה יסוד אבא דאיהו י' בין ששם בחי' לב זעיר שהוא כמין י' אמנם משם מתפשט האור לרחל בכעין צינור שה"ס הקו של הזרק"א. והיו"ד השנית הפונה למטה ה"ס כתר רחל שבו שורש כל הי"ס. וגם יו"ד גי' עשרי"ם כת"ר כ'. ואומרו וקו ו' דאתפשטא מניה. ר"ל שהו' מתפשט לחוץ מן הו' עצמו שהוא ת"ת וגם ירמוז מניה מאות י' האמור י' כריכא ביה. והכוונה על היו"ד הראשונה שהוא השורשי. אבל לא גלהו יותר בפי' משום שעיקר עניינו הוא באור היוצא לרחל שהוא הקו והיו"ד דשייכי בה ביה תפיס לס"מ. כבר ידעת כי מבחי' זו מתחיל עה"ד טו"ר וממנו אחיזה לחיצונים אבל זה הוא כשלא יש ייחוד מחמת העונות ב"מ. אבל כשישראל עושים רש"מ וממשיכים האור מלמעלה. אז הוא חיים לישראל ומיתה לסמא"ל כדמסיק לקמן. אמנם להרחיב הדרוש יפה חוזר ומפרשו היטב באומרו וישאוהו במוט בשנים. ודע כי סברת הזוהר הוא שנושאי אותו אשכול היו יהושע וכלב וכמ"ש בפ' שלח לך ושבתחלה הכורתים היו המרגלים אלא שלא יכלו אפי' להגביהו מהקרקע ובאו יהושע וכלב ונשאוהו. והענין נלע"ד שידוע מסוד התרפים שהוא יציאת האור מיסוד אימא שבחזה זעיר לעומת כתר רחל. אבל תוך כתר רחל יש רגלי לאה שהם דינים גמורים וכשאין זכות בישראל אז אלו הדינים מפסיקים שלא יאירו פני רחל והחיצונים יונקים מאותם הדינים וזו היתה כוונת המרגלים שרצו להמשיך דינים קשים להאחז הקליפות ברחל שלא תוכל להבנות וממילא לא יזכו ישראל להכנס לארץ שלא יוכלו לכבוש הגוים. והיתה כוונתם זו הרעה מפני שידעו שבבואם לארץ יתמנו אחרים כנז' בפ' שלח לך דף קנ"ח ע"א ולכן כרתו זמו"רה גי' חר"ן ג' אלהי"ם שהורידו הג' דינין שבגרון זעיר אל יסוד אימא שאז יצאה משם לחוץ ויתערבו עם רגלי לאה. ולכן נקראו מרגלים שרצו להמשיך דיני הרגלים לחיצונים בהיותם בתוך כתר רחל שאז נחשבים לא' כמ"ש הר"ב על פ' עקב ענוה. וז"ש ואשכול הוא יסוד אימא שהכל בה:
זהר ג, דף רעד ע"ב ענבי"ם ב' אלהי"ם אבל א' שהוא בתוך כתר רחל דווקא: אבל השני הכשיל כחם שלא יכלו להגביהו שהיו רוצים לסחוט הענבים ולנסך יינם: מה עשו יהושע שהוא פני לבנה וכלב שעולה ב"ן נתחברו שניהם שהם מושרשים בזו"ן והכניעו כח הדין החיצון והגביהו הדינים לשרשם למתקם שישארו בקדושה ובזה נתנו מוט ועול על צוארי ס"מ ולכן שאל מאי מוט דההוא רשע.
זהר ג, דף רעד ע"ב והשיב אדם וכו' פי' שידוע שבפרצוף ישראל אין שליטה לחיצונים שה"ס עץ החיים ואמנם ידעו שישראל זה הוא בעל ו' מדות חב"ד גג"ת שה"ס ו' וגם המוט הוא צורת ו' אבל כשבאין לו המוחין דק"ש שהם מנה"י דאימא ואז הוא אד"ם שלם שם מ"ה משם בא האור לכתר רחל שסודו ד' אותיות הוי"ה כידוע מדרוש רפ"ח ניצוצין שכל בחי' פני כל כתר ה"ס ד' אותיות הוי"ה שהאחוריים שלו הוא מספר ההוי"ה דהיינו כ"ו ומ"ה ו"ד הוא מ"ט. ונמצאו פני רחל מאירים שזהו תכלית הכנעת ס"מ והבן היטב. ואח"כ מפרש עוד בחי' מ"ט ואמר שהם מ"ט אתוון וכו' וגם בו סוד ו' דהיינו צורת המוט שהוא ו' אותיות דשמע ו' דבשכמ"לו שיהושע וכלב העלו נשמתם על קידוש השם ועשו ייחוד שמע כמ"ש בס"ד ובכח ייחוד זה הורידו אור לישראל ולכתר רחל ובזה נתנו מוט על צוארי ס"מ וניקביה והעלו הדינים לשרשם שלא יצאו לחוץ ולא יתפשטו לחיצונים כאשר היתה המחשבה של המרגלים. ונבאר כוונת הייחוד שעשו והוא בשית תיבין דייחודא עילאה. ה"ס ו"ק דגדלות דאימא שבאים לישראל והם מושפעים ע"י יחוד או"א כנודע בכוונ' א:
זהר ג, דף רעד ע"ב ובשית תיבין דיחודא תתאה הוא הארת האור מזעיר לו"ק של רחל וכמ"ש בסה"כ. דאינון ו' ו' וה"ס המוט וצורתו כנז"ל.
זהר ג, דף רעד ע"ב ודא איהו וישאוהו במוט בשנים ירצה שכיון שנעשה הייחוד העליון בשני בחי' הו' כאמור זה גרס פירוד לס"מ ונוקביה הפך כוונת המרגלים שרצו להאיר מאשכול ענבים אחד הנז"ל ולהפריד בתגבורת הדינין לרחל מבעלה. אבל יהושע וכלב המושרשים בזעיר ונוקביה נתייחדו יחד ועשו הייחוד העליון והפרידו זעיר ונוקביה דקליפה:
זהר ג, דף רעד ע"ב וזהו וישאוהו פירוש את אותו האחד שנתייחדו בו ב' ענבים ובכח ייחוד במוט כמ"ש חלקוהו לשנים שחלקו כ"כ אחיזתם בכתר רחל והעלו הדינים למקורם שהם ב' רגלי לאה שגם הם ב' ווי"ן בסוד ווי העמודים ובזה נפרדו זה מזה בפרודא:
זהר ג, דף רעד ע"ב מנייהו בלא א' באמצע ו"ו ירצה שהפירוד הוא בא מהם מעצמם ששרשם מעולם התהו שלא היה בו אחדות וזהו טעם א' לפירודם. ועוד טעם ב' שאין להם אחיזה רק מב' קוי ימין ושמאל ולא באמצע ששם א' דיסוד אימא שאז הוא וא"ו גי' אח"ד בכח א' שהוא אח"ד. וטעמו דלית יחודא לס"א:
זהר ג, דף רעד ע"ב כי היחוד הוא השלמת הנגדיים כמו שהוא החו"ג שהחסדים החפצים להיטב ממתיקים את הגבורות עד שתהיינה להם לעזר להשפיע שפע מוגבל ומתוקן. אבל בס"א כולו גבורות קשות ואין קשה מתייחד בקשה. א"נ שז"ון דאצילות יש בהם ייחוד עצמי מפני שהם מיוחדים בשורשם בא"וא ולכן גם שיוצאים למטה במקומם מתייחדים מכח ייחודם העליון באור ישר הבא עליהם משא"כ בס"א. ואקדים מ"ש בס' א"י בדרוש הקליפות שאבי"ע דקליפה בחינתם ממטה למעלה. ר"ל שבעשייה דקליפה יש בה כל הפרצופים אפי' דעתיק וביצירה שלו חסר עתיק ולא יש כי אם מאריך ולמטה ובבריאה שלו חסר אריך ולא יש כי אם מא"וא ולמטה ובאצילות שלו אין בו כי אם ז"ון ושם עשו ואשתו. ולפ"ד גם בזה יבואר מ"ש הסבא שארי ביחודא ומסיי' בפרודא כי תחלתו הוא ממטה ואז יש בו כל הפרצופים שהוא ענין ייחוד שהעליון משפיע בתחתון. ומדי עלותו עד סופו הולך ומתמעט עד שבסיום שלו לא יש ענין ליחוד שאין שם רק זו"ן ובמי יתייחדו וז"ש דלית יחודא לס"א אלא וישאוהו במוט בשנים ס"מ ובת זוגיה עולם הנפרדים שבזכות מ"ט אותיות הייחוד דק"ש שהוא בז"ון דאצילות הכניעו את ז"ון דקליפה דאצילות ששם ממש עולם הנפרדי' שנהם. דזה הפך הקדושה ממש:
זהר ג, דף רעד ע"ב שבאצילות הקדוש הוא עצמות הייחוד ומשם יפרד ומכללם של דברים למדנו שכשיש זכות בישראל אז יגבר כח אותו הייחוד שיש באותה הבחינה הנק' זר"קא שהוא יציאת אור דרך אותו קו מזעיר אל כתר רחל שהוא י' וכאמור. ואם יש עונות ב"מ יינקו משם החיצונים ואמנם עונות אלו הם אותם שחייבים עליהם חנק כי אז פוגמים בכתר מלכות דנפקא מבין דרועו"י דמלכא. ולכן מתעוררות הגבורות הקדושות לטהר אותו פגם. וידוע שיש בגרון זעיר ג' אלה"ים ובעת הכעס ב"מ גוברים ונאמר נח"ר גרוני שמעכבים הנשפת הרוח שבקנה. ולכן משם פי' מגרון זעיר מתעוררים הדינים לחייב החוטא באות ו' שבשם שהוא מושרש בדעת. ואלו הג' דינים ברדתם מתפשטים בחג"ת שבהם תיקון המלכות לעולם דהיינו שמן הת"ת יוצא האור למ' כנז' וח"ג הם מאירים על ראשה וכמ"ש בס' א"י בשער טנ"תא בסוד שב"א סגו"ל. ובזה תבין מ"ש כאן:
זהר ג, דף רעד ע"ב אחידן ה"א ה"א וכו' והגיה הרב ז"ל דיד ימינא ויד שמאלא. מפני שאין הכוונה עכשיו בה' חו"ג המיוחדים בדעת ובת"ת רק בשני הידים ממש ח"ג ואלו מחזיקים באות ו' שהוא החבל המאיר מת"ת למ'. וכתר שלה הוא י' שבו נגמר הדין כי כך היא המדה שהמ' היא הפועלת והמוציאה מן הכח אל הפועל ונמצא כללות הענין שמגרון זעיר מתעוררים הדינים ומשפיעים כח גבורה במ' ע"י חג"ת לפעול גזרת החנק בגרון החוטא. ובחרטתו ווידויו וקבלת עונשו כלה ואבד ממנו צלם שהיה מלביש נשמתו והיא מזדככת ויוצאה לחירות והקליפה נפסד' וז"ש שמא דהוי"ה מיתה לס"מ וכו' פי' בפועל אחד נעשות ב' הפעולות מיתה לס"מ וחיים לישראל וזהו שאמר הכתוב אחרי הודעת היסורין שעתידין לבא על ישראל בעונותם פן יחשבו שהיסורין לנקמה ח"ו אלא ראו עתה כי אני אני הוא ירצה אין שום שינוי בעצמי ואין אלהי"ם עמדי. פי' אם בעונותיכם אתם נותנים כח לס"א להאחז בקדושתי. אין אחיזה זו דיבוק בעצמי ולא תאמרו שכיון שאין ישראל מוכנים לקבל שפע אורי שדעתי נוחה להשפיע בחיצונים ח"ו ולקיימם זה אינו. כי אין אל"הים שהוא הס"א אינו עמדי במקום קרי. אלא הכח המושפע אליו הוא בריחוק מקום אחרי התפשטות כל ק"ך צירופי אלהי"ם ואינו יונק ח"ו ממקום גבוה מקרוב והראיה כי אני אמית ואחיה בפעם אחת. מיתה לס"מ וחיים לישראל ולכן לא אמר אני אמית ואני אחיה:
זהר ג, דף רעד ע"ב בסקילה לס"מ באבן וכו' הנה לפי הסדר שכתבנו לפי דעת רש"בי בד' מיתות זו הסקיל' היא כנגד ה' ראשונה של שם בסדר הו"הי כנז"ל והחייב בה פוגם בבינה ולפיכך דיניה מתעוררי' ומתפשטי' עד מלכות שהיא המתקנאת לנקום עלבונה. ולמחות הס"א המתלבשת באותו חוטא שפגם במ"ן שלה. וצריך להקדים תחלה שידוע שד' הם כללי הנמצאים חי מדבר חי מרגיש וצומח ודומם שהם כנגד ד' אותיות הוי"ה ובסדר התחלקותם נמצא הדומם כנגד ה' אחרונה והרי שהמלכות היא אבן. ועוד נודע שבדעת מלכות יש שם ב"ן וזה מצד בעלה אבל כשמאיר בה אור אימא בשם אהי"ה או שם אלהי"ם אז היא יו"ד ה"ה וא"ו ה"ה והיינו אבן א' ב"ן. ואמנם אל"ף זו ציורה א יו"ד והרי אבן יו"ד. ולפי שיש בחי' שונות שהן א' דאהי"ה או דאלהי"ם או דאדנ"י שהן ג' שרשי הדינים כנודע מכוונת נוצר חסד לאלפים לכן כתיב וסקלתו באבנים וכתיב באבן ירגמו אותם. ויתר ע"כ דעת דנוקבא הוא סוד י' של תש"י כנודע שהוא של עור להיותו סוד גבורות שמקבלתן מיסוד זעיר שהוא כנגד דעתה וז"ש זריק לה צדיק לגביה. פי' שיסוד מציע ומחזיק היו"ד הנז' לזרק"ה לגביה והמ' יען כי היא לבדה אין בה כח שמפני העון נאחזים בה החיצונים וצריכה לסיוע מן הגבורות העליונות. ותחלה הצדיק מקבץ כל הה"ג לעורר דעת המלכות וגבורותיה. וה' גבורות הך סוד ה' ראשונה ממש שמתפשטת בחגתנ"ה דזעיר. דאימא עד הוד אתפשטת וה"כף הוא הצדיק הכופל את ה' אצבעות ובקנה דדרועא דאיהו ו' הרי זו מעלה יתר עליונה להמשיך ממנה הגבורות והיא מאימא והענין מובן במה שנודע שח"ג דאריך מתלבשים באו"א וא"כ זרוע זה הוא גבורה דאריך המתלבש באימא. ואיתא בס' א"י שאו"א המלבישים ח"ג דאריך היינו שח"ב שלהם נעשים מב' פרקי זרועות דאריך. מן הידים חכמה שלהם ומן קנה הזרוע בינה שלהם. וב' כתפין הם חו"ג הנק' ב' עטרין באופן שקנה זרוע האמצעי של גבורה דאריך ה"ס בינה שבבינה והוא קנה גי' ה"פ א"ל בסוד א"ל זועם והוא ו' בצורתה דהיינו בינה דאימא המתפשט' בה' מדות שלה חגת"נה:
זהר ג, דף רעד ע"ב ובכתף דתמן ה' זהו כתף השמאלי דאריך סוד הגבורות והוא הסוד הנזכר אצלנו בסוד חמש עשרה אמה קלעים לכתף שהם ב' שמות י"ה דיו"דין וההי"ן יו"ד פ' ה"י ש' יו"ד פ' ה"ה ר' הרי כת"ף והוא ה' גבורות בכללות מאה והם ה' זוגות של ב' אותיות כזה יי וו דד הה הי וגם בכתף זה גובר מילוי הה"ין על של יודי"ן והרי עד כאן נשלמה ההוי"ה ממטה למעלה בסוד הדין שנתייחדו הגבורות הקדושות להחזיק את השכינה שתכניע ותמחה את סמ"אל האחוז ומתלבש באותו החוטא וזה בכח ייחוד הגבורות עד מקום ראש שרשן הנגלה ומתפשט שהוא הכתף השמאלי כאמור ועל זה רומז שם סקילה דהיינו ק"ל של הנקודות שבשני שמות י"ה הנז' וס"ה של מספרם במילוי יו"דין וההי"ן וי' אותיותיהם (הרי ס"ה וק"ל) הרי הכל סקי"לה שבכח התפשטות שרש הגבורות על האבן נעשה פועל הסקילה. האמנם עוד צריך דבר אחר והו' כח המחשבה לחשוב ולכוין אל המקום הוא ראש האויב שאליו תזרק האבן. ועומק הסוד הוא שצריך לעשות בירור גמור דהיינו לכלות הפשע ולקיים ניצוץ הפושע אין זה נעשה אלא בכח המחשבה וז"ש וזריק לה לגביה פי' לגביה דסמ"אל דווקא ולא לגבי הניצוץ העשוק וזהו ענין כפל אומרו וזריק לה לגביה אחר אשר כבר הקדים ואמר זריק לה צדיק וכו'. אלא שזריקה ראשונה לתת כח באבן שתזרק ע"י ה' אצבעות והזרוע והכתף וכשתשכיל היטב תראה שפעולה זו סודה הו"הי שהוא כשנלקחה האבן להזרק אז הזרוע נשפל ונמתח למטה ונמצא שהעליון הוא הכתף והוא ה' אחרונה ותחתיו הזרוע היא ו' ותחתיה ה' חמש אצבעות. ותחתיהם האבן היא י' והרי זה פועל דין גמור. אבל אח"כ צריך להגביה היד עם האבן ואז ה"ס הוי"ה ביושר והענין שצריך להמשיך כח ממוחא סתימאה שהוא שמא מפרש יו"ד ה"א וא"ו ה"א שידוע מדרוש תלת רישין שבמוחא סתימאה יש שם מ"ה שהיא חכמה כ"ח מ"ה ושם הוא שורש הדין במיתוק גמור ולכן בכחו נעשה הבירור להשליך הקליפה האחוזה במוח דהיינו שסובבת את הניצוץ שבתוכה. וגם מחיה את הניצוץ בט"ל שב"מה המחיה את המתים. והבט נא שיש בכאן בחי' ב' הוי"ות הפוכה וישרה. ההפוכה לפעול דין בסמ"אל בכח הגבו' הנז' והישרה להציל את הנשמה השקועה בידו וזה בכח המחשבה העליונה. ואם תשלוט הישרה על ההפוכה כזה יה"וה ותכה י' בה' ה' בו' ו' בה' ה' בי' יעלה ק"ס גי' ע"ץ שכל הנסקלין נתלין על הו"הו העץ. ואם תצרף לעץ מ"ה שהוא המחשבה הנז' יעלה הכל גי' סקי"לה. והנה ידעת שאימא מושרשת במוחא סתימאה ולפי זה תשכיל כל ענין זה ביושר שהכל מיוסד על גבורות דאימא מתחלה ועד סוף:
זהר ג, דף רעד ע"ב לדון בשריפה לס"מ בתיקונים דף נ"ז דורש גם ענין השריפה בסוד ד' אותיות הוי"ה י' גחלת. להב ו'. וב' גווני הלהב ב' ההי"ן. וי"ל במ"ש הרמ"ק ז"ל בערכי הכינויים שגחלת ה"ס המלכות כשמקבלת גבורה מן החכמה והענין יתברר לך בדעתך דרוש כי אש יצאה מחשבון שהוא בל"ת בפ' וירא. ולפי דרכנו מיתת שריפה היא בחכמה וכנז"ל ורמז הי' נכון כי הוא י' עילאה המשפעת בחכמה תתאה שהיא י' תחתונה. והנה יו"ד משפיע ביו"ד הרי ת' וב"פ יו"ד והתכללותם הרי גחלת. הלהב ו' ה"ס הגבו' המתפשטים בגופה כי בדעתה הן קבוצות. ודעתה סודו י' כדאיתא בכוונת קשר של תפלה של יד ומשם מתפשעות בו"ק שלה ופ"ו ע"ה גי' לה"ב. וכשתעיין בדרוש הנז' של פ' וירא תראה שבהכנס הגבו' בתוך זעיר בונות תחלה את לאה ואח"כ את רחל רומזים ב' הגוונים ב' ההי"ן גוון גי' אדנ"י שכן בו נקראים ב' הנקבות. באופן כי י' מורה שורש הגבור' וה' התפשטותן. והב' ההי"ן ב' מקומות מושב שלהן. וכל זה מן הגבו' של אבא שבתוכו בוצינא דקרדינותא שמושפע עליו מח"ס כנודע ודוק שכל ג' המיתות הם בחיצוניות הגוף ושל השריפה בתוכייותו ושורפת איברי הנשמה והחיות שכללותם בסוד החכמה תחיה בעליה. והא דלא אמר כאן בפרשתנו ציור ההוי"ה בדין השריפה. אפשר דכיון שזה הרמז הוא פשוט ואחר שכבר קדם לדרוש בג' מיתות הקודמות מהם יש ללמוד בנקל לשל שריפה. כי כבר אמר בשקילה שהאבן רומזת לאות י' ומינה דגם הגחלת כך וממה שהקדים בדין ההרג לומר שגוף החרב היינו הלהב שלו ה"ס ו'. וממנו נלמוד לגוף הלהב דשריפה. וכמו כן שרומז ב' פיפות לב' הה"ן. וכן לב' גווני האש אבל שם בתיקונים מקדים השריפה לכל האחרות וכיון שהוא הקודמת צריך לפ' הרמז שלה כי מיד בתחלה אמר והא כולהו באתוון ולכן צריך לפרש של השריפה אבל כאן אין צורך לזה כאמור ולא הזכירו אלא בכללות לדון בשריפה לס"מ כדי להקיש אליו מה שנמשך שכמו שה' תקן שריפה לשרוף טומאת תוכיות החוטא. כך היטיב לעמו בסגולת מצותיו שבה יבער אש קדושה בפנימיותו שישרוף הכח הכולל שיש לס"מ על כל אדם בין מצד עון אדה"ר שבו נפלו זרעיותיו ביד החיצונים. ובין מצד סתם חומר האנושי הנוטה למותרות. והתחיל ואמר עצים לאדלקא בהון נורא וכו' ירצה שכמו שהאש שהוא היסוד העליון יש לו התייחסות להדבק בעץ הצומח מן היסוד התחתון שהוא הארץ. כך ישנו לאדם הצדיק שתחול ותאיר בו אש רוחניות וקדושה מפני ששורש גוף הצדיק אחוז בקדושה ומושפע ממנה. ולכן יש כח ברמ"ח מצות לזכך חמ"ר שלו מן הסיגים הדביקים בו הוא כח ס"מ כנ"זל ולחול בו אש הקדושה ע"ד חום טבעי הדוחה את המותרות ומקיים את הגוף בבריאותו. ומפני זה דורש הענין במציאות חום נר מצוה. ולא דרשו בפשיטות בסגולת התורה הנמשלת לאש. כי אין הכוונה על לימוד ועיון התורה שהוא חלק הנשמה. אלא בשל המצות הנעשות ע"י הגוף ואיבריו בעוה"ז שבו גוברים הקליפות המתאוות להאחז בגוף האדם. ובאש המצות שורף אותו ומתקיים וז"ש גופא דאיהו עץ וכו' ירצה שיש לאדם ב' מיני שלימיות. הא' כולל את כולו בכלליות כל רמ"ח איבריו המתחברים להעשות גוף שלם. והב' פרטיות כל אבר ואבר בפני עצמו וכן הוא כח כללות כל המצות ושל פרטיות כל מצוה ומצוה. והיינו דקאמר גופא ואיברים לאוקדא בהון אשא וכו' כי מלבד כללות כל הגוף שיש לו רמ"ח נרות וירבה הלהב לשרוף את ס"מ. אף כל אבר ואבר שכל מצוה ומצוה היא מיוחדת לו בפרטיות ונרה דולק ושורף. ואם תצרף מצו"ה לע"ץ יעלה א"ש להורות שהתחברות המצוה לאבר שהוא עץ תתלהב א"ש הרוחניות ומקודשת לאוקדא לס"מ וא"ת ומאין תתהוה האש הזאת כי המצוה היא פועל גשמי והיא בבחינת הנפש שעיקרו של ס"מ אחוז בה וכמ"ש נפש כי תחטא. לזה אמר בשכינתא עילאה בעץ:
זהר ג, דף רעד ע"ב וירצה שבכח המצוה מתעוררת אימא ויורדת לתוך זעיר ועיקרה דווקא אל ת"ת שלו דהיינו חדוהי דמלכא ות"ת לשון פארות וענפים על שם שממנו מסתבכים שאר קצוותיו והיינו גופא ואיברים:
זהר ג, דף רעד ע"ב והנה שכינתא עילאה היא בינה שסודה שם קס"א שפנימיותו הוא אי"יי כנודע ואל"ף ה"י יו"ד ה"י אם תחשוב האל"ף לאל"ף יעלו אל"ף ונ' ובהצטרף לו אי"יי יעלה הכל תפאר"ת. וגם לכך נקרא ע"ץ שה"ס קס"א חסר א' הוא שורשו המושרש בבינה. ואמנם סוד הפנימיות אי"יי הוא א"ש. אפ"א יפ"י יפ"י יפ"י וידוע שיסוד בינה מסתיים בת"ת זעיר ושם הוא תחלת היניקה לחיצונים ושם סוד ראש מלכות שהיא מצוה. והנה אם תסיר אי"יי משם קס"א ישאר ק"ל דהיינו מ"ץ המאיר בו"ה יעקב ורחל. והנה כשמתגלה שם האש הזאת הקדושה בכח המצוה אז ישרף כח החיצונים והוא ממש דוגמת הקרבנות:
זהר ג, דף רעד ע"ב דבזמנא דאש של גבוה וכו' שגם אותה האש היתה מג' יודי"ן וא' דשם ס"ג העולה א"ל ולכן שמו אורי"אל ובו היה נשרף החיצוני שעליו רומז הפסוק והזר הקרב יומת שלא אמר וזר אלא והזר רמז לאל זר הנודע העומד תמיד להקרב אל הקודש:
זהר ג, דף רעד ע"ב הה"ד והאש על המזבח וכו' דדייק כמה דברים א' הכפל שבפסוק והאש על המזבח ואח"כ אש תמיד ועוד דאיפכא מבעי ליה בפ' א' ואש על המזבח. ואח"כ והאש. ובפ' א' נאמר תוקד בו ולא כן בשני. אך הכוונה בפ' א' לאש גבוה שהוא היה נמצא תדיר וגם נגלה לעין בצורת אריה. שע"כ תצדק בו ה' הידיעה. משא"כ באש של פ' הב' שהוא המתחדש בכל יום מחדש. ולפ"ז יאמר הפ' והאש הידיעה תוקד בו במזבח באופן שהיה כל המזבח רותח באש הקדושה ולכן הקרב אליו יומת ונשרף:
זהר ג, דף רעד ע"ב זכאה איהו מאן דאחיד וכו' עד עתה דבר בסגולת פועל המצוה שסודה ברחל מן החזה דזעיר ולמטה ושם סוד עה"ד טו"ר ובסוד שני לבבות אשר שם. ועכשיו ידבר במי שזוכה לכוין בעשיית המצוה בכוונה הראויה שזה מתעלה לעץ החיים שה"ס חב"ד ששם עיקר שני יסודות דא"וא ע"ב קס"א שהוא עץ החיים ואז יש ייחוד מוחין וגופא ג' היחודים הנודעי'. והנה שנים מהם דהיינו הוי"ה אלהי"ם הוי"ה אדנ"י שה"ס גופא בגי' אב"ר. וכשמשפיע בם הוי"ה אהי"ה אז הוא נ"ר:
זהר ג, דף רעד ע"ב כל ענפא שכל ענף מעץ החיים מסתעף בכל מצוה פרטית בכח הכוונה מאיר בייחוד נ"ר. ויתר על כן נר מצוה ברמ"ח פקודין וכו' פי' פקודין של עץ החיים המאיר בר"מח איברי' ובהצטרף כללות הכוונה אל כללות המעשה יעלה רמ"ח נ"ר ואז ישתלמו הגוף והנפש ויתקיים הגוף לעולם כי כח ס"מ ישרף לגמרי וז"ש כד אחידן ביה וכו' פי' ב' הנרות שיתאחזו באדם הצדיק מן הפועל והכוונה אז יתקיים וירא והנה הסנה וכו' שלא אמר בוער באש ואיננו אוכל שאז היה נשמע הכל במקום אחד. אלא חזר ואמר והסנה להורות שר"ל ב' חלקי הסנה א' המזיק שהם הקוצים. וא' המועיל שהוא הענפים והפרי והעלין וזה הראה ה' שם למשה והודיעו שישראל הנמשלים לסנה כמרז"ל ישרפו ויכלו מהם הקוצים והם ישארו קיימים וזה בזכות התורה שיקבלו בהר סיני שהסנה שלו דוגמא לישראל. ומזה נקח המשל שגם הגוף והנפש יתקיימו לעולם: ובדרוש ד' מיתות ראיתי להקדים ענין כולל ובו יובן כל הנז"ל:
זהר ג, דף רעד ע"ב איתא בתיקונים דף נ"ז ע"ג וז"ל יהו"ה איהו דין בתוהו ובהו וחשך ותהום ודן בהון ד' מיתו' ב"ד ע"כ ומז"לן שפי' ענין זה מובן במה שידוע שרפ"ח ניצוצין נשארו בתוך הקליפה והם מבחי' ז' מלכין דמיתו. מרחפת מ"ח רפ"ח דאתלבישו בתוך ד' קליפות הקודמות בפסוק והן מבחי' עס"מב כי בחי' ע"ב ס"ג דשייכי לחו"ב דנקודות ירדו אל חסד וגבו' וכנז' באוצ"ח וז"ש לעיל בב' מיתות סקילה ושריפה לדון בדין סקילה וכו' מה שלא אמר בדין הרג וחנק שהן מסוד ז"ון ממש שבהם היתה השבירה בעצם. משא"כ בשנים האחרות שהן בסוד הדין המשתלשל בהם בבחי' התלבשותן בז"ון:
זהר ג, דף רעד ע"ב והנה החוטא בא' מד' מיתות פוגם באותם הניצוצות שמובלעות באותה הקליפה המיוחדת להן כגון העובר עון הרג פוגם בניצוצות שבתוך הקליפה הרביעית שהיא תהום ואותם הניצוצות הם מבחי' ע"ב האחרון של רפ"ח שהוא דשם ב"ן וכן בכל השאר. ואמנם לתיקונה מושפע בה מבחי' גבו' ב"ן לתת רשות לאותה הקליפה לשלוט על החוטא להורגו ולכלות סיגי אותו פגם וזוהי ההוי"ה הדנה ע"י תהום וכן בכולם והוא ממש ע"ד הוא שטן הוא מ"ה שנמצא שבהמיתו את האדם הוא ממית את עצמו שכן בכלות אותו החומר כלה כנגדו כח הניצוץ שבלע ממנו והוא ממש ע"ד שאז"ל שבהיות האדם בגיהנם באים אותם הקטיגורים שקנה בעוניו ונפרעים ממנו כדי רשעתו ומיד נמסים וכלים. וכל זה הוא בכלל שלט האדם באדם לרע לו. ובזה מובן מ"ש לדון למאן לס"מ כי הוא כנגד זעיר דקדושה שנוקביה הקדושה כלולה בסוד מילוי מ"ה וכן מאדם בליעל יצאה חוה ראשונה היא לילי"ת וזהו ששאל לדון למאן כלו' לא תחשוב שכוונת הדין תהיה על היהודי החוטא בעצם וראשונה. אלא על ס"מ שנתלבש באותו החוטא וכל כוונתו לבלוע את נשמתו הה"ד כי רותה וגו' שהפסוק מתחיל בלשון עבר ומסיים בלשון עתיד על אדום תרד אלא הכוונה שכמו שלשעבר בכל דיני מיתה רותה בשמים בשמי תהו ששם ס"מ ולילי"ת ששניהם עולים תרי"א גי' רות"ה שבדמם היתה רוה חרב ה' כן לעתיד על אדום תרד. גם אדום במ' רבתי דאי"ק בכ"ר גי' תרי"א מפני שאדום הוא ב"ן ס"מ ולי"לית. ובענין זה תבין מ"ש בירושלמי פי"ו דמסכת שבת שרבינו הקדוש אם היה נוקף אצבעו היה אומר רבים מכאובים לרשע ר"ל לס"מ שהוא הנכאב בעצם. שעל הבוטח בה' שהוא הנדון ובוטח בה' בין בכללות ד' אותיות שבהם דן בד' קליפות ובין בפרטות הוי"ה שבכל מיתה כנז' כאן י זה חסד יסובבנו שהרי נפשט מצלם צלמות ומתלבש בחסד אלהי"ם:
זהר ג, דף רעה ע"א פקודא דא להעיד וכו' דייק מדפתח באיסור דלא יקום. וסיים יקום דבר משמע שהוא צווי מאתו ית' שיקום אותו דבר ומזה נשמע החיוב על העדים שאל"כ הו"לל לא יקום עד אחד ודי ומדכת' יקום דבר ש"מ למצוה ולית סהדותא פחות מתרין וכו' פי' ידוע שכל עצמות השפע המקיים העולם הוא המושפע מהדעת וה"ס חו"ג ולכן עדות שהוא אותיות דעו"ת שנים. ואנן קי"ל דעת גניז בפומא דמלכא באופן שייחוד חו"ג בפה ה"ס ההבלים וידוע מסוד רוחא ברוחא שהם ד' הבלים א' של הזכר עצמו. ב' מה שמשפיע בנקבה. וכן מן הנקבה א' שלה. ב' מה שמשפעת בזכר. והנה חו"ג של הפה הם שורש ז"ון כנודע ולכן ע"ד גי' ב"פ הב"ל וב' עדים הם ד' הבלים האמורי' ואמר עד אחד ר"ל שני הבחי' של אחד מהם א' שלו וא' שמשפיע בחבירו. הא למדת שב' העדים רומזים לחו"ג. עדים צירוף ד"עים וכמ"שה תמים דעים ולפי ששניהם מתייחדים כנודע לכן נאמר על פי ולא אמר על פיות וז"ש הה"ד על פי. אמנם מפני שהם ב' מיני אורות לכן כתיב שני עדים ובזה יובן מרז"ל כל מקום שנא' עד שנים עד שיפרש הכתוב עד אחד וכפי' רש"י על פסוק לא יקום עד א'. והסוד שפעמים קוראם שנים ע"ש חילוק האורות ופעמים קוראו עד וכמש"ה ועד אין בה וזהו בבחי' יחודם. קירות ביתו מפ' קירות לבו כדחזקיה שפשוטו אל הקיר קירות ביתו ומפ' בירושלמי ורבנן אמרי קירות לבו נשא עינו ואמר לפניו רבש"לע חזרתי על רמ"ח איברים ולא מצאתי שהכעסתיך בא' מהם הרי שמפרשים קירות הבית על קירות הלב. אבל תימא הלא לא קיים פ"ו ופגם באיברי ההולדה. ויובן במ"ש בזוהר שבחלל ימיני של הלב יש רוח ובשמאלי יש דם ובהם מושך ב' היצרים ואלו הם שני בית"ין דבלב והצדיקים אין להם אלא לב א' בי"ת א' כי לבם חלל בקרבם ואין שם דם משכן יצ"הר כי נזדכך ונעשה כרוח וכאלו הורסים הקיר האמצעי שבין שני הבתים. והנה חזקיהו צדיק גמור שם פניו אל הקיר שהיה מפסיק בין ב' החללים ומצא שהכל היה חלל א' כי הכניע יצ"הר ליצה"ט והגם שלא קיים פ"ו כוונתו היתה לשמים כדק"ל והנה כוחות הלב מתפשטי' בכל איברי הגוף ולו שייכות עם כל רמ"ח איברים ולכ"א אל הקיר לשון יחיד קיר האמצעי שבו תלוי שלימות כל רמ"ח איברים. ויובן מאמרנו כי ב' קירות הלב הם ב' היצרים כי אותו שלא הכניע יצ"הר ליצ"הט הם מעידים נגדו ולפי הסוד איתא בס' א"י שב' היצרים הם ב' מלאכים הנמשכים מחו"ג והם ממש ב' עדים נמשכים מהדעת:
זהר ג, דף רעה ע"א אנשי ביתו אינון רמ"ח וכו' ע"ד עיר קטנה ואנשים בה כי יקראו האיברים אנשים שיש איברים שהם בסוד פרצוף דהיינו ג' שלישים בסוד חב"ד חג"ת נה"י. הזרועות והשוקיים: והכי אוקמוה דקי"ל כל א' מרמ"ח איברים יש לו עצם וכדכתב הרב בפ"ק דאהלות ולכן לא הכניס את שס"ה גידים בכלל אנשי ביתו לפי שהחקיקה בעצמות ואינם כי אם ברמ"ח איברים.
זהר ג, דף רעה ע"א ובג"ד אמר דוד וכו' כי כל גופו מנוקה וכמ"ש כל עצמותי וכו' שכולן נכנעות לו ית' ואין אחר שולט עליהם ואמר כל בקמ"ץ רחב לרמוז לא דווקא בכללות אלא כל אבר ועצם בפ"ע וכדחזקיה. וע"ד כל אחי רש שפי' כולם וכל א' לבדו. כל מעיני בך ג"כ:
זהר ג, דף רעה ע"א ובגינה אתמר נמי מעידין וכו' כי ליהם משענת הגוף והם ממש קורות הבית שיעמדוהו וגם יש בתוכן המוח שהוא עצמות הגוף שלכן נק' עצם והוא עצמות חיות האדם.
זהר ג, דף רעה ע"א מוחא דאיהו מייא מובן במ"ש בייחוד שם שד"י שיש אור מים רקיע שה"ס עס"מ והיינו חיה נשמה רוח. ונמצא שהעצמות שהם לבושי המוח שה"ס הנשמה הם כנויים שלמים:
זהר ג, דף רעה ע"א ועלייהו קא רמיז וכו' אפי' העליות שהן עליונות ה"ס חב"ד הם מקורות כמים שהוא המוח שעליו שורה הנשמה וממנו מתפשט המוח בכל העצמות שהם פנימיות הגוף ועיקרו:
זהר ג, דף רעה ע"א ואמאי גרמין כי ידוע שכל משך דין האדם בקבר ועיקרו הוא כל זמן שלא נתעכל הבשר.
זהר ג, דף רעה ע"א בגין דגרמין אינון וכו' דע שיש ב' בחינות שחרות וחשך ושתיהן בנקבות העליונות א' באימא וב' בברתא ושל אימא הוא בבחי' העלם והסתר וגם בחי' קיבוץ ואסיפה שכן השחור מקיף את הראות. ואית' בתיקונים דף צ"ג ע"ב חוורו ואוכמו תרווייהו אשתכחו מכתרא עילאה אוכמו מלבד וחוורו מלגאו וכו' עד אומרו ואורייתא מתמן חיהו חוורו מלגאו אוכמו מלבר. ופירשו הרב ז"ל שה"ס שם ע"ב וס"ג שבשני רישין דאריך כתרא ואוירא שמהם נאצלו חו"ב חוור ואוכם זכר ונקבה ע"ס. וע"כ על התורה נאמר כי היא חכמתכ' ובינתכם ולפי שחו"ב הם בתחילת הייחוד לכן חזר ואמר אוכם וחוור חשך ואור שהוא דין ורחמים בייחוד בזכר בנקבה ונמצא לפי זה שלהיות שהעצמות ומה שבתוכן נמשך מן המוחין שבראש לכן נחקקו בהן אותיות שחורות על הלבן. אך ענין זה יצדק בזכיות החקוקות בעצמות צדיק. אך מעשה הרשעים נחקקים בבחי' הב' של השחרות שהיא במלכות הקרובה לחיצונים. וז"ש ואית חשך תכלת וכו' שהיא המשפעת בחיצונים שהם קץ החשך כנודע. ומצד דיניה נחקקים עונות הרשעים על הלבן שמהפכים לדין מד"הר והרי זה בכלל ב' עדים הדין והרחמים וידוע ששם ע"ב ומ"ה הם שמות החסדים ויש שם הכוללם והוא יו"ד הי"א וי"ו הי"א העולה ע"ד וכן שם אכד"טם שהוא שם גבורה חילוף אלהי"ם עולה ע"ד דהיינו שני עדים:
זהר ג, דף רעה ע"א על גרמין עתיד וכו' כי גם שביציר' האדם קודמים העור והבשר להתהוות הנה בזמן התחייה יקדמו העצמות כנראה מנבואת יחזקאל ל"ז שנאמר ותקרבו עצמות. ונועם לקדימה זאת הוא שד' חלקי הגוף הם עצמות וגידים ובשר ועור והם נגד חנר"ן ולכן יצירת האדם היא מלמטה למעלה. אבל התחיה מלמעלה למטה והמעולה קודם והוא הראשון לחיות וכמ"שה והחכמה תחיה. וכמו שבחכמה בה מצטיירים רישומי ההו"יות הראשונות כך נרשמים בעצמות ציורי מעשה האדם ואם הם רעים עצמותיו נרקבים ואפילו הלוז. ואם מעשיו טובים מח עצמותיו ישוקה בטל התחיה:
זהר ג, דף רעה ע"א עין רואה וכו' ה"ס חו"ב כנודע וב"ד סופר ה"ס הדעת שה"ס חג"ת ב"ד מוכרע. ועל זה שנינו מה למעלה ממך שהוא על ו"ק עין רואה ואזן שומעת וכל וכו':
זהר ג, דף רעה ע"א שמשא וסיהרא ז"ון מאי בכסה. כי בחדש שופר סתמו ר"ה. ומה כוונתו בלשון כסה:
זהר ג, דף רעה ע"א למתבע דינא כי אז זמן שליטת גבורות בינה. ואז ס"מ תובע דין על בניה שהם הפוגמים בעולמות וב"ד הצדק אומר לו שיביא עדים על מה שפגמו:
זהר ג, דף רעה ע"א והוא ייתי לשמשא עמיה פי' כי כל מה שפוגם בזעיר מחזיק כנגדו בס"מ שהוא זכר הקליפות וזהו עמיה. אבל להראות הפגמים של מלכות אזיל למייתי וכו' וענין זה צריך הבנה מה היא סתירה זו. ויובן במ"ש בס' מב"ש ש"ב ח"ב על פ' זה שו"ק דזעיר יצאו קודם התיקון ואח"כ בעולם התיקון נתוספו לו ד' ראשונות. אבל במלכו' לא יצאה כי אם נקודה אחת ובתיקונה נוספות לה ט' אחרונות מחכמה ולמטה. ולכן כשמתרבים העונות מסתלקות ממנה ט' אחרונות.
זהר ג, דף רעה ע"א וד' ראשונות מזעיר והטעם לזה מפני שזעיר זכר ומבחי' חסד ולכן אף שיתאחזו החיצונים בו"ק אין אחיזתם ופגימתם חזקה ואינו דבר מצוי. ובזה יש סבה אמיתית למה שאו"ה מונים לשנות החמה כי השמש נמצא תמיד בסוד ו"ק ואין חשש אם יתאחזו בו. כי אחיזתם בו מעוטה וגם היא קרובה להתקן משא"כ מלכות שהפגם שלההוא גדול ולכן מסתלקות ממנה ט' תחתונות שלה בעת העון ומתעלות למעלה לאימא שהיא שרשן ושם מקבלות כח לתיקון וזהו לפייסא ליה על בנהא. והוא מענין הסתלקות מוחין דזעיר בזמן הדורמיטא דאיתא בליקוטים ובס"הכ שבהסתלקו למעלה בשינה אז קונה מוחין עליונים ע"ש. וכן המלכות בהתעלותה מתחדש בה כח להתקן מחדש וזהו תקעו בחדש שופר בזמן שהי' מתחדשת חידוש כולל לכל השנה. סייעוה בתקיעת שופר שכחו למתק הדינים בט' קולות תר"ת תר"ת תר"ת כנגד ט' אחרונות שלה חב"ד חג"ת נה"י. שמתחדשות וגם כנגדן ט' ברכות במוסף ומפ' איזה חדש הוא. ואמר בכסה כשהיא מתכסה דהיינו עת המולד שאז מתתקנת ליום חגנו חג הסכות שהוא זמן הניגוד וכל הט"ו יום אנו משתדלים בתיקונה עד שהיא מתוקנת בזמן החג לקבל החסדים כנודע. ומציאות תיקון זה מתחיל מזמן הנעילה שאז היא עולה לדיקנא דאריך כנז' בס"הכ והוא המקום המכוסה שאמר כאן. ולפי שתחלת המחשבה הוא סוף המעשה לכ"א שתחלת התכסותה בר"ה הוא להתעלות במקום העליון ביו"הך שאז הוא גמר העלמה. ואפשר שב' הזמנים נרמזים בפסוק:
זהר ג, דף רעה ע"א כי בחדש הוא ר"ה ובכסה הוא יוה"ך בזמן הנעילה שאז היא נעולה ונעלמת למעלה ואז מתחילים ליכנס במנעולה שהוא יסוד ומלכות שלה ב' חסדים הפנימיים דיסוד ומלכות דאימא. וז"ש בכסה הסמוך ליום חגנו:
זהר ג, דף רעה ע"א לדרוש ולחקור וכו' אתא לאפוקי דיני ממונות דאמרי' פ"ד דסנהדרין דיני ממונות לא בעו דרישה וחקירה וז"ש בעונשא דמותא וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהלכות עדות אין עדי ממון צריכים דרישה וחקירה והטעם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ולהגביר כח החסד. ואם יקרה שיטעו בדין לחייב את הזכאי הלא המשפט לאלהים הוא שיחזיר לו מה שהפסיד וכדר"זל. ועוד סברא רווחת שאם יעשה מצוה או צדקה באותו ממון שנטל שלא כדין שיחשבו לזכות בעליהן הזכאי בדינו.
זהר ג, דף רעה ע"א שבע לקבל וכו' הם הנז' בפ' פקודי דף רנ"ב ע"א וז"ל כולהו נטלי אשגחות' וכו' ע"ש
זהר ג, דף רעה ע"א ז' חקירות ר"ל שנרמזו בפ' ודרשו השופטים הי"טב בריבוע עולה ע' הי"טב גי' הוי"ה והיינו עיני ה':
זהר ג, דף רעה ע"א בהון ויסרתי וכו' כי בם מתפשטות ז' גבורות דמלכות שלכן היא נק' שבע:
זהר ג, דף רעה ע"א ותרין סהדי שקר הם ז"ון דקליפה המנגדי' לז"ון דקדושה שהם עדי אמת וכנז"ל שמעידים על ישראל עדות נאמנה. ואל יקשה דכיון דסתם רשע פסול לעדות איך נמצא בכ"מ שס"מ מתעצם להעיד על שראל. כי הענין הוא שהעדות המקובלת לפני המקום הוא של כוחות הקדושה הנז"ל. אבל ס"מ הוא קטיגור שעולה ומסטין לעורר הדין. אבל אין עדותו מקובלת. כי סתם עדות הוא דעות ודעת ה"ס אמת הנמשך מתיקון מדת ואמת תרין תפוחין קדישין שה"ס תרין שפולי דיסוד דחכמה סתימאה נ"ה שלו. והם מיוחדים בתכלית היחוד ולכן סתם עד שבתורה פירושו ב' עדים שבהיותם מכוונים נק' עד א' לאפוקי ולהבדיל עדות ס"מ ולי"לית שאין להם דעת וכל כחם מאחורי נ"ה וכוונתם להמשיך עליהם אור נה"י דקדושה שה"ס ש דשקר מלה דקשוט בקדמיתא כמ"ש בזוהר בפ' שלח בענין המרגלים. אבל להיות שאין בהם יחוד ואין בהם דעת. שארי ביחודא וסיים בפירודא דהיינו ק"ר גי' ש'. והס"א נסתרס ונתקרר כי אין לו חום גבורות הקדושות שמגמתן לעורר הזווג. אבל ס"מ כל כוונתו להפריד ולהבדיל המלכות הקדושה מיחודה. ולכן נגזר עליהם יתפרדו כל פועלי און וכמ"ש בסוף המאמר שהוא סיומא דמילתא:
זהר ג, דף רעה ע"א אי ייתון לאסהדא וכו' שישר' גרמו הפירוד במעשה העגל יהיה דינם ועשיתם לו כאשר זמם. זהו הלוך המאמר. ועתה נבארהו בפרטות ונקדים תחלה מ"ש בפ' כי תשא שתכלית כוונת מעשה העגל היה לתקן ז"ון דקליפה על"ה שו"ר גי' סמ"אל ולי"לית ועוד שעושי העגל היו ערב רב בנייהו דס"מ ולי"לית. ואפי' הג' אלפים שמתו היו מע"ר ע"ש היטב. והנה ידוע שיש' בני ז"ון וקי"לן איהו בנצח ואיהי בהוד. ולכן ס"מ ונחש שהם ז"ון דקליפה יהיו מתחזקים בעדות שק"ר שאחיזתן מנ"ה וירצו להעיד על ישראל בני ז"ון שהסכימו לדעת החיצונים לחזק כח הס"א ולהפריד חלילה. דטעו בין ו' לשבע כמר"זל בשש משה בא שש ועדין לא הביא ב' לוחות שסודם מנ"ה. ואמנם ו' ה"ס זעיר שכל עצמו הוא ו' מדות חב"ד חג"ת שסודם מחג"ת נה"י שנתעלו לחב"ד חג"ת. וז' סודו ברחל שהיא השביעית אחר הו' וה"ס כתר שלה המושרש בת"ת זעיר. ואמרו בתיקונים שצורתה י' על ו' עטרה בראש צדיק והוא יסוד העליון יסוד ישראל. ונל"עד שז"ס זיין לשון עדי כי כן הכתרים שקבלו ישראל בסיני כשאבדום כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים. ות"א ויונתן ית זייניהון וכן קראם בתיקונים בלשון תג"א:
זהר ג, דף רעה ע"א גם זיי"ן הוא לשון כלי זיין להלחם עם החיצונים שמשם שרש אחיזתם וע"כ נק' חרב לה' מלאה דם. וכמ"ש בפ' בשלח בפ' אז ישיר ולפי דעתי כי קטרוג אלה המקטרגים הוא מפני שעון העגל הוא עון השרשי שבו חזר המות לעולם וזה היה עון אדה"ר ובראות ס"מ ונחש שהיה מרכבו של ס"מ בחטא אדה"ר שחזר לשלוט על ישראל שכבר היו בני חורין ממנו לכן גמר בדעתו שישראל עשו פירוד למעלה. ולא היה כן כי עונם היה שלא מיחו בע"ר כדאיתא בזוהר בשלח. אבל ישראל לא הפרידו ח"ו וע"כ נקראים עם ז"ו יצרתי לי שמתחברים ז' לז' לכן הקדים לכתוב ז' לו' דהיינו לרמוז ממטה למעלה שמעלים המלכות לשרשה הוא הת"ת. ואח"כ בכחם זה תהלתי יספרו. פי' אורי והלי ימשיכו למטה. וא"כ ס"מ ונחש עדי שקר. שהרי ה' אלהים אמת מעיד על קדושת יושר ישראל שלא עשו פירוד בין ו' לז' קיימוהו בייחודו. ולכן נק' עם ז"ו גי' אח"ד שהוא מיוחד עם הו' ומגין בל ישלוט החיצוני:
זהר ג, דף רעה ע"א ובזה מובן ענין נחמד ששמעתי על פסו' ה' הצילה נפשי משפת שקר:
זהר ג, דף רעה ע"א והוא כי שקר מלא שי"ן קו"ף רי"ש המילוי הוא יו"י נפ"ש והנה יו"י גי' הוי"ה שהוא כח זעיר. ונפש היא מלכות והנה השקר רוצה להאחז בנפ"ש וז"ש ה' הצילה נפשי משפת שקר פי' שהשפה הוא שקר הנבטא ולא המילוי והיינו משפת שקר. וגם ידוע שנ"ה ה"ס השפתים שבהם אוחזים החיצונים וכרמוז באותיות שקר כנז"ל.
זהר ג, דף רעה ע"א ולא יתיחד וכו' בכאן ילמדנו שרש הפגם הגדול שנעשה בעונות המבדילים בין ז"ון באותה בחי' שבין ו' לז' והוא כי שם שורש העיקרי שיש למלכות בתוך הזעיר כי משם לוקחה ושם ב' יסודות דא"וא כנודע ומגבורות של שניהם בבחינת הקטנות יוצאת כח האחיזה שיש שם לחיצונים והיא רמוזה בחמץ של גבורות אבא. ושאור גבורות אימא. וכמ"ש בפ' בא דף מ' ובפ' פנחס דף רנ"ב ע"א ולכן תקנה החכמה האלהית שבחדש הראשון לחדשי השנה יקדימו תיקון כולל לכל השנה לבער הרע מהעולם לשרוף החמץ ולכלותו מכל וכל לכלות אותו הכח הרוצה לעשות הבדלה במקום הייחוד הקדוש. ולפ"ד גדול כח תיקון זה יותר משל ר"ה בתקיעת השופר שהיא להמתיק הדינים ולא לבערם שזה כבר נעשה בביעור חמץ ושאור בניסן ועיין בז' בזוהר בפ' תצוה דף קפ"ג ע"ב. אבל תיקון ר"ה הוא למתק הדינים וגם בתשובה. ואינו בדין לכלות החיצונים. כי ה' צדיק בדין ושמא ב"מ יצא איש חייב בדינו. צריך הקוסטינר לעשות בו דין:
זהר ג, דף רעה ע"א ואע"ג דמדאורייתא איהו עד סוף שית כמש"ה אך ביום הא' תשביתו וכו' ונקרא ראשון לביטול החמץ א"ך ח"ץ בא"ב דאח"ס בט"ע: וגזרו רבנן אוכלין כל ד' ותולין כל ה' והטעם שהת"ת הוא ממוצע בין חו"ג וכלול משניהם ולכן רצו להוסיף לתת כח בתיקונו. לכן בשעה הד' שהוא חסד לא חשו שיאכלו בו חמץ כי אין כח לחיצונים בו. אך בגבורה שממנה שרשי הדין אמרו ותולין: ולא אסרוהו אלא באכילה כי סוף סוף אין משם אחיזה לחיצונים כי עיקרה להכניעם ובקו האמצעי לכן אמרו ושורפין בתחלת שש:
זהר ג, דף רעה ע"א ואולפו מארי מתני' וכו' וטעמו דשריפת החמץ הוא לכלות כחו שלא להפריד בין ו' לז': וכן ההורג את הנפש ושופך דם פוגם בנפש היא המלכות המושרשת בלב זעיר שבו רביעית הדם כנודע מסוד שופך דם האדם באדם. וכיון שנפגמה הנפש העליונה. ממילא נפרדה ז' מן ו' והוא הדין בעדים כדתנן אליבא דכ"ע זה אומר בו' שעות וזה אומר בז' עדותן בטלה וכלו' וכיון שודאי יש שקר בעדותם הפרידו בין ו' לז' והרי הם כס"מ ונחש שכיוונו להפרידם ולכן ויקיים בהון וכו' דחשיבו מצראי למידן וכו' וכן נגזר על ס"מ ונחש יתפרדו כל פועלי און. והאי איהו ועשיתם לו כאשר זמם והיינו עד זומם ז"ו מ"ם שהעידו על ישראל שהפרידו בין שבעה לששה באותם ארבעים יום שהיה משה בהר: