זהר א, דף קיב ע"ב מאי את דא דרגא קדמאה וגו' הענין כי ה' אלדי"ך נתבאר בזוהר ובפרט בפרשת ואתחנן בא' משני מקומות או בחכמה ובינה או בת"ת ומלכות. לזה נשמר שאין לפרשם הנה בא' מהם. מפני שאם כוונ' הכתוב כך הי' לו לומר לה' אלדי"ך תירא והי' ממש לה' אמנם השתא דקאמר א"ת משמע דלאו לה' ממש קאמר אלא את שהיא המ' דרגא קדמאה ממטה למעלה. וא"ת א"כ היה ראוי שיאמר א"ת תירא ה' אלדי"ך למה לי'. לזה אמר אתר דחלא דקב"ה כי מדה זו היא מדת היראה והענין כי לא יירא האדם מן הדקות הגדול וכיוצא. אמנם ירא מן הפחד והגבורה החזקה מפני שיש לאדם לירא מן הדין וכיון שפעולת כל השמות העליונים הדין הוא במדה זו. לזה אמר כי יראת ה' אלדי"ך הוא סוד הספיר' הנעלמות. פתח כניס' להם ודרגא קדמאה קודמת אפי' לבחינת אלדי"ך אף אם נבארה במלכות הוא את. והוא מקום היראה מפני שבה הדין ובה תלויים כל הכחות מכין ועונשין ופועלים בגבור' וז"ש דרגא קדמאה דחלא דקב"ה. כי מלת קב"ה יכלול כללות גדול קדו"ש ת"ת ברוך יסוד הוא מלכות ויש דרכים אחרים. ולהיות יראה זו כוללת יראת האדם מבעל הדין המשתמש במדה זו ולא במדה עצמה לבד דקדק או' דתמן בעי בר נש לדחל' מקמי מארי' דהיינו להורות נעלם במדה זו ויצדק עתה אומרו את ה' אלהי"ך שהוא מארי' ודאי פועל דיניו וגבורתי' במדה זו. עוד דקדק על ענין זה אומ' בגין דאיהו בי דינא בית לדין והדיינים נכנסים בתוכו ופועלים הדין ודנים והיינו ה' אלדי"ך מתוועדים בבחינת את. ודנים שם ובחינת את בית ועד לדינם: ואו' ואותו תעבוד וגו' הענין כי נרמז בפי' ב' חבורים הא' מאת לאות באומרו ואותו כי הוא"ו מוסיפ' ומחברת אותו לאת הנז' ולזה אמר דא דרג' עילאה דקיימא על האי דרג' תתאה להיותם סמוכות בתוכפת העליונה על התחתונה ראוי שיבא ממש במלה משותפת לשניהם בתוספת מועט. גם נרמז בכתוב חבור ב' מאות לאת בבא מלת אותו בוא"ו בסופו כמור' עלאת הנז' כי היסוד נק' אות לבד ובאומ' אותו מורה על דביקותו במלכות. וז"ש את ואותו דא בדא דבקין פי' כי כחשק התחתון לעליון כן חשק העליון לתחתון גם שיהי' דביקות שלא ימשיך אחריו פירוד. וז"ש ולא מתפרשן ולהורות על תוספת שני ווין כדפי' המורות על שני דבוקים אמר מאי ואותו דא אתר ברית קדיש' אות לעלמין כי הברית נק' אות וכאן נק' ואותו בתוספת שני ווין. ונודע כי העבודה לפניו הוא להתמיד הייחוד והדבוק הנעשה בעסק התורה והמצוה. א"כ אי אפשר שתהיה העבודה במדה ראשונ' כי מדה א' לבדה לא יצדק בה ייחוד א"כ לא יצדק בה עבודה. אמנם יצדק בה יראה שלא ישרף בדיניה אמנם בעלות אל מדה שנית יצדק בה ייחוד בין הקודמת וזאת השנית ויצדק בהם עבודה להתמיד ייחוד שתי המדות. וז"ש דהא פולחנ' לא שריא באת וגו' ודקדק כן מן הכתוב באומרו ואותו תעבוד ולא אמר את תירא ותעבוד הורה שלא תהיה עבודה אלא לאותו דוק'. כדי שלא יהי' נרגן מפריד אלוף וז"ש ובגין דא ואותו תעבוד: ואו' באתר דאיהו דביקות' וגו' הענין כי בני אדם בנשמתם אחוזים בכפירות והם גבורים חסידים בחסד וגבורה מארי תורה בת"ת חוזים נביאים בנצח והוד צדיקים ביסוד מלכים במלכות. הנה אין אדם יודע באיזה מדה יתדבק שמשם אצילות נשמתו. לכך יאחוז בת"ת שבו דביקות כל הספירות והוא גוף האילן שממנו מסתעפין כל הספירות והוא הנקודה אמצעית. וז"ש באתר דאיהו דביקות' של כל הכפירות דאיהו גופא שהוא הת"ת דשארי באמצעית' וגו'. ואו' אתר שביעאה וגו' הענין כי האדם במעשיו צריך לייחד המלכות עם הששה כדי שיהיו יחד שבעה וז"ש ובשמו תשבע כלו' עם המ' תכלול שבעה יחד. ואו' וסימניך ר"ל או' ועבדו את ה' אלדיה"ם ואת דוד מלכם אשר אקים להם והכוונה כי העבוד' לה' אלדיה"ם חכמה ובינה. ואת דוד מלכם שהיא המלכות אקים להם מעפר להיות' מתייחדת עם ו' קצוות שהיא שביעית כלולה משבע: ואו' נטיר ליה תדיר בכל עת הצורך. ולא אעדי אפילו שלא בעת הצורך. ומה דאמר רגלי ולא חסידו סתם להורות על אשתו וכ"ש על עצמו:
זהר א, דף קיב ע"ב שדר שכינתי' אשה לאשה וזכר לזכר והטעם שנקראת האשה רגלי מפני שהיא שוכבת מרגלותיו:
זהר א, דף קיב ע"ב ד"א רגלי חסידו וגו' וירצה פי' רגלי כמשמעו הילוכו וזה שהב"ה הולך עמו וז"ש דאזיל עמיה קב"ה. ואו' בההוא לילי' דרדף וגו' ליליא מלכות דאתקשר בחשוכ' בגבור'. וא"ת לימא ממש בחשך בגבור' מנא לך דהיינו לילי' שכינת' וגו' לזה אמר ואברהם רדיף ולילי' וגו'. ואו' דפליג רחמי מן דינא ליל דין לילה רחמי מחצות ואילך. והב"ה חלק ליליא לשתים והפריד הרחמים מן הדין וזה כדי שלא יהי' להם שריד ופליט בכח הרחמים. ועוד כדי שימותו במכות אכזריות וז"ש בגין למעבד נוקמין לאברהם מיני נקמות:
זהר א, דף קיב ע"ב ואו' דאיהו ואליעזר וגו' דהיינו חסידו אברהם. איש אליעזר:
זהר א, דף קיב ע"ב רש"א וגו' קשי' ליה בפסוק אומ' רגלי חסידיו ישמור משמע שמיר' לבד ואח"כ אמר ורשעים בחשך ידמו שהוא נצחון לא שמירה לבד. לזה פירש כי אברהם לא הי' הנצחון מצד מדתו לכך צריך שמירה מן הרשעים שלא יזיקוהו. וז"ש רגלי חסידו דא אברהם. וכד נפק לנגד האויבים אשתתף בהדיה יצחק ובסוד הגבור' נפלו קמיה וז"ש בחשך דהיינו גבור'. ואו' כי לא בכח וגו' ר"ל כי לא בכח דהיינו שם מילוי המילוי שהוא כ"ח אותיות שבבינ' שהיא על החסד יגבר איש לפעול כח הגבורה שבה ביטול הרשעים ולכך רשעים בחשך ידמו:
זהר א, דף קיב ע"ב דבר נש רחים לי' לקב"ה. ולעולם דבק עמו בסוד אהבת חשק העבודה לא יטריד מחשבתו ממנו אפי' בהיותו עוסק בהבלי העולם להחיות עצמו. וכיון שאפי' באותם המעשים הוא דבק ולא יטריד מחשבת האהבה. א"כ גם הב"ה אינו מתפרד ממנו לעולם נמצא דקב"ה רחים ליה בכל מה דאיהו עביד שאין עסקו בעניינים ההם מטריד האהבה. ואגב אורחי' הב"ה נטיר אורחוי בדברים ההם ג"כ. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קיב ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. ורשעים בחשך ידמו וגו'. כבר ידעת יצחק נק' חשך דינ' קשיא כי זהו סוד ותכהין עיניו וגו' משום דמיני' נפיק קליפת חשך ומיניה אתזן. ואו' כי לא בכח קרא את הימין כח כנודע מפסוק ימינך ה' נאדרי בכח עכ"ל.
זהר א, דף קיב ע"ב גיליון ולא מתפרשאן לעלמין. תימה דהא אמרי' בכמה דוכתי דמתפרשן כדכתיב ונרגן מפריד אלוף ולעיל בסמוך אמ' דהא אתתא יכילת לאתפרשא. ואולי ה"ק כל זמנא דלא אתעדי תתאי בחוביהון צדיק וצדק כחדא. מספר לבנת הספיר. ואפשר לומר פי' דלא מתפרשן אין ראוי להפרישם. א"נ הכא במלכות דאצילות דעלה אתמר אני ה' הוא שמי עיין ברעי' מהימנ' פ' כי תצא ור"מ בפ' פנחס רכ"ה א' אתוון דיהו"ד דאצילות לית בהון פירודא וגו' ושם רנ"ח ב'.
זהר א, דף קיב ע"ב חסידו כתיב וגו' קפ"ט א'. ובשמו תשבע אתר שביעאה וגו' נר' שהוא החלק שבמ' הנק' ציון מקום חבור היסוד ושם אחיזת דהע"ה מקום ביסוד היסוד בו ועכ"א אליך כסיתי ובבלק ר"ד ב' אתא דוד לאתין חופאה וגו' וז"ש ואת דוד מלכם כמו את בריתי אקים והשתא מאי דכתיב לעיל בסמוך מאי את דא דרג' קדמאה וגו' היינו מדרג' ראשונה לנו שבמ' שמשם יראה רגליה יורדות מות והיינו בגין דאיהי בי דינא דקאמר אבל אתר שביעאה וגו' הוא מקום שבמלכות המכוון נגד היסוד שהוא שביעי והיינו דלא קאמר דרגא שביעאה אלא שביעאה דדרגין:
זהר א, דף קיב ע"ב אע"ג דחילא אשתכח תדיר בימינא וגו' נ"ל סמך לזה ימינך ה' נאדרי בכח וגו':
זהר א, דף קיב ע"ב והרא"ג כ' דתמן בעי בר נש לדחל' קמי מארי' בגין דאיהו בדינ' ה"ג פי' את היינו המלכות שהוא מקום הירא'. דא דרגא עילאה דקיימא יסודה דאיהו גופא ת"ת. אתר שביעאה דדרגין היינו הבינ' הרוכבת עליהם ומלת בשמו הי' המלכות. הכוונה שתשפיע למלכות הנקרא שם סוד השביעיות שבבינ' ז' פ"ז מ"ט שערים שבה והכי איתא בפ' בראשית דף מ"ז. וסימניך את דוד מלכם לעיל קאי דפירש דמדקאמר את ה' אלהיך תירא ולא קאמר לה' ש"מ שהי' המלכות ועתה הכריח כן מדכתיב את גבי דוד ש"מ את מלכות הוא מדתו של דוד:
זהר א, דף קיב ע"ב ועתה השב את אשת האיש ר' יהודה פתח ואמר רגלי חסידו וגו' ד"א רגלי חסידיו וגו' לפי' ראשון פי' רגלי שהי' אשתו ולהאי פירוש' הו' רגליו של אברהם. דא ליליא מלכות דאתקשר בחשוכא היינו הגבורה. ויכום מ"ל שכן כתיב הוא ועבדיו. וקב"הקטיל לון הה"ד ורשעים בחשך ידמו כלומר וגומר ומסיפיה דקרא מוכח כי לא בכח יגבר איש כלומר לא בכחו גבר איש שהו' אברהם. אלא בכח השכינ' וחיילי' ואי לאו דאשתתף וכו' הה"ד ורשעים בחשך ידמו היינו הגבורה שהי' חשך לרשעים נשתתף עם חסידו אברהם. ד"א רגלי חסידיו ישמור בשעתא וכו' על אברהם מפרש לי' כדמסיק ואומר בשעתא וכו' שהיא הצעה בדרך כלל בשעתא דבר נש רחים וכו' ונטיר אורחוי וחזר אל דרושו באברהם ואמר ת"ח וכו'. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קיג ע"א ובגין כך רגלי חסידיו ישמור ודא הוא אתת' וגו' כבר ידעת כי סוד הרגלים היא סוד השכינה כמ"ש והארץ הדום רגלי ונק' כן על שהיא סוף הספירות בערך הרגלים אל האדם וזה בסוד היכל לבנת הספי' ע"ש בפ' פקודי. הרח"ו נר"ו:
זהר א, דף קיג ע"א גיליון ואו' בעי בר נש לערק' וגו' בפ' מצורע דף נ"ד איתא שצריך לערק' מכל סחרני' ובפ' וישב קפ"ב ב' כד דינא אתער ומותא אשתכח וגו' בעי לאסגרא גרמיה ואולי דינא דמותא שאני אי נמי בשעתא דדינא שריא ועדיין מות' לא אשתכח בעי לערק' וכד מות' אשתכח בעי לאסגר' גרמיה עכ"ל:
זהר א, דף קיג ע"א מדרש הנעלם
זהר א, דף קיג ע"א הה"ד ראשך עליך ככרמל זהו נבוכדנצר הה"ד תחותוהי וגו' פי' כי נמשל להר הכרמל שיש בו חיות רבות וכך הוא כל האומות הנמשלות לחיות היו תחת רשותו ומסתופפים בצלו. עכ"ל הרח"ו נר"ו. ועי' מה שכתבנו בספר אור הגנוז בס"ד:
זהר א, דף קיג ע"א והרא"ג כ' אלין פרעה ואבימלך דקב"ה עבד בהו דינין בליליא כלו' להאי פירושא ניחא דמלת בחשך הוא ממש חשך הלילה שכך היו המכות בלילה. לא כן בפירושא קמא דפי' בחשך היא הגבורה דלא כפשוטו:
זהר א, דף קיג ע"א וה' פקד את שרה. דא אתר צרורא דנשמתין צרירן ביה ה"ג והיא השכינה וההכרח הוא דאלו מלאך ממש הא אמרי' במדרש גדולים צדיקים ממלאכי השרת וכו' אלא ודאי אינו מלאך ממש אלא צרור' דהיינו מלכות: קיימן תמן נר' להוכיח שאפי' שהצדיק חי בעה"ז נשמתו עומדת לפני השכינה שהרי יהושע כ"ג חי היה כדמפרש ואזיל: ודא הוא מלאך ה' כלומר עם כל זאת המעלה שיש לה שהיא צרורא דחיי מ"מ מלאך ה' איקרי שליח מן קדם ה' כמבואר בפ' בלק. בעי בר נש לערקא בפ' מצורע דף נ"ד נראה שצריך לברוח אפי' מכל סחרני מתא. והוה תבע גרסי':
זהר א, דף קיג ע"ב לא אתעביד פלגו ניסא ופלגו דינא כי הכל הוא ע"צ הגובר או דין או רחמים ואיך יבא ההנהג' לחצאין. עד דאשתלימו בחובייהו כלומר עד שכל א' מהם תתמלא סאתו כדי שכשיבא הדין יבא בכלם ולא בפלגו. הה"ד וכו' והענין שהרי יושבי הארץ היו ז' עממין ולמה הזכיר האמורי לבדו אלא ודאי ה"ק ודור רביעי ישובו הנה שהם ישראל בדור רביעי ולא קוד'. אעפ"י ששלמו עונות הששה עממין וברשעת הגוים מורישם מפניך. מ"מ עון האמורי לא נשתלם ואין הקב"ה עושה דין עד שתתמלא סאת כלם: ה"ג מאן אמר ליה דא מלאך ה' ואי תימא ויאמר ה' אל השטן ת"ח הכי נמי למשה בסנה וירא וכו'. וה"פ מאן אמר ליה דא כלומר מי היה לו כח לומר לשטן כך יגער ה' וכו' אלא השכינה שהיא נק' מלאך ה' ואעפ"י שכתוב ה' לבד הוא מלאך ה' הנז': ואי תימא כלומר כיצד אתה אומר כך שהוא המלאך שהרי כתיב ויאמר ה' משמע שהוא הת"ת. ת"ח וכו' שכן מצינו דומה לזה למשה דכתיב בתחלה וירא מלאך ה' שהיא השכינה ומסיים וירא ה' אלא ודאי הוא המלאך הנזכר שכך הוא המנהג לזמנין מלאך ולזמנין ה' וכן ג"כ כאן וההכרח מדלא קאמר הנני גוער בך: וכבר פי' בפר' ויקהל דף רט"ו הטעם דכד אתנהירת משמשא כדין אתקריאת יהו"ד וכו'. והכא נמי כשראתה השטן עומד על ימינו של יהושע לשטנו קבלה הארה מהשמש כדי לומר יגער ה' בך השטן. א"ל ר' אלעזר האי למאי אצטריך ענין העריפ' הזה למאי אצטריך שאלמלא היה קרבן לכפר היה ראוי ליקרב ע"ג המזבח בזביחה וזריק' כשאר חטאות ואשמות. אבל עריפה ובקופיץ לא נראה שהיא לכפרה א"כ למאי איצטריך. דאתמשך בתר דא היינו הקליפה ואומרו דא ע"ש שהיא מזומנת תדיר לאסטאה ע"ד שפי' בזוהר פ' פקודי על מלת אלה שהם הקליפות שנק' כן ע"ש שהם מזומנים תדיר. מעונשיה עונש המות ואו' מעונשיה בכינוי כי הוא הגורם הכל עולה ומשטין יורד ונוטל נשמ'. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קמג ע"ב מסטרא דחולקי' דיעקב הוו ומדילי' נטל מסטר הקדוש' דהיינו ויתן לך האלדי"ם וגו' כדמסיק לקמי' ר' שמעון:
זהר א, דף קמג ע"ב הוה קא בעי יצחק שלא בדין.
זהר א, דף קמג ע"ב עבד קב"ה וגרם במה שגלה הסוד לרבקה וסייעו בערמתו.
זהר א, דף קמג ע"ב ולאדם אמר היינו שופרי' דיעקב כעין שופרי' דאדם כי שמעת לקול אשתך היינו ועתה בני [וגו' אך] שמע בקולי ולך קח לי.
זהר א, דף קמג ע"ב ותאכל מן העץ דהיינו עץ הדעת טוב ורע היינו שני גדיי עזים הא' טוב חטאת לה' והא' רע לעזאזל.
זהר א, דף קמג ע"ב פירין ואיבין כדקא יאות שלא יהיו שמנים.
זהר א, דף קמג ע"ב בעצבון תאכלנ' היינו הקליפ' הזכר נקרא עצבון והנקב' עצב. ותאכלנ' נוקבא בעצבון דכורא ולהכי קאמר במקום עצבון ומטל השמים. וקוץ ודרדר היסוד בקדוש' בה תליין קוצי אותיות על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. והחצונים קוצים בכרם במקום צדיקים. ולכך במקום וקוץ ודרדר ורוב דגן ותירוש שהוא מהיסוד והיינו ג' ברכות מג' מדות נגד ג' קללות מג' קליפות.
זהר א, דף קמג ע"ב בזיעת אפך וגו' נודע האף חצוני כמו והרבה להשיב אפו והנה זיעה ומותר החצוני מוליד' כמה מחבלים לוקטים הברכ' וכך קבלתי כי השדים נזונים מכל מה שחסר התבואה שאינ' מוציא' כראוי וזהו בזיעת אפך בחברת המחבלים תאכל לחם והיינו שאדם זן ועובד לבני לילית וכאן להפך ובני נכר לילית וסמאל אכריכם וגו'.
זהר א, דף קמג ע"ב באתריה מלכות.
זהר א, דף קמג ע"ב חולקי' ת"ת ועשו אתרי' לילית וחולקי' סמאל. שמים העליונים ת"ת וארץ העליונ' מלכות ואמר לעילא לעילא תרי זמני לרמוז כי לא לבד בקדושי' דהיינו מצד העשי' או היציר' או הבריא' אלא למעלה בסוד האצילות.
זהר א, דף קמג ע"ב תו יעקב לעילא. אינו פירוש שני אלא כדמסיק לקמי' בתחיל' נטל יעקב לעילא לעילא דהיינו שהברכות מתקיימות באצילות ודוקא באצילות לעילא לעילא ולא ביציר' לתתא שהרי שם הגלות וכן בשכינה אמנם לעתיד תו יטול יעקב לתתא שגם ברכות יעקב יש בהם פי' כפשטם בגשמות אמנם עשו לתתא ואין לברכותיו בעולם האצילות לכך נוטל למט' ונוטלם מיד ולעתיד לבא אין לו לא למעל' ולא למטה. כי חלק ה' עמו ולעולם דבקים בו לא הוא נוטל עם אחר ולא הם נוטלים אלוה אחר כלל ח"ו.
זהר א, דף קמג ע"ב ת"ח בשעתא דשארו לנטלא וגו' דהיינו שהתחילו להתקיים דברי יצחק מיד יעקב נתדבק באושר הנשמה והעבודה לאל ית' דהיינו חולקי' לעילא והתחיל לבנות בית לשכינ' שאחר שנתברך הלך להוליד י"ב שבטים וגו' אמנם עשו מיד הצליח בגשמי א"כ זהו עדות על פירוש הברכות.
זהר א, דף קמג ע"ב ר' שמעון אמר הדרוש הזה שאמר ר' אלעזר ממש בהכרח הפסוק שהרי מדאמ' יצוא יצא מור' ששכינ' היתה שם ונתברך יעקב ברוחני א"כ נטל לעילא ואח"כ כשיצא יעקב יצאת השכינ' נמצא שנתברך עשו בלא שכינ' ע"י יצחק לבד בגשמי למטה. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קמג ע"ב והרא"ג ז"ל כ' מסטרא דחולקיה דיעקב היינו פי' ויתן לך משלך שהברכות הללו היו ראויים ליעקב ואם היה יצחק נותנן לעשו הי' גוזלן משלו ובג"כ וכו' לנטלא מדילי' וכיצד הם שלו ת"ח בשעתא וכו'. בעצבון תאכלנה לקבל דא ומטל השמים וא"ת נתקן ע"י ברכת ומשמני הארץ וי"ל כי משמני הארץ אינם נעשים כי אם ע"י הגשמים ויומא דמטרא קשה כיומא דדינא ואין בני אדם שמחים אמנם בזמן הטל שבא ברוב השנה העולם שמחים והפירו' גדלי' בלתי עצבון ונמצא העצבון נתקן ע"י הטל. לקבל דא יעבדוך עמים שלא תזוע אתה בטורחך אלא אחרים יעבדוך עמים והם יזועו ואתה תנוח. וכלא נטל יעקב וכו' כלומר אינו יכול להאריך בכל הדברים המקבילים אלא דרך כלל וכלא נטל יעקב דא לקבל דא. בעשו כתיב משמני הארץ וגו' מדשני שמע מינה ארץ דלתתא ושמים דלתתא. ה"ג לחקל תפוחין קדישין ומשמני הארץ דא ארץ החיים וכו' והשאר צריך למוחקו. יעקב לעילא לעילא עשו לתתא לתתא כי יעקב הוא בשמים וארץ דאצילות שהם עליונים על הכל ועשו לא בשמים וארץ דבריאה ולא דיצירה אלא בעשיה הגשמית שהיא למטה מכלם חולקיה לעילא בלא דלת גרסי': ת"ח בשעתא וכו' כלומר מיד יעקב נטל לעילא ועשו לתתא כדמפרש ואזיל. ר' יוסי בר"ש וכו' כלומר ראיה לדבר דהא רבי יוסי בר"ש שאל על זה והשיבו ר' אלעזר ואמר מיד יעקב נטל לעילא ועשו נטיל לתתא. ה"ג ההוא מלכו דעשו דנטיל בהאי עלמא יהא ליה לקב"ה בלחודוי וה"א דהמלוכ' דייק. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קמג ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. ת"ח בשעתא דההוא נחש וגו' כל זה מבואר מדברינו.
זהר א, דף קמג ע"ב אמר ר' חזקי' והא וגו' א"ר שמעון וגו' תירץ ר"ש כי ביעקב נאמר ויתן לך האלדי"ם א"כ אלו השמים והארץ הנז' ביעקב וכל ברכותיו הם למעלה בקדושה אמנם בעשו לא נאמר שהיו ברכותיו מצד השי"ת עוד יש הפרש אחר והוא כי ביעקב התחיל מלמעלה ובעשו התחיל מלמטה וזה יור' על מקום ברכותיהם. והענין כי הנה ביעקב התחיל מלמעל' בקדוש' וכמ"ש ויתן לך האלדי"ם והנה אותו טל הרומז ביעקב הוא בא מאת אלדי"ם. והענין כי ידעת סוד הטל כי הוא סוד השפע דנחית ממוחא דברישא דא"א כי לעולם מחשבה הויא בחשאי וכן הוא סוד הטל יורד בלתי עבים ורוחות כלל וזה להיותו נמשך ממוחא עילאה דתמן מחשבה בחשאי ונמשך דרך שערות אריך אנפין אל רישא דז"א הנק' שמים כנז' באדרת נשא וזהו מטל השמים ולבתר דנחית תמן כדין אזדווג שמים בארץ ואז נחית ההוא טלא מן השמים הוא הת"ת אל המלכות ואז נק' משמני הארץ ואחרי היותו בארץ החיים אז האלדי"ם שהוא הארץ הנז' יתן לך מאותו השפע שירד אליו מלמעל'. הנה נרמז סוד השפע היורד כסדר מעתיקא לת"ת ומת"ת לארץ החיים ולכן נז' ונסדרו ברכותיו כסדר הזה. אמנם בעשו נאמ' בהפך כי התחיל בסיום הכל שהוא ארץ התחתונה השפל' עלמא דלתתא ומתמן סליק אל השמים שעל גבה שהם הרקיעין של העה"ז נמצא כי הוא לתתא לתתא אבל יעקב הוא לעילא. נמצא כי ביעקב התחיל מן רום המעלות למעל' למעל' ולכן היו ברכותיו למעל'. אמנם בעשו התחיל מן הקצה תחתון שפל השפלים בהאי עלמא נמצא כי ברכותיו היו למטה בעה"ז. ויש בכאן טעות סופרים וצרי' להגיה כל תיבות אלו שהם דא ארץ דלעילא ארץ החיים בעשו כתיב משמני הארץ ביעקב משמני. כל תיבות אלו הם ט"ס. וכך צ"ל ומשמני הארץ דא ארץ החיים דלעילא וגו'.
זהר א, דף קמג ע"ב תו יעקב לעילא ותתא וגו' אמר כי אח"כ אשר הכרחנו כי ברכות יעקב היו מלמעל' א"כ בודאי כי מי שיש לו ברכות עליונים כי גם יהיו לו ברכות תתאין כי אלו התתאין נמשכין מהעילאין והם משועבדים אליהם ומהם נמשכים וא"כ מי ששולט בעלאין בהכרח דישלוט בתתאין וא"כ בהיות לו ברכות לעילא מעצמו נמשך כי יש לו ברכות דהאי עלמא. אמנם עשו שאין לו אלא ברכות דלתתא א"כ אינו הכרח שג"כ יהיו לו ברכות דלעילא כי אין העליונים משועבדים לתתאין ולכן אין ברכותיו אלא לתתא אמנם יעקב ברכותיו לעילא ותתא. גם הכרח אחר לזה והוא או' ופרקת עולו וגו' ואפשר כי מחמת קושי' זו הקדי' הקדמ' זו באו' תו יעקב לעילא ותתא וגו' והענין כי אם ברכותיו של יעקב הם לעילא בלחודייהו א"כ כשאומר והיה כאשר תריד ופרקת וגו' בהכרח הוי דקאי אאותן ברכות דיעקב כי יתגבר עשו על ברכות יעקב וא"כ הוי בהכרח דאז יאבד יעקב ח"ו ברכותיו העליונים ויטלם עשו חלילה חלילה. אמנם עתה אשר היו ליעקב ברכות תתאין ג"כ א"כ והי' כאשר תריד אז ופרקת עול אותן הברכות תתאין מעליך ותטלם אתה ולא הוא אמנם בברכות עלאין לעולם הם דיעקב בכל הזמנים ואין לעשו שום חלק בשום זמן. וכל מה שאמר ופרקת וגו' קאי אברכות תתאין דיעקב אבל בעלאין אי אפשר לפי כי לעולם הוו ישר' חלק ה' ויעקב חבל נחלתו ולא יחליפם באומה אחרת לעולם דוגמת נחלה וירוש' כי אין לה הפסק ולכן נק' נחלתו ודוק.
זהר א, דף קמג ע"ב גם הביא ראי' מהמוחש בעין כי תא חזי בשעתא דשרו לנטלא ברכאן וגו' פי' כי להיות שיעקב נטל לעילא ותתא לכן כאשר התחי' עשו בגדולתו ופרק עול יעקב מעליו בסוד ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישר' הנה התחיל עשו בברכות דהאי עלמא ויעקב הלך בשעבוד ובגלות מצרים א"כ זה יורה כי אין ענין פריקת עול רק למטה בברכות תתאין דהאי עלמא אמנם ברכות עילאין לעולם הוו ליעקב כן הי' כי הוא נטל אח"כ התור' וקבלת החלהות עליו כי לעולם יעקב חבל נחלתו:
זהר א, דף קמג ע"ב ר' יוסי בר"ש וגו' השאלה מבוארת וכן התירוץ מבואר כי לא נפל דבר א' מכל דברו הטוב לעולם אמנם הענין הוא כי רצה הב"ה לסלק את עשו מהרה מן העול' שיקבל ברכותיו תחיל' כי מהכרח הי' שיתקיימו ברכותיו של אותו צדיק יצחק אע"ה ולכן רצה יותר שיתקיימו ברכותיו של עשו תחילה שהם לתתא בהאי עלמא ואח"כ יירש יעקב לעולמי עד שתי ברכותיו ברכות עילאין ותתאין וישתאר שלים בכל ברכאן והכל שלו מש"כ אי הוה נטיל יעקב בקדמיתא ברכאן דיליה דאי הכי יצטרך שימשכו ברכות עשו לעולם כי אחר שכבר נטל יעקב חלקו תחיל' אין לו עוד חלק כי כבר נטל חלקו ולכן היה הדבר להפך כי עשו נטל ברכאן דיליה ואתקיימו ולבתר יתאבד מן עלמא כי אין לו עוד חלק בברכות בזמן דכתיב ועלו מושיעים וגו' ואז ישתאר לה' המלוכה ויעקב אשר הוא חבל נחלתו ית' יתקיים לעד:
זהר א, דף קמג ע"ב והנה היות שתי הברכות מתקיימות בזמן אחד אי אפשר כי הלא יצחק אמר את אחיך תעבוד והי' כאשר תריד וגו' כי אי אפשר ששניהם יתברכו כא' רק כשזה נופל זה קם ולכן קם עשו תחיל' ונפל יעקב ואח"כ בביאת משיחנו ב"ה יפול עשו ויקום יעקב קימה שאין אחריה נפיל' לעולם.
זהר א, דף קמג ע"ב ובההוא זמנא כתיב ועלו וגו' תירץ עם האמור קושיא אחרת גדול' והיא כי היאך אומר והיתה לה' המלוכה וכי לעולמי עד המלוכה שלו ית' היא והנה ח"ו יש כאן פתחון פה למינים באו' שאינו שולט הוא ית' בזמן הזה חלילה וחס. אמנם הכוונה כי השי"ת לעולם ועד הוא מלך ומלך וימלוך ואמנם יש שתי מיני מלכיות א' למעל' והם סוד ברכאן עלאין דיעקב. והב' לתתא בהאי עלמא והם סוד ברכאן תתאין דיעקב ולהיות כי עשו נטל תחילה לתתא לכן הב"ה הוא מלך בעליונים ויעקב חבל נחלתו במלכות עליון ובברכאן עלאין אמנם ברכות דלתתא והוא מלכות תתאה דהאי עלמא אנח לה קב"ה ויעקב לעשו דיטול לה בקדמיתא. והענין כי מסר קב"ה ממשלת העולם ושלטנותו אל השרים העליונים וזהו ענין המלוכה שניתנה לשרים ובערך זה הוא שאנו אומרים שנתן המלוכה לשרים אבל נודע כי כלם נכנעים תחתיו ומאתו הם מקבלים המלכות ואינן עושין דבר חוץ מרשותו וגזרתו אמנם בערך אשר נתן להם השולטנות עם היותם עבדים אליו ועל פיו יצאו ועל פיו יסעו בערך זה לבד נק' הם מלכים אמנם לעתיד אפי' אותה המלוכה שנתן להם כבר יסלקה מהם ולא ירצה להיות תחתיו מלכים משועבדים אליו לנהג העולם אמנם הכל יהי' על ידו בלתי שום סרסור וז"א ועלו מושיעים וגו' ואז והית' לה' המלוכה בה"א הידיעה כלו' אותה המלוכה אשר מסרה לשרים אותה בעצמה יקחנה לעצמו והוא בידו ובעצמו ינהיג העולם ולא ע"י זולתו. וז"א והיה ה' למלך על כל הארץ פי' כי עד עתה הוא מלך בארץ ישראל לבדה אבל שאר אקלמים של העולם מסרו לשרים אמנם אז כאשר יהיה ה' למלך על כל הארץ בכללה אז יקרא ה' אחד כי עתה יש מלכים רבים בעול' אמנם אז יהי' מלך א' לבדו שהוא ה' ית' והוא יהי' אחד מיוחד במלכותו ולו המלוכ' בלי שיתוף אחרים.
זהר א, דף קמג ע"ב ויהי אך יצא יצא וגו' ביאר ענין או' ב' פעמים יצא יצא והיל"ל ויהי אך יצא יעקב אלא הענין כי הנה בבוא יעקב לפני אביו עאלת עמיה שכינתא ועתה ביציאתו כי היה נכנס עשו הלכה לה השכינה משם עם יעקב ועאל גיהנם עמיה דעשו כי א"א שימצאו שם שניהם ג"ע וגיהנם ביחד השכינה והקליפות ולכן רמז כי כשיצא יעקב גם השכינה יצאה עכ"ל:
זהר א, דף קמד ע"א ויעש גם הוא מטעמים וגו' יקום אבי דבוריה הוה בעזות בתקיפו. אם תאמ' מלת יקום אבי כטעמו בתורה דהיינו יקום שופר מהופך אבי קדמא יורה על החיזק שאין המלות בטעמים המטעמים המלות שיורה שדבר תחנונים כגון אזלא גריש או רביע וכיוצא. ועוד המלות בעצמן יורו הענין שהרי יעקב אמר אבי קודם כל דבר הרי קראו לבד ועשו התחיל בקימה קודם קריא' כאומר יקום אבי. ועוד שאמר קום נא לשון בקשה ועוד שאמר קום נא שבה מורה על המתנה והתיישב הרוח אמנם עשו אמר יקום אבי ולא אמר ישיבה כלל. ועוד או' יקים ויאכל מציד בנו כמאן דלא מליל עמיה כדרך הגדולים לצוות סתם לכל הבא או רמז שיהי' מתנכר אל אביו כמאן דלא ממליל עמיה מן הטעמים הנז'.
זהר א, דף קמד ע"א ת"ח בשעתא דעאל עשו וגו' תימה דהא קודם כתיב ויאמר לו יצחק מי אתה ואחר שאמר לו אנכי עשו בכורך כתיב ויחרד לזה נדקדק שאמר ביעקב כד עאל יעקב שכינתא עאלת וגו' לא אמר בשעתא דעאל יעקב וכאן אמר בשעתא דעאל עשו ולא אמר כד עאל וגו' להורות ששכינה הקדימה ליעקב וגיהנם נתאחר ונכנס באותה שעה ולזה לא נחרד מיד יצחק.
זהר א, דף קמד ע"א ומתלבשן בגופא כגוונא דהאי עלמא. ונתפסין ביד ולכך אמר שלחני.
זהר א, דף קמד ע"א ת"ח בגין דשולטנות' דהאי וגו' אלא בליליא דהאי סמאל מצד עכירות הגבורה והדין והיינו בלילה שליטת הדין וכן עשו ישלוט בעת שליטתו דהיינו בגלות שהיא שליטת החצונים. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קמד ע"א והרא"ג ז"ל כ' ויעש גם הוא מטעמי' וכו' יקום אבי דבוריה הוה בעזו' וכו' משמע שלא היה זהיר בכבודו וכן איתא במדר' שבקש אחר הברכות להרוג את אמו דכתיב ושחת רחמיו וגם להרוג את אביו דכתיב יקרבו ימי אבל אבי ופי' ז"ל אני אקר' מיתתו ותימא דבמס' ע"ז אמרינן שהי' זהיר הרבה בכבוד אביו ונר' דמדרשים חלוקים הם ולמ"ד שהיה זהיר בכבודו הרבה יאמר דיקום אבי שלא לנוכח הוא כבוד כמנהגם בערי אדום: וחמא גהינם דעאל עמיה י"ס שמוסיפין עמיה דעשו ולי' שבעין תרעין כדין אמר וכו' ואולי דקדקו כן ממלת עד דהיל"ל גדולה מאד מאי ע"ד ראשי תיבות ע' דלתות ע' תרעין וזהו ע"ד מאד ע' דלתות של גהינם הנקר' מאד כדפי' רז"ל מאד זה גיהנם. בגין דחמא שכינתא ה"ג בעא יצחק למילט וכו' טעות סופר הוא עד ת"ח וכו' ובדקנו בספרים ישנים וליתיה. ת"ח כלא אודו וכו' אולי מלת גם קא דייק כלומר ואברכהו אני וגם רבים ברכוהו. ואתגלימו ומתלבשין בגופא וחוזרים לרוחניותם אחר שקיימו שליחות' והני מילי כשלא נתעכבו בעולם הזה ז' ימים אבל אם נתעכבו ז' ימים שוב אינם חוזרים לרוחניותם והכי איתא במדרש רות מהזוהר וזה אירע לעזה ועזאל שלא יכלו שוב לחזור למקומם. וע"ד אתאבק יעקב בהדיה גרסי'. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קמד ע"א והרח"ו נר"ו כתב. ועשו אחיו בא וגו' כבר נתבאר לעיל דף קמ"ג א' כי יצחק אמר לעשו וצודה לי צידה בה"א והענין כי חשב היות עשו בדרגא דשכינתא ה"א תתאה ואמנם עשו לא בא מן הציד כנ"ל רק מצידו שהוא ציד דיליה בסטרא דיליה ובשדה שלו אשר בו צעקה הנערה ואין מושיע לה ולזה לא אמר בא מן הציד אלא מצידו שהוא דרגא דארור ולא דרגא דברוך וז"א דלא הוה בי' ברכה.
זהר א, דף קמד ע"א יקום אבי דבוריה הוה וגו' כל זה מבואר.
זהר א, דף קמד ע"א ת"ח בשעתא דעאל עשו וגו' הק' דהיל"ל חרדה גדולה אמנם או' עד מאד הוא לומר כי גם בעת העקידה חרדה גדולה נפלה עליו ודאי אבל זו החרדה היא גדולה עד מאד כלומר גדולה יותר מאותה שהיתה לו בעת עקידתו לפי כי בראותו גיהנם נצטער על היות הוראה לומר כי הי' לו אחיזה בקליפות כי הוא חשב היות מטתו שלימה וכי גם עשו היה בקדוש' ולכן נצטער כ"כ בראותו כי יצא מחלציו יורש גיהנם וזה ודאי פגם בעצמו מש"כ בעת עקידתו כי אדרבה הציץ אז בשכינה וכמשז"ל כי לכך כהו עיניו מראות כלו' מפני ראותו השכינ'.
זהר א, דף קמד ע"א כדין אמר בטרם תבא וגו' פי' מה שביארנו לעיל כי בראותו עתה את גיהנם נכנסה עם עשו אמנם בביאת יעקב נכנס עמו השכינ' א"כ ודאי כי יעקב ראוי לברכות ולא עשו א"כ גם ברוך יהיה עתה מידיעתי כי תחיל' היו בלתי ידיעתי כי לא ידעתי שהי' יעקב אך עתה שראיתי כי השכינ' חפיצ' בו ואודי בברכותיו לכן גם ברוך יהי'.
זהר א, דף קמד ע"א ד"א יצחק אמר וגו' כי יצחק לא אמר רק מי איפה הצד ציד ואברכהו כי הי' שואל ותמה מי הי' הצד ציד אשר ברכתיו. ואז ענתה השכינ' ואמר' גם ברוך יהי' כלו' לא תאמר כי תחילה ברכתו בלתי ידיעתך אמנם עתה שידעת מי הוא אתה חוזר בברכותיך כי גם עתה ברוך יהי' ולא תחשוב לקללו על החרדה שהחרידך ולבטל ממנו הברכות כי כבר אמרת אורריך ארור וגו'.
זהר א, דף קמד ע"א וסלקיה על רישי' לעילא פי' כי למטה יבאר או' כי שרית עם אלדי"ם שפי' דיעקב הוי שמשא וזווגי' בסיהרא דאקרי אלדי"ם והנה כל המלאכים הם תחת השכינ' כנודע וזהו או' וסלקיה על רישיה כי הודה איך הוא הי' עליו למעל' מראשו שהוא עם השכינה בזווגא חדא השוכנת על ראש המלאכים כנודע כי היא על ראשם והם מרכבה אליה. וכל השאר הוא מבואר אמנם ראוי שתדקדק דבריו והוא כי מלבד הטענה שאמר כי אי אפשר לירד למט' בעה"ז אם לא יתלבשו בכח גוף כי כביכול אפי' השכינה כשיורדת למטה היא מתלבשת כנודע והנה המלאכים בהכרח הוא שברדת אל הד' יסודות שיתלבשו וזה מוכרח ממה שקדם לנו כי כל דבר רוחני הוא מתלבש במה שהוא יותר מורכב וחומרי ממנו ואפי' למעל' מצינו האצילות מלבוש אל הא"ס והבריאה אל האצילות והיציר' אל הבריא' והעשיה אל היציר' וכן כל הדברים ואין להאריך בזה. וא"כ איך אמר כאן כי המלאכים דאברהם אתגלימו משום דלא לאשנאה וגו' וכן מלאך זה דיעקב אך הענין כי כשיורד המלאך למט' אמת הוא כי הוא מתלבש במלבוש האי עלמא אמנם הוא לבוש דק עד מאד כנודע עד שאין עין כל ברי' יכולה לראותו. אמנם כדי שישיגוהו לראות הוא צריך להתלבש יותר בגסות כדי שתשלוט בו הראיה וכן מכ"ש כדי לאכול שצרי' לבוש יותר גס ובפרט להתאבק ולהלחם כי צרי' שיהי דוגמת איש ממש ולכן אותם המלאכים אשר באו בבית אברהם הוצרכו להתגשם יותר משאר פעמים כדי שיוכלו לאכול ממש ואל זה הסוד כיוונו קצת מרז"ל החולקי' על אותם שאומרים כי נראו כאוכלין וחלקו ואמרו כי ממש אכלו שכן כתיב ויאכלו והראי' ממשה כשעלה למרום כי ודאי אין לומר בו כי מה שכתוב לחם לא אכל שהוא על צד הדמיון אלא ממש כן הי' א"כ כן הדבר במלאכים האלו כי אכלו ממש וזהו מה שהביא פה ראי' ממשה וקאמר ביה בגין דלא להשנאה וגו' ודוק. ומכ"ש ענין זה המלאך המתאבק עם יעקב כאיש בחבירו כי ודאי הוצרך להתגשם מאד באופן שכשיתאבק עם יעקב ימשש אותו יעקב ויהי' בעיניו ממש דוגמת אדם ולא יחשוב שהוא מלאך וא"כ בהכרח הוא שנתלבש מאד וז"א וכן הכא וגו' לא אתאבק עמיה דיעקב אלא מגו דהוה אתלבש בגופא כגוונא דהאי עלמא ר"ל ממש בדמות האדם לגמרי וזה מוכרח והשאר מבואר. ואו' ובג"כ כתיב משא דומה. הענין כאשר נתבאר במקום אחר כי דומה הוא ענין השכינה שהיא דומיה בגלות ואמ' בהיכן היא יושבת ודומיה ומהיכן היא נושאת קול משא הזה וביאר כי אלי קורא משעיר ר"ל כי יושבת בגלות אדום הנק' שעיר ומשם קוראה אליו ית' ואומרת לו שומר וגו' ר"ל אתה הנק' שומר יש' מה מלילה כלו' מה תעשה מזה הגלות הנק' ליל' ואימתי תוציאני ממנו וכן אז השכינ' נק' לילה בהיותה שם הרי כי גלות דאדום נמשל ללילה. כי אם ברכתני כי אם תברכני מבעי לי' וגו' פי' כי או' ברכתני ר"ל תודה לי על הברכות שכבר ברכני יצחק אבי ואז יתחשב אצלי כאלו אתה הוא שברכתני אז באותם הברכות. עכ"ל:
זהר א, דף קמד ע"א גיליון מנלן דכתיב ויאמר שלחני כי עלה וגו' בראשית ל"ב. ואתגלימו ומתלבשין בגופא וגו' ק"א א'.
זהר א, דף קמד ע"ב מה כתיב ויאמר לא יעקב וגומר פי' כי על כרחי אני משועבד לך ואני עבד תחתיך ומוטל עלי לעשות כל מה שתצוני לפי כי שמך ישראל ר"ל כי אתה הוא בסוד ישראל דלעילא כי יעקב הוא בסוד הת"ת ולכן שרית עם אלדי"ם ר"ל שמת מדורך והשראת עצמך עם אלדי"ם ר"ל עם המלכות הנק' אלדי"ם בסוד זווג הת"ת עם המ' והנה כל המלאכים הם תחת המלכות א"כ משועבדים אנו לך: ודחה דברי המפרשים כי עם אלדי"ם הוא שרו של עשו ועליו הי' אומר ודחה פי' זה כי הלא אחר אומ' ישראל יהיה שמך המורה היותו במדת הת"ת א"כ היכי קאמר כי שרית עם אלדים כי כמה מדרגות יש מן הת"ת עד מקום המלאכים אמנם עתה דקאי על המלכות הנק' אלדי"ם א"ש דקאמר עם אלדי"ם כי הסוד הוא ענין חיבור וזווג עם המלכות כחדא וז"א עם אלדים:
זהר א, דף קמד ע"ב ד"א ויאמר וגומר נתבאר הרבה פעמים כי בכל המקומות אשר כתיב ויאמר סתם קאי לשכינה וכמ"ש ויאמר אם שמוע תשמע כי התם לא אפשר דקאי לת"ת כי איך קאמר לקול ה' אלדי"ך והל"ל לקולי ואי קאי למשה איך קאמר בסיום הפסוק כי אני ה' רופאך אלא ודאי השכינה היא שאמרה אם שמוע תשמע לקול ה' אלדי"ך שהוא הת"ת ואו' כי אני ה' רופאך חוזר אל השכינה עצמה הנק' אני וזהו כי אני ה' רופאך כי היא המוחץ והרופא כנודע. וכן כאן דאמר ויאמר לא יעקב וגומר קאי לשכינה כי היא אמרה כן. האמנם להבין מאמר זה צריך לעורר קצת קושיות ולא כולם כי הם מבוארים למעיין. והם. חדא כי הלא המלאך הי' מדבר עם יעקב ואיך השכינה דברה עתה עם יעקב. ועוד כי המלאך למה לא השיב תשוב' אל שאלת יעקב. ועוד יעקב אשר כל תשוקתו היתה שמלאך רע בעל כרחו יענה אמן איך לא הכריח את המלאך שיודה על ברכותיו רק השכינה כי אל הודאת השכינה אין צורך כי כבר היא נכנס' עמו והיתה שם בעת הברכות כנודע ועוד מה ענין אומרו מה כתיב ויברך וגומר ואו' מה כתיב נר' דברים מיותרים. ועוד אומ' דאודי ליה על כולהו ברכאן ולא שייך לשון הודאה אלא להודאת בעל דינו החולק עליו אבל בשכינה לא שייך כן ובפרט למ"ש לעיל כי או' גם ברוך יהי' הם דברי השכינה דנפקת קלה ואמרת גם ברוך יהיה: האמנם ביאור לשון המאמר הוא כי הוקש' לו כי איך הי' יכולת באחד מלאך ובפרט אם הי' סמאל שרו של עשו לשנות את שמו ולקוראו ישראל והלא לא ניתן רשות זה אלא לשי"ת כמו שמצינו באברהם ושרה וזה מבואר. ובפרט כי בחזרת יעקב מפדן ארם א"ל השי"ת לא יעקב יקרא [לא יקרא שמך עוד יעקב] וגומר כי היתכן כי הקדים גזרת העבד לגזרת המלך ואיך יקדים המלאך לגזור איזה דבר ויחזור השי"ת לגוזרו פעם אחרת. האמנם לכן תי' דקאי לשכינה עצמ' והטעם כי הנה המלאך לא הי' חפץ להודות בברכותיו ונתאבק עמו כל הלילה אולי יוכל עמו עד שראה כי לא יכול לו ואז נגע בכף יריכו האמנם נר' שאם הי' יכולת בידו כי ודאי שהי' ממיתו כי זו היתה כוונת סמאל הרשע וא"כ לא הי' חפץ להודות בברכותיו ואז הוצרכה השכינה להגיד ולומר כי על כרחו ראוי לו להודות בברכותיו כי משועבד הוא לו בהכרח לפי ששמו ישראל למעלה בת"ת בחיבור השכינה הנק' אלדי"ם וא"כ כל המלאכים הם משועבדי' ומוכרחי' לעשות רצונו וציוויו וא"כ גם הוא מוכרח לעשות רצונו וכדין אתעטר ישראל למיהוי בדרג' דאבהן ואז הוכרח סמאל על כרחו להודות על ברכותיו אחרי הכירו כי הוא משועבד אליו ואם הוא מורד בו כביכול הוי כחולק על השי"ת ואז הוכרח הוא להודות על ברכותיו וזהו ויברך אותו שם וקאי או' ויברך וגומר לסמאל ודוק ותשכח אומ' מה כתיב ויברך וגומר כלומר בראותו ענין זה אז מה כתיב ויברך כלו' אז הודה על הברכות בהכרח וזהו לשון הודאה כמ"ש דאודי ליה וגו' כי בעל דינו הי':
זהר א, דף קמד ע"ב גם אפש' שכוון באומ' מה כתיב ויברך וגומר כי בזה נתרצה קושיא א' כי אחר שכל שאלת יעקב היתה להודות לו על ברכותיו וא"כ מי נתן חסידות זה לסמאל הרשע שישאלהו מעט ויעשהו הרבה אחר כי כל כוונתו להרע לו וא"כ אחר כי יעקב לא שאל רק שיודה בברכותיו א"כ לא הל"ל אלא ויברך אותו שם אבל כל שאר הפסוק הוא הפך מכוונתו אמנם בזה יתכן היטב כי תחיל' השכינה דברה אתו כדברים האלה ובראותו סמאל זה אז ויברך אותו שם וז"א מה כתיב ויברך אותו כי אז אודי לי' וגומר: האמנם נשאר עלינו עוד קושי' א' והיא כי א"כ למה הוצר' ב' פעמים לשנות את שמו מפי השכינה ואפשר לתרץ כי הכא היה מפי השכינה והתם מפי הת"ת עצמו וכן דייקי לשון הפסוקים. או אפשר כי שם עיקר מקומו אמנם הכא אינו אלא גילוי דעת ולהגיד מראשית אחרית כדי שיודה סמאל על הברכות וזהו הנכון: עוד אפשר לומר כי התם הוצרך פעם שנית מפני השינוי אשר הוצר' שם לומר שמך יעקב אבל הכא קאמר לא יאמר עוד שמך יעקב ולכך הוצר' שם להתיר מה שאסר כאן ולומר כי גם שמו הוא יעקב וכאשר מצינו כי נק' אח"כ רוב הפעמים בשם זה ואולי הזכיר לו העונש כי על אשר נתעכב כ"כ בח"ל נק' יעקב המורה על הצרה או על הגלות דמצרים כנודע כי רוב הפעמים שנק' יעקב הוא בעת הצרה ובעת הגלות כנודע:
זהר א, דף קמד ע"ב ר"ש פתח ברצות ה' וגו' הביא זה פה כי הוא נדרש אח"כ על יעקב. ופי' הכתוב כי כשהאדם הוא שלם בדרכיו עד שה' מרצה וחפץ בדרכיו הנה לא די שהיצה"ט כי הוא שלם אתו אלא גם מלאך רע שהוא אויבו ישלים אתו ויהי' לו לעבד: ודוגמת זה פסוק טוב נקלה וגומר כי האדם אשר מקל את עצמו ומזלזל את גופו ומכניע את החומר שלו לדרכיו ית' והנה ירא' בעיני הרואים כי הוא נקלה והוא עבד לאחרים והוא להפך כי אדרבה אע"פ שתראהו נקלה ובזוי הנה הוא אדון ויש לו עבד כי נכנע אותו המלאך היצה"ר תחתיו וחוזר להיות עבד לו אמנם המתכבד הוא להפך כי בעיני הרואים יראה כי הוא אדון ויש לו עבד ואדרבה הוא תחת העבד ונכנע אל היצה"ר והוא חסר לחם חסר מהימנותא כי אפי' אותו היצה"ט שהוא מסטרא דמהימנות' אינו עמו והוא חסר לחם כנדרש פסוק זה במקום אחר. והנה יש נוסחאות שכתוב בהם כדין גם אויביו ישלים אתו ודא הוא יצה"ר ודאתי מסטרוי והיא נוסח' נכונה כי אי קאי על היצה"ר הל"ל אויבו בלשון יחיד: האמנם גם לפי הנסחאות דלא כתיב בהו הכי אנו מוכרחים לומר כן כי נודע הוא כי האי יצה"ט שליט על ד' אחרנין והם סעיפי וניצוצות מיכאל רפאל גבריאל נוריאל וכן היצה"ר יש תחתיו ד' ניצוצי משחית עון אף וחימה כנז' בסוף פ' בא גבי קדש לי כל בכור ע"ש. ובאו' יצה"ר כל השאר אתו ממילא ולז"א אויביו לשון רבים. ועי' בהקדמ' הזוהר סוף דף י"ב וריש דף י"ג איך היצה"ט כולל ג' ויש אומרי' שכולל ה' מלאכים וכולהו קיימי לבתר אפוטרופין על בר נש: ואו' לעיל דודאי תרי מלאכין שליחן אית ליה לבר נש מלעילא וגומר זה יובן מהקדמת הזוהר סוף דף י"ב כי הם תרין עופין דנפקין עם נשמתא ממש מההוא אילנא ומההוא נהר דנפקי מיניה נשמתין וז"א הכא מלעיל' וגומר ואל תתמה מזה כי היודע סוד הקליפות היאך יצאו מן הקדושה לא יפלא מהמאמר זה והנה מה שהביא כאן ענין ב' המלאכים הוא כי הרגיש בפסו' אומ' גם אויביו והל"ל גם אויבו ישלים אתו לכן ביאר כי הכוונה לומר לא די כי אותו המלאך הנק' יצה"ט המשלים אתו אלא גם היצה"ר ישלים אתו ובעל כרחו יענה אמן וזהו ריבוי הגם:
זהר א, דף קמד ע"ב ת"ח בגין דיעקב וגומר ביאר הפסוק הנז' כי להיות כי כל דרכי יעקב היו לשם שמים ורצה ה' בדרכיו לכן גם אויביו ישלים אתו. וגם פה הרגיש ריבוי הגם וביאר כי הענין הוא בסוד יפקוד ה' על צבא המרום במרום ולבתר ולמלכי האדמה באדמה וכן היה פה כי תחילה אשלים עמיה סמאל שרו של עשו ובזה אפי' עשו שהוא למטה השלים עמו ולזה הטעם שלח הב"ה תחילה את סמאל להשלים עם יעקב טרם שיבא עשו כדי שכשיבא עשו יהי' כבר משועבד אל השר שלו שהוא סמאל אשר השלים עם יעקב ולכן גם הוא השלים אתו ולכן באו ריבוי הגם בפסוק זה כי תחילה השלים סמאל ואח"כ עשו עם אלופיו וגם בזה יתורץ או' אויביו בלשון רבים שהם סמאל ועשו ואלופיו:
זהר א, דף קמד ע"ב ויחרד יצחק וגומר ביאר פה מה שביארנו לעיל כי יצחק היה מוטעה בדעתו על עשו וכראותו כי בעת הכנס יעקב נכנסה עמו שכינה ולא ידע כי יעקב הוא עד אשר בא עשו עתה ואז הבין כי אותו שנכנס עמו השכינה היה יעקב ואז הכיר מדרגת יעקב ומדרג' עשו ולז"א מי איפה וגומר כלומר הנה להיות כי הי' פה השכינה ולכן ואברכהו וא"כ שעתה שהכרתי אותו שהי' יעקב ידעתי כי קב"ה שהי' פה אסתכם עמיה בברכותיו ולכן גם ברוך יהי' וזהו מי איפה כלו' מי הי' פה כשברכתי את יעקב והכוונה על השכינה. ואם היינו רוצים להמתיק הענין כי השכינה נק' איפה כמ"ש איפת צדק וגומר אבל אין צורך לזה:
זהר א, דף קמד ע"ב ר' יהודה אמר בגין ההיא חרדה וגומר כל זה מבואר וכן אומ' כדין אמר מי איפה. הכוונה ע"ד שביארנו לעיל והוא כי תחלה ביאר מי איפה על השכינה ועתה ביארו ר' יהודה על גיהנם והכוונה מי איפה כלו' מי הוא זה שנכנס עמו גיהנם: ורז"ל המתיקו זה הענין במדרש ואפשר שלזה כיוון פה ר' יהודה כי או' מי איפה ר"ל מי הוא העתיד ליאפות בגיהנם הזה: והכוונה על עשו שהי' גיהנם בחלקו היה יורש גיהנם: והנה נוכל לומר עם הנז' כי רצה ר' יהודה להכריע כי מלת איפה נדרש על גיהנם ולא על השכינה ולכן הביא דרוש הזה עם שאין פה מקומו רק למטה פ' וישב: והנה מצינו כי נענש יעקב מדה כנגד מדה בכל הפרטים כאשר ביאר פה והנה כנגד מ"ש יצחק כאן מי איפה במלה הזאת נענש יעקב באיפה הם רועים וגומר וא"כ א"א כי במלת איפה אשר רומז אל השכינה בו יתענש יעקב. ובפרט כי כפי הפי' הראשון דקאי על השכינה א"כ אדרבה שמח יצחק כי ידע היות יעקב דבק בשכינה והראי' או' גם ברוך יהי' כנ"ל. אמנם לפי' זה דקאי מי איפה לגיהנם ומזה חרד את כל החרד' הזאת בראות גיהנם ולכן נענש יעקב במלת איפה הם רועים. ואם נרצה להמתיק הענין במשז"ל כי הבטיחו השי"ת ליעקבשלא להורישו גיהנם ומסר לו סימן שלא ימות א' מבניו בחייו ולכן בהתאבד יוסף אז פחד כי יהיה יורש גיהנם ולכן על זה התאבל יעקב כ"כ שלא התנחם וז"א כי ארד אל בני אבל שאולה נמצא כי אבידת יוסף היה סימן על שיכנס בגיהנם ולכן כנגד שנכנס גיהנם ליצחק וחרד עליו לכן גם הוא נענש באיפה שהוא גיהנם וחרד ממנו בל יכנס לתוכו בראותו אבידת יוסף. עכ"ל הרח"ו נר"ו:
זהר א, דף קמד ע"ב והרמ"ק זלה"ה כתב גם אויביו ישלים בלשון רבים מפני שכחות יצה"ר רבים כנגד כל מצוה ומצוה יש כח יצה"ר לעצמו ולזה אמר אויביו לפי שהוא הכניעם כולם וז"ש כד אזיל בר נש בפקודי אוריית' כדין גם אויביו כנגד הפקודין רבים וכן מוכרח בפ' פקודי בהיכלות החיצונים:
זהר א, דף קמד ע"ב ר' יהודה אמר וגו' לפי דברי ר' שמעון החרדה הי' מצד עשו ולא נענש יעקב על זה כי עשו הוא המחריד ע"י הגיהנם. ולדעת ר' יהודה פליג וז"ש ר' יהודה אמר בגין וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קמד ע"ב והרא"ג ז"ל כ' מה כתיב ויאמר וכו' קשיא ליה כיון שהוא שאל שיודה על הברכות היה לו להודות מיד מה טעם לשינוי השם ועוד וכי בידו לשנות שמו ולהכי מתרץ דהשיב כענין ולא הוא ששנה השם אלא אמר על כרחי יש לי לשמשא לך שהב"ה עתיד לקוראך ישראל והרמז שתהי' מעוטר למעלה במדתך העליונה. על כרחין אית לן על כרחי ועל כרחו של עשו א"נ על כרחין שלי ושל סיעתי. ד"א ויאמר כד"א וכו' כדי שלא לידחק במה שדחק פי' פי' אחר שהשכינה שהיא השמ' השמות היא שדברה והיא ששנתה שמו ולפי זה צריך לומר שנכנס פסוק זה שאמר' השכינה בין הדבקים כי כונת שרו של עשו באומרו מה שמך היה כדי לנצחו כלומר אתה שמך יעקב ושמך מורה שעניניך היו בעקב' ומרמ' וכיצד אודה לך ואז יצאתה בת קול מהשכינה ושנתה שמו ואמרה לו לא יעקב וגו' כי אם ישראל וגו'. ואז השיב יעקב מה שמך אתה כלומר אתה הוא הנחש הקדמוני הערום והרמאי. והשיב לו למה זה תשאל לשמי כלומר כבר אני מבין כונתך אמנם הדין עמך. ויברך אותו שם שהוד' לו על הברכות שאין בידו לברך אלא להודות בלבד. לאתתקנא שבילוי וכו' ע"ד אומרו בכל דרכיך דעהו וכל מעשיך יהיו לשם שמים. לבר נש מלעילא במ"ם גרסי'. ביה בבר נש איהו ה"ג. וקרינן לו יצה"ט ויצה"ר כלומר עיקר שמם הוא זה בתחלה אמנם היצה"ר משתנה ונהפך מרע לטוב ע"י מעשה הטוב וכדמפרש ואזיל. ואתגבר על יצה"ט ולא קאמר ואתהפיך כדאמר ביצה"ר ע"ד שאמרו בברכות גמירי טבא לא הוי בישא. ה"ג כדין גם אויביו ישלים אתו דא יצה"ר ודאתי מסטרוי ומלת גם קא דריש דאתי לרבויי ומכריח ת"ח וכו'. ה"ג ואודי על אינון ברכאן כדין אודי ליה עשו דכתיב יש לי רב אחי יהי לך אשר לך דהא אודי ליה על אינון ברכאן די לי בחרבא ועד לא אשתלים וכו' ואומרו די לי בחרבא אפשר שהוא רמוז בדבריו של עשו שאמר יש לי רב אחי יש במלת רב אחי חרבי וזהו די לי בחרבא דקאמר. ועד דלא אשתלים וכו' הרי יצה"ר ודאתי מסטרוי.
זהר א, דף קמד ע"ב ויחרד יצחק חרדה וגו'. מאן הוא דקאים הכא כלומר אמר לו לעשו כמתמיה וכי אתה יודע מי היה פה כשברכתיו והודה על הברכות. ואומרו הוא הצד ציד כלומר כשבא אותו שצד ציד והביא לי והוא כפי דעתו של יעקב (מוהר"ר צמח נ"ל יצחק) שחשב שהיה צידה מה שהאכילו. דהא קב"ה אסתכם דודאי לזה היתה השכינה שם דאי לאו למאי אתא. (ההיא חרדה דאחריד גרסינן) ואע"ג דקב"ה אסתכם וכו' אעפ"י שהיה מוכרח להיות בדרך ערמה כנזכר לעיל אכתי צער אביו פש ליה גביה. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קמה ע"א א"ר חייא וגומר בגין דיתברך מיני' וגומר שאפי' אותה ברכה גשמית לא היה לו זכות להתברך אלא בזכות הדמעות כדדרשו חז"ל בפ' ותשקינו [ותשקמו] בדמעות שליש וגומר:
זהר א, דף קמה ע"א הכי קרא וגומר הכי רקק כלפי מעלה ואמר קרא כלפי מעלה.
זהר א, דף קמה ע"א בשערה ישופני וגומר בשערה תלוי בין איוב לאויב:
זהר א, דף קמה ע"א ועל דא אמר מה אעשה בני וגומר כלו' אסתכל בדרגיה דיצחק וברכו ממדתו לפעול הדין מצד הגבורה וז"ש מה אעשה בני אתן לך מה שיאות לך מצד היותך בני:
זהר א, דף קמה ע"א ור' אלעזר פליג ואמר שהצער ומניעת הברכה נמשך לו מצד היותו בנו לא ברכה כדפי' ת"ק וענין על חרבך מצד עשו לא מצד יצחק וז"ש דאנת בדינא ובחרבא. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קמה ע"א והרח"ו נר"ו כתב. כשמוע עשו וגומר הכי קרא שמו וגומר ביאר כי הוציא זה הרשע מפיו רוק לארץ כמו שמבזה ורוקק לחבירו וכביכול השליך רוק כנגד השכינה אשר קרא את שמו יעקב המורה על עוקבה זו. כי מאת השכינה בא הדבר הזה והעוקבה הזאת אליו ולכן רקק כנגדה ונודע כי קרא את שמו חוזר לשכינה כי כל מקום שאומר סתם קרא או אמר חוזר לשכינה כמו ואל משה אמר וכנז' לעיל דף קל"ח ע"א. ופירש כי או' הכי. פירושו הוא לשון רוק כי אדם הרוקק בכח ומוציא הרוק מגרונו עושה הברת הכי ונראה כאומרו הכי בעת שנוחר בגרונו להוציא הרוק בכח וז"א הכי קרא וגומר כלומר זה הרוק שהוא הכי אני מוציאו למי שקרא שמו יעקב כי ממנו בא אלי ונמשך כל הרעה הזאת על שקראו בשם עוקבה ומרמה: והוציא זה מדלא קאמר על כן קרא שמו רק הכי קרא וגומר.
זהר א, דף קמה ע"א ויעקבני זה וגומר הרגיש מלת זה דהל"ל ויעקבני פעמים ולכן ביאר שהכוונה אומר כי בדבר א' עקבני פעמים וז"א ויעקבני וגומר כלו' בזה הדבר עקבני פעמים כנודע כי סוד הברכה ניתנה לבכור נמצא כי בקחתו הבכורה מאתו לקח הברכה וכן עתה בקחתו הברכה לקח הבכורה והחזיק פעם אחרת הרי שהוא ענין א' ולקחה ממנו שתי פעמים והוא עצמו ביאר הענין באו' את בכורתי וגומר והנה עתה לקח ברכתי והנה אותיות ברכתי ובכרתי שוים הם כי הכל ענין א' וביאר ע"ד זה פסוק כי עתה שבנו זה פעמים כלו' הנה ב' טעיות עשינו ע"י טעות א' והוא כי אם לא התמהמהנו הרווחנו ב' דברים בפעם א' והם א' כי עתה שבנו כי כבר היינו שבים אל בתינו בשלום עם שמעון אחינו וגם שנית כי לפי שלא עשינו כן הנה בושנו מן האיש אשר לא קיימנו דבריו ואיחרנו כ"כ זמן נמצא כי אם היינו שבנו ובושנו מן האיש יוסף. וכן ביאר דוגמת זה פסוק ותחשבני לאויב כי היה שמו איוב וחשב כי רוח סערה החליף שמו מאיוב לאויב:
זהר א, דף קמה ע"א הן גביר. וגומר ולך איפה וגומר יש נוסחא שאומר ולך איפה לאתקיימא הכא וגומר ופי' כי הנה ליעקב היה איפה מי שיסכים עמו בברכותיו אבל לך לא מצאתי פה אותה הנקרא איפה כדי שאברך ותסכים בברכותיך וז"א ולך איפה כלומר ואותה האיפה הנ"ל ביעקב כדי שתהי' לך בעזרתך ושתהיה קיימא הכא אי אפשר ולכן מה אעשה בני אם השכינה אינה בכאן אין בי כח לברכך ויש נוסחא אחרת שאו' לא קיימא הכא והכל א' ופי' כנ"ל כי אותה איפה הנז' ביעקב אינה לך כי הרי לא קיימא הכא וזהו ולך איפה וגומר כלו' ולך כלו' בעבורך כדי שאברכך מה אעשה בני שהרי לא קיימא וגומר פי' כי הנה בבוא יעקב לפני יצחק נכנס עמו ג"ע הוא השכינה שדה תפוחים והסכים בברכותיו אבל אתה אין מי שיסכים בברכתך ואולי רמז לו על השר שלו שהוא שר גיהנם הנק' איפה שלא נמצא שם אלא השכינה והיא אינה מסכמת בברכותיו ולכן ברכיה בהאי עלמא כלו' כיון שעתה ראיתיך בקליפות לכן אברכך מצדם כי הם דרגא דילך ולכן ועל חרבך תחיה כנודע כי ברכה זו היא שפיכות דמים הנרמזת בקליפות כי זהו הראוי לך כיון שאינך בשכינה וא"כ מה אעשה בני כי אין בי יכולת לשנותך מדרגא דילך אל דרגא אחרא וזהו או' וע"ד אמר מה אעשה בני:
זהר א, דף קמה ע"א ר' אלעזר אמר ולך וגומר הוקשה לו כי אחרי שהזכיר את עשו באו' ולך איפה למה חזר לומר בני אלא הכוונה מעין הנ"ל כי אמר ולך איפה כלומר ברכות הנאותים לך ולדרגא דילך אינם אותם שנתתי ליעקב כי הלא אתה בדרג' דשפיכות דמים כי לכך הי' אדמוני וא"כ לך מה אעשה כלומר מה אעשה לברך לך כי אין בי כח לשנותך מדרגא דילך. וחזר ואמר בני כלו' הנה מן הראוי שלא אברכך כי אתה מפסיד אותם בידך כי אתה בדרגא דקליפין אבל להיות כי אני חזרתי להסתכל בדבר וראיתי כי הדבר תלוי בי וזה יובן מהנ"ל כי יצחק מדת הגבור' דינאקשיא אשר ממנו יוצאים הקליפות הנרמזות בעשו נמצא כי אני גרמתי מחמת דיני הקשה שתצא אתה בעולם וז"א בני כלומר להיותך בני לכך אתה בהאי דרג' וא"כ אין העונש מוטל עליך כ"כ ולכן לא אניחך בלתי שום ברכות אבל עכ"ז אברכך בברכו' הדומים לך ולכן כדין אמר ועל חרבך תחיה וגומר. והנה סוד הנז' באו' בני יובן במ"ש פ' קדושים בר"מ כי יצחק אתא לכפר על עון שפיכות דמים שחטא בו אדם הראשון ולכך כאשר חזר ונתגלגל ביצחק להבחן ולהצרף בתוך כור הזהב אז יצאתה ממנו הקליפה לצד א' והוא עשו ונשא' יעקב שלם לצד אחר ולכן הוה עשו אדמוני שופך דמים כי לולי חטא תחילה בשפיכות דמים לא היה עשו בדרגא דשפיכות דמים וז"א בני ודי בזה: ואו' דסליק לי' לסוף יומיא כדקאמרן זה מבואר לעיל דף קמ"ג ע"ב עכ"ל.
זהר א, דף קמה ע"א והרא"ג ז"ל כ' בשמוע עשו את דברי אביו וגומר: בגין דיתברך מניה בגין דהוה כלומר אעפ"י שכונתו להתברך כיון שבאותה כונה הית' בכלל' חשיבות וכבוד גדול של אביו שאין ברכתו קלה בעיניו לפיכך נחשב לו לזכות גדול ומכאן תדקדק ותרא' כמה הוא שיקולו של אל דעו' בדקות ויזהר האדם בכל מעשיו בכונות טובות: ואוקמוה הכי מלת ואוקמו' ל"ג ליה. אפיק ציצא דרוקא מלת הכי קא דייק וכן הוא המוחש שכשתולשין רוק עושים הכי וכן עשה עשו דרך בזיון: כגונא דא אמר איוב ותחשבני וגו' דאע"ג דלא כתיב זה כתיב ותחשבני שהכונה חשבת לאותיות שמי שהם איוב והפכתם לאויב:
זהר א, דף קמה ע"א הן גביר שמתיו לך וגומר ה"ג ולך איפה לא קיימא הכא והכונה ולך כלומר לא עמדה לך לתועלתך שכינה פה כמו שעמדה ליעקב: אנא גרימנ' לך בגין שאנם בני כלומר אני גרמתי לך שתצא לחוץ בדינא ובחרבא לפי דאנת בני שבאות' טיפה שיצאת ממני הייתי מחשב בסיומא דדינא קשיא דהיינו לעשות רצועה לדיינים להלקות שאני דיין בגבור' ועל ידי החיצונים פועלים הקדושים: פיה פתחה בחכמה דא כ"י וכו' פי' פיה פי השכינה והיינו שעד מתן תורה היתה השכינה בלי דבור כנזכ' בפ' ואר' דף כ"ה וזהו פיה פתחה שעד עתה היתה אטימא ועתה פיה פתחה אימתי בחכמה כשנתנ' התורה שהי' החכמה אלין אינון ישראל וכו' כלו' ישראל הם לשונה ממש. והכונ' עת' כשפתחה פיה בחכמה תורת חסד על לשונה דהיינו על לשונם של ישראל שנקרא לשונה שקוד' לזה לא היו עוסקים בתורה אלא שבטלוי לבד: דמשתעו בוא"ו גרסי' דקדק מלת לשונה שכמו שהלשון לעולם היא מדברת כך ישראל משתעי בה יממא ולילי: פיה פתחה בחכמה דא ב' דבראשית כמו דבר אחר והוא דא ב' דבראשית שהב' היא השכינה שנקראת בי"ת והיא פתחה הפתח שלפני' והתחיל' בחכמה דהיינו מדת ראשית שיצא' מפתיחת פיה וכדמפרש לקמי'. ואוקמו' כלומר כבר ידעת שלמה הוצרך לפתוח בב' ולא בשום אות הרומזת לשכינה כמו ה' הטעם שבבי"ת רומז ברכה כנזכר בריש בראשית. ותורת חסד פי' שעיקר הבריאה הי' ע"י החסד שהי' על לשונה של שכינה בעת הבריא' והוא מה שאמר יהי אור. דא אברהם שהוא החסד דכתיב בהבראם באברהם. ובי' משתעי תדיר שכל ששת הימים שהי' בורא הי' נמשך אור החסד הזה ובו הי' בורא כנז' בפ' בראשית דף מ"ו. והשתא מפרש ואזיל מאי פיה פתחה דאמר. ואמר ב' סתים מהאי גיסא דהיינו צד אחורי הבית כד"א וראית היינו ע"ד שאמרו ההעלם הוא סבת ההגלות שאם הית' הב' דהיינו השכינה פותחת ומרא' אורותי' לא הי' אפשר ביד שום נביא וחוזה להסתכל כי תכהינ' עיניו מראות ולכך הסתירה פני' קצת ומצד הסתימה וראית את אחורי דמיון הרוצ' להסתכל בניצוץ השמש שסותם עיניו ומשייר פתיחה דקה ומתוך כך משיג דבר מה. בגין לאנהרא אנפהא לגבי עילא היינו כי במעש' הצדיקים מתקשטת השכינה פניה בסוד מיין נוקבין. ופתיחא מהאי גיסא כלומר עוד טעם שני למה היא פתיחא מהאי גיסא בגין לקבלא מלעילא. ובג"כ קיימא ברישא דאורייתא ואתמלייא לבתר היינו שאמרו בזוהר רות שנעשית הבית כאסקופא דא ונכנסו כל האותיות בתוכ' והיא הית' המוצי' ההויות בעולם על ידי' נמצאת הב' ראשית כל האותיו' ואח"כ נתמלאת מכלם. פיה פתחה בחכמה ודאי היינו פי' מלת חכמה דכתיב בראשית שכן החכמה נקרא ראשית לפי שהיא ראשית הגלות האצילות ע"ד כלם בחכמה עשית וזה בראשית וגומר כלומר ע"י ראשית חכמה ברא אלהים בינ' את השמים ו' קצוות ואת הארץ מלכות. דהא לבתר משתעי ואמר ויאמר אלהי' כלו' בכל לשונה שהיתה מדברת בכל ששת ימים הי' מאיר אור החסד כנז' לעיל. פיה פתחה בחכמה דא ה' היינו פי' שלישי והיינו הבינ' ה' ראשונ' שבשם. דכלא בה כל ההויות נתהוו בבינ' והיינו סוד ל"ב נתיבות חכמ' הרמוזים בל"ב אלהים דעובדא דבראשית שהם בבינ' והם נתיבות חכמ' המתפשטים בבינ'. ואיהי סתים היינו שער החמשים המתקשר בנתיב לא ידעו עיט ויש לה עוד פנים והיא בחינ' הגלוי' אל ו' קצוות. כלילא דעילא כוללת אור ג' ראשונות וכוללת הז' התחתונות כעצמים בבטן המלא'. והשתא פריש פתח' בחכמ' בגין דאיהי סתימא וגו' כי הבינ' היא ם' סתומ' כנזכר בריש תרומ' והשתא פיה פתחה הם ה' נפתח' ונעשית' ע"י החכמ' וזהו בגין דאיהי דהיינו הבינ' סתימא דלא אתיידע כלל. דכתיב ונעלמ' דהדר לעיל דאמר ואיזה מקום בינ' ונעלמ' וגו'. וכד שארי לאתפשטא דהיינו פי' פתחה שנפתח ומתפשטת להוציא הו' קצוות ע"י החכמ' דאתדבקת בה. ואיהי בגוי' בסוד נקוד' בהיכלי'. אפיקת קלא היינו ת"ת הכולל ו' קצוות והיינו תורה ת"ת הנוטה כלפי חסד. פיה פתח' בחכמ' דא ה"א הוא פי' רביעי פי ה' תתא' פתח' להוציא דבור ע"י החכמ' חיך מה שהקול יוצא מהגרון דרך החיך ויוצא אל הפה נמצא שדבור המלכות ופתיחת פיה היא תלוי' בחכמ' אמנם ע"י אמצעיים דהיינו ותורת חסד על לשונה דהיינו קול ת"ת דקיימא על דבור הסמוך אל הדבור ואמצעי הוא הקול. דא יעקב השתא מפרש על ממש לא סמוך כנז' שהת"ת עומד על לשונה של מלכות כלומר שולט על לשונה שלא תגזור דבר בלתו וזהו לאנהגא מלה ששולט עליה שתמשיך הדבור כפי רצונו ולאחדא לה כלומר לאחוז בה ולהחזיר הלשון לאחור שלא תמשיך הדבור אלא כרצונו והראי' דהא לית דבור בלא קול וגו' ואפשר שנז' זה הדרוש כאן להורות כי הברכות שברך יצחק ליעקב הי' שהית' השכינ' בפיו וברצון גבוה המשיך הברכות ליעקב והאריך בהם וברצון גבוה החזיר הלשון לאחור כשברך לעשו שברכו בקצרה. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קמה ע"א גיליון הכי קרא שמו יעקב ואוקמוה וגומר ילקוט שמואל סי' שמ"ח. ועל דא ועל חרבך תחיה וגומר פי' דין כמוהו ועיין קל"ז ב' וסליק לי' לסוף יומיא כדקאמרן וגומר ותימה כי לעולם לא אתקיים דהא בההוא שעתא כתיב ולא יהי' שריד לבית עשו אמחה את זכר עמלק ומתי יעבדנו וי"ל כגון אנטונינוס לרבי וכיוצא ועצה טובה נתן לו שיעבדנו וכדי שיזכו וזו היא טענת שרה של רומי הרבה כרכין כבשנו וגומר והכל בשביל ישראל וגו' א"נ ולא יהיה שריד לבית עשו בעושה מעשה עשו אבל אינון דפלחי לישראל בגלות יחיו לעלמא דאתי. סל"ה: וכד שארי לאתפשטא בחכמה וגומר פי' שנכנסה היוד היא חכמה בחללהד' ונעשית ה"א כנז' בפרשת משפטים קכ"ג ב'. דא ה"א בתראה דאיהי דבור וגומר ל"ב א' ומנה תליא בחכמה פי' ברא. בחכמה יסד ארץ עכ"ל:
זהר א, דף קמה ע"ב הרח"ו זלה"ה. פתח ר' חייא אבתריה ואמר אני חכמה וגומר נודע כי מלכות נק' חכמה תתאה ואמר כי פסוק זה מדבר בעת ביאת יעקב לפני אביו ליטול הברכות כי לולא אשר נתחברה אתו השכינה לא היה יכול ליטלן וזה מאמר השכינה אני חכמה כאשר ביארנו שכנתי עם יעקב בעת שרצה להערים ליטול הברכות ונתחברתי עמו וזהו שכנתי ערמה. ולכן אני הוא אשר מצאתי והשגתי דעת מזמותיו של יצחק שהי' חושב לברך את עשו ועשה כל מאמצי כח להכירו ולא הכירו אביו וזהו ודעת מזמות אמצא כלו' אני הוא שמצאתי אותם פי' השגתי אותם ועל ידי הי' כדי שיתקיימו ברכותיו של יעקב לעולם: וע"ד הסוד נודע כי השכינה כל תאוותה להתקשר בשמאל כי משם קבלתה ולכן היא צריכה אל ייחוד הת"ת להתקשר עם זרועו השמאלי שהוא יצחק וז"א כאשר שכבתי אני עם יעקב אז דעת מזמותיו של יצחק אמצא אותם להשיגם.
זהר א, דף קמה ע"ב דכדין יהון ישראל גוי א' בארץ וגומר פי' בארץ כנגד המלכות וגוי א' לקב"ה כנגד הת"ת כי יהיו דבוקים בת"ת ומ': או ירצה כי כנגד הברכות דאינון בהאי עלמא אמר דיהון גוי א' בארץ פי' הם לבדם יטלו הברכות בארץ להיותם גוי א' ואין לזרים אתם. וכנגד הברכות העליונות שהם רוחניות אמר דיהון עם א' לקב"ה ולא בארץ השפלה רק ברכות הרוחניות להם לבדם כי הם עם א' לקב"ה ולא בהשתתפות זולתם: והביא ראיה איך אפי' הברכות דהאי עלמא יטלו כמ"ש ועשיתי אותם לגוי א' בארץ. גם אפשר ירמוז. אל מ"ש כי אימתי יהיו גוי אחד וביאר כי הוא בארץ בהשתתפות המלכו' עם ת"ת כנודע ונתבא' בזוהר בפסוק ומי כעמך ישראל גוי א' בארץ כי אין ישראל נק' גוי א' אלא בחיבורם עם המלכות וזה בסוד זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם ואזי הם א' ודי למבין: גם הביא ראי' מפסוק וארו עם ענני שמיא וגומר כי גם לעיל' בשמים בברכו' הרוחניו' ישלטון כי הפסוק אמר כי המשיח אתי רוכב על ענני שמיא ונודע ענין ענני שמיא שאינם עננים ממש רק מלאכי' עליוני' הנק' עננים מצד החסד. וזה בזמן שישראל עושין רצונו ש"מ כי אז אתער ענן חסדו ית' כי בזמן שאינן עושים רצונו של מקום אז רוכב על חמור הם הקליפות כדי להכניעם שלא יקטרגו על ישראל על שאינן ראויים.
זהר א, דף קמה ע"ב הנה כי ישלטון יש' אפי' בענני שמי' ולפי שנוכל לומר כי מי הייד לנו כי על המשיח נאמר זה כי אפשר על איזו מלאך בשמים המושל עליהם כנז' מן הפסוקים כאו' ועד עתיק יומין מטא וגו' לזה הביא פסוק וביומיהון די מלכא וגו' כי זה בהכרח הוא בארץ ולא בשמים כי אמר כי בימי אלו המלכים אשר בארץ אז יקים ה' במקומם מלך אחר והוא מלך המשיח ויהרגם והוא ישלוט עליהם ובכל העולם הרי כי על מלך המשיח נאמר שישלוט בארץ וגם בענני שמיא.
זהר א, דף קמה ע"ב וע"ד בעא יעקב וגו' זה נתבאר לעיל כי אם הי' ניטל חלקו ראשונה הנה הי' עשו נוטל חלקו לעולם ועד ולכן הניח את עשו כל אלו השנים הרבות קרוב לג' אלפים שנה כדי שתשאר חלקו לעולם שכולו ארוך:
זהר א, דף קמה ע"ב פתח ר' ייסא וגו' ביאר פסוק זה על יעקב כי הוא הי' בוחר בעה"ב ולכן היה חפץ בדעתו לסלק ברכותיו עד זמן אחרון. האמנם היה ירא אל נפשו כי אם יתקיימו ברכות עשו בעה"ז וישתעבד בזרעו אולי ח"ו מרוב גזרותיו ושמדותיו הקשי' פן ח"ו יכלה זרעו ביניהם באופן כי זה וזה לא יתקיימו בו לא בעה"ז ולא בעה"ב. ולכן הוי פוסח על ב' הסעיפים. ואז אמר לג השי"ת ואתה אל תירא וגו' כלו' יודע אני כי כוונתך לטובה ואתה רוצה לירש העה"ב להיותך דבק באלהותי אמנם אתה ירא מעשו הרשע בל יגזור עליך קשות ותאבד הכל. ולכן הנני מבטיחך שלא תירא מזה כי אעפ"י כי עולמך וטובתך הוא מרחוק לעולם הבא אחר כמה אלפים שנה שישתעבד בך עשו לא תחשוב כי מי יוכל לסבול כל השעבוד ההוא ואולי תפסיד הכל. אל תירא כי הנה בערכך וכנגד עצמך כי לא תשתעבד בידי עשו אחיך ולא יש לך סבה אחרת זולתי היות שכרך וימי ברכותיך מרחוק אחר כמה אלפי שנים עכ"ז הנני מושיעך מרחוק אעפ"י שהוא אחר כמה זמן רחוק.
זהר א, דף קמה ע"ב וכנגד רעך אשר בהם הוא החשש והפחד להיותם שבויים בידי עשו ומשועבדים אל שמדותיו וגזרותיו הקשות ומהם הוא רוב הפחד. לכן דע כי גם את זרעך אושיע אותם עם היותם בארץ שבים משועבדים תחתיו ומשם אגאלם ולא אכלם בידו חלילה וחס ואדרבה אז יהי' להפך כי מלבד אשר יוסרו מתחת מטה עולו נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. כי הלא ושב יעקב לברכותיו הראשונית ויתקיים פסוק הוה גביר לאחיך ואת אחיך תעבוד. וישתעבדו בניך ביה כי הלא ושב יעקב לאינון ברכאן. והנה ביאר כי או' ושב יעקב אין הכוונה אלא על השכינ' הנק' יעקב כי היא עקב וסוף האצילות כי גם היא בגלות ע"ד ושב ה' אלדי"ך את שבותך הנדרש על שבות השכינה כנודע ואו' ושב יעקב ודאי הוא להכריח כי על השכינה נדרש זה והוא כי אחר אשר יהיה השי"ת מדבר עם יעקב כמ"ש ואתה אל תירא עבדי יעקב ומדבר עמו לנכח פה אל פה א"כ איך אמר ושב יעקב שלא לנכח והל"ל ותשוב לנכח אלא ודאי ממה. שאמר ושב יעקב זה יורה בודאי כי על השכינה נאמר וז"א ושב יעקב ודאי. וגם השכינה נודע כי עתה היא בחסרונה כי גם הארץ נתקללה ודי למבין ואז תחזור לברכותיה הראשונות בהארת פנים בלתי שום חסרון לעולמי עד.
זהר א, דף קמה ע"ב ושקט ושאנן וגו' ביאר ייתור הכתוב כי אחר שאמ' ושב יעקב לאינון ברכאן ויושיע מארץ שבים מה צור' לו' ושקט ושאנן וביאר כי עד עתה הבטיחו שיושע מן גלות אדום האחרון מיד עשו אחיו אשר היראה היתה לו ממנו ועוד הבטיחו השי"ת כי לא די מעשו אשר ממנו יראתו רק אפי' משאר גליות לא ישתעבדו עוד בו וזהו ושקט ושאנן מבבל וגו' כי מעשו פשיטא שלא ישתעבד עוד בו כי כבר נטל חלקו רק אפי' משאר האומות.
זהר א, דף קמה ע"ב ואין מחריד בא להודיענו כי לא תהיה תשועה וגאולה זו כשאר הגאולות אשר אחריהן באו גליות כמו גאולת מצרים ועליית בית שני וגאולת מדי בימי אחשורוש בימי היין וגאולת החשמונאים בימי יון אמנם תהיה לעולמים ואין מחריד עוד אותם לעד לעולמים:
זהר א, דף קמה ע"ב אזלו וגו' כל זה מבואר וכוונתו לומר ת"ח בשעתא דעקים וגו' לומר כי כל מעשה האבות העליונים אע"פ שנראי' מתמיהים בעניינם ורובם ברמאות כמו ענין יוסף במכיר' אחיו וענין יעקב עם אחיו בערמה כי הכל הוא רמז אל המוקדם ואל המאוחר כי הנה ענין יעקב הוא רומז אל חטא אדם כאשר נבאר ולכן הוצרך אל הערמה הזו כאשר ביארנו לעיל ויתבאר עוד בס"ד וכן רומז אל ימות המשיח כאשר יתבאר כי סילק ברכותיו לאותו זמן. נמצא כי כל פרטי התורה אפי' הספורים שבה הם גופי תורה וסודות עמוקים.
זהר א, דף קמה ע"ב ועתה ביאר ענין יעקב ואמר ת"ח בשעתא דעקים וגו' פה ביאר סוד כל הענין וכל מה שביארנו לעיל וזה התנא ר' ייסא סבא הוא אשר גילה לנו סוד הזה אשר עליו נסמכה כל הפרשה הזו והוא אשר הרחיב ביאור הזה וגילה לנו ענין יעקב ורבקה ועשו דוגמת אדם וחוה והנחש כאשר נבאר ב"ה. ואמר ת"ח וגו' נודע הענין כי באדם שייך פיתוי כי נפתה אחריו ונכנס בהיכלי טומאותיו ואולי כי השפיע שם נשמות מנשמתו והם הם סוד הנשמות הטהורות של הגרים כמו נשמת רות ורחב וגרים אחרים הרבה שהיו בעולם. ואמנם בחוה אמר שהטיל בה זוהמא להיותה נקבה וענין הטלת זוהמא זו יתבאר במקומו כי הוא דרוש עמוק אין פה מקומו. והנה הזכיר תחיל' ענין חוה לפי כי נודע היות הנקבה קרובה יותר אל החצונים בסוד רגליה יורדות מות ואח"כ נפתה הזכר:
זהר א, דף קמה ע"ב וקיימא עלמא לאתפרע' מיניה פי' כי הי' עדיין תלוי הדבר ההוא ליפרע העול' מאותן הקללות אשר נתקלל ואולי ח"ו לא היתה תקוה אל העולם עוד מלהתברך עד דאילנא דחיי הוא סוד נרמז בתיקונין דף ל' ואין פה מקום ביאורו.
זהר א, דף קמה ע"ב ונפל על אדם פי' מלשון על פני כל אחיו נפל ר"ל כי אילנא דחיי שרה על אדם והשרה כחו עליו ואז ניצול אדם ותיקן לנו ענין השעירים כנודע עניינם במקומם.
זהר א, דף קמה ע"ב וע"ד אקריב יעקב וגו' יתבאר לקמן כי יעקב בא לתקן כל הנז' וכן דוגמת השעירים שהיו נותנין יש' אל עזאזל וכן בראשי חדשים לכן יעקב אקריב תרין שעירין א' כנגד עשו וא' כנגד סמאל דרגא דיליה כנ"ל דף קמ"ב ריש ע"ב.
זהר א, דף קמה ע"ב ובג"כ קיימא עלמא וגו' פה גילה לנו תוקף הדרוש הזה כי הלא חוה נתגלגלה ברבקה ואדם ביעקב כי שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם. והנחש בעשו. וכמו דהתם הוה סמאל רוכב על נחש שהם זכר ונקבה דטומאה וכן הכא נזדמן עשו לקבל הנחש וגם סמאל נזדמן עם יעקב בבואו מפדן ארם בהאבקו עמו כאשר יתבאר לקמן ב"ה. וכן כמו שהנחש עקים וחכם בפיתוייו אל האשה והאדם כן עתה רבקה ויעקב עקימו וחכימו לעשו ובזה תבין ענין רבקה אשר היא התחילה בענין ערמה זו כי כמו שהיא פתתה את אדם והשיאתו עד שהזמינו לקבל הקללות לכן עתה היא פתתה והסיתה את יעקב עד שהזמינו לקבל הברכות כנודע מלשון פשטי הכתובים וז"א ויעקימו ויחכימו ליה. עיין לקמן בסוף הפרשה כי אני רמזתי בזה רמז נכון. ואו' וההוא דרכיב עליה זה יורה מה שביארנו כי הכל היה מדה כנגד מדה וגם פה נזדמן סמאל ולא יכילעם יעקב. עכ"ל:
זהר א, דף קמה ע"ב והרמ"ק זלה"ה פי'. אזלו וגו' כולא הוה ברזא דחכמתא דכתיב מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית הרי מעשהו בחכמה ולא תאמר שמעשהו בחכמה סתומא נעלמה בהם שאינו אלא וכולא לאחזאה חכמתא עילאה לבני נשא שהרי נעשו בחכמה והחכמה היא נחתמת בהם ומתגלה על ידם והטעם שהאדם משתלם בחכמה ולזה ילמדו החכמה מתוך ענייני העולם וז"ש בגין דילפון מההוא וגו' והטעם לסוד החכמה ללמוד התורה וז"ש ועובדוי כולהו אורחי אורייתא שהתור' היא ממש כלי אומנות הנמצאות כולם והטעם שהם נעשים בתורה והתורה דרכיו של הב"ה שהרי נצטוינו והלכת בדרכיו דהיינו מדותיו שהוא מתנהג בהם וכאשר האדם מתנהג בחסידות ועבודה ממש הוא דומה להנהגת הספירות.
זהר א, דף קמה ע"ב לית מלה זעירא בתורה שלא יראה בה כמה אורחין בסוד צרופי המלה והמאורות העליונים התלויים בה כאשר יצטרף בשם ההגון כדפי' בספר ברית מנוחה.
זהר א, דף קמה ע"ב תלת מאה הלכות פסוקות ירצה הקדמות בסוד החכמה שהם רמוזות בפסוק זה וכבר פי' קצת באדרא:
זהר א, דף קמה ע"ב בכל עובדא ועובדא אפי' שהם סיפורי מעשיות סתרי תורה תלויין בענין במשל הספור ההוא וגם באותיות בעצמן יצטרפו שמות פועלים פעולות נוראות הם שמות מאורות הכסא וכיוצא וז"ש ובכל מלה ומלה חכמתא איהי בתיבותיה ומלותי'. ואינו ספורי מעשיות אלא אורייתא דקשוט אלא שנתלבשה כדפי'.
זהר א, דף קמה ע"ב נפלאות למטה שהם מבינה נ' פלאות וזה אינו נסתר כחכמה ולכך התפלל דוד בהשגתם:
זהר א, דף קמה ע"ב דאקריב ההוא חויא לאתתא שדעתה קלה ונוח להתפתות ואטיל בה זוהמא שנתלבשה ביצה"ר ובמחשב' רעה והלכה לפתות האדם בעלה ואז היו שתים לנגד אדם א' הנחש וחוה להחטיאו:
זהר א, דף קמה ע"ב כדין אסתאב שנתפשט שליטת החצונים בכל ההויות הגשמיות ונעכרו ונתעבו ואתלטיא ממש היינו סוד שליטת קללות בנמצאות שליטת החצונים.
זהר א, דף קמה ע"ב וגרים מותא שיהיה החצוני מעכל ההויה השלימה ואוכל אותה. וכיון שכל ההויות היו ממש מקטרגות על האדם שהוא גרם להם הרעה וז"ש וקיימא כל עלמא וגו' עד דאתא יעקב שהוא מרכבה לת"ת אילנא דחיי וכפר על אדם שנתגלגל בו ובמעשהו בפה החיצוני כדמפרש ואזיל. ונמצא לפי זה שכל מעשה רבקה ויעקב לתיקון חטא אדם וחוה אמנם היה ראוי שיהיה איש ואשתו אלא כדי שישמע אליה לטובה כדרך ששמע לרעה הית' אמו כאומרו שמע בקולי ולך קח לי ואחר שמת ירד למטה ואשתו נעשית אמו כדרך שפי' בסבא עד שעלה אל עולם הזכר על אמו כדפי' הבא על אמו בחלום יצפה לבינה וגו'. ואו' בזמנא דאקריבו ישר' שעיר הוה אתכפיא וגו' היינו שעירי המועדות וראשי חדשים ואין לומר שעיר יום הכפורים דא"כ לימא תרתי ועוד שאין א' מהם קריב אלא משתלח ונשרף אם לא שנאמר דקריב לאו דוקא תרין שעירין וגו' היינו הא' צד הגבור' העליונ' והוא יצחק הנמתק ע"י מטעמיו והגבורות המבוסמות. והב' השרשת החצונים שם וכאשר ישתלח נושא העונות והיינו חד לאכפייא לעשו כדי להמתיק הגבורות. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קמה ע"ב והרא"ג זלה"ה כ' פתח ר' חייא אבתרי' וגו'. ובגין דחכמ' אשתתף רישי' דקרא הוי טעמא דסיפי' כלו' משום דיעקב הי' משתף עמו תמיד השכינ' ועתה גם כי הלך בערמ' לא מדעתו אלא מדעת שכינ' שאמר' לו אמו ברוח הקדש כנז' לעיל וכד עאל יעקב עאלת שכינתא עמי' לקבל הברכות לפיכך ודעת מזימות אמצא כלו' שאותו דעת שהיה ליצחק בלתי הגון לברך את עשו לא חלו אותם הברכות עליו לפיכך אומר השכינ' מצאתים אני לעצמי כמוצא מן ההפקר וז"ש ודעת מזימות אמצא דאתברך יעקב וכו'. והוה דחיל מהשתא פן יאבד בין האומות ומסתפי לעתיד פן לא יוכל להוציא הברכות מעשו שכבר החזיק בהם בזה העולם ולכך מסיים ואזיל אל תירא דלא אשבוק לך בהאי עלמא ולא תאבד והשנית כי הנני מושיעך מרחוק אנא אפיק לון מן ידוי. ושב יעקב דא שכינתא כלומר שתשוב השכינ' מן הגלות ודוק מהכא יעקב במלכות וכן בפ' בלק בפ' מי מנה עפר יעקב ושב יעקב ודאי כלומר מוכרח הוא שהוא השכינ' שהרי הת"ת מדבר ואומר אל תירא וגו' נאם ה' שהוא זעיר אנפין ואי ושב יעקב הוא מדת יעקב ושבתי היל"ל אלא ודאי יעקב הוא השכינ' כנז'. א"ר יוסי ודאי כל מה דעביד וגו' היא הקדמ' למאי דמסיק ת"ח בשעתא דעקים ההוא חיויא וכו' שנתן טעם למה נתברך יעקב בכמה ערמות ותחבולות ואמר שהכל הוכרח להיות כן כדמסיק.
זהר א, דף קמה ע"ב ת"ח דהא ר"ש וכו' בס"י גרסי רבן יוחנן בן זכאי ולקמי' דקאמר ולא גלי לון אלא לר' אלעזר גרסי ר' אליעזר והוא ר' אליעזר הגדול שהי' תלמידו ונרא' שגרסתם נכונ' מדקאמר הוה עמי' היינו רבי אליעזר שהי' עמו תמיד תלמידו מצוי אצלו דאי ר' אלעזר היל"ל ר' אלעזר בריה כדרכו בכל הזוהר ואח"כ מצאתי בס' אחר לר' אלעזר בריה דהוה עמי'. ה"ג אינון מלין דאורייתא מלין קדישין אינון. וקיימא עלמא לאתפרעא מני' ע"ד וארץ מתקוממ' לו. א"נ מיני' אהדר לנחש שהוא ראשית הקלקול עד דאתא אילנא דחיי היינו יעקב ירצ' שאז כבר הי' מקושר במדתו בקצת. וכפול על אדם בס"י גרסי וכפר מלשון כפר' ונכון. וכפיא לי' ע"י שני השעירים שעשה לאביו והראי' דהא בזמנא וגו'. לאכפיא לעשו וגו' ע"כ שני שעירי' אלו כנגד ב' שעירי י"ה א' לה' וא' לעזאזל כנ"ל דף קמ"ב והכא הכי פי' חד לאכפיא לעשו כלו' לקליפ' עשו וז"ש דאיהו שעיר כלומר מלשון שדי'. וחד בגין דרגא דהוי תלי וגו' היינו הגבור' הקדוש' שנדבק בה סיגי הזהב של שורש עשו והוא כנגד גורל א' לה' ולהכי לא קאמר בהאי לאכפיא. ואומר ואתדבק ביה ע"ד ויאהב יצחק את עשו שהוא הדיין האוהב הרצוע' שבידו להלקות למורדים. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קמו ע"א פתח ואמר ויהי עשו וגו' ענין איש יודע ציד וגו' נתבאר לעיל דף קל"ט ע"א כי בסוד הקליפ' שעליה נאמר כי בשדה מצאה. אך ביעקב נאמר ויעקב איש תם וגו' וביאר עתה ענין הפסוק ואמר איש תם גבר שלים ר"ל כי מלת תם פירושו שלם כתרגומו כי הלא שלם בכל קצוותיו. וביאר הכתוב מה הוא ענין השלימות הזה ואמר כי הוא יושב אהלים ירצ' כי לא אמר יושב אהל והיה די. כי הי' נשמע מזה שהי' יושב בבית המדרש אבל או' אהלים מיעוט רבים שנים והענין על אברהם ויצחק. ואולי כי פשט הכתוב הוא שהי לומד תור' עם אברהם ועם יצחק כי כבר מצינו כי יעקב חי בימי אברהם ט"ו שנים שאברהם שנותיו קע"ה והוליד את יצחק בשנת מאה ויצחק הוליד את יעקב בן ששים הרי כי גדל יעקב ט"ו שנים וראה את אברהם ואולי אז למד עמו. אכן לפי הסוד נודע הענין כי יעקב הוא גופא דאדם הראשון בסוד הת"ת ואברהם ויצחק ב' הזרועות בסוד חסד וגבור' והנ' הגוף הוא אוחז אל שתי הזרועות וזהו יושב אהלים אחיד לתרין סטרין תרין זרועות. והנ' אחר אשר כבר היה הגוף שלם עם ב' זרועותיו ע"י גלגול אדם באברהם ויצחק ויעקב א"כ כבר היה נק' איש תם גבר שלים וגם לא נמצא פסול בזרעו והית' מטתו שלימ'. והנ' להיותו כלול מב' מדות אלו לכן הי' מסתייע מהם ובעת שרצה ליטול הברכות מעשו לתקן את אשר עוות בימי אדם כי אברהם ויצחק עדין לא היו יכולים לענין זה עד שנשלם גלגול אדם ביעקב דרמיז בגופא וכדין אתא עידן למיסב מיניה הברכות והנ' הכתוב אומר עם חסיד וגו' וזה הענין יצדק ביעקב כי הוא כלול מחסד ומגבורה ולכן עם חסיד תתחסד כי גם הוא מכלל מדת החסד. ועם עקש תתפתל בסוד הגבורה הלובשת ומפתה ומראה פנים צהובות אל הרשעים בעולם הזה לטורדן מן העה"ב. ובכח מדת הגבורה עקים וחכים ית עשו אשר הוא עקש בסוד הקליפות אשר הם עקשים ונלוזים במעגלותם ולכן כאשר בא לרמות את עשו בא מצד הגבורה אשר בו מעקשת את הקליפות בעה"ז וז"א וע"ד יעקב בסטרא דיצחק אתא וגו' וכד אתא עם ברכאן וגו' כי נודע כי הברכ' מצד הימין שהוא אברהם ואמר כי בענין ברכות אלו התנהג בשתי המדות הנז' כי הנה להסית את עשו הי' בכח הגבורה אמנם כל כוונתו לא היתה לרמות את עשו רק כדי ליטול הברכות וזה ודאי הי' ע"י מדת החסד שבו הנק' ברכה ולקחהו לעצמו הרי כי בענין הברכות אלו הי' מכח אברהם ויצחק:
זהר א, דף קמו ע"א ת"ח כד יעקב אתער וגו' עתה מבאר לנו ענין דעקים וחכים לסמאל דרכיב על נחש כנ"ל כי הכל הי' לתקן כל מה שאירע לאדם כי גם סמאל נזדמן שם ולכן הוצרך עתה ג"כ כי כמו דנצח לעשו כן ינצח לסמאל ולכן בעת בואו מפדן ארם וראה סמאל את יעקב שהיה מבורך בעושר ובבנים מה שלא הי' כן לאברהם ויצחק וראה כי הועילו ברכותיו ויצא מידי הקללות הראשונות כדין נחת להלחם עמו אולי יוכל לטורדו מן העולם וכדין יעקב אתער בכחו וגבורתו לגבי סמאל ונצח ליה ואז סמאל קביל עליה ליעקב. פי' זה יובן במ"ש לעיל דף קמ"ד כי סמאל סלקיה ליעקב על רישיה בסוד כי אם ישראל יהי' שמך ועיין שם כי בהיות ישראל בסוד הת"ת שהוא בעלה דמטרוניתא הנק' אלי"ם כי ז"א כי שרית עם אלדי"ם כנ"ל והנה א"כ הוה דרגא דיעקב יתיר מכל המלאכים ומכ"ש סמאל ולהכי קאמר דקביל עליה ליעקב. ואמר כי בכמה סטרין נצח ליה כי תחל' נצח לחויא שהוא סוד עשו כנ"ל ואח"כ נצח לסמאל הרוכב עליו ואמר כי אע"ג דכולא חד ר"ל כי במה שנצח את הנחש שהוא עשו ממילא הוא כי סמאל הרוכב עליו ג"כ נתנצח כי אין אומה נופלת עד שתפול שרה תחילה ואמר כי עכ"ז דכולא חד רצה לנצח את סמאל בפני עצמו בנצחון אחר וכן היה הה"ד ויאבק איש עמו שהוא סמאל וגו' וביאר עתה ענין הנצחון איך היה. ואמר כי הלא כתיב וירא כי לא יכול לו וביאר הטעם לפי כי כבר נתבאר לעיל בפסוק יושב אהלים כי יעקב הוה אחיד לתרין סטרין סוד אברהם ויצחק שהיו גלגול אדה"ר והנה נשלם אדם הראשון מכל צדדיו ולכן לא יכול לו כי לא מצא מקום תפיסה ואחיזה להתאחז בו עד ששלח ידו בירך יעקב כאשר נתבאר. ואו' ת"ח זכותיה דיעקב וגו' כל זה מבואר ויגע בכף יריכו דאיהו אתר וגו' פי' כי הנה נודע כי ששה קצוות הם בגוף האדם והם ב' זרועות והגוף וב' שוקים והמעור. והנה נודע כי אדם חטא בכל שש קצוותיו כי לכך כל העולם יוצאי יריכו מעותדין למיתה כי אז קבלו זוהמת הנחש הקרויה מיתה ולכך בכמה חסידים שלא נמצא להם שום חטא בעולם ונתנו רז"ל טעם אל מיתתן כמו מתו בעטיו של נחש וביאורו הוא מה שכתבנו כי גם הם בסוד אדם והוא חטא בכל קצוותיו ולכן הם נענשים על אותה הזוהמא ואין פה מקום ביאור דרוש זה. והנה נודע כי אעפ"י שלא נשלם עדיין רק ג' קצוות הנ"ל שהם הגוף וב' הזרועות עכ"ז נודע כי הגוף הוא עיקר הכל ולכן נקרא יעקב שלם שבאבות כי בהיות הגוף שלם כל שאר קצוותיו שלמים עמו. וגם טענה אחרת כי נודע כי ג' קצוות אחרונים שהם נה"י הלא הם כלולים בחסד גבורה ת"ת והם הם כנודע והכל א' ובהיות שלמים ג' הראשונים ממילא נשלמו ג' האחרונים ולכן אמר וירא כי לא יכול לו כי בהיות עתה יעקב שלם ע"י אברהם ויצחק הנה לא היה עוד אחיזה אל סמאל כלל. אמנם עכ"ז נתחכם סמאל ונאחז ביריכו והענין כי כבר ביארנו כי כל הקצוות נאחזים בגוף והגוף הוא סבתם ובזה יתורץ כי עם היות כי כבר יעקב הי' שלם עכ"ז להיות כי שאר הקצוות לא נשלמו היה לו אחיזה בהם ולהיות כי היריכים יוצאים מן הגוף לכן היה מקום אחיזה לסמאל בירך יעקב ממש כי הירך שלו הוא ובו תלוי ועם היות גופו שלם עכ"ז ירכי אינו שלם וסוד הענין הזה נתבאר למטה פ' ויצא דף קמ"ח ע"ב בס"ת כי הסוד על נדב ואביהוא יוצאי ירך יעקב כאשר נבאר. ולכן לא יחשבו כל זרע יש' ליוצאי ירך אברהם או יצחק כמו ליעקב ולכן לא נק' אלא בשם בני ישראל והענין כי אברהם ויצחק הם זרועות וכל א' מהם הוא בנין בפני עצמו כנודע כי חסד וגבורה כל א' הוא נק' אדם בפני עצמו וכלול מעשר בפני עצמו והנצח וההוד לא יקראו יריכים של חסד ופחד רק ירכי יעקב כאשר נתבאר לך הנועם למה הת"ת כולל כל האצילות וית' במקומו ב"ה. ולכן עם היות יעקב שלם עכ"ז כאשר מצא סמאל פגם בירכיו הם נדב ואביהוא יוצאי יריכו אז מצא מקום אחיזה וסוד הענין כי הלא ידעת כי אהרן הוא כהן והוא חתום במדת הנצח הנמשך מן החסד כהן עליון ומשה הוא בהוד כמ"ש ונתת מהודך עליו והנ' נדב ואביהוא הם נמשכין מן הנצח והם יוצאי ירך יעקב כי אהרן הוא ירך יעקב ונדב ואביהוא הם יוצאי ירך יעקב שהוא אהרן ולכן היה חטאם בהקריבם אש זרה ושתויי יין נכנסו כי כל אלו היו חטאות של אדם הראשון וכאשר באו לתקן ירך אדם הראשון לא יכלו ואדרבה הוסיפו אשם ועון על פגם הראשון ואז מצא סמאל מקום להתאחז ולומר כי עדיין אינו ראוי להתברך לפי שעדיין הוא פגום וירכו פגימה ולכן תבין כי לא נאחז אלא בירך הימנית כי שם הם נדב ואביהוא אמנם ירך השמאלית שם היה משה וביסוד שם היה יוסף הצדיק ולא מצא מקום הקטרוג רק בירך הימנית ולכן עיקרו של איסור גיד הנשה בירך ימנית כמשז"ל בגמרא הירך המיומנת שבירך רק שרז"ל אסרו גם שניהם. ולא נתקנה ירך זו עד שבא שמואל שנתנבא משם כמ"ש וגם נצח ישראל לא ישקר וגו' ולכן הוצרך אז ג"כ לבא אמו חנה במקום חוה כאשר כתוב אצלי בשם ה"ר אליעזר בן יוחאי זלה"ה דרוש נחמד בהפטרת חנה ואל זה רמזה ויין ושכר לא שתיתי וגו' כי באה לתקן שארית הפגם אשר לא נתקן בימי רבקה ויעקב בסוד ירך ימנית וזה נרמז בפ' בראשית דף כ"א ע"ב.
זהר א, דף קמו ע"א כיון דאתער צפרא וגו' מבואר הוא כי הקליפות כל יניקתם מצד הגבור' הנק' חשך והנה תשת חשך ויהי ליל' בו תרמוש כל חיתו יער אז שליטת הקליפות ותרעין דגיהנם אתפתחו וכן אין שליטתם אלא בעוה"ז הדומה ללילה והנ' יעקב הוא השמש שאין שליטתו אלא ביום ולכן עד דהוי ליליא הוה סמאל תקיף וכיון דאתער צפרא שהיה יום אז אתגבר יעקב בכח היום והתחיל להתגבר מצד רבקה אשר הוא ראש היום והוא אברהם מדת החסד ומשם התחיל להתגבר כי ימינך ה' נאדרי בכח ושם הוא עיקר כח האדם. ואל תתמה אם סמאל הוה מן המודים ומשבחים לשי"ת כי אין זה סמאל עצמו שהוא הכולל כל כתרין דמסאבותא אמנם כבר ידעת כי הנה מטתו שלשלמה ס' גבורים וגו' ועשרה אחרנין אינון בקו אמצעית' דיל' דאינון טמירין יתיר והם סוד עשרה אומות היושבים בא"י עצמה וניתנו לאברהם כנודע וכולהון היו שבעים אמנם אין עולים בשם אלא הששים ומנהירו דהאי נפקו ס' פולסי דנורא דההוא נער מטטרון אחיד ואתלבש בהו ועשרה אחרנין שהוא עצמו כולל שהם ויקח העבד עשרה גמלים הם י' דרגין שהם כלולים בו וכן איתנהו בעולם העשיה עד שנמצא שיש ברקיעים ע' שרים סביבות פתח הרקיע של ארץ ישראל כנודע ושם ניכרים היותם שרי אומות כי אותם של פנים אין בהם נפתל ועקש ח"ו כולם הם דיינים עליונים וסנהדרי גדולה אמנם בחוץ הם מורכבים מטוב ורע וסמאל עמהם וזה סמאל שרו של עשו הנז' בכאן ויש סמאל אחר והוא כללות הטומאה אילן הטומא' וזה מודה ומשבח ככל האחרים.
זהר א, דף קמו ע"א ת"ח כמה ברכאן וגו' יש כאן מקום עיון למה שינה ברכות אלו שהביאן שלא כסדר. וכן למטה גבי בשם ה' כי אמילם וגו' הביאם כסדר הזה ודאי שלא על חנם נשתנה וצ"ע. וכל פשטא דלישנא הוא מבואר. עכ"ל הרח"ו נר"ו:
זהר א, דף קמו ע"א והרמ"ק זלה"ה כתב. סבוני גם סבבוני וגו' הא הכא תלתא וגו' הם שמאל דברכיה אבוהי מצד הגבור'. וברכיה קב"ה מצד הימין מהחסד. והמלאך ברכו מצד האמצע כי אומר כי אם ישראל וגו' והיינו בשם ה' כי אמילם מימין ושמאל ואמצע והתחתונ' היא הרביעית מצד המלכות המנהגת העולם בזמן הזה להתנהג עם השכינ' בעלייתה וירידתה ולזה אלו תקיפין יהיו לזמן שיתעוררו כל הקליפות יחד כל האומות יחד. וחד לסטים וגו' מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קמו ע"א והרא"ג זלה"ה כ' איש תם גבר שלים כתרגומו כלומ' המשלי' בין החסד והגבור' וזהו יושב אוהלים כדמפרש ואזיל. וע"ד יעקב בסטרא דיצחק שכיון שהי' נאחז בשורש הגבורה הקדוש' יש לו כח לשבר הגבורה הטמא' שהיא ענף שממנ' נמשך למט' ע"י אחיזתו בשורש. עם חסיד תתחסד וגומר כי בהיותו עם החסידים מתחסד עמהם מכח השורש שיש לו הקשור בחסד ועם עקש תתפל בכח דינא קשיא שהוא אחוז בה יכול לאכפיא ליה. וכד אתא עם ברכאן נר' דגרסי' וכד אתא לנטלא ברכאן. ת"ח כד אתא יעקב וגומר עד הה"ד ויאבק וגומר נר' הלשון מבולבל ולא יכולתי להגיהו אפי' על פי ספרים ישנים ונר' ליישב הענין כך ולגרוס יעקב נצח לי' בלא וא"ו והוא גזרת מלת ת"ח וה"ק ת"ח כד יעקב אתער לגבי' סמאל בענין ויאבק איש עמו. וקביל לי' ליעקב עליה לשר ולפטרון כמ"ש כי שרית עם אלהים ותוכל נמצא שיעקב נצח לי' בכמה סטרין אחד נצח לחויא דהיינו עשו עצמו חויא בישא ולא אתנצח בר בשעיר דהיינו הב' שעירים שעש' לאביו מטעמים. ואע"ג דכלא חד כלומר השעיר ועשו דהיינו החויא דקאמר הכל אחד ומן הראוי לנצח לחויא בהפכו לא בדבר הדומה אליו או ענף ממנו מ"מ נצח יעקב לחויא ע"י שעיר הדומ' לו וזה כח גדול להורגו בחניתו. נצח כמו כן לסמאל שהוא שרו של עשו בנצחונ' אחרא כלומר משונה מן הראשון ועכ"ז נצחו ע"י האבקו עמו ונצחו. דאתברי ביה סיהרא היינו ליל ד'. דאיהו אתר לבר מגופא היינו סוד הנצח ירך יעקב שהמשיך בקטרוגו כח הדין מן הגבורה אל הנצח והחשיכ' עד שלא היה נביא יכול להתנבאות מתוכ' כנז' בפ' בראשית דף כ"א ועמד בחשכ' עד שבא שמואל ולא סיים לתקן עד שבא דוד כנז' התם ונתבא' הענין בפ' וישלח בפסו' שלחני כי עלה השחר ע"ש ואע"ג דאיהי תקיפא שברנו ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים הרי ברכה עצומה בהפלגת הרבוי מ"מ לאו איהי תקיפא דשולטנותא כלו' אינו נזכר בה מציאות הממשל' ושרר' שיהי' לו בעה"ז כמו הברכות שברכו בראשונ' יעבדוך עמים וגומר. חד אינון ברכאן קדמאי דאבוה כנגד כל גוים סבבוני שאין הסבו' כ"כ די בברכ' זו להפילם. תרין אינון ברכאן דברכיה קב"ה ננגד סבוני גם סבבוני דהיינו סבוב אחר סבוב מהמוני עמי' אז אצטריכו ברכאן דקב"ה. תלת אינון ברכן דברכי' ההוא מלאכא היינו כנגד שבוני כדבורים שהסבוב ההוא קליש וחליש שמסבבים ונופלים כאשר יעשו הדבורים שעוקצים ונופלים ומתים אז יבאו ברכו' המלאך לזנב אחריה' עד בלתי השאיר להם פליט. לגבי מלכין תקיפין לאגחא גרסינן עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קמו ע"א גיליון יושב אהלים דאחיד תרין סטרין לאברהם וליצחק וגו' קל"ט ב'. דתנן לא יפוק בר נש יחידאי בליליא וגו' קס"ט ב'. ואסליק כל אינון אחרנין לזמנא דאצטריך קס"ו ב'. וקע"ב א'. עכ"ל: