זהר א, דף קנב ע"ב בגין דההוא באר גרמא לון: ההוא באר שהיא אשת חיל וגורם להם אשת חיל למט'.
זהר א, דף קנב ע"ב שבע זמנין בפרשתא לרמוז על שבע ספירות הכלולות בה ונודע שהיא עצמה השביעית. מן הבאר ההיא ישקו העדרים מצד החסד דתמן מים. והאבן גדול' מהגבור' שהיא דין. וגללו את האבן מצד יעקב ת"ת. והשיבו את האבן עד אשר יאספו שניהם מצד נצח הוד. ויגש יעקב ע"י היסוד והיינו שבע והיא שדה שבה הבאר בת שבע.
זהר א, דף קנב ע"ב במשה לא כתיב משום דמשה ויעקב אינם שוים במרכבתם לת"ת שיעקב מגופא ומרע"ה מנשמתא ולפי' כל א' יש לו בחינה במלכות להתייחד אורייתא דקשוט מצד הת"ת הנקרא אמת.
זהר א, דף קנב ע"ב לאשתדלא וגו' כי מפני רחבה יש בה לעסוק כל ימיו יומם ולילה לייחד מדת יום ומדת ליל' תמיד.
זהר א, דף קנב ע"ב חירו מכולא משעבוד מלכיות מדרך ארץ מיסורין ועל הכל חירו מן המות שאינו מת כדרך שאר העם.
זהר א, דף קנב ע"ב אילנא דחיי ת"ת עץ החיים.
זהר א, דף קנב ע"ב הא אילנא דמותא שאין דבר ריק בעולם אך בצלם יתהלך איש אם יעסוק בתור' צלו עץ החיים ואם לא זאת עץ המות השקר צל המות.
זהר א, דף קנב ע"ב דהא איהו לימינא הענין כי יצה"ט הוא נצוץ קדוש מרכב' לשכינ' לימינו של אדם והיינו שהם לימין מיכאל גבריאל אוריאל רפאל יצה"ט מטטרון רקיע על ראשיהם מלמעל' ועליהם שכינה לשומרו מיצה"ר שהוא סמאל מרכבתו לשמאל האדם עון משחית אף וחימה ואם יתרפה האדם מהתור' ישלוט עליו ויגביר יצה"ר ואז כח ה' אשר הי' לצד א' דחוק לו מפני החצונים והיינו אומרו דוחק רגלי שכינ' והוא המקום צר נק' יום צרה ושם סר כחכ"ה מפני שליטת הרע וז"ש עד דדחיק וגו' ואפשר דביום צרה היינו החיצוני וראשון עיקר.
זהר א, דף קנב ע"ב צר דיליה ומלת סר מתחלפת ס' בצ' שהם מוצא א' זסצר"ש. וירצ' ביום צרה שהיא הרע השולט עליו סר ג"כ כחכ"ה ומסייע לחיצוני להצר לו. ושני פירושים אלו נמצאים בתור' הא' ואנכי הסתר אסתיר. הב' והי' כאש' שש ה' וגו' כן ישוש והכל לפי רעת המעשים.
זהר א, דף קנב ע"ב בהאי עלמא בגוף להמיתו ובעלמא דאתי בנפש להכריתה או להענישה.
זהר א, דף קנב ע"ב שליט על עלמא שיש דרכים בעולם הזה הגשמי שכולם דרכים טמאים מטמאים הנפש עם הגוף והם מעשים רעים שאדם עושה מה שלא הי' קודם חטא אדם הא'.
זהר א, דף קנב ע"ב שליט על גופא להחטיא' כענין ואחריתו יהי' מנון והנשמ' מסתלקת מן הגוף כיון שאין עצותיה מועילות להחזירה עד דנטל רשו להמיתו ואז גם בנפש שולט לדונו באש גיהנם.
זהר א, דף קנב ע"ב וכמה אינון דאתיין מסטרי' כמה כחות ממונים על עניינים רעים כדפי' בזוהר פקודי בהיכלות ע"ש.
זהר א, דף קנב ע"ב קץ כל רוחא לא איקרי שאין תכלית הרוח לידבק בו ועם היות שנפש נכרתת ונדבקת בו הרוח אינו נכרת והנפש היינו בשר כדכתיב כי נפש כל בשר וכתיב כי הדם הוא הנפש.
זהר א, דף קנב ע"ב קץ ימין מלכות סוף האצילות.
זהר א, דף קנב ע"ב ודרך בה נמשך למט' קידושא והיינו כח האלהות המתלבש בת"ת ומ' וז"ש קידושא דמהימנותא דעלמא וגו' קדוש' דקדושין ג' ראשונות רזי מהימנותא דעלמא שאר הדברים עליונים ותחתונים הכל נמשך למט' דרך קץ זה שהיא במלכות סוף האצילות ובעלות' למעל' היסוד נק' קץ ימין וסוף האצילות כנודע.
זהר א, דף קנב ע"ב כל חיין מצד החכמ' חירו מצד הבינ' טבין מצד הכתר.
זהר א, דף קנב ע"ב נהורין ז' ספירות נעלמות בסוד הדעת וגו'. הרמ"ק זלה"ה.
זהר א, דף קנב ע"ב והרא"ג ז"ל כ' בגין דההוא באר גרמא לון לפי שעתידי' הם להתקש' ולהתייחד עמה ולהיות כל א' מהם בעלה דמטרונית' דא מלבר ודא מלגאו כנזכר בזוהר ואם אינם נשואים אשה אינם יכולים להתקש' עמה לכן היא ממש גרמא לון להביאם לידי נשואין כדי שתתקשר עמהם. דאיהו רמז לשבע דהיינו ז' ספי' המשפיעי' בה והיא המתמלאת מהם וז"ש והכי אקרי באר שבע כלומר באר המתמלאת מהשבע: בגין דאדכר הוא ט"ס וה"ג באר דא אדכר ז' זמנין וכו: ובודאי דהכי הוא כי היה יכול לומר וגללו את האבן מעל פיה והשיבו את האבן על פיה אלא לרמוז שהיא באר הנשפע מכל ז' ספירות העליונות ונזכר ז' פעמים לרמוז אל היותה באר ז' בחינות לקבל מז' ספי'. א"נ מדלא אשתמיט קרא לכתוב פעם אחרת כי אם ז' בצמצום ודאי דהכי הוא וכו': בגין דמשה אתפרש וכו' כלומר לפי שהי' עתיד לאתפרש' מאשתו מכל וכל ונתייחד במ' לכך כתיב על הבאר ממש: ויעקב לא אתפרש כלל כי אפי' כדרך בני אדם שרגילי' לפרוש מנשותיה' בזמן ווסתן הוא לא היה נפרש כלל מפני כך כי עוד לו ג' נשים אחרות כי כשהי' פורש מזו מפני וסתה הי' מתייחד עם זו:
זהר א, דף קנב ע"ב ד"א ויצא יעקב מבאר שבע וכו' ר' אבא פתח ואמר אשרי שומרי משפט וגומר אוריתא דקשוט לאפוקי מתורתן של גוים שאינה קשוט אלא אשר בדו מלבם אמנם תורתינו היא אוריתא דקשוט כי כל מה שעתיד לחדש תלמיד ותיק הכל נתן בסיני א"נ להיות שכל תורתם של ע"א היא גנובה מתורתינו ואינה שלהם ולכן כשיאמרו שכתוב בתורתם דין זה הוא שקר שאינו תורתם אמנם ישראל יש להם תורה שאמת שהיא שלהם ולא גנבו' מאחרים: אית להו חירו מכלא שהרי שבט לוי שהיו כלם עוסקים בתורה במצרים לא נשתעבדו לפרעה בעבוד' וכן כל המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ דהיינו סחורה ומלאכ' מן הכל יש לו חירות שאינו צריך לשום דבר כי הקב"ה מזמין להם פרנסתם ומלאכתם נעשי' ע"י אחרים: ואתאחד בה כלומר שאינו פוסק גירסא מפומי' כאלו היא קשור' ואחוז' עמו. הא אילנא דמותא דכיון דארפי גרמי' מת"ת שהוא עץ חיים תורה העליונה מיד אתאחד באילנא דמותא כי למטה מן הת"ת מלכות אילנא דמותא לא מצד עצמה ח"ו כי היא אצילות כשאר הספירות אלא על צד ההשאל' נק' כן כי להיות המלכות מתלבשת במטטרון בשית יומין דחול וסביב למשכן מטטרון סביב רשעים יתהלכון דהיינו המות לכן נק' המלכות עלמא דמותא: שריא עלוי בתחלה אבל לא אתאחיד בי' מיד שלפעמים שחוזר אל משנתו וחוזר ומתדבק בעץ החיים אבל כשהוא מתרפ' בעצם ואינו חוזר אז אתאחיד בי' באילנ' דמותא והוא עומד אז לכל מקר' ופגע כי אין מי שישמרהו: צר כח כ"ה מלכות נק' כ"ה שהיא כולל' כ"ב אותיות תורה ונביאי' וכתובים הרי כ"ה וכשזה מתרפ' במלאכתו אז שולט עליו הקליפ' ובמקום שהקדוש' שם נעש' אותו מקום צר ודחוק וז"ש צר כח כ"ה כלומר נעש' צר מקומו של כח כ"ה שהיא השכינה כדמסיק. דהא איהו תדיר לימינ' כי השכינה משכנ' ומושב' הוא על היצה"ט העומד בימין האדם ושומר האדם העוסק בתורה ודוח' יצה"ר לבר. ואסטי מאורחי דאורית' והיינו עוברו על המצות והסבה בזה הית' דאתרפי מינה שאם הי' עוסק בתורה היתה מלמדתו ומרחקתו מן החטא. כדין צר כחכה בגין דההוא רע דאיהו שמאלא שליט עלי' דבר נש ודחי לי' להאי כה וכו' כך היא הנוסחא והוא חסר בספרים והכונה מאחר שעבר על המצות כנזכר נתן כח ליצה"ר שיתפשט בכל הגוף ומחטיאו בכל אבריו עד שהוא מתפשט אל משכן השכינה באופן שצר לה לשכינה המקום ויוצא' ממנו וז"ש ודחי לי' להאי כ"ה לבר עד דדחיק לי' כלומר נתפשט כ"כ צד הטומא' עד דדחיק לי' אתר בעקו שלא נשא' לה מקום ובזה היא נדחית מפניה' והוא פי' למלת צר כחכה: אתרחי' לעילא בצבא השמים ואהוב למטה בארץ ולבריות כי כשהאדם חוטא מגיע פגם בכל העולמו' בין למעלה בין למטה כי דרכן של שמים להוריד טל ומטר והארץ תתן יבול' וכשהוא בדרך לא טוב כתיב ועצר את השמים וגומר וכמו כן לבריות שמגיע להם היזק והפסד מזה ג"כ כשהאדם הוא טוב ועוסק בתורה מגיע להם שפע ורב טוב לעליונים ולתחתונים ולכך אהוב למעלה ולמטה ורחימו דקב"ה הוי עם היות שאין אהבה אלא בדומ' וכמה הפרש שבין חומר ליוצרו עכ"ז הקב"ה אוהב אותו שע"י עסקו בתורה ובמצו' החומר מתהפך לצורה וקב"ה ושכינתי' מתייחדים ע"י כדין וה' אהבו פסוק זה בשלמה כתיב כשנולד ובא להכריח שאהבתו ית' לאדם ואעפ"י שלא הי' עדיין בשלמה דבר שראוי שיאהבהו כי עדיין הי' נער עם כ"ז רחים לי' על העתיד שצפה שיהיה מלך צדיק וישר: צר דילי' ומארי דבבי כלומר שנהפך לו כח כ"ה שהיא השכינה לצר ואויב ובזה שליט עליי ההוא דאיקרי רע וכו': ומשכי לי' עלייהו עד דאפיק לון נשמתייהי וכו' כדאי' [לעיל] בסתרי תורה דף קמ"ח עיי' שם ותרא' פיתוייו ודברי חלקיתיו ובפרשת פקודי בהיכלות התמורות דף רס"ז: כד איהו שליט שליט על גופא כי כל מגמה פניו היא לשלוט על הנשמה שהיא בת מלך והיא פרחה מיד מידו כנזכר בפ' בלק דף קע"ב וז"ש ונשמתא סלקא וכו' וזהו דמסיק קץ כל בשר איקרי קץ דרוחא לא איקרי ה"ג והא תנינן דכל עובדין דעלמא דאתעבידו שלטי בהי והיא הכרח למה שאמר ושלטין על עלמא דהא תנינו וכו' כלומר לכל הדברים שנבראו בעולם שילטי' עליה' אינון דאתיין מסטרי' דרע ומכלים ומבלי' את הכל. כלהו שמשין דעיברין דכל עלמא כנזכר בפ' פקודי בהיכלו' התמורות דף רס"ג עד דף רס"ט כי יש כמה כחית חיצונים כל א' וא' ממונה על דבר אחד כנזכר שם. וע"ד איהו קץ דשמאלא כלומר קץ דסטרא דשמאל'. והאי קץ דשמאל' איהו קץ כל בשר קץ כל בשר איקרי קן כל רוחא לא איקרי ורזא דמלה דא איהו קץ ודא איהו קץ וכו' כך היא הגירסא הנכונה. קץ כל רוחא לא איקרי כי אינו שולט על הרוח אלא על הבשר ומכלהו דא קץ על בשרא ודא על רוחא כי קץ של רוח אינו מכלה את הרוח אלא שליט עלה כי הוא כח של קדושה לזה דקדק ולא אמר ודא קץ על רוחא הגם כי נדון בגיהנ' אין הנשמה מתכלה ומתבלה ח"ו אלא הזוהמא הנדבק בה. מהימנות' היינו כל האצילות כלו נקר' כן ומתחלק לשני עולמו' עלמ' דדכורא נקר' מכתר עד היסוד ועלמא דנוקבא המלכות וכל מה שתחתיה: וכל קדושא דקדושין ביה קדושת כל הקדושים למטה היא ממנו כגון קדושת הכסא והמלאכי' והחיו' ושרפים ואופני' וכמה מיני' שונים כלם קדושת' נמשכת מהאצילות עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קנג ע"א וכל ברכאן מצד החסד.
זהר א, דף קנג ע"א וטלי נרבאן מצד הת"ת.
זהר א, דף קנג ע"א וכל רחימו דרחימותא מצד הגבו' בהיותה לטוב לאהב' ויאהב יצחה שמאלי תחת לראשי וגו'.
זהר א, דף קנג ע"א כלא מסטרא דדרום היינו קץ הימין היותה נדבקת לימין וכל הפעולות בחסד:
זהר א, דף קנג ע"א מסטרא דצפון לא צפון ממש שהיא הגבורה אלא ממה שנתפשט למטה סיגי הזהב כדמסיק:
זהר א, דף קנג ע"א רוכב נחש סמאל לילית.
זהר א, דף קנג ע"א עשו סמאל אהליבמה תמנע בשמת כחות לילית:
זהר א, דף קנג ע"א אלופים הם שרים וכחות נמשכים מסמאל ולילית:
זהר א, דף קנג ע"א אשרי שומרי משפט אינה מצוה לדיינים אלא לכל ישראל דנטרי למהימנותא ושמירת האמונ' מסור לכל א'. והטעם שתלה הכתוב הענין במשפט בגין דקב"ה איהו משפט ודקדק היותו אמת מדלא קאמ' אשרי עושי משפט אלא שומרי וז"ש ובעי לי' לבר נש לנטרא וגומר והכוונה ששומרי אורחותיו כדי שלא יפגום ויסתלק מעליו המשפט שהוא הקב"ה והוקש' לו שאין יחס כינוי המשפט אלא לדיינים ולשאר העם הי' לו לומר כינוי אחר ויאמר אשרי שומרי תורה וכיוצ' לזה אמר בגין דקב"ה וגומר ולהורות על שמיר' כל דרכי האדם כמו שהב"ה כל דרכיו משפט נקט הכי:
זהר א, דף קנג ע"א אשתדל באוריית' מצד הת"ת ועביד צדקה מ' והוא היחוד הגמור.
זהר א, דף קנג ע"א צדקה מ' מטא לעילא וגומר עול' עד הת"ת:
זהר א, דף קנג ע"א רתיכא עילא' לבינה ולעליונו' כולם ולכך אמשיך לת"ת ברכאן ממבועא דהיינו כתר וחכמה הנכללות בבינ':
זהר א, דף קנג ע"א אתברכאן שפע ואתוספן נהורין תוספ' כללות במדותם כעין פנים וכנפים לחיות.
זהר א, דף קנג ע"א כולהו איקרון עת שהם חיילי המלכות הנקראת עת כנודע. וכל זה ראי' לקץ הימין ולהכי גורם כ"ז השומר אותו והיינו ת"ח בזמנא וגומר.
זהר א, דף קנג ע"א נפק מארעא ויצא יעקב עאל ברשו אחרא וילך חרנה כדפי' ר"ש לעיל:
זהר א, דף קנג ע"א קשרא דיליה איש ואשתו בחבור אדם שלם:
זהר א, דף קנג ע"א ותמן אזדמן ליה בירא בארצה בני קדם:
זהר א, דף קנג ע"א ר' אלעזר אמר חרן תמן הוה במקום הבאר ומאי דקשה לך אפשר שהבאר לא הי' בישוב ונכנס לישוב וחזר לבאר לשדה והיינו ולא שהלך ממש אלא שרצה ללכת ובדרכו ראה הבאר סמוך לחרן תדע דכתיב ותרץ הנערה ואם כדבריך שהי' רחוק הרבה היאך בריצה א' הגידה לאביה לא בעא קב"ה וגומר מפני שהיא נגד הבינה שהיא נעלמת ורחל נגד המלכות בנגלה.
זהר א, דף קנג ע"א בבקר שהוא החסד הנה היא לאה אבל קודם לכן למעלה אינה נגלית. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנג ע"א והרא"ג ז"ל כ' מסטרא דא רזא דדרום לפי שמדרום דהיינו חסד נמשך הייחוד בסוד וימינו תחבקני כי לעולם אינה מתתקנת אלא ע"י הדרום ולכך אמר שממנו יוצא הכל אחר שהוא גורם הייחוד והוא שושבינ' דמטרונית' והמייחד עלמא דדכורא בעלמא דנוקבא א"כ הוא הכל ונקרא הכל על שמו וז"ש מסטרא דא רזא דדרום הרי קץ הימין והשתא מפרש קץ הימי' מסטרא דצפון וכו'.
זהר א, דף קנג ע"א מסטרא דצפון דהיינו הגבורה מתפשטין דרגין דהיינו כחו' הדין קדושים עד דמטא לתתא לקליפות שהם היתוכא וסיגי הזהב הטהור שהוא הגבור'. לכלוכא דמסאיב ואחיד להאי לעילא כלומר זאת הטומא' אוחזת גבורותי' לעיל' דהיינו לסטרא דצפון דאמרן ואחיד לתתא שמתפשט למטה עד עומק הקליפו': א"נ ואחיד להאי לעילא וכו' כי למדת הגבורה הזאת יש לה שתי פעולו' יש לה אחיזה בייחוד העליון בהצטרפו' הימין בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני ואחיד לתתא כי הוא הנותן כח וחיל לקליפו' שיפעלו פעולתם ולפי זה מלת להאי הדר כלפי הקדוש' ומהימנות' דלעילא: דכר ונוקבא של הקליפות סמאל ונחש. ורזא דא עזאזל כלומר אלו השנים זכר ונקבה דאמרן הוא מה שכתוב בתורה ושלח אותו לעזאזל המדברה. א"נ ורזא דא עזאזל כלומר אלו השנים זכר ונקבה רמוזים במלת עזאזל כי מלת עזאזל מורה שנים שני עזים כי חבורם של אלו השנים זכר ונקבה נקראים כן. ומהכא מאלו השנים מתפרשי' ומתחלקי' לדרגין דהיינו עשר דרגין דסטרא אחורא הנזכר בפ' פקודי רמ"ג ואח"כ מהם נפקין כמה סטרין כמה כחו' וענפי' המתפשטי' מהם כנזכר בפקודי בארוכה כגוונא דשעיר כי לכן השערים נקרא כן לפי שדומים לשעירים ירקדו שם א"נ שהוא מלא שער מעין המקום שיצא משם שהוא שעריאל כנזכר בתיקונין דף ל"ו כשדבר בענין עשר כחות טמאים וז"ל ואיהו שעריאל דתמן שערא בישא ואיהו עשו היא שעיר וכו' וז"ש כאן כגונא דשעיר כלומר היה מלא שער מעין המקור שיצא משם שהוא שעריאל כאמור. ת"ח אשרי שומרי משפט וגומר כלומר אשריהם אותם ששומרים עצמ' מלהתדב' בסטרין מסאבין כי אם להתדבק באלהיה"ם ת"ת הנקרא משפט כד"א משפט וצדק' ביעקב אתה עשית ולזה הביא לעיל מיניה ת"ח עשו כד נפק וכו' כלומר עשו נדבק במקורו הטמא שיצא ממנו גם אתם תדבקו באלהיכם ובמקורכם הקדוש שיצאתם ממנו וז"ש דנטרו מהימנותא דקב"ה וכו' דלא יסטו לארחא אחרא דהיינו סטרי עשו וכיוצא בהם הטמאים: ועביד צדקה עם אינון דאצטריכו לה לאפוקי מהצדקה הנתנה לאנשי' שאינ' מהוגנים כדחז"ל ויהיו מוכשלים לפניך אפי' בשעה שנותנים צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים א"כ בתרי אנפי אומר קרא חד דישתדל באורחוי דאוריית' וחד דיעבד צדקה והכל נקרא צדקה א"כ אתי שפיר עושה צדק' בכל עת שאם אין לו מה ליתן צדק' יעסוק בתורה דהיינו ג"כ עשיית צדקה. א"נ ומאן דאשתדל וכו' שלומד לעצמו ועביד צדקה עם אינון וכו' שמלמד' לאחרי' וזה נקר' עושה צדקה בכל עת. דכל מאן דעביד צדקה עם מסכנא עני כמשמעו א"נ עני הדעת ומלמדו תורה גורם דההוא צדקה כמשמעה מתרב' ומתגדלת ועול' למעל' ולמט'. ת"ח מאן דאשתדל וכו' הוא פי' אחר בפסוק ע"ד הנסתר כדמסיק: אסגי ההיא צדקה היינו ת"ת שנקר' צדקה שיהא מרבה ומשפיע שפעו ברבוי כנחל שוטף וכדמסיק ת"ח וכו'. סליק לעילא דהיינו עד המלכות הנקראת ג"כ צדק ומשם מתפשט ועולה ומטא לעילא לההוא אתר דיעקב דהיינו ת"ת ואז נעש' רתיכא עילא' כי הת"ת שהוא הוא"ו נכנס במלכות שהיא ד' דלה ועניה ונעשית ה' והיינו רתיכא עילא' מרכב' עליונה ת"ת ומלכות כנזכר בזוהר פרש' משפטי' קי"ד עד לא קבילת דכורא עילוה נקר' ד' מדקבילת דכורא עילוה נקרא ה'. ממבועא דכל מבועין כל א' מג' ראשונות נקרא מבוע. דכל מבועין היינו ז' ספירות ע"ש שכלם מביעים ומשפיעים השפעתם למטה. א"נ כנוי לאין סוף המשפיע לכל י"ס ודא הוא דכתיב עושה צדקה בכל עת כלומר עושה צדקה בכל אינון דאיקרון עת כי המלכות נקרא עת ועל שמה איקרון כלם עת כי הם מתהפכי' מדין לרחמים כרצונ' ממה שהיא מתהפכת ולהכי כלהו איקרון עת שכלם נעשו עת א' בלבד לעשות רצונה.
זהר א, דף קנג ע"א ת"ח בזמנא דהוו ישראל בארעא קדישא וכו' ירצ' שהוקש' לפי' שפירש כי מי הוא אשר ערב אל לבו לעזוב מקור מים חיים ה' אלהיו לשיצטרך אזהרה ולומר לו שאשריו מי ששומר משפט דהיינו אלהיו לז"א כי אינו מדבר סתם למי שמשתמר ויוצא לתרבות רעה אלא מדבר על אותם היוצאים מארץ ישראל לחוצה לארץ ואינם יודעי' שעוזבי' את ה' המשכין שכינתו בארץ דוקא ובזה הם עוזבים את ה' אלהיהם שנכנסים תחת רשו אחרא וזה שאמ' ת"ח בזמנא דהוו ישראל בארעא קדישא אינון הוו משכו ברכן מלעילא לתתא דהיינו מארץ ישראל של מעלה לארץ ישראל של מטה וכד נפקו ישראל מארעא קדישא עאלו תחות רשו אחר' והברכו' נמנעו מלירד מטה א"כ לענין זה אני אומר אשרי שומרי משפט כנזכר. ת"ח יעקב וכו' רצה להביא ראי' שמי שהולך לח"ל עוזב את אלהיו ומתדבק ברשו אחרא שהרי יעקב הוה תחות רשו קדישא וכיון דנפק עאל ברשו אחר' וכדי שלא יהיה עוזב אלהיו ושישמור משפט מה עשה הקב"ה קודם שיכנס ברשו אחרא אתגלי עליה קב"ה וכו' ובגלוי זה אזלו עמיה מלאכין קדישין כי לעולם היתה הולכ' עמו רשו קדושה עד דיתוב על בירא דהיינו השכינה ושם נזדמן לו אשה צדק' שהיתה עמו במקו' השכינה הרי בפי' כ' קדושת רשו קדישא היה הולך עם יעקב והיתה עמו עד שובו לארץ ישראל וכל זה היה לו לפי שהי' מוכרח לצאת שהי' בורח מפני אחיו אבל אדם אחר היוצא לאיזו סבה אחרת הוה זה יוצא מרשו קדישא ועאל ברשו אחרא ממש שהוא שר המקום ההוא. א"נ אומרו בתחל' אתגלי עליה קב"ה ואח"כ אמר ואזלו עמיה מלאכין כלומר הרי יעקב כי בעודו בא"י היה הקב"ה עמו כד"א והנה ה' נצב עליו אבל כשהלך עאל ברשו אחרא ולא הלכו עמו כי אם מלאכים בלבד וכל זה להיותו יעקב אבל אחר לא. בירא לא סליק וכו' קשרא דיליה דהיינו יעקב או משה שהיא המתקשרת עמה' במקו' ת"ת.
זהר א, דף קנג ע"א אמר רבי אבא כל הני קראי קשיין אהדדי בקדמיתא כתיב ויצא יעקב וכו' דמשמע שכבר הלך א"נ אחר שכבר הגיע לחרן מה לו ליעקב לנסוע מתמן ולילך ארצ' בני קדם. אנא בעינא לאזדווגא בשכינתא ורמז השכינה הוא באר מים או מעין כמו שאירע לאבי אבל לי כבר הגעתי עד פני העיר ולא אזדמן לי נרא' שאין השכינה שורה עדיין עמי לזה חזר והלך מאת פני העיר וילך ארצ' בני קדם מיד וירא והנה באר בשדה וסבירא לי' לר' אבא כי הבאר ההיא היה בארץ קדם ורועי חרן היו מתפשטים והולכי' לרעות עד ארץ קדם ולהשקות מקניהם מאותו באר משם חזרה במרוצה רחל להגיד בית אביה אף כי היה הדרך רחוקה והנה ממה שאמר רבי אלעזר בסמוך דהוה סמיך למתא ומניה נשמע לר' אבא שהי' רחוק ועכ"ז באה במרוצה וכל זה נדחק רבי אבא לפרש מכח הקושיא דוישא יעקב רגליו אחר שאמר וילך חרנה לזה בא ר' אלעזר ואמר כי ודאי חרן תמן הוה והבאר בשדה היה סמוך לעיר ולפי' זה יהי' וילך חרנה כפי' רש"י יצא ללכת לחרן ופסוק וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם פירושו הוא ממש לחרן כי ארצה בני קדם היא אפרכייא וחרן היה עיר א' מארץ קדם וכשהגיע אל פני העיר ראה את הבאר שם ומיד שהגיד לה כי אחי אביה רצתה לבי' אביה להגיד כי קרוב הוא ותו בגין לאמשכ' עינא ולבא וכו' כי עיקר דירתו של יעקב עם לבן היה בשביל שפירו דרחל ומ"ש כן אליה בהוד יופיה ובשבילה נזדווגה לו לאה ואוקימת כל אינון שבטין וכו' עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קנג ע"ב במה ידע יעקב מאן היא רחל. תימה מאי קא בעי זיל קרי בי רב הוא ואפשר דהכי קא מבעיא ליה מהיכן ידע יעקב שרחל היא מרכב' למלכות וז"ש מאן היא רחל פי' מה מדתה למעלה כדי שידבק עמה ומה גם ענין שבע שנים כדמסיק והשיב שהרועים אמרו לו דברים שהיו לו לסימן ומהם הכיר שאמר והנ' רחל בתו באה עם הצאן זה ודאי מור' שהיתה במדת המלכות כדכתיב צאי לך בעקבי הצאן וגו' והיינו דמסיק ת"ח כתיב ויאמר יעקב וגו' למיתי לגבה כדקא יאות לזווג שבע שבזכר עם שבע שבנקב'.
זהר א, דף קנג ע"ב איהי ארץ ז' ארצות נעבדות מז' רקיעין.
זהר א, דף קנג ע"ב באינון עילאין דאינון אחדין כאחדות שלש ראשונות.
זהר א, דף קנג ע"ב דפתח ואמר טוב תתי וגו' דקדק מלת טוב דהיינו ת"ת תתי אות' לך שהיא ראויה לך ע"י המעש' הזה ורמז לשבע במה שאמר טוב הם ששה ספי' שבת"ת תתי אותה לך שבע בת שבע ודאי.
זהר א, דף קנג ע"ב לאזדווג' בשמט' שהיא בת שבע והם מאירים שבעה בשבעה. והשתא קשה דא"כ כל כוונת יעקב היה בספירות התחתונות להזדווג בבת שבע שמטה ואח"כ נמצאת לאה ולא הי' הכוונ' במקום הראוי דהיינו שבע ספירות שבבינ' לזה אמר ת"ח בכל אתר כלו' בכל מקום שהיובל בינה נעלמת ואנו צריכים לכוון אליה מעש' יכלול סוד שבע שמטות לא נוכל לכוון אליהם אלא בסוד שבע שנים שבשמט' וז"ש שמט' אתגליא להיות אליה הכוונ' כיון שאי אפשר ממש בשמטות היובל וא"ת מאי ראי' התם הא מיהא אנו מכוונים בשמט' והכוונ' ביובל אלא שאין אחיזה ביובל אמנם כאן מעולם לא הית' כוונת יעקב ביובל לזה אמר ת"ח בשעתא וגו' נפק קלא. ובגמר הדבר סלק כל מעשיו למעל' בהעלם ואדרב' היותם נעלמים גרם ליה היותם למעל' משום דאתכסיין וז"ש דאינון סתימין דלא אתגליין לך מן יובלא אינון וכיון שבגמר הדבר והמעש' ידע כך די והכרח היות אמת קבלת ר' אלעזר דנפק קלא דאי לא תימא הכי היאך קיים ללאה ולא גירשה כיון שלא מדעתו נשאה והוו להו נשואין בטעות אלא ודאי שיצא בת קול וידע שמה' יצא הדבר וחשקו לרחל גם את זה מאת ה' יצא הדבר כדמפרש לקמן.
זהר א, דף קנג ע"ב ובגין דיעבד שירותא דאדרבה אם הי' יודע שהם למעל' ביובל לא היו שם מפני שהם נעלמים והבא לכוין שם בידיע' כבר אינם שם אלא למט' מפני שהם נגלים וכדי שיהי' שרותא מעולם דלעילא אתכסיין מניה. ועוד נפרש או' ובגין דיעבד דאי לאו הכי הי' אומר יעקב ראוי שנכנס דרך הפתח ונעש' קודם שמט' ואחר כך יובל והי' יעקב עולה ממט' למעל' ולא זאת כוונת השם אלא מן העולם ועד העולם ההתחלה מלמעל' ואח"כ למט' לכך בגין דיעביד שרותא מעולם דלעילא ויהי' בסוד היושר והרחמים ממעל' למטה ולכך אתכסיין מניה והטעם שיעקב בסוד תורתו ומרכבתו עם אבותיו כבר נכנס בת"ת ולכך אוחז מן העולם ועד העולם ממעל' למט' כדפי'.
זהר א, דף קנג ע"ב ואתעטר בתרין עלמין וגו' יעקב בעצמו הת"ת סוד ו' וע"י שבע שנים ראשונים אחז הבינ' שהיא נקראת שבע' הם שבע ספירות נשרשות ונעלמות בה והיינו ה' עילא' עולם עליון וע"י שבע שנים שניים אחז המלכות שהיא ג"כ נקראת שבעה הם ז' ספירות מתגלות ומתמצאות בה והיינו ה' תתא' עולם תחתון והת"ת בסוד ו' בין שתי ההין מהלך ואוחז מזו לזו וזהו מן העולם ועד העולם.
זהר א, דף קנג ע"ב שית בנין וגו' ששה ספי' ומלכות המתאצלות מבינה.
זהר א, דף קנג ע"ב שית סטרין קיימין עלה בסוד החכמ' בראשית ברא שית ות"ת בסוד הדעת מוציאם מחכמה ומכניסם בבינ' והיינו זווגא דחכמ' ובינ' ע"י הדעת נתיב לא ידעו עיט וז"ש
זהר א, דף קנג ע"ב ברזא עילא' נפקן והבינ' מוציאם למקומם.
זהר א, דף קנג ע"ב והכי אתחזי דהא שמט'. הענין ששני צדיקים אלו הם בבחינ' היסוד שיש בו שתי בחינות הא' ממט' למעל' בסוד מעש' הצדיקים התחתונים שהיא אושידת בהון מיין נוקבין לקבל מיין דכורין כדפי' בפ' נח והב' ממעל' למטה שדרך אותה בחינ' יורד השפע מת"ת למלכות והיינו יוסף ובנימן כאשר יתבאר לקמן ושניהם ילדה רחל שהיא מדת המלכות מפני שבת זו מקומה למעלה בת"ת בעת תחלת האצילות עד הקטרוג נמצא אצילות יסוד מהבינ' באמיתות שהיא האצילות ז' ספירות אמנם אצילות יסוד אל מקומו ע"י המלכות והם ב' בחינות וברדת המלכות אל מקומ' קיימא בין תרין צדיקי הא' מת"ת אלי' והב' מהתחתונים אליה.
זהר א, דף קנג ע"ב בין תרי נוקבי תרין ההין לאה ורחל. יוסף זכה למהוי צדיק לעילא באותה הבחינ' העליונה שהיא ממעלה למטה. בנימן צדיק לתתא כשאר הצדיקים אמנם זה ראש ומרכבה לאותה בחי' שפי'. והשתא קשה וכי בנימן צדיק הוא והרי לא בא מעשה לידו כיוסף וא"כ מה נשתנה הוא משאר הצדיקים דעלמא דקרית ליה בנימן הצדיק ועבדת לי' ראש לכולם ותירץ שבשביל מניעת הפגם והקשה אי הכי בשלמא אי אמרת שממש בא מעשה אלא שלא נתפרסם ניחא אלא השתא דאמרת בשביל מניעת חטא סתם אינו מספיק לשיכונה בשם צדיק אם לא שיבא מעשה לידו ויעמוד בנסיון כענין יוסף ובועז ופלטי בן ליש והיינו דקאמר אמאי איקרי צדיק ותירץ שבקצת בא מעשה שכבש יצרו ולא שמש ערסיה כל ימי אבל אביו והקשה אי הכי וגו' בשלמא אי אמרת שבא מעשה לידו ניחא אלא השתא דאמרת דלא שמש זה אי אפשר שלא הי' נשוי ותירץ דהיינו אחר שגדל ונשא לא שמש ערסיה.
זהר א, דף קנג ע"ב ואנן הכי תנינן שלא הי' לבנימן אשה בשעה שנפרד יוסף ממנו וז"ש דהא בההיא שעתא עד לא הוו ליה פי' בעת שנמכר יוסף ולכך שאל לי' אית לך אנתו אית לך בנין והוצרך שלא נאמר שהוליד בן ח' וז' כמו שהולידו הרן ופרץ וכיוצא בהם רבים כדפי' בפ' סורר ומורה וכדפי' בסדר עולם לזה אמר שאי אפשר כיון ששאל יוסף אית לך אנתו וגומר:
זהר א, דף קנג ע"ב ואי תימא ובני בנימן וגומר וא"כ בעת שהי' יוסף קיים לא אנסיב ואח"כ דאנסיב לא שמש ערסיה וכשירד למצרים היו לו עשרה בנים מאין לו עשר בנין אלו ותירץ הכי הוא ודאי דכל זמנא דאתאבל יעקב על יוסף לא שמש ערסיה פי' דרך תאוה או עונת ביאה במעוברת ומניקה והוליד בנין לקיום לבד ביאה א' בכל נטיעה ונטיע' ושמותם יוכיחו שהי' אבל על אחיו והי' קורא להם כשם אבילותו עליו וז"ש הכי הוא ודאי כי מוכרחים אנו בפי' זה והיינו דמסיק לקמי' כיון דאתא יוסף ואשתכח בנימן אהדר לדביתהו פי' לבא עליה כדרך כל הארץ ויש קצת הכרח לפי' זה מדקאמר לעיל אע"ג דאזדווג לבתר לא בעא לשמשא ערסיה ולא קאמר אע"ג דאנסיב אלא דאזדווג פי' שהי' מזדווג עמה לקיום המין ואח"כ לא בעא לשמשא ערסיה וניחא נמי אומרו אהדר לדביתהו כי לשון אהדר מורה שמקודם הי' משמש מטתו דאי לאו הכי מאי אהדר לשון חזרה הוא חזרה אל מה שהי' והוא בערך שהי' משמש מטתו ופורש ועתה חזר להתמיד לקיום עונה: אמנם אומרו לקמן ואוליד בנין קשה שלא מצינו לבנימן אלא אלו לבד ואפשר שהשאר נכללו באלו שהם עיקר משפחות. או נאמר שזה שמנה אחירם בפ' פנחס הוא אחר שנולד במצרים ולפי' קראו אחירם שכבר מלך וכן ידיעל המנוי בבני בנימן בס' דברי הימים נולד במצרים שנודע כבר לאחיו. ויש דרך אחרת בזה וכל זה פי' לפי הנוסחא הכתוב' ברוב ספרים אמנם יש ס' דגרסי אלא בההיא שעת' עד לא הוו לי' ובתר דנפק יוסף מבית האסורי' הוו לי' דהיינו שבע שני שבע ושתי רעב והשתא ניחא מאי דמסיק לקמן כיון דאתא יוסף ואשתכח בנימן אהדר לדביתהו ואוליד בנין דהיינו בניו ממש שירדו למצרים אך רחוק מאד או' אתא יוסף ואשתכח ואפשר דהיינו בעוד שהי' בבית האסורים וכפוף ביד אדוני' קשה הי' דואג בנימן עליו ברוח הקדש שמא יאבד שמה. ולכך לא הי' מזדווג לשמור מקום אחיו אמנם כשראה שעלה לגדול' ואשתכח שצפה ברוח הקדש שעלה מטיט היון ובא אל מקום הקדש ונשא אשה והומלך עליהם ידע שיוסף הי' מרכבה למדה זו וחזר לדביתהו. ועכ"ז גרס' האחר' עיקרית מפני שקשה לי לזו וכי מפני שיהי' האדם מרכב' ליסוד לא יוליד אדרב' הכובש מעיינו פוגם ביסוד כדכתיב בזוה' בכמה דוכתי ובשלמא אם נאמר שהי' מוליד אמנם לחשק ביאה לא הי' נזקק לאשתו ניחא דודאי זו קדוש' מיותרת. וגם לאידך פי' שפי' לגרסא ההיא קשה לשון לא שמש ערסיה דמשמע סוגיא דשמעת' דלא שמש כלל וגם לגרס' האחרת קשה כי בתחלת דבריו הניח דכל יומוי דיעקב דהוה באבל' דיוסף לא שמש ערסי' בנימן והשתא אהדר בי' מההוא וקאמר אלא בההיא שעתא וגו':
זהר א, דף קנג ע"ב האמנם ראיתי כי קושיא זו היא על א' מד' פנים. הא' שנאמ' שקודם שנמכר יוסף היו לו בנים ההם וזה בטלה במה שאמר ששאל לו יש לך אשה יש לך בנים משמע שקודם מכירתו לא הי' לו וכן ראוי כי לא הי' ראוי בנימן הקטן מיוסף ה' שנים ועוד ליקח אשה קודם יוסף ויוסף לא נראה שהי' נשוי קודם מכירתו: הב' אחר גילוי יוסף וזו בטלה כי בניו ירדו למצרים ובין גילוי יוכף לירידה לא הי' זמן להוליד עשרה בנים ומה גם שם הבנים מורים על מכירת יוסף ושפלותו א"כ זה הכרח שלא נולדו לו קודם מכירתו או אחר גילויו: ועתה בהכרח הבנים האלו נולדו מזמן המכיר' עד זמן הגילוי וזה לא ימלט משני פני' או בהבדל הזמן לחלקים חלק מה שמש וחלק מה לא שמש ובאותו ששמש אוליד בנין א"כ היינו הגרס' הא' דהיינו שכל זמן שהי' בבית האסורים וגו' אלא שג"כ הי' אפשר שנאמר מקודם שעמד על אותה סברא הוליד בנים אלו ואחר שנסתכל בדעתו סבר' זו להיותו ממלא מקום אחיו פי' מאשתו וניחא טפי שקרא שם בניו על שם אבילות אחיו דלמאי דגרסינן שהוליד אחר שהומלך א"כ לא היה יראוי שיצטער עליו ויקרא בניו על שם הצער. וכבר הי' אפשר ליישב זה בדוחק בגרסת ספרינו: הפן הב' שהולידם בכל זמן ועכ"ז לא שמש ושמש וזה ע"ד שכבר פי' והיינו פי' הגרסא שאמרנו שהוא שמש לנטוע לבד בענין שלא נשאר בכח המחלק מקום לתקן לשון זה אלא בא' מהדרכים הנז' עם היותם דחוקים והבורר יברור לעצמו. עוד יש דרך אחר והוא דחוק יותר והוא שנאמר כי כשאמר הכי הוא ודאי דכל זמנא דאתאבל וגו' כוון להכחיש האי דתנן בשעתא דשאיל יוסף לבנימן וגו' שלא שאל מפני שלא הי' יודע שכבר היו לו קודם מכירתו והחזיר שמם אחר מכירתו על שם אבילותו וזה דחוק מאד אם מצד הלשון בעצמו אם מצד הענין בעצמו ולזה לא אאריך. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנג ע"ב והרא"ג ז"ל כ' אלא דאינון רעיין אמרו לה וכו' וא"ת והרי זיל קרי בי רב הוא דמקרא מלא הוא והנה רחל בתו וגו' וי"ל שהמקש' נזהר שלא נפרש כי אומרו והנה רחל בתו באה עם הצאן הם דברי כותב התורה ולא דברי הרועים אלא שספרה התורה כי כשאמר להם השלום לו והם השיבו ויאמרו שלום אז היתה רחל בתו באה עם הצאן ונזדמנ' לו שם תכף בשואלו על אביה לזה נעש' כשואל ואמר במה ידע דהוות רחל שנגש והשקה וכו' כל זה כדי שיבא לתרץ ולומר דאינון רעיין אמרו לי' כלומר אלה הדברים אינם דברי כותב התורה אלא הם דברי הרועים אבל הפסוק האחר עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן הם דברי כותב התורה ולזה באה הראשון מלרע והאחרון מלעיל כדפירש רש"י ז"ל ת"ח מה כתיב ויאמר לבן וגו' נתן הכרח לדבריו שאמר בגין לאמשכא עינא ולבא דיעקב בשפירו דרחל והראי' ת"ח מה כתיב ויאמר יעקב אל לבן אעבדך שבע שנים ברחל בתך כי תכף בראותו אותה נתן עיניו בה ורצה לעבוד עבודה בשבילה ומ"ש וכי מה דעתי' דיעקב הוא מסקנא להכרח שהביא וכי מה עלה בדעתו של יעקב עבודת ז' שנים אלא בחכמתא עבד לפי שלא יאמרו דבגין תיאובתא דרחל בשביל יופיה היה עושה שכן הוא האמת אלא שהוא עשה בחכמה להוציא האמת מלב בני אדם לכך אמר אעבדך ז' שנים וכל זה כפי הפשט אבל כפי האמת הכל היה רמז בחכמה עליונה כדמפר' ואזיל וכלהו ז' שנין עילאין וכו' שהם שבע ספירות עליונות שרו עליה דיעקב ובכל שנה ושנה היה משתלם והוי נקשר בספיר' אחת ועד דקשר כלהו עמיה לא רצה להזדווג והוא כגוונא דלעילא כדמפר' ואזיל. דהא יעקב העליון ת"ת נטל כלהו קודם שבא להתייחד עם מטרונית' נטל כלהו כנזכר בריש הפרשה וכן עשה יעקב לעבו' ז' שני' כדי להתקשר להתייחד ולהתקשר בשבע שנים עליונין שהם כל נהורין עילאין ואח"כ נתייחד עם רחל. בגין לאשתכחא איהו שמים כי הוא נקרא שמים על שם שכולל אש ומים חסד וגבור' כי הוא המכריע ביניהם כנזכר בפ' ויגש דף ר"ז וכו' ענפים נה"י כלולי' עמהם וכשנעש' הוא שמים שנוטל כל שבעה ספי' עליונות שבע שנים כדי להאיר על הארץ כדין איהי נעשית ונקראת ארץ שצומחת צמחי' ודשאים.
זהר א, דף קנג ע"ב בכל אתר יובלא סתים וכו' היינו הבינה שהיא מג' ראשונות הנעלמות והיא אחת מהם ולכך נקרא הוא והמלכות שהיא באתגליי' נקראת אתה כדלקמן. ורבי אבא סבר דאלו השבע שנים שעבד היו של שמטה שהיא המלכות שכן אמר פלח ז' שנין לאזדווגא בשמטה ורבי אלעזר פליג בהדיה ואמר כי אלו השבע שנים הראשונים שעבד חשב יעקב שהיו מהשמט' ולא היו כי אם שבע שנים של יובל כדמסיק ת"ח וכו' וכונת ז' שנים של יובל היינו שבעה ספירו' שיצאו מהיובל בינה רצה יעקב להתקשר בהם קודם שיזדווג בשמט' כנזכר וז' שנים של שמטה היינו שבעה בחינות נקביות שבה כנגד ז' ספירות עליונו' זכרים א"נ ז' היכלות והוא חשב לתקן בז' שני השמיטה שבכל שנה ושנה יהיה מתקן בחינ' א' ולהתקשר בה ואמרו לו אל תטעה מן העולם וכו' כדמסיק נפק קלא ואמ' יעקב מן העול' ועד העולם כתיב כך היא הגירסא כלומר כי אותם השני' שעבד לא היו אלא מן היובל דהיינו בינה שהיא כנגד לאה שכן כתיב מן העולם וכו' ר"ל שיעקב אוחז מן העולם בינה קודם ואח"כ ועד העולם מלכות כי משם מתחילים וז"ש עולם סתים דלעילא שהי' בינה מתמן שירותא. דאלין דאינון סתימין דלא אתגלי לך מן יובלא אינון ה"ג ור"ל אלו השבע שנים שעבדת שהיו סתומים לך שלא ידעת בהם של יובל היו. בג"כ אסתימו וכו' שנסתמו מיעקב שחשב דהא מן שמטה וכו':
זהר א, דף קנג ע"ב ת"ח לאה אולידת שית בנין ו' קצות וברתא מלכות וכלם היו ברמז עליון כנזכר והכי אתחזי כך הוא ראוי והגון שיצאו מלאה שית בנין וברתא דהא שית סטרין קיימין עלה דמלכות שהיא ברתא הרי שית בנין שש קצוות וברתא מלכות: דבין תרי צדיקי יתבא עלמא מלכות הנקרא עולם וי"ס דגרסי לעלמין כלומר לעולם יושבת מלכות בין תרין צדיקים כדמסיק: וצדיקים מעוט רבים שני' ירשו ארץ מ'. צדיק לעילא מני' נגדן נ"א נקטא מיין עילאין דהיינו צדיק יסוד עולם המשפיע בה סוד מיין עליונים: צדיק לתתא היינו הצדיקים שבעולם הזה שעוסקים בתורה ובמצות שהיא מתקשטת במעשיה' שהם סוד מ"ן כנזכר בפ' ויחי דף רמ"ה וז"ש צדיק לתתא מני' נבעא כלומר ע"י הצדיק שבעה"ז שמסגל מצות ותורה מצד מעשיו נבעא נוקבא מיין לגבי דכורא כנזכר. כמה דדכורא ת"ת. יתיב בין תרי נוקבי בינה ומלכות. הכי נמי נוקבא דלתתא מלכות. יתבא בין תרי צדיקים כנזכר: לא חטא בהאי את קיימא שכל הנוטר ברית נקר' בשם זה צדיק. אי הכי אמאי איקרי צדיק מאחר דלא אזדמן לי' עובדא דזנות כיוסף לא הי' ראוי לקוראו צדיק כי שם זה לא שייך אלא במי שבא לידו עבירה ופירש: אלא כל יומוי דיעקב הוה באבלא דיוסף לא שמש ערסיה א"כ מאחר שכבש את יצרו מלשמש מטתו מפני האיבול של אביו נקרא צדיק כיוסף. דכד אתנטיל יוסף מיעקב שאז התחיל האבל הי' בנימן נער קטן ולא הוה נסיב ואם לא הוה לו אשה לפי שהי' נער קטן במה הי' לו לשמש ולא שמש לשיקרא צדיק מפני כן. אלא אע"ג דאזדווג לבתר שאחר שנתגדל ונשא אשה והיה לו לשמש עמה לא שמש כי יוסף משפירש מאביו עד שנמצא היו כ"ב שנים וכבר היה בנימן בתוך זמן זה גדול וראוי לישא אשה ונשאה ומפני האבל לא שמש עמה ולהכי נקרא צדיק: ואנן הכי תנן וכו' לשון קושיא כלומר איך אמרת שלא שמש מטתו והרי היו לו עשרה בנים וקראם על תלאות אחיו בלע שנבלע בין האומות וכו' כנזכר במדרש א"כ הרי ששמש מטתו בתוך שני האבל.
זהר א, דף קנג ע"ב דהא בההיא שעתא לא הוו ליה לשון תירוץ וכאלו אמר אלא וכן מצינו כלשון הזה בפ' ויקהל דהא כתיב ובני קני חותן משה וגומר הוא לשון תירוץ וי"ס דגרסי אלא בפירוש והכי תריץ דהא בההיא שעתא לא הוו ליה כלומר אה"נ שהיו לו בנים אבל אותם הבנים לא היו נחשבים לבניו להיותם נקראי' בני בנימן אלא אותם הבנים היו נקר' בני יוסף שהי' בנימן משמש תחתיו וכדלקמן אמר בנימן הא יוסף אחי את קיימא דאבא הוה וכו' כיון דאיהו אתאביד אנא אהא נטיר אתריה וכו' באופן שבנים אלו של בנימן לא היו שלו ממש להיותם נקרא על שמו אלא על שם יוסף ולכן קראם על שם תלאות יוסף כאלו הם ממש בני יוסף הנקראים בשמות על שם תלאות אביהם וז"ש בההיא שעתא לא הוו ליה כלומר כל זמן האבלות של יעקב על יוסף לא הוו ליה שלא היו שלו כי אם ליוסף אח"כ שנמצא יוסף ונמצא למפרע שהי' במקומו העליון חזרו אותם הבנים להקרא על שמו של בנימן ממש שנמצא שלא היה צריך בנימן לנטור אתריה דיוסף וכדמסיק לקמן כיון דאתא יוסף ואשתכח וכו' וז"ש בההיא שעתא לא הוו לי' אבל אח"כ הוו לי'.
זהר א, דף קנג ע"ב ואי תימא ובני בנימן וגומר הקש' לדבריו שאמר לא הוו לי' שלא היו לחשבונו אלא לחשבון יוסף כנזכר והרי הכתוב קרא' בני בנימן בלע ובכר וגומר הרי בפי' שהפסוק קראם בני בנימן ממש ולא בני יוסף. ותירץ ואמר כד עאלו למצרים הכי הוא ודאי כלומר אם נקראו בני בנימן לא נקראו אלא כשנכנסו למצרים שכבר הי' יוסף מצוי שנמצ' שלמפרע כבר שמש יוסף במקומו העליון ולא הי' צריך לבנימן לשמש תחתיו אז נקראו בני בנימן בנים שלו ממש כי עד עתה שלא הי' יוסף מצוי נמצאו בניו של בנימן שהיו לחשבון יוסף לא לחשבונו של בנימן וז"ש דכל זמנ' דאתאבל יעקב על יוסף וכו' כלומר קודם שיודע הדבר של יוסף שהי' יעקב מתאבל על יוסף לא שמש ערסי' ולהיותם נקרא בניו אלא ערס של יוסף הי' ואוליד בנין בשביל יוסף וכדמסיק אמר בנימן הא יוסף אחי וכו' א"כ לעולם ראוי להקרא בנימן הצדיק דלא שמש ערסי' לעצמו כל זמן האבילות של יעקב וכל זה נדחק להחזיק תירוצו הראשון שתירץ אלא כל יומוי דיעקב הוה באבלא דיוסף לא שמש ערסי' כלומר שימוש לעצמו כנזכר: ומצאתי גירס' אחרת בס' נעתק מס' ישן נושן דגריס אלא בההי' שעתא עד לא הוו לי' ובתר דיצא יוסף מבית האסורים הוו לי' אמר בנימן הא יוסף אחי וכו'. ולגירס' זו הכי תירוצ' אלא בההי' שעתא כלומר כל זמן שהי' יוסף בלתי מעלה שהי' שפל ונכנע בין האומות והי' אז יעקב כמתאבל עליו עד לא הוו לי' כלומר עדיין לא היו לו בנים לבנימן כי לא שמש ערסי' כלל ולכך איקרי צדיק אבל אחר שיצא יוסף מבית האסורים ועלה במעלה ואז בנימן אעג"ב דאיהו לא חזי מזלי' חזי שהציצ' בו רוח הקדש והשליך הדאג' ואבילו מנגד והלך ושמש מטתו והיו לו בנים בתוך אותו הזמן שהיו ט' שנים ז' שנים של שבע ושנתים רעב בזה הזמן היו לו בנים שאמר בנימן יוסף אחי את קיימ' דאבא הוה וכו' כיון דאיהו אתאביד אנא אהא נטיר אתרי' להיות משמש ולאולד' בנין כדי שיהי' נהר העליון נגיד ונפק ולא יהי' חרב ויבש עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קנג ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. דפתח ואמר טוב תתי וגו' ראייתו מן הפסוק שהתחיל בטוב שהוא היסוד הנק' שביעי כנודע כי כולל כל הז' מבינ' ולמט' עם נ' שעריה.
זהר א, דף קנג ע"ב צדיק לעיל' וצדיק לתתא וגו' הענין איך יהי' זה אם יוסף בנה של רחל נתבאר לעיל דף קנ"ה ע"א ע"ש.
זהר א, דף קנג ע"ב צדיק לתתא מניה נבעא נוקבא מיא וגו' יר' כי להשפיע שפע מלמעלה אליה צריך שהיא תקדים ותביא עמה איזה זכיות והם נשמות הצדיקים אשר בה ובנימן הממונ' עליהם:
זהר א, דף קנג ע"ב ואנן הכי תנן וגו' יש לדקדק שלא תי' בזוהר הקושיא ששאלומתיהוליד בנימן י' בנים אי לא שמש ערסי' כאו' בדף שאחר זה כיון דאתא יוסף ואשתכח הדר בנימן לביתיה וגו' ונוכל לומר שלקח נשים רבות והולידו בשתי שנים או נוכל לומר כיון דאתא יוסף ר"ל שבא למדרגתו במדרגת צדיק ע"י אותו מעשה שעשה בפוטיפר אז אשתכח במקומו הוא יסוד וחזר בנימן לביתיה שהיא מדריגת המ' במקומו ומשם ממעשה אשת פוטיפר עד ירידתו למצרים עברו יותר מכ' שנים עכ"ל. ועיין מה שכתבנו בספר אור הגנוז בס"ד:
זהר א, דף קנד ע"א ובשמטה דאתגליין פלח וגו' פי' כי ז' נעלמות אינם מושגות אלא מתוך התחתו' שבמלכות לכך באלו הנגלות מתוך מה שמראים מהעליונות פלח וגו' והשלים עניינם:
זהר א, דף קנד ע"א אי הכי דשנין קדמאי וגו' אי אמרת בשלמא למאי דס"ד דז' שנים דשמטה אינון כדפי' מחשבת יעקב על רחל אלא שאח"כ החליפו לו והוכרח לעבוד ז' אחרים ניחא דהוו שבעה לבד אלא לדידך דאמרת דאינון דיובלא הי' ראוי שיהיו בסוד ז' שני' ז"פ:
זהר א, דף קנד ע"א שבעה יומין דנטר בהלולא כלומר שבכל יום ויום מאותם הז" הי' כלול משבעה שנים הקודמין בענין שהם שבעה פעמים שבעה שנים והטעם שכיון שקדם לשבע ימי החופה שבעה שני העבוד' הי' כל יום ויום מהחופה נכלל בשבעת שני העבוד' כיון שהם היו סבה לשבע ימי החופה והכל אומרים בכל יום נשא פלוני פלונית בשבע שני עבוד' מה שאין כן ברחל שלא קדמו שני עבודה לחופה לכך שבעת ימי חופתה אינם נכללים משבע שנים וז"ש וברחל לא הוה כן להכרח למה שאמר בלאה ועוד שלא יקש' עלינו שגם לרחל היו ז' פעמים ז' כדפי': אלא דהשתא יקשה עלינו קשיא אחרת שכיון שנשאה לרחל קודם עבודת השנים נמצא שאפי' שבעה שנים אין לה וז"ש ואי תימא אי הכי וגו' אי אמרת בשלמא כדקס"ד מעיקרא דז' שנים הראשונים היו דשמטה ולא עבד השניים אלא להפיק דעת לבן לתת לו בתו ניחא אלא לדידך דאמרת דממש השניים היו דשמטה הי' ראוי שיהיו קודמין ללקיחתה ותירץ כיון דקבל וגו':
זהר א, דף קנד ע"א תו אמר ר' אלעזר הא דאתמר לאה אולידת וגו' שית בנין הם ראובן חסד שמעון גבור' לוי ת"ת יהודה מלכות ות"ת מיוחדים דהיינו יהו"ה ת"ת ד' מלכות והיינו ביסוד המייחדם זבולון ויששכר נצח הוד דינה מלכות וכן קרוב לענין זה פירשו בההוא עובדא דסבא ובדוכתי טובא. יוסף ובנימן שתי בחי' היסוד ממלכות לת"ת ומת"ת למלכות ולאו היינו בחינת יהודה אלא שתי בחינות שבין ד' ליהו"ד דהיינו יהודה ולכך מלכים בישראל מיוסף ובנימן ויהודה והכל כלול ביהודה בתוכו ממש. ד' בני השפחות נראה שאין להם ח"ו ענין באצילות. ותירץ שהם י"ב קשרים ג' ג' בתרין דרועין דהיינו ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש שפי' בתרי שש דהיינו חסד חסדים ג' גבור' גבורות ג' והם חסד שבחסד וגבור' שבחסד ות"ת שבחסד וכן חסד שבגבורה וגבורה שבגבורה ות"ת שבגבורה: וכן ג' ג' בתרין שוקין והיינו שוקיו עמודי שש והיינו נצח נצחים הוד הודות והם נצח שבנצח והוד שבנצח ויסוד שבנצח והוד שבהוד ונצח שבהוד ויסוד שבהוד. והנה ד' קשרים הם שתים בשתי זרועות הם חוץ לאחורי הגוף דהיינו גוף הת"ת אחרי הגוף הוא הדין דהיינו גבור' שבחסד וגבורה שבגבורה ששם אחוזים ישמעאל ועשו ועכ"ז אלו מצד פנימיות' דהיינו הדין הקדוש וז"ש וכל אחוריה' ביתה פי' בדין הפנימי הקדוש וכן שתים בשתי שוקים שהם סוד הוד שבנצח והוד שבהוד שהם מדת הדין על הדרך הנז': ואולם שאר השבטים הם שמונ' בשמונ' קשרים הנשארים ואלו הד' שהם בני השפחות הכניס יעקב ביתה להיות. דין נמתק. וזה דרך אל כל הי"ב. ראובן חסד שבחסד לוי ת"ת שבחסד דן גבורה שבחסד שמעון חסד שבגבו'. יהוד' ת"ת שבגבורה נפתלי גבורה שבגבורה והם בזרועות. יששכר נצח שבנצח. יוסף יסוד שבנצח ששם הת"ת יהו"ד צבאות. גד הוד שבנצח. זבולון נצח שבהוד. בנימן יסוד שבהוד ששם המלכות בסוד אלדי"ם צבאות אשר גבורה שבהוד והם בתרין ירכין ודינין אלו שהם גבורה והוד שבד' מדות אלו הם משפיעין לחוץ אמנם בהתמתק הדין הם בסוד יין המשמח וז"ש וכד מתתקן כולא דהיינו בהתמתק הדין בעמוד הגוף בפישוט ידים ורגלים בשוה אשתכחו כולהו ביתה דהיינו בסוד הדין היפה בלתי נשפע לחוץ:
זהר א, דף קנד ע"א ד"א אלין אינון ד' דכל שאר קשרין נטלין בגינייהו לא כמו שפי' לעיל שבני השפחות לאו חשיבין ח"ו אלא מפני שהם בחינות תחתונות במדות אלו אל ההנהג' כי העולם עומד על הדין והעולם העליון נושע ע"י מה שמתעורר למטה א"כ אלין נטלין לון והיינו כמו העבדים המשמשים את אדוניהם בצד מה אל ההנהג'.
זהר א, דף קנד ע"א ור' אבא פליג קצת ואמר שזה חשוב כזה וזה כזה מפני שאחר שהם י"ב אברים אל המרכבה העליונה ואין האחד לחבירו זה ראשון וזה שני אלא כולם שוים [שאם] ח"ו יחסר א' מהם אין שלמות כלל וז"ש וכולא מתתקן כחדא פי' בהיותם יחד הם מרכבה א' ובלעדי א' מהם היא ההנהג' בתחתונים ועם היות שגם הבינה בה תלוי קצת דברים כאו' בני חיי ומזוני לאו בזכותא אלא במזלא וגו' עכ"ז כיון שעיקר הנהגת העולם ע"י המלכות נקראת היא עקרת הבית וז"ש היא עקרא דהאי עלמא והטעם דעלי' אתדבר אפי' אותם הדברים התלויים למעלה הם נשפעים למטה והמלכות מחלקת ונותנת כפי הנהגת'.
זהר א, דף קנד ע"א והאי קרא כללא וגו' פי' כי באו' בנים הרי ו' קצוות ואו' אם הרי בינה ואו' שמחה גם החכמה שם שאין לה שמחה אלא בחכמה והיינו שמן וקטרת ישמח לב ושמן נודע בחכמה. וז"ש והאי קרא כללא דכולא ועם היות שלא נזכר בפי' כל הענין עכ"ז ברזא קדישא כלל בו הכל כדפי'.
זהר א, דף קנד ע"א וע"ד סיומא דקרא הללויה שהוא כולל כל השם יהו"ד והוא בת"ת בעל השם כנודע ועוד אחר שפסוק זה חתם בהללויה מורה על סודו:
זהר א, דף קנד ע"א אלא ודאי יובלא וגו' הכוונה כי לא שהיתה שנאת נפשו ח"ו אלא שטבע הענין הי' מוכרח שלא תהיה קורבת יעקב בלאה כמו ברחל מפני היות' בעלמא דאתכסייא ולא הי' בלבו הגשמי קורבה עמה כעין רחל שהיה בה השגה. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנד ע"א והרא"ג ז"ל כ' ואי תימא הא בההו' זמנא דאתאביד לא הי' צדיק. יוסף. דצדיק לא הוה עד דאערע בו מעש' אדונתו א"כ איך אמר בנימן אנא אהא נטיר אתרי' מנין לו אתר כלל. אלא כלהו הוו ידעי קבל' הית' בידם שקבלו מיעקב. עד דיסתיים גופא כי כל השבטים שהיו לו עד שנולד יוסף כלם היו בספי' ראובן חסד שמעון גבור'. לוי ת"ת. יהוד' מלכות. ד' בני השפחות בד' קשרין תרין בדרועין ותרין בתרין שוקין כדלקמן הרי כל גופא נשארו יוסף ובנימן שהם תרין צדיקים צדיק עליון יסוד סיומא דגופא דעולם הזכר: כיון דאתא יוסף. פירו' לידי מעלה שיצא מבית האסורים ואשתכח אז בנימן הדר לביתי' נ"א לדביתהו דהיינו אשתו ושמש ערסי' כלומר לעצמו ובשבילו לא בשביל יוסף כנזכר. ואזלו ועאלו בנין כלומר כשנכנסו למצרים עאלו על חשבון של בנימן לא ליוסף כנזכר לעיל כיון דעאלו למצרים הכי נמי וכו'. וי"ס דגרסי ושמש ערסי' ואוליד בנין פי' לעצמו ולא בשביל אחיו ועתה נקר' על שמו: וקב"ה עביד לי' צדיק לתתא ויוסף צדיק לעיל' כמו שיתבאר לקמן דף קנ"ה. ובג"כ רחל אולידת וכו' להיותם רומזי' בעולם העליון ראוי שרחל אולידת תרין בנין שהם צדיק עליון וצדיק תחתון ולאה אולידת שית בנין וברתא דהכי אתחזי כנזכר לעיל. שבע שנין סתם ברחל וכו' כלומר ברחל שהיא באתגלייא עבד שבע שנין עליוני' דאתכסיין. מכאן אוליפנא מגו דאתגליי' דהיינו המלכות שהי' שער הכניס' אתי בר נש לסתימא' דהיינו כל עולם הזכר. שבע פעמים לא שכיחי והי"ל לעבוד ז' שנים שבע פעמים שהם מ"ט שנים של יובל שכן ז' שנים עליוני' הם כלולי' כל א' ואחד מהשבע. אשלימו חושבנא כי כבר עבד ז' שנים ושבע' ימי החופ' כל יום ויום נקר' פעם א'. ולגירסא דגרסי שבע אקרי על שם שבעה הלולים הם ז' פ' ז' מ"ט ושמעתי ממורי נ"י כיצד הם שבע ביום הללתיך הוא כי האדם בשחרית מתפלל בלחש אח"כ מה שחוזר ש"צ שהוא מכווין לשמוע דבריו מלה במלה ושומע הרי הוא כעונ' שלישית ענייתו אמן על כל ברכ' שחוזר ומקיים כל הברכ' והשבח ההוא הרי ג' בשחרי' וכן ג' אחרות במנח' הרי ששה ותפלת ערבית א' הרי שבע' שבע ביום הללתיך. וכל שבע' אשתלים וכו' ויש גי' דגרסי וכל שבתא פי' השמט' נקר' שבת והכל א' והכונ' וכל שבתא דהיינו שמטה הכפול' שהיא ז' פעמים שבע' אשתלים וכו' וברחל לא הוה כן וכו' נרא' מדבריו שלא עשה יעקב שני פעמי' ז' ימי חופ' אלא בחופה אחת של לאה נשא רחל ודלא כפי' רש"י ז"ל. והכונ' כי העקר הוא להתקשר בז' שנים עליוני' בכלל ובפרט ז' שנים שבע פעמים ואחר שהוא נקשר באלו בנקל הוא מתקן ז' בחינות שבה דהיינו ז' שנים דפלח לבתר כי עקר התיקון הוא מלמעל'. אי הכי שנין דשמט' הוו ליה למפלח קודם כי אלו הקודמי' לכניס' מלמט' למעלה היה צריך בהם התיקון קודם שיזדווג בשמט'. אלא כיון דקבל עלי' למפלח וכו' פי' כבר קבל יעקב השפע' מהשבע ספי' עליונו' וכבר נתקשר בהם בעבוד' אשר עבד בלא' כנזכר והואיל וכבר היא מקושר ומושפע מלמעל' בנקל הוא לתקן ז' בחינותי' או. ז' היכלותי' כי במעט שפע היורד מלמעל' מתקן כל העולמות כלם וז"ש כיון דקבל עליה ההשפע' למפלח למלכות ולתקן לה הוה ליה כאלו פלח לון כי כל העומד ליבצר כבצור דמי. על ההוא אתר כתיב וכו' אפשר דקאי על ההוא אתר דאתקשר ביה יעקב כי הוא קשר העולמות כלם כתיב ה' חפץ שהב"ה רצה וחפץ לצדקו א"נ ה' חפץ שיהי' מקושר למען צדקו של ה' דהיינו מלכות דע"י מושפעת ומתברכת צדק שלו ובזה יגדיל תורה דהיינו מלכות הנקרא תורה שבעל פה שתתגדל מצד הגדול' ויאדיר מצד הגבורה ונמצא שעל ידי שהוא מקושר בה מתקשרי' עמה גדול' וגבורה הרי המרכב' שלימ'.
זהר א, דף קנד ע"א הכי הוא ודאי כי שית בנין דלאה הם ו' קצות ראובן שמעון לוי חג"ת יהודה מלכות. יששכר וזבולון נ"ה כדמסיק. ותרין בנין דרחל יוסף ביסוד ובנימן ג"כ ביסוד כנזכר לקמן דף קנ"ה. בני השפחו' תיקונא דילהון איך קיימי לפי שהת"ת מתתקן בי"ב שבטין עילאין כנזכר בפ' ויחי דף רמ"א כלומר התיקון שלהם מתתקן בהם היך קיימי. ד' קשורין ב' מתרין דרועין היוצאי' לאחור ושנים מתרין ירכין והם האמצעיים היוצאים מחוץ לפנים וכשהאדם עומד אינם יוצאי' לפנים אלא נכנסי' בגוף וז"ש וכד אתתקן כלא אשתכחו כלהו ביתה ה"ג בה"א כלומר כלם נכנסים בגוף ואינם יוצאים לא לחוץ ולא לפנים ולכן צריך האדם כשהוא מתפלל להכני' תרין קשרין דתרין דרועין שיהיו ביתה וזה בהניחו שתי ידיו על חזהו. כל שאר קשורין וכו' כלומר וא"ת מי אמר לך שהם רומזים שם איפוך אנא לז"א כי כל שאר קשורין הם באורח מישר כלומר אינם יוצאים לחוץ אלא נכנסים לפנים ואלין נפקין למה אלא ודאי לאתחזא' בבני השפחות כי אף כי נכנסים במנין השבטים אינם כיוצא בהם כי הם צריכים תיקון להכניסם פנימה ולהורות שאינם חשובים כ"כ נפקי לבר. ד"א אלין אינון ד' וכו' כי ללישנ' קמא נרא' כי ח"ו נותן בהם איזה צד דופי ח"ו לז"א ד"א שאם הם נאחזי' באלין ד' קשרין לא מפני דנפקין לבר אלא לפי שהם עקרים לשאר קשרין שאינם נוסעים כי אם בגינייהו.
זהר א, דף קנד ע"א וירא ה' כי שנואה לאה וגומר רבי אלעזר פתח מושיבי עקרת הבית וגומר הנה כאן פירש מה שאמר דא רחל ודא לאה כי אינם כמשמען: דהאי עלמ' עליה אתדבר כי העולם הדומ' לבית היא המנהגת אותה: אם הבנים שמחה היינו הבינה אם ו' קצוות היא שמח' לפי שכל חידו וכל חדוה וכו' והכונ' מושיבי יו"ד יתירה שהיא החכמה היא המיישבת לעקרת הבית מ' שלא תחרב מפני הקליפו' ונותנת שמחה לבינ': בגין דהאי כלומר האי קרא כליל כל האצילות המ' והחכמ' והבינ' עם ו' קצוות כנזכר וסיומא דקרא הללוי' דהיינו כתר עליון כנזכר בפ' אמור דף ק"א: לאו בני מעליא נינהו שהם בכלל בני ט' מדות והם עזי פנים שבדור וכאן אדרב' כל בני מעלי' מלא' נפקי. עלמ' דאתכסיי' וכל מילוי לאו דאתגלייא נינהו ה"ג והכוונה כי אין אדם אוהב אלא מה שנגלה אליו וכל ענייניה של לאה להיותה רומזת בעלמא דאתכסיי" היו כלם נעלמי' ומכוסי' כנזכר לקמן דף קנ"ח והראי' שהרי שכב עמה ולא ידע בה בשכבו אלא בקומו ולכך לא הית' דעתו של יעקב נוחה הימנה כמו ברחל כי להיותה רומזת בעלמא דאתגלייא היו ענייניה מגולים ולכך היה אוהב את רחל מלאה וקראה שנואה בערך אהבת רחל וקרא אוכח ויאהב גם את רחל מלאה וגומר עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קנד ע"ב ת"ח עלמא תתא' וגו' הענין עם היות שיש לה כמה מסכים וכמה מרכבות היא באתגלייא ועם היות שגם שש קצוות יקראו נגלים בבחינ' הבינ' עכ"ז מדה זו נגלית יותר מפני שהיא תחל' לגילוי וז"ש ואיהו [והוא] שירותא דכולא לסלקא בדרגוי אפי' בבחינות שבה לא יוכל לעלות למעל' אל חסד שבה וגבור' שבה אם לא ע"י כניסתו בפתח דהיינו בחינת המלכות ומטעם זה ראוי שיתייחס הגילוי אליה יותר משאר מדות עם היות שנודה שהם בקצת נגלות. והשתא קשה א"כ גם יש למט' ממנה כסא שרף ואופן וחיה ולמה תקרא ראשית הגילוי לזה אמר שאין ראוי שידובר באלו שהם חוץ לאצי' ובאצילות תחלת הגילוי ממט' למעל' היא המלכות.
זהר א, דף קנד ע"ב ת"ח בגיני' דיעקב וגו' קשיא לי' לפי דבריך דאמרת דלאה היינו בינ' ושית בנין הם מחסד עד היסוד כדאמר והרי יעקב הוא בת"ת והוא א' מהבנים והאיך אפשר שיהי' מציאות ענין זה שהרי יעקב בן לאברהם ויצחק ויהיו אברהם ויצחק בנים לו לז"א כי עם היות מדת יעקב נאצלת שלישית לחסד וגבור' עכ"ז קיומם ע"י וז"ש בגיני' דיעקב אתקיים עלמא דהיינו מציאות שש קצוות. והקש' והא בגיני' דאברהם דהיינו חסד ראש לשש קצוות דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה ותירץ בגיני' אתקיים אפי' אברהם וגו' דהיינו שמציאות אצילות החסד הוא ע"י הת"ת בסוד הגוף שממנו הם מתפשטין הזרועות אמנם הגוף נמשך מהם ולמט' והוא קודם להם ומאוחר אליהם.
זהר א, דף קנד ע"ב ומקדמת דנא וגו' פי' שאין העולמות מתקיימין לא בסוד החסד מפני שכולו חסד ולא בגבור' מפני שכולה דין אלא ע"י הת"ת שהוא המכריע בין שתי הקצוות וענין בונה עולמות ומחריבן הוא ביטול ההויות בהוייתן בא' הקצוות בלי השויית הדין והרחמים.
זהר א, דף קנד ע"ב בני בכורי ישראל ירצ' שהת"ת בכור אל כל הנמצאות. ועם היות שלא נאצל הת"ת המכריע בין החסד והגבור' עד שנאצלו הקצוות עכ"ז לו בחי' קודמת אליהם ובחינ' מאוחרת אליהם וזהו שלח עמי סתם והיינו בחי' יעקב ויש' הכתוב בוראך יעקב ויוצרך ישראל.
זהר א, דף קנד ע"ב ישראל איקרי בן לקב"ה כענין ת"ת לחכמ' דהיינו מה שמו חכמ' ומה שם בנו ת"ת וכן ישראל שנדבקו בו נקראו בן כעין ת"ת לחכמ' ומצד זה הוא בן בכור מצד החכמ' שמשם קדש לי כל בכור ומשם הת"ת בעל אל הבינה דהיינו יעקב בלאה. ראובן סתם פי' בן כי בן הוא הת"ת מפני שכולל בעצמו חסד וגבור' כדפי' וכן בן זה דאתכליל בתלת סטרין שהם חג"ת בהיותם מתחברין כחדא בתוכיות החסד מפני בחינתם שם קודם התפשטם.
זהר א, דף קנד ע"ב לוי חבורא היינו אחר התפשטות חג"ת אל מקומם הת"ת חוזר ונכלל בהם ובו מתחברים שני הקצוות להתמזג יחד והיינו מלת לוי חבורא דכל סטרין שכולל ח"ג להשלימם וכולל נה"י מפני אצילותן ממנו בכללות ג' אבות בחסד כדפי'. והנה ר' יהודה נדחק לו מה שאמר ת"ק בן סתם בחסד שאינו צודק שם אלא ע"ד השאלה ועיקרו בת"ת כדפי' לזה הכריח הדבר ממקום אחר שאמר בכירותא דהיינו מצד הת"ת בני בכורי ישראל:
זהר א, דף קנד ע"ב כהונתא מצד החסד כנודע מלכות מצד הגבור' כדמסיק. ראובן סתם שכולל בנים.
זהר א, דף קנד ע"ב ור' אבא ס"ל דמה שאמר ראובן סתם הוא להיותו בשורה לשמעון ולוי והטעם לראותה ראובן בחסד וכיון שהראשון בחסד בהכרח גמור יחוייב ב' בגבור' וג' בת"ת מטעם שראובן במציאות' אתכליל בשמעון ולוי והוא שחסד כלולה מגבור' ות"ת וגבור' כלול' מחסד ות"ת ות"ת כלול מחסד וגבור' ואין כללותם שוה כי החסד כלול' מגבור' ות"ת להיות אצילותם דרך בה ומה שאין כן בשאר לזה בראות לאה שבא ראובן קראו ראובן סתם שמשמעו ב"ן הכולל בנים וגורם אות' וז"ש דאתכליל שמעון ולוי ממש הגשמיים וגורם שיבואו.
זהר א, דף קנד ע"ב ולאה הכי הוה דעתה כלו' בחושבה היותה היא נקב' תתא' בבחינת מלכות לא אמרה ילוה אישי לא בראשון ולא בשני אלא עד בא הג' שאז הקשר שלם וז"ש ילוה אישי אלי עתה שכבר ילדתי לו שלשה בנים שהם סימנין דבעלה וידע זה בראשון ובשני ולא אמרה כלום בגין דהוו תלתא דמתחברן כחדא בסוד הקשר כל א' מהשלשה כלול משלשתן וכשראתה שנשלמה הקשר אז אמרה ילוה אישי אלי כיון שאני מקושטת בג' בנים ואני עמהם הוא סוד המרכב' בשלימות. ולא הי' הענין כך כמו שחשבה לפי שהיא היתה הבינ' עליונ' וצריכ' ללדת ד' להיות הקשר השלם כדמסיק ולאה הכי הוה דעת' וצדקה בקצת.
זהר א, דף קנד ע"ב ות"ח דהכי הוא וגו' השתא מייתי ראי' איך עם היות שהיא חשבה היות' למט' אמתי דבריה במה שידעה בקשר שלשתם יחד ולא יכלה להשיג קשר ארבע' ולזה אמר ות"ח דהכי הוא שעם היות המרכב' מהבינה ארבע' מדות שהם חסד וגבור' ות"ת עכ"ז אין הקשר אלא משלש' לבד וז"ש ות"ח דהכי הוא עם היות אצילותם מהבינה לעולם קשרם ג' וז"ש דהא רתיכא עילא' אבהן והם ג' דהיינו אברהם יצחק ויעקב והם נכללו זה בזה וזה בזה ולא נשלמה המרכב' עד דוד מלכא ואחר בא דוד והיותו מלך אתחבר עמהון ונעש' ונשלם יהו"ד והיינו רתיכא עילאה לג' ראשונות.
זהר א, דף קנד ע"ב וע"ד ראובן וגו' כי מן הראוי יששכר וזבולון שהם ביריכים כדכתיב וירכתו על צידון הי' שיבואו קודם אל יהודה שהוא במלכות אלא מן הטעם שפי' דאתחבר עם אבהן עול' על תרין ירכין כדפי' ראובן ושמעון לוי לבתר יהודה סמוך אליהם להשלים שלשתם ולאה בחושב' שהיא הרביעית לא השיגה בהם אלא ג' ולא נתבשר' אלא בשלש' כדפי'.
זהר א, דף קנד ע"ב וע"ד כולהו דא בתר דא שאין עמיד' מלדת בארבע' אלא זה אחר זה מפני שח"ו הי' פירוד במרכב' עליונה וראי' שביהוד' נשלם הדבר בשלימות שכשראתה שטעתה בראשונה בחושב' כי בשלש' בנים הי' תלוי הדבר בבא יהוד' אמר' הפעם אודה את ה' קודם הי' טעות שלא הי' שלימות אמנם הפעם ודאי הוא השלימות במרכב' ולכך אודה את ה'.
זהר א, דף קנד ע"ב ותעמוד מלדת כדפי' ששם השלמות מכל וכל.
זהר א, דף קנד ע"ב מאי טעמא אמר' אוד' וגו' לא דחיקא לי' אומרו הפעם שכבר נתבאר אלא אומר' אודה את ה' שם זה נזכר עתה בהודא' למה ותירץ במה שכבר נתבאר שאין שם שלם בשום ספי' מן הספי' אלא במדת המלכות וזה הי' משכון ביד המלכות שלא תשתלם שום מדה וספיר' עד שהיא תתחבר עמהם והיינו ה' אחרונה שבשם ולזה בעוד שהיא בגלותא שמא קדיש' לא שלים הוא והכל ראי' למה שפי'. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנד ע"ב סתרי תורה
זהר א, דף קנד ע"ב מתניתין. צפרא מ'. שלהובא דנורא סוד הדין שהיא משפעת בכל יום מצד הגבו'.
זהר א, דף קנד ע"ב גדפהא סוד ד' מחנותיה הם הם כנפי השכינה מלת כנפים כנופיא כענין והיה מוטות כנפיו מחנות ודאי.
זהר א, דף קנד ע"ב תלתא מגרופין ג' כחות הדין.
זהר א, דף קנד ע"ב מפתחן גניזין בידהא אפשר שכל אוצרות המלך בידה אוצרות חיים אוצרות מזון אוצרות בנים אוצרות עושר אוצרות חכמ' שאין כניס' אל הספירות העליונות אלא דרך בה נמצאו המפתחות בידה וכן בתיקו' כנו שם אדנ"י מפתחות חיצונים ושם יהו"ד מפתחות פנימיים ובלי ספק אין שפע מלמעלה שלא ירד דרך בה והנה בשמאלה מגרופין להעניש ובימינ' מפתחות להשכיר.
זהר א, דף קנד ע"ב דעאל ונפק נכנס בפרדס בשלום ויצא בשלום זה נר' לפי מה שהוא הדרך בכל מקום אמנם אינו מתיישב אלא נכנס אל תוך הקליפות בשלום ולא נתפתה אחריהם אלא יצא בשלום כענין אברהם במצרים ויעקב בחרן כדפי' לעיל.
זהר א, דף קנד ע"ב אתקיף באילנא דחיי התורה היא הת"ת.
זהר א, דף קנד ע"ב מטא בענפוי שש קצוות.
זהר א, דף קנד ע"ב אחיד בשרשוי היינו שורש הת"ת שש קצוות הנעלמות בבינ'.
זהר א, דף קנד ע"ב אביל מאיביה הם סודות הספי' הנשפעים משם ע"י יסוד ומלכות כדפי' בתיקונים.
זהר א, דף קנד ע"ב חיין לנפשי' חיות הנשמ' היא התור'.
זהר א, דף קנד ע"ב אסוותא לגרמוי שיהיו אחר המיתה לתחיית המתים שיתרפאו מחולי הרקב והמות כדכתיב כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא וכתי' רפאות תהי.
זהר א, דף קנד ע"ב אסתמר מהרהורא בישא על ב' דרכים שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומא' וגו' ויתדבק בקליפות הנקראות נגעי בני אדם כדפי' בזוהר והיינו או' דמשקרן וגו' שמזריעים אותו זרע לבטלה שהוא מסאיב מקירא ת"ת ונחלא יסוד דהיינו גוף וברית הכל טמא. והדרך הב' שבהיותו מזדווג באשתו לא יהרהר באשה אחרת שהוא מקלקל בניו והם א' ממיני ממזרים והיינו בני תמור' והיינו דמסאיב וגו' על הדרך שפי'.
זהר א, דף קנד ע"ב ואחליף נפשא לשני הפי' יתיישב המהרהר בטומא' שמא קדישא מסתלק ורוח טומא' שור' עליו ואם לענין הזווג מחליף נשמת הבן שהי' ראוי שיהי' נשמה קדוש' ומושך לו נשמ' טמא'. ווי לי' דאתעקר וגו' הענין כי האדם במעשיו הטובים נטיע' נטועה ומושרשת בקדוש' בסוד השתלשלות הנשמ' מלמעל' כדפי' בספ"ר ובהיותו להפך עוקרים אותו משם והוא נדבק בחיצונים הטמאים וכל השפע שהי' נשפע למט' דרך צנור נשמתו נתייבש והוא יבש בלי לחות המים העליונים כי הנשמות צנורות לאותם המים כדפי' שם. הרמ"ק זלה"ה. ועיין מה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד:
זהר א, דף קנד ע"ב והרא"ג ז"ל כ' והוא שירותא דכלא שהוא שער השמים ליכנס ממנה אל עולם העליון וא"א ליכנס כי אם בפתח. הוא שירותא דכלא כי תחלת גלוי האצילות היא מהחכמה. הכי נמי עלמא תתאה חכמה איהי כלומר נקר' ג"כ חכמה תתאה להיותה ראשית הכניסה כנזכר בפ' בראשית דף ז'. ובג"כ קרינן אתה כמדבר לנוכח למי שהוא נגלה לעינים. קרינא הוא לשון נסתר הוא מאן דהוא: ורזא דמלה איך הוא רומזת לבינה דהיא דאתכסיי' שכן כתיב בה וישכב עמה בליל' הוא סייעתא דהוא היה שם שהוא עלמא דאתכסיי'. ועבד הלוי הוא בגבורה וכל פעולות הבינה נעשים ע"י הגבורה וז"ש בגין לאמשכא ברכאן וכן לביש כי אותן דינין הדקים דמתערין מינה נפעלי' ע"י הגבורה א"כ נמצא שהגבורה היא עובדת להו"א שהיא הבינה. ורזא דא ודבק באשתו דהיינו רחל ולא עם אמו דהיינו לאה וזהו טעם אחד שהיא שנואה כי יעקב שהוא סוד הת"ת הוא בנה דלאה בינה והיא שנואה אליו כי האדם שונא להתייחד עם אמו וז"ש מהכא דסאני בר נש וכו' ת"ח בגיניה דיעקב אתקיים עלמ' בא להכריח מ"ש כי ח"ו לא היה שונא יעקב לאה אלא מן הטעמים הנז' לא שנאה בעצם שהרי יעקב היה צדיק גמור כי העולם מתקיים בשבילו א"כ איך היה שונא לאשתו ולא היה משלח כדכתיב כי שנא שלח אלא ודאי נדשניין. הוה בני עלמין ומחריבן היינו בימי אנוש שעל' אוקיינוס והציף שלישו של עולם בימי נח המבול בימי נמרוד היו דור הפלג' ואח"כ אנשי סדום עד שבא יעקב וכו'. כיון דאתא יעקב אשתכללו עלמין לפי שכל החרבנות הללו היו מפני חטא אדם שמש' נמשכו הקללות והמית' והיה העול' הולך ומתמוטט לכן בא יעקב להיותו מעין שופריה דאדם ורפא מה שהו' הנה זה הביא קללות לעולם בא יעקב והביא ברכו' לעולם נמצא שע"י יעקב נתקיימו העולמו' א"כ איש כמוהו שהעולם נתקיי' ע"י לא יאמר בו שהיה שונא את אשתו: הה"ד כה אמר ה' בוראך יעקב כלומר ברא אורך יעקב כדי שלא יתמוטט העולם ושיתקיי' על ידך:
זהר א, דף קנד ע"ב ת"ח מה כתיב בני בכורי ישראל הכונה להכריח שהיה יעקב צדיק גמור ולא יאמר עליו שהוא שונא את לאה אחר שנתקיים העולם בשבילו ועוד נקראו ישראל על שמו וז"ש סיפיה דקרא דמייתי לעיל אמ' קראתי לישראל בשמך שאתה נקר' ישראל ומלבד זה קראתים שהם בני וזהו לי אתה. ות"ח שכן הוא דכתיב בני בכורי ישראל הרי ישראל והרי בן וכן שלח את בני ויעבדני ולא נקראו בנים אלא בגין דאתדבקו ביה אם כן יעקב שנק' ישראל ע"ש בניו של הב"ה ודאי צדיק גמור הוא כנזכר כד"א מה שמו של מי הקים כל אפסי ארץ שהוא הב"ה ומה שם בנו שהם ישראל הרי נקראו ישראל בנו של הב"ה. לאה כד אולידת מה כתיב הוקש' לו איך אמרת שיעקב יש לו מעל' יותר מאברהם כמ"ש אשר פדה את אברה' והרי החסד קודם באצילות לת"ת לז"א הכרח לדבריו היות יעקב גדול ולמעלה מהאבות כי הרי לאה שהיא בינה כד אולידת מה כתיב ותקרא את שמו ראובן כלומר ראו הב"ן שהוא ת"ת. בוין דאתכליל בתלת כטרין מתחברין כחדא שהם ראובן שמעון לוי חג"ת ושלשת' היו נכללי' באצילות החסד שהוא ראובן הרי שלא נתאחר יעקב לאברה'. מ"ט לוי כלומר כי הלויים הם בגבורה א"כ איך אמרת תלת כטרין וכו' שיבא לוי בת"ת לז"א כי לוי אינו ממש כלויים שהם אחוזים בגבורה אלא לוי ר"ל לויה התחברותא דכל סטרין שהוא הת"ת המייחד ומלוה ומחבר אותם יחד. נד"א לויות פסוק הוא בבנין שלמה במלכים כמער איש ולויות נמצא מלת לוי לשון חבורן דכל סטרין וי"ס דגרסי כד"א לויית חן כמער איש ולויות והכל ענין א'. ר' יהודה אמר מהכא דכתיב יתר שאת וגומר כלומר שממלת ראובן שהיות הת"ת כלול בחסד אין ראיה אלא שכולם שוים אמנם אין ראיה שיקדם הת"ת אל החסד כדי לאמר שיעקב גדול מאברהם לז"א מהכא שכן תרגומו בכירותא דהיינו הת"ת הנק' בן בכור כהונתא חסד ומלכותא גבורה כי כן המלכות בסטרא דגבורה כדמסיק הרי בפי' כי יעקב קודם במעלה לאברהם. וע"ד ראובן סתם כלומר איני מכחיש לך הדרשא שלך כי הוא מוכרח אבל היא סתומה ומי פרשו יתר שאת כנזכר שהוא פי' למלת ראוב"ן.
זהר א, דף קנד ע"ב אמר ר' אבא ראובן סתם ר' אבא לא חידש דבר מ"מ חזר לאומרו להמשיך הענין והדרוש כדמפרש ואזיל. לאה הכי הוה דעתה כלומר כי מאחר שילדה ללוי והוא לשון לויה שהוא המייחד ומלווה לגדולה וגבורה א"כ ודאי כמו שזה הוא המייחד ג"כ אישי ילוה אלי לפי שילדתי לו שלשה בנים תרין סטרין וחד המכריע ביניהם שאני סוד הנקבה הרי המרכבה שלמה וז"ש ת"ח וכו' עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קנד ע"ב גליון ועבד הלוי היא קרח קע"ח:
זהר א, דף קנה ע"א זוהר. ת"ח אע"ג דתלת בנין וגו' כדפי' ששלשתם קשורים יה"ו בכל א' מהם ואצ"ל אם כל א' לעצמו אלא אפי' שלשתם יחד אין שלמות אלא ע"י יהודה ולהיות זה אמת גם יהודה מכ"ש אינו שלם בהיותו לבדו אלא לפחות נקשרת ביסוד ולכך נקשרו יהוד' ובנימן כדפי' לעיל.
זהר א, דף קנה ע"א ותעמוד מלדת ג' פי' הא' עכבה כדפי' הב' ותעמוד דקיימא כורסייא וגו' שהכסא שהוא בעל ד' רגלים אם יחסר א' מהם ח"ו אין לו עמיד' ועתה ותעמוד משילד' ד'. הג' ותעמוד מור' על ייחודם יחד ארבעתם וז"ש בייחודא חד ובמה מורה ותעמוד הייחוד במה שאמר' ותעמוד שלא ילדה למטה שהוא עולם הפירוד אינו בכלל האצילות ממלכות ולמטה אפילו כסא הכבוד.
זהר א, דף קנה ע"א כגוונא דא וגו' פי' כי נצח והוד הם בעולם הפירוד דקאמרת.
זהר א, דף קנה ע"א לא וגו' באלין אתחברו ר"ל נצח והוד עם המלכות נקשרות עם חסד וגבור'. וא"ת היאך אמרת דד' כחדא נינהו ומשם ולתתא עלמא דפרודא והיינו ותעמוד והשתא אמרת דתרין הוו נחדא באלין לזה תריץ דשית סטרין דעלמא וגו' ועניינם קשר ששה קצוות חסד דרום ראובן במזרח ת"ת לוי. ומזרח בצפון גבור' שמעון. וצפון במערב יהוד' מלכות. ומערב בדרום היינו קשר ארבעתם. הנה מוכרח כי נצח והוד שהוא המעל' ומטה תשלום ו' קצוות והם סוד יששכר וזבולון מוכרח הוא שמעלה נקשר עם כולם ומטה נקשר עם כול' ונמצא עם היות שנשלם בארבע' סוד המרכב'. מעלה ומטה הנקשר עמהם. הוא בכלל וז"ש דשית סטרין דעלמא כחדא אינין וע"ד משל האצילות בשית סטרין לא יקש' לך זה.
זהר א, דף קנה ע"א ות"ח כולהו תריסר וגו' כלו' עם היות שנאמ' שהם למעל' בספי' וכיוצא עכ"ז אינם מרכבה שם כאברהם יצחק ויעקב אלא תיקוני דכנסת יש' בהאי עלמא נינהו ונודע שתיקוני המלכות ג' הא' להיות המלכות נהורא אוכמא שאין לה אור מעצמ' וצריכה תיקון וקישוט והיא מתתקנת בקישוטין אלו וז"ש לאתתקנא נהורא אוכמא במה דאתחזי הב' אחר תיקוניה לייחד' עם ת"ת וז"ש ולאתבא עיקר' דכלא שהוא ת"ת לאתרי' שהיא המלכות. הג' אחר ייחוד' עם הת"ת להשתוות אל הבינה בכל ענייניה וז"ש כולהו עלמין דהיינו בינה ומלכות כגוונא חד קיימי.
זהר א, דף קנה ע"א ובהאי אשתכלל עלמא תתאה וגו' כמו שהבינ' רוכבת על י"ב גבולי אלכסון גם המלכות מתתקנת בסוד י"ב גבולים וגו' כדמסיק כי אפי' בני השפחות בסוד וכל אחוריהם ביתה וגו' כנז' לעיל:
זהר א, דף קנה ע"א א"ר חזקיה אי הכי וגו' אי אמרת בשלמא כדס"ד מעיקרא די"ב שבטים הם י"ב אבנים תחת המלכות והם למטה מרכב' לה ניחא כי כולם שוים למטה וכן יוסף ובנימן אבל עתה מפני דאמרת דלאה שהיא סוד הבינ' אולידת שית למעלה גם אמרת שאפי' בני השפחות הם למעלה בסוד ד' קשרים כנז' א"כ יוסף ובנימן אחר שרחל היא המלכות נמצאו עתה אלו נפרדים מאחיהם ברמיזתם בעול' הפירוד בגריעות משאר שבטי' אי תימא דעלמא חד כהני וגו' פי' אם תאמר שהאמת הוא שהמלכות אולידת לתתא אמנם לא בעולם הפירוד אלא היא מוליד' בעצמה בה בעצמה ובמדריגת' ולא בעולם הפירוד וז"ש דעלמא חד כהני.
זהר א, דף קנה ע"א לאו איהי וגו' פי' אפי' תאמר כן עדיין הקושיא במקומה עומדת אחר שמולד יוסף ובנימן אינו מעלמא עילאה ומולד השאר מלמעלה הרי בהכרח מוכרח שתחלק ביניהם כי אותם שמוצאם ממלכות הם למטה יותר וז"ש ועלמא תתאה מה דאולידת אולידת לתתא ולא לעילא ודקדק שלא אמר לתתא בעלמא דפרודא כדקאמר לעיל כי הכוונה אפי' שהם באצילות עצמו יש דוחק שהם למטה במדרגה. ואי הכי פרודא איהו שאתה מפריד ומחלק ביניהם וזה דוחק.
זהר א, דף קנה ע"א דהא עלמא עילאה וגו' ובני יעקב הם י"ב מסתעפים בת"ת עצמו והם מרכב' לבינה ואינם י"ב תחתונים שהם למטה במלכות ר"ל בעולם הפרוד כדס"ד אלא בתריסר דאינון מדילי' כולם לפי האמת יוצאים מעצם הבינה ומה שאתה רואה יוסף ובנימן יוצאים מרחל שהיא המ' ואמרת שהם למטה אין הענין כך כי הם כולם יחסם למעלה כנז' אמנם הם יוצאים ממלכות במקרה ולא בעצם.
זהר א, דף קנה ע"א אבל ת"ח רזא דמלה חזינא בכל זמנא וגו' ירצה שליסוד יש ב' בחינות הא' היא בהיות המלכות אושידת מיין תתאין והם מעשה התחתונים בסוד נשמות הצדיקים והיינו סוד אור חוזר ונמצא לפי זה דמעלמא תתאה נפיק מתוך המלכות יוצא ומתמצא ומתיילד בחי' זו לנגד העליונים ואח"כ עייל דהיינו מיין דכורין הוא אור ישר בחינה שהת"ת שולח שלומו עליה וסדר הייחוד תחיל' נפיק בסוד מ"ן ואח"כ עייל בסוד מ"ד ולזה אמר נפיק ועייל ראשונה נפיק ואח"כ עייל. אמנם בדרך אצילותם הוא להפך שתחילה מתאצל אור ישר ואח"כ אור חוזר וכן סדר לידתם ראשונה יוסף ואח"כ בנימן לזה חזר ואמר ביה עייל ומיני' נפיק ביה עייל היינו אור ישר ומיניה נפיק היינו אור חוזר ובבחינה א' שתים אלו הם מצד המלכות א"כ ראוי שיתייחס ב' אלו הבחינות של היסוד אל המ' והיינו רחל שילדה יוסף ובנימן וז"א בג"ד אתבני באתר דא פי' מן הטעם הנזכר עם היות ענין אצילותם לפי האמת מאימא עילאה שהיא לאה ופי' ענין אחיזתם בבינ' ובמ' ואמר עיקרא הוא לעילא ועיקרא הוא לתתא ירצה כי אל היסוד יש לו שורש אל היותו נמצא מלמעל' ומתפשטין למט' בסוד אור ישר מ"ד שורשם למעל' בבינה ומתפשטין למטה במלכות ואור חוזר מ"ן שורשם למטה במלכות ומתפשטין כלפי מעלה והיינו יוסף ובנימן יוסף אור ישר בנימן אור חוזר ומפני המצא שניהם במלכות יתייחסו כולם אליה וז"ש ובעלמא תתאה איהו תדיר אפי' אותה הבחינ' ששורש' למעל' א"כ ראוי הוא שנייחס כולם למלכות והיינו יוסף ובנימן בני רחל עם היותם תיקוני מעלה ודאי ולא בעולם הפרוד כנז' אחר שמציאות ב' הבחינות נמצאים תמיד למטה במלכות על שמה יקראו. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנה ע"א והרח"ו נר"ו כתב. ר' חזקיה אמר וגו' הנה דרוש זה הוא קצר ההבנה עד מאד איך יהי' יוסף בן רחל בעלה של רחל בסוד צדיק יסוד עול'. וגם מכלל קושי' זו נמשכו קושיות הרבה כי בכלל התירוץ יתבארו וא' מהם היא כי שית בני לאה אינון בעלמא עילאה ואיך כתוב פ' ויחי דף רמ"א ע"א ודף רמ"ו ע"ב ופ' מקץ דף ר' ע"א וזה פשוט היות י"ב שבטי' דמטרונית'. ופעמים אנו מוצאין שמכנה אותם אל הבינ' ונראין דברים הפכיים. האמנם אעירך בזה דרך קצור.
זהר א, דף קנה ע"א דע כי יש להעירך איך יעקב היותו בת"ת נשא את לאה הנרמזת בבינה אמנם פשר הדבר כי יש בת"ת ד' פנים הנק' ד' פני נשר והם ב' זכרים וב' נקבו' יש' ולאה יעקב ורחל וכמו שנז' זה פ' כי תצא דף רפ"א ע"ב וביארנוהו פ' זו דף קמ"ז ע"ב ס"ת כנז' לעיל ע"ש. והנה אלו הבנים כולם הם בסוד המלכות רק שבמלכות יש ג"כ ב' נוקבי בינה ומלכות וכולם במלכות כנודע ולכן תמצא כי כל אלו הי"ב שבטים הם תיקוני המלכות בעלמא תתאה אמנם יוסף לחודיה הוה מעלמא דדכורא ופשר הדבר הוא במה שתדע סוד ייחוד ת"ת ומ' אשר משם נשמות הצדיקים ויש מהם שהם מאתערות' דנוקבא ויש מאתערותא דדכורא ואינון דאתערותא דנוקבא כולהו לתתא ולכן כל השבטים הוו מעלמא דנוקבא דהוו מתיאובתא דנוקבא. אך יוסף לחודיה הי' מאתערותא דדכורא והסוד לזה כי בכל השבטים כולם נתאוו האמהות. להולידן ולהעמידן כמשז"ל וזהו כי ראה ה' וגו' כי שמע ה' וגו' הפעם ילוה אישי וגו' וכן רחל תנה [הבה] לי בנים אמנם יוסף ארז"ל כי היא היתה טפה קדמאה דתיאובתא דיעקב וקב"ה נטרה עד דאתי ליד יוסף וכמ"ש פ' זו דף קנ"ה בר"מ ולכן הוא בלחודיה הוה מעלמא דדכורא כוליה משא"כ בשאר שבטים וגם כי אתיליד ממלכות אין זה ראי' כי הנה כל הנשמות בין זכרים בין נקבו' כולם יורדין שם אל העה"ז ואחר השתלמן חוזרין אל מקורן העליון כמ"ש פ' ויחי דף רמ"ה ע"ש וכן דף רל"ה ע"א ובמקומו' הרבה וכן מצינו כי יעקב ומשה היו בעלי מטרוניתא ויעקב במותו ומשה אפי' בחייו עם היות כי כולם תולדות המלכות הם כי ע"י יחוד הת"ת והמלכות ירדו אל העולם הזה וא"כ אין לתמוה על יוסף כי שלשתן שוים בזה כמ"ש בפ' בראשית דף כ"א ע"ב ע"ש. ותירוץ זה פשוט למבינים כי הלא כל הנשמות והשפע כולם יורדין דרך המלכות ואפי' הת"ת כשרוצה לפעול על ידו בעה"ז מתלבש תוך המלכות בהכרח וזה מבואר. ולהיות כי יוסף הוא מעלמא דדכורא לכן צבאותיו הם מנשה ואפרים נמנו בכלל הי"ב שבטים דלא ישתארו תיקוני מטרוניתא חסרין כי הלא כולם צבאות היסוד כי מאתו יוצאין כנז' פ' ויחי דף רמ"ו ע"ב. אמנם עכ"ז יש מדרגות הרבה כי גם באותם דנפקי מהתעוררות הזכר יש בהם איזה חלוק וכמו שמצינו באליהו דהוה יתיר בהאי רעותא דדכורא יתיר מכל בר נש ולהכי אתקיים לעלמין כנז' פ' ויגש דף ר"ט ע"א עכ"ל:
זהר א, דף קנה ע"א סתרי תורה
זהר א, דף קנה ע"א אנביה מרירן הם כחות עץ הרע שהם סמאל ולילית.
זהר א, דף קנה ע"א דמהרהר באורחא טבא שעל ידי זווגם גורם יחוד למעלה והוא חבור שם יהו"ד בשם אדנ"י שניהם יחד יאהדונה"י ובסוד החיבוק בהתחבקו וד' פנים הם ד' אותיות יהי"ד וד' זרועות הם ד' כנפים ד' אותיות אדנ"י ובהיות כוונתו זאת וכיוצא בכל פרטי הייחוד עם אשתו הרי זו מצות עשה ולו שכר עליה כשאר מצות.
זהר א, דף קנה ע"א כל מלין דעלמא כלומר אחר שיתוקן המעשה שיהי' טהור דהיינו אשתו בקידושין וז' ברכות ובטהרה מכל טומאה עדיין נשאר הדבר תלוי במחשבה שאם יהרהר טוב הרי טוב ואם יהרהר רע הרי קלקל הכל וכן כל ענייני העולם אחר שנתקן כל המעשה עדיין נשאר תלוי במחשבה הטהורה. אמנם המחשבה הטובה ומעשה רע הכל מקולקל.
זהר א, דף קנה ע"א בגין דכל קדושין וגו' כי אחרי שהמעשה מתוקן ולא יהיה שם מחשבה לא טובה ולא רעה הן אמת שלא ימשיך רע אבל לא ימשיך טוב הגון כראוי אלא דוקא מעולם המעשה מפני שהמחשבה דוקא עולה אל מקום הנשמות שהוא עולם הדקות והרוחני וכמו שהנשמה בלי גוף אינה פועלת המצות כן הרהור טוב בלי מעשה טוב יהי' גוף אל הכוונה ההיא לא יועיל. בן תמונה מלכות ותמונת ה' יביט.
זהר א, דף קנה ע"א תמורה אשת זנונים והטעם מפני משך הנשמה כדפי' כי מן הראוי הי' כיון שהמעשה טוב דהיינו זווגו באשתו שיהי' שם נשמה טובה לגוף ההוא ומפני שהרהר החליף והמשיך לו נשמה רעה חיצונית וז"ש אחלף נפשא וגו'.
זהר א, דף קנה ע"א דכל אורחוי בקשוט שהוא מרכב' לת"ת שהיא נק' אמת.
זהר א, דף קנה ע"א והרהירא. דקשוט הרהיר כדכתיב כחי וראשית אוני.
זהר א, דף קנה ע"א לא סליק ראובן בשמא כלו' בן שיצא שלא מדעת וכדמפרש ואזיל. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנה ע"א והרא"ג ז"ל כ' ות"ח דהכי הוא דהא רתיכא עילא' אבהן ודוד מלכא וכו' שהם חגת"ם. ה"ג וכלהו ארבע אינון רתיכא עילאה כלומר כל א' וא' מרכבה למה שלמעלה ממנו. רזא דשמא קדישא היינו שם בן ד' אותיו' י' בחסד שהוא ענף החכמה ה' בגבורה שהיא ענף הבינה ו' ת"ת ה' אחרונ' מלכות. וע"ד ראובן וגומר כלומר לכך יצאו אלו זה אחר זה לרמוז אל ד' רגלי מרכב' העליונה. ועל דא כלהו כלומר כל ד' רגלי המרכב' הם כאן ראובן שמעון לוי ויהודה. א"נ למאי דסליק מיניה קאי דאמר לבתר יהודה דירית מלכות דהיינו המלכו' המקבלת וכוללת אותם וכללות זה רמוז בשם יהודה שהם ד' אותיו' שם בן ד' יהוה ועוד תוספת ד' לרמוז כי הד' שהיא רגל רביעי כוללת בתוכה כל ארבע אותיות ההויה:
זהר א, דף קנה ע"א ותעמוד מלדת בגין וכו' כלומר כיון שנשלמו ד' רגלי המרכב' אז ותעמוד מלדת פסקת ועמדה מלילד עוד זה אחר זה להורות כי אלו הד' הם הכסא שלם: אלא מהכא כל זמנא וכו' שהרי כאן שהיו ג' אותיות שבשם בראובן שמעון לוי ולא נאמר בהם הודאה לפי שעדין לא היה שם ההויה שלם כי עדיין חסר ה' אחרונה אמנם כשילד' את יהודה שהיא ה"א אחרונה עתה אודה את ה' כי הרי השם שלם א"כ מהכא נפקא כל זמן דכ"י בגלותא דהיינו ה"א אחרונ' לא יש הודאה גמורה לפי שאין השם שלם שהה"א היא נפרדת מיה"ו אבל לעתיד שתחזור הה"א לאתחבר' בוא"ו ווא"ו בה"א וה"א ביו"ד אז נאמר ושב ה' אלהיך כלומר יחוור להתייחד ולהתקש' אותיות שם בן ד' בקשר אמיץ וזהו שמפרש והולך לאו שלים הוא ת"ח אע"ג דתלת בנין וכו'.
זהר א, דף קנה ע"א מאי ותעמוד דקיימא כורסייא וכו' ותעמוד הוא מלשון עמידה והקמה כלומר בלידה זו שנולד יהודה עמדה על עומדה וקמה בקיומה כורסייא על סמכוהי ויהיה לפי זה מ' דמלדת כמו מסיבת הלידה זו שילדה רגל ד' עמדה על סמכוהי. ותעמוד עד הכא טעות סופר הוא. ותעמוד דהא עד הכא וכו' הוא פי' אחר והוא יוצא מהפי' הראשון לזה לא אמ' ד"א ור"ל ותעמוד בייחודא חד כי עד יהודה שהוא במלכות הוא עולם הייחוד ועולם האצילו' שהא"ס ב"ה מתלבש בספי' והוא ואינון חד כנזכר בתיקונין דף ג' שמשם והלאה הוא עלמא דפירודא וז"ש כאן ותעמוד כלומר הכל בעמידה א' ובקשר א' ובקומה א' מש"כ למטה וזהו ממש פי' הראשון שפי' בו ותעמוד עמדה כורסיי' על סמכוהי לפי שעד כאן הם ד' רגלי מרכבה שמכאן והלאה אין אצילו' ואין מרכבה כמוה. אינון תרין בנין דאולידת לבתר כגוונא דא כלומר הם בענין זה שאמרת שהם בעלמא דפירודא מאחר שסוף האצילו' עד יהודה שהוא מלכות. באלין אתחברו דהיינו יששכר וזבולון כדמפרש ואזיל שהם נצח והוד שהם מעלה ומטה והם מכלל ו' קצוות והם ענפים מחסד וגבורה א"כ באלין אתחברו כלם התחברות א' לפי ששש קצוות דעלמא כחדא אינון. ות"ח כלהו תריסר שבטין היינו י"ב שבטים התחתוני' ממש בני יעקב הם תיקוני דכ"י בהאי עלמ' בעולם השפל הזה שהם מרכב' לשתשרה עליה' השכינה בעה"ז כי היא מתתקנת במעשיה' הטובי' וז"ש לאתתקנ' נהורא עילא' אוכמא דהיינו מדת המלכות אשר היא אוכמא מחמ' כח הדין החזק של הגבורה עליונ' א"נ מצד הקליפו' האוחזי' בה להשפיע בהם והיא מתלבנ' ומתתקנ' מצד מעשיה' של שבטי' תחתוני' שהיו כלם צדיקי'. ולאתבא עקרא דכלא שהוא השכינה הנק' עקרת הבית עקרא דכל העולמו' התחתוני' לאתבא לה לאתרה להתייחד' עם הת"ת ולא תהי' בין הכנעניים. כלהו עלמין כגוונא חד קיימין היינו כמו שיש למטה י"ב שבטים כן יש למעל' בעולם היצירה י"ב שבטי' הנקר' מרגליטין וכן בבריאה תלת שדרין בכל חד מד' עמודים כנזכר לקמן דף קנ"ט וכן בעשי' בד' מרכבות שראה זכריה כנזכר בפ' פקודי דף ר"ס וכן יש י"ב שבטין עליוני' בעולם האצילו' כנזכר לעיל ראובן חסד וכו'. ובזה אשתכלל עלמא תתאה מלכות כגוונא דעלמא עילא' בינה כי כמו שיש י"ב שבטים למעל' שהם מרכב' לבינה כן יש למלכות י"ב שבטים שהם מרכבה לה כנזכר. כגוונא דא בני השפחות אינון ד' וכו' כמו שיששכר וזבולון הם בנצח והוד ואתחברו בד' קצוות אחרות שהם ו' קצוות כן ד' בני השפחו' הם מחוברי' בו' קצוות אלו כיצד: ואילין ד' קשרים וכו' תרין קשרין דתרין דרועין ותרין דתרין ירכין הם ד' שהם הד' קשרים שבאמצע באופן שכולם מחוברי' בשש קצוות ונכללים בהם כנזכר לעיל וזהו אומ' ואוקמוה: וע"ד כתיב וכל אחוריה' ביתה שאף שהם בני השפחות שהם מאחוריים צריכי' שיהיו נכללים ביתה וכמו שכתבנו שם. ר' חזקיה אמ' אי הכי לרבי אבא פריך כלומר אי הכי כמה דאמרת עד הכא ותעמוד בייחודא חד מכאן ולתתא עלמא דפירודא איהו א"כ הא אמרת כל מה דאולידת עלמא תתאה שהוא מלכות פירודא איהו מה תימא ביוסף ובנימן שהם מעלמא תתאה שכן רחל שרומזת במדת המלכות ילדתם. אי תימא דעלמא חד בהני כלומר בעולם האצילו' דהיינו שש קצוות חד באלו השנים יוסף ובנימן שהם בצדיק עליון ובצדיק תחתון כנזכר לעיל והם בכלל שש קצות זה א"א וז"ש לאו איהו.
זהר א, דף קנה ע"א דהא לא נפקו וכו' שאילו יצאו מעלמ' עילא' בינה אתי שפיר כי הוא אם הבנים והעולם חד בהם אבל אלו השנים מעלמא תתאה נפקו וקיימא לן דכל מה דאוליד עלמ' תתאה פירוד' איהי אתא ר' אבא ונשקיה על שהקש' לו קושי' חזקה והקושיא חצי תירוץ ובלא קושיא אין טעם בתירוץ דהא עלמא עילא' אתתקן בתריסר דאינון מדיליה כלומר מוכרח הוא שיוסף ובנימן בכלל השש קצוות דהא עלמא עילא' שהיא בינה יש לה י"ב שבטין דאינון מדילה כנזכר לעיל ראובן חסד וגומר יוסף ובנימן בצדיק עליון ותחתון ד' בני שפחות בד' קשרין כנזכר הרי י"ב שבטים עליוני' שהם מרכב' לבינה כמו עלמא תתאה שיש לה י"ב בקר מרכבה למלכות ואם תאמר עלמא תתאה מה דאוליד' אולידת לתתא ואיך נחשבים בעלמא דלעילא לא תקשי לך ת"ח רזא דמלה וכו'. צדיק מעלמ' תתאה נפיק ועייל וכו' והכונה כלומר צדיק דהיינו מעשה הצדיקי' מעלמא תתאה נפיק שיוצאי' משם מתוכה ומפנימיות' כלפי ת"ת בסוד מ"ן. ועייל ר"ל כי אחר שהיא אפיקת אלו מעשה התחתונים ומתקשטת בהם צדיק העליון דהיינו יסוד עייל בה לאושדא מיין דכורין ביה עייל ומיניה נפיק כלומר באופן שבמקום זה שהוא עלמא תתאה מלכות ביה עייל ונפיק מכנסת ומוציאה כנזכר. ובג"כ אתבני באתר דא כלומ' להיות שהמקום הזה שהיא המלכות יש לה אלו השתי בחינות שצדי' ביה עייל ומיניה נפיק כנזכר לכך נבנה יוסף הצדיק להיותו נולד שם להיו' שאין סגולה זו בשום ספירה כי אם במלכות לפי שהיא הנותנת מ"ן ומקבלת מ"ד א"כ יוכרח שאותו שנעשית הכניסה והיציאה ע"י שיהי' נולד משם דהיינו יוסף שנולד מרחל וז"ש ובג"כ אתבני באתר דא כלומר מוכרח שיהי' היסוד דהיינו יוסף נבנה במקום זה. ועקרא הוא לעיל' דהיינו היסוד בעצמו במקומו ועקרא הוא לתתא דהיינו היותו בתוך המלכות ובעלמא תתאה איהו תדיר לעולם כאן הוא סיומא דתירוצ' והוא כי כל התולדו' יוצאות מבטן אמם אבל תולדה זו שרחל אילידת יוסף ובנימן דהיינו המלכות דאולידת ליסוד לא יצאו ממנה אל מקום אחר כשאר התולדו' אבל בה איהו תדיר לעלם כלומר לעולם הם בה ואיני קורא בהם כל מה דאולידת אולידת לתתא כי בשלמא אם אולידת היה קשה לי אבל לא איקרי תולדה כנזכר עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קנה ע"ב זוהר. כתיב ויהי בצאת נפשה וגו' הכריח הענין הנז' ואמר כתיב וגו' מאן נפשה דא צדיק שהוא סוד מיין נוקבין שהם נפשות הצדיקים שהיא קולטת מעשיהם הטובים והיינו סוד אליך ה' נפשי אשא וז"ש דנפיק מינה בסוד אור חוזר ודא בנימן כדפי'. והיא לחושבה שהי' דבר יוצא ממנה יהי' ממנה ולמטה וראתהו גורם המיתה חשבה שהי' בעולם הפרוד מגיע עד מקום רגלי' יורדות מות ולא חשב' כן ביוסף מפני היותו בסוד אור ישר מיין דכורין נכנס אליה ולא יוצא וז"ש יוסף ה' לי בן אחר והיינו אלה תולדות יעקב יוסף מסטרא דדכורא ולא כן בנימן שהי' מכחה בצאת נפשה ודאי.
זהר א, דף קנה ע"ב בנימן דהא אסתלק וגו' קשיא לי' א"כ כיון שהוא ביסוד אור חוזר דהיינו ממטה למעלה יפה כוונה היא כי ממטה למעלה ודאי שראוי להגביר השמאל על הימין שכן העולה עול' דרך שמאל. ותירץ כי קראו כך דהא אסתלק לעילא בעלמא עילאה וגו' דהיינו כד אתאביד יוסף שאז שמש בנימן בסוד אור ישר שנסתלק למעלה ומאיר מלמעלה למטה ובבחינ' זו ג"כ בנימן תקונא דעלמא עילאה.
זהר א, דף קנה ע"ב וכלהו תריסר וגו' ביחודא חד ולא כדפריך ר' חזקיה שהי' חולק ביניהם כדפי' למעלה. בריא דשמא קדישא פי' לכלול כל שם בן ד' בפסוק זה ובייחוד זה כדמסיק כי י"ה בימין ובשמאל דהיינו לבב ו' בישרים ה' בעדה ואמר ברזא עילאה כלו' עם היות נראה שעל לבבו קאמר עכ"ז הכוונה על סודם כדמסיק. ביצה"ט היינו נגדיי לדרום חסד. ביצה"ר נגדיי לצפון גבורה כדמסיק.
זהר א, דף קנה ע"ב שאר סטרין מזרח נגדיי לת"ת מעלה ומטה נגדיים לנצח והוד מערב יסוד.
זהר א, דף קנה ע"ב דהאי עלמא ירצה שהאדם בעולם לבב היינו הוא עצמו וישרים היינו שאר הקצוות שהם ד' יסודות שבו מים בנצח אש בהוד ועפר ורוח ת"ת ויסוד שיעלה ההודא' מכל המציאות וקשי' לי' שהי' ראוי שנבאר לבב האדם בעצמו וישרים שש קצוות שבעולם. כולם שירצה שהאדם והעולם יהללו, לזה תירץ ואמר דהא לבב כגוונא דדרום וצפון כי בהישיר האדם פניו למזרח יצה"ט הוא בדרום שהוא בימין ויצה"ר בצפון שהוא בשמאל ובאומ' לבב היינו צפונו ודרומו של עולם. בסוד ישרים דקאמר בבית מורה שהם שאר סטרין דהיינו ב' של בסוד כאלו יאמר צפון ודרום עם ד' צדדים האחרים והכריח הענין וביארו על הנסתר כדפי' לעיל ואמר דאינון שית כגוונא דלעילא כמו ששם יהו"ד שהוא הת"ת כולל שש קצוות לבד דהיינו צפון ודרום ח"ג מזרח ומערב ת"ת ויסוד מעלה ומטה נ"ה כן ההודא' צריך שתעלה מאלו לבד ולעוררם שאם יעלה מהאדם דהיינו לבב ושש קצוות ישרים א"כ יעורר ו' ואינם למעלה כך וז"ש דאינון שית כגוונא דלעילא ופירושם למטה דאי למעלה מאי אודה ה' אלא הכוונה דהאי עלמא תתאה כדפי' לעיל להודות ה' דהיינו שש קצוות עליונים וז"ש דאינון שית למטה המורים כגוונא דלעילא שהוא מקום עליית ההודא' אל ה'.
זהר א, דף קנה ע"ב ועדה דא הוא אתר היינו המלכות וההכרח אומ' ועדותי זו אלמדם לדוד שהוא מיהודה. וכתיב ויהודה עוד רד עם וגו' הכוונה להוכיח ה' דברים הא' היות המלכות אחוזה בימין הב' עיקרה בשמאל. הג' אחוזה באמצע. הד' היותה ליהוד'. הה' היותה היא הנותנת ג"כ ההודאה. ולהוכיח ההודא' בה אמר בכל לבב ואמר ועדה להורות שעדה שהיא המלכות נותנת ההודאה ג"כ בשיתוף האדם והתחתונים כענין אלדי"ם אל דמי לך וכענין המזכירים את ה' אל דמי לכם. ולהוכיח שהיא ליהודה כאו' ועדותי זו אלמדם כפי' ולהוכיח שהיא אחוז' בימין כאו' ויהוד' עוד רד עם אל דהיינו חסד והיא בימין בסוד ההודא' כאומ' אודך בכל לבי נגד אלדי"ם ואמר לבי ולא אמר לבבי כדמסיק לגבי האי דרגא קאמר שירתא כאומרו נגד אלדי"ם אזמרך והיינו מדת המלכות ורצה בזה לתת טעם להודא' זו בלב א' ואינו בשתי לבבות כמקומות אחרים וז"ש הכא באתר חד קאמר דהיינו בכל לבי ולא בכל לבבי והטעם דכתיב נגד אלדי"ם אזמרך דהא לגבי האי דרגא וגו' כדפי' ומה שלא אמר אודך בלבי אלא בכל לבי היינו שעיקר מדה זו מן הצפון א"כ קדם לה השמאל אמנם מתייחד ומתקשר בימין וז"ש לחברא לה בימינא והיינו בכל לבי היות שניהם לב א'. והוצרך לתת טעם למה הודא' זו בימין ולא בשתיהם כענין אודה ה' בכל לבב ולא בת"ת קו האמצעי כענין אודה ה'. ולזה אמר ת"ח יהוד' שהיינו מדתו המלכות אחיד בכל סטרין דהיינו הגבורה מדרכו שהיא גבורה תתאה דאתי מגבורה עילאה והחסד בסוד מערבית דרומית והת"ת בסוד מטרוניתא בין תרין דרועין דמלכא וסטרין אלו הא' הרגל אליה ואין צריך לקשרה שם דהיינו בגבורה והג' שהיא בעלה אין צריך משום דאחיד בדרום שהוא חסד מימין אחיד במזרח כדפי' בזוהר בפ' חיי שרה. ולענין שמאל אין צריך דהא איהי מסטר שמאלא קא אתא כדפי' וטבעה בשמאל. וז"ש ושרותיה עם היות שלא נייחד ולא נעשה דבר הרגל אליה להיות' נקשרת בשמאל. אמנם מה שצריך טורח ולהרגילה שם הוא היותה נקשרת בימין וז"ש ואחיד בדרום לא מדרכה אלא בגין דאיהי אזיל לימינא וגו' והולכת ממש ממה שהיא דרכה ונהפכת אל ענין אחר וממילא בהיות' בין שתי זרועות אתאחיד בגופא א"כ מה שאנו צריכים לטרוח הוא לקשרה בימין לבד.
זהר א, דף קנה ע"ב בגין כך לאה שהי' לה ימין ראובן ושמאל שמעון ואמצע לוי אודה את ה' כי ע"י ההודא' היא נקשרת בג' אלו כדפי' דהיינו אודה ה' ת"ת בכל לבב חסד גבורה כדפי'.
זהר א, דף קנה ע"ב ותעמוד לאה בינה שהיא הכסא וחכמה אדם לשבת על הכסא ומרכבת' חסד ראובן ושמעון גבורה לוי ת"ת יהודה מלכות הרי המרכבה שלימה ונתקנת בכל מיני תיקונים ע"י קשרם בסוד ההודאה וז"ש אתתקן כולא רתיכא קדישא וע"י תיקון המרכבה נתקנת הכסא שעליה והיינו דקיימא לאה בקיומא וגו'.
זהר א, דף קנה ע"ב ארבע סטרי עלמא מה שאמר שא נא עיניך וגו' לאו לארעא קא אהדר דאי הכי לא חמי אלא תלתא או ד' פרסי אלא אל אויר הרקיע שאדם צופה בו ממזרח למערב וצפון ודרום ועם היות שאינו בארץ ששם עיקר ההבטח' לית חשש משום דכיין דד' סטרי עלמא חמי וגו' הרמ"ק ז"ל:
זהר א, דף קנה ע"ב והרא"ג ז"ל כ' כתיב ויהי בצאת נפשה וגו' הוקשה לו כי בשלמא יוסף אתי שפיר כי הוא היסוד וביה עייל ונפיק אבל בנימין מאן דכר שמיה כאן. לזה תירץ ואמר כי הכל אחד כי הכל ביסוד אבל ההפרש שיש בין יוסף ובנימן הוא כד עייל איהו ברזא דיוסף שהוא משפיע סוד מ"ד. כד נפיק דהיינו הוצאת מעשה הצדיקים ממנה הוא ברזא דבנימן וסוד זה הוא מופלא כי כן החרב כשיוצא מנרתקו הוא בלול במ"ן וז"ש כאן כד נפיק יסוד ממלכות ונכללו בו מעשה הצדיקים שלמטה אז הוא ברזא דבנימן והכל א'. הה"ד ויהי בצאת נפשה כי מתה מאי נפשה דא צדיק דנפיק כי היא אינה מקושטת כי אם עם מעשה התחתונים ויהי בצאתם מאתה נשארה מתה כ"ביכול א"נ כי הוא ע"צ ההשאל' כינוי אל ההשתוקקו' הגדול אליו כד אושיד' מ"ן וכבוד אלהים הסתר דבר: דחשיבת דאולידת בעלמא דפירודא שהם בקליפות ששם מקום המיתה והאנינות ולפי שהיא מתה בלדתה אותו חשבה שהיה ממקו' המיתה והאנינו': בן ימין דהא אסתלק לעילא בעלמא עילאה ולא היה בעלמא דפירודא וזהו בן ימין כי הקדושה נכנה בשם הימין והראי' כי כשנאבד יוסף שמש תחתיו כנז' לעיל והקליפה בשם שמאל ולזה היא אמרה בן אוני בן מסטרא דשמאלא:
זהר א, דף קנה ע"ב בג"כ יוסף ובנימן וכלהו תריסר שהם י"ב שבטים בני יעקב כלם כגוונא דלעילא בייחודא חד כי הכל רומזים בעולם העליון בקדושה ולא בעלמא דפירודא: בכל לבב בכל לב מ"ל כי כן דרך המקרא לדבר בלשון קצר וכמ"ש לקמן אודך בכל לבי. ברזא דשמא קדישא כלומר היה רוצה לשבח להב"ה בספירות שהם שמא קדישא שם ההויה כדמפרש ואזיל. בכל לבב תרין לבבות שהם יצה"ט ויצה"ר שהם כנוי חסד וגבורה וקרא לגבורה יצה"ר ע"ש שהוא גורם הייחוד העליון בסוד שמאלו תחת לראשי כי לפי שלמטה בבני אדם הגורם הזווג נקרא יצה"ר כן למעלה הגבורה. אלין אינון שאר סטרין דהיינו מזרח ומערב שהם ת"ת וענפיו נה"י לכן נקראים ישרים לשון רבים דהיינו ת"ת בקצותיו. דהא לבב וכו' כלומר הטעם שפירש שישרים הם שאר סטרין הוא דהא לבב כגוונא דדרום וצפון כלו ומדלבב הם צפון ודרום בסוד ישרים ודאי אינון שאר סטרין וקרא לת"ת בקצוותיו ישרים לפי שהוא מכריע ומישר בין גדולה וגבורה כנז' בפ' בשלח אתה כוננת משרים היינו ת"ת לישרא להאי סטרא ולהאי סטרא. אתר דיהודה היינו המלכות: ועדותי זו אלמדם שהיא התורה שבע"פ סוד המלכות אלמדם הרי כי עדותי היא מלכות אמנם בחינה זו שהיא ביהודה מנין לזה הביא הפסוק ויהודה עוד וגו' הרי יהודה במקום עוד שהוא מלשון עדה. הכא באתר חד קאמר הוקשה לו למה לא אמר בכל לבבי כנזכר לעיל לז"א הכא באתר חד קאמר דהיינו לב א' בלבד היינו החסד סוד יצה"ט כונת דוד לקשר המלכות בחסד וזהו שאמר הפסוק הטעם שאני אומר לבי ולא לבבי לפי שמגמתי וכוונתי בשירה זאת נגד אלהים שהיא מלכות לקשרה בימין שהוא לב א' וז"ש דהא לגבי האי דרגא קאמר שירתא וכו':
זהר א, דף קנה ע"ב ת"ח יהודה אחיד וכו' נתן טעם להתקשר' בחסד ואמר ת"ח יהודה שהיא מלכות כנזכר אחיד בכל סטרין אחיד בדרום חסד ואחיד במזרח ת"ת ותחלה צריך להתקשר בחסד תחלה שהוא המעורר הייחוד בסוד וימינו תחבקני וא"ת א"כ שהכונה היא כדי לעורר הייחוד למה לא נקט גבורה ג"כ בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו וגו' והיל"ל אודך בכל לבבי כדלעיל לז"א דהא איהו דהיינו יהודה שהיא מלכות מסטרא דשמאלא קא אתייא. והראייה כי שירותיה בצפון תחלת התקשר' הוא בצפון והיא שמאלית כי היא מדת הדין ולעולם היא בצפון ואין לך בו חידוש אחר שהיא שמאלית לעולם. אבל החידוש הוא דאחיד בדרום וכדי להתקשר בגופא שהוא ת"ת אזיל לגבי ימינא כדי לאתאחיד בגופא ת"ת בג"כ הפעם אודה את ה' כי כבר ילדה ד' בנים ראובן שמעון לוי יהודה חגת"ם דרום צפון מזרח מערב הרי הייחוד שלם השת' ותעמוד כלו' עמדה הכסא והמרכבה קדיש' בשלימות ובקיומ' בסבת הליד' את יהודה אז ותעמוד. ר"ש נפק לקריית' פירוש רש"י במסכת ברכות להתעסק בעבודת אחוזתם ובפ"ק דפסחים פירש לראות בתבואותיהם. חדתותי דאורייתא צריך אני לחדש להם חדושים מאחר שנזדמנו כאן. כד בעא למיזל אר"ש קאי כשרצה להתפרד מהם לילך להתעסק בעבודת קרקעותיו פתח כל חד וחד קרא כדי לשבחו ולומר שלא הי' ראוי להניחו ולילך לדרכ' אלא שאי אפשר:
זהר א, דף קנה ע"ב אלא כיון דד' סטרין כיון שרואה ד' כנפות הארץ כל ארעא חמי ופירוש הכתוב כי את כל הארץ וגומר כלומר אחר שאתה הופך פניך כלפי כל צדדי העולם הוי כאלו ראית כל העולם וז"ש כל הארץ אתה רואה: דהא ד' סטרי עלמא דהיינו חגת"ם כללא דכל עלמא כי הם כוללים כל המדות והנהגות העולמות כלם נעשים ע"י: תו זקף לי' קב"ה לאברהם וקשרו במדתו מדת החסד שהיא על ארעא דישראל שהיא מלכות: עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קנו ע"א זוהר. ואחמי ליה דאיהי קשירא בסטרי דעלמא וגו' שהיא אמצע העולם וזקפה הב"ה וראה בשוליה אחוז העולם למזרח ולמערב לצפון ולדרום ומההוא אתר כללא דכל ארעא כי שם נקודת המרכז שהיא כלל כל העגולה והיינו אותו צרור שהשליך הב"ה שהוא שאור לכל העולם והראהו איך הי' העולם כולו כלול במהותו ונתהוה ממנו והיינו כפל ליה כל ארעא וגו'.
זהר א, דף קנו ע"א אלא מאן יכיל לממני עובדוי דקב"ה כלו' אין מלת מ"ה כפשוטו על המשיג הכמה אלא מה רבו על צד הרבוי שאין מי יוכל למנות.
זהר א, דף קנו ע"א בזמנא חדא בבריאה אחת כרגע.
זהר א, דף קנו ע"א כמרזופא פטיש תרגום בכשיל וכלפות במרזופין.
זהר א, דף קנו ע"א אפיק כמה חילין ומשריין ריבוי המינים.
זהר א, דף קנו ע"א ומשניין וריבוי בכל מין ומין והיינו זיקין בזיקין לכל סטרין.
זהר א, דף קנו ע"א דבורא מלכות.
זהר א, דף קנו ע"א רוחא ת"ת. והמלכות נק' דבר ה' מפני שאצילותה מן הת"ת והת"ת נק' רוח פיו מפני שאצילותו מבינה.
זהר א, דף קנו ע"א דא בלא דא לא אזיל שאין דבור בלא רוח היוצא מאברי הנשימ' והיינו שאין הנהגה למלכות אלא כמו שמשפיע עליו ת"ת.
זהר א, דף קנו ע"א ואתכליל דא בדא שם יהו"ד בתוך שם אדנ"י כזה יאהדונה"י.
זהר א, דף קנו ע"א חילין לחילין זכרים ונקבות וכן משריין למשריין דהיינו מלאכין דקב"ה ומלאכין דשכינתא כדפי' בתיקונים. ואפשר לפרש חילין המתחלקים לכמה חילין אחרים וכן משריין למשריין מחנה הכולל מחנות אחרים וכולם אמת. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנו ע"א סתרי תורה
זהר א, דף קנו ע"א תנן כוס של ברכה. מ' הנקראת אלדי"ם דהיינו כוס והיא של ברכה בסוד קבלתה מן החסד כדמפרש ואזיל. לא אתברכא אלא בסטר ימינא כי מן השמאל עם היות שמשם תחלת התעוררות החתן כנודע בסוד צפונית מערבית מערבית דרומית. התם היינו בתחל' התעוררות חשק החיבוק ולפיכך נוטלו בשתי ידיו אמנם אח"כ מניחו בימין לבד ושמאל לא תסייע תמן כי עיקר ברכה מימין ואם תסייע שם שמאל אחר החיבוק נמצאת מתגולל בדיניה ולא יהיה שם חלק לאחוזים בשמאל.
זהר א, דף קנו ע"א דהא ימינא אשכח מלה. מציאה לא יצדק אלא למחפש וג"כ חיפוש לא יצדק אלא במקום שאין הרבה ולכך אחר שבעונות אין מעשים רבים הגונים השמאל בסוד הדין יעורר דין למטה אמנם שמאל בסוד חסדיה אשכח מלה מחפשת אחר הטוב עד שמוצא בה דבר טוב להיות בזכותו ההתעוררות להעלותו עד הבינה כאשר נבאר.
זהר א, דף קנו ע"א בג"כ דגליה בדרום דכתיב דגל מחנה ראובן תימנה.
זהר א, דף קנו ע"א רישא לי"ב וגו' הם י"ב גבולי אלכסון וראש לכולם גבול דרומית מזרחית כנז' בס"י וי"ב שבטי יש' הם י"ב גבולים ובכור להם ראובן וז"ש דא סטר דרום.
זהר א, דף קנו ע"א אזיל לחפשא כבר פי' דהיינו שמפשפש במעשה התחתונים אם יש איזה זכות לזון העולם בו.
זהר א, דף קנו ע"א וגניזין דיליה היינו בסוד החסד.
זהר א, דף קנו ע"א ואשכח בהאי שדה דהיינו המלכות שהיא המעוררת לגבי עילא שישפיע מזון לכל בני ביתה.
זהר א, דף קנו ע"א תרין כרובים נצח והוד ונגדם למטה בהיכל קדש הקדשים מטטרו"ן וסנדלפו"ן והם המעלים מעשה התחתונים לגבה והיא לגבי נצח והוד ונ"ה לחסד וחסד עד הבינה.
זהר א, דף קנו ע"א בכל תיקונין דהאי שדה וגו' הכחות התחתונים הם תיקוניה ובכל תיקוניה אין תיקון ככרובים שהם מעוררים כדפי'.
זהר א, דף קנו ע"א בזמנא דפליגת חולק וגו' כמשל המינקת שאין לה חלב אלא כאשר התינוק הזה יונק משדיה כך אין שפע למ' אלא בעת שהיא מחלקת לתחתונים ולכך שכינה בתחתונים צורך גבוה.
זהר א, דף קנו ע"א מחצדי חקלא השדה מלכות ואותם הלוקטים ממנה השפע וסודות התורה שהם שבולי השדה ועיקר השם כינוי לעוסקי התור' ואוכלוסהא הם המלאכים. ומחצדי חקלא נשמתן של צדיקים.
זהר א, דף קנו ע"א סליק ריחא ואתערו וגו' קשיא ליה כי מה צורך אל החסד להשתתף בזה הדודאים עצמן יעלו ריחם אל הבינה ולזה אמר שהטעם שהוצרך ראובן להעלות הדודאים אל אמו הוא משום דאיהי עלמא עלאה דאתכסיא והסמוכה אל הבינה היא החסד יותר בקל יכנס החסד אל הבינה ולהיותה יותר קרובה אליה משאר הספירות.
זהר א, דף קנו ע"א אינון נקטין ויהבין וגו' היינו שההנהגה אל התחתונים מהמלכות ע"י מטטרון וסנדלפון והם אנפי זוטרי.
זהר א, דף קנו ע"א ועל פתחינו מלכות שהוא פתח ליכנס למעלה.
זהר א, דף קנו ע"א ועלמא תתאה לא אתער וגו' קשיא ליה כיון שסוף סוף רחל תובעת בפה תנה [תני] נא לי א"כ מה צורך קודם התעוררות הדודאים לזה תירץ שהתביעה הנזכרת אי אפשר אם לא יקדם לה התעוררות הדודאים וז"ש לא אתער לגבי עלמא עילאה וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנו ע"א והרא"ג ז"ל כ' ואחמי לי' וכו' הראה לו שהמלכות מקושרת בשש קצוות שהם סטרי עלמא ובזה הוה חמי כלא וז"ש כי את כל הארץ אשר אתה רואה א"ת וכ"ל לרבות ו' קצוות המחוברים בארץ: מאן דחמי לר"ש כל עלמא חמי והענין כי הרשב"י ע"ה בדורו הי' צנור לחכמה לזה מאן דחמי לר"ש כל עלמא חמי כלומר כל חכמת העולם שהוא מקור הכל ואין אנו צריכים לרב אחר כי הכל שלו ולזה גם כן קראו רבי חייא לקמיה בוצינא דכל ארעא וכן רבי יוסי אמר ר"ש דנהיר כל עלמא וכו': חדוותא דעילא ותתא העליונים שמחים בשמועותיו לפי שדבריו עולים למעלה וגורם ייחוד והעולמות כולם מושפעים ושמחים בשבילו וכן לתתא כל העולם שמחים בשמועותיו: יהודה בלחודוי תקונא דכורסייא כי להיות הוא רגל ד' והוה משלים כל הכסא א"כ הוא כללא דכלא וחתימה דכלא:
זהר א, דף קנו ע"א וילך ראובן וגו' ר' יצחק פתח וכו' אלא מאן יכיל וכו' כלומר האי קרא אוקמוה בפרושים אחרים אבל הנכון יותר הוא הפירוש הזה מאן יכיל וכו': חילין ומשריין משניין דא מן דא ר"ל כל א' משונה ממשלתו והשלטתו מחבירו ר"ל כי כל א' וא' נמנה על דבר א' ולכן אין מלאך א' עושה שתי שליחות. כמרזפא היינו הפטיש כשמכה על הקורנס על אי זה דבר המתפוצץ מתפוצצים כמה זיקין ותרגום בכשיל וכלפות במרזיפין. אתעביד עלמא היינו מציאות כל העולמות בי"ע כי כלם מלאים צבאות ומחנות וכתות היש מספר לגדודיו וז"ש וברוח פיו כל צבאם של כל העולמות: בדבר ה' דא דבורא מלכות. וברוח פיו דא רוח ת"ת. דא בלא דא וכו' המלכות בלתי ת"ת לא אזיל וכל הפעולות וצבאות אלו נעשו בהתייחדם יחד רוח ודבור: ואתכליל דא בדא היינו שנכלל שם ההוי' בשם אדני שהוא שם יאהדונה"י כי אותיות אדני הם היכלות לד' אותיות יהו"ה ונכנס כל אות ואות בתוך היכל שלו כנזכר בפ' פקודי דף רל"ה: כמה חילין לחילין ר"ל קודם יוצאים חיילות ומחנות שהם ראשי חילות ואח"כ לאותם חיילות ומחנות עשה חיילות ומחנות אחרות: א"נ חילין לאפקא הם חילין אחרים עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קנו ע"ב זוהר. אינון גרמו דיפוק יששכר וגו' משום דלא למגנא כתב רחמנא וילך ראובן וגו' ולא על חנם היה המעשה הזה ולומר שנכתב והיה לפקידת רחל ח"ו כדמסיק לקמן ויפתח את רחמה ולא ע"י שליח אלא כל מעשה זה לא הי' ולא נכתב אלא לענין יששכר וז"ש דאינון גרמו וגו'.
זהר א, דף קנו ע"ב הדודאים נתנו ריח היינו דודים העוסקים בתורה כגון יששכר.
זהר א, דף קנו ע"ב דעלמא עילאה הוה נשתתפה בינה באותו זווג להיות בן המתיילד שם בסוד התורה שהוא ת"ת שאצילותו מבינה ויצדק בה שם הו"א כמו שיצדק בה שם מ"י המורה על עצם הדבר אמנם נעלם והיינו הוא מורה על השגת דבר מה אמנם נעלם ולא כן חכמה שלא יצדק עליה הוא ולא מי מפני שאין בה השגה כלל וז"ש דסתים ולא גליא ולא יצדק בחכמה אלא סתים לבד. וקשיא ליה אחר שכל בני לאה היו מעלמא עילאה מה טעם בכולן לא נאמר הוא אלא בזה לז"א כי בן זה שהוא בעצם בסוד התורה ראוי שאליו יתייחס הו"א ולא בזולתו וז"ש דהא אורייתא דהיינו ת"ת והיינו יששכר שנאחז אח"כ בתורה יותר מכל השבטים וגו' וקשיא ליה נפרש הוא בת"ת דהיינו יעקב עצמו ולא נצטרך לכל זה לזה פי' שאי אפשר ובכל אתר בכל מקום שנמצא הוא אף אם נפרש אותו לפי הענין במדות התחתונות לעולם הכוונה בבינה בסוד שהתפשטות' עד האצילות כולו שכולו יקרא עלמא עילאה וז"ש ובכל אתר עלמא עילאה הוא דלא אתגליא שלא יתייחס שם זה אלא בבינה כדפי'. ואב לכולם אומ' ועבד הלוי הוא ולויים בגבורה ומושכים מהבינה ברכות לכל האצילות וענין זה לא יצדק במדה אחרת ומאי דקש' לך למה ביששכר מלת הוא בבינה ולא בשאר שבטים אשיבך דהא יששכר אתאחיד ביה ממש בבינה אוחז בסוד התורה ושאר הבנים יוצאים משם אבל זה יוצא משם כדפי' ונאחז שם לעול' והראי' וע"ד קרינן עץ החיים כי החכמה והכתר מקור החיים ואלדי"ם חיים היא הבינה והת"ת נק' עץ החיים שפירושו עץ הדבק בחיים העליונים דהיינו בינה וז"ש אילנא דאינון חיין עילאין. וא"ת למה רמז הבינה במלת הוא שכבר נפרשה בת"ת ובמלכות כנז' בפ' וירא. לזה אמר כי אחר שאמר וישכב עמה בלילה ונשמר ואמר תדע מי שכב הנק' הו"א היינו חיוב הבא ממנו שלילה דהיינו הנק' הוא ולא אתה ולא כן הת"ת ומ' שהן אמת שנקראים הוא הנה ג"כ נקראים אתה וז"א דאקרי הוא ולא אתה ולהיות הבן הזה דבר הגון יותר משאר בני לאה גלגל הב"ה ענין הדודאים כנז'. וא"ת מי מכניסנו בכל זה נימא שענין הדודאים הי' ליוסף ורחל ולא נחלק בין בני לאה כלל וז"ש ואי תימא דאלין דודאים וגו' סיועא וגו' הכוונה כי ג' מפתחות ביד הב"ה א"כ אין ביד השר לפקוד עקרות אמנם לרפא האשה שהיא חולנית המתעכבת מללדת יש בידם לרפא לבד ורחל עקרה ממש ופקידתה ע"י הב"ה כדכתיב וישמע וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנו ע"ב סתרי תורה
זהר א, דף קנו ע"ב המעט קחתך וגו' ואי הכי בעלה דעלמא עילאה וגו' כי איש הבינה היא חכמה לא יעקב שהוא למטה בת"ת.
זהר א, דף קנו ע"ב חולקין ונבזבזן ומתנן ירותא וגו' הם ג' בחינות אל השפע הא' אור ושפע שהטביע להם בעת האצילות והיינו חולקין הב' הוא תוספת על זה שהם נוספים במתנה בכל עת שיזדמן לאיזו סבה שיהי'.
זהר א, דף קנו ע"ב ירותא הוא היות מציאות שורשם מושכים להם מחכמ' שפע והם מתעטרים באותם השרשים וזה יקרא ירושה מאב ואם.
זהר א, דף קנו ע"ב אשגח בה וגו' בסוד קשר חכמה עילא' בתתאה.
זהר א, דף קנו ע"ב בתיאובתא ורחימו הם שתי בחינות מצד החסד רחימו כדכתיב אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. תיאובתא חשק הייחוד בת"ת אמנם מצד הבינה אין לה ולכך שאלה תני נא לי כי השפע מצד הבינה מתוק לה דהיינו יין הטוב המשמח המחמם ומעורר היחוד.
זהר א, דף קנו ע"ב קרא לה בת השפיע לה במקומה למטה.
זהר א, דף קנו ע"ב אחות השפיע לה בייחודה עם הת"ת שהיא אחות לת"ת.
זהר א, דף קנו ע"ב אם בעלותה אל החכמ' ממש והיינו סוד ד' מדרגות ד' אותיות יהו"ד ה' בת ו' אחות ה' אם י' שמיה. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנו ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. קרא לה בת וגו' זה יובן בסוד מתתא לעילא כי הנה בה נחתם שם הוה"י וה"א ראשונה כנגד המלכות בת. והוא"ו כנגד ת"ת בסוד אחות. וה"א שניה בסוד בינה והיא אמי. והיו"ד בסוד חכמה הוא י' וזהו הסוד ששאל ר' אלעזר לר' יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו דכתיב בעטרה שעטר' לו אמו וגו'.
זהר א, דף קנו ע"ב בכל אתר לכן שבועה איהי. פי' כי המלכות נק' שבועה בסוד הת"ת כי היא נק' שבעה וביחודה עם הת"ת נקראת שבועה ע"ד מצה ומצוה כנ"ל דף קנ"ז ע"א. ולז"א לכן ישכב וגו' להורות כי דברי המלכות הם כי בהיותה נק' שבועה כנז' כדין מתער יחוד לעילא דהכמה ובינה כי אין יחוד יו"ד בה"א עד שיתייחד ו' בה"א תתאה עכ"ל. ועי' במה שכתבנו בספר אור הגנוז בס"ד:
זהר א, דף קנו ע"ב והרא"ג זלה"ה כ' והאי נהורא דלא נהיר בקשורא דלעילא וכו' המלכות בכח העליון שנתקשרה עמהם אפיק כל חילין וכו' וזהו מה רבו מעשיך ה' כלם כל המעשים שעשית שרבו מספור כלם עשיתם ע"י המלכות הנקר' חכמה תתאה ובזה נמלא' היא שהיא הארץ קנייניך שכולם בתוכה ובקרבה הם יושבים: וכל מה דבארעא וכו' והכונה שבהשפיעם למטה לא נעתקו מהמלכות כי הדברים הרוחניי' אינם נעתקים ממקומ' וז"ש וכל מה די בארע' הכי נמי לעילא וכל מה שבורא למטה המלכות נשאר מקורם למעלה זהו פי' סוף הפסוק מלאה הארץ קניינך כי המלכות הנקר' ארץ היא מלאה מכל הדברים התחתונים כי לא נעתקו ממנה לגמרי: ולית לך מלה וכו' קשר כל הדרוש שהבי' שהוא שהדודאים שיש עליהם כח למעלה. דכד אתער האי לתתא וכו' כנזכר בזוהר בענין השופר וד' מיני לולב כשמתעוררים למטה מתעוררים שורשיהם למעלה: בגין דהא אוריית' ת"ת מעלמא עילאה שהיא הבינה נפקת משם יצאה ולהיו' שיששכר יהיה עוסק בתורה צפתה הבינה וסייעת' כדי שיצא לעולם וזהו וישכב עמה בלילה בסייעת' דהו"א דהיינו הבינה: ובכל אתר עלמא עילאה הו"א כלומר לעולם נקרא הוא כלומר הוא מאן דהוא דלא אתגליי': ועבד הלוי הוא הגבורה עובדת להו"א בינה ומהו העבוד' שעובד אותו בגין לאמשכ' ברכאן. ויששכר בי' אתאחד כי להיותו עוסק בתורה שהוא עץ החיים הוא מקושר בת"ת והת"ת מקושר בבינה שכן נקרא עץ מאינון חיים עליונים דבינה א"כ נמצא כי יששכר בי' בהאי הנקרא הו"א מקושר. בגין דאינון דודאים וגו' הוקשה לו אומרו ויפתח את רחמה קב"ה ולא אחר' פשיט שהכל נמשך ממנו ית' אבל הוא ע"י אמצעיי' כי אין הב"ה פועל פעולותיו בידיו ממש אלא ע"י ברואיו א"כ קורא אני על אלו הדודאים וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה ע"י דאלין דודאים והכל מאתו ית'. לז"א לעולם אימא לך קב"ה ולא מלה אחר' הוא ממש ולא ע"י הדודאים שבנתים וזה לפי דאינון דודאים אע"ג דחילא דילהון וכו' דהא בנין במזלא תליי' וכו' כלומר אה"נ שכל בנייני העולם באים ע"י אמצעיים אבל כל חד וחד מושפע מכחו הממונה עליו אבל הדודאים אין הבנים תלויים בכחם הממונה עליהם כדי שע"י התעוררות הדודאים למטה ישפיע עליהם כחם מלמעלה כי פקידת הבנים אינה תלויה בבחינת הדודאים למעלה אלא במזלא דהיינו למעלה בבינה הנקראת מזל: למגנא אתבריאו דכיון דאינו מועיל התעוררותם למטה כדי שיתעורר כחם למעלה אם כן מאי מהני עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קנז ע"א (פי' על מה שחסר מן הדפוס מהזוהר)
זהר א, דף קנז ע"א זכאין אינון ישראל כלו' אין קדושת ישר' מצד מה שנתנה להם התורה אלא מצד עצמן שהם מוכנים לתור' מצד קדושתן ואף אם יצוייר שגוי בעולם כעין מלך כוזר יקיימו התורה לא מפני זה ישתוו לישראל מפני שישראל הם נבראים מתחלה לתורה ויש להם יחס בתורה. אמנם שאר אומות תורה מקדשתם וז"ש זכאין אינון ישר' מכל אומין דעלמא שמטבען לקיים התורה תדע דהא לא אתברי עלמא וגו' ואם היה שהתורה מקדשתם אם נברא העולם בשבילם והם עדיין אינם בעולם כ"ש שלא קבלו התורה ואדרבה נבראו ישראל בהכנה מתייחסת אליהם בתור' וז"ש בגינייהו דישראל דישתדלון וגו' כלו' שהמחשבה הי' לברוא עולם שבו ימצאו גוי קדוש יתעסקו בתורה לצורך גבוה ויש לישראל עם התורה קורבה ויחס וז"ש דחד בחד אתקשר ולא כן שאר אומין אף אם יעסקו בתורה. וא"ת א"כ שאר האומות בעולם למה. זה אינה קושיא משום דישראל לתתא קיומא וגו' מפני שהם צורך ישראל או ליסרם לתועלתם או לעובדם כמו לעתיד.
זהר א, דף קנז ע"א ותנינן לית ישיבה כלו' תדע שלשכת הגזית אינו מכלל העזרה כשאר לשכות אלא נקודה בפני עצמה שהרי תמן סנהדרי גדולה יתבי ואם הי' מכלל העזרה אי אפשר דתנינן לית ישיבה וגו' ולשכת הגזית אסחר כלו' אינה קדושה פנימית כאלו ועם היות שבגשמי א"א להיות כך ברוחני ממש אסחר וע"ד זה אולם להיכל והיכל לבית קדש הקדשים עם היות שיש תאים בכתלים שאפשר לישבו קצת.
זהר א, דף קנז ע"א ימא לעילא היינו בחינת המלכות שהיא כוללת כל הנמצאות שעליה נאמר זה הים גדול ורחב ידים וגו' והם בחינות רבות פנימיות זו מזו וז"ש וימא מן ימא.
זהר א, דף קנז ע"א נהר דינור אסחר שבו גדלים כמה מלאכים וסוף נהר דינור נמשך לחיצונים וז"ש נהר דינור נגיד ונפיק מן קודמוהי דהיינו סוד המלאך מטטרון שהוא שר כל צבאות מעלה ובערך היות שולט על כחות הדין גבריאל וחייליו נק' נהר דינור וכן פי' בתיקונים ונודע שתחת ממשלת גבריאל יש כמה מלאכים קדושים עד היותם שולטים על החיצונים והיינו שולי הנהר המתפשט אפילו עד גיהנם כאו' על ראש רשעים יחול.
זהר א, דף קנז ע"א שבעין סטרין וגו' הם ע' שרי' שיש להם שורש בקדושה ונמשכים לע' שרים טמאים על האומות. ועם היות בהם צד משך לחצונים עכ"ז ימא קדישא רביעא עלייהו.
זהר א, דף קנז ע"א ולית ישיבה וגו' הם ע' שרים קדושים שהם בסוד היכל זכות לדון כנזכר פ' פקודי.
זהר א, דף קנז ע"א עד דמטא ממטה למעלה.
זהר א, דף קנז ע"א לבא מ'.
זהר א, דף קנז ע"א מוחא דלעילא ת"ת.
זהר א, דף קנז ע"א מלכא עילאה בינה.
זהר א, דף קנז ע"א מוחא עילאה סתימא וגו' חכמה וכתר. הרמ"ק זלה"ה. (ע"כ פי' על מה שחסר בזוהר).
זהר א, דף קנז ע"א ולא עוד אלא אמרה לאה אי ייעול יעקב וגו' אחר שהוא נתאוה לה והיא מצויירת בלבו אין ראוי להוציאו משם כדי שלא יהי' שום ערבוב בבנים במחשבה כענין ראובן.
זהר א, דף קנז ע"א שבטין עילאין שהם רומזים בסוד שש קצוות והם מבטן רמוזים במקום גבוה ובג"כ קראת לון וגו' שמוכיח היותם מבטן ידועים למעלה והיא יודעת ולכך היתה קוראה להם על שם מקומם והיינו דפתח זכאין ישראל וגו' שהם ממש בסוד נשמתם בזולת המעשה כדפי' והגוף רמז גדול לנשמה בסוד עש"ן עולם שנה נפש כדפי' בשכינה ובעולם ובגוף הצדיק דוקא העמוס מני בטן וזהו פתיחת דבריו ת"ח כד ברא וגו'.
זהר א, דף קנז ע"א א"ר יוסי לר' חייא בכל זמנא דאנן באורחא וגו' טעם הענין הזה פירשו בפרשת בראשית שסגולת הדרך לזווג השכינה עם הולכי דרכים כי היא נקראת שמירת הדרך ומה גם עוסקי תורה דכתיב צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.
זהר א, דף קנז ע"א וכתיב שבעת ימים וגו' הפסוק הראשון מצוה לאכול כזית מצה בליל פסח עם הפסח. הפסוק הב' אינו אלא רשות לכך מייתי תרי קראי חד לעיקר מצוה והב' שתקרא לחם עוני כאו' שבעת ימים וגו'.
זהר א, דף קנז ע"א אבל ת"ח כד הוו יש' במצרים הוו ברשו וגו' שהם הכניסו עצמן תחת יד הקליפות במה שאחזו מעשה גלולי מצרים זולת גלותם ושעבודם.
זהר א, דף קנז ע"א יהב לון וגו' תחלת כניסת הפתח במתנה והטעם שהם תמיד במלכות אמנם יהיו מסתלקים כדרך שהיא מסתלקת ממדרגה למדרגה לכך תחילת כניסתם במ' בבחינתה למטה לחם עוני. ואל תפרש לחם שעונים בו דברים הרבה שכבר היא מתייחדת והיא משוררת אלא לחם עני שהיא עניה ומתעלת דהיינו אומרו מאן לחם עני דא דוד מלכא דכתיב ביה עני ואביון אני הי' מלך לפעמים והוא עני הרי מדת מלכות דוד נעשית עניה והיינו בהיותה בפרוד מן הת"ת. וז"ש והאי לחם עני איקרי מצה נוקבא בלא דכורא וכיון שאין הת"ת משפיעה מסכנותא הוי שעיקר עשרה מצד הת"ת והנה לשון מצה היינו לשון ריב כדפי' בתיקונים שהיא עושה תמיד ריב על יחודה ועל היותה בעוני ובפרודא ומעתה כאשר ישתלמו ישר' ויתעלו אל המדרגות העליונות דרך היסוד כאומרו שם שם לו חק ומשפט ששם פרעו כדפי' בזוהר. ואח"כ זכו לת"ת במשפט ואח"כ זכו לשבת ואח"כ זכו לכל בסיני וז"ש כיון דקריבו יתיר עייל לון וגו' בדרגין אחרנין ולא שעלו ממדרגה למדרגה ועזבו זאת מפני זאת אלא לעולם תקועים במלכות וז"ש ואתחבר דכורא בנוקבא ולזה לא נסתלקו אותיות מצה אלא שהוסיפו אות ו' מהת"ת ונעשה מצוה ולזה המלכות יש לה שני שמות הא' מצה דהיינו בפרוד ואח"כ מצוה בייחוד ומפני שזה הענין הוא בחי' המתייחסת אח"כ ביחוד שעולה ממצה למצוה לכך התפיסם הקב"ה במלכות והאכילם מצה וז"ש ובגיני כך מצה בקדמיתא וגו'.
זהר א, דף קנז ע"א טופסירא העתק וטופס.
זהר א, דף קנז ע"א דקטטן לשון קטטה ומחלוקת ירצה לומר מלחמת התור'.
זהר א, דף קנז ע"א עקימין באורחא דרך עקלקלות.
זהר א, דף קנז ע"א סטו נטו למעלה.
זהר א, דף קנז ע"א בקוסרא לשון קצרה בחלוף קצת אותיות.
זהר א, דף קנז ע"א בקירטא לשון דרך קצרה ננסית וכך פי' בערוך.
זהר א, דף קנז ע"א סליק לון חד בר נש על שם מה שנתאמת אליהם.
זהר א, דף קנז ע"א מאן אנת חשבו שד או רוח רעה מאנשי ארקא אנשים בני אדם וקין לא שדים ורוחות.
זהר א, דף קנז ע"א ותמן אית בני נשא שלא ידע ענין הברייתא בתמיהה.
זהר א, דף קנז ע"א וארקא וענין ז' ארצות תמצא בפ' בראשית [ד' ט' ע"ב].
זהר א, דף קנז ע"א משניין וגו' מפני שיש בני אדם ובני קין וכיוצא כדפי' שם.
זהר א, דף קנז ע"א ארץ חיים מלכות אפילו במקום שליטת השרים בחוצה לארץ מארץ חיים ינקי אמנם ארצות דלתתא ינקי מהחיצונים לכך אין להם שבעת המינים שהם שפע מז' ספירות ועל שמה הם חטה שעורה גפן תאנה רמון זית תמר כולם לשכינה ודאי וזריעתם יהיו משאר מינים שאינם משפע המלכות אלא שפע החצונים.
זהר א, דף קנז ע"א לאתערא לן במלה שיתברר להם מציאות ארקא ובני אדם השוכנים בה שם מחלוקת בפ' צו.
זהר א, דף קנז ע"א לחם דא מארעא דחיי שיושפע שפע המלכות ורוח החיים בחכמה מן המלכות ישרה במצה. לחם מן השמים המן מחכים מן הת"ת ולפי השפע העליון שבו כך מוסיף ידיעה באדם להשכיל בתורה ובסתריה כדמפרש ואזיל. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנז ע"א סתרי תורה
זהר א, דף קנז ע"א יעקב לא כתיב קשיא לי' כי הענין הגשמי לאה ורחל אינו צודק עם הסוד הזה הנדרש דהיינו בעל לאה יעקב לזה אמר ע' פנים לתורה ולדרך זה ידוקדק שלא אמר יעקב.
זהר א, דף קנז ע"א וכולא באתערו פי' התעוררות החכמה והבינ' ובסדר שפי' שאחר עלות התעוררות הדודאים אימא מתעוררת ע"י ברתא כאומ' המעט קחתך וגו' . מהרמ"ק ז"ל ועיין בס' אור הגנוז בס"ד.
זהר א, דף קנז ע"א והרא"ג זלה"ה כ' לאינון דמתעכבי כלומר לא לחנם אתבריאו כי הם מועילים לאותן נשים ששוהות זמן הרבה מלילד אבל לעקרות כמו רחל אינם מועילים כלל כי לאלו במזלא תלייא מלת' א"כ דודאים מאי עבידתייהו אלא קב"ה גלגל מלה ע"י דאינון דודאים כמ"ש:
זהר א, דף קנז ע"א ותצא לאה לקראתו וגו' האי מלה חציפותא איהו בין מלת ותצא בין מלת ותאמר הכל נראה חציפותא: לאו איהו הכי כלומר גבי לאה לא היתה אלא צנועה ולא ידרש לחציפותא א"כ מאי ותצא ותאמר דקאמר: אלא מהכא אוליפנא וכו' כלומר אדרבא ענותנותא תוליף מהכא ולא חציפותא. ואיהי אקדימת וכו' כלומר לא אמרה לפני אחותה כלום אלא שהקדימה לדרך ושם אמרה לו ויש גיר' דגריס בהדיא אלא אקדימת לאורח' וכו'. ואמרה לי' בחשאי מדקאמר ותצא לקראתו מאי לקראתו ודאי לקראתו הוות אלא יצאה ונתקרבה אליו לקראתו וכנגדו ואז אמרה לו בלחש אלי תבא וגו': ובגין דלא יבאיש בעינהא דרחל שתקח בעלה מאצלה א"נ שלא תתבייש שהיתה מזלזלת ומחלפת משכב בעלה בעבור הדודאים דבר מועט. אלא פתחא דמשכנא דלאה וכו' נראה שקבלה ביד התנא שהיו שתיהן דרות בחצר א' ופתח ביתה של רחל הי' סמוך לפתח החצר ופתח ביתה של לאה לפנים מן החצר ובית של לאה מלבד הפתח שהיה פתוחה לה לחצר עוד היה לה פתח אחר היוצא אל רשות הרבים על הדרך ולזה אמרה לאה אצא ואכניסנו בפתח זו היוצאת לר"ה עד לא ייעול בפתח החצר שאם יכנס בפתח החצר הרי פתחה של רחל סמוכה לפתח החצר ואם אדבר עמו שם אחר שיכנס יותר היא חוצפה לפני אחותי ועוד שמא יכנס תכף לבית רחל ואינו דין להוציאו משם וכן אומר לקמן אלא אוריך לי' הכא פי' בפתח זה הפונה לר"ה כי היכי דייעול למשכני תכף ומיד ולא יכנס בפתח החצר שמא יכנס בפתח רחל הסמוכ' לפתח החצר כנזכר: וכל האי למה כלומר מעיקרא כל החרדה הזאת למה: קראת לון שמהן ברזא דחכמת' היינו ראובן אור ב"ן בחסד וכו' כנזכר לעיל. ה"ג והשת' ארחא דא אריך לן כלומר דרך זו ארוכה היא וראוי שנעסוק בדברי תורה כי היכי הקב"ה יזדווג בהדן וישמרנו מכל רע. א"נ כמו אוריכו לי פי' המתין לי והכונ' שהדרך ממש ממתין לו לעסוק בתורה שע"י דברי תורה הדרך קונה התחדשות והוי' כנזכר פ' ויקהל דף רט"ו ע"ש ועוד שהשכינה משתתפת ועושה אורח חדש בדרך ההיא לילך שם עם הצדיקים לשומרם וז"ש השתא אורחא דא אריך לן כלומר ממתין לנו שנחדשהו ועוד דקב"ה יזדווג בהדן: הוו ברשות' אחר' תחת רהב שרו של מצרים. אתר דלחם עני המלכות ולפי ששם אחוז דוד אמר כי עני ואביון אני: נוקבא מ' בלא דכורא ת"ת נק' דל והת"ת נקרא עשיר כנז' בפ' תשא בר"מ וכשהוא מתייחד עמה הוא מעשיר אות' ומשפיע בה שפע רב. אתקריבו לגבי מצה בקדמית' כי בצאתם מתוך עמקי הקליפות נכנסו תחת צל כנפי השכינה לבדה והיו במקום העוני כמו שהיו הם עניים ודלים מן המצו': כיון דקריבו לון יתיר כיון שנתקרבו יותר שקבלו שבת ודינין במרה וקבלו התורה בסיני נתקשרו בעולם הזכר וע"י התורה והמצות שקבלו אתחבר דכר עם נוקבא ומה שהי' מצה לבד שהיו במקום עוני נכנסו בוא"ו שנתקשרו שם כנז' ואתחבר וא"ו ת"ת במצה ונעשי' מ' מצוה שנתעשרה ע"י המצות שעשו וז"ש בג"כ מצה בקדמית' וגו' טופסר' דקטנון טופסר' לשון טופס א"נ לשון טפסר ר"ל דמות: קטנון מלשון קטנות והכונ' אותם שיש להם דמות יוצרם ומקטינים עצמם. עקימין באורחא כלומר הולכים עקומים הדרך שהולכים דרך לא טוב. סטו לעילא כלומר נטו להם לצד דרך העליון לא תחתון בקוסטר' כלומר לא תחתון דרך המלך תרגום בחצריהם ובטירותם ובקסטרותהון. בעא באורחא דא רצה שנלך בדרך הלזה מלה נחמי ואלמל' היינו הולכים בדרך של מטה לא היינו רואים כלום או נסא אתרחיש לן שלכך הזהירנו שלא נלך בדרך של מטה שמא יש שם מקפחי דרכים שלא יפגעו בנו: ואנשי ארקא כי יש ז' ארצות כנז' בפ' בראשי' דף ל"ט. למנדע מנייכו וגו' כי ביודעם שם הארץ שלמעלה מהם היו יודעי' כמה ארצות יש עליהם ואם הם במדורו' העמוקים או אצל העליונ'. בגין דהכא ארץ החיים שריא דהיינו השכינה הנק' כן ארץ שריא על ארץ. ואי נפיק לאו משבע המינין ומה שאמרת זרעין וחצדין אין הזריע' והקציר' שלכם כעין שלנו כי שלנו היא מז' המינין ולא שלכם דאוליפנ' מסבאי מזקני: לחם דא מארעא דחיי ולבתר לחם מן השמים והא אוקימנ' מלה ה"ג ור"ל כי כשיצאו ממצרים צוום שיאכלו מצה דהיינו לחם מהמלכות הנקרא ארץ החיים ולבתר שנכנסו בתורה ומצות נתן להם לחם מן השמים כנז' לעיל והחידוש ששמע מזקנו הוא מה שאמר לקמן תו הוה אמר וכו' עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קנז ע"ב כך כד נפקו ישראל ממצרים לא הוו ידעי וגו' הענין שעם היות שישראל במצרים אוכלים מז' המינים שהם משפע המלכות עכ"ז יש הבדל בין השפע בהתלבשות העולם הגשמי או הכנתו בלחם מצה שישרה עליו סוד רוח חיים מהמלכות ויכינוה והיינו כעין הנער הנולד שגם משדי אמו יונק ג"כ כח הלחם ומזון העולם הזה ועכ"ז מפני שנויו מלחם אל חלב אינו מכיר מענין העולם כלל כך ממש הוא ענין ישראל שעם היות שכל המזון משפע המלכות מפני שיתעבה השפע להמצא התבואה לא הכירו ישראל בעול' הרוחני וכדי להכיר בעולם הרוחני הוצרכו לאכול לחם עליון ממדת המלכות דהיינו המצה ולזה כפל דבריו ואמר ינוקא לא ידע ולא אשתמודע ירצה אינו מובן מעצמו ולא מחמת מוריו עם היות שיונק חלב עד דטעים נהמא דהאי עלמא בלי התהפכות לטבע שני שהוא החלב וכדין ידע וגו' כך ישראל לא ידעי ולא אשתמודעו לא הי' להם הכנה מעצמם ולא הכנה ע"י מלמדים דמילין דלעילא עם היות שאוכלים מזונות גשמיים שהשפע מתעבה עד דאכלו לחם דלעילא דהיינו שלא ישתנ' אלא רוחניות עליון נתון בו כמו שהוא.
זהר א, דף קנז ע"ב בההוא אתר דאתחזי וגו' דהיינו שיתעלו אל הת"ת כדי שתזדווג המלכות ע"י עלייתם והיינו דאתחזי.
זהר א, דף קנז ע"ב דרמוסקין בגמ' כרוב ודורמוסקין לחולה והם פורונאש בלעז והם אילנות ואפשר שכמו שיש בתמרים זכר ונקבה כך באלו ובכל מיני אילנות ולכך אמרו לית לך מלה בעלמא וגו' שאם על הב"ח פשיטא אלא אפי' על הצמחין הם זכרי' ונקבות כעין השורש העליון שהם נמצאים מן הת"ת והמלכות. וז"ש לית לך מלה בעלמא וגו' ולא עוד אלא כל תמונת העליונות דוגמתם במינים הנמצאים בעולם ובחינותיהם במיני פירות וצמחין ובעלי חיים וז"ש וכל מה דלעילא וגו' ועוד מפני שהים דומה למלכות ולפי בחינה זו הארץ אשר עליה דומה לת"ת לכך כל מה די בארעא שחזר להעתיק מן הארץ לים וזה בבעלי חיים דוקא:
זהר א, דף קנז ע"ב ותצא לאה לקראתו מנא ידעת. כי מלת לקראתו לא משמע שהקדימה היא אליו קודם בואו אלא ממש בעת בואו לקראתו א"כ מאן ידעת ועוד אומרו תחלה ויבא ואח"כ ותצא.
זהר א, דף קנז ע"ב דגעא חמרא מלמעלה מעין חמורו של ר' פנחס. ולאה ידעת שהחמור מודיעה שיעקב בא.
זהר א, דף קנז ע"ב וגרים לה שהיתה השעה תלויה להוליד הנשמ' הזאת.
זהר א, דף קנז ע"ב לית לי לאפקא לי' וגו' מפני שכיון שחשק בה ברחל דמיונו בה ואסור ועוד שלא לעבור על נשי עמי תגרשון וגו'.
זהר א, דף קנז ע"ב מאי בדודאי וגו' ירצה למה הודיעו במה השכירו אלא שלא יקפיד יעקב על מעשיהם שהיו משכירים אותו זו לזו הראה לו שלשם בנים נתכוונו כמסייע בעזרת שמים מכינים הטבע ולא שיעקב יתן דעתו בטבע כלל אלא יפיס דעתו על מעשיהן ומחשבותיהן.
זהר א, דף קנז ע"ב עקרת הבית דא רחל שהיא עיקר ביתו של יעקב אם הבנים לאה שרוב הבנים ממנה והנשמות מבינה והם משכן למלכות והיינו דמסיק ענין זה רוחא דקודשא אמר שכך הסוד שהבנים מלאה והם תיקוני רחל והטעם מפני שרחל עלמא תתאה מלכות המתתקנת בנשמות המתלבשות בגופים ועלמא עילאה היא לאה המתתקנת בסתריהם למעלה בגיני כך הללויה שיש במלה זו תיקון עלמא תתאה הללו היינו לשון בהלו שמאיר המלכות בסוד ההלל מן הת"ת למלכות ועלמא עילא' י"ה ודאי.
זהר א, דף קנז ע"ב ור' יהודה מסייע לי' כל אלין שבטין בין דלאה בין השאר תיקונין דלתתא דהיינו י"ב שבטין כנגד י"ב אבנים כדפי' ריש פ' וכולהו כגוונא דלעילא שהם רמזים לספירות עליונות.
זהר א, דף קנז ע"ב יששכר תורה ת"ת גופא יעקב ממש עוסק בתורה כמותו ועם היות שהיו ששה כנגד ששה קצוות ויששכר נגד נצח הת"ת הוא על נצח ודאי. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנז ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. א"ר יהודה כל אלין שבטין וגו' הכוונה לבל נטעה בדברי ר' חייא הקודמים דלאה היא בינה והבנים הם מחסד עד מלכות כאשר תכפלם יהיו י"ב בנים ובת א' לזה הודיענו שהשבטים אינן שם למעלה אבל כולם הם למטה במלכות אבל הם דוגמת הי"ב דלעילא. עכ"ל:
זהר א, דף קנז ע"ב והרא"ג ז"ל כ' עד דאטעים לון קב"ה לחם מהאי ארץ דהיינו המ"ה הרומזת למלכות כנזכר והראי' כי הארץ הזאת מוציא' לחם שממנו אכלו דכתיב ארץ ממנה יצא לחם: וכדין עאלו ישראל כלומר נכנסו לפנים מפתח השער שהיא המלכות שער השמים למנדע ולאשתמודע לקב"ה דהיינו הת"ת: ה"ג עד דטעים נהמא דהאי עלמא וכדין ידע ואשתמודע במילי דהאי עלמא ישראל לא ידעו וגומר כך היא הנוסחא וטעות נפל בספרי': בההו' אתר דאתחזי להאי ארץ היינו ת"ת המתרא' אל המלכות ומאיר לה תרי דרמוסקין שהם מיני עשב היוצא זכר ונקבה: לית לן מלה בעלמא דלא הוי זכר ונוקב' לפי שכל ההויות כולם נעשו ע"י זכר ונקבה העליונים זו"ן לכן באו כלם דכר ונוקבא.
זהר א, דף קנז ע"ב פתח ר' יוסי וכו' ולאה ידעית. ולא רחל שאם ידעה רחל שמא הית' יוצא' היא ג"כ והית' לאה מתביישת: אלא אוריך ליה הכא למד על צניעות' דלאה אע"ג שיצת' לקראתו לא יצאת על אם הדרך אלא יצאה מפתח ביתה בלבד וישבה בפתח וז"ש אוריך לי' וכו' כלומר אמתין לו כאן בפתח לבד כי היכי דייעול למשכני ולא אצא עד השדה. ומשמע לי' זה מאומר ותצא ולא אמר ותלך אלא ותצא היציאה לבד הית' ואין זה חציפות חליל' אלא אמר' לאה ודאי ידענא וכו' לית לי לאפקא לי' וכו': בגין דניחא לי' ליעקב כלומר ירצה יעקב ברצון נפשו להיות עמה דלאה כי כן לאה שכרה אותו בדודאים שנתנ' לרחל שהם מועילים לאולדא ויועילו לה ובההיא הנאה דקא מטי ליה בנתינת הדודאים לרחל יסבר ויקבל זהו כונת לאה. אמנם יעקב אחר שידע שאין הבנים תלויים בדודאי' אלא לעילא פתח ואמר מושיבי עקרת הבית וגומר כמדבר בעדו ית' כלומר אני הוא המושיבה עקרה ובי תלייא מלתא ולא הדודאי' יועילו כנגד גזרתו ית'. א"ר חייא וכו' כלומר לא יעקב אמר קרא דא אלא רוחא דקב"ה דהיינו בינה הנותנת רוחניות ושפע לת"ת כשאמרה לאה תחת דודאי בני השיב ואמר כמדבר בעדו מושיבי עקרת הבית מושיב אני לזאת שהיא רחל שתהי' עקרת הבית ושתהי' אם הבינה שמחה שהיא לאה א"נ אני הוא המושיב והמוליד לז"א עקרת הבית כי בני וכו' במזלא תליא מלתא: א"ר יהוד' כל אלין שבטין תקונין דלתתא כלומר השבטים התחתונים הם תיקוני המלכות שהיא עלמא תתאה שהם בסוד י"ב בקר והים עליהם. וכלהו כגוונא דלעיל' כי כן בעלמא עילא' בינה יש לה ג"כ י"ב כנזכר לעיל ראובן חסד וכו'. א"נ הכונה לומר כי כמו שלמעל' י"ב שבטי' העליוני' שבאצילו' כלם הם שעור קומה א' כנזכר כן י"ב שבטים תחתונים בני יעקב כלם הם שיעור קומה כנגד שיעור קומ' עליונ' והכריח הדבר ואמר:
זהר א, דף קנז ע"ב ת"ח כי שכור שכרתיך לנסבא מיניה גופא כי הת"ת נקרא גופא דאילנא כנודע והת"ת הוא תורה שבכתב ולמט' כנגדו הוא יששכר שהיה עוסק בתורה יומם ולילה וז"ש שכור שכרתיך להוציא ממנו גופא כנגדו והוא ת"ת תורה שבכתב ובזה שכור שכרתיך לך לגופך ממש כי מי שעוסק בתורה הוא בעצמו מרכב' לת"ת וז"ש ג"כ לאולדא דיוקנך כי העוסק בתורה נמשך עליו דיוקנו של ת"ת שהוא מרכב' אליו: עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קנז ע"ב גיליון דורמוסקין פרי כרוב דו שנים זכר ונקבה. ל"א דודאים והם עשבים עכ"ל: