זהר א, דף קל ע"ב ומאן איהו דזכי יתיר דהיינו מדרג' הנבוא'. ומי ומי הזוכים אליה שהוא בר בלא תבן:
זהר א, דף קל ע"ב ולבתר סלקן ואתאחדן וגו' זה נר' דוחק שנאמר שאחר הכנס הנשמה לגיהנם תעלה ויכרחוה ותחזור ותרד וכן תעל' להכריז' ולא נדע זמן עלייתה וטעם עלייתה. ואפשר דהיינו בין עונש לעונש כדפי' בזוהר מדרש רות שיכנס למדור א' ושם יענש על עבירות ידועות ובמדור אחר על עבירות אחרות ולזה צריכה הכרזה בין עונש לעונש להודיע כל עונש ועונש על איזו עבירה היא.
זהר א, דף קל ע"ב דידעי רזא דמאריהון ובתנאי שיהי' כל מגמת מעשיהם ע"ד הסוד כי ע"ד זה שואבים מלמעלה נשמ' דאצילות ומושכים בכל יום בטוב כוונתם אור הספירות למטה. ולזה מנוחתם מהאור העליון מקום שאין משיג אלא נעלם. וכמו שהם מחכים מלה דחכמתא וסודות החכמה העליונ' כן חלקם מלמעלה מהחכמה שהיא סוד ג"ע עילא'. שעליה נאמר עין לא ראתה אלדי"ם שהיא בינה בלבד משגת שם ונשמות דאצילות מבינ' ולכך עידונ' בסוד עידון הבינ'. ואף אם יתעסק בפשוטי הדברים בחכמ' הזאת לא ישיג המדרגה הזאת אלא כאשר יפלפל וייטיב עיונו ואם לא ישיג בפעם אחת וב' יחכה כי בהתמדת העיון ישיג. אז נק' מחכה וישיג המדרגה הזאת מטעם שאז משתמש בסוד חכמה ובינה. כי החכמה הם ראשי פרקים שנמסרו לנו ונמצאים בספרי הרשב"י ע"ה. ובינ' הוא להבין דבר מתוך דבר ולהתפלפל ולדקדק הרבה בחכמ' ואז יצא לו סו"ד והרי הוא מחדש חידוש בתורה שמעלתו גדול' כדפי' בזוהר פ' בראשית [דף ע"ב]. והארכתי בזה להוציא מלב הטועים האומרים שאין לפלפל בחכמה הזאת ולא לחדש בה דבר ונתלו במה שמצאו בזוהר פ' בראשית עונש המחדש בחכמ' הזאת מה שלא קבל. וטעו בהבנת הדבר דהיינו דוקא המחדש ח"ו הקדמה בעניינים העליונים שלא קבל אמנם לפלפל בראשי פרקים ולחדש מתוכם הקדמה מורכבת על ראשי פרקים הידועים. הן הן הדברים החשובים לפני הבורא שאם לא תאמר כן א"כ מה שכר העוסק בה או בשאר התורה. ומה ענין אומרם אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש אם לא נתן רשות להתעסק אלא במה שלמד:
זהר א, דף קל ע"ב זכאה חולקהון בעלמא דין שיודעים לרצות קונם בתפלתם ויודעים חומר החטא ונשמרים ממנו.
זהר א, דף קל ע"ב ובעלמא דאתי לגודל שכרם מהאצילות ולא מבריאה יצירה ועשי' לבד כדפי' במקומות אחרים.
זהר א, דף קל ע"ב ת"ח ראיה שעיקר הדבקות והעבוד' השלימ' היא דוקא במי שזוכה אל האצילות. שהרי אברהם עאל למנדע וגו' דוקא בג' מעלות. הא' דאקדים עובדוי וע"י כשרון מעשיו נסתלק מעט מעט מעלול לעילה. עד שזכה לידבק בספי' דהיינו באינון יומין עילאין לעת זקנותו כאו' ואברהם זקן. ואחר שהזקין בעבודתו בא בימים הידועים שהוא עיקר השלימות. ונתברך מהאצילות כדמסיק. ומי שלא זכה אלהאצילות ברכותיו אינם מהאצילות אלא ממקום אחיזתו שאין מי שיוכל להמשיך יותר מגוה ממקום נשמתו.
זהר א, דף קל ע"ב אתר דנהרא דלא פסקין וגו' כלומר אם הי' אומר וה' ברך את אברהם כ"ל הי' מורה שברכו מדת היסוד. ואם הי' או' מכל הי' מורה שהשפיעו ממדת היסוד הנק' כל אמנם עתה שאמר וה' ברך את אברהם בכל מור' שהברכות היו ממקום אחר ונמשכו לו ע"י כל וז"ש מאי בכל אתר דנהרא וגו'.
זהר א, דף קל ע"ב מסאבין לגיבריהו בסוד הצלם טמא שבגוים כדפי' בזוהר פ' אמור והכורע על הגויה משתחוה לצלם טמא שבה. והוא שפי' לשכב עמה להיות אצלה לשכב עמה בעולם הזה להיות אצלה לעולם הבא והטעם כי זכר ונקבה הם דבוקים יחד שני חצאי גופים וכאשר הנקבה טהור' הזכר מעלה הנקבה אל הקדושה ובהיות הנקבה טמאה אי אפשר לעלות למעל' בשום אופן אלא מורידה היא אותו למטה.
זהר א, דף קל ע"ב מארבע סטרין אין לפרש ד' סטרין דעלמא על ד' יסודות דכבר אמר נטל עפריה וגו' אמנם הכוונה כי הגוף בניינו מן העפר וכן הוא בסוד ספר היצירה לבריאת האדם הגוף הוא מן העפר. האמנם בניינו בכח השם שהם ד' אותיות י' דרום ה' צפון ו' מזרח ה' מערב ובכח השם בצרופו בכ"ב אותיות בסוד רל"א שערים נבנה. וז"ש ובנה גופי' מד' סטרין דעלמא והענין כי סוד כח המעמיד היסודות הארבעה הוא הכח הנתן בבנין האדם והוא ד' יסודות שבאדם. כי מצד י' מים ומצד ה' אש ומצד ו' רוח ומצד ה' עפר והם רוחניים מעמידים העפר ובונים אותו וז"ש דכולהו יהבו ביה חילא.
זהר א, דף קל ע"ב לבתר אתרק כמריק מכלי אל כלי כן נשמת רוח חיים מקומו למעל' והורק ממקומו בתוך הגוף.
זהר א, דף קל ע"ב וידע דאיהו מעילא ותתא בהשגת מציאותו ראה בעצמו שכל נוסף על הבהמה והחיה. ונתן אל לבו שאין בריאתו ללכת אחר חלק התחתון שירד החלק העליון מלמעל'. אלא אדרב' ללכת אחר החלק העליון ויעלה התחתון במעל' והתחיל לדקדק בחכמה וכדין אדבק וידע וגו'.
זהר א, דף קל ע"ב ת"ח בשעתא וגו' להוכיח שאין הנשמה בגוף מדרך טבעה אלא שהוא מאתר עילאה וקשורה בגוף מפני הכוונה כנז'.
זהר א, דף קל ע"ב יומא דחושבן איהו כלומר עם היות עוד חשבונות אחרי' כדפי' בפ' ויחי ושבעה עידנין יחלפון עלוהי. עכ"ז יום זה ג"כ נקרא יום החשבין מטעם דגופא ונשמתא יהבי וגו'.
זהר א, דף קל ע"ב ובלא תב לאתרי' הנפש והרוח והנשמ' וכח העמדת הגוף וכח פרידת החיים מהגוף שהוא סוד אוב כדפי' בזוהר בינוקא [שלח קס"ט א' וב'].
זהר א, דף קל ע"ב וההוא גופא ממש כלו' אותם העצמות ואותם העפר אמנם בנין הגוף זך יותר כדפי' בזוהר דינוקא.
זהר א, דף קל ע"ב ולחדתא אנפי עלמא. עולם חדש לגוף חדש כמו שיזדככו גופי בני אדם כך יזדכך העולם ויצא מגשמיותו שנתגשם בחטא אדם הא'.
זהר א, דף קל ע"ב ותבת לאתרה בעת פרידתה מן הגוף במות:
זהר א, דף קל ע"ב לארקא חיין לעצמין. כל העולמות אפי' הספירות יתחדש להם חיים בסוד הכתר מפני חידוש העולמות התחתונים והיינו בעלמא די ברא כרעותי' רצון ודאי שהוא הכתר הרמ"ק זלה"ה.
זהר א, דף קל ע"ב גיליון ובההוא טלא יקומון וגו' נשא קכ"ח ב':
זהר א, דף קל ע"ב והרא"ג כ' ומאן איהו דזכי וכו' כלומר הזוכה אינו זוכה יותר אלא שמודיעין לה חדא מלה דקשוט ובערבוביא כעבורא גו תיבנא. כי מי הוא שזוכה יותר מזה בעודו בזה העולם. א"ר חייא וכו' לא ידענא מאי אתא לאשמועינן. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קלא ע"א דאילנא דחיי יריק חיין וגו'. ת"ת שישאב החיים הפנימיים מלמעל' וישפיע' לתחתונים דהא השתא פסקין מפני פשע הפגם כדפי' לעיל.
זהר א, דף קלא ע"א ואתכסייא סיהרא ומלך בלא מטרוניתא לאו מלכא איהו. ולכך חיי אצילות בריאה יציר' עשיה נפסקין ויצדק המיתה אפי' במקום שלא להזכיר דהיינו פסיקת החיים והיינו סוד מלך ממית. ומחיה בחכמה. או פוסק החיים ממית או אינו פוסק מחיה.
זהר א, דף קלא ע"א חויא ביש' יסתלק וגו' ואין פשע ועון וחטאת שהוא הפגם הפוסק החיים בא' משלשה מקומות כדפי'.
זהר א, דף קלא ע"א לא יפסקון מבועיי מחכמה. והי' אור הלבנה מלכות כאור החמה ת"ת ואור הלבנה הוא החיים הנמשכים לה מת"ת ואור החמה הוא החיים הנמשכים לו מבינה. ולזה לא אמר והי' הלבנה כחמה אלא אור דהיינוהמשכת החיים ממקורם. כאור שבעת הימים כחיים הנמשכים מהחכמ' אל הבינ' שהחכמ' מקור לכל כדפי' בסוד והחכמ' תחיה בעליה.
זהר א, דף קלא ע"א דאתנטיעו בנשמתא וגו' שנתגלגל נשמתם בכמה גופין מה נשמה יהי' להם שהרי נשמה אחת לכמה גופים.
זהר א, דף קלא ע"א דלא זכו ולא אצלחו בא' משני פנים שלא קיימו מצות שיהי' שכרם שמור להם אלא היו מאות' דכתיב בהו ומשלם לשונאיו וגו'.
זהר א, דף קלא ע"א ולא קיימו ג"כ מצות פריה ורביה שאם יש להם בנים הוא ניצול בזכות בניו והיינו דמסיק לקמיה אצלח על הצלח' מעשיו. נטע שורשוהי על נטיעת בנים.
זהר א, דף קלא ע"א בערער בערבה ממש בחורבה נדון כדפי' בההוא עובדא דסבא.
זהר א, דף קלא ע"א טוב הוא יסוד והיינו אור הגנוז וגו' שהוא אור הבא אל היסוד מבינה דרך הת"ת שמדליק ומאיר היסוד. ונק' טוב מאיר מלשון בהטיבו את הנרות והיינו אומרו גנוז לצדיקים דהיינו יסוד לעתיד לבא דהיינו בינה.
זהר א, דף קלא ע"א א"ר יצחק זמין וגו' אין לפרש שיתן להם הב"ה נשמות חדשות שא"כ מה הפסיד הרמאי. אמנם יתבאר הענין בקושיא אחרת דקשה הכא דלמאי דפי' לעיל ר' יוסי תינח באותם שנתגלגלו ולא הצליחו כלל בראשון. אמנם במגולגלין שהיו מצליחין בראשון כענין שת משה וכיוצא הרבה מאי איכא למימר. אמנם בזוהר פי' כי תתנוצץ הנשמה העיקרית בכל הגופים ההם ועיקר הנשמה תהי' בצדיק שהצדיק יותר והצליח יותר. אמנם שאר הגופים כיון שהם ג"כ הצליחו והצדיקו הנשמה אין ראוי שיהיו ריקנים ממנה אלא תתנוצץ הנשמ' בהם כל א' כפי שיעור צדקתם והם כמו בנים לצדיק ההוא. ולדרך זה נאמר כי אלו כשיחיו ינתן בהם חיות מועט בלא נשמה בסוד נפשם שהיתה עד עתה נכרתת מהקדושה וכשיזכו תתנוצץ בהם נצוץ מאותה הנשמ' שהיתה להם מקודם והם בנים אל הנשמות הצדיקים. ואפשר שאלו בנים שעושים הצדיקים אחר תחייתם ואם לא יזכו נפשם נעשות אפר תחת כפות רגלי הצדיקים.
זהר א, דף קלא ע"א ויקומון גופא בלא רוחא וגו' כלו' רוח קדוש לא יבא בהם אבל יהי' בם חיות מועט כדי לקום ולהתגלגל כדמות החיות הבהמי ויותר מעט שהוא החיות הכסא לנפש. ועיקר ראייתו הוא מענין זה כי כמו שיש מציאות תחיה אל הצדיקים שם בלא נשמ' כן יהי' לאלו בלא נשמ' עד שיזכו וינתן להם נשמה ממש כדפי'. שהענין הוא כי תחלה ינתן להם החיות המועט הזה ואם יזכו בהם יקומון בעלמא כדקא יאות שינתן בהם נצוץ נשמ' כדפי'. אמנם ענין אם יזכו נאמר שהוא זמן מה שבין תחית המתים עד חידוש העולם בסוף האלף הששי כי בסוף האלף הששי לא ישארו אלא נשמות שלימות. ועם היות שאחר התחיה אין היצה"ר עכ"ז יכולין לזכות ע"י ועשה טוב.
זהר א, דף קלא ע"א כלהו קיימין וגו' אין להעלות בדעת שיהי' הדבר כפשוטו ממש אמנם הכוונה כי אל הגוף יחס עם הנשמ'. והנשמות עם היותם ממחצב א' ישתנה בחינתם בסוד הצורות העליונות והם פני ארי' וגו' כדפי' בתיקונים [תיקון ע'] בפ' ואתה תחזה וגו'. ונודע כי הגוף יצטייר לפי צורת הנשמ' אשר בו ותשתנ' צורתו לפי כשרון מעשה כפי נטייתו אחר מדה מן המדות: ולזה הם הנשמות דיוקנין וצורות קדושות מתחלפות לפי חלוף עניינם וייחסם עם הגוף ולזה לפי ייחסם בשם יקרא נשמ' פלונית לגוף פלוני כפי חברתם הקודמת.
זהר א, דף קלא ע"א וכדין יהא עלמא שלים וגו' פי' נקשרו העולמות כולם ונטהרו מפחיתות הנחש:
זהר א, דף קלא ע"א א"ר ייסא הא חמינן אפשר לפרשו בלשון שאלה והכי קא מבעי' ליה שהי' ראוי שיהי' בהפך שכשהוא בחיים יש בו היצה"ר הטמא יהי' מטמא וכשמת שנתבטל יצה"ר ראוי שיהיה טהור ור' אלעזר תירץ לי' שגם אחר המית' יצה"ר שהוא מלאך המות גורם לו הטומא'. או ירצה דקשיא לי' כי לפי הנראה הטהרה אל הגוף נמשך לו מהנשמ' וא"כ מטעם זה בהיותו ברוחא דא הוא טהור ולא טהור אחר שטבעו לטמא אלא שע"י הנשמה נטלה טומאתו וז"ש לאו איהו מסאב. אמנם בהפרד הנשמ' איהו מסאב נמצא טומאתו מעצמו א"כ אדרבה שלימות הוא לנשמה בהיות' חוץ מהגוף ואיך אמרת שע"י חזרת הנשמ' לגוף יהא עלמא שלים. ותירץ ר' אלעזר שהטומא' אינ' מעצם הגוף אלא מחמת מלאך המות שטמאו ובהבטל המות. הגוף מעצמותו טהור והעד ע"ז הגוים שמעצמות הגוף אין להם טומא'.
זהר א, דף קלא ע"א אשתאר גופא בלא מסאבו היינו טומאת אהל לדעת ר"ש שקברי גוים אינם מטמאין באהל. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קלא ע"א והרח"ו נר"ו כתב. א"ר יצחק זמין קב"ה וגו' הענין הוא כי ר' יוסי אמר כי אותן גופין דלא אצלחו לא יקומו בזמן התחיה וא"ל ר' יצחק שאין הדבר כן כי הלא אעפ"י דלא אצלחו בההוא זמנא עכ"ז בזמן התחיה זמין קב"ה לארקא עלייהו רוחין וגו' וזה נרמז בפ' זו לעיל במדרש הנעלם דף ק"ל ע"א בפסוק ויוסף אברהם ויקח אשה וגו'. כי הצדיקים אחר התחיה עתידים לארקא רוחין על גופין דחייביא דלא אצלחו בסוד ואת הנפש אשר עשו בחרן ואז יש גופין דאפשר דיצליחו. ויש אחרים דעכ"ז לא אצלחו כדכתיב שם לעיל ותלד לו את זמרן וגו' כנ"ל שם ועליהם נאמר ורבים מישיני וגו' כנ"ל שם עכ"ל. ועי' מה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד :
זהר א, דף קלא ע"א והרא"ג כ' כי יבא טוב דא תחיית המתים ויתנהיר וכו'. פי' טוב מלשון בהטיבו את הנרות לשון הארה והיינו דיתנהיר ההו' נהורא דכתיב ביה וירא אלהים את האור כי טוב. להוו כלא הוו ה"ג. ואינון דלבר יתברי גופא דלהון וכו' ה"ג. עכ"ל הרא"ג: