זהר ג, דף רפג ע"ב ונהיר סיהרא וכו' בהיות יסוד אבא בת"ת תעלה רחל להתחיל להתתקן וכמש"ל בסוד מרחוק ה' נראה לי וכמ"ש בס"הכ בסוד העמידה. ועל זה חתם רשב"י ואמר היינו דכתיב ויש נספה בלא וכו' פירוש יסוד אבא שה"ס י"ס הוא נספה ונאסף למעלה בלא משפט ר"ל שאין הזעיר מתעלה. רק בחי' יש הוא המתעלה עד ת"ת זעיר. ובפירוש זה מדוייק הפ' רב אוכל ניר ראשים ר"ל עניים וכתוב בא' שעניינו ראשי עם והם דור המדבר שתחלה היו רשים במצרים ואח"כ היו לראש. והם ת"ר אלף נשמות שרשיות לכל ישראל כמ"ש בס' הגלגולים ח"א וגם ז"ה בעולם העליון שרשם הם בחי' רשים שבחי' נגד רגלי לאה והמה ראשים מופלאים שעיקרם מאבא שה"ס י' ר"אש שם הוי"ה. והנה ר"ב גי' ע"ב ק"ל אוכל גי' א"ל הוי"ה שה"ס חכמה כמ"ש בכוונת האל הגדול בעמידה וזהו ר"ב או"כל ניר ראשים. ואח"כ ויש נספה וכו' ולכן אמר רשב"י ודאי הכי הוא כי פי' זה הוא מדוייק: והא אתערו חברייא. פי' העירו פי' אחר בפ' זה: ואנן נוקים ליה לקרא וכו' פי' אני ובני מקיימים הפסוק על קיום סודו:
זהר ג, דף רפג ע"ב אבל על מה וכו' כלו' מ"מ התעוררות החברים גם הוא מצטרך לגלות שאין כוונת הפסוק כמשמעו שיעשה השי"ת דבר בלא דינא שהרי הענין הוא לתועלתא דבר נש המת בקצרות שנים והתועלת הוא הנז' למטה דא הוא תועלתא דבר נש וכו':
זהר ג, דף רפג ע"ב אתרעי בהו שעליית מ"ן ממחשבתן של ישראל סליק ברעותא למברי עלמא. א"נ שנשמותם מושפעות מדעת עתיק סוד הרצון אל מול נוצר ומשם דרך צנור גמור משא"כ באו"ה שכולם מבחינת הארה ולעומת כן קרא לון בנין בוכריו. מפני שיוצאים מיסודו. בנין רמז אל שם ב"ן שבו סוד חו"ג דהיינו ד' אותיות שורש הוי"ה הם החסדים. יה"ו חג"ת. ה' אחרונה נ"ה שעיקרם לנוקבא ולכך נחשבים לב' פלגי גופא ואינון חד. וה' אותיות המילוי הם ה' גבורות כי לעולם מילו"י גי' אלהים והיינו בנין בוכרין שיש לבכור פי שנים חו"ג וגם איתא בסה"כ בברכת הנהנין ששם ב"ן מצטייר בציורין שסודו ברו"ך והוא בכו"ר והיינו בנין בוכרין וכנגד בחינת נוצר קראם קדישין כי שם בנוצר הוא התחלת גילוי המוחין. וכנגד רצון אמר אחין כבי"כול מפני ששם שורש המוחין המושפעים לזעיר ודווקא בחו"ג היא האחוה. אבל אינה באחדות וייחוד המופלא כמו שהוא בעתיק. כי משם ולמטה אפילו באריך הדכורא מימין והנוקבא משמאל כמ"ש הרב ז"ל ולכן נקרא אחין בסוד הרצון. ונוצר הוא למפרע רצון והוא הנז' בסה"כ בכוונת י"ג מדות שסודן מכתר חכמה דאריך אבל הם ממטה למעלה בב' בחי' א' כי אל הוא במ' רחום ביסוד וכו' והשני כי של חכמה הוא מלמעלה עד נוצר שהם סוד בינה דחכמה זו ושם מתחיל גם יסוד דכתר. עד שמדת ונקה הוא חסד דכתר אריך. וא"כ נמצא שבבוא השפע מן הרצון ושמתגלה בנוצר הוא שם ממטה למעלה. והיינו סוד למפרע. וגם לפי זה תמצא שמן הרצון עד נוצר הם ח' מדות. ולכן יכון לייחס לו שם א"ח א' על ח': כביכ"ול נחת לדיירא עמהון. והענין כי זה טבעם של החו"ג משונה משני מוחין חו"ב כי חו"ב אין יורד למטה אלא הארתם. אבל תרין עטרין יורד עצמותם בלי השתנות וכמ"ש בס' א"י. ולכן להיות שנשמות ישראל הן מן החו"ג על כן יש להם התקרבות נפלא אל זעיר ויורד ממש לדור עמהם:
זהר ג, דף רפג ע"ב הה"ד ועשו לי וכו' ירצה אעפ"י שהם בעולם התחתון בעשייה כמ"ש ועשו. מ"מ יכולים לבנות לי מקדש שיהיה מושפע מן האצילות דתמן אבא שהוא שרש כל קדושה. וא"ת ואיך אפשר זה והלא ידוע ומוסכם שהשפע המשתלשל ממעלה למטה הוא הולך ומתגשם ואיך יבנו לך מקדש. לז"א ושכנתי בתוכם ולא אמר עמהם או עליהם אלא בתוכם בתוכיות היותר פנימי שבהם שה"ס הנשמה שהיא מבינה דאיהי ממש מקדש אל י' שהיא אבא. ואגב תבין מש"ה השוכן אתם בתוך טומאותם והטעם שאין הטומאה שורה על התוכיות שהיא הנשמה:
זהר ג, דף רפג ע"ב ובעא לאתקנא להו וכו' הוא ענין ד' הדגלים שה"ס תיקון פנימיות זעיר ולבנין גופו שעיקרו מת"נהי דאימא שה"ס ל"ז אורות מעין מש"ל דף קי"ח ע"ב. ועי"ל שידוע שעיקר הארת אימא בזעיר הוא בסוד ו' אותיות מילוי ס"ג שעולים ל"ז. ונ"ל שו' אותיות אלו הן בסוד ו"ק שבהם מאירים ו' אורות דאימא. ולהיות שהם בחי' אור ישר ואור חוזר כמ"ש בל"ת בפ' במדבר לכן הם י"ב. ואחר כך ושארי עלייהו וכו' הוא מבחי' אחרת יותר חשובה והוא אור מקיף. שנודע שהיא גדולה מן הפנימי וע"כ עיקרה משם יי"אי שהוא שם אל אל"ף למ"ד גי' הק"ף ועוד יי"אי גי' א"ל ובמילואו יו"ד יו"ד אל"ף יו"ד גי' קע"א הכל כמנין ענ"ן. גם ענני הכבו"ד גי' ז"פ א"ל:
זהר ג, דף רפג ע"ב שכינתיה אזלת קמייהו היינו הענן ההולך לפניהם להגביה הנמוך וכו' כי בה כתוב ומלכותו בכל משלה והי' היתה מסתתרת באותם ב' עמודים עמוד ענן כאמור. וגם עמוד אש יוצא מן שם יי"אי כזה יפ"י יפ"י אפ"א יפ"י הרי א"ש וידוע שהי' נקרא אל זועם בקליפות. וא"כ ז' עננים הם מקיפי ז' תחתונות שהוא גופא דזעיר הרמוז בדגלים כנז"ל.
זהר ג, דף רפג ע"ב תלת אחין וכו' אמר שהיו מוקפים ז' עננים שהם סוד ו"ה וג' האחים הם בסוד י"ה. כי אהרן בסוד חכמה. משה בדעת מרים בסוד בינה. ולפ"ז היה שם הויה שלם בהם:
זהר ג, דף רפג ע"ב וישמע הכנעני וכו' הוא עמלק המושרש בבלעם ובלק גי' ער"ד והוא הרע של הבל וזוהמא של קין וידוע שבלעם מול משה סוד הזכר. וקין מגבו' נוקבא והיינו ו"ה כנגד ז' עננים דז' קצוות: למדר נדר. סוד נדרי"ם חג"ת נ"ה וכללותם ביסוד וכללות כללותם במ' הם ז':
זהר ג, דף רפג ע"ב וילך בגופא וכו' קשה אמאי נטריה עד הכא. וי"ל שאותו היום נסתמו ממשה מקורות עליונים ואז הרגיש חסרון:
זהר ג, דף רפג ע"ב דא"ר אלעזר מ' שנין וכו' ידוע שסוד יו"ד הוא א"וא. והנה ע"ב יש בו ד' יודי"ן וד"פ יו"ד הם פ' דהיינו בבחי' המדרגה המכוסה. שיסוד אבא נעלם בשל אימא. אבל מקום גילוי בתנה"י ה"ס ד"פ י' דהיינו מ' ולכן לא יכלה רחל להתקן מפני האור הרב. אבל אם זכו ישראל שבשנה ראשונה שיצאו ממצרים יכנסו לארץ שעדין לא נתפשט אור החכמה היתה יכולה רחל להתקן דעדין הוי קרינן בה מרחוק ה' נראה לי והבן. אבל כיון שחטאו עכבו את רחל מהתתקן. והיא בחי' מדבר ובלתי יכולה להיות שדה הראוי לזריעה. והזווג היה דיעקב ונוקביה כנודע. ובזה תבין עומק מחשבותיו ית' שמאז קצר הדרך למרגלים וכפירש"י בחומש שלא יתעכבו יותר ממ' יום לכוין עד תשלום ימי משה והתפשטותו בכל תנה"י ודוק:
זהר ג, דף רפג ע"ב דכל רוחין דנפקין וכו' זה כלל גדול נוהג בכל הנשמות שיוצאות מזווג זוו"ן ולכן הם זכר ונקבה יחד מן החסדים והגבורות. וברדתם לבריאה דכתיב בה ומשם יפרד אז מתפרשן זה בהיכלי הזכר וזאת בהיכלי הנקבה. ולכן גם ברדתם לעו"הז יוצאות נפרדים זאת במזרח וזה במערב וכיוצא אבל לזמנין תפוק וכו'. הוא מ"ש בדרוש קשר החברים שיש נשמות שמיד בעת צאתן מלעילא מזווג ז"ון מיד יורדות לעוה"ז להכנס בגופות. ויש שמתעכבות בבריאה לשמש במרום בסוד חי ה' אשר עמדתי כמ"ש שם. וא"כ אפשר שגם שתצאנה ב' נשמות מיסוד מלכות דאצילות אל הבריאה תתעכב אחת מהנה בבריאה. והנה עיכוב זה הוא בודאי מחמת איזה מונע שיש לאותה הנשמה מלירד. ואין זה מצד גדר הנשמה בעצמה שלימה או פחותה. רק שיש שצריכים לאיזה זכות ומצוה של איזה אדם הקרוב להם בנשמתו כנז' בדרוש הנז"ל. ונלע"ד שהוא לתיקון איזה ניצוץ שיש לה בקליפת נוגה. או לתקן לה המלבוש והצלם הצריך והוא נעשה מבירורי מלכין קדמאין וכמ"ש בזוהר הרקיע. ונמצא לפ"ז שגם שהנשמות של זכר ונקבה יוצאות יחד מהאצילות מ"מ אינו מוכרח שתבאנה כאחד לעו"הז. ובזה יש טעם למה שכל אדם ואשתו אינם שוים בשנות חייהם כי רובא דרובא זה גדול מזה. וטוב הוא שיהיה האיש גדול מאשתו וכמו שמצינו באבות ע"ה כי זו הוראת תגבורת החסדים על הגבורות. ואם אינו כן הוא להפך ולכן אפשר שיהיה מה שנז' כאן שלפעמים קודמת נשמת הנקבה לרדת ותזדווג לשאינו בן זוגה אמיתי הגם שגם הוא קרוב לשרשה למעלה וכנז' בס' הגלגולים ח"א פי"ג. אבל מ"מ אינו בן זוג המיוחד אליה דאין זווגם עולה יפה. ולבי אומר לי שיש דוגמתו בעליונים שהרי לחסרון זכייות ישראל יש כמה זווגים שאינ' אמיתיים שאינו מעולה רק דישראל ורחל בכל קומתו והוא המובחר. וכשישנו לזה מתבטלים כל השאר והבן זה:
זהר ג, דף רפג ע"ב כיון דמטא זמניה וכו' שבזמן התעוררות צדק לבדה אז הדין קשה מאד וכנז' בא"ז דף רצ"א ורצ"ב דאז מדקדקים הרבה בדיני בני אדם ולכן כניש ליה להאי וכו' והטעם כדבסמוך:
זהר ג, דף רפג ע"ב וע"ד קשיא וכו' יפורש מעין מ"ש בס' הגלגולים בפ' הנז' שכאשר האדם זוכה לבת זוגו האמיתית שהא בפעם הראשונה שבא לעולם אז זווגו נעשה ברגע ובהצלחה והוא הנק' זווג ראשון. אבל אם חטא והוצרך להתגלגל וזכה שגם בת זוגו חזרה לעולם בעבורו בסוד ויצאה אשתו עמו. ושהוא הנק' זווג שני. אז קשה לזווגם. שיש מקטרגים רבים הרוצים לעכבו: וכן היה בנדון דידן שאין ספק שתיקון גדול הוא לעולמות שיזדווגו הזכרים עם נקבותיה' כי מזה נמשך ביסום עצמי לבחינת אותן הגבורות המתייחסות לבחי' אותם החסדים של הזכרים. ולכן המקטריגים רוצים למנוע. שאז יש להם כח לקטרג מפני שהעולם נידון בצדק. והמונעים טוענים שכיון שהיה לו מונע מתחלה שלא זכה לבת זוגו ובא אחר ולקחה הואיל ואידחי לידחי. וגם זה נק' זווג ב' לגבי האשה שעליו אז"ל קשה זוגו של אדם:
זהר ג, דף רפג ע"ב וכל דא בגין דסרח וכו' שאם לא היו בו חטאים ירבה זכותו לתקן ביסום אותה הבחי' של הגבו':
זהר ג, דף רפג ע"ב ואע"ג דלא סרח וכו' שיהיה בן מות בחטאיו הפרטים בכל זאת יאסף באותו זמן:
זהר ג, דף רפג ע"ב דלא עביד הכי במשפט הפשט הוא מפני שסוף סוף משתמש בשאינו שלו. אבל הסוד הוא מבואר כמ"ש בא"ר דף רצ"ב ע"א כד מתבסמא האי צדק ממשפט כדין איקרי צדקה ועלמא אתבסמא בחסד ונ"ל שזה פירושו כי צדק ה"ס גבו' נוקביות שהן חזקות ובלי מיתוק דהיינו מה שמקבלת מגבו' אימא שלא ע"י זעיר. ומשפט הן גבורות זכריות שלו וכמ"ש בל"ת על פ' ציון במשפט תפדה. וב' בחי' אלו נודעות בסוד השופר שבהסתלק אימא מזעיר אז מקבלת גבו' חזקות והם נק' צדק. וכשמקבלת גבו' ממשפט שהן מתוקות נק' צדקה דקבילת עליה דכורא. משא"כ בהקראה צדק כי אז מקבל מצדק עילאה. והיינו אתער צדק משום דמשפט אז בסוד השינה. ודוגמא לזה נוקבא דלא מתבסמא מפרטיות משפט דילה. אלא מאחר דאינו בן זוגה: א"נ י"ל דקאי אמאי דקאמר שמת עד לא מטן יומוי.
זהר ג, דף רפג ע"ב וע"ז אמר דלא עביד הכי במשפט פי' שאין מדת צדק עושה כן לאסוף אדם קודם זמנו כשיש לו חיבור במשפט שהוא זעיר שבו סוד ע' שנה:
זהר ג, דף רפג ע"ב ועליה כתיב ויש נספה וכו' ונראה לפרש בענין זה ראש הפסוק רב אוכל ניר ראשים כמ"ש שהאשה נק' אוכל כמ"ש הלחם אשר הוא אוכל אכלה ומחתה פיה. או"כל גי' יו"ד ה"י ו"ו ה"ה שהוא שם הגבורות. ואמנם כשהנקבות קודמות לבוא לעולם הוא לאות חוסר הזכות וכמש"ה ובנות יולדו להם. אבל לנח הצדיק לא היו כי אם זכרים. וז"ש רב אוכל זהו סימן שבני אדם הם רשים בחרישתם וזריעת מעשיהם. כי רבו כוחות הגבו' ומזה נמשך עוד שנית וכמו שהעיד ר"ש על עצמו שם דף רצ"ב ע"א אסהידנא עלי וכו' ע"ש. וזה מפני שהיה כחו יפה להחזיר ז"ון פנים בפנים כמ"ש באחרי מות דף נ"ט ע"ב וע"ש מה שכתבנו: ולכן זה האיש מת בעונו גם שלא יהיה חוטא גדול:
זהר ג, דף רפג ע"ב בגין דמטא וכו' בלא דינא שהרי הענין הוא לתועלתא דב"ן המת בקצרות שנים והתועלת הוא הנז' למטה דא הוא תועלתא דבר נש. ולכן מדקדק הצדק וגם לתיקון עולם שאולי בהתחבר מין במינו יעשה ייחוד עליון. וכ"ש שצריך שזה השני יהיה צדיק כדבסמוך:
זהר ג, דף רפג ע"ב ואמאי יפריש לון וכו' למה ימות הראשון יתן ה' בלבו לגרשה ויקחנה בן זוגה:
זהר ג, דף רפג ע"ב תועלתא דבר נש פי' מיתתו של זה הוא מעין ימות זכאי וכו'.
זהר ג, דף רפג ע"ב ועוד וטיבו דעביד עמיה וכו' שאם היה מסבב סיבה שיגרשנה לסיבה מקרית לאותה שעה ואח"כ יתחרט ותתחזק בלבו אהבת חשתו וקשה כשאול קנאתו: א"כ המות טוב לו. נמצינו למדין כמה הוא ית' נורא עלילות להיטיב לאדם וז"ש הפסוק אלהים מושיב יחידים הם איש ואשתו שהיו נפרדים וכל א' יחיד מבן זוגו ה' מושיבם בבית אחת יחד: וא"ת ולמה היו יחידים מתחלה שהיא באה לעו"הז והוא נשאר למעלה כל א' יחיד לעצמו. לז"א מוציא אסירים הן אותם ניצוצות שלו האסורי' בכושרות שהיא קליפת נוגה וז"ש כושרות כ"ף במקום ק' לפי שיש בה צד כשר וטוב הדבוק לקדושה. משא"כ ג' קליפות האחרות. ובהדבק נוגה בקודש הם נשארים בלי כח וז"ש אך סוררים שכנו צחיחה. א"נ בצאת הניצוצות שהם בחי' הטוב מתוך הקליפה שכשהיו בתוכה היו משקים כוחות הקליפה ועתה בצאתם נתעלו למעלה. ונשאר הסוררים הקליפה לצמא וצחיחה:
זהר ג, דף רפד ע"א תבעי לאחדשא וכו' הרי זה פי' אחר בפ' ויש נספה שידוע שעד זמן התחייה יתעלו החסדים על הגבורות וכוחא דדכורא עדיף מדנוקבא. ולעתיד יהיה להפך וכנז"ל דף קע"ו. והנה עתה הגיע עת רחל להבנות ואמר ה' למשה תבעי לאחדשא וכו' פי' אי אפשר שתבנה רחל אם שרשך קיים כמו שהיה עד עתה. וכי יעלה על דעתך לחדש מעתה מה שעתיד להעשות בתחייה כי זה נמנע לזמן הזה. ולס"א לא אכחשא ר"ל שיהיה מכחיש חלילה פמליא של מעלה וז"ש חמית מן יומך שמשא וכו'. פי' האם יכול להיות שבימיך שהחסדים גוברים שיהפך התיקון ויגבר כח הלבנה על השמש. וזה א"א עתה. שעדיין סיגי הגבורות רבו כמו רבו ואם יגבר כחם ישחת העולם.
זהר ג, דף רפד ע"א א"נ חמית מן יומך דישלוט וכו' פי' הלא ראית שכל זמן קיומך היתה רחל אחור באחור ואין זה כי אם מחמת חסרון העולם שלא נבררו בירורי מלכין קדמאין שלכן צריך עוד להמשך שלטון החסדים למתק הדינים: ומאי קאמר הנ"ך וכו'. ב' קושיות. א' הנך שוכב וכו' אין מזה שום ענין נוגע ליהושע. קושיא ב' ולא אשכחנא וכו' שאפי' בכל המשך הדברים אין שום מצוה ליהושע אלא למשה: אי הכי מאי ואצונו. הוא קיום הקושיא הב':
זהר ג, דף רפד ע"א אלא קרא אמר וכו' כלו' דוק לשון הפסוק כי קודם לכן א"ל הן קרבו ימיך ואח"כ הנך שוכב בשינוי לשון אלא הענין הוא כמ"ש בס"הכ כי אין כח לרחל לקבל אור נה"י דאבא כי אם בהיותם בחג"ת דזעיר שהם רחוק ממנה מדרגה א' ואע"פי שנה"י דנה"י דאבא מתפשטים בנה"י דזעיר. מ"מ הי' אינה מקבלת מנה"י אלא מחג"ת דנה"י דאבא וז"ס ותתצב אחותו מרחוק. אחותו כ"י. מרחוק חכמה כמש"ה מרחוק ה' נראה לי נר"אה גי' ע"ב פק"ד וכו'. ובזה נפרש מאמר בש"ר פ"א וז"ל רבנין אמרי כל הפסוק הזה ע"ש רוח הקדש נאמר. ובילקוט גריס ע"ש שכינה נאמר. ותתצב ע"ש ויבא ה' ויתיצב. אחותו ע"ש אמור לחכמה אחותי את. מרחוק ע"ש מרחוק ה' נראה לי:
זהר ג, דף רפד ע"א לדעת מה יעשה לו ע"ש כי אל דעות ה' ומובן בענייננו וצריך להקדים עוד שמשה מושרש בג' מקומות בקו האמצעי. א' במקום המכוסה מן החזה ולמעלה. וכא"א ע"ה עודנו נק' אברם. והב' במקום הנגלה מן החזה ולמטה. והג' מקום יציאת הבל היסוד. ואלו הב' האחרונים יותר מעולים ששם החסדים מגולים. ולאלו זכה בסנה וכמ"ש הרב ז"ל שמשה סודו מש"ה ש"ת הב"ל. שת הוא היסוד כי ממנו הושתת העולם והבל היוצא מן היסוד ושם נאמר וירא מלאך ה' אליו בל"בת אש שה"ס מה שחסר למשה משני השמות וזה מלמטה למעלה. כי יש לו ה' מהבל וחסר לו ל"ב מהבל ות' משת. באופן שקודם למראה הסנה היה מן החזה ולמעלה. והנה מרים שהיא במלכות היתה במקומה שהוא בנה"י דזעיר וזה ענין ותתצב ע"ש ויתיצב ה' הנאמר בשמואל שנבואתו היתה מנ"ה דזעיר שהיה שקול כמשה ואהרן:
זהר ג, דף רפד ע"א וידוע שנ"ה הם שוקיו עמודי שש שעליהם התיצבות הפרצוף אחותו ע"ש אמור לחכמה שכן משה הוא מחכמה עליונה וזו חכמה תתאה. מרחוק הוא הוא עניינו כשיסוד דאבא הוא בחג"ת כנז"ל. ודע ששם סוד שם שד"י בין ביסוד אבא אשר הוא שם ובין בבחי' חג"ת כמ"ש בסוד ויעבור ה' ע"ב חסד רי"ו גבורה. ה' ת"ת והכל שד"י גי' רח"וק. לדעה ע"ש כי אל דעות ה'. פי' שבזעיר יש ב' דעות של החסדים ושל הגבו' ולנוקבא אין לה אלא דעת א' של הגבו'. ואחותו הסתכלה ונאורה בדעתה מאור אבא שעליה. להמתיק דעתה ולהמשיכו למטה להציל את משה מן הגבו'. ולפי מ"ש החכ' לומברוזו ז"ל בפ' וידע אלהים שר"ל וירחם. יבוא על נכון לדעת מה יעשה לו. העולה מכל זה כי כשיסוד אבא הוא בחג"ת אז הוא נאה לשכינה ולא באופן אחר והנה כל ימי דור המדבר היו נה"י דנה"י דאבא בנה"י דזעיר ומשם היה שרש יעקב ודור המדבר. והודיע עכשיו ה' למשה שהגיע זמן תיקון רחל ושהוא היה צריך להתעלות ולהתעלם ושלא יחוש שח"ו יגיע מזה שום חסרון למלכות וז"ש אע"ג דאנת תשכוב וכו' שתתעלה בנה"י דנה"י שלך אל האבות:
זהר ג, דף רפד ע"א הא אנת קיימא וכו' פי' ברית קיימא שלך קיים שם ושם יעמוד להאיר כמ' והביא משל מהשמש התחתון שכשהוא מאיר אז הלבנה היא שרגא בטיהרא. ואין אורה מזהיר אלא כשהשמש מתעלם מן העולם.
זהר ג, דף רפד ע"א וכדין אנהיר לסיהר' וכו' פי' דווקא כך היא המדה שבהיותו רחוק מהלבנה. וע"ד הנך שוכב ירצה זוהי מדתך בעצם בעת ילדתך אמך שהיית בבחינה זו ולכן לא נאמר תשכב וכו' אלא זהו תואר שלך שוכב עם האבות במקום המכוסה. ודע שג"ע העליון יסוד אימא מלביש ליסוד אבא והיא ארץ החיים ב' חיים.
זהר ג, דף רפד ע"א ודא הוא ואצונו לשון צוות וחיבור שיעשה ה' ליהושע שיאיר מאור משה וידוע מכוונת העמידה באלהי אברהם שנ"הי דנ"הי דאבא ה"ס מ"ו ואם תוסיף מ"ו על משה תמצא יהו"שע וזהו ענין הצוות והחיבור וז"ש וכדין אתקשר יהושע לאנהרא. ירצה נתקשר אל משה ויכול לאור באורו.
זהר ג, דף רפד ע"א וע"ד הנך שוכב וכו' ירצה לכך נאמר בו לשון שוכב לרמוז שתתקיים שם עם אבותיך שה"ס חג"ת:
זהר ג, דף רפד ע"א ויצו את יהושע לאנהרא כי ע"כ א"ל חז"ק וא"מץ גי' ע"ב פק"ד. וב' מיני חיזוק כנגד ב' האורות של ע"ב פק"ד:
זהר ג, דף רפד ע"א ולבתר תביא מה בין וכו' שתים הנה קושיותיו א' דהו"ל להקדים תביא לתבא שכן של הכולל קודם לשל היחיד וז"ש ולבתר תביא. והב' מה בין האי להאי למה שינה:
זהר ג, דף רפד ע"א אלא חד וכו' ירצה שלא יהיה שום עון גורם למנוע מלבא שמה ולא יארע לו כמו שאירע למשה. וחד תביא שיהיה הוא המוציא והמביא בשליטתו על ישראל:
זהר ג, דף רפד ע"א ואתבשר וכו' פי' ועוד נתבשר שיתקיים תמיד בשרשו העליון שהוא ביסוד זעיר בהבל היוצא ממנו כמ"ש באוצ"ח וזהו קיומא דהיינו הברית.
זהר ג, דף רפד ע"א ואתבשר וכו' ר"ל שלא ירד מגדולתו ואם ח"ו יחטאו ישראל אלא תמיד יהיה מנהיגם
זהר ג, דף רפד ע"א מכנף הארץ וכו' בסוף הדרוש מפרשו על זמן ביאת ישראל לא"י ושהיה נשמע שבח מהללי מרע"ה שכל זה מעין הנז' עד עתה:
זהר ג, דף רפד ע"א דא כסותא וכו' ה"ס יסוד הנוקבא כסות אל יסוד הזכר כמ"ש בא"ר דף קמ"ב ע"א ואמר בס"הכ שכנף הארץ היא בחי' אחרונה דנוק' הנק' כנ"ף שהוא אהי"ה דההי"ן. וג"כ כתוב בדרוש הנוקב' שיש ביסוד דמלכות ג' מילואי אהי"ה בסוד חו"תם העולה תנ"ה וביסוד שלה יש אהי"ה דההי"ן שנמשך לה מיסוד אימא דאוזיפת מנהא לברתא ולכן קראו כסותא עילאה קדישא ולא סגי ליה לומר כסותא עילאה דהוה אמינא יסוד לאה:
לכן הוסיף קדישא לרמוז ליסוד אימ' שהוא כסות ליסוד אבא שהוא שורש הקדושה. ועוד איתא בס"הכ כי ה' אחרונה יש בה בחי' עשר דהיינו ד"ו והד' יורדת בלילה לבריאה ונעשית פרצוף שלם. והיא נשמה לבי"ע ולזה היא ד' שהיא דלה כשיורדת למטה וכשיוצאות לחוץ אימ' אוזיפת לה מנהא לברת' וכו'. ונלע"ד שגם ד' זו נק' שפיר כסותא שהרי ה' זו סוד יסוד ומ' דנוק' וסתם כל דל"ת היא סותמת וסוגרת והוא כנף הארץ ר"ל הקצה האחרון שלה. זמירות שמענו אנו בני ישראל שנשמותינו עולו' למעלה ושומעות זמירות כנסת ישר'. ובתחלה מפרשו על הגלות שנמשל ללילה שהיא מתחננת לפני בעלה. ועוד בלילה בזמנא דאיהי אזדמנא. ר"ל שאז היא נמצאת מפני שאז הוא זמן שליטתה. ואז היא מצוייה לשבח להקב"ה. וס"א אזדווג' דשכיח' ירצה ללמד מה שמסיים בסה"כ דאיתא התם שהו' של ה שירדה ממנה הד' לבריאה שהוא באצילות ונעשה זכר אליה שיורד ומזדווג עמה וז"ש אזדווגא ולא פי' למי היא מזדווגת. והכוונה שהיא מזדווגת מינה ובה זכר ונקבה הכל משלה. ולכן שכיחא לשבחא לקב"ה שאינה מזדווגת אז עמו ומתחננת לפניו שיתחבר עמה כראוי ולא תסתפק באותו הזווג. ולכן אמר ועוד בלילה בזמנא וכו' כי אז היא מקבלת כח זכר בזווגה ומשתעשעת דהיינו משפעת אור בנשמות הצדיקים שבבריאה. ולכן שואל ואימתי ומשיב מפלגות ליליא שאז היא נק' לילה בה' ואז קבילת דכורא הוא הו' ומשתלמת ה ואז יש שני מיני זמירות א' זמרת הצדיקי' וממנה נמשך השני והוא זמיר עריצים. כי קודם חצות היא רק בסוד ד' והיא דלה. ולעומת כך מתחזקים החיצונים:
זהר ג, דף רפד ע"א רוחא חדא היא ו' שבתוך ה שה"ס ההוא רוחא דשדי בגווה שלהיותו מכח הזכר לכן מזדווג עם הד' כנז'. ונלע"ד שאין לפרשו על ה' גבורות שנק' ג"כ רוחא חדא כדאית' בפ' ויקרא דף כ"א וכ"ג וכמ"ש שם בזוהר הרקיע שהרי שם אמר רוחא חדא מסטרא דצפון. מה שלא אמר בכאן ואפשר דהא בהא תלייא. שבזמן התעוררות הגבו' שאז מסתיימת לאה להתפשט עד סוף האצילות אז יורד ו' למטה ומזדווג עם ד'. ובזה הענין נאה לדרוש שם חצות לילה. כי סתם לילה היא מלכות. והחצי הראשון הוא בבחי' הד' והחצי השני הוא בחי' הו' שמתחבר אל הד' ובכח אותו הזווג נעקרים החיצונים ממקומם הוא מקום יניקתם מדדי בהמה כנודע בדרוש הקליפות גבי תרין צפרין. ולפי שנשקעים בנוקבא דתהומא רבא כנז' שם. לכן אמר שמעביר אותם שלא ישלטו עוד.
זהר ג, דף רפד ע"א זמירות שמענו תושבחן וכו' חזר לומר זה להמשיך הפי' בכל הפסוק וליישב למה לא נזכר בפסוק הזמן של אלו הזמירות. ולזה אמר שאין צורך להזכירו שהרי ידוע שכך היא המדה שהמלכות מזמרת בלילה שאז הוא זמן שליטתה לתת טרף לביתה וחק לנערותיה. ועל דא למה. בנ"א כתוב וכל דא למה. ולבי מהסס חדא דלא מצאתיה בזוהר שהיה בידי מהרא"ש זל"הה שממנו הגהתי זוהר שלי והוא מוגה מזוהר של הרח"ו זל"הה ועוד שלא יכון לומר וכל דא למה. דמשמע שכל הזמירות הן לאזדווגא וכו'. ואינו כן שהרי כוונת הזמירות היא גם להתפלל על הגלות וכו'. אלא נלע"ד דה"פ ידוע שתושבחות כ"י הן בלילה לכמה כוונות וסבות הנז' בכ"מ ומוסף על זה למה וז"ש וע"ד למה צבי לצדיק וכו' שלא תאמר שהזמירות הן צבי ות"ת שנותנת לצדיק אלא כדי לתת כח וחפץ לצדיק לעוררו להזדווג:
זהר ג, דף רפד ע"א בזווגא חדא דקב"ה הוא הזווג הנז' שאינו הזווג הנודע דז"ון. אלא מין א' של זווג של הקב"ה. שכן ה' הנז' הוא רוחא דיליה כנז' והסתכל כי מילוי צבי צד"י בי"ת יו"ד הוא ממש כמלוי ארץ הנז"ל דהיינו דל"ת בגי'. להורות שהרצון הכמוס של צבי זה הוא להתחבר אל ד' ולמלאה: