זהר א, דף פא ע"ב וירד אברם מצרימה לגור שם מאי טעמא למצרים. הי' לו לחזור לחרן או לדרד זה שהי' יודע בו:
זהר א, דף פא ע"ב ונחית חד נהרא וגו' הענין כי ד' נהרות הוא סוד ומשם יפרד. דהיינו מכסא הכבוד עולם השם יורד הוא ומתפרד לד' ראשים. שהם ד' חיות נושאי הכסא וא' מהד' הוא מיכאל. והוא משתלשל מדרגה אחר מדרגה וסובב את כל ארץ החוילה עד שיורד לתוך שרו של מצרים. וכשראה אברהם נצוץ הימין זה ירד שם לכלול הניצוץ ההוא בו. ורצה להסתכל דרך השתלשלות הקדוש' ורדת הניצוץ זה למט'. והוא בסוד בדיקת נח בנטיעת הכרם:
זהר א, דף פא ע"ב ות"ח כפנא וגו' אהדר לעיל [פ' ע"ב] דקאמר מנא ידע:
זהר א, דף פא ע"ב רחמי יהו"ד:
זהר א, דף פא ע"ב מן דינא אדנ"י. והוצרך לזה דקשיא ליה לפי דבריו דקאמר שלא הי' מי שישפיע במלכות ויקשט אותה א"כ הי' ראוי שלעולם יהי' רעב. לזה אמר שעם היות שלא ימצא מי שיקשט אותה עכ"ז כפנא לא אשתכח בארעא אלא כד מסתלקי רחמי מן דינא. ומטעם שאין מי שיתקן יחסרו דברים אחרים. ואם היה מקשט למטה לא היו הרחמים מסתלקין לעול'. כדקאמר ר"ש בשעת פטירתו כל יומאי אצטערנא דלא יוקיד עלמא בדינוי דצדק. והפסיק הענין בוירד אברם מצרימה מפני שהוא הכרח שהיה רודף אחר משך החסד. וראה שבא"י לא הי' לסבה הנזכרת וראה שהי' משך הנהרא לחוץ רדף שם ואחר שהכריח בזה חזר לתקן הענין ת"ח וגו':
זהר א, דף פא ע"ב אוף הכא כאשר הקריב וגו': תימ' דבשלמא התם לגבי פרעה שייך הקריב לאחרים אבל הכא דפריש קרב את עצמו א"כ לימא קרב מאי הקריב. וי"ל דאי לא קאמר הקריב אלא קרב לא דרשינן הכי והוה משמע קרב כמשמעו. אבל השתא דקאמר הקריב ודאי לדרשא אתא ושייך לשון הקריב דהיינו שהנשמה הקריבה הגוף לעבודת השם. והיינו אומרו דאקריב גרמיה ר"ל הקריב גופו:
זהר א, דף פא ע"ב לאשגחא באינון דרגין היינו שירד אל בין הקליפות להסתכל בהיכלות הטומא'. כמו שעשה נח ואדם. ומפני שאלו קלקלו נתפחד שלא יקלקל לכך הוסיף יראת השם בלבו קודם. כדי שלא ידבק בהם כמו שעש' אדם וגו' וזה בגשמי וברוחני. ברוחני לאתרחקא מנייהו ובגשמי לאתרחקא מעובדי מצרים:
זהר א, דף פא ע"ב א"ר יהודה וגו' לראי' שירד להסתכל בחיצונים שלא ברשות. ודחיקא ליה שיהי' זה ממש סבת הגלות במצרים והיות ארבע מאות שנה:
זהר א, דף פא ע"ב אמור לחכמה אחותי את היינו המלכות הנק' א"ת לשון נקיבה. וכתיב ואת תדבר לראי' שהשכינה נק' את דהיינו דבור דכתיב ואת תדבר:
זהר א, דף פא ע"ב ייטב לי קב"ה הבינ' ישפיע לחסד בגלל המלכות:
זהר א, דף פא ע"ב אורכא דחיי מצד אריך אנפין שהוא עולה עד א"ס:
זהר א, דף פא ע"ב ר' ייסא אמר הכריח שהי' עמה השכינ' ממקום אחר. הרמ"ק ז"ל:
זהר א, דף פא ע"ב והרא"ג כ' וירד אברם מצרימ' וגו' בעא למנדע כל אינון דרגין דאתאחדן לתתא. כל אותם המדרגות החיצונים המשתלשלי' למטה. ודוק אומ' למנדע כלומ' דוקא לדעת אבל לא לעשות חלילה. אבל אתה למד להבין ולהורות. והוצרך לזה כי לית טהור אלא ההוא דנפיק מגו טמא כי צריך לידע דרכיה' והנהגות' בחצריה' ובטירות'. ואח"כ יסתלק מהם ולא יתפתה אחריה' ולז"א א"א להשתלם בשלימות ולהתעלות במדרגתו איש ואיש כפי מעשיו אלא עד שירד אל החיצוני' כנז' ויסתלק מהם כנז'. ומצרים הוה נטיל מימינא כלומר הי' נוטל יניקתו מצד הימין של הקליפ' אשר נקרא שמו בתיקוני' בדף ל"ו [תיקון ס"ט] עוזיא"ל חזריא"ל שעריא"ל ולהיות כי כבר השיג מדתו צד ימין למעל' רצה להשיג צד ימין למט' בקליפות ויסתלק ממנו. ויתקשר במדתו חסד ימין עליון בקשר אמיץ: ות"ח כפנא לא אשתכח וכו' בא לתת טעם למה ירד למצרים בזמן הרעב ואמ' כפנא לא אשתכח אלא כד מסתלקי רחמי מן דינא. דהיינו ת"ת מעל המ'. כי אז גוברות הקליפות ונרגן מפריד אלוף ואז הרע נכנס בין ו' לה' ולכן ירד אז להצטרף שמה בזמן שגובר הדין והגבורות התחתונו' מתגברו'. ואז הם מראות כח וחוזק ממשלתם ואז היא הצירוף האמיתי בעצם. א"נ אז הוא עת שראוי להכניע' כדי שלא יטשטשו עלמא ולכן ויהי רעב וירד.
זהר א, דף פא ע"ב ויהי כאשר הקריב וכו' לאשגחא באינון דרגין ולאתרחק' וכו' כל תוקף הצירוף שם הוא זה כי אחר שחקר ודר' בענין הנהגת' ושליטתם לא יתפת' אחר שפתי חלקות נופת תטופנ' שפתי זרה אלא להתרחק מנייהו. כי זה הי' עון אבינו הראשון ונח שירדו אליהם בהשכלת' ונטבעו ביון מצולותיהם וישרו בעיניה' הנהגותם ודבקו בהם וגרמו מיתה לעולם. וכתב הרמ"ק זלה"ה ואמר שרמוז בתיקונים כי כיון שרא' הקב"ה שבהשפיע לראשוני' חכמה כל מה שהיו מתחכמי' היו מורדי' בו אז הסכים הקב"ה להגשים לבות בני אדם באופן שלא יתעסקו עוד בחכמות וחקירו' הללו. לפי שע"י יצאו מעולמם ולזה הכניס בלבם ענייני מקח וממכר ובנין בתים וכיוצא. ולמלכים לעשות מלחמות ולאסוף עושר וכיוצא בזה וזש"ה ותשלך את אבן העופרת אל פיה מלשון עפר וחומר. ירצה שיפנו מהיום והלא' בענייני החומר כנז' ולא יכנסו בחקירות כנז' שאם אותם החכמות היו נמצאות בזמן הזה ח"ו כסדום היינו. וכ"ש אם יהי' בחכמות ההם סגולה לאסוף הון ועושר אין גם אחד שלא ילכד במצודתו. כיון דנחת אברהם בלא רשו אשתעבידו בנוי אע"ג דלטוב נתכוון כדי להכניע החיצונים ולהצטרף שם כנז' מ"מ אחר שנאמר לו לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך לא הי' לו לצאת בלתי רשות. וכד קריב למצרים אתגליא נתגלת' ע"מ לכסות את עצמ' כראוי כדרך הנשים שכשנכנסות לעיר מתכסות היטב ואז חמא בה. א"נ על המעיין או כששתה מן הנהר ראה צורתה כדפי' ז"ל [במדרש תנחומא]:
זהר א, דף פא ע"ב ד"א הנה נא ידעתי דחמא עמה שכינתא כלו' עתה ידעתי שהדיוקן שלך יפה שלא נפגם אחר שעמך שכינה. א"נ הנה נא ידעתי כי המלכות הנקרא אשה יפת מראה הנקרא את. היא עמך: אמור לחכמה אחותי את היינו חכמ' תתאה: וכתיב בה את ונאמר כאן אחותי את מה התם שכינ' אף כאן שכינה. ייטב לי קב"ה. ת"ת. בגין דבדא. במדה זו מלכות. יסתלק בר נש לאורחא דחיי. ת"ת שמשם נמשכים החיים. רבי ייסא אמר ידע הוה וכו' ר' ייסא ס"ל כת"ק דשכינתא הוה עמה אבל לא מכח הפסוקים אלא מהסברא מוכרח לומר זה דאי לא תימא הכי אמאי לא דחיל וכו'. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף פב ע"א פי' מה שחסר מן הזוהר:
זהר א, דף פב ע"א אנא יהיב מיכסא דמנין. כלי בית שאינם פורעים מס כ"כ:
זהר א, דף פב ע"א מטיכסא משי:
זהר א, דף פב ע"א אתנהרת ארעא דמצרים: ואפשר דנפקא ליה מדכתיב ויראו המצרים היינו בעלי המכס וכתיב ויראו אותה שרי פרעה. והא כיצד שתי ראיות אלו אלא מה שראו שרי פרעה היינו נהורא שנתפשטה בכל מצרים. ושאלו על מה הי' זה וידעו ענין האשה ומשם ראו אותה:
זהר א, דף פב ע"א ור' יהודה תירץ להני ב' ראיות בדרך אחרת ואמר כי ויראו המצרי' היינו נערי שרי מצרים העומדים על המכס שראו אותה בתוך התיבה בעת פתיחתה. ושרי פרעה היינו שאחר שהי' זה הוליכוה לפני אדוניהם השרים הממונים על המכס והוציאוה. שא"א היות אור זה אור יופי האשה אלא איז' אבן טובה הית' בתוך התיבה וכיוצא ולכך אפיקו לה וחמן לה כמלקדמין שמעצמותה הי' האור והיופי ולא אחשוב היות ענין זה רק אור השכינ' שהיה עמה ונתגשם האור ונתלבש בה עד היות מושג אפי' לרשעים:
זהר א, דף פב ע"א ת"ח אלמלא דאתנסיבת שרי וגו' מפני שבעת הגאולה לא היו ישר' ראויים לאות' מעשה והיאך ילקה פרעה. ואז בזכות שרה הרב לקה פרע' ששלח ידו בשני צדיקים כאלו. ומאז נכנע ללקות ונעש' לו סימן עשר מכות. ונכנע שרו העליון לפני הקדוש' להיות לוקה ע"י זרע צדיקים אלו עשר מכות:
זהר א, דף פב ע"א מפני מה לא עבדי ביה חתימה וגו' הענין כי ברכה בבינ' וברכה במלכות וחסד אברהם חתימת ברכה עליונ' בסוד מג"ן שהוא מיכאל גבריאל נוריאל דהיינו חג"ת דהיינו סוד ה שבה שלשה ווי"ן ויסע ויבא ויט דהיינו שם ע"ב שבחסד ודאי והיינו מגן אברהם והיא חתימת ברכה עליונ' ה"א עילא'. ודוד חסד תתאה חסדי דוד ורצה שיחתמו בו מג"ן דוד סוד ה"א תתאה ע"ב תתאה. מלכות דמתעטרא באבהן דהיינו סוד ע"ב והיינו סוד ה' והיינו סוד מגן כדפי' והיינו חתימת ברכה תתאה ה' תתא' כדפי'. ולכך שאל למה לא חתמין ביה וגו' כי כמו שאברהם איש החסד חתימת ברכה עליונ' כן דוד חסד חתימת ברכה תתא'. והושב שעמד אברהם בנסיון וגו' כי הכוונ' שאברהם ראוי שיחתמו בו הברכ' דהיינו שמירת השפע והברכות. מפני שיכול לעמוד בנסיון נגד יצה"ר ואינם שולטים בברכות החיצונים אבל דוד וגו' ועכ"ד חתמין כענין השפע במלכות כנודע:
זהר א, דף פב ע"א אעטרנא ביה ת"ת שהוא מגן בעד המלכות. ובעת שמתעטרת המלכות בו אין לה פחד מהקליפות. והעד כדמסיק בענין אברהם ושרה דהיינו מגן אברהם מגן דוד.
זהר א, דף פב ע"א כל אימת דהות אמרה שרה. היינו על דבר שרי וגו':
זהר א, דף פב ע"א ואברהם הוה אתקיף וגו' דכתיב וחיתה נפשי בגללך ממנו הי' מפחד ועל שרה לא הי' מפחד שיודע הי' שיש לה זכות להנצל:
זהר א, דף פב ע"א דלא הרהר. עם היות שלא יוכלו להזיקה סוף סוף צניר היה לו על הלקיחה:
זהר א, דף פב ע"א א"ר יצחק ת"ח וגו' פליג אדר' יהודה דלעיל [פ"א ע"ב] דכר ונוקבא. שכן הנשמות מלמעל' זכר ונקבה והב"ה מזווגם למטה: צדיק מכח הזכר, צדקת מכח הנקנ':
זהר א, דף פב ע"א ועלמא לא קיימא וגו' להוכיח איך כולא יתבין תחותוי. כי אחר שהעולם מתקיים ע"י היסוד והצדיק מרכבה אליו א"כ כולא יתבין תחותוי. ואו' לא קיימא אלא. בלשון שלילה מוכיח שאין המלכות מקבלת מן המדות העליונות אלא ע"י היסוד וזהו שאמר לא קיימא בשאר המדות אלא על צדיק א' שהוא מקבל שפע כל המדות ומשפיע למלכות:
זהר א, דף פב ע"א קאים עלמא ובגיני' אסתמך ועליה אשתל:
זהר א, דף פב ע"א קאים אסתמך אשתיל הם ג' בחינות שימצאו במציאות לפי משפט בכי עולם. או שיהיו בני עולם מחצה עונות ומחצה זכיות שאז לזכות הצדיק הזה הם עומדים ממש על קיומם בלי להתמוטט וז"ש ועליה קאים העמדה ממש. או שיהיו בני העולם רובא עונות שאז העולם מתמוטט ונופל ועכ"ז הצדיק הז' סומכו סמך מה שלא יפול ע"י הרשעים וז"ש וביה אסתמך. או שיהיו כולם חייבים ונתחייבו לחורבן כולם כמו דור המבול. ואשתיל ע"י הצדיק כענין נח וג' בחינות אלו ביסוד ומלכות בסוד שורשי הנמצאות בה כנודע:
זהר א, דף פב ע"א דעל שבעה סמכין עלמא קיימא. עלמא מלכות והיא מתקיימת בכח שבעה ספי' והיינו חצבה המלכות עמודיה שבעה והיינו ז' הספירו' שבתוך המלכות בית קבול לז' ספירות עליונות:
זהר א, דף פב ע"א בשביעאה קיימי שכל שבעתם נשפעים ליסוד והיסוד משפיעם במלכות נמצא בבחינה א' הכל תלוי ביסוד ואליו ראוי שייוחס קיום העולם אחר שהמלכות אינה מקבלת אלא מהם וז"ש דאיהו סמכ' דעלמא וגו'. והטעם שנקראת המלכות עלמא הוא מפני היות כללות כל התחתונים נכללים בה ונזונים ממנ' והיא מעמדת אותם ע"י שפע היסוד. מהרמ"ק זלה"ה: ונמצא כתוב בס' זוהר הרי"א זלה"ה אוף הצדיק כיון דאתאביד מעלמא לא סליק אחר תחותוי וגו' ולא קשיא עם מרז"ל [יומא ל"ח] עד שלא כבתה שמשו של עלי וגו' כי באמת הצדיק נולד עד שלא מת הצדיק האחר אבל אינו במעלתו למלאות מקומו עד זמן רב. ספר לבנת הספיר ע"כ:
זהר א, דף פב ע"א והרא"ג כ' קוסטונא מכס: כבודי ומרים ראשי ודאי דרגא דא יקיר' דילי וכו' ה"ג ופי' דרגא דא דקאמרעליה ואתה היא כבודי ועטרת ראשי:
זהר א, דף פב ע"א ויצו עליו פרע' וגו' ת"ח קב"ה מגן לצדיקייא דלא ישלטון בהו בני נשא וקב"ה אגין על אברה' דלא ישלטון ביה ובאתתי'. ת"ח שכינ' לא אתעדי מינה דשרה כל ההוא ליליא אתא פרעה למקרב בהדה אתא מלאכא ואלקי ליה כל אימת דהוי אמרה שרי אלקי הוה מלקי ואברהם הוה מתקיף במאריה דהא שרה לא יכלין לשלטא' עלה הה"ד וצדיקים ככפיר יבטח והכא נסיונ' הוה דלא הרהר אברה' אבתריה דקב"ה א"ר יצחק ת"ח בג"כ לא פקיד ליה קב"ה לנחתא למצרים אלא הוא מגרמיה נחת בגין דלא יהא פתחון פה לבני עלמא דאמר לי' כן ולבתר אצטער על אנתתיה ר' יצחק פתח וכו' ע"כ חסר בספרים. והדברים פשוטים. אוף הצדיק כיון דאתאבד מעלמא לא סליק אחר תחותוי עד זמן סגי כלומר שיהי' ממלא מקומו ממש תחתיו זה תחת זה וקשה דהא שמואל סליק תחותוי ממש דעלי וכן יהושע תחותוי דמשה וכיוצא. כארז בלבנון ישגא אוף הכי נמי ה"ג וחסר בספרים והכוונ' שכמו שהתמ' לא סליק אלא עד זמן סגי אוף הכי נמי הארז כשחותכין אותו אינו עולה עד זמן סגי. כתמר יפר' מה תמר וכו' הוא פי' אחר. אוף הכי צדיק יסוד לא סליק עלייתו בסוד והקימותי את בריתי אלא עם הצדק' בת זוגו כי בזמן שהוא עול' היא עול' עמו בסוד ותר' חכמ' שנמ' כשיעור קומה ידין בידין וכו'. כגוונא דאברהם ושר' ה"ג והוא כמו שהו' היה עול' במצות ומעשים טובים לצודד נפשות ולגייר הגרים. שרה הית' מגייר' הנשים וכן כשעל' בשם להקרא אברהם ג"כ היא מולה ונקרא' שרה. מה ארז שהו' ת"ת בלבנון בינה או כתר. עלאה על כלא שהו' עולה עד שורשו בסוד הדע'. אוף הכי צדיק יסוד. עילא' על כלא וכלא יתב תחותוי כנז' בתיקוני' דף צ"ג בכל ספי' לית חבור' חד בחברת' אלא בצדי' וכו' הרי שהיסוד עילאה על כל המדות ומשפיע עליהן. א"נ כפשוטו מה הלבנון עליון על כל האילנות גם הצדיק הוא על כל העולם וכל העולם מסתופפים בצל מעשיו. ועלמא לא קיימא כלומר מלכות לא קיימא אלא על צדיק חד כלומר אותו הצדיק המיוחד לה דכתיב וצדיק יסוד עולם. ועליה קאים עלמא כלומר על השפעתו קאים עלמא בזמן הבית ובזמן דאיכ' שלום בעולם. ובגיניה אסתמיך היינו בזמן הגלות והחרבן על ידי המצות הנעשות בזמן הזה יש סעיד וסמיך למלכות ויס"ג וביה אסתמיך והכל ענין א'. ועליה אשתיל. כלומ' ולעתיד כשיתתקן העולם וישוב לאיתנו כל ויסוד העול' לא יהיה אלא הוא כי ביה אשתיל עלמא מעיקר'. אבל כלהו אחרנין בשביעא' קיימי ה"ג כלומ' כל המדות כלם שופכין אל מדה זאת שכן הוא אשד הנחלים ולהיות כי כלם נכללים בו חד סמכא איקרי. עכ"ל הרא"ג: