זהר א, דף קנט ע"ב ויזכור אלדי"ם את רחל. דהא במזלא תליא וגו' שהמשך הדבר ע"י הזכר והיינו ויזכור בסוד קו האמצעי העול' עד ג' ראשונות.
זהר א, דף קנט ע"ב פקד במלכו' שאין העליה עד הכתר אלא בסוד .
זהר א, דף קנט ע"ב ואי תימא וגו' א"כ למה לא נאמר זכירה להמשיך מהכתר.
זהר א, דף קנט ע"ב לאו במזלא הוה שכבר נמשך מקודם מהכתר בשעה שהבטיחו הב"ה לאברהם בבנים אלא שלא הי' להם שעת הכושר עד היות אברהם בן ק' שנה ושרה בת צ'. וראי' לזה כי להיות הענין לרחל ממקום נעלם אמר ויזכור אלדי"ם עלייתה למעלה אמנם בשרה נאמר וה' והיינו הוא ובית דינו למטה. השתא הקשה אי הכי אי אמרת בשלמא דהוה בנקבה לבד תינח דלא כתיב זכירה אלא השתא דאמרת וה' הוא ובית דינו לימא זכירה מצד הזכר לא מצד המזל ונימא וה' זכר את שרה לזה תירץ שבלי ספק פקידה זו קדמה לה זכירה וז"ש אלא ודאי זכירה הוה מקדמת דנא באותם ההבטחות שהבטיחו הב"ה לאברהם מקודם וסמוך לענין זה לא הי' אלא פקידה מטעם שנמסר הדבר מקודם מהזכר אל הנקבה והיתה מתנה זו כבר נמשכת ממזל בזכירה ומזכירה למלכות והיה שם גנוז עד שפקד עתה וראי' לזה דכתיב ואת בריתי אקים וסוד ברית היינו סוד הזכירה שקדם על בשורת יצחק קודם פקיד' זו.
זהר א, דף קנט ע"ב ולבתר כגוונא דא וגו' כלו' בכל מקום שתמצא זכירה לא יושפע למטה בלי פקידה אחר הזכירה אלא דממילא אשתמע ולכך לא נזכרה פקידה ברחל כלל דממילא הוי אמנם בשרה שנתעכב זמן הרבה בין פקידה לזכירה כדפי' הוצרך להזכיר אח"כ פקידה מיוחדת בזכר דהיינו וה' פקד הוא ובית דינו כדפי' וז"ש וכיון דאדכר ברזא דלעילא מקודם זמן הרבה לבתר אתמר פקידה והוזכר שם וה' הוא ובית דינו למהוי כללא דכולא כחדא כדפי' שלא להפריד.
זהר א, דף קנט ע"ב אלא נטל כובין ודרדרין וגו' וכן הקב"ה משכן מטתו דהיינו שכינתו לצער בניו הוא בתוך הקליפות שהם קוצי הכרם והיינו התלבש השכינה בשר החיצוני ולא שיהי' הפרוד ח"ו וז"ש נטל כובין ודרדרין שהם השרים בסוד שמוני נוטרה את הכרמים וזהו ואטיל תחות ערסיה. והת"ת עמה וז"ש ושכיב עלוי ולא שיהי' שם סוד הייחוד ח"ו אלא שכינה היא בצרת בניה והוא עמה כענין בכל צרתם לא צר לו צר והיינו שכנה אותה בשם ערסא לבד והמלך שוכב על המטה לא שיתייחסו בשם מלך ומלכה זכר ונקבה כי אין ראוי שיהי' ייחוד במקום הקוצים ח"ו.
זהר א, דף קנט ע"ב פקוד פקדתי אתכם מה דלא קיימא וגו' עם היות שתירץ ששכינה אינה בגלות עכ"ז נשאר מהקושיא קצת והיא מה דלא קיימא ברשותה שאין הגאולה במלכות כדי שתאמר היא פקד פקדתי כי הגאולה תלוי' במדרגות העליונות וא"כ עם היות שאינה גולה סוף סוף קשה שאינה בידה.
זהר א, דף קנט ע"ב פקוד מלעילא וגו' ועתה פקידה זו כפולה בזכר ונקיבה כדפי' לעיל. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנט ע"ב והרא"ג זלה"ה כ' ויזכור אלהים את רחל וגומר דהא במזלא תליא כי זכיר' הבנים היא מהבינה הנק' אלהים כנזכר בפ' ויקהל ר"ז ע"ש ולהורות שאלהים זה הנאמר כאן הוא מעלמא דדכורא לכן כתיב ביה זכירה. וה' פקד את שרה לאו ממזלא הוה קס"ד מדלא כתיב זכירה וכתיב פקידה ש"מ שזכירה עליונה לא נתן שום חלק בבן הזה כי אם הפקידה שהיא המלכות והשתא קשה לי'. ואי תימא דהא בנין במזלא תליין ולא לתתא במלכות. הכא בשרה לאו במזלא הוה בתמיהא וכי נשתנו עליה סדרי בראשית אלא וה' כלא כחדא כלומר כל האצילות כלו הסכים שיהיה בן זה לשרה. א"נ וה' וגומר היינו הוא ובי' דינו. אי הכי אמאי כתיב פקיד' כלומר למה הוצרך לומ' פקד כבר פקידה זו הוזכרה במלת וה' הנזכר אלא ודאי זכירה הות מקדמת דנא ה"ג ולא גרסי' דא. כלומר שאף שהוא בכלל זה כנזכר עכ"ז מאחר שהבינה נתנה הבן הזה ע"י זכיר' ופקידה ת"ת ומלכות חזר והזכירם דרך פרט הזכירה בפ' ואת בריתי אקים וגומר ופקידה וה' פקד את שרה.
זהר א, דף קנט ע"ב רבי חייא פתח וכו' הא זכירה דאיהו לעילא דהא מזלא וכו' ה"ג ופי' כי זכירה היא ביסוד מלשון זכרות ונקר' מזל שממנו נוזל השפע אל המלכות. אתא על פקידה שהי' המ' שהי' בגלו' להוציא' משם. כגוונ' דא ויזכור אלהים וגומר כלומר היסוד שהו' הזכר נתייחד עם האלהים מלכות כדי לתת בן לרחל: כד"א ואזכור היינו היסוד עם המלכות הנק' ברית כנודע: ואיהי אמרת פקוד פקדתי כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורי' וכ"ש להתיר את אחרי' וא"כ איך אמר פקוד פקדתי אי איהי בגלות' היך אתחזי למשה הכא ואמרת פקוד פקדתי וגומר ה"ג כלומר לא מבעיא פקידה אלא אפי' מציאות התראות עצמה בנבואה לשום נביא לא הית' יכול' כ"ש שהיא תפקוד אחרים: אלא הכי אוליפנא שמשא וכו' כלומר כמו שהשמש שהוא הת"ת שיש בו ס' רבוא בחינות הוא מאיר בכל קצוות המלכות שהם ס' רבוא בחינות נקביות שהיא נקר' ארץ ואם הזריחה של השמש העליון כאן היא עומדת ג"כ בקצה האחר לפי שזריחתו מזרחת בה בכל קצוותיה ובחינותיה וכמ"ש וחיליה שלטא על ארעא בכל אתר. כן ג"כ המלכות כיוצא בו וז"ש כגוונא דא מלא כל הארץ שמאירה ומזרחת בכל קצוות הארץ כי כפי הכח שקבלה כך היא מאירה ומזרחת א"כ לא יצדק לומ' אם היא במצרי' איך היתה מדבר' עם משה במדבר בסנה אין זו קושיא כי בזמן שב"ה קיים מלא כל הארץ כבודו דא ארעא קדישא וממנה משגחת לכל העולם ובזמנא דגלותא אסתלקת ומשם מגינה לכל ישראל.
זהר א, דף קנט ע"ב ות"ח וכו' הכריח עוד הענין ואמר שכינתא לתתא היושבת ושוכנת על י"ב שבטי בני יעקב שכינתא לעילא שיושבת על י"ב שבטי עליונים י"ב בקר שתחת הים והים עליהם: וכדין אתכלילת שכינתא לעילא ותתא הרי כי בפעם א' כשנשלמו י"ב שבטים שרתה שכינתא עליהם לעילא והם נעשו מרכבה אליה וכמו כן שרתה וישבה על י"ב שבטים העליונ' י"ב בקר והכל בפעם א' ובזמן א' הרי בפי' כי היא ממלא' כל העולמות כלם ולמעלה ולמט' ובכל קצות הארץ: וע"ד בזמנא דישראל בגלות' לתתא וכו' ה"ג כלומר להיות שהיא מלא כל הארץ כבוד' ושוכנת בתחתולים ובעליונים כשישראל בגלות לתתא שאז אינ' מתוקנת למט' בי"ב שבטים קדושי' כמו כן לא אתתקנת למעל' בי"ב עליונים וז"ש לעיל' הכי נמי לא אתתקנת: ודא הוא בגלותא וכו' כלומר זהו שאנו אומרים שהיא בגלות עמהם כי למעל' לא שייך גלות אלא בבחינ' זו שאינ' מתתקנת למעל' בי"ב עליונים וי"ס דגרסי ודא הוא גלות' עמהון דישראל כלומר מה שלא נתקנ' לעיל' זו היא גלות שלה: במה אתתקנת כלומר עתה בזמן הגלות על מה שוכנת כדי להגין על ישראל ותירץ משל למלך וכו' נטל כובין ודרדרין היינו הקליפות א"נ ע' שרים כשושנה זו שהיא יושבת בין החוחים כי להיות ישראל בגלות תחת ממשלת העמים השכינה מתלבשת באותם השרים השולטי' עליהם כדי להגין על ישראל ונקר' כן לפי שעוקצים לישראל כחוחין וכ"ביכול השכינה נעקצת ג"כ ומצטערת בצערן של ישראל: הה"ד וירא מלאך ה' וכו' לפי שהיו ישראל בגלות מצרים והוא נק' מלאך ה' כנזכר בפ' בלק: פקוד פקדתי אתכם וגומר זו הוא הקושי' שהקש' לעיל אלא אגב תירוצי' נמשך בדרוש לתרץ הקושי' האחרת שהקש' ועתה חזר להקשות קושייתו הראשונ' ולתרצ': מאן דלא קיימ' ברשותי' וכו' כמו כן השכינה שלא הית' ברשות' אלא ברשות אחרים בגלות מצרים. אלא פקוד מלעיל' כלומר השכינה שהיא לעיל' השוכנת בעליונים כנז' שהיא הנק' פקידה היא פקדה את ניצוץ שכינת' שנתפשט' למט' במצרים כנזכר ולכך אף שהית' במצרים והית' בגלות דברה עם משה במדבר מתוך הסנה כי הי' מצויי' בכל מקום והרשות בידה ופקיד ועביד.
זהר א, דף קנט ע"ב מ"ט בגין דהאי זכיר' הות עלה וכו' כלומר הגם כי מלא כל הארץ כבוד' עכ"ז ענין הגאול' אינה תלוי' בה בשלמ' המכות היו בידה כי היא בעלת הדינין כנודע אבל הגאול' היא ביסוד כי המלכות נקר' גאול' ע"ש היסוד כנזכר בפ' אמור א"כ הדרא קושי' לדוכת' מה פקיד ומה עביד וז"ש מ"ט וכו': והשיב בגין דהאי זכיר' הוות עלה וכו' כלומר הכח הזה שאמר' המלכות פקוד פקדתי הוא לפי שכבר נתייחד עמה היסוד שהוא הגואל והשפיע בה כח הגאול' וקרינ' בה פקיד ועביד: מקדמת דנא כלומר קודם פסוק פקוד פקדתי אתכם כתיב פסוק אחר דזכיר' דכתיב וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם וגומר ועליו אמר ואזכור את בריתי כלומר כבר זכרתיו מקדמת דנא: ובג"כ אמרת לבתר פקוד פקדתי כלומר אחר שהזכיר' אתמנ' עלה ונתייחד עמה באותו הכח אמר' השכינה לבתר פקוד פקדתי עכ"ל הרא"ג ז"ל.
זהר א, דף קס ע"א חד דמברך האמצע שהוא הת"ת.
זהר א, דף קס ע"א ותרין יתיבון ליה ימין ושמאל המסכימים עם הברכ' שמברך הת"ת.
זהר א, דף קס ע"א באורייתא שהיא עצמה הת"ת אפי' תרין שהם רמז לימין ולשמאל מספיקין כג' לברכה אחר שהתורה היא משלמת עמהם.
זהר א, דף קס ע"א זכירה ופקידה לביש בחיצונים אמנם בלי ספק הכוונה כי המציאות העליון הוא בציור הטוב והרע למעל' אמנם הטוב יצוייר בקדושה מחמת מעשה התחתונים והרע יעשה פגם אפי' בקדושה כאו' והרע בעיניך עשיתי ולכך יקשה מעש' התחתונים למעל' כאו' צור ילדך תשי ובהיות למט' אל התחתונים זכירתם לרעה או פקידתם לרעה יהי' ע"י המשכת הפגם ההוא דין לחצונים שהם המקטרגים על החוטא ולכך יזכרוהו החצונים או יפקדוהו על מעשיו וימשיכוהו שפע דין עליון ולכך הפקידה לביש והזכירה לביש עם היות שיהי' ע"י הקדושים כדפי' עכ"ז יצמח מן החצונים לעורר הדין והפגם ויצמח מן התחתונים החיצונים ממטה למעלה ויצמח אחר שנשפע להם דין מן החיצונים למטה ולכך יתייחס הזכירה הרעה והפקיד' הרעה לחצונים. ונודע שהם זכר ונקיב' סמאל ובת זוגו וכאשר הפגם יהי' מגיע לעולם הנקבה יהי' ההתעוררות מהחצונים למעל' ע"י הנקבה ויהי' פקיד' לרעה וכאשר יהי' ההתעוררות מהזכר זכיר' יהי' מפני הפגם שהי' בסוד הזכר למעלה והכל תלוי זה בזה וכמו שבקדושה הפקיד' והזכירה ענין א' כך החוצה הפקיד' והזכירה ענין א' שאי אפשר שיפעול הזכר אלא ע"י הנקב' ואי אפשר שתפעול הנקב' אלא מכח הזכר וז"ש רזא דמהימנותא דכר ונוקבא רזא דא וכן החיצוני אמר רזא דסטרא אחרא דקיימא ברזא דאלדי"ם אחרים וגו' ואם יאמר זכיר' לזכר מפני שגבר הזכר על הנקבה וכן אם יאמר פקיד' לנקבה מפני שגברה הנקב' על הזכר.
זהר א, דף קס ע"א מהכא נפקין וגו' היינו מזכר ונקב' קדושים פנימיים שכל ההנהג' קדושה תלויה בהם. וכן אל החצונים וגו' מאן דחולקיה אתקיים וגו' הענין שהרי תחלתו מן הקדוש' אלא שיתקיים ויתחזק בה ולא יצא משם וז"ש ולא ירכין גרמי' דהיינו שע"י מעשיו ירד למטה דהיינו רובו ואשתזיב שלא נגע בה כלל ור' יהודה הוסיף מאן דיכיל לאשתזבא ששב בתשובה ממנו אחר שחטא וזכאין יותר אותם שעשו בו מלחמה ונצחוהו וזה שאמר לאשתזבא ולאגחא וגו'. מהרמ"ק זלה"ה.
זהר א, דף קס ע"א והרח"ו נר"ו כתב. יש גורסין חד לברכא ותרין לאתבא וגו' אבל לפי גרסת הדפוס יתפרש כך כי הנה ב' מיני ברכות הם שאר ברכות חד מברך וחד דאתיב אמן סגי אבל בברכת המזון בעי חד לברכא ותרי לאתבא והטעם הוא כי ברכת זימון היא ברזא עילא' ברזא דבינ' כנודע ולהכי מברכינן באורח סתים שאכלנו משלו כנז' בפ' בלק ולכן גדלה מעלתם וז"א וברזא עילא' כדקא יאות ברזא דתלת כי עד עתה דיבר בשאר הברכות והשתא אמר דברזא עילא' הוי ברזא דתלת שהוא בברכת המזון.
זהר א, דף קס ע"א ות"ח בר נש כד צלי צלותיה וגו' יש שפי' כי לא יאמר בסתם זכירה זכרני רק זכרני לטובה וכמ"ש אח"כ דעזרא דאמר זכרה לי אלהי לטובה ולשתבשו בזה רק הכוונה לומר שלא יזכיר את עצמו בלשון יחיד אלא בשיתוף רבים כמו השונמית שאמרה בתוך עמי אנכי יושבת כי יקטרגו בו אלא אם הוא חסיד גמור כעזרא שאפי' שאמר בלשון יחיד לא אענש. עכ"ל:
זהר א, דף קס ע"א והרא"ג זלה"ה כ' כגוונא דא וה' פקד את שרה כנזכר לעיל וה' כל השם כלו קודם ואח"כ פקד את שרה הרי הזכיר' קודמ' לפקיד': אבל הכא רחל וכו' שלא נזכר בה פקיד' אלא זכיר' וכלא בזכיר' איהו כלומר כלול הוא בזכיר' שאחר שיש בה הזכיר' יסוד כנזכר ממיל' הוא הפקיד' כי אין הזכיר' פועלת כי אם ע"י הפקיד' ולכך אינ' צריכ' להזכר כי באתר דדכור' נזכר נוקבא לא סלקא בשמא כי ממנו הכל: וכולא ברזא דמזל' ר"ל כי כל מה ש ביסוד כלא הוא ברזא דמזל' בינה כי היסוד הוא כולל כל האצילות כלו ואין צריך לזכור הבינה: כמה דכתיב הבו גודל לאלהינו כלומר נתעסק באוריית' ונברך עלי' קודם כמו שהדין נותן: א"ל אלו הוינא תלתא וכו' כלומר בשלמ' שנעסוק בתורה הכי נמי אבל שנברך קודם לא מסתבר לי דאלו הוינ' תלתא יאות הוא דחד יימא הברכ' ותרין יתיבו אמן אבל מאחר שאין אנו אלא שנים נעסוק בחורה ולא נברך: א"ל הני מילי בברכאן כלומר בשאר הברכות בגין דידכר וכו' אבל באוריית' אפי' יתרי יתבי וכו' שאפי' שנים שיושבי' לעסוק בתורה יכולים לברך וא' יענה אמן אחר חבירו וז"ש אפי' תרי יתבי יהבו רבו ותוקפ' בשבח' דאוריית' כלומר שבח הברכה שמברכין להקב"ה על התורה: א"נ נוכל לפרש כי מה שאמ' א"ל אלו הוינא תלתא יאות וכו' אינם דברי ר' חזקיה אלא הכל דברי ר' יהודה וכאלו אמ' נתעסק באוריית' כמה דכתיב הבו גודל לאלהינו ועוד א"ל זה ר' יהודה אלו הוינ' תלתא יאות כלומר אנו עלינו נאמר הבו גודל לאלהינו אבל יותר טוב הי' אם היינו ג' דחד יימא דברי תורה ותרין יתיבו לי' על דבריו להודו' לו או להקשו' לו. וחזר ר' חזקי' ואמר לו כי אינו טוב יותר בהיותם שלשה כי מה שנאמר שצריך ג' הוא בברכות בגין דידכר חד שמא דקב"ה וכו' הה"ד כי שם ה' אקרא כלומר שם מתקיים כלהפסוק כלו דחד ידכר וכו' דהיינו הזכרת השם שבברכ' ותרין יתיבו אמן אפי' תרי יתבי קא יהבי רבו וכו' ה"ג. כל רזין דברכן הכי איהו חד לברכא ותרין לאתב' בגין דיסתלק שבח' דקב"ה ברזא דתלת' חד דמברך ותרין דאודן ודא הוא קיומא וכו' כך היא הגיר' הנכונ' וכן נמצא בס"י נושן. ודא הוא קיומא דברכאן היינו עניית אמן והו' מלשון חוזק וקיו' כמו ותקעתיו יתד במקום נאמן כי בלא עניי' אמן אין הברכ' משובח ונגמרת כי בעניי' אמן נגמר הייחוד ולכך גדול העונ' אמן יותר מן המברך. בגין דאיכא זכירה ופקיד' לטב ת"ת ומ' וכנגד' בתמורו' יש זכיר' ופקידה לביש שהם סמאל ונחש זכר ונקבה של הקליפו' וז"ש אלין אינון רזא דסטר' אחרא וכו'. ואלין לקבל אלין כי הקליפ' היא כנגד הקדוש' גם זה לעומת זה וגומר. מהכא נפקי כלומר מהני זכירה ופקידה לטב שהם ת"ת ומ' נפקין וגומר. ומהכא דהיינו זכירה ופקידה לביש נפקין וכו'. מאן דחולקי' אתקיים וכו' כלומר שעומד בקיום ובחוזק בסטרא דקדוש' ואינו מטה עצמו לסטרא אחרא ואם ח"ו הטה עצמו קצת שיודע להציל עצמו מהם קודם שיטבע בעמקי טומאתם וז"ש וישתזיב מנהון. זכאה מאן דיכיל לאשתזבא וגומר וזכאין צדיקיי' דיכלין לאשתזבא מנייהו ולאגח' וגומר. כלומר אשריו כל מי שבא עבירה לידו וברח וניצל ממנה כי הוא דבר גדול אבל אשריה' של צדיקים שעושים יותר מזה שיודעים לינצל ממש ונלחמים עמו שממש היו מכניסים עצמם במקום נסיון כדי לכבוש את יצרם ולהלחם עמו כמו פלטי בן ליש ובועז וכיוצא בהם. א"ר חזקיה במה כלומר במה ילחם האדם עם יצה"ר פתח ואמר וכו' לאגחא ביה קרבא ולשלטאה וגומר כי כן דרך הלוחמים והמתאבקים זה עם זה מי שיודע לעשות מלחמ' מכה חבירו ופוצעו וזהו לאגחא ביה קרבא ואח"כ אינו נרצה ומפוייס בזה אלא להפילו ארצה ולהורגו וזהו ולשלטא' עלוי ובכל זה צריך שיהי' נשמר מהאויב שמא יכהו ויפילהו באיזו תחבולה בעודו עליו וז"ש ולאשתזבא מיניה וכך צריך האדם לעשות עם יצרו הרע להלחם עמו בחזקה ולא יתפייס במעט אלא צריך להכניעו ולהשפילו עד העפר וזהו לשלטא' עלוי שיהי' עבד לו ונכנע תחתיו ובכל זה צריך ליזהר ממנו וזהו ולאשתזבא מיניה כי הוא זקן וכסיל. א"כ אם ח"ו ישלוט עליו שידע לאשתזבא מיניה וזהו כי בתחבולו' תעשה לך מלחמה וכו'. בגין ההוא סטרא דיליה היינו כח הטומא' שבתוכו שהיה מסייעו. ברישא וסיפא בבכורה ובברכה כדמפרש ואזיל. ורישא וסיפא כגוונא חד כמה דכתיב וגו' ה"ג ולגירסת הספרים ג"כ הכל ענין אחד כי אותיות בכורתי הוא כאותיות ברכתי ודא כגוונא דא בגין לשלטא' עלוי באורח מישור כי בכ"ר שבמלת בכורה הוא בדרך מישור דאלפ' ביתא אבל ברכה הוא בהיפוך לזה רצה יעקב להתחכם כנגדו וליקח הבכור' קודם ואח"כ לקח ממנו הברכה. כדקא חזי לי' כי כן הוא יעקב אחוז בת"ת בקו היושר המבריח מן הקצה אל הקצה א"נ באורח מישור ר"ל שלקח הבכורה קודם כדי שיהי' קדו' ומוכן לקבל אח"כ הברכ' כדי שיחול הברכ' בעצם ובזה התחכם כנגדו כי אותם הברכות היו ראויים לבן הבכור אבל עכשו שכבר לקח הבכור' א"כ דרך מישור וראוי אליו הברכ' וזהו כי בתחבולות תעשה לך מלחמה. לא יימא עליה זכרני וכו' כלומר לא יאמר זכרני סתם אלא זכרני לטובה כדלקמן שלא יתעוררו עליו זכירה ופקידה לביש. א"נ לא יימ' זכרני לשון יחיד וגומר שבזה גורם שנזקקין עליו אותם זכירה ופקידה לביש ויאמר על מה זה בוטח בואו ונראה מה מעשיו: עכ"ל הרא"ג ז"ל: