זהר א, דף יב ע"א וז"ש ובג"כ רחימו כו' דאית לה עקרא. ר"ל שתלויה בדבר:
זהר א, דף יב ע"א ואמר ותקנוי דארחוי דארחים וכו'. ר"ל תיקון הדרך של האדם הוא דארחים כו'. ור"ל בזה מ"ש יהי אור ויהי אור. ואמר לקמן דף ט"ז ע"ב (ח"א טז, ב) יהי אור בחסד ויהי אור בגבורה, הרי שנכלל האור שהוא אהבה בתרין סטרין ואח"כ וירא אלקים את האור כי טוב, שנגנז האור לצדיקים לע"ל, שאין אהבה שלמה בכל רק לע"ל ועכשיו רק נובלות ממנה כמ"ש לית דביקותא כההיא דביקותא כי עין בעין יראו כו' קומי אורי וכו' וע"ז מבקשין אור חדש על כו'. וההיא אור גנוזה בצדיק שמשם מאיר מעט ומשם זכה אברהם עד שנכנס בדרגוי שלכן זכה אברהם לברית מילה:
זהר א, דף יב ע"א וז"ש וע"ד אור וכו' ולבתר אגניז כד אגניז נפיק כו' הוא המים ביום בשני שהוא מדת הגבורה. והוא מדת הגבורה, גבורות גשמים, והוא קשה כמ"ש שהמים לגיון קשה מאד. לכן נדונו בו דור אנוש ודור המבול ופרעה ורוב הנדונין [ולכן הזכרתו בברכת גבורות. הרא"ש]:
זהר א, דף יב ע"א ואמר ואתכלילו תרין סטרין כחדא. שזהו רקיע שנברא מאור ומים כמש"ל. וכ"ה באדם שהזרע באדם כ"ז שהוא בתוכו הוא אור לבד עד שנגנז בתוך הברית ואינו יוצא רק מים. וזהו כד אגניז נפיק דינא קשיא וזהו המים ואח"כ נרקם באשה ונעשה רקיע וכמ"ש בפר' תרומה דף קס"ז (ח"ב קסז, א) ע"ש היטב. וזהו העון של משז"ל שאין מתרקם באשה ונשאר דינא קשיא לבד ואין נכללין תרין סטרין כחדא ולכן נמחו דור המבול במים ונידונו בדינא קשיא וע"ז נאמר יהי רקיע בין מים למים, שהוא בין מיין דכורין למ"נ באדם ואח"כ ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ר"ל בין אהבה ובין החשך הנ"ל שהוא יראת העונש לפי שביראה לבד יכול פעמים להתאחד בה יראת העונש [משא"כ באהבה] שהרי אוהב אותו ית' ומוסר לו נפשו וכל אשר לו באהבתו וזהו ויבדל. ונקט הקרא עונש העוה"ז שהוא החשך כנ"ל כמש"ל עונש הממון גרוע מכולם ואח"כ ויקרא אלהים לאור יום שהוא משתמש ביום לעוה"ב כמ"ש רז"ל על פסוק ואמר אך חשך ישופני (פסחים ב, ב) בעוה"ב וכו'. ולחשך קרא לילה בעוה"ז כמ"ש (שבת סג, א) אורך ימים בימינה למיימינים בה מוכן להם שכרם בעוה"ז. ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ר"ל שצריך לכלול יראה באהבה ולהיות יום אחד. ושניהן נקראין יום והכל אחד שזהו יחוד זו"נ כמש"ל וצריך יראה בתרין סטרין דאהבה:
זהר א, דף יב ע"א וז"ש אר"א לא אצטריך כו'. וז"ש ערב ובקר ולא נאמר חשך ואור, שאין היראה חשך ח"ו. ובחשך נאמר ויבדל אבל כאן הן יום אחד שהיא לילה והוא יום והן אחד ונאמר ערב ובקר לפי שכאן האור נכלל בתרין סטרין לכן נאמר בו בקר שהוא בין אור וחשך. וכן היראה נכלל בתרין סטרין לכן נאמר ערב גם כן בין אור לחשך תחלת הלילה ושניהם נכללין כאחד. וז"ש היאך אתדבקת אהבה איהי בסטרא חד וכו' והכי אצטריך כו':
זהר א, דף יב ע"א ואמר וע"ד כתיב ומקשה כו'. שהוא היפוך של אשרי אדם מפחד תמיד. ר"ל אפילו בשעת טובה. ומקשה הוא היפוכו, לא מיבעי שבשעת הטובה אין מפחד אלא אפילו ברעתו מקשה לבו דוגמת פרעה יפול ברעתו כיון שאינו דבוק ביראת ה' אז נדבק ברעה שהוא היראה רעה רצועה בישא דלקי ובה יפול כמש"ל. וכ"ז הכל כלילת יראה באהבה שהוא מעשה האור ביום ראשון. וז"ש ודא איהו אהבה שלימתא כדקא יאות:
זהר א, דף יב ע"א פקודא תליתאה למנדע כו' ולייחדא כו'. שיחודא הוא בתחלה ה' אלהינו לידע שיש ה' אלהים בעולם ואח"כ ה' אחד שהוא אחד. וז"ש למנדע כו' ולייחדא כו':
זהר א, דף יב ע"א ואמר רברבא ושליטא. כמ"ש למטה בפקודא רביעאה למנדע דה' הוא האלקים ושם הוא העיקר בפרטות אבל כאן אין רק ה' אחד ושמו אחד כמ"ש למטה רק שאומר כאן ה' אלקינו ימינא ושמאלא או"א וכמ"ש בפר' שלח לך דף קס"ב ע"א (ח"ג קסב, א) תרין אינון וחד אשתתף וכו' ע"ש. וז"ש רברבא שהוא ימינא ושליטא שהוא שמאלא כמ"ש בפקודא קדמאה. ואמר שם רב ושליט וכאן רברבא ושליטא בתוספת והרחבה שכאן קאי על או"א:
זהר א, דף יב ע"א באינון שית סטרין עלאין. ר"ל ו"ק דז"א שהן ששה רקיעין דאצילות ושם הייחוד דק"ש כמ"ש בפר' תרומה ופרשת ויקהל וכמה מקומות. והן נקראין ו' סטרין עלאין כמ"ש בפרשת פקודי ולקמן בענין היכלות נגד ו"ק דנוקבא כמ"ש למטה. וז"ש (ברכות יג, ב) כיון דאמליכתיה למעלה כו' שהן ו"ק דז"א כידוע וכמ"ש בספר יצירה:
זהר א, דף יב ע"א ולמעבד לון יחודא וכו'. תחלה אמר ולייחדא ליה כו' ר"ל לייחד א"ס בו"ק וכמ"ש בהקדמה שניה של התיקונים והוא בששה תיבות של שמע ישראל ואח"כ אמר ולמעבד לון כו' ר"ל כל הו"ק ביחד והוא בתיבת אחד שהוא נגד היסוד ששם מתקשרין כולם כידוע:
זהר א, דף יב ע"א ואמר בשית תיבין כו'. קאי למעלה על ולייחדא ליה שאמר ולייחדא כו' ולמעבד כו' עד חדא ואח"כ אמר כ"ז אימת בשית תיבין דמשע ישראל:
זהר א, דף יב ע"א ואמר ולכוונא רעותא כו'. ר"ל לכוון באו"א לקשר עמהם ושם רק רצון בלבד כי שם אין יד אדם שולטת, שלח תשלח את האם מלעסוק בהם כי שאל כו' רק הרצון לבד לדבקם בו"ק והוא באחד שח' הוא ו"ק ואו"א, והכוונה בח' הוא למעבד לו"ק יחודא חדא ולאכללא להו לעילא באו"א כמ"ש סוף זה החלק דף א' ע"א ת"ח כל המאריך באחד כו' ואינון שית סטרין רמיזין בח' ברזא דתמניא שית אלין ותרין לעילא חו"ב, או"א לאוספא ולאכללא להו לעילא ולמיהב להו ברכאין מאו"ו עלאה דהא לא שריא טיבו דעתיקא אלא באתר דשלים באתר דאשתכח דו"נ [ר"ל טיבו דעתיקא הוא רמיז באל"ף של אחד כמ"ש שם למעלה וכד מטי לאחד איבעי לי' לכוונא בא' סתימא עתיקא דכלא וח' תמניא דרגין עלאין מחכמה עלאה עד צדיק וכו' ע"ש]. ואמר שם וע"ד אמרו ובלבד שלא יחטוף בחי"ת אלא בעי לאשמכא ברכאן מאתר עלאה דכולא ולארקא באינון שית בנין [ר"ל מאו"א ששם סוד הברכות כמ"ש בר"מ פר' עקב בסוד ברוך עי"ש, אבל באל"ף אמרו שלא יאריך ששם אפילו המחשבה אסור במופלא ממך כו' רק רצוא ושוב כמ"ש בא"ז]:
זהר א, דף יב ע"א וז"ש וע"ד אחד אצטריך לארכא כו'. ר"ל על מ"ש ולמעבד לון כו' ולכוונא הכל באחד כנ"ל ור"ל להאריך כשיעור שית תיבין הנ"ל ולעשות לון קשר חד אבל באו"א רק רעותא לבד והכל באחד אבל לייחדא בשית תיבין כנ"ל:
זהר א, דף יב ע"א ודא הוא דכתיב כו' כדקא יאות. ר"ל יתכנשון דרגין הן ו"ק הנ"ל לאתאחדא בא"ס אל מקום אחד ביסוד אחד דק"ש ושם מתקשרין. ואמר מתחת השמים הענין כי בתחלה נאמר יהי רקיע בין מים למים והוא להבדיל ג"ר לז"ת, שבג"ר אסור החקירה ובז"ת מותר, כי שאל נא כו' וזהו הפקודא של יהי רקיע וידוע שהרקיע הוא סוד הדעת והוא מבדיל בין לג"ר לז"ת לכן אין נמנה לספירה בפ"ע והוא גם כן רקיע שעל ראשי החיות כמ"ש במאמר הטעמי' והוא גם כן רקיע דכאן כידוע ועליו נאמר יהי רקיע כו' שלא להתבונן בג"ר רק שאל כו' ואח"כ יקוו המים מתחת השמים ולייחד אותם:
זהר א, דף יב ע"א ועם כל דא כו'. כנ"ל בפקודא תניינא אר"א לא אצטריך לאתנשי יראה כו'. ור"ל מלכות כמש"ו. וכן יהי רקיע בין מים למים מסט' דיראה החקירה בז"ת ורעותא בג' עליונות כמ"ש ויראה להן וכמ"ש (עי' חגיגה י"ג ב') על זיעתן של חיות:
זהר א, דף יב ע"א דאצטריך לארכא כו'. ר"ל לקשרא ד' מלכות בו"ק ולקבל לה ברכאן ממנו מה שקבל מאו"א זהו התקשרות ד' בח'. ובא' טיבו דעתיקא כנ"ל וכמ"ש שם (לקמן בסוף זה החלק) ואמרו בדלי"ת ושפיר כו' ובעי ב"נ לארכא בה ולאמשכא לה ברכאן מאינון שית סטרין שית בנין עלאין ע"י דצדיק [שלכן הכל באחד נגד צדיק כנ"ל]:
זהר א, דף יב ע"א ואמר שם בעי לאמשכא ברכאן כו' ולבתר להאי בת דל"ל אחסנתא בבית אביה ואמה אלא האי ברא כו' אלא דאית לה מזוני מן ברא אלא בעי לארכא בהאי דל"ת ותמן אמרי כמה בעי ב"נ לארכא בה כשיעורא דימליך יתה לעילא ולתתא ולארבע זוויין דעלמא, רזא דשית סטרין עלאין דכלהו אתחברן עמה כו'. וכל השיעור הזה צריך להאריך הכל בד' כמ"ש (ברכות יג, ב) כל המאריך באחד כו' ולבד בד'. וז"ש כיון דאמליכתיה למעלה כו' שצריך להמליך בו"ק שזהו חבור מלכות בו"ק. ואמרו להאריך ימים על ממלכתו ימים ו"ק, על ממלכתו:
זהר א, דף יב ע"א והיינו דכתיב כו'. שלכן נקראת דלי"ת שהיא יבשה ממים כמ"ש והאביונים מבקשים מים ואין כו' ארץ לא שבעה מים וכמ"ש במאמר הנ"ל בגין דהאי אתרא דדלי"ת היא ול"ה נהורא מדילה ובעי ב"נ כו'. שסוד הדל"ת שחסרה מוא"ו שבתוך הה"א שהוא קיבולה מו"ק:
זהר א, דף יב ע"א ואמר דד' דאחד גדולה. ר"ל הוא רמז וסימן התקשרות בדרגין דלעילא שאז היא גדולה כמ"ש שם דהכי אוליפנא ברזא דק"ש דבעי ב"נ לייחדא למאריה כו' [ר"ל יחוד של שית תיבין בא"ס כמש"ל] וכד מטי לאחד כו' וד' רבתא אתדבקותא דכ"י דאיהי חולקא דדוד דאקרי עני ואביון כד אתדבקת לאינון דרגין דלעילא דרמיזין בא"ח כדין איהי רבתא כו':
זהר א, דף יב ע"א ולבתר דאתקשרת כו' אחרנין דלתתא. ר"ל בשית היכלין דלתתא כידוע בו"ק דילה והוא בבשכמל"ו כמש"ו. ועי' לקמן בדף י"ח (ח"א יח, א) בפ' יקוו המים באריכות. וד' הנ"ל הוא עצם שלה בהיכל ז':
זהר א, דף יב ע"א כדין מה דהות יבשה כו' למעבד כו'. הוא התפשטות ו"ק דילה ונעשית פרצוף שלם. וע"ל דף ט"ו ע"ב (ח"א טו, ב) הארץ דא אלקים כו' עי"ש:
זהר א, דף יב ע"א ארעא רעיא. ר"ל שזהו לשון ארץ:
זהר א, דף יב ע"א וע"ד כי טוב כו'. כמ"ש (ברכות י, ב) והטוב בעיניך עשיתי שסמך גאולה לתפלה:
זהר א, דף יב ע"א מכאן ולהלאה תדשא וכו'. ר"ל שבויקרא אלקים אתעבידת ארץ למיעבד פירין אבל עכשיו אתתקנת למיעבד והוא בתפלה ששם הייחוד גמור ושם מוציאה כל האוכלוסין אח"כ בקדושה דסדרא והכל בתפלה כמש"ל דף י"ח ע"ב (ח"א יח, ב) תדשא הארץ דשא עשב וגו' השתא אפיקת חילא באינון מיין דאתכנשו לאתר חד ונגדין בגווה גו טמירו סתימאה ונפקין בגווה טמירין עלאין וחיילין קדישין די כל אינון בני מהימנותא מתקנן לון בתקונא דמהימנותא בההוא פולחנא דמאריהון כו' וקיימין לאתתקנא בשעתא דב"נ אתיין לפולחנא דמאריהון בקרבנא דמאריהון ובצלותהון כו' עי"ש. והכלל כי דשא הוא חציר שהן מלאכין שליטין ועשב מזריע זרע הן אופנים וחיות וכרובים ועץ פרי עושה פרי הוא דיוקנא דאדם, דו"נ, "עץ פרי" נוקבא, "עושה פרי" דכר. ועי"ש. וכ"ז הוא עיבורה ואח"כ הוציאה וזהו ותוצא הארץ:
זהר א, דף יב ע"א פקודא רביעאה למנדע כו'. ה' הוא ז"א ואלקים נוקבא. בתר דאזעירת גרמה בבריאה צריך לידע ולצייר האמונה בזאת בלבו שהכל אחד וכל הענינים הכל מצדנו וכמ"ש בא"ר דלית יום אלא מסטרא דידן ולית לילה אלא מסטרא דידן יום א' יו"ד על ה' וכו' והיה ביום ההוא יהיה ה' כו':
זהר א, דף יב ע"א לאתכללא מארת חסר. שהוא מלכות חסר וא"ו שהוא ד' חסר וא"ו שבתוכו כנ"ל:
זהר א, דף יב ע"א בשמא דשמים. והוא השמים לה':
זהר א, דף יב ע"א ולית בהון פרודא. וזהו "ברקיע" עם ב':