זהר א, דף ק ע"ב סתרי תורה.
זהר א, דף ק ע"ב מתניתין. עילאין טבין דימינא וגו' במאמר הזה נכללו כמה סודות אשר הם יסודות עיקרי דרכי האמת כאשר תראה:
זהר א, דף ק ע"ב אמר עילאין טבין דימינא ר"ל אתם החכמים העליונים כי מדרגתם למעלה כמו הקדשי עלאין הם המלאכים ודוגמתם החכמים בארץ השפל וגם הם טובים מסטרא דטוב דימינא לא מסטרא דשמאלא הנקרא רע רק מסטרא דימינ' הנקרא טוב. ראוי לכם שאתם תדעו ענין זה והוא כי ט' נקודין דאורייתא וגו' ר"ל כי הנקודות הם ט' החמשה מלכים והם פתוחי חותם והארבעה עבדים והם שורק בלא ואו הנק' קבוץ שפתים ושבא. וסגול. ופתח. ושאר הנקודות כמו שבא קמץ. ושבא פתח. ושבא סגול. אינן נקודות בפני עצמן רק אלו הט' נקודין הם נפרדות כל א' מחבירתה משונות והנה ידעת כי הט' נקודין הם כנגד ט' ספי' עליונות כי מלכות אין בה נקודה בפני עצמה אמנם היא כמראה הזכוכית שנראין בה כל המראות והצורות כך מלכות היא מנוקדת כפי המדה שתקבל אז ממנה. וסדורם כתוב בתיקונין תיקון ע' דף קכ"ח קמץ בכתר פתח בחכמה וגו' ושכינתא איהי קמץ מסטרא דכתר ופתח מסטרא דחכמה וכן כולהו. והנה עד כי הטעמים רומזים לעולם האצילות והנקודות לעולם הבריאה והאותיות עולם היצירה וגם מתפרשים כולם באצילות עצמו כיצד הנשמה שבהם נק' טעמים והרוח נקר' נקודות והנפש נק' אותיות:
זהר א, דף ק ע"ב גם דע כי הטעמים הם מצד הכתר והנקודות מצד החכמה והאותיות מצד הבינה ובזה תבין אומ' כי כל האותיות יצאו מבינה ומשם מקורם כי האותיות לא ניכר רישומם כי אם בבינה והנקודות ניכרו בחכמה והטעמים בכתר נמצא כי הטעמים כמו מלכים לגבי נקו' והנקודות מלכים לגבי אותיות.
זהר א, דף ק ע"ב ודע כי ב' שמות הם מילוי אלפין ומילוי יודין יוד הי וגו' או יוד הא וגו' ודע כי הנקודין אינון מן יוד היא חכמה וכנגדה למטה חסד ימינא והאותיות מן ה"א בינה ולמטה גבורה שמאלא. והטעמים מן ו' כתר ולמטה ת"ת באמצעיתא והנה שם הראשון אשר נכנהו בשם אין סוף הוא שם בן ד' אותיות והיו"ד הוא הנקודות והה"א האותיות והוא"ו הטעמים: ולזה התחיל באו' עילאין טבין דימינא ט' נקודין ר"ל כי הנקודות הם מסטר ימינא:
זהר א, דף ק ע"ב והנה הם המנענעים האותיות כמלכא לעבדוי וכך הסדר הטעמים לנקודות והנקודות לאותיות ואותיות לספירות. וז"א ומתפלגן באתוון ר"ל שהם מתלבשין ומתחלקין כחותיו בתוך האותיות. ואתוון בהו נטלן ר"ל מכח הנקודות נטלן ונסען ומטלטלן:
זהר א, דף ק ע"ב ואלין ט' נקודין שליטי על אתוון והאותיות מהם נתפשטו ונשארו הנקודות לאנהגא להו שהאותיות אינן נוסעות עד שהנקודין נפקין והראי' כי האדם לא יוכל להוציא מפיו שום אות כי אם עם שום נקודה. ואלו הנקודות הם ברזא דאין סוף וכל האותיות מטלטלן בכחו שהם כח האין סוף והאותיות גלין וסתימין אבל הנקודות סתימין תמיד ושריין על מה דשריין אתוון אבל שריין בסתימו. עכ"ל הרח"ו נר"ו:
זהר א, דף ק ע"ב גיליון אלין אינון ברזא דאין סוף כולהו אתוון וגו' פי' אע"ג דנקודי מחכמה מ"מ שרשם בא"ס להיות להם קיום ועי' בהאזינו רפ"ט א' עכ"ל:
זהר א, דף ק ע"ב והרא"ג כתב לאלין פולחנין וכו' היינו עבודת הככבים והמזלות וסטרין דע"ז. אטעיין באלף גרסי'. ולבתר אתמשכו וכו' כלומר לא תתלה שכל אלו הסרחונות מסר להם אברהם חלילה כי באותם השמות שמסר להם לא היה להם בהם כפירת הבורא והכחשת ההשגחה והקדמות וחידוש העולם עקרים תורניים שסוף סוף בניו הם ואעפ"י ששלחם קדמה לא היה דוחה אותם בידים אלא דברים קרובים אל הקדושה וההקש על זה אלא שאח"כ אתמשכו בההוא חכמה לכמה סטרין ועקרו את הכל. חולקא דיעקב לאפוקי עשו אעפ"י שהוא זרעו של יצחק כדדרשו רז"ל [נדרי' ל"א] ביצחק ולא כל יצחק. והנה ה' נצב עליו כלומר סטרא דקדושה הוא היה השומר אתו שהוא חלקו כמ"ש כי יעקב בחר לו יה. וכתיב ואתה יעקב עבדי כלומר הוא לו לאלוה והוא לו לעבד. טופסא דמות מלשון טופס והיינו נקי כפים שלא נתעסק באלו העבודות לככבים ולמזלות בפועל כפיו. ולא אתתקף לאפוקי ג"כ שלא החזיק עצמו באיזו עבודה מאותם עבודות העשויות ע"י אחרים וזהו נקי כפים שכפיו לא עשו עולה וגם לא תפשו בידו אם אחרים עשאום. א"נ הוא פי' לובר לבב כלומר לא נתעסק בהם לא במעשה ואפילו במחשבה ואומר ולא אתתקף בשני תוין להורות על בר לבב בר שני לבבות אפי' יצה"ר לא אתתקף בהו. דמסאבין גרמייהו בהשחת' זרעם על הארץ והוא פי' שני לנקי כפים. דלא אמשיך רעותיה שמלבד שהיה נקי כפי' מזרע לבטל' גם מחשבתו היתה פנוי' מלהיות חורש רע בענין הזנות ע"ד אם נפתה לבי על אשה עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קא ע"א ובשעתא דנחתי לעלמא מתלבשין באוירין וגו' יש לדקדק כיון שהאויר הוא גשם דק בלתי נרגש לעין הראות איך בהתלבש הפשוט בגשם דק יראה לעין הרואה. וי"ל כמו שהשדים יתראו לפעמים לעתים ידועים ולאנשים ידועים. כן המלאכים שעיקרם הנפש הפשוטה בבואם דרך יסוד האש והאויר לרדת אל העולם התחתון יתלבשו בגוף מורכב משני יסודות יסוד האש ויסוד האויר. והוא לבוש דק נרחה אל עין הזך כחפץ שולחם ובהסתלקם מן העולם הזה יתפרדו חלקי היסודות ההם אל שורשם והנה בהפרדו מן הגוף ההוא לא נאמר שמת המלאך כמו שיצדק באדם. מפני שאין קורבה אל המלאך עם הלבוש ההוא כי הוא כמו קורבת האדם אל חלוקו שיפשוט אותו בלי צער ואדרבה התלבשו בו הוא צער אליו. ולפי זה הגוף הוא בלי ממשות ואם יפעל פעולה גשמית נראית לעין הרואה. זה יהיה בלי פגישת גשם בגשם נעלמת יראה לעין הגשמי יפעלהו הגוף ואינו. אין כן בשדים שממש פועלים בגשם אבל בזריזות ובקלות מפני שהם גשמיים. ולזה הם מתים כאנשים. וזהו אומרו מתלבשין באוירין וגומר זהו ע"ד חקירה:
זהר א, דף קא ע"א אמנם לדרך הזוהר אומר כי כל דבר רוחני ודק לא ימצא כי אם בשורשו ומקומו ושם לא יצטרך אל לבוש ותיק יתלבש בו הדבר ההוא. ולכך הנשמה להיותה חצובה ממקום הקדש מלמעלה למעלה הנה במקום העליון ההוא אין לו לבוש ולא תתבייש מפני שהעצם אשר היא נתונה בו בודאי הוא מעצמותה ומין במינו אינו חוצץ. ואדרבה הלבוש שם יקרא היותה ערומה אבל בהתפשט הנפש ההיא חוץ ממקום טבעה הראוי לה או הדבר הגשמי היותו עולה אל מקום הדקות יקרא ערום ויצטרך אל לבוש. וזהו סוד אדם הראשון דכתיב וידעו כי ערומים וכן מרע"ה כשעלה אל מקום הדקות נקרא ערום ונצטרך אל לבוש ונתלבש בענן כנזכר בפ' ויבא משה בתוך הענן.
זהר א, דף קא ע"א והנה הלבוש צריך שיהיה מעין המקום שהמתלבש בואם גשמי יעלה לרוחני יתלבש ברוחניות קצת ואם רוחני ירדאל מקום הגשם יתגשם קצת. ולכן הנפש מתלבשת בעולם הזה מעין העולם הזה דהיינו גוף גשמי מורכב מד' יסודות. ובצאתה מן העולם הזה ויכנס אל מקום הרוחניות הנה שם תתלבש מאויר העולם ההוא כדי שתתכסה בו מפני שטבעה גס ואינה מעין ג"ע אלא ממקום רוחני גבוה והלבוש יהיה דבר מתייחס מעין יחס ואויר העולם ההוא וקרוב אני לומר שיהיה כעין שורש אל ד' יסודות אלו דהיינו מצד החסד יסוד המים ומצד הגבורה יסוד האש וגו' והם יסודות רוחניות יתרקמו ויתמזגו. והנה כפי זה ברדת המלאכים בעולם השפל לסבה מה. יתלבשו בהכרח כדי שלא יהיו ערומים צריכים לבוש ונרתק מעין העולם שהם בו ולא בגשם הד' יסודות חומריים כגשם שלנו אלא יתלבשו מד' יסודות דקים שהם הכח המעמיד לד' יסודות אלו ולא יראו אלא לנרצה כעין לוט ואנשי סדום והגר ונער אלישע וכיוצא וכל איש זולתם לא יראו דבר. וכן ג"כ אל חוש השמע כעין קול הנשמע אל א' ושאר העומדים שם לא ישמעו דבר. מפני שכח המעמיד ארבעה יסודות יקח הקול ההוא וימסור אותו באוזן הנרצה והשאר לא ישמעו דבר. וזה טעם אל הקולות הנעשים מהבל התורה והבל תפלה שיתעלו מענין אל ענין וממציאות אל מציאות ולא יותן הקול ההוא להסתכל בו ולא לשומעו אלא המלאכים הממונים על הדבר ההוא. וזה יתייחס הנה באומרו באוירין וביסודי וגו':
זהר א, דף קא ע"א אר"ש ודאי כחיזו דמלאכין וגומר הענין בודאי כדקס"ד ובודאי כחיזו מלאכין ולא כדמות אנשים מלובשים באויר כנז' דא"כ בהיות המלאכים יורדים כך אין שכינה יורדת עמהם ח"ו דלא שייך תמן לאתלבשא ואין ראוי שישתנה מרכבתה ח"ו ומה תאמר היאך אפשר לראותם בחוש אם לא בהתלבשם או במראה הנבואה. לא קשה מידי שהשגת אברהם עתה בגין דאתגזר מה דלא וגו' וא"ת שהפסוקים מורים שראה אותם בדמות אנשים מדכתיב וירא והנה ג' אנשים וכן באומרו יוקח נא מעט מים וכל הענין אמת שהוא לא היה משיג שראה אותם מלאכים מפני שלא נסה. ולכך בקדמיתא בתחלת הענין לא היה יודע אלא דאינון במחשבתו בני נשא מפני שלא הורגלו לראותם אלא במראה הנבואה והיה חושב שהיו אנשים הגונים ששכינה על ראשם אמנם כשבשרוהו השיג שהיו המרכבה ממש וזכה לזה ע"י מצות המילה. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קא ע"א גיליון ובשעתא דנחתי לעלמא מתלבשין באוירי וגו' קמ"ד א' וזה ממה שאמרו שאין המלאכים שכליים נבדלים עיין בספר האמונות להרש"ט ז"ל ש"ד פי"ט עכ"ל. ואו' ויאמר אדני באלף דלת נון יוד. פי' ואם הכוונה על הגדול שבהם היה באלף דלת ואו עכ"ל הרח"ו נר"ו:
זהר א, דף קא ע"א סתרי תורה
זהר א, דף קא ע"א אח"ד רזא י"ג אתוון וגו'. במדרש רות איתא י"ב אתוון דיחודא שמע בשכמל"ו. שם בן מ"ב ושם בן ע"ב וגומר זה יובן מדף ק"ט ע"א בס"ת והוא כי שם ע"ב יש בו רי"ו אותיות. ושם מ"ב רומז לל"ב נתיבות שהם כ"ב אותיות וי' אמירן שבחכמה הרי ל"ב. ועוד רומז לי' ספירות הנק' י' שליטים שהם כללות כל האיברים הנה רי"ו ול"ב הם רמ"ח והעשר ספי' כוללים כולם הנה שם ע"ב ומ"ב עולים רמ"ח וי' ספירות עכ"ל הרח"ו נר"ו:
זהר א, דף קא ע"א גיליון הרי רמ"ח אברים עם ה' וגו' פי' מואהבת עד סוף הפרשה מ"ב תיבות מוהיה אם שמוע עד ושמתם ע"ב ומשם עד פרשת ציצית נ' ובפרשת ציצית ע"ב עם ה' אלהיכם אמת וששה בפסוק ראשון וששה בפסוק בשכמל"ו הרי רמ"ח. מנצפ"ך ה' גבורות וגו' כתוב בס' התמונה שהם בבינה וכן בזוהר שיר השירים בפסוק מישרים אהבוך ע"ש ואו' בכל אתר דרזא דהאי שמא תמן מיכאל וגו' פי' כל מקום שמיכאל נר' שם הוא כבוד השכינה עכל"ה ועיין בס' אור הננוז:
זהר א, דף קא ע"א והרא"ג כתב נפש דוד מלכות. דנפשי' יסתלק בדלת גרסי'. בין כל אינון קדישין גרסי'. והענין יפורש בשני פנים כד דריש הקרי דהיינו נפשי אומר הקב"ה ת"ת לא נשא זה לשוא נפשי כלומר לא נשבע לשוא כשנשב' במדה זו שכן כל שבועה היא במלכות. כד דריש הכתי' דהיינו נפשו ר"ל לא נשא לשוא נפשו לא עשה מעשים רעים כי היכי דיסלק נפשו למקום השוא והריק שהם החיצונים אלא העלה נפשו בין כל אינון קדישין בארצות החיים. ובגין דלא נשא לשוא נפשי ישא ברכה מאת ה' מדה כנגד מדה הוא לא נשבע לשוא נפשו של הקב"ה שהיא השבועה העליונה מלכות לכן תצא ממנה אליו הברכה וזהו ישא ברכה מאת ה' דהיינו א"ת דה' דהיינו מלכות הנק' את ונמצא תחת לא נשא ישא ותחת אומ' נפשי מלכות ישא ברכה מא"ת ה' מלכות.
זהר א, דף קא ע"א ת"ח וכו' הכרח למאי דקאמר לעיל שבדרך שאדם רוצה לילך כך מוליכין אותו אם טהור טהור ואם טמא טמא שהרי אברהם שנדב אחר הטהרה במילה כך המשיך עליו הקדושה דקב"ה שדר לגביה תלת מלאכין וכו' ובאתגליי'. ה"ג חמא לון דנחתי לעלמא וכו'. ות"ח אברהם חמא לון הוקשה לו שלפי דבריו שנתלבשו בגולם בצורת בני אדם א"כ לא הרגיש שהיו מלאכים אלא בני אדם ומעולם לא נילף מינ' האי ילפותא דבדרך שאדם רוצה וכו' לז"א ות"ח אברהם חמא לון כחיזו בני נשא כלומר אדרבא ילפינן שפיר טפי שראה מלאכים ממש בצורת בני אדם וידע שהיו מלאכים וזו היא מעלתו שלא באו כדרך מלאכין שאולי יפחד או ירעד אלא כדרך צור' בני אדם בלי פחד ורעדה. ואע"ג וכו' הוקשה לו א"א בשלמא שהוא לא היה יודע שהיו מלאכים אלא כדרך שאר אורחים אתי שפיר וירץ לקראתם אפי' שהיה כואב מהמילה כדי לעשות כמנהגו שגדול הכנסת אורחים וכו' אלא אי אמרת שהיה מלאכים אמאי וירץ וכי המלאכים צריכים אכסניא וכ"ש במכאובו לזה תירץ ואמר ואע"ג דהוה כואב ממילה נפק ורהט בגין דלא למגרע ממה שהיה עושה אעפ"י שהיו ב' עכובי' שהיו מלאכים והיה כואב מ"מ וירץ דלא למגרע.
זהר א, דף קא ע"א אר"ש וכו' פליג את"ק דודאי כחיזו דמלאכים חמא לון וא"ת א"כ אמאי רהט אבתרייהו לא ק' דבקדמית' לא הוה ידע אלא דאינון בני נשא ולכך וירץ לקראתם אבל אח"כ מתוך דבריהם ידע דאינון מלאכין ואימתי ידע והרגיש בדבר בשעתא דאמרו ליה איה שרה וגו' עכ"ל הרא"ג: