זהר א, דף צא ע"א וקב"ה אזמין לון דיוקנא אחרא וגומר הם סוד לבוש אוירין דג"ע והוא סוד חלוקי דרבנן והם לבוש הנעשה במצות אחר בואה לזה העולם ולא אמר כגוונא דא רק לראי' שהם בג"ע בגוף מצוייר מעין צורתם בעולם הזה ואו' כל מלוי וגו' פי' כי החצונים כענין השדים מתלבשים לשעה בזמנים ידועים ואח"כ מתפשטים ואין כן הקדושה ח"ו כי כל מלוי דקב"ה הם באמת וקיום. ואו' מ"ט בגין וגו' אפש' דהיינו אומרו ועל ספרך גלמי הוא הגוף ראו עיניך ולא שיהיה ההשגחה אחר הגלם הגוף אלא קודם דהיינו צורת הגלם הנפש במקום הנק' ספר וז"ש ועל ספרך כולם יכתבו. ואו' דכליל כלא דא בדא וגו' פי' הנפש מצויירת ומגולמת והגוף מצוייר וכולל ציור בתוך ציור:
זהר א, דף צא ע"א בההוא חיזו דרגא דכל דיוקנין אתחזיין ביה וגו' כלו' מדה שדרכה להראות בה שאר המדות אבל לא שמלת מחזה יכריח שיראו בה באותו העת. ואו' והאי מחזה בעת היות בה שאר המדות בגלוי איהו רזא דברית אבל לא שיהיה ממש הברית מחזה וז"ש רזא דברית ולזה נשמר ואמר ואי תימא דבג"כ וגו' ויהיה מלת מחזה מחייבת שבאותו העת יראו בה כל דרגין אי אפשר דא"כ פליגא אדידך הא אמרת וגומר אלא האי דרגא וגו' וכלל דבריו עד ת"ח לתרץ קושיא זו כי המדה בעצמה לעולם היא כלולה מהספי' העליונות ולכך ראוי שהיא תקרא לעולם מחזה על שם הראות בה המדרגות העליונות האמנם אברהם מפני מיעוט הכנתו לא היה משיג מהמדה רק מציאות עצמה לבד אבל היא בעצמה לא חסרה שלימות' לכך ראוי שתקרא מחזה עם היות שלא יגלה לאברהם רק מציאות עצמה:
זהר א, דף צא ע"א ואו' אלין דלתתא דהיינו החיצונים שמתגלה שם המלכות במקרה כדכתיב ויקר אלדי"ם ולכך כתיב מחזה שדי דהיינו מקום שנראה שדי אבל באברהם מחזה סתם שהיא מלכות עצמה שהיא מחזה אל העליונות. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף צא ע"א והרח"ו נר"ו כתב. ד"א כי מי אל דא רזא דמלה וגומר הענין כי אל הוא מלכות דאתכליל מכולהו דרגין ואיהו לאו מבלעדי ה' דבחבורא אינון תדיר וזו היא כוונ' נמי ה' הוא האלדי"ם הם ת"ת ומלכות. ודע כי חכמה וחסד איקרו א"ל ומלכו' כשפועלת חסד נמי איקרי אל וזהו אל זועם למדת הדין. וכפי המקום תדין כי כשיוזכר אצל בינה יהיה אל חכמה כמו אל מלך אל עליון וכיוצא וכשיוזכר עם פחד כגון אל אלדי"ם וכיוצא הוא בחסד וכשנזכר לבדו הוא במלכות או כשנז' עם ת"ת. ואו' דהא א"ל כללא דאתכלל מכלהו וגומר פי' מ'.
זהר א, דף צא ע"א ואי תימא דהא אל איהו דרגא אחרא וגומר פי' ואינה עם הת"ת.
זהר א, דף צא ע"א בגין דכתיב אל זועם וגומר פי' שמורה שמלכות פועלת דין:
זהר א, דף צא ע"א ת"ח דהא לית אל מ' מבלעדי ה' ת"ת.
זהר א, דף צא ע"א דהא צור ת"ת.
זהר א, דף צא ע"א אלא כלא חד פי' אלא עם המלכות:
זהר א, דף צא ע"א והשבות אל לבבך כי ה' ת"ת הוא האלדי"ם מ'.
זהר א, דף צא ע"א מגו מחזה בלחודוי כמה דאמרן וגומר עי' דף פ"ט:
זהר א, דף צא ע"א וחיזו דאינון גוונין קיימי תחותי' פי' סוד החיות.
זהר א, דף צא ע"א חד מימינא פי' אריה. גוון חוור כנגד החסד.
זהר א, דף צא ע"א חד משמאלא שור. גוון סומק כנגד הגבורה.
זהר א, דף צא ע"א חד דכליל מכל גוונין. פי' אדם כנגד הת"ת עכ"ל:
זהר א, דף צא ע"א והרא"ג כ' ומשמע כלהו דיפקון מאינון דקיימי תמן וכו' כלו' משמע שלא היו שם באותו מעמד הר סיני אלא אות' שיצאו מאותם שהיו עומדים שם. דהיינו בניהם אשר יקומו אחריהם לבד משמע כן מדכתיב עמנו היו'. כלומר עמנו הם יושבים בהעלם במוח האב וא"כ קשה איך אמרת דכלהו בני נשא דזמינין למהוי בעלמא. דהא קרא כתיב עמנו היום דהיינו הבני' שבמוח האב שהם עמו דוקא ולא בני בניהם וכ"ש הבאים אחריהם. ולא כתיב עמנו עומד היום דאי הוה אמר הכי לא הוה משמע אלא אותם שעומדים ממש שם דהיינו בניהם אשר כבר נולדו והם עומדים עמהם. וא"כ איך אמרת דכלהו בני נשא דזמינין למיתי לעלמא עד הדור האחרון קיימו תמן וכו'. אלא ודאי הכא כלהו קיימו תמן כלומר לעולם אימא לך דכל הדורות האחרונים קיימו תמן וקרא לא אתא למעוטי עמנו היום הבני' שהם במוח האב ותו לא שאין הדבר כן אלא כלהו דורו' אחרונים קיימו תמן וקרא אתא לאשמועינן דאע"ג דלא אתחזון בעין ממש שם היו וה"פ את אשר איננו פה דהיינו כל הדורות האחרונים עד הדור האחרון עמנו היום עמנו הם עומדים אע"ג דלא אתחזון:
זהר א, דף צא ע"א והא הכא אתחזי יתיר שזכו בתור' ובמצות מה שלא זכה אדם הראשון. חיזו אחר' דהיינו מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר דהיינו המלכות. ודרגין עילאין. דהיינו המדו' העליונות שהיו מתראות בה כעששית הזאת בסוד פנים בפנים דבר ה' אל כל קהלכם פי' פנים עליוני' מתלבשים בפנים התחתונים ובזה נרא' אל כל קהלכם כנזכ' בפ' ואתחנן ויתרו ולכן להיות שהיה להם דבר יותר טוב לחזות בנועם ה' לא היו משגיחי' לדבר אחר. והוו תאיבין לאסתכלא כמו שפי' ז"ל על ויצאו אל מדבר שור וגו'. ולא מאחרא כלומר להסתכל בזיו יקרא דקב"ה ולא להסתכל בדבר אחר. מ"ט בגין דדיוקנא אחרא עילאה היינו הדיוקן החקוק למעלה כדמות דיוקן של מטה וזהו ומי צור וכו'. דכליל כלא דא בדא כלומר צייר כל צלם דמות תבנית הדיוקן התחתון בלי שום תוספ' ומגרעת. מש"כ בשום צייר שכשמציירי' שני צורות שוות זו לזו לעול' מוסיפי' או גורעין בשניה וז"ש דכליל כלא דא בדא פי' כליל כל מה שבזה העליון בזה התחתונים בלי שום תוספ' ולא מגרעת. וי"ס דגרסי מאן צייר טב דיכיל לצייר כלא כקב"ה. נ"א מאן צייר דיוקנהון דבני נשא כקב"ה והכל עולה אל מקום א'. ד"א כי מי אלוה דא רזא דמלה ה"ג אלוה. דהא אל כללא דאתכליל מכלהו דרגין כלומר מלת אל היינו מלכות אתכליל מכלהו דרגין דהיינו ו' קצוות והבינה וזהו ו ה ובבינה נכללים ג' ראשונות הרי כל דרגין כלולים במלת אלוה: ואי תימא וכו' כלומר איך אפשר שתאמר שהו' כולל כל דרגין כנז' אחר שהוא אל זועם והוא דין. איך כולל כל דרגין שהם רחמים. ולזה הפסוק כפל הענין כדי שלא תטעה כנז' ואמר שאין אל שהמלכות אל זועם. לעולם לא אתפרש מהשם כלל ואינו פועל שום פעולה מבלעדי ה' ת"ת כנזכר. וא"ת ו' קצוות ת"ת דהיינו מבלעדי ה' אבל שתהי' כוללת הבינה ג"כ מנין. לז"א דהא צור לאו איהו בלחודוי כלומר ואין צור מלכות זולתי אלהינו בינה נמצא שנתבאר כי מי אלוה דכליל כלהו דרגין וכו': כי ה' הוא האלהים ה' ת"ת והוא האלהים מלכות [מוהר"ר צמח צ"ל כמו דה' הוא וכו']: ומ"ד ה' הוא אלהים כן האלהים הוא ה' וכמ"ש אל אלהים ה' הרי כלא חד.
זהר א, דף צא ע"א ת"ח עד לא אתגזר אברהם וכו' האי ת"ח נמי הוא כמו אמר מר שהביאו לעיל מימר' זו דף פ"ח וחזר והביאו כאן להקשות ואי תימא וכו' דוק ותשכח אומרו כמא דאמרן כמא דאתמר.
זהר א, דף צא ע"א והאי מחזה איהו רזא דברי' וכו'. והא עד לא אתגזר ה"ג. אלא האי דרגא חיזו דכל דרגין וכו' האי אלא עקר האוקמתא דאוקים רשב"י שבה עשה הקושיא והענין דר"ש סבר דעד לא אתגזר אברהם לא הוו שראן על האי דרגא דרגין אחרנין. אמנם ר' אבא סבר דכלהו שראן על האי דרגא דהא לא סגי לה בלאו הכי דהא בדרגין עילאין אתתקן כמו שיתבאר. ואע"ג דלא אתגזר אברהם כל כך הית' חסידותו שהית' המד' זאת כוללת כל הגוונין ומלילת עמיה. וכי תימא לר' אבא מה הפרש יהיה בין קודם דאתגזר לבתר דאתגזר בשלמא לר"ש ניחא דקודם דאתגזר לא הוו שראן עלה דרגין אחרנין למללא עמיה ובתר דאתגזר הוו שראן אלא לר' אבא מאי בינייהו לזה תירץ ואמר כיון דאתגזר מה כתיב וירא ה' אל אברם כלומר שעד עתה הית' מדברת עמו המלכות בכלהו דרגין אבל לא היו נראין. ואחר שנימול נתראו אליו וזהו וירא אליו ה' ת"ת דהיינו המדות העליונות: ובחיזו דדרגין עילאין אתתקן כי אין הלבנ' מאירה אלא מאור החמה בסוד אספקלרי' המאירה ושאינה מאיר'. וחיזו דאינון גוונין קיימין תחותה ר"ל שהמדה הזאת כשדברה עם אברהם בסוד מחזה באה בספירות עליונות שנתראו בה ממקום שהיא מושפעת בהם. וז"ש וחיזו דאינון גוונין דהיינו העליונים דהיינו חג"ת חיזו דילהון למטה דהיינו דמות חותמא בשעוה. שהם מיכאל גבריאל רפאל שהם למטה ממנ' משפעת היא עליהם נתראה ג"כ בהם. ומ"מ אברהם לא השיג אותם שלא נתראו לאברהם כלל לפי שלא נימול: גוון חיוור מיכאל. גוון סומק גבריאל. חד דכליל כל גוונין היינו רפאל כנגד הת"ת הכולל כל הגוונין.
זהר א, דף צא ע"א ואיהו חיזו דכל גוונין עילאין דקיימי עליה חזר והזכירם לאשמועינן שנקרא המלכות מחזה ע"י התראות עליה המדות העליונות וע"י התראות תחתיה הגוונין התחתונים וזהו מחזה. וז"ש ועל דא בהאי חיזו קאים עליה דאברה' כלומר בהאי חיזו מחזה כולל גוונין עליונים וגוונין תחתונים קאים עליה דאברהם לדבר עמו אבל לא היו מתראים אליו בגין דלא אתגזר. כיון דאתגזר הנ' כתיב וירא ה' אל אברם נתראו המדרגות העליונות אל אברם מתוך המלכות: ונ"ל שהגירסא הנכונה היא מה כתיב וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו' דקרא דוירא ה' אל אברם קודם דאתגזר כתיב [מוהר"ר צמח עוד שקודם דאתגזר נקרא אברם ולבתר אברהם ועיין בזוהר פרש' זו דף פ"ט דהא בקדמיתא כתיב וירא ה' אל אברם. ובתוספתא כתיב כי לבתר דאתגזר נקרא אברהם. אלא דקשיא לי דכתיב כיון דאתגזר מיד כתיב ואיך יקר' מיד לג' ימים ואולי שכונתו לומר שמיד זכה שיגלה אליו ה' באלוני א"נ מיד כתיב היינו בסמוך בלתי הפסק ענין אחר וירא אליו ה' וזה יותר נרא' לי]:
זהר א, דף צא ע"א ת"ח מחזה שדי כתיב בבלעם ה"ג והענין שהוקשה לו השתא דאמרת דמלת מחזה מורה התראות המדות העליונות במלכות והמדרגות התחתונות דהיינו ג' גוונין כנז'. וכי בבלעם שנאמר בו מחזה נאמר שנתראו לו מ' עם כל מדרגותיה כנז'. לז"א ת"ח וכו' כלומר דבבלעם כתיב מחזה שדי ולא כתיב מחזה סתם כדמפרש ואזיל. אלין דלתתא פי' הגוונין התחתונים. מיכאל גבריאל רפאל דנפקי מיניה דמלכות ואינון חיזו דיליה זהו שראה בלעם. ואין הכונ' הם ממש חלילה דמאן יהיב קוטיפא דקורנטי בהדי אפרסמונא דכיא אלא ניצוץ א' קדוש המשתלשל מהם אל החיצונים דהיינו נהירו דקיק כנז' בפ' יתרו דף ס"ט שם היתה השגתו של בלעם כנזכר שם. אבל מחזה סתם היא ה' אחרונ' דכל חיזו וכו'. וי"ס דל"ג דנפקו מיניה וה"פ אלא מחזה שדי אלין דלתתא היינו עזא ועזאל דהכי איקרון מחזה שדי כנז' בפ' בלק קצ"ד ע"ש: אתחזון כלהו שאר דרגין על האי דרגא וכלם נתראו אל אברהם מתוכה וזהו וירא ה' אל אברהם או וירא אליו ה' שם ה' שכולל כל הספי'. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף צא ע"ב מליל עמיה כדקא חזי בשלימו. פי' שעד עתה עם היותה היא בעצמ' בשלימו עכ"ז לא הי' הדבור אליו בשלימו מפני שלא הי' השגתו בכל.
זהר א, דף צא ע"ב דדוד לית לי' יומין בר שבעין שנין וגו'. וא"ת כיון שלא הי' לו חיים הי' נפל וא"כ כמה נפלים בעולם שאין להם חיים ולא נתן להם חיים. וי"ל ששאר נפלים מיעוט חיותם מצד הקליפות לילית שעושקת אותם לכך אין להם חיים לקבל עונשם בסוד הגלגול. אמנם דוד ראהו פרנס הדור וראה שמצד המד' לא הי' לו חיים ואם הי' לו הי' מבטל כמה כחות הקליפות והי' מטיב כמה הטבות כענין מדתו ממש. לכך נתן לו חיים מעצמו מה שלא עשה כן לשאר נפלים שאין טוב' יוצא מהם. והביא כל זה להכריח שממש ראה אדם בדיוקנאות וכן ענין הנשמות והזווגין שם מזדווגין והב"ה מזווגם בעולם הזה כזווגם שם כמו שהם בצורתם שם בצורתם כאן וז"ש כד אתיין להאי עלמא.
זהר א, דף צא ע"ב ואמר בת פלוני לפלוני פי' בהכרזה דאי לא תימא הכי הוא כפל כי מזווג זווגין היינו בת פלוני לפלוני אלא מזווג זווגין היינו שמתקן בענין שיהיו ראויים ויתקרבו אל הענין. ואח"כ מכריז עליהם והכרוז הזה להודיע שזו מזומנת לזה ולא ישלוט בה אחר וכיוצא א"ר יוסי מאי קא מיירי בשלמא אם נאמר שהם מזווגות מאת הב"ה מקודם לכן ניחא אלא אי אמרת דקב"ה מזווג לון ממש א"כ נמצא זווגם מחדש עתה וזה אי אפשר. דהא כתיב אין כל חדש תחת השמש דהיינו בעולם הזה התחתון.
זהר א, דף צא ע"ב ור' יהודה תירץ תחת השמש כתיב אמנם החדש שימשך מלמעלה מהשמש דהיינו שהב"ה מזווגם ימצא אפי' בעולם התחתון וז"ש תחת השמש כתיב דהיינו שהוא חדש מהטבע מתחת השמש. שאני לעילא כלו' החדש שימצא בתחתונים. מלמעל' מהשמש שאפשר שיחודש דבר. או ירצה זווג בני ישראל בנשמתם הוא ג"כ והוא למעל' מהשמש.
זהר א, דף צא ע"ב ור' יוסי קשיא לי' כרוזא למה דאי שלא יגע בה אחר וכי אפשר והא אמר ר' חזקי' וגו' אזדמנת ליה כלו' מזומנת שאין מי שיגע בה ח"ו א"כ הכרזה זו למה. ולענין מזווג זווגין לא קשיא ליה דאפשר דמזווג היינו שמוריד לזה ומעלה לזה וכיוצ' להכינם אל זווגם כדפי' לעיל:
זהר א, דף צא ע"ב מתעטרין כדפי' לעיל בדיוקנאות ממש.
זהר א, דף צא ע"ב ואתמסרן בידא דההוא ממנא וגו' כל א' וא' להלבישה בטפה ההיא שהביא לפני הב"ה. ואומ' דא אקדים מן דא לפי הכנת האב והאם למטה בזווגם. ואומ' קב"ה דידע אינון רוחין וגו' הן אמת דאזדמנת שהרי מקודם מה' הית' לו אמנם עתה צורך לזווגם מפני שנפרדו בעולם תחתון ואין מי שידע יחסם אפי' המלאך מפני שאינם נמסרות בידו זוגות וז"ש לעיל ואתמסרו בידו מתפרשן אלא הב"ה שהיו לפניו מקודם מחבר לון כקדמיתא ואלו שזכו להיות זווגם כקדמיתא הב"ה מכריז עליהם להודיע הזווג הזה המבורך לכל שאינו כשאר הזווגין שיש זווגין הרבה אמנם שאינם כזה מפני שבזה כד מתחברן אתעבידו חד גופא וחד נשמתא ימינא זכר מצד הת"ת המטה כלפי חסד ושמאלא נקבה מצד המלכות גבורה תתאה דאתי מגבור' עילא'. ובזה נתקן שצריך זווג ודאי שאין מי שידע לזווגם אלא הב"ה. ונתקן שהן אמת מזומנת לו מקודם והוצרך הכרוז להודיע שזווג זה משובח מאותו הזווג שהוא לפי מעשיו. ונתקן שאינו חדש תחת השמש שהרי הי' חדש מקודם לפני הב"ה ועתה חזר אל מציאותו הקודם ואו' דאי זכי אל השלמות הזה אל הנשמ' ייחוד' ימין ושמאל נשמ' שלימה דו פרצופין ואם לאו יזדווג באחרת ולא ישלים עצמו בה ולזה לא יכריזו עליה כדפי'.
זהר א, דף צא ע"ב א"ר חייא וגו' עצה טובה אל מי שהולך בדרך ישר יזדווג אל נשמת הנקב' הקדוש' הראוי' אליו והטעם כי הזווג תלוי במעשה הזכר כי הנקבה היא בת י"ב ואין עון מצוי אלי' משא"כ בזכר כמה רווקים טעמו טעם חטא ואבדו בת זוגם לכך מאן דאתכשר וגו' ואומרו בגלגולא דנשמתין היינו בן יבמה לפי דרך הסבא. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף צא ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. ואיהו יהיב לי' מדילי' ע' שנין וגו' והסוד הוא כי מלכות לית לה מגרמה כלל אמנם החיים והשפע שבה הוא שמשפיעין עלי' ע' שנה הם ז' ספי' שעלי' מתחילין מבינ' עד היסוד כי כל א' כלול' מעשר והם שבעים. ואלו כולם הם מאדם הראשון הוא חכמ' כח מ"ה שם אד"ם העול' מ"ה הרומז בחכמ' כי הוא אב המ':
זהר א, דף צא ע"ב אחר דייקא ר"ל שבא בגלגול ונעש' אחר כי אינו הראשון רק שכבר בא פעם אחרת נמצא שהוא אחר ואין לו בת זוג כי כבר לקחה בפעם הראשונ' ויכול לחטוף ברחמים:
זהר א, דף צא ע"ב ועל כך קשין זווגין קמי' וגו' פי' להמית האחר כדי שישא זה בת זוגו: כי ישרים דרכי ה'. פי' שלא ימות האחר אלא בדין עכ"ל:
זהר א, דף צא ע"ב רזא דמלה ידענא וגו' פי' ידעתי סוד גלגולם אבל לא ידעתי מהיכן זווגם:
זהר א, דף צא ע"ב גיליון ועאל בקיימא קדיש' יסוד:
זהר א, דף צא ע"ב ואתעטר בעטר' קדיש' מ'.
זהר א, דף צא ע"ב דעלמא קאים עלי' חסד ביסוד:
זהר א, דף צא ע"ב והארץ בהבראם. פי' היינו קיימא קדיש'. בה"א בראם היינו עיטר' קדיש' פי' חסד באברהם:
זהר א, דף צא ע"ב וכלא ברזא חדא קאים. פי' סוד ת"ת ומ' על ידי היסוד בסוד החסד וכולא רזא דחכמתא איהו וגו' פי' שמ' לית לה מדילה אלא מאי דיהבין לה כד אתחברת בז' יומין עילאין כנז' בפ' פנחס רל"ט ב':
זהר א, דף צא ע"ב דאי זכי ועובדוי אתכשרן וגו' דאי זכי פי' דנטיר טפה קדמא' לבת זוגיה. ואי לאו גרים דנטיל לה אחר כמבואר באחרי מות ע"ח ב'. ועובדוי אתכשרן דאהדר בתיאובת' יהבין לי' בת זוגיה כנז' בתיקון י"ד והשתא דייקא מלתא דר' חייא עכל"ה.
זהר א, דף צא ע"ב והרא"ג כ' והאי דרגא מליל עמיה שאע"ג שכלם נתראו לפניו מ"מ פה המדבר' עמו לא הי' אלא המלכות. כי כן היא נקרא פה המדבר' אבל כול' היו מאירו' בה וז"ש והאי דרגא מליל עמיה כדקא חזי בשלימות ר"ל בשלימות שאר המדות כלם נתראו בתוכ' משלם בלי שום הסתר והעלם. ואברהם אתקשר מדרגא לדרגא. וא"ת וכי אחר העמל והיגיע' שנימול אחר זקנתו לא קנה כי אם שלימות זה. לז"א ואברהם אתקשר וכו' כלומר אחר שנימול אתקשר מדרגא לדרגא ועלה אל מדתו למעלה כי המיל' הית' מעכב' לו מלעלות אל מדתו אבל אחר שנימול אתקשר מדרגא לדרגא ואז אתקשר. ולא אמר סליק לדרגי' לאשמועינן רבותא שלא הי' עלייתו במדות דרך מעבר לבד אלא בכל מדרג' ומדרג' שהי' עול' היה מתקשר עמה בקשר אמיץ ומתקש' ועולה עד הגיעו אל מדתו ובזה:
זהר א, דף צא ע"ב ועאל בברי' קיימא קדיש' כדקא חזי שאפי' שעד עתה הי' מוקשר בברי' מלכו' לא היה התקשרותו בעצם כדקא יאות. דמאן דנקיט מ' לחודא לא יאות הוא ולעלו' למעל' לא היה אפשר כיון דלא אתגזר שאיך יכנס עוד בסוד היסוד ברית שלום והוא בלתי ברית. לז"א ואברהם אתקשר מדרג' לדרג' ובזה עאל בברי' קיימ' כדקא חזי בשלימו:
זהר א, דף צא ע"ב ת"ח דהכי הוא. ואתעטר בעטרא קדישא מלכות. ועאל בקיומ' דעלמא מדת החסד שהו' קיום העולם. בהא בראם באברהם תרתי דרשי נינהו ותרוויהי חד חד בהא בראם. כשהי' אברהם במלכות קודם שנימול דהיינו בה"א ראשונ' שבשם בשבילו נתקיים העולם. וגם אחר שנימול שנק' אברהם ועאל במדתו חסד לאברהם נתקיים גם כן העולם בשבילו.
זהר א, דף צא ע"ב ות"ח הא אתמר בפ' וישלח דף קס"ח: ומלה דא רזא דחכמתא איהו וכו' עיין מה שכתבנו בפ' וישלח בפסוק חיים שאל ממך שבפ' וישובו המלאכים. דדוד מלכו': לית ליה יומין אין לה הארה כלל שהוא כינוי אל היום שהוא מאיר. בר ע' שנין בר הארת ז' מדות מהבינ' ולמט' עדיה הם ז' מדות כלולות מעשר ובאות לה מאדם קדמאה חכמה. וכל מה דלתתא כלומר אע"ג דכלא רזא דחכמתא לעולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו לעולם. כלהו זווגין זווגין קמיה דהיינו זכר ונקב' כנז' לעיל דף פ"ה דכיון דנפקין דכר ונוקבא כחדא נפקין לבת' כיון דנחתי מתפרשן דא לסטרא דא ודא לסטרא דא לבתר קב"ה מחבר לון וכו' וז"ש כאן לבתר כד אתיין לעלמא קב"ה מזווג זיווגין. כלו' אות' שהיו זוגי' יחד זכר ונקב' אות' הוא שמזווג הקב"ה אות' יחד כי הוא ית' היודע זווגו של זה מי הוא והיינו דוקא אם הוא ראוי.
זהר א, דף צא ע"ב א"ר יהודה (מוהר"ר צמח הרב זלה"ה גורס א"ר יצחק קב"ה אמר בת פלוני לפלוני) קב"ה מזווג זווגין וכו' י"ס דלא גרסי ליה. מאי קא מיירי כלומר מאי חידושא איכא באמיר' בת פלוני לפלוני והיא היא קושיא דמאי כרוזא הכא ותירץ ר' אבא וכו' עד קב"ה דידע אינין רוחין ונשמתין מחבר לון כדבקדמיתא ומכרז' עלייהו הוי צריך הכרוז להודיע כחו ית' וידיעתו שזה זוגו של זה מקדמ' דנא קודם צאתם. וכד מטא גרסי'. (מוהר"ר צמח הרב זלה"ה גורס מטי) ותא חזי פקדונא דמארי' וכו' ותא חזי הוא שיבוש שהי' כתוב ות"ח ר"ת ות"ח וכו' ונשתבשו המדפיסים וכתבו ותא חזי. ועל כן קשי' זווגי' קמיה דקב"ה לפי שזה זווגו של זה וזה האחר מתפלל אליו וזה שהוא בן זוגו קלקל מעשיו. ולכך נדחה מפני של זה האחר ונוטל בת זוגו של זה. וזה קשה קמי קב"ה להפרי' חלק נפש מחלקו ומ"מ אם זה לא הי' מקלקל דרכיו לא הית' תפלתו של אחר זה נשמע. אלא כיון שקפח מעשיו קפח בת זוגו ונתנ' לאחר וזהו כי ישרי' דרכי ה' אין זה נדח' מפני זה בשביל תפלתו של זה אלא מפני רוע מעלליו וכדלקמן בסמוך: י"ס דגרסי במקום ועל כלא פנים ועל כלא ודאי כי ישרי' והוא הנכון. וכי אותו אחר אין בו בת זוג מכאן עד א"ר יהודה לא נמצא ברוב הספרים ואולי לקטוהו מהסבא. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף צב ע"א זכאה חולקהון דישראל דאורייתא אוליף להו וגו' פי' מפרשת בני בנימן שנשארו בלא בת זוג כולם שהמיתו אותם והם באו דרך חטיפה וכן האחר חוטף ברחמים: ואו' אורחוי דקב"ה הנהגתו בסוד הזווג והגלגול וענין זה אינו צריך אלא לפני הב"ה גנוז להנהג' והתור' גלה אותו כדי שלא יתעלם דבר מהצדיקים:
זהר א, דף צב ע"א דקב"ה קרא לון צדיקים וגו' פי' קודם היותם פועלים הצדקות דכתיב ועמך כול' על הסתם נקראים צדקים ובמעל' זו שהיא לבד חבה מלפני הב"ה הם זכאין מכל שאר עמין כי בחר בהם הב"ה ולחבתן הוא קורא אותן צדיקים לא מצד מעשים.
זהר א, דף צב ע"א דתניא וגו' כלו' על צד החסד קרא אותם צדיקים כי לפי האמת לא ימצא צדיק בדינו בעולם תדע דתניא וגו' מארי דגדפין הם המלאכים בעלי כנפים לנתר בהם על הארץ:
זהר א, דף צב ע"א ומאריהון דמדין הם בני דינין שבהיכל זכות:
זהר א, דף צב ע"א ונשמתיה אסהידת לאמת מפיו מדות בעלי כנפים וקודם שלא העידה אין דנים דינו כלל:
זהר א, דף צב ע"א ר' יהודה אמר וגו' אפשר דפליג בתרתי הא' דלעיל קאמר קלא דהיינו עון הדבור לבד והוא הוסיף כל מעש'. הב' אפשר שאין צריך מארי דגדפי' אחר שהנשמ' עצמ' היא מעיד' כי הודאת בע"ד כמאה עדים דמו. ואו' מאריה דמפתחן דממנן על שמשא נר' שיש לו שני מנויין הא' ממונ' על השמש והב' שהוא עצמו בעל המפתחות. ואין ספק שהמלאך ההוא אצילותו מת"ת שהוא השמש דאצילות. ונודע היותו לת"ת י"ב גבולי אלכסון וכנגדם י"ב תרעין נכנס אחר ששמש כל היום והוא בעל המפתחות לפתוח מעצמו י"ב שערים אלו. שכן הת"ת מעצמו פותח י"ב גבוליו שהם חלוני רקיע להאיר שפעו למט' בארץ מלכות. וכן הממונ' הזה כאשר השמש תחת הארץ כי אז הוא ליל' לבני הישוב המלאך מתאסף הבית' שאינו משפיע אלא בעולם הישוב דוקא. ואו' ושרי לאכרזא לאסוף כל השרים וכל המלאכים כדי שיתפשטו החיצונים. ואו' אינון מפתחן שהיו ביד הממונה על השמש. ואו' נטורי תרעי עלמא שערים שדרך בהם יבא השפע לעולם ומלאכים ממונים על השרות ההוא שהם כלי נפתח לשפע ההוא ובליל' נאספים מפני שקבלתם מהת"ת שהוא מדת יום. ואו' לית מאן דפתח פטרא שקבלת המלאכים שפעם ע"י השיר ועתה כולם בחשאי בלתי משוררים ובלתי מקבלים ואו' דינין דלתתא החיצונים והממונים עליהם מצד הדין:
זהר א, דף צב ע"א וסיהרא שארי המלכות משפעת דיניה ועד חצות ליל' היא מתגוללת בדינים:
זהר א, דף צב ע"א ומארי דיבבא מלאכים מצד הגבור' שהם ג"כ בעלי דין:
זהר א, דף צב ע"א תקעין מצד החסד דהיינו יום שעבר ומיללין מצד הדין והליל' ותקעין מצד הת"ת מדת יום שיבא.
זהר א, דף צב ע"א כדין מתערין שירתא וגו':
זהר א, דף צב ע"א ואתחייבת בדינ' שאין צדיק בארץ.
זהר א, דף צב ע"א צפורין מתערין הם המלאכים בשירם והצדיקים בג"ע לעסוק בתור'.
זהר א, דף צב ע"א סטרא דצפון צד הגבור' להשפיע במלכות מצד הת"ת וזהו ברוחא דקאמר כי בתחלת הליל' יונקת מהגבור' מארי דינא החזק ובחצות מצד הגבור' בבחינת הת"ת והיינו רוח צפוני שמנשב בכנור דוד ומפני היות בחינת הת"ת מצד הגבורה דין צריך להתמתק מצד החסד והיינו דקאמר קם בקיומי' שרביטא דהיינו וא"ו מצד החסד והיינו דבשטר דרום ובטש בההוא רוח' משפיעו למתקו ולפי' שכיך ושקט מדיניו ואתבסם:
זהר א, דף צב ע"א אתער קב"ה בנמוסוי היינו יחוד קב"ה ושכינתי' ויחודם בחצות הליל' עם הצדיקים בג"ע:
זהר א, דף צב ע"א משיך עלי' אח"כ ביום והיינו יומ' יצו' והטעם משום דבלילה שירה עמי וכיון שהוא מקשט השכינ' ניתן לו חלקו מהייחוד ביום מצד החסד המתעורר אל הייחוד:
זהר א, דף צב ע"א תדיר בין בהיותו בעולם הזה בין בהיותו בעולם הנשמות.
זהר א, דף צב ע"א נטיען דגינתא וגו' שש קצוות שבמלכות שנק' גן ושש קצוות נטיעותי'.
זהר א, דף צב ע"א אשתקיין יתיר נוסף על השקאתם מששה קצוות עליונים. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף צב ע"א והרא"ג כ' ה"ג דא הוא אחר דאין לו בת זוגו: אפי' שעתא חדא גרסי' ויהי אברם בן תשעים שנה וגו' ר"י פתח ועמך כלם צדיקים וכו' דקב"ה קרא לון צדיקים ריש פ' ויחי שנתבאר שם ע"ש: מאה ועשרי' ותמניא אלפי מארי גדפין וכו' ה"ג גדפין מלשון כינופייא מחנות של מלאכים. ושמעין קלא כל מציאו' קול שאדם מוציא מפיו הן טב הן ביש כדמסיק. למארי דמארין. לאדוני האדני' מלכות. ואפשר שהם הע' סנהדרין שבהיכל זכות שלפניהם נדונים כל ענייני העולם ונקר' כן לפי שיש כמה בתי דינין למטה מהם והם ב"ד הגדול ולמעל' מכלם: כד נשף יממא כד יפוח היום ולישנא דקרא נקט: מאריה דמפתחן אפשר שהוא מטטרון כדמשמע מפ' ויחי [רכ"ג ב'] דא איהו נער דאחי' תרי"ג מפתיחן עילאין וכו' כן נז' בפ' בראשית נ"ו: עאל בתריסר תרעין וכו' כלומר וכבר נכנס בכל תריסר תרעין בכל היום שהם י"ב שעות והממונה הזה בכל שעה ושעה מהי"ב שעות פותח שער א' ונכנס שנמצא שבערב כבר עאל בכלהו בכל אינון דהיינו שנים עשר תרעין. תרעין סתימי"ן סותמין כל שערי ההיכלות לבל יכנס בהם ערל וטמא כנזכר בפרשת וישלח קע"ב. בכל אינון נרא' לי למחוק ב' דבכל אינון: כרוזא גבריאל: נטורי עלמא אותם המלאכים שיש מימינו ומשמאלו של אדם ששומרים אותו מכמה מזיקים דקיימין עלן ככסלא לעוגיא: לית מאן דפתח פומא תימה דבפרשת ויחי דף רל"א אמר שיש ג' משמרות ראשונה משוררים מזמור הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' וגו' וכן בפ' ויקהל דף קצ"ה ע"ש וי"ל שקודם בעוד שמתכנסין וסלקין כל א' וא' למקומו ועד שיבאו מעוררי השיר כדלקמן אינן משוררי' אבל אחר (כאן מצאתי חסר מההעתק'). עכ"ל הרא"ג: