זהר א, דף קטז ע"א מה זיתים לא נפלי וגו' דקים לי' דממזר' לא חיי. ואין דבר בא אלא לטהר אגב אורחיה כמה ממזרים.
זהר א, דף קטז ע"א הנה כי כן וגו' באותו ענין השכינה יבורך גבר:
זהר א, דף קטז ע"א דאכלי ושתאן איש תחת גפנו והיינו שולחנך. או פי' אחר דהיינו המזבח שלמים דמשולחן גבוה קא זכו.
זהר א, דף קטז ע"א ודא הוא בשמחה כי החסד תחת הבינה.
זהר א, דף קטז ע"א טוב לבב היא הגבורה שמטיבה עצמה עם החסד דהיינו לבב שתי לבבות והיינו ע"י רנת הלוים כדכתיב וחסידיה ירננו:
זהר א, דף קטז ע"א כל היינו היסוד רוב כל ע"י הת"ת דהיינו יש':
זהר א, דף קטז ע"א אלין יש' דמהימנותא דקב"ה עלייהו היא השכינה ולכך נקראו הגוי הידוע ששכינה עליהם:
זהר א, דף קטז ע"א רישא עילאה היינו החסד ראש לבנין. והיא עילאה בהתדבקה בבינה וחוט של חסד משוך על המלכות. והיינו לו הגדלת השמחה לו שכינה עם יש' הגדלת חסד. השמחה בינה. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קטז ע"א והרח"ו נר"ו כתב.
זהר א, דף קטז ע"א מדרש הנעלם.
זהר א, דף קטז ע"א פתח ואמר ויהי אחר הדברים וגו' פי' כי הוקשה לו שלעיל אמר כי הגוף אחר התחיה נק' יצחק וא"כ מה ענין עקידת יצחק כדי לשוחטו. וביאר כי הוא מיתה תנינא דחזרת למות פעם ב' בע"ש שהוא סוף אלף הששי כדי ליכנס לשבת שהוא אלף הז' וקיים לגמרי. ולפי שאז אינה מיתה גמורה כראשונה כי לא תהי' רק ג' ימים שנאמר יחיינו מיומים וביום הג' יקימנו וגו' לכן נקראת עקידת יצחק שלא מת אלא נעקד לפי שעה ונחשב כאלו מת ואח"כ נשבע הב"ה שלא ינסה את אברהם שהיא הנשמה כי אז כבר הגוף הנק' יצחק הוא כספא נקיה.
זהר א, דף קטז ע"א לבתר ההוא יומא רבא דכתיב והי' יום אחד וגו' פי' כי שני תחיות הם א' בביאת המשיח אשר אז יקומו המתים מקבריהם ואז יזדככו חומרם קצת ויתקיימו בימות המשיח. ולכן אמרו אין בין העה"ז לעה"ב אלא שעבוד מלכיות כי יהיו אוכלים ושותים ופרים ורבים בטהרה וקדושה כנודע. אמנם בעה"ב שהוא אלף שביעי שאז נאמר בו שאין בו לא אכילה ולא שתיה וגו' ולכן צריך זיכוך אחר ויהיו בנקיקי הסלעים שאז נק' יום הדין הגדול ואז ימותו שעה א' ויזדככו תכלית הזיכוך. באופן שאז יתעלה הגוף בערך הנפש ויהי' רוחני כמוהו ממש. והנה אלף השביעי עליו נאמר והיה יום א' הוא יודע לה' וגו' כי יום שבת שימשו המאורות בלילה כמו ביום ולכן לא נאמר בו ויהי ערב ויהי בקר וזהו לא יום ולא לילה. ועל אותו זמן נאמר והיה הנשאר בציון וגו' קדוש יאמר לו כי אפי' הגוף יזדכך כערך הנפש. ואז יקבלו הגופות פעם אחרת נשמותיהם בערב שבת בעת כניסת שבת בריש אלף השביעי וז"ש לקמן דף קי"ט ע"א זכאין אינון כל אינון דישתארון בעלמא בסייפי אלף שתיתאה וגו' וע"ש. עכ"ל:
זהר א, דף קטז ע"א והרא"ג כ' דאוליפנא דא מינה ה"ג כלומר השכינה הוא בנין אב לעולם. והכי מדרש קרא אשרי כל ירא ה' וגו' ומדבר דוד ברוח הקדש עם הקב"ה ואו' אֶשתך שהוא שכינת עוזך מלשון אש וכן כתיב כי ה' אלהיך אש אוכל'. והשתא ניחא דלא קאמר אשתך בחירק אלא בסגול אשתך זאת כגפן פורי' בניך כשתילי זתים בזמן הבית סביב לשלחנך דמשלחן גבוה קא זכו כדמפ' ואזיל. הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' שיהי' לו אשה צנוע' כיוצא למעל' ובנים כיוצא בבנים ודוק אומ' יבורך גבר. דעד השתא לא בגבר עסקינן אלא לת"ת וכמו כן לגבר תחתון. ודא הוא בשמח' מצד החסד המשמח. ובטוב לבב בליואי מצד הגבורה שהם משוררים מטוב לב כמ"ש הנה עבדי ירונו מטוב לב וגו'. אלו ישראל מצד הת"ת עמודא דאמצעית'. דכתיב הרבית הגוי היינו ישראל גוי קדוש לו הגדלת השמח' בשבילו. אלין כהנים מצד החסד האוכלים בשר הקרבנות ואין שמח' אלא בבשר. בחלק שלל אלין ליואי מצד הגבור' הנוחלים המעשרות הרי ב' כתובים הבאים כא'. ד"א הרבית הגוי אלין ישראל פי' הרבית מלשון גדול' כמו רבי המל' וכן רבי' קמי' עלי כדפז"ל שהם דואג ואחיתופל שהיו גדולים בתור'. והגדולה היא דמהימנותא דקב"ה עלייהו היות לו לעם והוא להם לאלהים. רישא עילאה היינו החסד. ולפי שגם הגבורה נק' ראש כנז' במשפטים רישא דמלכא בחסד וגבורה אתתקן וכן בפ' ויחי רכ"ו לכן קר' לחס' ראש העליון יותר מן הגבורה. דאיהו גדול וחדוה ביה אשתכח ה"ג וה"פ לו הגדלת השמחה בשביל הגוי הזה שהם קשורים בקב"ה יש שמחה לפניו ית' במדת הגדול' שלו וזהו דאיהו גדול וחדוה ביה אשתכח. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קמו ע"ב אדהכי שמע על לסטים חד וגו' הוא שליטת אלו המלכיות זו אחר זו לערך התעוררותם יחד לכך לא נשתמש אלא בזו הרביעית שהיא מהשער מהשכינה לכך אמר במשל בני תרעי שהיא ברכת שומר השער ולפי הנראה שיתעוררו ג' מלחמות הא' כל גוים סבבוני השנית חזקה יותר סבוני גם סבבוני השלישית חזקה מהאמצעית והיינו שהם תגבורת ג' קליפות הם ג' קליפי אגוז כנודע והרביעית חלושה היא הנכתשת עתה בגלות ישראל קמעא קמעא. ולזה אמר לקמן ויתערון אינון ברכאן מכל סטרין. וסוד ענין המלחמות ההם היא שהב"ה יעורר מדנים בין משפחות האדמ' להתכתת אלו עם אלו להצטרף שלא ישארו מן העמים אלא אותם שיזכו ליכנס אל הקדש שהרי עד כאן לילית הרשעה אם שבעים אומות נותנת נפשות טמאות בקרב העמים והב"ה מצרף האומות שלא ישארו מהם אלא אותם שהם קרובים קצת אל הקדש להיותם לבוש אל הקדושים ולזה ישברם ויכתתם אלו באלו עד הצטרפם וקדושת שם שמים מה שנתחלל על ידם יתקדש מהם ובהם עד כלותם אלו באלו וישארו המצורפים וג"כ ענין זה צרוף לישראל בתחלה ושמא ח"ו באותו צרוף יכלו ככלות שאר העמים עד שלא ישארו אלא א' מעיר ושנים ממשפחה ח"ו ולזה יעמוד זכות אבות ואותם הברכות לישראל ויצטרפו ביסורים כאו' יסור יסרני י"ה ולמות לא נתנני:
זהר א, דף קמו ע"ב ר' חייא אמר מהכא שאר ישוב שאר יעקב. ירצה שאר האומות ישוב להתעורר קרבין. שאר ברכות ישוב שבות יעקב. או איפכא שאר הברכות ישוב שבות שאר יעקב שהוא מה שישארו בסוף היינו שארית יעקב בגוים דכתיב והיה שארית וגו'. בן יכבד אב ועבד אדוניו מצד האב כיבוד דהיינו ל"ב ועבד אדניו אמנם הוא מצד מורא דהיינו מצד הבינה ולז"א אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני מצד האדון שיש' לה עבדים מצד נפש ורוח נשמה דעבד ואמה איה מוראי והנה שני חצונים אחזו שני מדות אלו עוג ואליעזר עבד אברהם זה נעשה מחיצה לא"י שלא יכנסו לארץ וזה מחיצה ליש' שלא יכנסו לגאולה כנגד המורא אמר הב"ה אל תירא אותו ואם נפרש שהוא חי בג"ע ג"כ יהיה אוריכו ליה מזכות המורא אמנם עשו בזכות כבוד וזכות בכ"י שעולה כבו"ד נעשה מחבת ברזל שלא יכנסו ישראל אל הגאולה יתם זכותו ויעררו ישראל בכ"י מצד הכבוד דהיינו מצד האב והתחתונים מצד האדון לנגד מורא האדון דהיינו תחתונים מצד הבינ' שמשם אדון ואז יזכו לצאת מהגלות וליכנס לגאולה ויתחיל נקמת עשו לבטל הקליפות והיינו ועלו מושיעים וגו' הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קמו ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. ומההוא יומא ולהלאה יקום מלכות' וגו' פה ביאר לנו כל הנ"ל כי אין שליטת יעקב אלא לעה"ב ובביאת המשיח בס"ד ואז ישלוט יעקב בהאי עלמא ובעלמ' דאתי ויתקיימו ברכותיו שהם ברכות העה"ב וברכות העה"ז ג"כ כנ"ל והיינו היא אבנא דאתגזרת וגו' המשיל את יעקב לאבן לסודות ידועים ואין פה מקומם. אך דע כי היא סוד המלכות אשת חיל אשת של יעקב הנק' אבן והיא סוד יו"ד דאדני כי כל יו"ד אתקריאת אבנא כנודע בריש התיקונין ולהיותה סתומה וחתומ' מכל הקליפות. עכ"מ:
זהר א, דף קמו ע"ב והרא"ג זלה"ה כ' די לא בידין כד"א משם רועה אבן ישראל מלבד הפשט שבא ללמדנו שהאבן ההיא היא השכינה כד"א משם רועה אבן ישראל. כד"א והאבן הזאת אשר שמתי מצבה והוא מדבר ביעקב שהוא הציבה מצבה א"כ משם רוע' אבן ישראל היא המלכות. ר' חייא אמר מהכא כלו' לאו מהתם מכל גוים סבבוני נפקא אלא מהכא נפקא. ה"ג אלין ברכאן אחרנין דאשתארו וכתי' והי' שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כארי' בבהמות יער וגומר תרום ידך וגומר בגוים כלהו ולא בעשו בלחודי' וכתיב והי' שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כטל מאת ה'. ע"כ. והוא פשוט אמנם הא דנקט אומר והי' שארית יעקב בגוים נטל מאת ה' נר' מיותר ועוד למה נקט הפסוקים בהפך והפסוק זה והי' שארית יעקב וגומר כטל הוא הקודם ואח"כ והי' שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים. וי"ל שהפסוק השני הוא פירושו של ראשון והוא כי הפסוק הראשון והי' שארית יעקב כטל דהיינו שארית הברכות שנזכר בהם טל השמים אימתי יתקיימו כשיהי' שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים ולא בעשו בלחודוי. נמצא שהפסוק הראשון שהביא שהוא הפסו' שני הביאו להכריח שלא נתקיימו שאר הברכו' בעשו בלחודוי דהיינו בזמנו של עשו עצמו אלא כשיהיו ישראל בקרב עמים רבים ואז תרום ידך על צריך וגומר ומה שהביא פסוק שני שהוא הראשון וכתיב והי' שארית יעקב נטל וגומר הוא לומר ואם תרצ' לידע שארית הברכות שנשארו מי הם כבר כתי' לעיל מניה והי' שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כטל מאת ה' כלו' בענין הברכות שנזכר בהם ויתן לך האלהים מטל השמים וגומר הם הם שאר הברכות שאני אומר. ה"ג וההוא יקרא וההוא טיבו אוריך לכמה זמנין וכדאיתא במדרש שמאותם שנכנסו חיים בג"ע הוא אליעזר עבד אברהם שיצא מכלל ארור גיהנם ונכנס בכלל ברוך בג"ע: עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קמו ע"ב גיליון דכתיב בבכי יבאו וגו' קע"ה א' ר"ג א'. עכ"ל:
זהר א, דף קמו ע"ב הדרן עלך פ' תולדות יצחק. בריך רחמנא דסייען
זהר א, דף קמו ע"ב זהר ר' חייא פתח וזרח וגו' הענין הוא שכוונת ר' חייא לייחס פסוק וזרח השמש וגו' עם פסוק ויצא יעקב ולזה קשה כי היה לו לומר ויבא חרנה כמה דכתיב ובא השמש. עוד קשה אומ' ויצא יעקב עם וזרח שאי אפשר שנאמר עם יציאתו זריחתו שאדרבה זריחתו היא יותר גדולה בהיותו בבאר שבע ממש ולזה פי' ואמר וזרח השמש דא יעקב שהוא הת"ת כי שמש ומגן ה' צבאות .
זהר א, דף קמו ע"ב כד הוה לא תימא ביציאתו לבד אלא כד הוה בהיותו ממש בתוכיות באר שבע שהיא הבינה וכן ובא השמש אינו מתייחס ממש עם וילך אלא כד אזל כאשר מכבר הלך ובא לחרן אז בא השמש ומשום דמלת וילך היינו לחוד דרך הליכתו נסתייע מהפסוק מאומ' וילן שם כי בא השמש ומה שבא החילוק הזה בין פסוק לפסוק לא קשה מידי שיתבאר יותר במאי דמפרש ואזיל. ת"ח וגו'. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קמו ע"ב סתרי תורה
זהר א, דף קמו ע"ב אלא א"ר אלעזר שלמה מלכא האי ספרא אוקים ליה וגו' סוד ז' מדות ולכך פתח ספרו בז' הבלים שהם הודעת עסק הספר וז"ש אמר קהלת באלו ההבלים הוא מאמר ודבור קהלת. והנה העולם צריך ב' קיומים הא' קיום בריאתו והב' הוא מזונו וחיותו ושתיהם תלוי בז' ספירות וז"ש דעלמא קאים עלייהו דהיינו קיום בריאתו.
זהר א, דף קמו ע"ב ואינון עמודין וגו' דהיינו מזונו. והנה קיום העולם בהם הוא חג"ת שהם אבות ההנהגה ויצדק הקיום ע"י לבד ואפשר ג"כ על השבעה יחד מפני היות ג' בנים שהם נצח הוד יסוד שלוחי האבות והמלכות היא מקבלת הכל ובהם הנהגת הכל וקיומו א"כ יצדק על הג' ועל הז' ולזה אמר הכתוב הבל הבלים שהם ג' דהיינו ג' אבות והפסיק הענין באו' אמר קהלת להראות שאלו הם הבלים שרוצה לומר קיום העולם כענין מתניתין על ג' דברים וגו' ואח"כ חזר ואמר הבל הבלים הכל הבל להורות שגם הד' הנשארים שהם נהי"ם הם קיום העולם ע"ד זה הבל הבלי' שהם נה"י הכל נמשך להבל שביעי שהיא המלכות וזה כוון באו' ואיתערון חברייא אין העולם עומד וגו' כדפי' עבודה דא יצחק בערך שחיטתן בצפון. דברים הם הבלים כי הדבור יוצא ע"י הבל.
זהר א, דף קמו ע"ב מה גופא לא אתקיים וגו' שההבל הזה הוא יוצא מחיות האדם וחמימות הלב המחמם הרוח הנכנס בריאה והיינו נשימה נשמה אף הבלים נשמת העולם. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קמו ע"ב והרא"ג זלה"ה כ' וזרח השמש ובא השמש וגומר האי קרא אוקמו' לעיל בפרש' תולדו' יצחק דף קל"ו ור' חייא לא ניחא לי' בהאי פירוש' ולכן אמר אבל וזרח השמ' וגומר כד הוה בבאר שבע כלו' אבל היות' נכון לפר' הוא זה גומר עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קמז ע"א ות"ח שמשא וגו' ואל מקומו שואף וגו' כלו' ובהיותו גם בתוכיות המלכות שם הוא זורח בשימושו שהוא משמש עמה באות נפשו שואף זורח שם הוא ומשפיע בה ועדיין מקור האור שנמשך מהבינה עד המלכות ע"י נמשך והולך דרך בו בענין שהוא ראש למשך השפע והאור ולעולם האור נמשך כשרביטא דכוכבא שהככב ראש לאור והאור נמשך ולכך ואל מקומו שואף זורח הוא שם והיינו דקאמר וישכב ודאי לשון שמושא שמשמש בה והיינו ואל מקומו שהיא המלכות שואף בסוד הטיפה זורח שם הוא ממקור האור שלעולם משך הזרע הוא נמשך מחכמ' ובינה עמו עד המלכות ואינו נפסק.
זהר א, דף קמז ע"א ת"ח הכוונ' לפרש שמה שפי' הכתוב ויצא יעקב וגו' יתבאר ע"י קושי' אחרת דהכא קצר הכתוב באו' ויצא וילך ושם בפסוק וזרח השמש האריך באו' אח"כ הולך אל דרום וסובב וגו' אמנם הענין להיות זה פסוק בתורה וזה פסוק בדברי קבלה נודע היות דברי קבלה פי' לפסוקי התורה.
זהר א, דף קמז ע"א נפיק ממזרח דכתיב ויצא יעקב וגו' כלו' א"כ הכתוב הורה כל זה בפסוק ויצא לא אמר ויהי יעקב בבאר שבע להורות על וזרח השמש כדפי' לעיל להורות לנו ענין גדול דהיינו נפיק ממזרח שאפילו בהליכתו לעולם מורה על מקום יציאתו להיות לעולם יוצא וז"ש נפיק ולא אמר נפק שהוא יצא אלא נפיק שהוא יוצא וזה הורה באו' ויצא יעקב מבאר שבע ויצא יעקב היינו נפיק כדפי' מבאר שבע היינו מזרח כדפי' ואזיל למערב דהיינו הולך אנ דרום וזה רצה באומרו וילך לשון הליכה ולא ויבא להורות על גלגולים שנמשך לו בדרך כדפי' וענין ובא השמש ואל מקומו ביאר הכתוב אחיכ באומרו וילן שם וישכב כדפי'.
זהר א, דף קמז ע"א ר' שמעון אמר נפק מכללא וגו' ר' שמעון קשה לו בדברי ר' חייא טובא. חדא אומ' ויצא כי בדברים העליונים מלת יצא לא נקטינן לה אלא בהיותו יוצא מרשות הקדוש' לרשות החיצונים דהיינו יציאה מרשות היחיד לרשות הרבים ופסוק ונהר יוצא לא קשה מידי דיוצא כתיב ולא יצא שמורה על אחדות לעולם.
זהר א, דף קמז ע"א עוד מלת באר שבע היא במלכות שהיא בת שבע כנודע לא בבינה שהיא יובל לא שמטה .
זהר א, דף קמז ע"א עוד חרנה במלכות אין ראוי שהוא לשון חרון אף בזולת לשון וילך כאשר יתבאר לזה פי' דרך אחרת ופליג עלי'. ודקדק לשונות אלו תחלה אמר נפק דהיינו לשון ויצא מכללא דארעא דישראל כי ארץ ישראל היא המלכות ארץ לת"ת ודאי והיא נכללת בבחינות כל המדות והיא נקראת על שם ישראל שהוא הת"ת באר ועל שם הכללות מכל המדות שבע דהיינו היות' כלולה משבע. ומכל כללות זה יצא יעקב ליכנס לחצונים כדמסיק והשתא ניחא לשון דבאר שבע וז"ש דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע.
זהר א, דף קמז ע"א ואזל לרשו אחורא דהשתא שייך וילך דלדברי ר' חייא אף מלת וילך עקם המקרא לישבו בסוד הולך אל דרום וגו' עכ"ז לגבי מערב לא שייך הליכה כדכתיב וזרח השמש ובא השמ ש שהכל נקשר ראש בסוף. וזה אמר ואזל לרשו אחרא דהיינו מלת חרנה וז"ש דכתיב וילך חרנה:
זהר א, דף קמז ע"א אמר ר' חייא כד אזיל וגו' הענין כי ר' חייא בא לתקן קצת דבריו להקשות לר"ש בקצת והיינו דקאמר כד אזיל שמשא וגו' דבשלמא לפי' ר' חייא ניחא אומרו ויפגע במקום דהיינו כד אזיל וגו' כנז' אלא לדברי ר"ש קשה מאי ויפגע במקום בחוץ ברשו נוכראה ובהיותו חושב שאפשר שר"ש יפרש יעקב בת"ת הקשה עוד ואמר כד אזל שמשא למערב האי מערב איקרי מקומו דשמשא כי המלכות נעשית מקום אליו ודאי והיינו שאבריה נקבות לאברי הזכר ונודע שהיא נקרא' מערב להיות בה כללות וערוב כל הבחינות וז"ש האי מערב איקרי מקומו דשמשא וגו' והשתא ניחא דלא נפיק לרשו אחורא אלא שארי עלה במקום הקדש ואף אם יהיה יעקב כפשוטו סוף סוף הוא מרכבה אל הת"ת והכל ענין א'. ולמאי דקש' לר' חייא בדברי ר"ש לשון ויצא ולשון וילך ולשון חרן וגו' כנז' תירץ ואמ' כי בעצם הולך הת"ת אל המלכות וז"ש דאזיל לגביה לאנהרא עליה כי קודם היה מאיר ממקום עליון אבל השת' אזיל לגביה ממקום הארתו לאנהר' עליה שהוא הארה נבחרת מהארה ממקום רחוק. ולענין באר שבע ת"ח באר שבע נקרא' הבינ' על שם שהיא כלולה משבע שנים שבע פעמים וזהו באר שבע היובל הכולל שבע שמטות וז"ש יובלא והן אמת שצדקו דברי ר"ש במה שאמר שהמלכות נק' באר שבע וז"ש באר שבע אפי' שמיטה אמנם יותר צודק בבינה וז"ש אפי' כי עיקרו הוא בבינ' ר"ל ביובל כדפי' ואם במקרה יהי' בשמטה שהיא המ' אין ראוי שתקרא כן אלא ע"י הת"ת הבא אליה מאור הבינה ודומה הבת לאם קצת וז"א דהא דא כגוונא דדא ומצד הבינה נק' כן ועכ"ז הנה לא יצדק אלא בבינה משום דשמשא לא נהיר למלכות אלא מצד הבינה בהיותה יובל והשתא דת"ת היוצא ומאיר הוצרך הכ' לכנות הבינה בשם באר שבע וז"ש לא נהיר אלא מיובלא מבאר שבע כדפי' שמלת באר יובלא שבע הכולל שבע שנים שבע פעמים ומפני היות אורו מאותה הבחינ' הפנימית הנק' באר אמר הכתוב ויצא יעקב מבאר שבע וז"ש ובגיני כך וגו' שהיא בחינת הבינה הפנימית למעלה בסוד היובל ושייך לשון ויצא:
זהר א, דף קמז ע"א וילך חרנה דא מערב כי בזמן שהוא מערב שעדיין לא האיר השמש בה ראוי שתקרא חרנה שהיא מעורבת ומתגוללת בדין החשוך ואין בה אור אמנם אחר שהת"ת מאיר בה ונכנס אליה כדפי' תקרא שמט' הכלולה משבע וז"ש מערב דאיהו שמט' ע"י הייחוד כדפי'. והשתא נמשכו לר"ש ג' דוחקים מתוך דברי ר' חייא. הא' מה ענין ויפגע במקום הב' מה ענין באר שבע עתה בבחינת ביאתו הג' כי בת"ת לא יצדק צאתו מן הקדוש' ואף ביעקב מטעם זה רחוק הדבר מאד לזה בא ר"ש ע"ב לתקן ואמר ויצא יעקב מבאר שבע דא מערב שנת השמט' כי מה שר' חייא מחלק בין זה לזה לא היא אלא מערב ושנת השמט' הכל א' ואדרבה נקראת מערב ע"ש שתערובת כל המדות בה ולזה לא אמר שמטה אלא שנת השמטה שהוא כלול מהשש' שנים כחולפים והיינו מערב ערוב כדאמרן.
זהר א, דף קמז ע"א וילך חרנה דאמרת שהיא בערך הדין לא היא אלא ממש בקליפות דא שנת ערלה. ומאי דקש' לך צאתו בגין דנפק מרשו קדישא לרשו אחרא כי מציאות הפשט יוכיח הענין שכך היה שיצא מא"י לחוצה ואין לתמוה על זה על יעקב מפני שהיה מוכרח דהוה עריק מקמי אחוי ולכן אמר ויצא כי כל לשון יציאה היא לחוץ לחיצונים כנז' כענין איצא והייתי רוח שקר וכענין צא תאמר לו וז"א דנפק וגו' וא"ת וכי יעקב צדיק יצא לז"א באונס יצא דהוה עריק על נפשו ויעקב לאו היינו ת"ת כדפי' ר' יוסי דקשה לפי' כי הת"ת אינו יוצא לחוץ כנז' וגם אין חרן מלכות כדפי' ר' חייא אלא יעקב כמשמעו כדפי'. ומאי דקש' לך ענין ויפגע במקום וענין באר שבע מה עניינו עתה אדרבה בא מתרצה הב' דהיינו וכד מטא לבית אל שהקדוש' שהיא באר שבע בה מדרגות מדרגות אלו למט' מאלו ובהיותו יורד ויוצא מטא במדרגות הקדוש' למדרגות בית אל דאיהו עדיין ברשו קדישא שעדיין לא יצא מכל וכל מהמ' ואפשר היות בית אל מלכות שבמלכות משבע מדות שבה בבחי' באר שבע.
זהר א, דף קמז ע"א מה כתיב ויפגע במקום ההוא דהיינו מלכות שבה הייחוד ודרך פגיעה מצאה ולדידך ר' חייא קשה לשון ויפגע שהרי ממש היה בא אליה.
זהר א, דף קמז ע"א ור' חייא תירץ דא הוא מקומו וגו' וכל זה כפי נוסחת הרמ"ק כמו שהגהנו בספר אור הלבנה בס"ד מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קמז ע"א סתרי תורה
זהר א, דף קמז ע"א ואי תימא אי הכי וגו' כלומר השתא דפרשת הבלים לשון נשמה קשה כי לחצונים קרי נמי לשון נשמה ואדרבה הם ביטול העולם ותירץ שיש ז' הבלים נגדיים להלקות כל מי שלא קיים ז' הבלים קדושים ובערך שהם להלקות והרבה עושים מיראתם נקראים הבלים קיום העולם והיינו דמסיק ואינון קיומא דעלמא.
זהר א, דף קמז ע"א ועל דא סגיאין אינון הבלים וגו' שמז' ספירות מתפשטים סוד אבי"ע בזולת התמורות כנודע.
זהר א, דף קמז ע"א שירותא איהו רזא דשמשא כי עם היות הת"ת למטה מחסד וגבורה עכ"ז שש קצוות נכללות בת"ת ות"ת הוא נאצל ראשון לכולם ובהם נכלל הכל.
זהר א, דף קמז ע"א לגו מהימנותא עילא' אל הג' ראשונות מפני שהוא ראש לשבע ספירות כדפי'.
זהר א, דף קמז ע"א ובג"כ כל מאי דתחות האי דרגא במאי דמסיק דשמשא הוא התפשטותו עד המלכות והיא ג"כ בכלל שמשא וזה מטעם שגם המ' נאצלת ע"י והיינו סוד ד"ו פרצופין כנודע וא"כ המלכות וכל סוד קשר הקדושה היינו סוד והקשורים ליעקב הכל סוד הייחוד אמנם בכחות החיצונים שהם תחת השמש אסורים.
זהר א, דף קמז ע"א ויצא יעקב בקטר' וגו' מלת קוטרא יש בה שני משמעות או לשון עשן ויתייחסו הדברים העליונים כעשן להיות הדברים אחוזים בסבתם כעשן באש. או לשון קש"ר והוא העיקר והנ' בבינה נקשרות כל ז' ספי' מפני שהיא סבתם כאם לבנים ושם קשר זה סתום יותר מקשרם במקומם ושם נאחזת החכמ' וז"ש בקוטרא דסתימו היא הבינה. מגו סתרא סתימא שהיא החכמ' ומתוכיות החכמ' בבינה נפיק ונאצל הת"ת. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קמז ע"א תוספתא הורמני פי' הורמנא דמלכא.
זהר א, דף קמז ע"א בורירי הוא לסטים וכן פי' בערוך בורייני והכוונה גדולי הלסטים: ואית דגרסי טרייני וניחא טפי והוא לשון סרני פלשתים מתרגמינן טורני. וכוונת הענין כי התחתונים בהיותם זכאים אהובים לעליונים ולכך קראם רחימי עילאה פירוש אהובי עליון והם מלכות של אדונים הכוונה חיל מלך והם סרנים:
זהר א, דף קמז ע"א מארי דעיינין בסכלתנו פי' עיני שכל להם מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קמז ע"א והרא"ג זלה"ה כ' ובגין דגריד ונפיק י"ס דלא גרסי ובגין זה. י"ס דגרסי הכי נפק ממזרח ואזיל למער' נפק ממזרח דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע דא יובלא נטיל מעומקא עילא' וילך חרנ' ואזיל למערב דכתיב וילך חרנה דא אתרא דרוגזא תמן. ר' יוסי אמר נוקים האי קרא בגלותא בקדמיתא הוה נחית נהירו מעומק' עילא' ויעקב הוה נטיל לי' ואזיל לגבי באר שבע דחפרוה שרים והוה נהיר מתמן ואשלים לההו' באר דחפרוה שרי' בכל שלימו וביומי דגלות נטיל מהאי באר שבע ואזיל לחרנ' חרון אפו דקב"ה דרגא בישא. ר"ש אמר וכו' ע"כ. ר"ש אמר נפק מכללא וכו' כלו' ר"ש לא ניחא לי' בפי' דר' חייא דלא ניחא לי' לומר ויצא בספי' אחר שכלם קדושה ואין לו' מקדש חמור לקדש קל לכך ניחא לי' לו' יציא' ממקום קדוש אל מקום טומא' והעד הנני יוצא בתוך מצרים יוצא מקדושתי אל הטומא' ולז"א נפק מכלל' כלו' שיצא מכל כללו' המלכו' והלך לחרן למקו' הקליפו' כדלקמן לתברא תוקפיהון וז"א נפק מכלל דארע' דישראל ולכך קראו כאן באר שרומז רבוי הבחינו' כמ"ש כי שבע יפול צדיק וקם שר"ל פעמים הרבה ואם הוא יעקב ממש ירד לחיצונים להצטרף. א"ר חייא וגומר עתה ר' חייא חזר להשלים פירושו שר"ש הפסיקו לפי שנתן לו ר' חייא מקום אולי יודה לדבריו או יחלוק ואחר שלא חלק אלא שפיר' פנים שונים והא והא איתנהו חזר להשלים פירושו ולהרחיבו: אמר המלקט הרב המפרש לא הגיה יותר בזה הדף עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קמז ע"א גיליון ואתגליף אין רישא עילאה וגומר ספר דברים רפ"ח א':