זהר א, דף פה ע"ב ואתרשים במהימנותא עם היות שהיו בדור ההוא שם ועבר ומלכי צדק וצדיקים אחרים לא העלו ריח כתפוח אלא אברהם:
זהר א, דף פה ע"ב ואתרשים חד לעילא בעולמות העליונים כשמכריזים הזהרו בפלוני רחימא דמארי' איהו. וא"ת למה אתרשים חד לתתא וגו' וז"א מ"ט ותירץ דלא הוה וגו' שהוא זכה וזיכה את הרבים ובין הרבים הי' עוסק באמונתו. וז"ש כתפוח בעצי היער בין שאר העצים דדמי ליה לתפוח דסליק ריחין וזה בערך הריח במעשיו. ועוד שנית שנכנס במרכבה בכשרותו וז"ש ואתרשים במהימנותא שלימתא ואלו הם גווני התפוח הכולל הכל:
זהר א, דף פה ע"ב תו שמענא דלא אקרי אברהם אחד וגו' הענין כי מלת אחד לא יצדק על ספירה אחת אלא על כלל האצילות יחד. והיינו אחד לייחד הדין והרחמים והחסד. ולזה בעוד שהי' אברהם לבדו איש החסד אין ראוי שיקרא אחד עד שנתעטר ביצחק ויעקב. כי החסד כוללת הגבורה והת"ת והיינו שא"א אצילות הגבורה ואצילות הת"ת אם לא דרך החסד ובה יעשה הריונם שמציאותם בחסד. וכאשר זכה אברהם והוליד יצחק נתעטר ג"כ במציאות הגבורה שבחסד וכאשר עוד זכה ויצא יעקב מזרעו נתעטר ג"כ במציאות הת"ת שבחסד וזה כשזכו יצחק ויעקב ונעשו מרכבה לגבורה ולת"ת. וז"ש והוו כלהו תלתהון אבהן דעלמא כי אבות העולם הם חסד דין רחמים כדין איקרי אברהם אחד שפי' כולל כל האצילות כדפי' והיינו תפוח כלל ג' אלו. וענין בצלו חמדתי להאי פי' הם דברי השכינה שחמדה צל מעשיו של אברהם להתעטר לפני הב"ה:
זהר א, דף פה ע"ב דא קב"ה והם ג' פעמים קב"ה הם ג' בחינות שיש לת"ת א' בחינתו במלכות. וזהו כתפוח בעצי היער כי יער נקראת המלכות ועצי היער הם מציאות הספירות שבה וקאמר כי ת"ת רשום בגוונוי במלכות בין שאר מציאיות הספירות שבה מפני שהוא מארי דביתא יותר משאר הספירות. וז"ש כתפוח בעצי היער דהיינו בחינות הספירות שבה שהיא הבחינה הראשונה. כן דודי שהוא ת"ת במקומו בין הבנים שאר הספירות במקומם ששם נקרא הוא דוד אליה וחושק אותה. ושם נקראים שאר הספירות בנים לבינה. וגם שם הוא הת"ת רשום ומצויין ביניהם מן הטעם שפי' וזו היא בחינה ב' לת"ת:
זהר א, דף פה ע"ב גם יש לו בחינה ג' למעלה בסוד הדעת. והיינו בצלו היינו בצלם והנשמה אל הת"ת שהוא סוד הדעת ושם היא חומדת להדבק עם הבינה:
זהר א, דף פה ע"ב נעשה נגד המלכות נשמע נגד הת"ת ואח"כ נתעטרו בדעת עליהם:
זהר א, דף פה ע"ב מלין דאורייתא שכן פרי הת"ת והמלכות תורה שבכתב ותורה שבע"פ הנשפעת למטה:
זהר א, דף פה ע"ב וקיימי עמיה לעילא שהנשמות עולות בבינה ונקשרות שם עם הדעת בסוד עסק התורה שעסקו בעה"ז א"כ קיימי עמיה לעילא בבינה:
זהר א, דף פה ע"ב ת"ח וגומר משום דקשיא ליה איך אפשר דקיימי עמיה לעילא שהרי נשמות הנקבות הם למטה בנקבה ואין להם עליה. ועוד היאך הנקבות הם פרי הזכר שאינם אלא מכח המלכות. לזה מפרש איך נשמות הזכרים והנקבות כולם יוצאים מלמעלה כדמפרש ואזיל:
זהר א, דף פה ע"ב כולהו חד דבקים יחד זכר ונקבה בלי פירוד:
זהר א, דף פה ע"ב ברזא חד בסוד היחוד ת"ת ומלכות למעלה כן ענפיהם הנשמות מיוחדות בבחינה זו:
זהר א, דף פה ע"ב מתפרשין בגוונין כל א' במקומו זה זכר וזה בנקבה וכאשר אח"כ יזדווגו ברצון קונם אינון דכר ונוקבא מחוברין כחדא. ולפי הנראה שבהיותה למעלה אין חילוק ניכר בין זכר לנקבה וז"ש וכד נחתין לעלמא כולהו מתפרשין בגוונין אז נעשה להם הפרש סימן לזכר וסימן לנקבה. ופי' היאך מציאות נשמת הנקבה למעלה בזכר אחר שהיא מכח הנקבה ואמר ת"ח תיאובתא דנוקבא וגו' פי' כי תיאובתא לגבי דכורא היינו ממש אור ושפע שמשפעת הנקבה מלמטה למעלה ומקבל אותו הוא. אמנם דדכורא לאו ממש תיאובתא שכבר השפיעו בה אלא רצונו להשפיע וז"ש בדכורא רעותא דתיאובתא פי' רצון שהוא רוצה להשפיע אמנם עדיין לא השפיע. ובהיות שני מיני שפע אלו בזכר הא' שפע הנקבה לגבי מעלה והב' שפע שרוצה הזכר להשפיע ב' אלו הם שתי נשמות זכר ונקבה שעדיין מציאותם בזכר. והכי דייק לישניה בתר הכי דקאמר שהת"ת כליל תיאובתא דנוקבא ונטיל ליה ואתכלילו תיאובתא וגו' כולם למעלה בזכר. ואח"כ משפיע בנקבה שתיהם יחד וז"ש וכדין נטיל כולא נוקבא ואתעברת מן דכורא כלו' לדרך זה שפי' שעולה מציאות זרע בזכר ניחא שעיבור הנקבה מכח הזכר. שאם לא תאמר כן אלא שבמלכות מצד עצמו נעשית נפש הנקבה נמצאת שאין עיבור הנקבה במלכות מהזכר וזה אינו:
זהר א, דף פה ע"ב וכד נשמתין נפקין בין מת"ת בין ממלכות. כיון דנחתי לג"ע:
זהר א, דף פה ע"ב מתפרשין וגומר בהיכלות שיש אל הזכרים ואל הנקבות. וקב"ה מזווג לון בעולם הזה בת פלוני לפלוני:
זהר א, דף פה ע"ב זכאה איהו בר נש וגו' שאם אינו זוכה אין נותנין לו בת זוגו. ומה גם אם יקדמנו אחר ברחמים:
זהר א, דף פה ע"ב שלים כדקא יאות שהוא זכר ונקבה כראוי שהוא השלמות האמתי כדכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם. ואם אינה בת זוגו עם היות שהוא שלם אינו כדקא יאות:
זהר א, דף פה ע"ב ופריו מתוק לחכי הם דברי השכינה שזווג אלו כראוי גורמין ייחוד למעלה והם מושכין שפע מהזכר אל הנקבה והעולם מתברך:
זהר א, דף פה ע"ב א"ר חזקיה לסיועי לר' אלעזר כדמפ' ואזיל ההוא תיאובתא וגו' ממני ודאי פריך נמצא פי' נשמות הנקבה שהוא פריך ודאי תיאובתא דנוקבא ממני נמצא שאני כולל אותו ואח"כ משפיע לך:
זהר א, דף פה ע"ב ואתכליל נפש בנפש זכר ונקבה בזכר למעלה ואח"כ כלולים יחד משפיעם במלכות:
זהר א, דף פה ע"ב הה"ד פריך נמצא להאי פי' הם דברי המ' אל הת"ת:
זהר א, דף פה ע"ב ר' יוסי פתח מי העיר וגו' דהא תנינן שבעה רקיעין וגומר ז' רקיעין הם ז' ספירות מגדולה ועד המלכות:
זהר א, דף פה ע"ב וכולהו לאשתמודעא וגו' הספירות הם להודיע גדולת מאצילם אל זולתו:
זהר א, דף פה ע"ב והנה ב' בחינות לספירות כי בינה הוא גילוי המאציל ואולם מבינה עד המלכות הוא גילוי הבינה לבד. וז"ש וכולהו לאשתמודעא יקרא דקב"ה שהוא הבינה: וכולהו ר"ל הבינה וגו' קיימין לאודעא רזא דמהימנותא עילאה דהיינו ג' ראשונות וזהו עלאה. מפני שגם הספירות נקראו מהימנותא פעמים רבות. ואמר מהימנותא עילאה דהיינו גבוה מעל גבוה:
זהר א, דף פה ע"ב ונהיר לון לכולהו ירצה שלא ישפיע לחסד לבד והחסד לגבורה והגבורה לת"ת וכן כולם. כי ענין זה ימצא ג"כ בשאר הספירות לגבי אותם שלמטה מהם. אלא הכוונה שהיא מנהגת לכולם יחד שפע מיוחד אל החסד ושפע מיוחד אל הגבורה וכן לכולם. וזה לפי היות שורש השבעה בה וכל א' יונק משורשו המיוחד לו בה. ומפני שיתופה עם העליונים נעלמת בהם וז"ש ודא לא אתיידע. ומפני שיתופה עם הז' תחתונים מתגלה קצת בהם וז"ש וקיימא בשאלתא. אמנם היא בלא תשובה וז"ש דלא ידיעא. ואין הכוונה באומ' דקיימא בשאלתא שאלת מה כי זו מורה השגת דבר מה ושואל מה עניינו. אלא הכוונה שאלת תמיהה כמי שאינו משיג כלל וז"ש ובגין דאיהו סתים ועמיק. ואו' מי שאלת תמיהה שאם היתה שאלה סתם כס"ד הי' ראוי שתקרא מה:
זהר א, דף פה ע"ב הקרח ת"ת נמצא המקום שממנו נאצל הת"ת נקרא מ"י:
זהר א, דף פה ע"ב והאי הוא וגו' פי' מלת מ"י מורה על ב' בחינות אלו דהיינו רקיעא עילאה שהוא סתים. והיינו י' של מי שהיא סתימא נקודה וגם מורה על בחינתה עם התחתונים וזהו מ' מרובעת דרביעא על בנין וז"א דקיימא על כל אינון ז'. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף פה ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. לקב"ה בלחודוי דאיהו ידע זווגא דלהון וגו':
זהר א, דף פה ע"ב מכאן תבין מה טעם הב"ה מזווג זווגי' והוא כי הנשמות יוצאין מן האצילות דכר ונוקבא וא"כ לא ידעי שאר המלאכים מי זכר ומי נקבה. ומי בת זוג למי אלא קב"ה בלחודוי עכ"ל: גיליון ד"א ופריו מתוק לחכי אלין נשמתהון וגומר עיין בפרדס שער מהות וה' פ' כ"ב: לחכי דהוא בתקונא מברך לאתברכא מיניה וגו' פי' זה האיש שהוא פריו דקב"ה הוא מתוק לפי שהוא מבורך מעושהו וממנו יתברך העולם:
זהר א, דף פה ע"ב תנינן ז' רקיעים פ' בשלח דף נ"ו ע"ב הביאה ר' יצחק על פסוק מרכבות פרעה וגו' ע"כ:
זהר א, דף פה ע"ב והרא"ג כתב לא הוו בדרגין עילאין וכו' כלומר לא נתקשרו במדות כמו שעשה אברהם אח"כ שנאמר בו וילך למסעיו כנזכר לעיל ואם אברהם לא זכה בהם עדיין איך יזכו הם: דלא אקרי אברהם אחד עד דאסתלק ביצחק ויעקב כי בעוד שהיה אברהם לבד בעולם היה מעורר למדת החסד והנהגת החסד לבדה אינה הנהגה כי ירבו החוטאים כי אין רצועה להלקותם. ואחר שבא יצחק התעורר לגבורה והנהגת הגבורה ג"כ אינה הנהגה כי גם הצדיקים יהיו נענשים על דבר מה. ונמצאו שתי ההנהגות הנהגת החסד והגבורה מנגדות זו לזו. עד שבא הכתוב הג' יעקב והכריע ביניהם ובאה ההנהגה ממוזגת ומוסכמת מכלם ואז נקר' אחד כי בלתו היו מנגדים זה לזה כנז': א"ל שפיר קא אמרת כבר ידעת הקדמת רשב"י בשיר השירים שכל המרבה לומר פשטי ורזי התורה הם קישוטין לשכינה ואעפ"י שא' חולק על חבירו הכל עושים קשוט לכלה זה אומר הרדיד הזה האדום יותר נאה וזה אומר הרדיד הזה הלבן יותר נאה וכלם שוים לטובה וזהו שתמצא אומרם שפיר קאמר' אבל ת"ח וגו':
זהר א, דף פה ע"ב ד"א כתפוח דא קב"ה וכו' כבר ידעת דבאתר דדכורא שרייא נוקבא לא סלקא בשמא וז"ש כתפוח בעצי היער ר"ל כמו שמתראה ומתרשם ונודע הת"ת בהיותו למטה בעלמא דנוקבא עולם סנדלפון שהוא בגי' יער. כי שם לפניו נוקבא לא סלקא בשמא כנזכר. כן דודי ת"ת כן הוא רשום וידוע וניכר יותר מכל הבנים למעלה בין ו' קצוות. והנה עתה נמצאתי יושבת בצל צלו שהוא מצל במלכות והמלכות מצל באופן דהיינו היער הזה. אבל לשעבר לא הייתי יושבת אלא בצלו ממש זה הקב"ה שהי' מציל עלי במתן תורה בתחתית ההר שומעים פרי שפתיו פרי עץ חיים תור' ומצות: ד"א ופריו מתוק לחכי אלין אינון נשמתין דכלהו איבא דעובדוי דקב"ה ה"ג פי' מדקאמ' פריו ר"ל מעשה ידיו דומות אליו ומי הם נשמותיהן של צדיקים דומין ליוצרם צדיק מושל יראת אלהים. עוד רצה לפרש מדכינה פריו ר"ל פירותיו העומדים עמו כפרי באילן וז"ש וקיימי עמיה לעילא:
זהר א, דף פה ע"ב ת"ח כל נשמתין בא להוכיח איך נקראו הנשמות פרי עובדוי דקב"ה. כלהו חד. כולם נעשים מייחודא דקב"ה ושכינתיה בסוד נהר יוצא מעדן מהמשכת השפע הטהור ונכנסים כלם בסוד נקודת ציון הנקר' לגו בסיטו קוטרא כנז' בפ' וישב וז"ש כלהו חד ברזא חד: וכד נחתי דרך ההיכלות למטה בהיכל לבנת הספיר שם מתחלקים לב' בחינות א' לזכרים וא' לנקבות כנז' בפ' פקודי דף רמ"ו שקודם נכרים הזכרים לעצמן מצד התעוררות הזכר והנקבות לעצמן מצד התעוררות הנקבה וחוזרים ונכללים זה בזה יחד ואחר שנכללים זה בזה מתפרשן בבני נשא חוזרים ומתחלקים חציה בצרפת וחציה בספרד ויש מי שהוא הולך אצל זווגו וכל א' מחזר אחר אבידתו כדמפרש ואזיל ות"ח וכו'. תיאובתא דנוקבא לגבי דכורא עביד נפש ותיאובתא דדכורא לגבי נוקבא עביד נפש ורעותא וכו' ה"ג וחסר בספרים בבא חדא. וה"פ תיאובתא דנוקבא לגבי דכורא עביד נפש היינו התעוררות המתעוררת מצד מעשה התחתונים אשר בקרבה אשר לקטה עביד נפש. ותיאובתא דדכורא לגבי נוקבא היינו התעוררות הזכר מצד עצמו מצד היותו שורש ועקר כל נשמות ישראל המושרשי' בו עביד נפש. ר"ל כל זה בכח כל א' מהם ועתה בא לפרש איך נכללי' יחד זה בזה וזה בזה וז"ש ורעותא דתיאובתא וכו' ואתדבקות דיליה בה היינו בפועל ממש שמתייחד עם הנקבה. שעד עתה היה עומד כל א' לחודיה בכח ועתה בהתדבקות דדכורא בנוקב' בפועל אפיק נפש בפועל ג"כ. ואז נכלל התחתון בעליון וכדין חוזרת הנקבה ונטיל כלא נוקבא ואתעברת וכו': וכד נשמתין נפקין מפנימיות המלכות וחוזרים ומתכללים בהיכל לבנת הספיר כדקאמרן ומשם יפרדו ויורדים לעולם זכרים לבד ונשיהם לבד. וזהו שרמז לבתר כיון דנחתין מתפרשין בגין דאתחבר נפש בנפש חציה בחציה ולא יהיה זה נדחה מפני זה: דהוא בתיקונא מברך פי' מתוק מלשון מתוקן כמה גדול תיקון זה של הנפש הזאת שמתברכי' העולמו' על ידה. ואי תימא דהא חזינין כמה זווגין שאינן עולים יפים והרי זה אינו תיקון לז"א בגין דכלא בעובדין דבר נש וכו' כלומר איהו דאפסיד אנפשיה דמעיקרא תיקונא דעלמא איהו אלא איהו קלחל.
זהר א, דף פה ע"ב א"ר חזקיה הכי שמענא וכו' כלומ' הכי שמענא סיועא דילך דכתיב ממני פריך וגו': ודאי בחילא דדכורא ה"ג: ד"א בתיאובת' וכו' הה"ד ממני פריך נמצא שאם אני לא הייתי מעוררך לא היה נמצא פריך:
זהר א, דף פה ע"ב ויהי בימי אמרפל וגו' ר' יוסי פתח מי העיר ממזרח וגומ' שבעה רקיעים היינו ז' ספי' מחסד ולמטה. עבד קב"ה המאציל ב"ה: לעיל' לאפוקי אלו ז' רקיעים תחתונים דלא אשתעי בהו. וכלהו לאשתמודע יקרא דקב"ה כאן גלה לנו טעם האצילות כי קודם האצילו' לא היה נכר ונודע גדולתו אבל אחר אצילו' המדות ע"י החסד מתנהג העול' בזמן א' וע"י הגבור' בזמן אחר ובזה משכיר לטובים ומעניש לרעים ובזה אשתמודע יקרא וכו': וכלהו קיימין לאודעא רזא דמהימנותא עילאה כלומ' אלו הז' ספירו' ז' רקיעים דקאמרן הם מנהיגי' העולמו' ואין שום הנהגה בלתי הסכמת ג' ראשונות כי הם היושבי' ראשונ' במלכות וכפי הסכמ' הנהגתם כך מתגלה בז' ספירו' תחתונו' וז"ש לאודעא רזא דמהימנות' עילאה דהיינו סוד הנהגת ג' ראשונות וז"ש עילאה:
זהר א, דף פה ע"ב ת"ח וכו' בא לבאר איך מצטרפים הנהג' ג' ראשונות הנעלמות עם הנהגת ז' ספירו' הנגלי' ואמ' ת"ח אית רקיעא עילאה פי' בינה. סתום לעילא מנייהו ר"ל שעם היותה נעלמת מז' תחתונו' עכ"ז איהי עלייהו שולטת עליהם ומנהגת אותם כרצינ'. ודא הוא רקיעא דדבר לון פי' מה שאומרי' שיש גלגל א' שמגלגל כל הרקיעי' יחד כרצונו על זה נאמר: דדבר לון מנהיגם ומפעילם כרצונו: ונהיר לון בהארת והשפעת שפע הבינה. לכלהו כלומר אין שום הארה באה לשום א' מהם כי אם ע"י הבינה. ודא לא אתיידע פי' אעפ"י שמאירה אותם ומנהגת אותם אינן משיגים בה. וקיימא בשאלתא שכן נקר' מ"י לשון השואל מי זאת כדמפרש ואזיל ואמר זה לאפוקי מהחכמ' דלא קיימא אפי' לשאלא בגין דאיהו סתים מצד עצמו ועמיק מצד החכמה המסתתרת בה: וכלא תווהין עליה שכן נקר' תהו ע"ש שאין בה השגה כתהו. והאי הוא וכו' אע"ג שכבר אתמר מ"מ אגב סיפא דאיצטריך לאשמועינן דאמר ואית לתתא וכו' חזר ונקטיה. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף פו ע"א ואית לתתא רקיעא דאיהו תתאה מכלהו וגו' ואו' תתאה מכלהו ירצה אל ירידתה ע"י המיעוט וזה סבה דלא נהיר שנתמעט אורה:
זהר א, דף פו ע"א ובגין דאיהו תתאה וגו' ירצה כי העלם הבינה אין ראוי שיתגלה אלא עלידי המלכות שהיא תתאה דלא נהיר כדי שלא יתגלה הרב'.
זהר א, דף פו ע"א ואלין תרין אתוון וגו' פי' אותיות מ"י שהם בבינ' המורות י' על ההעלם ומ' על הגלוי כדפי'. במלכו' נתהפך החותם באותיו' י"ם שמורה על הגלות מ"י בה:
זהר א, דף פו ע"א בגין דכל אינון רקיעין וגו' טעם אל שם הי"ם אליה. ועוד למה לה שם זה מהבינה שהיא עליונ' שבכולם. ואלו שבין זו לזו אינם משתמשים כלום. לזה אמר בגין וגו' דהיינו שהיא קבוץ השפע כולו והספירות האמצעיות נחלים כדמפרש ואזיל:
זהר א, דף פו ע"א ועאלין לגביה ולא אמר ונגדין לגביה מפני שממש מציאותם נכנס בתוך מציאותה. וע"י קיבוץ כל אות' המציאיות בתוכה היא נעשית י"ם ומתעלית על ידם בעילוי וזכוך וז"ש וכדין איהי ים עילאה:
זהר א, דף פו ע"א איבין נשמות:
זהר א, דף פו ע"א רוחין מלאכי'
זהר א, דף פו ע"א לזנייהו כדפי' בתיקונין מנהון מרישא מנהון דשערא מנהון דעיינין וגו' כנז' שם :
זהר א, דף פו ע"א זה הים גדול היא מדת המלכו' ונעשית גדול ע"י הנחלים כדפי' לעיל:
זהר א, דף פו ע"א ורחב ידים יש בה בחי' רבות לכל התחתונים ולכל העליונים:
זהר א, דף פו ע"א שם רמש הם כחות הדין התחתונים מלשון ויהי ערב מתרגמינן והוה רמש וכן פי' בזוהר פ' בראשית [דף ל"ד ע"ב]:
זהר א, דף פו ע"א חיות קטנות הם ד' חיות עם גדולות הם ד' חיות דאצילות שבה ובמקום אחר בזוהר פי' חיות קטנות שם אדנ"י עם גדולות שם יהו"ד:
זהר א, דף פו ע"א וע"ד כתיב מי העיר אהדר למאי דפי' מי הבינה העיר להשפיע למלכות. ממזרח שהוא תחלת זריחת האצילות דהיינו מחסד. מי העיר מזרח לא כתיב אלא ממזרח דהיינו חסד מחכמה:
זהר א, דף פו ע"א צדק יקראהו וגו' כלומ' מי הנז' יקראהו לצדק. לרגלו שהיא רקיעא תתאה. רגלו דמי ודאי. יקראהו לצדק ויתקנהו שיהיה ים:
זהר א, דף פו ע"א יתן לפניו לאברהם שנעשה מרכבה לחסד לעשותה ים כדפי':
זהר א, דף פו ע"א ומלכים ירד וגו' ולגבי השרים נקט ירד לבד ירידתם מגדולתם וזהו ביטולם מאותה שררה: ופי' ג' הכרחיות לפרש מלכים בשרים הא' מלת ירד וז"ש מאי ירד שהוא יריד' כדפי' הב' כפל הפסוק כי אחר שאמר יתן לפניו גוים שפי' עממין דלתתא א"כ מלכים ודאי פי' ממנן רברבן דלעילא. הג' דכד עביד קב"ה א"כ בהכרח מוכרח שהוריד השרים ושיעור הכתוב יתן לפניו גוים וקודם לזה מלכים מלמעלה ירד. קב"ה דאיקרי שלום ת"ת שהוא מלך שהשלום יסוד שלו וגם הוא שלום בין גדולה וגבורה. וא"ת והא לעיל קאמר צדק יקראהו לרגלו יתן וגו' דהיינו מלכות והכא קאמר יעבור שלום ואפשר דשלום היינו ת"ת ועבר קמיה והנוגף הית' המלכות:
זהר א, דף פו ע"א בגין דזמין יעקב וגו' השתא מפרש מזרח ת"ת. צדק יקראהו לרגלו דקב"ה הוה קארי לי' פי' מלכות קארי לי' לרגלו ומלת רגלו לשון חברה כדכתיב העם אשר ברגלי שפי' בחברתי וחברה זו בשתי בחינות הא' לאתחברא ביה בפולחניה שיעקב יתחבר למלכות ע"י טוב עבודתו והב' שהב"ה יחברהו אליו וז"ש ולקרבא ליה לגביה. ואפשר לפרש לאתחברא ביה שהשכינה שהיא מלכות יתחבר אל יעקב שהוא מרכבה אל הת"ת בטוב עבודתו: דמתמן שרותא פי' מת"ת שהוא ראשון לששה קצוות כי מהגוף מתפשטים הזרועות ולכך הבינה הנקראת מי העיר שפע ממזרח שהוא הת"ת לגבי דרום שהוא החסד וז"ש בגין דאיהו נטיל פי' ת"ת הוא על החסד לגבי בינה. ופי' הטעם ותיאובתא דההוא רקיעא וגו' לכך ת"ת מקדים אל החסד:
זהר א, דף פו ע"א תוקפא דנהורא שפע שמאל יד החזקה:
זהר א, דף פו ע"א ונהורא מצד הת"ת וענין זה אל החסד מצד הת"ת שהוא מקבל מהבינ' ג' מיני שפע ומשפיע בגדול' ואין חסד מקבלת מבינה אלא שפע הראוי לה לבד והכללות מצד הת"ת שעל החסד: צדק יקראהו אל הת"ת לרגלו להתחבר אליו כדפי' לעיל:
זהר א, דף פו ע"א מיניה קביל תוקפא מלכות מת"ת והשתא ניחא מאי דקשיא לן לעיל דקאמר צדק יקראהו לרגלו וקאמ' יעבור שלום שהכוונ' צדק נוטל כח משלום וצדק נוגף בכחו כדפי':
זהר א, דף פו ע"א לרגלו דמליל עמיה אפשר לומר מלשון לא רגל על לשונו שהוא לשון דבור וגלוי הסתר וז"ש דמליל עמיה ואתגלי וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף פו ע"א והרא"ג כ' רקיעא דאיהו תתאה פי' מלכו' ולא נהיר מגרמיה. ההוא רקיעא דעלייהו היינו הבינה דאיהי עלייהו דאינון שבעה דקאמ'. ואלין תרין אתוון דהיינו מ"י כליל לון בגויה והיינו סוד השפע' החכמ' הנקרא י' המתעלמת בבינה מ' פתוחה מתמשכת אל המלכות להאירה ולהשפיעה ובזה היא נעשית י"ם ומגדלת נונין ואבין וכו': ואיקרי י"ם דההוא רקיעא ירצ' אחר שלא נעשית ים אלא ע"י הבינה מ"י לכן נקר' ים להורות מהעושה מ"י ומהנעשה י"ם. בכל זמן שתאמר י"ם תזכור מהיפוך האותיות מ"י מי שעשה אותה י"ם וז"ש ואקרי י"ם דההוא רקיעא עילאה דאיקרי מ"י. ואל תתמה לומר מה שייכות לבינה עם המלכות מן הקצה אל הקצה לז"א בגין דכל אינון רקיעין ו' קצוות אתעבידו נחלין ויוצאין מהבינ' ועאלין בגווה א"כ שפיר איקרי ים על שם מ"י כי מהמ"י יוצאים נחלים וממלאים לי"ם כנז': וכדין איהו ים עילאה יר' שאין המלכות נקרא בבחינת י"ם אלא כשנכנסי' בתוכה אותם נחלים אמנם בזמן שאינן נכנסי' בה לא איקרי ים אלא יבשה ארץ כנז' בפרש' בראשי' וז"ש וכדין וכו': ועביד איבין היינו נשמות הצדיקים שמשפעת לעולם הנקרא איבא עובדוי דקב"ה כנז' לעיל: ונונין לזנייהו כדפי' בפ' וארא דף ל' מאן אינון נונין אינון שליחן בעלמין וכו' והם כמו הדגים שרצי' ושבי' כמו כן רצי' ושבי' לעשות רצון קונם. לזנייהו כלומר למיניהם כי יש מלאכים משוני' אלו מאלו בבחינ' הנהגת' כי כל א' ממונ' על פעולתו איש על דגלו באותות והכרי' כן מדכתיב זה הים גדול וגו' חיות קטנות עם גדולות.
זהר א, דף פו ע"א וע"ד כתיב מי העי' ממזר' צדק הכריח כל מה שפי' בפסוק זה מי שהוא בינה התעורר מצד מזרח שהוא החכמ' או העיר לשון עירוי פי' מי הריק מצד שתופה עם המזרח חכמ' אות' נחלין ומבועין לצדק אשר יקראהו תמיד לרגלו בסוד למען יזמרך כבוד ולא ידום להשפיע לה כדי שתעש' ים רבת היכול'. ולכך קראה סתם צדק בעלת הכח והיכולת: ה"ג מי העיר ממזרח דא אברהם. צדק יקראהו לרגלו דא שרה: ד"א צדק יקראהו לרגלו דא הוא רקיעא וכו': הנה אגב דאתא לידי' הפסיק בפי' שהיה בו ופירש פי' ב' דא אברהם ושרה אגב אורחיה ואיידי דזוטרתי היא הכניסו בין הדבקים ואח"כ חזר לפירושו הראשון דא ההוא רקיעא וכו' והוא פשוט מי העיר ממזרח זה אברהם. שנתעורר ממזרחו של עולם ובא לחסות תחת כנפי השכינ'. צדק יקראהו לרגלו דא שרה פי' רגלו היא שרה. והכוונ' שאותו צדק דהיינו שכינה יקראהו אברהם ג"כ לרגלו בעבור רגלו דהיינו שרה אשתו שתהי' עמה שכן היא ג"כ נתגיירה כמוהו. ד"א צדק יקראהו לרגלו דא ההו' רקיעא וכו' זה הוא סוף פי' קמא מי בינ' העי' מצד החכמ' אינון נחלין. לאיזה מקום לרקיע תתאה דהיינו צדק העומד לרגלו. רקיעא תתאה מדה אחרונ' דוגמת הרגלי' שהם סוף הגוף. ולמה העיר כי היכי דתתעביד ים וזהו יקראהו דוגמת הים שהוא מתנועע והומים גליו. ולכן העירו ממזרח כי היכי דיקראהו דוגמת הים הקור' ונוהם תמיד. ובהשפע' זו שהעירו לה ממזרח יתן לפניו דהיינו לפני המד' הזא' גוים דהיינו השרי' העליונים. ה"ג וקב"ה הוה קטיל לון. ומלכים ירד אלין ממנן רברבין דלעילא דכד עביד קב"ה וכו' וכן נמצא בספרי' ישנים. ה"ג דלא הוה אזיל קמיה דאברהם לא מלאכא ולא שליחא וכו' וה"פ ירדפ' כשהי' רודפ' עבר לפניו שלום דא קב"ה כי המלאכים שהם רגליו לא יבא שום א' מהם באותו אורח לעבור עמו וכאלו אמר רגליו באור' לא יבא וכיוצא בזה הרב'.
זהר א, דף פו ע"א בגין דזמין יעקב פי' מזרח הוא יעקב סוד ת"ת וה"פ מי העיר להביא אברהם לעול' מסב' מזרח להבי' יעקב לעול' וכן יעקב הוא בת"ת הנקר' מזרח. דקב"ה הוי קרי ליה תדיר כמו שרז"ל שהיה אומר הקב"ה ברוך ה' אלהי ישראל אמרו מלאכי השרת מאן הוא ישראל זה בא אדם וכו' בא נח וכו' בא יעקב אמר הב"ה זה הוא וכו'.
זהר א, דף פו ע"א דא אברהם דלא נטיל בדל"ת גרסי'. פלח ליה כל ההוא יומא [וגו'] אין הכוונ' דפלח ממש אלא נתן אל לבו לעובדו והיה עומד באות' כוונ' כל אותו הליל'. אלא שחזר השמש לזרוח והטרידתו. והוא מוכרח דאלת"ה וכי עד אותו היום לא זרח השמ' ולא האירה הירח כדי שיבא לו אותו יום לחידוש לעבו' לזה ואח"כ לזה. אלא ודאי שכבר ראה הכל אבל כיוון אל לבו לשוט בשכלו על שליטת כל דבר ודבר לראות מה יקרה לו ואח"כ לתקוע בו אמונתו. וכיון שראה בשכלו שזה נופל וזה קם אמר ודאי כל אלין מלכא אית עלייהו וכו'. דכתיב צדק יקראהו לרגלו דמליל עמיה לפי פי' זה לרגלו ר"ל לסבתו דהיינו סבתו שהיה משוטט בשכלו באיזה מקום יתקע יתד אמונתו לכך בא הצדק וקראהו ומליל עמיה. א"נ מלת לרגלו היינו הדיבור כמו לא רגל על לשונו וז"ש צדק יקראהו לרגלו דמליל עמיה ואתגלי עלוי. וה"פ צדק קראתו לדבר עמו. עכ"ל הרא"ג: