זהר א, דף עו ע"ב אבלבל לון דרגין דלעילא. להפך שרי היסודות וכן שרים הממונים על שאר מעשה העולם שאם ישביעו לאש יהיה שר המים ואם ישביעו למים יהיה שר האש. ויתבטל בזה מחשבתם ומעשיהם. וכן לעולם אם יתאחדו ויבנו באחדות על יסודם הרע שחשבו קודם יעזרו קצתם נבלבל לשונם ויהפכו איש לאחיו לרעה ויתפרדו ויתפשטו במחוזות וכל שר ושר יפול חלקו אותם שיהיו כפי לשונו ועניינו במחוז אשר לו:
זהר א, דף עו ע"ב דמתעסקי' באורייתא. במקום לשון הקודש. שדברי קדש שאמרו בלשון חול הם קדש כל שכן שאם היו מכוונים בלשון זה להכניע לחיצונים כדרך שפי' בענין הקדיש בלשון תרגום בפ' תרומה:
זהר א, דף עו ע"ב א"ר חייא וגומר הנה ר' יוסי כלל ענין הפירוד ור' חייא כלל שהעיקר היה הלשון שהרי לא שלט הפירוד עד שנתבלבל הלשון ולכך לעתיד תחילה יבאו אל הלשון ואח"כ יתאחדו. ולזה אהפוך אל עמים שפה ברורה ואח"כ לקרא כולם בשם ה' ולעובדו מיד יהיה ה' אחד. והענין כשיהיה סוד זרע אדם כולו א' יהיה יוצרם אחד. וזהו והיה ה' למלך על כל הארץ דהיינו לקרא כלם בשם ה' ולעובדו. מיד יהיה ה' אחד וגו'. מפני שכל זמן שזרע אדם הא' אינו אחד נתפרדה התמונה לפירודים נפרדים ונפרד השם העליון שנוצר האדם בו. כאומרו ויאמר אלי"ם נעשה אדם בצלמנו ובהתאחד האדם יהי' ה' אחד ושמו אחד. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף עו ע"ב והרא"ג כ' נ"א אנן חברייא. ה"ג א"ר יוסי מכאן דכל אינון מארי דמחלוקת לית לון קיומא דהא כל זמנא דבני עלמא אלין עם אלין ברעותא חדא וכו'. דאתבלבל מלה גרסי':
זהר א, דף עו ע"ב כמה תקיפין וגו' הפסוק אמר אבירי לב הרחוקים וגו' מודה שהם אבירי לב. ועוד רחוקים מצדקה והכוונה ג"כ אבירי לב במנין א' דומים לרחוקים וגו' דהיינו דחמאן שבילי אורייתא והם הדברים הנסתרים ואורחי הם הנגלים:
זהר א, דף עו ע"ב ולא מסתכלאן בהו. וזהו אבידות א' נוסף על היותם אבירי לב דהיינו דלא מהדרן בתיובתא שהוא אבירות על אבירות. וזהו שפירש הכתוב באמרו הרחוקים מצדקה דהיינו אוריי' שהת"ת נק' צדקה:
זהר א, דף עו ע"ב ור' חזקיה דקדק שלא אמר המתרחקים שיהי' מורה שהם מתרחקים ממנה כדפי' ר' אבא. וגם לא אמר המרוחקים שיהי' מורה שצדקה מרחיקם. אלא אמר הרחוקים שמודה על שתיהם דהיינו שמתרחקי הם ברוע בחירתם ומורה על ואינון רחיקין מיניה שגם הקב"ה מסלק שכינתו מהם וז"ש ובג"כ כלו' השתא ניחא דתרתי קמ"ל חדא אבירי לב דלא בעאן לקרבא לגבי קב"ה מצד עצמם:
זהר א, דף עו ע"ב ובג"כ אינון רחוקים מצדקה כלומר לסבה זו היא מרחקת אותם דלדברי ר' אבא אבירות א' שאינם שבים והיינו היותם רחוקים מהתורה:
זהר א, דף עו ע"ב והנה ר' חזקי' מפרש צדקה על השכינה וזהו אומרו דלא בעאן לקרבא לגבי קב"ה שהוא ת"ת ולזה ג"כ המלכות מסתלקת מהם וז"א בג"כ אינון רחוקים מצדקה שאין המלכות נפרדת מת"ת: וקשיא ליה דהוה ליה למימר הרחוקים מצדק. ולזה פירש דנקט צדקה שהיא המ' בהיותה מיוחדת עם היסוד דהיינו כד קבילת עלה דכורא אתקריאת צדקה וכד לא. אתקריאת צדק. ולזה נקט צדקה לרמוז שהם רחוקים משלום כדכתיב אין שלום וגומר מ"ט בגין דאינון רחוקים מצדקה כי צדקה מורה ג"כ על השלום כנז'. אמנם מצדק שהוא דין ונקמה אינן רחוקים:
זהר א, דף עו ע"ב אהבת צדק ותשנא רשע היינו טובתה של צדק שהוא קרוב לצדקה. ותשנא רשע החיצונים הדבוקים בצדק לנקום נקמה כנודע. ולזה אתקרב יותר מזה דהיינו אתקרב לצדקה שהוא שלום המיוחד עמה כדפי'. מהרמ"ק זלה"ה: ועיין במה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד:
זהר א, דף עו ע"ב והרא"ג כתב רבי אבא פתח ואמר שמעו אלי אבירי לב וגומר שבילי ואורחי דאורייתא. הנה מהתורה יוצאות כמה אזהרות לאדם הלא המה המפורשות בתורה והם אשר קראם אורחי דאורייתא. ומתוכם יוצאות אזהרות יותר דקות ונעלמות מזהירים את האדם להתנהג בעה"ז בעבוד' בוראו והם הנקראים שבילין שהם קצרים וכדאיתא בזוהר בכמה דוכתי מזהיר לאדם ואומר ווי לאינון דמשתעי בבי כנשתא וכו' [תרומה קל"א ב'] ווי לאינון דלא ידעי לייחדא שמא קדישא וכו' וכיוצא הרבה ועונשם גדול. ואלו הרשעים הם אבירי לב שלא נכנס פחד בלבם לחזור מדרכיהם לבל יענשו דומיא דגבור מלחמה שנכנס ללחום בלי מגן ובלי שריון קשקשים שנקרא אביר לב שאין לבו נופל עליו. ולכך הקדים שבילין לאורחין לפי שהשבילין נפקין מאורחין והכונה שרואים התולדות היוצאת מן האבות וקשה עונשן של תולדות כעונשן של האבות ואינן משגיחין בתיובתא לגבי מאריהון. כלומר הגם כי אנו רואים אותם שחוזרים בתשובה אותה התשובה אינה שלימה אלא מן השפה ולחוץ ואינה עולה עד כסא הכבוד. לפי שהיא תשובה מזוייפת וכשעולה פוגעים בה המזוייפים הם הקליפות ותופסים בה ואינה עולה לגבי מאריהון:
זהר א, דף עו ע"ב דמתרחקי מאורייתא דקשיא ליה שאם צדקה היא כמשמעה מה שייכות יש עם מה שפי' באבירי לב חמאן שבילי דאורייתא. לכך נדחק ופירש שצדקה היינו אורייתא וכונת הנביא לומר שאם הם היו מתחילין לפתוח קצת היתה התורה עושה עמהם צדקה ומסייעתן לחזור בתשובה גמורה. כי רשעים הללו הם אבירי לב שאפי' שהתורה עומדת לימינם לעוזרם אפי' הכי אבירותם כל כך שרחוקים הם מן התורה אשר היתה עושה עמהם צדקה:
זהר א, דף עו ע"ב ר' חזקיה אמר דמתרחקי מקב"ה פליג אדרבי אבא כי מה יעשה העני הזה שלא למד ואין לאל ידו לעסוק בתורה לזה פי' ואמ' הרחוקים מצדקה רחוקים מקב"ה. על אותן שאין יראת שמים בקרבם עליהם אני אומ' אבירי לב הרחוקים מקב"ה כי אותם האחרים הנז' אינן רחוקים אלא קרובים הם: דמתרחקי מקב"ה היינו אם יום תעזבני דהיינו שנתרחק הוא מקב"ה יום א' וממילא הקב"ה נתרחק ממנו ב' ימים נמצאו אינון רחיקין מיני': והכונה בהרחקה על ההסתר פנים כי הרשע הוא מתרח' מעץ החיים ומתדבק בחיצונים ואז ימצא עצמו רחוק. ה"ג ובג"כ איקרון אבירי לב הרחוקים מצדק' כלומר לדידי אתי שפיר שהמתרחקים מהקב"ה איקרון אבירי לב שבוטחי' בגבורת לבם ולא בקב"ה ובג"כ נקראו בעצם אבירי לב. אלא לאידך מה היא האבירות אשר בלבם על עזבם את התורה. רקים או עמי הארץ שייך למקרינהו שנתרחקו מהתורה. כיון דאינון רחוקים מצדקה ואינם בוטחים בקונם אלא על גבורתם נתרחקו מהשלום ויגברו עליהם אויביהם כי הבוטח בה' חסד יסובבנו. מ"ט וכו' רצה לפרש כי הרחוקים מקב"ה נקר' רשע והרשעים אין להם שלום א"כ הרחוקים מן הצדקה שהוא קב"ה רחוקים הם מהשלום.
זהר א, דף עו ע"ב בעא לקרב' אחר שהיה ברצונו להתקרב נתקר' ע"ד בא ליטהר אף כי לא התחיל ליטה' מסייעין אותו והיינו לפי שיצ' מכשדי' ובא עד חרן קרבהו ית' יותר וא"ל לך לך. אהבת צדק מ' עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף עז ע"א בפולחנא דקב"ה שהוא קיום העולם.
זהר א, דף עז ע"א על מה קאים עלמא שיש מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות או להפך. נמצא כל העולם תלוי בו אפילו מציאות העולם ומבול וסדום יוכיח ואם כל העולם זכאי ואינם צריכים למעשיו מכריע עצמו לבד. וז"ש ואינון על מה קיימין.
זהר א, דף עז ע"א עלמא שמים וארץ תחתונים או עליונים:
זהר א, דף עז ע"א שמיא אש ומים חסד וגבורה. וכמותם בתחתונים:
זהר א, דף עז ע"א מתערבין כחדא. שקודם הכרעת הת"ת האש כלול במים והמים באש:
זהר א, דף עז ע"א ולא הוו גלידי שהם הפכים זה לזה ואין שני הפכים מתקיימין אלא ע"י הרוח שהוא נגד הת"ת. והוא אמצעי חם ולח מעמיד האש החם עם המים הלחים וקרים שהוא שוה להם למים בלחותו ולאש בחומו. והיינו סוד רוח עילאה של קב"ה המעמיד השמים כי ביום ראשון נבראו וביום הב' נתחזקו כמז"ל יהי רקיע:
זהר א, דף עז ע"א ומתמן שתיל עלמא. הארץ שהיא נגד המלכות:
זהר א, דף עז ע"א וקאים על סמכין נצח והוד והיינו סוד עמודי האויר התקועים ברקיע ומעמידין הארץ באמצע בסוד כח אלהי:
זהר א, דף עז ע"א ואינון סמכין לא קיימין וגו' כנודע שהת"ת מעמיד הנצח והוד ויסוד:
זהר א, דף עז ע"א אסתלק לבינה שאז אינו משפיעם:
זהר א, דף עז ע"א מרפפין וזעין בסוד הדין:
זהר א, דף עז ע"א ועלמא ארתת מלכות בכח דיניה:
זהר א, דף עז ע"א וכולא קאים על התורה שע"י עסק התורה מתעורר תורה של מעלה להכריע ולהשפיע:
זהר א, דף עז ע"א כלהו אילנין וגו' הם כחות רוחניים אל [של] עצי השדה אשר בעולם הזה:
זהר א, דף עז ע"א מזמרן ומשבחן. בסוד פרקי שירה שהוא שיר כחות הממונים על התחתונים:
זהר א, דף עז ע"א עצי היער. המלכות נקראת יער בבחינתה אל המלאכים למטה המופקדים על העולם לשפוט את הארץ לייחד משפט במלכות והיינו שעשוע חצות לילה.
זהר א, דף עז ע"א וקרי בחיל להשמיע לנשמות שהם בעולם הזה שיבאו להתעורר ליחד כדכתיב חברים מקשיבים וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף עז ע"א והרח"ו נר"ו כתב בשעתא דרוחא דכל רוחין הוא כתר ארים ר"ל הפריש והאציל:
זהר א, דף עז ע"א בסימו ר"ל מתיקות ודקות דנשמתא. היא חכמה כי החכמה היא נשמה לנשמה וע"ז נק' בסימו דנשמתא ובינה איקרי נשמתא כמ"ש דף ע"ט בסתרי תורה. אשר מתמן נפיק קלא דקלייא. היא בינה הנק' קול גדול ואח"כ נאצלו כל אותן החילין והכחות לד' סטרי עלמא בזה האופן:
זהר א, דף עז ע"א חד סליק לסטר חד ר"ל בינה סליק למקום אותו השביל והנתיב חכמה:
זהר א, דף עז ע"א וחד הוא חכמה גם הוא נחית תמן לההוא סטר והכוונה לההוא שביל. ואז חד עייל בין תרין היינו אותו השביל מזווג בין תרין חכמה ובינה:
זהר א, דף עז ע"א ותרין הנז' מתערין ומתעטרין בתלת האבות:
זהר א, דף עז ע"א והנהו תלת עיילי בחד היא יסוד:
זהר א, דף עז ע"א וההוא חד הוא היסוד אפיק כל גוונין דלעילא במלכות שית מנהון הם כח הו' ספירות הם ו' קצוות לסטר חדא במ' כי מכח אלו הו' משפיע יסוד במלכות: וגם שית כחות מאלו הו' קצוות נחתין לההוא סטר ממש הוא במלכות כי כל א' מן הו' קצוות יש לו כח במלכות כדי שיוכל מלכות לקבל מהם ושם הם תמיד:
זהר א, דף עז ע"א שית וגו' עיין בפי' שיש בגליון הזוהר שפי' שהם י"ב הויות או פי' אחר שית מנהון הוא ו' התפארת הכולל ו' קצוות והוא וא"ו רבתי לסטר חדא הוא מלכות. ושית הוא וא"ו זעירא דיסוד כי גם הוא כולל ו' קצוות אלו נחתין ממש תמן: ועתה חילק אפי' שית הראשונים דתפארת עיילי בתריסר הויות וההויות מתערין בכ"ב אתוון. והשית אחרנין דיסוד כלילן בעשר דמלכות: וכל העשר אחדות אחד להם וקאים בחד או ירצ' כי כולם יונקים מיסוד:
זהר א, דף עז ע"א ואפשר לפרש פי' אחר כי סדר לנו סדר ירידת הנשמה איך היא:
זהר א, דף עז ע"א בשעתא דרוחא דכל רוחין. רוחא דכל רוחין היא החכמה כנזכר פ' תרומה דף קע"ד ע"א דחכמה אתקרי רוחא דכל רוחין אשתכללו ביה וגו' ומשם שורש הנשמה ליודעים חן. ואמר כי מלכות איהי חד סליק לסטר [חד] דסליק לעילא לקבלא. וחד דאיהו ת"ת או סוד נחית נמי לההוא סטר והשתא אינון כחדא:
זהר א, דף עז ע"א והאי חד ת"ת לא עייל יחידאה רק עייל בין תרין ר"ל שהוא נכנס בנצח והוד ועל ידם הזווג כנודע.
זהר א, דף עז ע"א ואינון תרין שהם נצח והוד מתערין בתלת אבהן דמשם בא הכח והשפע: ואל תתמה אם כבר אמר דת"ת דאיהו חד מאינון תלת אבהן איהו לתתא. דהכוונה דהשתא דאתער ת"ת מתערין נצח והוד בכל הג' אבות. או אפשר כנודע כי אין ת"ת כולו יורד למטה כי איך ישאר מקומו חסר ח"ו. אמנם הוא נתיב ושביל של ת"ת כדרך הייחוד חוט השדרה ומציאות הת"ת נשאר למעלה. או יהיה היסוד כאשר אמרנו והוא יותר נכון. כאשר תראה עוד עתה דקאמר תלת עיילי בחד ר"ל ג' האבות אחר דעאלו בנצח והוד עיילי ביסוד דאיהו חד ואתכלילו ביה. או יהיה ת"ת שהוא כלול מג' אבות:
זהר א, דף עז ע"א והאי חד איהו יסוד או ת"ת אפיק עתה גוונין הם טיפות הזרע:
זהר א, דף עז ע"א שית מנהון לחד סטר הם ו' קצוות דמנייהו הגוונין:
זהר א, דף עז ע"א ושית מנהון ר"ל מן הו' קצוות הכלולים ביסוד: נפקו ו' ניצוצות כי כולם משפיעות בו ויורדות לההוא סטר הוא מלכות או יהיה יסוד. כי הו' קצוות במקומם וו' נצוצות נחתי ביסוד. ואותם הו' הניצוצות הבאים מו' קצוות עיילי בתריסר ר"ל כלולות בי"ב אלכסוני ת"ת הם י"ב הויות. או ירצה כי הם י"ב שבטים שבשכינה עצמה וז"א שית עיילי בתריסר הם י"ב אלכסוני המלכות:
זהר א, דף עז ע"א תריסר מתערין בכ"ב ר"ל כי אלו הי"ב אלכסונים מתערי בכ"ב אותיות היוצאים מבינה ומקבלים ממנה כי משם עיקר אצילות הנשמה כנודע בסוד נפש רוח ונשמה. ואז כיון דמקבלי מבינה הלא אלו הו' קצוות כלילן בעשרה ספירות וז"א שית כלילן בעשר:
זהר א, דף עז ע"א וכדין עשרה קאים בחד ר"ל עתה כל הי' ספי' הם נקודה חדא ואחדות א' במלכות וכל זה הוא סדר אצילות ירידת הנשמות כאשר רוחא דכל רוחין הוא האין סוף שהוא נשמת הספי' הנק' נשמות. כאשר רוצה להוריד הנשמה עושה יחוד זה בסדר זה הנז'. א"כ נמצא היות הנשמה אין מעלה למעלתה א"כ אין ראוי לה לחטוא רק לעבוד את ה' עכ"ל. ועיין מה שכתבנו בספר אור הגנוז בס"ד. גליון עי' תיקונים פ"ג:
זהר א, דף עז ע"א והרא"ג כתב אתקרב לצדקה ת"ת. א"נ מלכות בבחינה עליונה יותר מצדק. מ"ט אוהבי כלומר על איזו בחינה קראו הכתוב אוהבי על בחינת צדק או על אותה שנתקרב דהיינו צדקה והשיב בגין דכתיב אהבת צדק כלומר אותה הבחינה אשר הוא אהב ורצה נחקקה לפניו יתברך ועל שמה קראו אוהבי. ה"ג רחימותא דקב"ה דרחים ליה אברהם מכל בני דריה ופי' דקרא הו' דקא פריש למה נקרא אוהבי בכינוי.
זהר א, דף עז ע"א רבי יוסי פתח מה ידידות משכנותיך וגומר דכד ברא קב"ה בינה. עלמא עולם הבנין ו' קצוות וכו': כרוזא הוא גבריאל שהוא הגבר העליון הקורא ומכריז. קרי בחיל לפי שהוא בסוד הדין. והעת והזמן מגבירו על צד הדין ולכן קורא בחיל וכח. לכון אמרין קדישון עליונין היינו נשמותיהם של ישראל שהם קדושים מצד החכמה עילאין מצד הבינה שכן הנשמה היא מהבינה ע"י החכמה. דעייל רוחא באודנוי ר"ל שמכניס כל פניות רוחו ונפשו באזניו כדי לשמוע. א"נ רוחא היינו רצון כמו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת וגו':
זהר א, דף עז ע"א שינתא בחוריהון לא אמר בעיניהין לפי שעינים להם ולא יראו אותם העינים אינם אלא חורים ונקבים חלולים לא עינים עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף עט ע"א גופא אתבר וגו' החומר מתבטל ונפש מתפשטת ממנו ולכך יש בה כח להשיג גילוי שכינה:
זהר א, דף עט ע"א תלת שליחן הא' ימיני כותב זכיותיו. שמאלי כותב חובותיו האמצעי מונה ימיו. אודי על כולא בפומיה דבור:
זהר א, דף עט ע"א חתים על כולא בידי' מעשה להיות הענין חתום בדבור ובמעשה:
זהר א, דף עט ע"א קדמאי שחטא בהם ראשונה מעשה נערות:
זהר א, דף עט ע"א בתראי שחטא בהם באחרונה מעשה בחרות והזקנה:
זהר א, דף עט ע"א חדתי שהוא חדשם:
זהר א, דף עט ע"א עתיקי שתפס מעשה אבותיו בידו:
זהר א, דף עט ע"א אקשי קדל לענות עזות:
זהר א, דף עט ע"א מחרן כתיב כלו' פי' הכתוב מחרן מפני שאין לשון יציאה צודק:
זהר א, דף עט ע"א דלית לי' רשו וגו' אם לא תרצה היא ללכת לא יוליכה בעל כרחה ואע"ג דקיימא לן הכל מעלין וגומר היינו שלא ליתן כתובה אמנם להעלותה בעל כרחה [משנה י"א פ' י"ג דכתובת] לא שאינה שבויית חרב:
זהר א, דף עט ע"א קח את אהרן בדברים רכים:
זהר א, דף עט ע"א מה חמא וגומר קשיא ליה כי לפי דבריו ויקח נמי אהדר ללוט ולקחו בדברים א"כ מאי חמא אחר שלא היה רוצה ללכת עד שלקחו בדברים.
זהר א, דף עט ע"א מיניה דוד רות ממואב וא"ת ולמה לא צפה נעמה מעמון אלא דוד רגל רביעי במרכבה והוא דבק בימין לכך דבקו עמו: ואת הנפש וגו' וגם אותם משך בדברים טובים שילכו עמו כדי שלא יחזרו לסורם:
זהר א, דף עט ע"א אמר ר' אבא אי הכי וגו' בשלמא למאי דפרשינן דזכותא ניחא דלא הוו כ"כ אלא לדידך קשה דהא כמה בני נשא הוו כי רבים השיב מעון ודוחק לומר שכל עם רב כזה הוליך עמו. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף עט ע"א גיליון ורוחא הכי נמי יהיב חושבנא וגומר ויקהל קצ"ט נשא קכ"ו עכ"ל:
זהר א, דף עט ע"א והרא"ג כתב כדין אתייהיב רשו כמשז"ל תוסף רוחם יגועון וגו'. וכדין קיימי עליה תלת שליחן בפ' ויקהל פריש לון דף קצ"ט והכא לא דק לפי שאין כאן מקום דרוש זה. על קדמאי וכו' פי' מורי נר"ו על חטאת נעורים. בתראי חטאת זקונים: חדתי עונות שהוא מחדש. עתיקי שאחז מעשה אבותיו בידיו. לדעת כל אנשי מעשהו כלומר בידו ממש יחתום כדי שידע כל אנוש מעשהו הרע שעשה ולא יתנשי מינייהו אפילו חדא. אי נמי ביד כל אדם יחתום לדעת כמה אנשים מקטרגים ברא במעשהו הרע שאם יעמדו עליו אלף מקטרגים יבקר פנקסו אשר הוא חתום בכתב ידו וידע שעשה אלף עבירות ויצדיק עליו את הדין. כמה דחייביא גרסי'. אפילו בשעתא דבעי לנפקא מהאי עלמא אקשי קדל שאינו חוזר בתשובה. ה"ג וחייבא אע"ג דאשתדל בהדיה צדיקא אקשי קדל ולא בעי למילף ובג"כ אית ליה לצדיקא למתקף ביה ואע"ג וכו':
זהר א, דף עט ע"א א"ר אלעזר מחרן כתיב וגו' פי' מדלא קאמר בלכתו מחרן אעפ"י שנא' בו יציאה אינו גנאי. ולא נדרוש בצאתו שיצא מחמת הפחד מדלא קאמר בלכתו. זה לא דרשינן כי כאן בחרן כבר היו בטוחים מהפחד ולכך אפי' שיאמר בו יציאה לא איכפת לן מידי אבל והא יציאה כלו' האי יציאה דתרח ולוט דקאמר קרא ויצאו אתם מאור כשדים זאת היא שהוא של גנאי שלא נאמר בהם הליכה שהיה מורה הליכה לש"ש אלא ויצאו אתם יצאו תרח ולוט אתם דאברהם ושרה. ומדקאמר בהם יציאה מורה שלא היה יציאת תרח ולוט לשם שמים אלא מחמת הפחד שראו הרן נשרף ושמא ישרפו אותם ג"כ ואע"ג דויצאו אתם כתיב וכינה היציאה לארבעתם בודאי לא נאמרה יציאה אלא על תרח ולוט שהיו בורחים כנז' כי אברהם כבר נצול מן האש ואין לו שום פחד ולפי זה צריך לפרש מלת והא כמו והאי כלו' וזאת היציאה הנאמר בתרח ולוט דהיינו ויצאו אתם כדפרישנא:
זהר א, דף עט ע"א ויקח אברם את שרי אשתו וגו' ובג"כ ויקח וגו' האי ובג"כ קדמאה ל"ג. א"ר אלעזר אין ובג"כ כלהו בני נשא דהוו אזלין עמיה וכו' ה"ג. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף עט ע"ב א"ל ר' אבא אי הוה כתיב וגו' הוה אמינא הכי דלא אתא קרא אלא לאשמועינן דאזלו עמיה גרים אבל השתא דכתיב ואת יש לנו לרבות שגם זכותם של אותם שלא הלכו עמו הלך עמו וז"ש את לאסגאה נוסף על הגרים עצמם: מנלן דכתיב ואת הנפש. תימה שהוא מודיע הדבר בעצמו. וי"ל דהשתא דריש מלישנא דנפש אשר עשו דמאי אכפת ליה לקרא להודיענו שהנפש עשו דהיינו שהמגייר נפש א' כביכול עושה אותה לימא ואנשי ביתו ואנא ידענא דהיינו גרים אלא מדקאמר השתא אשר עשו היינו להודיענו זכותא דכולהו נפשאן הוה אזיל עמיה דאברהם. ועם היות שלא הי' עמו עם רב בזכותם ניצול:
זהר א, דף עט ע"ב פתח בלך לך. כלומר עם היות שהיה צורך המראה לך לך עכ"ז כיון שהי' עתה פעם ראשונ' שנראה לו הי' לו לפתוח בדברים אחרים. כגון אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ואח"כ לך לך מפני שלך לך הם דברים קשים:
זהר א, דף עט ע"ב חושבניה מאה והוא נרמז בשורת הבני'
זהר א, דף עט ע"ב כל דעביד קב"ה וגו' כלומר הכל לפי סוד המדות:
זהר א, דף עט ע"ב אתר דבעי לאתקרבא כלומ' מקום שצריך האדם לאחוז כדי לידבק למעלה.
זהר א, דף עט ע"ב דרגא קדמאה. המלכות והיא נקראת לך. ואמר לו הב"ה לך לך כלו' לך למקום שתוכל עם לך שהיא מדת המלכות. ונקראת לך מפני שהיא מדה נגלית מקום מוכן גלוי לידבק בו. מה שאין כן למעלה אלא הוא דרגא דאתכסייא. וכל כנוי לנוכח הוא במלכות. ולזאת נקראת זאת מורה באצבע. ולכן נקראת לך. ועוד הוסיף מלת לך מדבר לנכח הב"ה באברהם כלו' מדתך המזומנת לך לידבק בה:
זהר א, דף עט ע"ב עד דייעול לארעא. כי היא כבודה בת מלך פנימה. ואינה יוצאת מא"י שהיא היכל המלך.
זהר א, דף עט ע"ב כגוונא דא כתיב וישאל דוד וגו' כענין זה דרך חכמה עש' הב"ה עם דוד. אלא שדוד אחז במלכות דרך להיות מלך. ולכך הוצרך לידבק באבות להשלימה במרכבה. ואברהם אחז בה סתם להתגייר ולהתקדש בקדושת ישראל. ולכך לא הוצרך אלא ליכנס בקדוש' בא"י לבד:
זהר א, דף עט ע"ב דאתחבר באבהן שהם חג"ת ושם עמהם המלכות מלך. ונמצא דוד עמהם רגל רביעי ושכינה שורה עליו:
זהר א, דף עט ע"ב אתעכב תמן שבע שנים. שכן שלימותה ודאי בת שבע מהשבע ספירות העליונות:
זהר א, דף עט ע"ב שמא קדישא דאחתים ביה עלמא וגו' היינו שם ע"ב. וזהו ויעבור אברם ע"ב שהוא רי"ו אותיות ג' פעמים ע"ב לחבר הארץ המלכות עמהם. וזהו מלכו' קדישא דאתעטר באבהן בחברון. והנה שם מ"ב הוא מן הגבור' ובו ברא קב"ה העולם והוא יוצא מבראשית עד ובהו אמנם ראה שלא הי' מתקיים שתף עמו רחמים והיינו חסד שבו ע"ב וז"ש דאחתים ביה עלמא כדי שיהי' לו קיום ועמידה:
זהר א, דף עט ע"ב בספרא דר' ייסא וגו' תימה מאי בינייהו ואעשר דמשמעות דורשי' איכא בינייהו ר"ש נקט קרא ויעבר ממש כמו קרא ויעבור אברם שהם שוים. ור' ייסא דחיקא ליה. דויעבור ה' הוי למילא בשם ע"ב דדכורא דהיינו ויעבור ה' ואילו הכא קיימא בקדוש' דארעא דהיינו ויעבר אברם בארץ להכי נקט קרא דאני אעביר דקרא דא בקידושא דארעא קאי דקאמר אתי דהיינו מלכות אעביר דהיינו ויעבור כל טובי על פניך דנחית לתתא וז"ש והוא רמז לקדושא דארעא דאתי מאתר עלאה וגו':
זהר א, דף עט ע"ב מסטרא דא לסטרא דא. הענין הוא כי א"י היא נחלקת לי"ב חלקים לי"ב שבטים ונקודה אמצעית שהוא המקדש יש בו י"ב שערים שהם י"ב מקורות לי"ב חלקים אלו והם שער ראובן אחד שער שמעון אחד וגו' כדכתיב ביחזקאל והם ו' מימין המקדש וששה משמאל למקדש כדכתיב ביחזקאל ונמצאו י"ב שבטים נגדיים לי"ב הויות ויונקים כל א' משער שלו וכל אותם הי"ב הויות יהיו שוים הוי"ה שהיא דין קש' עתה יהי' שוה להוית יהו"ד שהיא רחמים וכולם שוים לטובה והנ' להיות אברהם נכלל ונקדש בכל י"ב קדושות עליונו' הוצרך להיותו עובר בארץ מסטרא דא לסטרא דא לכלול י"ב החלקים הנזכרים וז"ש מסטרא [דא] לסטרא דא כדקא חזי:
זהר א, דף עט ע"ב הא אתמר בפ' נח ע"ש:
זהר א, דף עט ע"ב אתגלי ליה מה דנא הוה ידע. היינו שידע הנהגת הקדושה בא"י שהוא הדבר שהי' נעלם ממנו. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף עט ע"ב והרא"ג כ' הוה אמינא הכי שממש כל אותן הנפשות בעצמם היו הולכים עמו אבל השתא דכתיב את היינו זכותם שלא יתכן שהי' מוליך עמו עם רב אנשים ונשים ובפרט במקום סכנ' שאין ראוי לסמוך על הנס. לההוא אתר דבעי לאתקרבא היינו המלכות שהיא פתח כניסת הת"ת. וז"ש לאעל' לקב"ה ת"ת. בג"כ לך לך כלומר לך לך למדרגתך שכן היא מסע ראשון לגרים כנודע. ומשם וילך אברם הלוך ונסוע הנגבה אל החסד מקום מדרגתו. עד שיתחבר באבהן שהו' רמז לדוד העליון שיתחבר בחג"ת. אתעכב תמן שבע שנים נגד ו' קצוות הת"ת עם הז' מלכות דאתחתים ביה עלמא כמשז"ל אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם דהיינו חסד. בראו בדין דהיינו שם מ"ב הנרמז בפסוק בראשית עד ב' דבהו ולא הי' יכול להתקיים שתף עמו מדת הרחמים דהיינו חסד שם ע"ב שהוא בגי' חסד. כתי' הכא ויעבור וגו' והכונ' שאברהם כאשר עבר בתוך הארץ נתגל' אור החסד למעל' בארץ העליונ' כמו שדוד בחברון הוא התחברות דוד מלכא באבהך למעל' כמו כן הכא ויעבור אברהם [ויעבר אברם] שם ע"ב נתגל' בארץ מלכות וכבר ידעת כי ויעבר ה' הם ג' אבות כנז' בפ' תרומ' שם ע"ב דוד מלכא דקא מתעטרא באבהן כי כל שם מתע"ב שמות הוא מג' אותיות אחד מויסע וא' מויבא וא' מויט וחבור שלשתן יחד היא המלכות הכוללת כלם. עד מקום שכם וגו' מסטרא דא לסטרא דא ה"ג ול"ג דלתתא וה"פ הארת א"ב ר"ם שהיא קדוש' דארעא דאתי מאתר עילא' שהוא מקום רם ועליון עבר הארה זאת בארץ לתקן ולקשט והגיע עד מקום שכם שהוא יוסף שנאמר ואני נתתי לך שכם אח' וגו' דהיינו היסוד שנתן לו למדרגתו ומקו' שכם הוא מקום הנכנס שם היסוד דהיינו פנימיות המ' ששם מתהוות הנשמות וזהו עד אילון מור' מלשון חוזק כמו אילי הארץ והוא חוזק יריית המור' כיון עד שם הית' העברת קדושת א"ב רם וז"ש מסטרא דא הנקר' אברם לסטרא דא דהיינו מחום שכם וכו'. הא אתמר וכו' בפ' נח דף ע"ג. דעד כדין שלטא וכו' והית' לו אחיזה בארץ מלכות ולכך ויעבר אברם בארץ כנז' להתיש את כחו ולעקרו משם. עכ"ל הרא"ג: