זהר א, דף קפג ע"א ת"ח כמה דרגין וגו' מהם יצירה ומהם עשיה והם משתלשלות אלו מאלו עד אין מספר ואינם חלקי העולם להיותם אלו כאן ואלו כאן שרים במציאותם שאינם גיוס אמנם הם רוחניות שהם משתלשלות זו למטה מזו והם זו על זו כסדר העלולים אלו מאלו ולכך הם דרגין לדרגין אלו לצורך אלו וכיוצא.
זהר א, דף קפג ע"א וכלהו קיימי דא על דא כגלדי בצלים במשל הגשמי ולא לבד יהיה על מציאות הסוגים כגון היצירה על העשיה לבד אלא אפי' על פרטי האישים הם דרגא על דרגא ולא תאמר שיש ריקות ביניהם שאין דבר ריק אלא דא לעילא מן דא מקום שסיים זה מתחיל זה באין ריקות כלל ועם היותם כך לא יחוייב שיהיו יונקים התחתון מן העליון אלא נשתלשלו כסדר השתלשלותם אמנם יניקתם כלהו ינקי כדקא חזי לון ימצאו שני מדרגות זו למעלה מזו והם בפעולות שונות לפי יניקתם זו יונקת מן הדין וזו מן החסד וז"ש אלין מימינא ואלין משמאלא וא"ת א"כ מה טעם קשורם אלו על אלו נראה בלבול הסדר אחר שכל א' יונק מסבתו העליונה או מקום יניקתו א"כ למה ישתלשלד זו מזו לז"א שהיא החכמה האלי"ת וכלהו אתמנין אלין על אלין שהעליונה שולטת על התחתונה כדי שישלוט הדין על הרחמים והרחמים על הדין לצורך ההנהגה והיינו או' כולא כדקא יאות וזה טעם לספירות ממש שהם חסד על גבורה וגו' והדין אינו עם הדין אלא הם משתלשלות בדרך א' ויונקות בדרך אחרת כדפי'.
זהר א, דף קפג ע"א תרין דרגין וגו' נצח והוד.
זהר א, דף קפג ע"א בגו אספקלריא דלא נהרא מלכות שהיא נבואת כל הנביאים ויש מדרגה למטה מזו והיא מראה בחלום דהיינו חד משיתין בנבואה והיינו המלכות מקום הנבואה למטה ממנה כסא למטה מכסא היכל קדש הקדשים דהיינו מטטרון הם ג' מדרגות למטה ממטטרון היכל הרצון ובו מיכאל אוריאל גבריאל נמצא גבריאל מדרגה ששית לנבואה מהמלכות וכל מדרגה כלולה מי' הם ששים והחלום בעשירית אחרונה מגבריאל והנבואה בנצח והוד ראשונה מהמלכות נמצא חלום א' מששים בנבוא'. ויש לפרשו בדרך אחרת שהנבואה מנצח והוד במלכות ונתלבשו בהיכל נוגה ועצם השמים ולבנת הספיר ורוח הקדש מבחינת התלבשם יחד אמנם החלום מההיכלות לבד ולפעמים מבחוץ מבחינת התלבשות המדרגות עד החיצונים. אמנם החלום הכשר לכשרים הוא מההיכלות עצמן וכשתמנה כמה מדרגות בין נביא לחלום תמצא ששה מדרגות דהיינו נבוא' מאצילות חלום מההיכלות התחתונות שהם נוגה ועצם השמים כדפי' נמצא שיש בין זה לזה מההיכלות ארבעה דהיינו זכות ואהב' ורצון וקדש הקדשים והכסא חמשה והיינו החלום בששית כדפי'.
זהר א, דף קפג ע"א כדיבו וקשוט דהיינו קשוט מן הטובים וכדיבא מן החיצונים.
זהר א, דף קפג ע"א ומלה מלכות שלטא על כולא וכפי מה שהפה העליון גוזר הוא עיקר ההכרע' וכאשר יפשרו אותו למט' יעוררו הפה העליון שיכריע לצד ההוא אמנם אין המלכות מבטלת דברי ב"ד עליון מכל וכל אלא מכרעת לצד אחד כך החלום צריך פתרון שהוא כעין הכרע' לצד א' ולכך אמר פשרא טבא דהיינו להכריעו לצד הטוב לצד הימין.
זהר א, דף קפג ע"א ור' יהודה פליג שאין הדבר תלוי בב"ד עליון אלא הכל מב"ד תחתון אפי' שיהי' מצד הקדושה ומדת המלכות דבור יכריע לכל צד שיטנו הדבור לכך צריך להטיבו בדבור טוב ולזה אמר כל חלמא אזלא בתר פשרא כל איזה פתרון שיהי'.
זהר א, דף קפג ע"א ת"ח כד סליק בר נש לערסיה. מטתו והיא תלויה אם יתקשר במטה הייחוד העליון ונמצא הוא במטתו הייחוד העליון אד"ם ומט"ה ואם לאו סמאל ולילית לכך בהיותו מייחד מתקדשת מטתו ומתטהר ונשמתו יוצאת במטה שלימ' וטהורה וצופה במדרגות טהורות.
זהר א, דף קפג ע"א בגין דבר נש נטיל. טעם למה מודיעין לאדם מה שעתיד לבא לעולם מפני שהאדם נוטל מחשבה על מוסר העולם.
זהר א, דף קפג ע"א בגין דהא לא מודעין ליה וגו' אהדר מה שפירש הנשמה יוצאת וגו' ואמר שאין החלום כמו שחושבין בני אדם שממש לגוף מודיעין אלא סוד הנשמ' מסתלק' ונקשרת למעלה והמלאך כח גבריאל מודיע מה שנשפע מתוך ההיכלות שהם סגורים בלילה ומודיע לנשמה שהיא מתהלכת מחוץ להיכלות והנשמ' בבואה אל הגוף מחתמת בדמיון האדם צורת החידה העליונ' ומשם יודע האדם החלום.
זהר א, דף קפג ע"א מאי שנא אותו דגרמו ליה קטיגורין וגו' ירצה ויוסיפו על ידי דבורם רע על החלום הוסיפו לו שונאים עליונים למעלה שעכבו חלומו הם פתרו לו לטובה אמנם היו מרבים המעכבים שאין לך אדם שיהי' לו שונאים מלמט' שאינם למעלה כפליים. מהרמ"ק ז"ל.
זהר א, דף קפג ע"א והרח"ו נר"ו כתב. ות"ח חלום דרגא חדא וגו' עיין פ' פקודי רמ"ז ב' ובסבא ועיין כי נביאי נ"ה דאצילות הנקרא אספקלריא דנהרא ומתגלים בירכין לחוד בנ"ה דבריאה הנקרא אספקלריא דלא נהרא והם תרין היכלין היכל נוגה וזוהר. ומראה הוא נ"ה דבריא' אספקלריא דלא נהרא המתגלים בנ"ה דיציר'. וחלום הוא בהיכל זוהר עצם השמים דבריא' הנק' ברכין המתגלה בברכין דיציר' ושם הוא גבריאל. גם ידעת שוקיו עמודי שש ו' פרקין דאית בהו ו' דרגין דנבואה נמצא כי עקב דהוד נק' חלום דרגא שתיתאה. עכ"ל הרח"ו משם האלה"י הרי"א זלה"ה. ועיין בס' אור הגנוז בס"ד:
זהר א, דף קפג ע"א והרא"ג ז"ל כ' ואע"ג דאתגזרת גזירה וא"כ לא הי' גורם הרחימותא אלא הגזיר' עכ"ז הא אוקמו' דבגין וכו'. מה כתיב ויראו אחיו שאולי לא היה ראוי להתחיל הגלות א"כ הגיע השעה הי' יכול להתקיים הגלות בנקל כמו שנתקיים ער עתה מלידתו של יצחק שמאותו עת נכנסו בכלל הגלות והיו שקטים על שמריהם אלא שהיו הולכים בארץ לא להם ומי גרם הגלות המר ההוא שמררו את חייהם וכו' הוי אימא השנא' ששנאו את יוסף בשביל שאהב אותו מכל בניו הרי שמעט האהב' שאהבו שעש' לו כתונת פסים מה כתיב ויראו אחיו וגומר וישנאו אותו וגומר ומשם נמשך שמכרוהו וגרמו הגלות.
זהר א, דף קפג ע"א ויחלום יוסף חלום וגומר ר' חייא פתח ואמר ויאמר שמעו נא דברי וכו' כמה דרגין לדרגין דהיינו עולם הבריא' הוא מדריגות לעלות לעולם האצילות ועולם היציר' לעולם הבריא' ועולם העשי' לעולם היציר' והם עולמות אלו למעל' מאלו כנודע וקדימ' זו הוא להיות' זו עילה לזו וז"ש דא לעיל' מן דא וכלהו ינקין אלין מן אלין כלומר מה שאני אומר דא לעיל' מן דא פי' הוא בבחינ' שאלו יונקים מאלו ר"ל שזו עילה לזו לא בדרך מעלת מקום כי הם רוחניים. כדקא חזי לון אמר שהיניק' הזו היא באופן נאות לפי שאין הרחק בין העילה והעלול בענין שהבחינ' האחרונ' שבמדרג' הראשונ' הוא קרוב' ודומ' לבחינ' ראשונ' של המדריג' שני' וכ"כ הוא בקירוב שלא יוכל ליכנס דבר אחר אפי' כנקוד' קטנ' ביניהם וכן לכל המדרגות אבי"ע שמסתעפי' מעיל' לעלול ובזה תבו' הארת' באופן נאות כי פני העלה יאירו לעומת פני עלולה באופן. שע"י ההארה שתקבל העלול תחזור להיות עלה למה שתחתי' וז"ש וכלהו ינקין אלין מאלין כדקא חזי לון כלומר כראוי וכנאות להם שאור העילה תאיר אל פני עלולו בלתי שיכנס ריוח בין הדביקים ורוח לא יבא ביניה'. אלין מימינ' ואלין משמאל' יר' שבכל דרגין ודרגין מאלין ד' עולמות אבי"ע הנזכרים יש בהם מיימינים ומשמאילים לפי שהעולמות התחתונים הם אותם מעול' האצילות וכמו שבאצילות יש ימין ושמאל דהיינו מיימינים ומשמאלים כמו כן בעולמות בי"ע. וכלהו אתמנן אלין על אלין פי' שדרך המשמאלים הם בסדר עלה ועלול. שרוח לא יבא ביניהם כמו שהו' במיימיני' וז"ש וכלהו כלומר בין המיימינים בין המשמאלים כלהו אתמנון אלין על אלין בדרך עלה ועלול נמצאו השמאליים דומים למיימינים כלא כדקא יאות: מסטרא חדא מגו תרין דרגין וכו' תרין דרגין הם נצח והוד שהם מקור הנבוא' והקדים לקראם בלשון יחיד באומרו מסטר' חדא לאשמועינן דאע"ג דאינון תרין דרגין חד אינון לפי שפעולת שניהם אחת שכן נקר' כליות יועצות וכיוצא ששם א' מורה על שניהם ולכן אמר מסטרא חד מגו תרין. ואינון דרגין הוו אתחזיין פי' דאע"ג שהיו יונקים משם לא היו מתנבאים מתוכם כמו שהם במקומם אלא שהם היו מתראים בתוך מדת המלכות ושם היו הנביאים עולים לשורש נשמתם שנחצבו ממנה ושם היו משיגים נבואתם. דכתיב במראה אליו אתודע מלת אליו חוזר לכל נביא ונביא שהשגתו והודעו ית' הי' במראה דהיינו מדת המלכות כדמפרש ואזיל. כמה דאתמר דמרא' ל"ג בס"י. ולגירס' הספרים פשוט הוא והיא שהם פי' בפר' לך לך דף פ"ח ובפרשת ויצא דף קמ"ט דמראה היא מדת המלכות ע"ש דכל גוונין אתחזיין בה וכו' ואסמכוה להתם: חיזו דכל גוונין אתחזיין בגווה היינו כל המדות וכנה אותם בלשון גוונין על שם פעולתם שפעול' החסד היא מכונה בגוון חיוור וכיוצא בזה כנודע וכל אלו הפעולו' אינם מתגלים ומתראים אלא במדת המלכות. חד משתין בנבוא' כמה דאוקמו' בפ' ויצא דף קמ"ט בזוהר ובס"ת: ואיהו דרגא שתיתא' מאינון דרגין דנבוא' ה"ג ופירושו שמהנצ' שהוא מקור הנבוא' עד החלום הם שית דרגין והם נצח הוד. יסוד. מלכות. עולם הבריא'. עולם היציר' ושם בהיכלות בהיכל הרצון מקום החלום שהוא גבריאל בעל החלומות וכבר ידעת שכל המדות כלולות מעשר הרי שמנצח ועד המלכות ועד בכלל הם ארבע מדות הרי מ' וכן עולם הבריא' כלול מעשר הרי חמשים ועולם היצירה אשר גבריאל בתוכו הם עשר היכלות הרי ס'. א"נ שית דרגין נצח הוד יסוד מלכות מיכאל גבריאל שהם שני רגלי המרכב' של המלכות הרוכבת עליה' וכל א' כלול מי' הרי ס' נמצא שגבריאל הוא אחד מס' מהנבוא' ואפילו לגירסת הספרים אתי שפיר שמונה מהנצח כאומר מההוא דרגא וכו'.
זהר א, דף קפג ע"א ת"ח כל חלמא וכו' ובג"כ מנייהו קשוט וכו' ירצה ואם תאמ' אחר שאמרת שהחלו' מגבריאל איך אדם חולם חלומו' של תהו לזה אמר ת"ח כל חלמא דאיהו כדקא יאות מהאי דרגא שהוא גבריאל קא אתיא וזה דוקא כשהחלום בא ממנו בלתי תערובת שאר הדברים אבל להיות שהחלו' כשיורד עובר דרך הקליפות גורם התערובות ודברי תהו ושקר בחלום הזה אבל החלום מצד עצמו הוא נאות וראוי כנזכר וזה שאמר ועל דא לית לך חלמא דלא יתערבון עמה מלין כדיבין וכו'. ובג"כ מנייהו קשוט רוצה לומר מקצת החלום קשוט ומקצת כדיבאן. בגין דאית בי' בחלמא פי' היינו גבריאל שממנו בא החלום. כדיבו וקשוט שכן בהיכלו' היינו סביב להם במדורין מסבבים הקליפות דהיינו כדיבו וההיכלות בעצמם הם קשוט באופן שבחלום זה יש כדיבו וקשוט ומלה דהיינו מדת המלכות הנקרא מלה ודבור שלטא על כלא. ובג"כ בעי חלמא פשרא טבא שכשהפותר פותר לטוב מעורר למעל' אותו הצד הטוב וקשוט. וכשהוא להפך להפך וזהו כל החלומות הולכים אחר הפה רוצה לומ' הפה מלכות שהיא הפה המדברת והפותר' והיא כנגד פה הפות' החלום למטה ולכך צריך הפותר לפתור אותו בפתרון טוב. רבי יהודה אמר נראה לפרש שרבי יהודה סבר שכל החלום בא מגבריאל ואין לקליפה בו שום תערוב' ואפילו שיהי' בחלום כדיבו הכל נמשך מגבריאל והאד' הוא הגורם שיודיעוהו כזבים שגבריאל מחלים לאדם כפי הרהורין דילי' כדלקמן וזה שאמר בגין דכל חלמא מדרגא דלתתא רוצה לומר כל החלום דתנא קמא אמר לית לך חלמא דלא אית בי' מהאי גיסא ומהאי גיסא ורבי יהודה פליג עליה ואמר דכל חלמא הוא מדרגה דלתתא. א"נ לעיל לא אמר תנא קמא אלא על דרך הפשט ומלה שלטא דקאמר רוצה לומר כח הדבור מעורר הצד הטוב ולכן כל החלומו' הולכ' אחר הפה אבל ר' יהודה פירש הדבר ע"ד המדות ואמר בגין דכל חלמא מדרגא דלתתא דהיינו גבריאל ודבור שלט' היינו מדת המלכות הנקרא דבור כנודע. לאמלכ' עליה מלכות' דשמיא היינו קריאת שמע שבמה שאומר ה' אלהינו שבזה מקבל עליו עול מלכות שמים. כפום אורחיה אם הוא הלך באותו יום בדרכי יושר אזלא בתוך היכלו' הקדוש' ואם הלך באורחו' עקלקלו' אזלא בתוך החיצונים כל א' כראוי לו. כפום אינון הרהורין כמו שמצינו בנבוכדנצר אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו וכההוא ששאל את ר' פלוני מה אני עתיד לחלום הלילה שיבא וכו'. בגין דבר נש נטיל אורחא דתוכחי עלמא כלומר בא לו החלום כפי ההרהורים כי היכי דיטול אורחא דתוכחי דעלמא דהיינו להרהר בהרהורים טובים כדי שיראו לו בחלום. בגין דהא לא מודעין וכו' לכך מורים לו בחלום כפי אותם הרהורים שהרהר ולא בהקיץ לפי שבהיותו בגופו א"א לגלות לו שהדברים הרוחניי' הם משוללים מגוף וגשם ולא יוצדק גשם ורוח יחד אלא מלאכא אודע לנשמתא וכו'. א"נ שכמו שהרהור הוא רוחני ר"ל במחשב' כך מגלי' לו ברוחניו' דהיינו לנשמתו בשעתא דנפיק מגופא: ות"ח חלום דרגא חדא היינו גבריאל. מראה דרגא חדא היינו מדת המלכות. נבואה דרגא חדא היינו נצח והוד ואף שהם שנים עכ"ז פעולת שניהם שוה לכל הדברים לכך נק' דרגא חדא. איהו גרים לסלקא הכוונה לומ' שהוא גורם שישתלק ממה שמורה החלום להפכו אם לטוב אם להפך א"נ שאם החלום יורה הקרבת התועל' בזמן קרוב פתרונם גורם שיסתלק לזמן הרבה וז"ש בסמוך וע"ד גרמו לי' לסלקא וכו' ובס"י ל"ג לי' אלא איהו גרים ליה עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קפג ע"ב דאלמלא אינון אהפכו ליה בגוונא אחרא וגו'. אמר כי יוסף הכניס עצמו בסכנ' להפך חלומו הטוב לרע כי החלומות הולכין אחר הפה ואמר לאחיו השונאין אותו שמעו נא החלום וגו' ואלמלא הם פתרוהו לרעה הי' מתקיים כפי פתרונם אלא זכותו היא שעמד' שפתחו פיהם לטובה ואמרו המלוך תמלוך עלינו ונתקיים כפי פתרונם ואז בראותם שיצא מפיהם הפתרון שלא כרצונם ומוכרח להתקיים על זה ויוסיפו עוד שנא אותו כי החלום מוכרח עתה להתקיים.
זהר א, דף קפג ע"ב ר' חייא ור' יוסי וגו' שאלו ממנו כי תנינן כל החלום בלתי פתרון דומה לאגרת ששולח האדם לחבירו ולא נקראת ואנו מסופקים בהבנת דברים אלו כי יש כאן ב' פי' או שנאמר שכמו כשהאדם שולח כתב לחבירו להודיעו כי פלוני יבא לביתו או איזה ענין וכאשר לא קרא את הכתב לא ידע מה שכתוב בתוכה אמנם אותו הענין שרצה להודיעו נתקיים רק שזה לא ידעו מחמת שלא קרא את הכתב. או אפשר שדומה למי ששלח כתב אזהרה לחבירו לומר עשה סחורה פלונית ותצליח וכיון שלא פתח הכתב ולא קראו לא ידע להזהיר ולא נתקיים מאמר הכתב. ותירץ כי כיון שאין החלום רק בכח עליון שרוצים להודיעו אותו ענין העתיד א"כ החלום אינו בטל כי הוא תלוי בכח עליון אמנם הוא שלא ידע להזהר אך החלום בהכרח מתקיים כי הוא גזרה עליונית ובפרט במה שידענו מדרגות החלום היכן היא שהוא בהיכל הזוהר כנז' פ' פקודי דף רמ"ז סוף ע"ב. ואמר יתר על זה כי אין שום דבר הווה בעולם עד שמכריזין אותו למעלה ומשם מתפשט אל הנביאים בזמן שיש נביאים ואם לאו לחכמים ואם לאו בחלום ואם לאו עוף השמים יוליך את הקול. והובא זה כאן למה שקדם לעיל מענין הפתרון וגם כי אם אחי יוסף היו מכוונים לפתור החלום באופן אחר לא היה החלום מתקיים אמנם השי"ת אנה בפיהם שיאמרו הפתרון המלוך תמלוך וגו' ולזה סמך שאלה זו שהיא מענין ההוא:
זהר א, דף קפג ע"ב וילכו אחיו וגו' הק' ב' קושיות א' ריבוי הא"ת ועוד היותו נקוד ותירץ כי להיותן עשרה שרתה עליהם שכינה והנה ריבוי האת הוא לרבות השכינה וענין נקוד הוא להורות שלהיותם עשרה שרתה עליהם שכינ' כי הנקודה מספרה עשר' ואין לתמו' אם יש ב' נקודות כי שם נקודה חדא היא ועוד כי ב' נקודות לב' אותיות וא"כ אין בכל אות רק נקוד' אחת. וז"א מאי את נקוד ר"ל ב' שאלות הן א' מאי את כי לרעות צאן מבעי ליה ועוד היותו נקוד. ולקושיא ראשונה שהיא רבוי האת אמר לאסגאה שכינתא. ולהיותן עשרה נקוד מעילא. ולרמוז כי שכינה היתה בעצתם לסבב גלות מצרים. ובזה תבין מה שהאריך לשון להביא איך אינן אלא עשרה כאומרו
זהר א, דף קפג ע"ב בגין דאינון היו עשרה וע"ד נקוד וגו' וההכרח הוא כי לא מצינו שנשאר בבית רק יוסף ובנימן בני רחל כי הנה יוסף אח"כ הלך לראותם ובנימן היה קטן כמ"ש והקטן היום את אבינו נמצא כי אלו להיותן בני אם א' לא נמצאו באותה עצה רק העשר' לבדם כי בהכרח שנשאר בנימן לשמש את אביו אחרי הליכת יוסף ובזה האמור נתבאר תירוץ קושיא א' שהיא איך השכינה לא גלתה הענין ליעקב אמנם להיות שהיו עשרה והטילו חרם והשכינה שרויה ביניהם לכן לא גלתה הענין וזה אמרינן ועד דאתגליא מלה דיוסף וגו'.
זהר א, דף קפג ע"ב ואי תימא דשכינתא וגומר הוקשה לו כי הנה איך אמר דריבוי האת מרבה השכינה כי איך תשרה השכינה על עון גדול ההוא לז"א כי ודאי שרתה עליהם כי צדיקים גמורים הם וכולם נק' שבטי י"ה כנז' ששם עלו שבטים שבטי יה והם קיום כל העולמות אמנם הטעם נתבאר לקמן כי השי"ת סבב סבה זו לגלות מצרים כנזכר לקמן. והואיל ואתא לידיה רצה לבאר פסוק ההוא עם המזמור כדי להורות גודל מעלת השבטים וביאר פסוק שמחתי וגו' הנר' ק' לכאורה כי מי זה יתהלל באו' כי ישמח בעליית האנשים לב"ה ולמה לא ישמח במצוה גדולה כזאת אמנם הכוונה כי עם היות שהי' בנין המקדש סבה אל מיתת דוד כי לא בימיו עתיד ליבנות וא"כ בהתפלל העם שיבנה בית המקדש בזה תלוי מיתתו וא"כ הי' לקחה דאגה בעת ראותו מתפללים על בנין המקדש לז"א כי אדרבה היה שמח שמחה גדולה בזה ולא חשש אל מיתתו התלויה בבנין ב"ה כי הנה ב"ה דבר גדול הוא ולכן ביאר וסיפר בשבחיה ואמר ירושלם וגו' הכוונה כי הנה עשה הצעה אל דבריו בפי' הפסוק ולכן הביא לשון אותה תוספתא שהוא תנן עביד קב"ה ירושלם וגו' פי' כי שני ירושלם הם א' עליונה וא' תחתונה וזו מכוונת לזו כד"א מכון לשבתך וגו' פי' כי זה מקדש אשר כוננו ידיך הוא מכוון נגד שבתך דאל תקרי מכון אלא מכוון. ופי' עתה הפסוק כי הנה ירושלם הבנויה ע"י שלמה ועזרא מעשה בני אדם שלטו בהם בני אדם אמנם ירושלם הבנויה על ידו ית' כמשז"ל דעתיד להוריד השי"ת את ירושלם בנויה מלמעלה ואז לא תשלוט בהם אומה ולשון ולכן קראה ירושלם הבנויה ר"ל שלא יצטרכו בני אדם לבנותה כי בנויה היא ע"י השי"ת וז"א ובג"כ הבנויה. ואמ' כי אותה ירושלם הנה היא רומזת אל מלכות והיא כעיר שחוברה לה ר"ל היא דומה ממש זאת ירושלם כמו אותה העיר אשר חוברה ונתחברה לה שהיא בינה אם מלכות אשר נתחברה לה עם מלכות וזה יהי' לעתיד ב"ה ובזה יתורץ מה שלא אמר שחוברו יחדיו כי שניהם יתחברו יחד אמנם אמר שחוברה לשון יחיד ר"ל כי אימא שהיא בינה היא תתחבר ותרד למטה אצל מלכות בתה ותתחבר עמה ולז"א שחוברה לשון יחיד ולשון נקבה המורה על בינה שהיא תתייחד עם המלכות לעתיד ב"ה ותסכך האם על הבנים:
זהר א, דף קפג ע"ב שם עלו שבטים וגו' או' ששם עלו ר"ל בירושלם הנזכרת והכוונה כי הם תקונא דילה ולכן הם קיומא דעלמא כנזכר פ' ויצא דף קנ"ז וקנ"ח ובהרבה מקומות והם קיום עה"ז ועה"ב כד"א עדות ליש' שהוא יש' סבא: אמנם אפשר פי' אחר והוא מ"ש פ' ויצא ופ' ויחי דף רמ"א ע"א כי כמו שיש י"ב שבטים במלכות הנק' עלמא תתאה כך יש י"ב שבטים בעלמא עילאה עלמא דדכורא והם ו' קצוות כל א' כלול משניהם הם י"ב תחת לאה אם הבנים וז"א כאן כי כמו שהם תיקוני עלמא תתאה דנוקבא כן הם תיקוני עלמא עילאה דדכורא ולכן נק' עדות ליש' וזה תבין מדף רצ"א ורצ"ב בהאזינו כי עדות בהיפוך דעות והסוד כי אל דעות ה' הוא סוד הדעת העולה למעלה בייחוד אבא ואימא במוחא והדעת היורד למטה בגופא בדעת חדרים ימלאו הם חדרי הגוף והוא סוד ו"ו העולה י"ב נמצא כי י"ב שבטים הם עדות ליש' סבא וז"א ליש' דייקא שהוא סוד הדעת וסוד ב' ווי"ן דיש' סבא הרומז לוא"ו שבשם כזה ו"ו נמצא כי סוד השבטים הם להודות לשם ה' היא מלכות הנקרא שם ה' כלומר כי מתוך י"ב השבטים שלמטה ממנה הנק' הכפירים שואגים לטרף וע"י י"ב שבטים דלעילא יש לה שפע וז"א להודות לשם ה' וז"א לאודאה שמא דקב"ה בכל סטרין ר"ל כי למעלה ולמטה יש שפע הנק' הודאה לשם ה' והסוד מודים בכריעה להוריד השפע בהודאה: וזה הענין נז' פ' ויחי דף רמ"ד ע"א איך שואגים הכפירים לטרף עיין שם עכ"ל הרח"ו נר"ו:
זהר א, דף קפג ע"ב והרמ"ק כתב. לאסגאה עמהון שכינתא. ועם היות שסתם מלת א"ת שכינה כאן שהיתה עצתם עון הוצרך לנקוד א"ת והוצרך ר' שמעון לכמה הכרחיות וז"ש ואי תימא וגו':
זהר א, דף קפג ע"ב כלהו צדיקי וחסידי וגו' ומה שעשו עם היות שנחשב לעון. היתה לשם שמים וגדולה עבירה לשמה כי היה נראה להם שאדרבה יטעו יותר אם לא יעשו ויש פנים לפשט ממש שע"י דבתו רעה ח"ו יתרחקו מדעת אביהם ויפסלו מזרע מטה שלימ' כדרך שנתרחק ישמעאל מלב אברהם או עשו מלב יצחק וימצא יעקב מרחיק בניו מן הקדושה ונותן דעתו על יוסף ויברכהו בברכת אברהם וברכת הארץ וכולם נדחים מחלק הקדושה ונותן דעתו עליו ודבר זה הוא שקול ככל המציאות כולו ולכך ראוי שידחה א' מפני י"א ויש פנים אחרים כדלקמן. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קפג ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ובגין כך ויוסיפו עוד שנא אותו כלו' נתוסף עליו השנא' לפי שאחר שהוא שאל מהם שישמעו חלומו להם קפצו ופתרו החלום לטוב לפי תומם אח"כ חזרו בהם ואמרו מה זאת עשה לנו האיש הזה לשאול ממנו שנשמע חלומו שע"י כך באנו אנחנו בעצמנו לפתרו לטובה וזהו שנא אותו. דהא ההוא חלמא חילא תליא עליה ולכך מחזר אחר החלום לקיימו. והא אתמר בוא"ו גרסי'. וכלא בגין דכתיב כלו' וכל זה אני דורש מכח הפסוק דכתי' כי לא יעשה וגו'. אע"ג דנבואה לא שריא דקדק מ"ש ז"ל יצאת בת קול ואמרה א' יש בכם שראוי שתשרה עליו רוח הקדש אלא שאין הדור ראוי לכך וז"ש דנבואה לא שריא כלו' יש הגונים אבל מפני שאין הדור ראוי לכך לא שריא בהו נבואה וי"ג דגרסי אע"ג דנביאי לא שכיחי וכו' ורישא הוא דאצרכינהו למינקט הכי. ואי לא אתיהיב בחלמא כלו' ואי לא איכא חכימי אתיהיב בחלמא. א"נ ואי לא כלו' אם אינו מתגל' הדבר על ידי חכימי אתייהיב בחלמא ואי לא אתייהיב בחלמא בצפורי שמיא דהיינו בתנועת העורבים בהלוכם או בצפצופם כנז' בתיקונים ובכמה דוכתי:
זהר א, דף קפג ע"ב וילכו אחיו לרעות וגו'. לאסגאה עמהון שכינתא כלומר מדטרח רחמנא וכתב א"ת מיותר אתא לאשמועינן דאזלא עמהון שכינתא אבל לא שהם כיוונו לרעות אותה שאין דרך כבוד של מעלה לשתף שם שמי' עם הצאן ותו מאי לרעות שייך בה אלא שיעור הכתוב וילכו אחיו לרעות לצאן והיתה א"ת הולכת עמהם ממילא. לא שריא שכינתא עליה דיעקב לפי שעשו אומאה. ואי תימא דשכינתא לא אשתכחת עמהון לפי שאינה משתתפת בעושי עולה כמכירתו של יוסף וכל אותם הדברים זה לא תיקשי לך שכל אותו מעשה לא בא מידם אלא הכל היתה גזרת מלכו של עולם להוריד' בשעבוד הגלות שהי' לתיקונ' וכדי שיזכו לג"ע וזהו שדקדק בלשונו הקצר קיומא דכל עלמא לרמוז שהם גרמו קיום והעמדה לכל אותם העולמות שאלולי שנתקנו בכור הגלות היו נטרדים משני העולמות א"כ האל ית' סבב זה השעבוד על ידם. קיומא אינון לעילא ותתא מלת שבטי יה עדות קא דייק כדלקמן.
זהר א, דף קפג ע"ב פתח ואמ' שמחתי באומרים לי וגו'. וכדין עומדות היו רגלינו כלומר כשבבית ה' נלך כבר עומדות היו רגלינו בשעריך שא"א לילך בבית ה' אם לא עמדו בשערי ירושלם ואגב אורחין אתא לאשמועינן דקרא דעומדות היו רגלינו הם דברי דוד שהיו אומרים ישראל ומירושלים הבנויה הם דברי דוד עצמו כדמפ' ואזיל ונדחק לפרש כן לפי שהי"לל עומדות יהיו רגלינו. כדין ניסק ונקריב מלת עומדות קא מפרש שמשמעותי' מלשון עמידה מעומד ופי' כי העמידה בשערי ירושלם היה להעלות עולות וקרבנות להקריב' כשבית ה' נלך. ועכ"ד אע"ג הני תרי לישני קשו אהדדי דמלת ועכ"ד טבע הלשון הוא שחוזר למה שאמ' כבר ומלת אע"ג הוא נמשך למאי דלקמי' וי"ל דה"פ ועכ"ד שהיו אומרים אימתי ימות דוד ויקום שלמה בנו שהיה ראוי מפני הדברים הללו לידאג וליעצב שהיו מצפים מיתתי עכ"ז היה שמח והוסיף עוד ואמר ולא זו בלבד שבדברים הללו היה שמח אלא אע"ג שהיו אומרים דברים יותר מכוערים דברי חירופין וגידופין שהיו אומרים אימתי ימות סבא דא שהוא לשון חרפה והי' חרפה בלי שום נחמה לא כמו שהיו אומרים לעיל דרך כבוד אימתי ימו' דוד ויקום שלמה בריה שהוא דרך כבוד ודרך נחמה בקצת שבנו ממלא מקומו. אלא היו אומרים דרך קלון אימתי ימות סבא דא עכ"ז היה שמח והכונה שלפעמים היו אומרים לו כזה ולפעמים כזה ועל הכל היה שמח ולא היה משים לבו אל הדברים אשר ידברו והטעם למה. בגין ברי כלומר מאחר שבחרפתם זו היו מזכירים בני שימלא מקומי אעפ"י שלפעמים לא היו מזכירים אותו סוף סוף היה הדבר ידוע שיגמר הדבר ע"י בני לכך לא הייתי שם על לב וז"ש בגין ברי דהוו וכו'. ואפשר שזהו שאמר כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד כלומר שמחתי וגו' ואפי' שאני מת כי הכסאות לא יהיו אלא ליוצאי חלצי. למגמר פיקודא כי כבר התחיל אביו והכין לו הכל. תנן עביד קב"ה ירושלם וכו' הוא פי' לפסוק ירושלם הבנויה כעיר וגו' דקא מסיים ביה. דכתיב מכון לשבתך כמ"ש ז"ל מכוון וכו'. הבנויה דזמין קב"ה וכו' נראה לפרש שהו' פי' אחר בפסוק וה"פ ירושלם הבנוי' מידו של הקב"ה שעתידה לירד למטה היא כעיר הזאת של ירושלם של מטה שכבר מכמה ימים היא בנוי' למעלה ומחובר' לה לירושלם של מטה יחדו. לנחתא לה לירושלם מעילא ה"ג. שחברה שחברו מ"ל השתא אתי לפרש ע"ד הסוד ולכך חזר והקשה דאי כמה דאמרת לא הי"לל שחברה שמשמע שנתחבר מעצמה שאין הדבר כן אלא שהב"ה חברה לה מלמעלה וא"כ היל"ל שחיבר' והוה משמע שחברוה לה מן השמים. אלא דאתחברת אמא בברתא דהיינו בינה עם המלכות ולכן אמר שחוברה לה בתוספת ה' שהכונה דהיינו הבינה ה' ראשונה שחברה לה למלכות א"נ לה קרי ביה לה"א והרי שתיהן מיוחדות יחד ושיעור הכתוב מדבר דוד ע"ה ברוח הקדש לעתיד ואמר ירושלם הבנוי' דהיינו מלכות שאם תהי' בנויה ומתוקנת בקיבוץ בניה לתוכ' בשמחה אז תהי' במעלה גדולה כבינה שהיא עיר גדולה וזה לפי שחוברה לה יחדו שנתחבר' היא עמה דהיינו ה"א לה"א אחרונה לכן תהי' כאמה בתה. אלין אינון קיומא דעלמא פי' י"ב שבטים הם י"ב בקר שתחת המלכות שהם מקיימים את העולם בסוד עלייתם למעלה להכלל במלכות לפי שכל התפלות ועסק התורה הכל נחתם בהם ונכללים זה בזה ונעשי' כנקודה חדא ומדת המלכות מתקשטת בהם בסוד מ"ן ואז נשפע לה למלכות שפע ומזון לכל העולמות וז"ש ששם עלו שבטים הללו שם בירושלם העליונה שם עלו להכלל בתוכ' ובזה מתקיים העול' ומתתקן וז"ש ואינון קיומא דעלמא ותיקונא דעלמא שכשהעול' בדין וההיכלות נכללים זה עם זה בסוד הייחוד אז כל אנפין נהירין והעולם מתתקן. ולא תימא דעלמא תתאה בלחודוי כלומר לא זו בלבד שהי"ב שבטים הללו הם תיקונא דעולם התחתון מלכות בלבד אלא אפי' דעלמא עילאה דהיינו הבינה שכן י"ב שבטים של מטה הם רמוזים למעלה ראובן חסד וכו' כנז' בסבא וז"ש שבטי יה ר"ל השבטים שהם מרכבה וכסא לי"ה דהיינו חכמה ובינה. עדות לישראל לישראל דייקא דהיינו הת"ת בסוד הדעת הנקרא ישראל סבא המייחד בין חכמה ובינה. בגין דאינון קיומא לתתא סהדותא אינון לעילא כלומר מי הכריחני לומר שרמוזים י"ב שבטים למעלה ודאי אותם השבטים שהם למטה מהמלכות הם המעידים לאותם שלמעלה וז"ש בגין דאינון קיומא לתתא וכו' כלומר אותם שהם קיום למטה שהם י"ב בקר שתחת הים הם סהדותא לעילא כי כל הדברים שלמטה בהיכלות הוא דבר הנחתם מלמעלה שאין דבר למטה שאין לו שורש למעלה והכי שיעור הכתוב ששם במלכות עלו שבטים שהם י"ב בקר להיותם נכללים עמה והם עדות לישראל לאותם הנקרא שבטי י"ה שהם הי"ב הרמוזים באצילות. לאודאה שמיה דקב"ה בכל סטרין שם ה' היא מלכות הנק' שם ולבוש יהו"ה ויש לה י"ב שבטים למטה בארץ שהם מרכבה לאותם י"ב שבטי' י"ב בקר שתחתיה ויש לה עוד י"ב שבטים הרמוזים באצילות המתייחדים עמה נמצא שהיא מהוללת ומושפעת מכל סטרין מן התחתונים ומן העליונים. א"נ וכלא כלומר כל זה האמור בין השבטים התחתונים י"ב בקר בין העליונים דאצילות שכל להודות לשם ה' ת"ת כי כל זה לתת לו שבח והודא' בסוד למען יזמרך כבוד ולא ידום. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קפד ע"א וימצאהו איש וגו' בא לפ' איך יעקב ויוסף היו תועים בסברא זו כי יעקב אמ' וראה את שלום אחיך ויסף אמר את אחי אנכי מבקש. והם לא נהגו בו אחוה כלל ולזה ביאר כי איך יעקב בהיותו יודע כי אחיו שונאין אותו איך שלחו. והשיב כי להיותם צדיקים גמורים לא חשדן בעון הזה והוק' לו כי איך אמר שלהיותן זכאין לא חשדן והן נראה שאינן זכאין כי הנה מכרוהו ותירץ דודאי זכאין הוו וענין המכירה הקב"ה היה הגורם וז"א אלא קב"ה גרים כל דא וגו' נמצא כי מוכרחין היו במעשיהן ולא עשו הדבר ברשע וביאר עתה מה היא צורך סבה זו שיהיה על ידם ויוכל להיות באופן אחר שיגנבו ישמעאלים ליוסף ויד אחיו אל תהי בו אחרי שצדיקים גמורים הם ותירץ כי מוכרח היה להיות על ידם וא"כ היות עון זה על ידם אינו ראיה להיותם רשעים ח"ו כמ"ש מחייבין חייב ע"י חייב. וביאר הענין כי נודע גודל כשוף מצרים עד קצה האחרון כי ט' קבין נטלו מכשפי' [נצ"ל מצרי'] וא' בכל העול' והכשפי' מכחישין פמליא של מעלה כביכול ונודע כי כל עבד הנכנס למצרים אין לו תקנה לצאת ואם נכנסו ישראל לעבדים תחת יד מצרים הנה אין תקומה לשונאיהם של ישראל ולכן השבטים הנק' בני ישראל שלטו על יוסף כאלו היה עבד להם ומכרוהו כאדון המוכר את עבדו ואעפ"י שאח"כ היה מלך עכ"ז כבר נשתעבד על ידם ואח"כ המצרים נשתעבדו תחת יוסף בהיותו מלך נמצא כי המצרים עבדי עבדים כי הם עבדי יוסף ויוסף עבד בני ישראל נמצא כי אעפ"י שאח"כ שעבדו המצריים ביש' אינו כלום כי הנה הם מתחלה עבדי עבדיהם היו כי הם עבדי יוסף ויוסף עבד בני ישראל. ולהיות שיש לשאול למה נעשה זה ע"י יוסף לזה ביאר כי להיותו ברית כי הוא רומז ליסוד ולכן הוצרך כדי שיהיה מלך לזון את אחיו כי יסוד הוא הנותן שפע לשכינתא וי"ב שבטים והראיה כי אחר מיתתו נכנסה השכינה ושבטים בגלות כד"א אנכי ארד עמך מצרימה וגו' ועתה חזר אל כוונתו ואמר כי הנה איש הוא גבריאל בג"ש איש איש והוא שמצאו והכיר בו היותו תועה להיותו מלאך המרכבה היודע הדברים ההווים בעול' והעתידין וידע היותו תועה בכולא ר"ל לא די שתעה בדרך במה שלא מצאם אמנם עוד תעה במחשבתו כי לא ידע כי אחיו לא היו נוהגין בו אחוה ובלבם הוו להו וגו' שאל"כ לא היה הולך אצלם וז"א תועה דאבטח על אחוי וגו' ר"ל בטח על אחיו כי הוא הוה מתבע ומבקש אחוה שביניהם ולא מצאה כי כן הוא אמר את אחי אנכי מבקש ולא מצאן אחים רק זרים ונכרים עמו. וזהו התעיה הגדולה מלבד מה שתעה ממש בשדה שהיה מבקש מקום חניית אחיו ולא מצאם וז"א ותבע להו ולא אשכח. וזהו וישאלהו האיש וגו' כי גבריאל שאל מה עניינו והוא השיב את אחי וגו' והשיב לו נסעו מזה כלומר הסיעו מן האחוה כדרשת רז"ל וז"א וע"ד וישאלהו וגו' ויאמר וגו':
זהר א, דף קפד ע"א ר' יהודה פתח מי יתנך וגו'. אחר אומ' איך הוא קראם אחים והם לא נהגו עמו כאחוה לכן הביא פסוק זה המורה על יושר לבו ואמר מי יתנך כאח לי ר"ל כי נודע כי שיר השירים הוא סוד המלכות המשתוקקת לבעלה ואמרה מי יתנך כאח לי וגו' ואמר בזה ב' פירושים א' הוא מי יתנך לי כאח ר"ל מי יתנך אתה הת"ת שתהיה לי ר"ל עמי כמו אותו הנק' אח שנהג עם אחיו באחוה גמורה כמ"ש אל תיראו וגו' עם היות שהם לא נהגו עמו כאחים.
זהר א, דף קפד ע"א ד"א מי יתנך וגו' ובפי' הזה אין צריך לסרס המקרא ולו' מי יתנך לי כאח רק מי יתנך שתהיה אתה כמו שהאח הוא לי פי' מי יתן אתה הת"ת הנק' מלך שהשלום שלו שהוא יסוד הנק' שלום ולכך נק' ת"ת מלך שהשלום שלו. ואמר מי יתן שאתה ת"ת תהיה כמו שהאח עוש' לי שהוא יסוד הרמוז ביוסף כנז' פ' פנחס דף רל"ו ע"ב. ובתיקונין דף מ"ח וריש דף נ' ודף פ"ד כי אח"ד פי' א"ח ד' ר"ל כי אנו צריכין לייחד את המלכות עם היסוד הנק' אח העול' במספר ט' לרמוז כי בו כלולים ט' ספירות זכרים ולשלא תהיה המלכות בפרוד ח"ו מת"ת לכך היסוד שהוא האח הוא תמיד עמה בגלות ובקשה מן הת"ת שמי יתן שכמו שהיסוד לעולם בייחוד עמה אפי' בגלות הנק' חוץ על שהגלות הוא בעת יוצאה לח"ל מקום החיצונים ושיהי' יונק שדי אמי שהיא הבינה אם ת"ת ומ' כי אז יוכל להשפיע במלכות. ואמר אשקך בסוד נשיקין שהם התדבקות רוחא ברוחא כנזכר בזוהר שיר השירים על פסוק ישקני ושם ביארנו סוד הנשיקה בסוד כי הספי' הם כתר וגו' עד המלכות כולם הם כמו גופים לקבל הרוח שבהם משם יהו"ה הנמשך מא"ס ית' ובסוד הנשיקה מתדבק רוח יהו"ד הזכר עם אדנ"י רוח הנוקבא ודי בזה: ואם כי לא יפחד מבזיו' לומר כדרך העולם שהמתייחד האדם עם אשתו בביתו ולא בשוק מנהג הפקר אמר כי לא יבוזו לו על דבר זה: והנה חזר אל כוונתו להורות איך יוסף הוא אח שלם נוהג באחוה גמור' אמנם הם ויאמרו איש אל אחיו וגו' והענין כי נודע כי שמעון הוא פני שור שבגבורה וכן לויים הם בגבורה ולכן נק' איש ואחיו כי שניהם מצד הגבורה הקשה והביא ראיה מפסוק שמעון ולוי אחים וגו': ארור אפם וגו' ולהיות כי כל ארור הוא בקליפות ושמעון ולוי בקדושה לכן ביאר הענין לבל נחשוב היותם ח"ו בקליפות. ואמר כי הנה ידענו כי כל הקליפות הנק' ארור ונק' רוגז כולם יצאו מתוקף הדין הקשה שבגבורה כנזכר פ' ויצא דף קכ"ג ע"א נמצא כי הקליפות נק' אפם ורוגזם ועברתם של הגבו' ולכך קלל את אפם שהם הקליפות הנק' ארור ולא קלל אותם עצמם כי עם היותם דין. קשה הם בקדושה גמורה ולהיות כי מצינו ג"כ רוגז בקדושה כמו ויחר אף ה' וזולתו לכן ביאר כי יש רוגזא מברכא ר"ל מצד הקדושה הנק' ברוך והיא מלכות מ"ה הרפה ומגבורה שהיא מ"ה הקשה יצאו ב' רוגזי אלין א' ברוך וא' ארור ונק' המלכות מברכא מעילא ומתתא בסוד תנו עוז לאלדי"ם כי תחלה אנו מברכין אותה מתתא וע"י ברכותינו תקבל ברכות עליונות והביא ראיה מברוך אברם והענין הוא כמ"ש פ' לך לך דף פ"ז ע"א כי פסוק זה הוא מתתא לעילא ופסוק האחר הוא מעילא לתתא וכל זה כמה שאמרנו היותה מבורכת מתתא ומאצלנו וע"י תעלה לעילא ואח"כ תקבל ברכות עילאין ותרד מעילא לתתא אל מקומה ואמר כי ברוך אברם הוא תקונא דברכאן איהו ר"ל כסדר הברכות והוא כמ"ש רעיא מהימנא פ' עקב דף רע"א ע"א וע"ב כי ברכת הנהנין שהם מתתא לעילא הם ברוך במלכות אתה בחסד כמ"ש אתה כהן לעולם אמנם בברכות י"ח שהם מעילא לתתא הם ברוך בחכמה אתה בחסד. אך כל הברכות שהם מתתא לעילא הם ברוך במלכות אתה בחסד ופסוק ברוך אברם הוא מתתא לעילא כנזכר דף פ"ז וא"כ יהיה ברוך במלכות אברם בחסד כי היא מדתו נמצא כי המלכות נק' ברוך וז"א כאן כמה דאתמר ברוך אברם וגו' והא אוקמוה: וכנגד המלכות העשירית שבקדושה הנק' ברוך כנגדה נחש הוא העשירית הנקבה שבקליפות כאש' ביארנו פעמים הרבה ונק' ארור כד"א ארור אתה וגו' ופסוק זה נאמר על הנחש. והנה לאותה הקליפה הנק' ארור קלל כאן באומרו ארור אפם כלו' אותה הקליפה הנק' אף היוצא ממדת הדין הקשה. וכנגדם ב' הרי גריזים ועיבל א' ברוך וא' ארור ושמעון היה בהר עיבל כי שם ממנו נמשכה רוגזא לטיא הארורה וכנגדם ב' בני יצחק כי יצחק הוא מ"ה הקשה וממנו יצאו יעקב ועשו. עכ"ל. מהרח"ו נר"ו:
זהר א, דף קפד ע"א והרמ"ק זלה"ה כתב ת"ח דיוסף דאיהו ברית וגו' להראות שהכל תלוי ביוסף שיוסף משליט יש' על מצרים כדמפרש ואזיל ולזה בהיותם שולטים עליו מתקנים שעבוד הגלות כדפי':
זהר א, דף קפד ע"א ת"ח וימצאהו וגו' והיה ראוי שידריכהו לבית אביו ובשליחותו של הב"ה הדריכו לאחיו כדי שימכרוהו ויתקיים גזרה עליונה: מי יתנך כאח לי כיוסף וגו' ירצה כאח לאחיו כך תהיה לי אתה כאותה אחוה תתנהג עמי:
זהר א, דף קפד ע"א ת"ח דיוסף אע"ג וגו' ירצה שתלה השכינה אחוותה עם הת"ת באחות יוסף מפני שכמו שיוסף עשה עם אחיו אפי' שהם עשו בהפך כך רצון השכינה שעם היות שהיא פגומה מעונות יש' ודומ' למשלם רעה לאחיו העליון בפגם המעשים עכ"ז הת"ת ישלם לה טובה בגלות כמו יוסף לאחיו:
זהר א, דף קפד ע"א ת"ח רזא דמלה אית רוגזא וגו' אית רוגזא דאתלטיא שהיא עושה רע ביש' כגון היוצאת מצד הגבורה והדין המגברת החיצונים. ואית רוגזא וגו'. אית תרין טורין הא' לצד אברהם והא' לצד יצחק ולכך לזה אומרים ברוך ולזה ארור.
זהר א, דף קפד ע"א שמעון ולוי קדושים הם מסטרא דדינא קשיא וגו' וכמו שאברהם כשנשתמש בגבורה נשתמש באף הברוך כן הי' להם להשתמש בברוך לזה אמר שבגבורה עצמה יש צד ברוך ללוי דהיינו כעין יעקב בקו האמצעי כדמפרש ואזיל. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קפד ע"א והרא"ג ז"ל כ' מה כתיב לעילא ויאמר ישראל אל יוסף וגומר הקדים לפרש פסוק זה שעשאו ליעקב תועה גם הוא בשלחו את יוסף שהב"ה הטעהו לסבה האמור' וכמו שיתבאר לקמן. וכי יעקב שלימא ר"ל שלם בדעתו שלם במדותיו וא"כ מה הי' לו לשלחו שמה מאחר דהוה ידע דכל אחוי הוו שנאין לי' וכו'. דכלהו הוו זכאין וכו' ואפי' שהי' להם שנאה עמו צדקתם וחסידותם יעכב על ידם לבלתי עשות עמו נבלה וז"ש לקמן ולא חשיד לו' אלא קב"ה גרים כל דא כלומר כי הוא מסיבות סבב שהשנא' תקלקל שורת החסידות ויעשו עמו דבר זה כדי לקיים גזרת בין הבתרים. אשכחנ' וכו' הכריח הדבר עוד ואמ' שמלבד שהיה הדבר לקיים גזרת בין הבתרים כנזכר עוד הוצרכו והוכרחו במעשיה' כדי שישלטו עליו קודם שאם לא שלטו הם עליו קודם לא היו יכולים לצאת ממצרים לעולם. בספרי קדמאי הם ספרים שקדמו ליעקב ע"ה זמן רב כספרא דחנוך וכיוצא וכלם היו מדברים מה שעתיד להיות וז"ש כאן בלשון עתיד דבעיין אלין בני יעקב כלומר צריכי' הם לעשות הדבר הזה דהיינו לשלטא' וכו' דאילו הוא יחות למצרים וכו' יכלי מצראי לשלטא וכו'. ואתקיימ' בי' ביוסף וכו' כלומר אבל עתה שהם שלטו עליו ונתקיים עלי' דיוסף לעבד נמכר יוסף ואינון שליטו עלוי פי' אחיו ששלטו עליו ובזה אע"ג דיוסף הוה מלכא לבתר ומצראי הוו עבדין ליה ונשתעבדו תחתיו לעבדים אשתכחו דישראל שלטו על כלהו ודקנה עבד קנה רבו שיוסף הי' לאחיו לעבד ומצרים עבדים ליוסף נמצאו שהם עבדים לעבד ולכך מי שהי' אדון ושר למי שהי' עבד הגם כי נפל ממעלתו ונעשה עבד לעבדיו סוף סוף הדברים יחזרו ליושנן כי לא לנצח העבד ימלוך ויחזור השר לשרתו והעבד לעבדותו כבראשונ':
זהר א, דף קפד ע"א ת"ח וכו' הביא ראיה איך כלא מעם קב"ה שכן ת"ח וכו' וימצאהו איש וכי כדי שיפול ביד אויביו שלח הב"ה מלאך להביאו לידם אלא ודאי מעם קב"ה הוא כלא. כדין ברית שכינת' וכו' שכיון שנסתלק היסוד נשאר' המלכות למטה בסוד הגלות והכריח הדבר מקרא דכתיב ויקם מלך חדש על מצרי' וגומר פי' הטעם שקם מלך חדש על מצרים לפי שלא ידע יוסף לא"ת שהיא המלכות דהיינו ייחוד היסוד עם המ' כמו והאדם ידע על שם השפע היוצא ממוח הדעת. וכלא הוה מעם קב"ה כדקא יאות כלומר ראוים הדברים לעשותם לכמה סבות הידועו' כדקא יאות כי הוא ית' חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח.
זהר א, דף קפד ע"א ת"ח וימצאהו איש וגומר השתא קא פריש קרא דפתח ביה כלומר השתא דאמינ' דבכל מה שהי' עושה יעקב והשבטים הכל הי' בטעות שהב"ה הי' מטעה אותם להוצי' לאור גזרתו בזה תבין פי' וימצאהו איש והנה תועה בכולא וכו' והוצרך לפרש וימצאהו איש זה גבריאל להציע הצעה לוהנה תועה שכפי הראוי היל"ל וימצא איש כי ההולך הוא המוציא האחר הבא כנגדו אלא ודאי רמז למ"ש כי להיות שהוא הי' תועה זה הבא לקראתו הוא המוצא המציא' ואת האביד' וזהו ג"כ הכרח שפי' שהוא גבריאל מלבד הכרח ג"ש שמצאו שהי' תועה בשכלו שהי' חושב שהי' הולך אל אחיו שהיו אוהבים אותו והי' תועה מדרך השכל שלאויבים היו לו:
זהר א, דף קפד ע"א וע"ד וישאלהו האיש לאמר מה תבקש כלומר מה אתה מבקש התחשוב שאתה מבקש אוהבי' אינך מבקש אלא אויבי' והשיב את אחי אנכי מבקש כלומר מאחר שהם לי לאחים ודאי אוהבי' אותי כי האחוה גוברה על השנא' וחזר גבריאל ואמר לו נסעו מזה האחוה שאתה או' א"נ נסעו מהיות י"ב אחים כמנין ז"ה שלא הכניסוך בכללם אלא כמו זר נחשבת להם:
זהר א, דף קפד ע"א ר' יהודה פתח מי יתנך וגומר מי יתנך כאח לי כיוסף על אחוי והכונה ששואלת מדת המלכות מהת"ת שיתנהג עמה כאח שהוא יוסף עם אחיו שהי' זן ומפרנס אותם כן התפארת ישפיע לה שפע רב: ויהיב לון מזונא קודם שיבאו מארץ כנען כמו שאמר ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר: וזן להו בכפנ' לאחר שבאו למצרים כמו שאמר הכתוב וכלכלתי אותך שם כי עוד חמש שנים רעב וגומר. ד"א מי יתנך כאח לי דא יוסף לגבה דשכינת' והכי פי' כאח לי מי הוא האח יסוד שלעולם הוא דבוק ואחוז במלכות וז"ש דאתאחד עמה ואתדבק בהדה והאומר מי יתנך לעולם הוא המלכות כנז' שהיא שואלת מהת"ת שיהי' דבוק עמה כיסוד הזה שהוא דבוק וקשור עמי. יונק שדי אמי אהדר לאח הנז' א"נ הדר לת"ת כלומר כשאת' תהי' עמי דבוק וקשור כאח הזה שהוא היסוד כנזכר אז תהי' יונק שדי אמי שמאחר שתשפיע לי ישפיעו לך למעל' מהבינה וזהו יונק שדי אמי: בגין לאתדבק' רוחא ברוחא כי הנשוק הוא פא"פ ובדבוקם פא"פ מתדבקין רוח דידה ברוחא דילי' וכמ"ש ישקני מנשיקות פיהו וגומר ת"ח דיוסף אע"ג דאחוי וכו' כי בצדקתו החזיק בראש כנזכר לעיל ובסוף שמן הדין הי' שמאחר שמצאם לאויבי' היו לו הי' ראוי שיהפך לבו בקרבו עליהם לעשות להם כדת מה לעשות ועכ"ז לא הסיר תומתו ממנו דאדרב'. כשנפלו בידו וינחם אותם וידבר על לבם כדמסיק בכלא דבר על לבייהו כלומר בכל הצדדים דבר על לבייהו כדי לתקוע בלבם אמונתו עמהם כמ"ש ז"ל בפ' א' דמגלה ע"ש:
זהר א, דף קפד ע"א ות"ח מה כתיב ויאמרו איש אל אחיו דא שמעון ולוי דאינון הוו אחין ודאי בכל' אפשר לקשרו במאי דאמרן לעיל בצדקתו החזיק בתחלה ובסוף כנזכר ועתה הכריח שבאמור יוסף את אחי הורה שהיה בלבו אחוה גמור' אף כי הי' יודע שהיו שונאי' אותו והכריח כן כמו מכח ג"ש כתיב הכא את אחי אנכי מבקש וכתיב התם ויאמרו איש אל אחיו מה התם הי' ביניהם אחוה גמור' כמו כן הכא כשאמר יוסף את אחי אנכי מבקש לא הי' בלבו שום שנאה כמו שהי' להם עמו אלא בטוהר לבו אמר את אחי אנכי מבקש וזהו שדקדק באמ' דאינון הוו אחין ודאי בכלא כלומר אחוה גמור' וכן הי' ליוסף עמהם. ואגב דנקטי' להכריח פירש בי' מילתי' באו' ת"ח רזא דמלה וכו' בגין דקא אתו מסטרא וכו' כי כן שמעון בגבורה שם עון כנזכר בסבא דף ק"ד ולוי בסוד הלויי' התלויים בגבור'. ובג"כ רוגז' דילהון איהו רוגזא לקטל' כי להיותם אחוזים במדה זו הם כיוצא בה שכמו שגבורותי' הולכות ומתגברות עד לכלה כמו כן המה עושים כנזכר בפ' נח דף ע' והכריח כן מקרא דכתיב ארור אפם כי עז וכו' כלומר עברת' מהכח הדין הקש' והעזה שהי' הגבורה כדלקמן בסמוך ת"ח רזא דמלה לפרש קרא הוא דקא אתא דמדקאמר קרא אפם כי עז ועברתם כי קשת' נר' שיש אף שאינו עז ויש עברה שאינו קשה והא כיצד ת"ח וכו': ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ דעבד דינא ברשיעי'. ה"ג: והיינו הכעס והרוגז שנטל אברהם ללחום נגד אותם המלכים: דכתיב ארור אתה הנאמר על הנחש דהיינו כעס הכסיל שהיא הקליפ' רצוע' הדיינים וכן עליו נאמר ארור אפם דהיינו אפם של שמעון ולוי האחוזים בגבור' אפם הוא הקליפ' דמתמן נפק' רוגז' דאתלטיי' כדבסמוך ושמעון ולוי אינון מסטר' דדינ' קשי' וכו' כלומר מה שנאמר ארור אינו בהם ח"ו אלא באפם היוצא מהם דהיינו הקליפ' הנאחזת ויוצאת מהגבור' עליונ' שהם אחוזים בה: וי"ס דגרסי ומן סוספיתא דדינא קשיא והכונה כי מהתכת הגבור' העליונ' והשתלשלות' נעשו סיגים הללו שמרי היין העכורים: נפקא רוגז' לתרין סטרין נ"א תרין רוגזין לתרין סטרין פי' הם שני בחינות שיש לו לכעס חד דאתברך דהיינו רוגזא דרבנן באוריית' וכיוצא כנזכר בזוהר תצוה שאותו הכעס גורם ברכות לעולם בגין דאיהו פולחנ' דקב"ה וחד דאתלטיי' דהיינו כעס הכסיל שהם הקליפות הפועלות הדינין המרים והקשים בעולם עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קפד ע"ב כגוונא דא מסטרא דיצחק נפקו תרין בנין וגו' הענין כי יצחק הוא מ"ה הקשה וממנו יצא יעקב ועשו ויעקב לקח ברוך ועשו ארור ולכן עשו דר בארצות הטומאה הארורה הוא הר שעיר והמדברות ונק' איש שדה והוא השדה שנאמר עליו כי בשדה מצאה והוא שדה הטומאה הארורה נוקבא טמאה הנק' שדה כנודע כי לעולם שדה היא העשירית ולהיות זה אמת סמך לזה ענין הנטיל' שיש בה ענין הנז' כ' בלילה אחרי צאת הנשמה מהגוף אז שורה הקליפה כנודע כי לכך יש' מטמאין במותם לפי שבחייהם אין הטומאה שורה עם הנשמה אמנם אחרי צאת הנשמה אז מטמאה האדם כי הם צרות זו לזו וזהו סוד טיפת חרב המלאך המות כי היא סוד טיפת טומאה אשר בורחת הנשמה מאתה ואז מת כאשר נבאר במקומו ב"ה:
זהר א, דף קפד ע"ב והנה השינה א' מס' במיתה ולכך כשהאדם ישן שורה עליו קצת טומאה ולכך כשנעור אז הטומאה סרה מעליו אמנם נשארה בידיו אחרי שכבר היתה לה אחיזה קצת בגוף ומה שנשארה בידים הוא להיותם קצוות וזה יובן בסוד אברהם ויצחק הולידו עשו וישמעאל אמנם יעקב מטתו שלימה וזה בסוד סביב רשעים יתהלכון ואין להם אחיזה רק בצדדין אך לא בגוף. ולכך צריכין טהרה להסיר הטומאה ההיא ולהיות כי אין הסרת הטומאה רק ע"י המים לכך נוטלים לידים בשחרית וצריך ב' כלים השופך מים נק' קדוש כי בהשפיעו אליו מימי החסד ולא נהגה עמו ברוגז רק במי החסד אז בורחת רוגז הארורה ונופלים המים לכלי אחר הנק' ארור ושם חונים הקליפות ואו' ובג"כ לא יטול אלא מן ידא דאדכי בקדמיתא הענין הוא כי בהיות שני אנשים אין רשאי הא' ליטול ידיו ע"י האחר אם לא נתקדש תחלה אמנם כשאין זולתו אז יטול על ידיו ממש מכלי טהור על כלי טמא. ואפשר לתת לזה טעם נכון והוא כי מצינו כי צריך ג"פ לשפוך מים על ידיו והנה כפי הנראה היה די בפעם א' אמנם להיות כי ידו טמאה לכן צריך ליטול מים כמה פעמים עד שנמצא כי בעת שרוחץ ידו האחת אז הוסר קצת הטומאה מידיו וחוזר באותה היד ליטול לאחרת ויוצא קצת טומאה וכן עושה עד שיוסר לגמרי ולכן שמעתי כי הובא ברעיא מהימנא מכתיבת יד כי צריך לערות מים ביד ימין פ"א ואח"כ ביד שמאל פעם אחרת ואח"כ בימין פ"א ואח"כ בשמאל פעם אחרת כה יעשה ג"פ כסדר א' בימין וא' בשמאל ואומ' שכתוב שם הטעם כי כשעושה הדבר בסירוגין אז הולך לו הטומאה כי הולך מיד ליד ולכן בורח כיון שדוחין אותו לסירוגין מזה לזה וזה הולך כפי שיטת מה שפירשתי. האמנם אם נוטל ממי שלא נטל ידיו נמצא כי בכל הפעמים ששופך מים על ידיו לעולם נותן המים הוא טמא אבל כאן כשחוזר ליטול שמאלו ואח"כ חוזר ליטול ימינו הנה שני ידיו טהורין קצת ובהשלם הג"פ אז נטהר מכל וכל אמנם כד נטיל מן ידא אחרא על ידיו הנה נתוסף טומאה על טומאתו כנזכר ולא סגי במה שיטול ידיו זו בזו כי טומאת חבירו שרתה עליו ג"כ וז"א בפ' בראשית דף נ"ג סוף ע"ב בגין דאמשיך עליה וגו' ולכן צריך אם ירצה ליטול על ידי אחר צריך שאותו האחר יהיה טהור וזה נכון ומוכרח. אמנם בצד מה זה א"א ליעשות בבקר כי הכל טמאים. ולכן נלע"ד שאין הענין אלא טעם ב' כלים א' טהור והוא השכינה וא' טמא ההוא זוהמא ובגין כך לא יטול אלא מחד כלי טהור לאפוקי שלא יכניס ידיו תוך הכלי וירחץ בתוכו רק ישפוך מכלי אל כלי והראיה לזה מה שחזר ובגין כך בעי חד כלי לעילא וגו' נר' שהכל דבר א' ודי בזה למשכילים. וזה תבין מדף קצ"ח האומר הנז' ותכף אומר ויטול תחלה ימינא משמאלא נראה כי הוא בעצמו הנוטל. ועיין לקמן בדף קצ"ח ע"ב בפ' מקץ כי שם ביארנו פי' נאה בזה: ואו' ואינון יומין אינון יומין ודאי וגו' ר"ל כי ימי העה"ז הם כל סבוב הגלגל יקרא יום א' נמצא כי אינו דבר ממשי והווה רק אחרי סבוב הגלגל עבר יום אחד בלתי שום רושם וקיום והעמדה אמנם אותן יומין עלאין הם סוד ג"ע העליון שהם ז' היכלי הקדושה שבהם ז' יומין עלאין מחסד עד מ' הם יומין קיימין ונצחיים לעד. עכ"ל הרח"ו נר"ו:
זהר א, דף קפד ע"ב והרמ"ק זלה"ה כתב. בגין כך חד כלי לעילא וחד כלי לתתא דא קדישא ודא מסאבא. נראה דהיינו כלי טהור המלכות מלמעלה ובה מים טהורים בכלי חרש. ודא מסאבא הם החיצונים מלמטה והידים הם עשר אצבעות והם מדרגות העשיה שהידים הם עסקניות ועושות ולכן בהם מגיע הטומאה כנודע שהטומאה שורה בכל התמונה ומסתלקת ע"י הנשמה ואינה נדבקת אלא בקצוות האלו שהם המדרגות האחרונות ולזה מטיל מים מהכלי העליון ומעביר כח הטומאה ומשליכה למקומה לכלי התחתון כנודע ולזה המים הם ממש סוד המים העליונים המעבירים כח הטומאה והפגם ונתן להם חלקם להעביר צואתם מן הקדש ולכך רוח הטומאה דבקה בהם והיינו ממש כענין וזרקתי עליכם מים טהורים וגו':
זהר א, דף קפד ע"ב ר' יהודה פתח ואמר תורת ה' תמימה וגומר מאן דנטיל מילי דאורייתא וגומר הנה על התורה הוא קיום העולם וכיון שבטלה מצדו החריב העולם אלא שמתקיים על תורת אחרים. ומצד עצמן יש לבני אדם לעסוק בתורה ג"כ דכל מאן וגומר מפני שהת"ת אוחז במלכות עולם הזה ואוחז בבינה עולם הבא ומושך לעצמו חיים משתי מדות אלו ע"י התורה ת"ת עץ החיים:
זהר א, דף קפד ע"ב ולא ישתדל בה לשמה וגומר מפני שיש משתדל בה לקנתר שזה טוב ממנו הנפל אלא שמשתדל בה להקרא חכם ולשם עושר וכבוד שאז אינו כדקא יאות. עכ"ז כיון שכוונתו לשכר העולם הזה זכי לאגר טוב בהאי עלמא מעולם לא יזכה אלא לנפש ויהיה לו שכר טוב בעולם הנפשות לבד וגם ינצל מדינה של גיהנם שהיא חלק הנפש:
זהר א, דף קפד ע"ב תמן איהו רחצנו וגו' ירצה שהאדם נאחז בהם ע"י בטחונו שהוא בוטח בקונו הפועל ע"י ספירות אלו וכיון שהוא פועל ע"י בטחון זה מושך לעצמו משם הכח והבטחון וז"ש דאתרחץ בר נש בהאי עלמא וגו': הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קפד ע"ב והרא"ג ז"ל כ' דא אתרי' באתר דמדבר' ה"ג וכלא כגונא דאצטריך כלו' הכי אצטריך שהקדושה בישוב והקליפה במדבר חרב ושמם שלא יחריב העולם. א"נ שאין לומר למה נבראת הקליפה לז"א וכלא כגונא דאצטריך כי הכל צריך לעולם לייסר החטאים בנפשותם שהאלהים עשה שייראו מלפניו.
זהר א, דף קפד ע"ב רבי שמעון פתח ואמר ארחץ בנקיון וגו' אגב דנקט לעיל דא ברוך ודא ארור נקט נמי הא דאתמר בי' דא ברוך ודא ארור דא טהור ודא טמא כדמסיק. דידוי דבר נש אשתאר בהו זוהמא הן מצד עשו וישמעאל האחוזים ביד ימין וביד שמאל וכן מצד הצפרנים שבהם אחוזה זוהמת הידים. לא יטול אלא מן ידא דאידכי בקדמיתא כמשחז"ל א"ר פלו' מימי לא נטלתי אלא ממי שנטל ידיו תחלה.
זהר א, דף קפד ע"ב רבי יהודה פתח תורת ה' וגו' מאן דבטיל מילי דאורייתא כאלו חריב עלמא שלים י"ס דל"ג לי' וכן נראי' דברים בלתי מקושרים וא"נ גרסינן לי' הכונה לפרש הפסוק דתפיס בי' תורת ה' תמימה משיבת נפש כי התורה משיבת הנפש והחיות לעולם שהעוסק בה מקיים העולם ומעמידו שנמצא שמשיב נפשו של עולם אליו אבל מי שמבטלה כאלו חריב עלמא שבלתי התורה חקות שמים וארץ לא שמתי. א"נ אם נאמר דפירושא דקרא הוא מאי דקאמר לקמי' מאן דאשתדל באורייתא להוו לי' חיין בעלמא דין ובעלמא דאתי כמו שנבאר נאמר שהם שני פירושים חד מאי דאמרן וחד מאן דאשתדל וכו' כמו שנבאר. להוו לי' חיין בעלמא דין ובעלמא דאתי היינו פי' הפסוק דתורת ה' משיבת נפש כלומר התור' התמימה שעסק בה בעה"ז גורמת שיהיו לו חיין ושתשוב נפשו אליו לעה"ב דהיינו בזמן התחי'. ולא דיינין לי' גרסי' ואינון יומין אינון יומין ודאין ה"ג והענין כי הגם שמי שעסק בתורה נפטר בקצרות שנים ותקשי קרא דכתיב אורך ימים בימינ' לא תקשי מידי כי אותם הימים הם של העה"ב שנקראו ימים באמ' ובודאי כי הימים של העוה"ז הם כצל עובר כלים באפס תקוה ועל אותם הימים אמר קרא אורך ימים בימינה וכו'. תמן איהו רוחצנו וכו' כיוון במה שאמרנו שלא יאמר אדם אחר שעסק בתורה נאמר עליו אורך ימים בימינ' אהי' בטוח שלא אמות כי אין זה בטחון אמיתי כי האריכות ימים תמן בההו' עלמא הוא וז"ש תמן איהו רוחצנו דקדוש' דלעיל' וכו' ובודאי יהי' בטוח בהאי עלמ' באם יעסוק באוריית' לאתתקפ' בההו' עלמא עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קפד ע"ב גיליון ארך ימים וגו' ק"ץ.
זהר א, דף קפה ע"א אורייתא אזלא קמיה וגומר ואגינת עליה וגומר אפשר אפי' שלא יהיה כראוי כענין אלישע אחר ואפשר שיש ענין שהמקטרגים מצערין האדם עם היות שאין להם דין בעוד שלא עמדו לדין ונראה שיש להם דין אוחזים ומצערים האדם והעוסק בתורה נצול מזה עד בואם בדין כד שכיב גופא וגומר שלא יגעו זרים קברו ולא יבלעו מקומו כאשר ראינו בעינינו בקברי הצדיקים החסידים כד נשמתא אזלא היינו בעלותה מג"ע של מטה דרך ההיכלות לג"ע של מעל':
זהר א, דף קפה ע"א וכד נפיק מהאי עלמא היינו בלכתה מן הבית לקבר עד עלייתה לג"ע של מטה:
זהר א, דף קפה ע"א וכמה תרעין שהיא נדונית בהיכלות ובכמה מדרגות ושם הוא דין נהר דינור:
זהר א, דף קפה ע"א עד דעאלת לדוכת' לג"ע עליון תחת כסא הכבוד וכיון שהיא שם במנוחות קיימא עליה דבר נש למטה בקבר עד דיתער לתחיה לזכות ראשונה לתחיה כדפי' לעיל.
זהר א, דף קפה ע"א דהא כדין ינדעון וגו' לא יהי' כעין הנשמות הבאות לגוף בעת מולד האדם ששוכח ע"י הגוף כל תורתו אלא תכנס הנשמה בגוף וידע הגוף כל אותה התורה שהי' יודע בעת היותו בעול' וביתרון שידע כל ספקותיו כדמסיק ור' יהודה אמר שאין צריך לזה מפני שהענין הוא שממש עוסק בתורה בעולם הנשמות ומוסיף ואותו תוספת יהי' כולו בגוף אחר התחיה וז"ש כגוונא דא יהי' זה לאדם אחר התחיה מפני השתדלותו שם בה כדמסיק:
זהר א, דף קפה ע"א ת"ח ההוא בר נש וגו' ואיהו אזיל בחשוכא שעושה מעשים מגונים אבל אם זכה בתורה התורה מצילתו מהם ולפחות לא יהי' דינו תמידי ויעלהו מבור שאון:
זהר א, דף קפה ע"א לא אתגלו יש' וגו' הנה ארץ יש' הוא המלכות ודבקות' בת"ת וכל זמן שיש' עוסקים בתורה הם דבקים בת"ת והיאך יגלו מא"י א"א שהרי ענין היחוד הזה הפך הגלות אמנם אם הם עוזבים את התורה נטרדה השכינה מחיק בעלה והם אינם ראוים לארץ כיון שאינם דבקים בת"ת תורה:
זהר א, דף קפה ע"א ר' יוסי אמר מהכא מפני שפסוק על עזבם את תורתי לא מוכח דדילמא קיום תורת במעשה קאמר אמנם אומ' מבלי דעת ודאי דעל דעת התורה קאמר. ועוד הוסיף שהעיקר הוא סברא באורייתא כדאמרינן אגרא דשמעתתא סברא וז"ש בלא קיימא על קיומא דאורייתא ועלמא לא אתקיים אלא באורייתא א"כ צריך מקרא לעול' העשיה ומשנה לעולם היציר' ותלמוד לעולם הבריאה וסוד לעולם האצילות כדי שיתקיים המציאות כולו דאיהו קיומא דכל עלמין וגו' כדפי':
זהר א, דף קפה ע"א דנזקא אשתכח בידייהו בהיותם בני אדם וכ"ש ישר' וכ"ש בהסכמת השכינה כנז' לעיל ודאי לא תתבטל בחירתם ושכיח הזיקייהו מה שאין כן בב"ח שינצל בקלות מידם במעט זכות. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קפה ע"א והרח"ו נר"ו כתב. הה"ד בהתהלכך תנחה אותך וגו' הנה ביאר פסוק בהתהלכך תנחה אותך וגו' כי הם כנגד ג' זמנים בהתהלכך היא בעת הילוך הנשמה אל מקומה אחרי פטירתה. בשכבך הוא בעת שנקבר בעת דין הגוף בקבר:
זהר א, דף קפה ע"א והקיצות היא בעת תחיית המתים כאשר יקיץ משנתו: וביאר מלת תשיחך מלשון שיחה ודבור ר"ל כי תדבר בעדך ותהיה מתורגמן שלך ללמד עליך סניגוריא:
זהר א, דף קפה ע"א ור' אלעזר פי' כי אחר התחיה תזכיר התורה בעצמה לאדם כל התורה שלמד בחייו וישיח עמו ללמדו ולזוכרו כל מה שהי' יודע קודם שמת ויותר מזה כי כל מה שהי' קורא בלתי ידיעה כמ"ש באהבתה תשגה תמיד לשם שמים אחרי התחיה ידענה על בוריו והכל לפי מה שעסק ומה נתעסק אם במקרא או במשנה או בתלמוד או בקבלה כפי העסק והטורח כך יזכה לה אחר התחי' לידענה על בוריה.
זהר א, דף קפה ע"א ור' יהודה הוסיף עוד ואמר כי גם לעה"ב הוא אלף השביעי שאחר התחיה ג"כ ישיג אז כפי מה שטרח בעה"ז. או אפשר והוא יותר נכון והוא כי ר' אלעזר דיבר אחרי התחיה ור' יהודה הוסיף כי אפי' אחרי צאת הנשמה ותלך בעולם הנשמות הוא ג"ע העליון גם אז יזכה להשיג בכל מה שעסק וטרח בעה"ז ומכ"ש אחר התחי'. ועתה ביאר הפכו והוא כד לא אשתדל באורייתא וביאר עונשו באורך. והביא כל זה בכאן לדרוש פי' א' בפ' ויקחוהו ע"ד הנעלם דאיירי במי שלא נתעסק בתורה כי משליכין אותו אל הבור הוא א' מז' מדורין הנק' בור שאון ואמר כי והבור רק ר"ל סוד נעלם והוא כי הנה כשזוכה והולך בג"ע הנה אז מלמדין לו התור' מה שלא זכה בחייו לידע אמר כי מי שלא עסק מוליכין אותו לגיהנם ששם נמי הוא מדה כ"מ והבור רק כמה דאיהו הוה רק כך הבור רק כי אינן מלמדין לו תורה אי לא אשתדל בה בחייו וז"א והבור רק והטעם על כי אין בו באיש הנז' מים היא התורה דאם הי' בו מים לא היו משליכין אותו לבור רק אמנם בג"ע מלא ברכת ה' ושם יעסוק בתורה: ואו' לכן גלה עמי מבלי דעת הכוונ' מבלי ידיעת התו' או אפשר כי התורה שבכתב היא בת"ת ושרשו הוא הדעת כי התורה נפקת מחכמה כמ"ש פ' קדושים דף פ' ע"ב והדעת הוא ראש משך הוא"ו אשר הוא הדבק בחכמה ושם עיקר התורה כנודע. והנה ביאר ע"ד זה פסוק ויקחוהו על יוסף מעין הקודם והוא כי יש לשאול מה היתה כוונתו ית' לתת בכוונתם להשליכוהבורה אחר שאמרנו לעיל כי כל מכירת יוסף היתה בסיוע השכינה לז"א כי השלכתו לשם רמז מה שעתיד לאירע לו שיביאוהו מצרים הנק' בור רק כי נודע כי מצרים עמוקה מאד תחת א"י ונמשלת לבור וגם היא רק בסוד י' קבין טומאת כשוף שהט' נטלו מצרים ובסוד ערות הארץ כי העולם נחלק לאברי האדם ומצרים היא נמשלת לערות הארץ שהוא היותר מאוס מכל האדם וגם יובן זה בסוד היות מצרים בן חם הארור דלית ביה ברכה כלל שהיא רזא דמהימנותא:
זהר א, דף קפה ע"א ר' יצחק אמר אי נחשים ועקרבים וגו' הודיע לנו ענין נפלא והוא כי אין הב"ה מסיר הבחירה מיד האדם ולכן אי יוסף אשתאר בידא דאחוי דהוו שנאין ליה והוו בעלי בחירה וגם שיהי' יוסף צדיק אין יכולת להכחיש בחירת אחיו אמנם נחשין ועקרבין דלית בהו בחירה יכול להנצל מידם ע"י איזה זכות ולכן נתן עצה להשליכו בבור כי אם יהי' זכאי ינצל מהם אמנם מיד אחיו אין מציאות כלל להנצל וז"א למען הציל אותו מידם ר"ל להיות מידן בעלי בחירה וז"א ויצילהו מידם כלומר להיותו בידם בעלי בחירה ועוד היתה כוונת ראובן כי לא די אם יחיה ולא ימות שם בבור כי זאת כוונתו הגמור' אמנם גם אם ימות ג"כ בבור יותר יחפוץ במיתתו בבור משימות בידם והטעם כי אם הם ימיתוהו יטמנוהו במטמונים שלא יראנו אביו וז"א בע"ב דלא ישארון מיניה אומצא וז"א דלא ישארון מיניה אשתארותא בעלמא ולא יחמיני' אמנם בבור ימות וישאר כל גופו קיים והטעם כי הנחש טורף ואינו אוכל כמשז"ל על אם ישוך הנחש כי אומרין לנחש החיות טורפין ואוכלין וגו': או אפשר פי' ולא ישארון מיני' אומצא באופן אחר והוא יותר נכון והוא נמשך עם הקודם כי שמעון ולוי מ"ה הקשה והראי' ממה שעשו לשכם עיר גדול' ולקחו צאנם ובקרם וכל אשר בעיר וכל אשר בשדה וגו' והנה אם יקחו את יוסף בידם יעשו בו שפטים ויחתכוהו לחתיכות וינתחוהו לאבריו וז"א לא ישארון מיני' אומצא ר"ל אבר כדי להשליך עליו כל כעסם ובזה לא יכירהו אביו ומעולם לא יתנחם וכאשר הי' אח"כ אמנם אם יראהו חי או שלם מת יתנחם באורך הימים כי חדל ממנו תקו' וז"א להשיבו אל אביו ולא אמר להשיבו חי אל אביו רק להשיבו ר"ל אפי' שימות שם לפחות ישיבנו אל אביו כאשר הוא בין חי בין מת: או אפשר או' וע"ד להציל וגו' כי תירץ קושיא אחת הנופלת בפסוק דהל"ל למען הציל אותו מידם ותו לא כי ודאי שהוא להשיבו אל אביו ולזה ביאר כי יתורץ עם הקודם כי כוונתו להשיבו אל אביו בין חי בין מת. ולז"א כשלא מצאו הילד איננו ולא אמר איננו חי רק איננו כלו' אפי' מת. עכ"ל הרח"ו נר"ו:
זהר א, דף קפה ע"א והרא"ג ז"ל כ' בשמאלה עושר וכבוד אגר טב וכו' נראה מדבריו שרוצה לפרש בימינ' רוצה לומר העה"ב שהוא ימין ימינ' דאוריית' ובשמאל' העה"ז שהוא שמאלי אגר טב ושלוה דהיינו עושר וכבוד. וכל מאן דאשתדל באורייתא לשמה לשם ה' דהיינו לחבר' בת"ת דהיינו לגרום ייחוד עליון שאז כל מאריהון דדינין נכנעים לזה ראוי דלא יקרבון בהדי' מאריהון דדינא כד שכיב גופ' בקבר' היא נטרת לי' מדין חיבוט הקבר כדלקמן: בהתהלכך תנחה אותך כמא דאתמר לעיל דקאמר כד נפיק מהאי עמלא אורייתא אזלא קמי' ואכרזת קמי' וזהו בהתהלכך דהיינו בהילוכך מביתך לקברך תנחה אותך לשון הנהגה כמו לך נחה את העם דהיינו הנהגה בדברי' טובים דברי ניחומי' והיינו ההכרז' שמכריזין עליו א"נ הוא מלשון מנוחה והוא דלא יקרבון בהדה מאריהון דדינא. א"נ כמא דאתמר הדר לרישי' דמילתי' דקאמר כד נשמת' אזלא לאסתלק למיתב לאתרה איהי אזלא קמי' והיינו בהתהלכך מהעה"ז לקברך תנחה אותך שהיא תלך עמך להנהיגך בדרך זו תלך. למהוי סניגוריי' עלך והוי תשיחך כמו תשיח בשבילך. יתיר מכמה דהוו ?לי הגשם והגוף חלף הלך לו שאותו גוף שיהי' אז יהיה ספיריי ורוחני ולכך יתנוצץ התורה יותר מכמו שהיה ולכך מה שלא היו יכולי' לאדבק' ולהשיג מצד החומר עתה שהלך לו יוכלו לאתדבק' א"נ שהמונע ההשגה לאדם בעה"ז הוא כח הקליפה המסמא עיני השכל. אבל אחר התחי' שאין קליפ' יוכלו לאדבק' ולהשיג כל מה שירצו בלי צער ועמל ויגיע' וזהו היא תשיחך היא ממש תשיח עמך ותורך כל מה שתרצ'.
זהר א, דף קפה ע"א ויקחהו וישליכו אותו הבורה רמז על דארמייהו וכו' מלת הבורה קא דריש דהיל"ל וישליכו אותו שמה שכבר זכר לעיל השליכו אותו אל הבור הזה וגומר א"נ מדכתב רחמנ' הבורה בתוספת ה' קא רמיז דארמייהו ליה לגו מצראי למקום היותר טמא רק מן הקדוש' שאין בו מים שאין בו קדוש' כלל והיינו מצרים שהי' ערות הארץ כנודע ולזה כתב הבורה לאשמועינן שהשליכוהו למקום היותר טמא שבכלם כנזכר. דלא אשתכח רזא דמהימנות' הוא פי' לאין בו מים ר"ל אין בו קדוש' הנמשל' למים: וכתיב למען הציל אותו. בספרים ישנים לא גרסי ליה והדין עמהם דלמען הציל אותו מידם הוא תירוץ הקושי' כדמפרש ואזיל. דזעירין אינון דיכלין לאשתזב' ובג"כ אמר למען הציל אותו מידם כל זה תוספת ולקמי' נקט ליה והתם שייך: עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קפה ע"א גיליון בהתהלכך תנחה אותך וגו' עיין לעיל דף קע"ה ע"ב:
זהר א, דף קפה ע"ב ת"ח כמה חשידותיה דראובן וגו' ששם נפשו בכפו אפי' על הצלה מועטת כזאת ואמר לפחות ינצל גופו אחרי מותו ויתנחם אביו שירא' קבורתו שאם הם יהרגוהו בידם יכלו גופו בשריפ' וכיוצא או יאכילוהו לכלבים כדפי' רז"ל ששסו בו הכלבים ולא ישאר אפילו הבשר ליקבר להראות אפם הקשה והביא ראי' מענין שכם שלא נתרצו במיתתם ויותר ממית' כדמפרש ואזיל:
זהר א, דף קפה ע"ב דבההוא יומא דהוה שמושא דילי' וגו' ירצ' בכלל שימוש אביו יכנס כל צרכיו ובכלל צרכיו הוא להשיב את בנו אליו ואם יאבד יוסף נמצא שאין שמוש יומו שלם לכך רצה שביומו לא יחסר אביו כל אפילו ענין יוסף ולזה רצה להקריב הצלתו בכל מציאות שאפשר שיעלה בידו בג"ד ובגין דעבד תשובה וגו' הרי הבכורה נטלה ממנו על עון זה ונתנה ליוסף והוא קיבל עונשו בלבב שלם והודה על הבכורה ליוסף ולא נטר איבה ואמר צדיק ה' על כל הבא עלי מה אתרעם מיוסף ואני גרמתי וזה בכלל התשובה ודאי. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קפה ע"ב והרח"ו נר"ו כ'. ת"ח מאי עבד וגו' יר' כי אם יאמר לא תכוהו הי' נר' שהוא אינו בהסכמה עמם כי הם המכים ולא הוא ולז"א לא נכנו שתף עצמו בהסכמתם לומר כי גם הוא כוונתו להכותו רק לא מכת נפש ע"י עצמם רק מאליו ע"י נחשים ועקרבים. והוקשה לו דמאי כוונת ראובן בעצה זו ויאמר להם שלא יכוהו כלל רק ישיבוהו אל אביו כי ודאי ישמעו לו להיותו בכור או לסבת שיראו ממנו בל יודיע הדבר לאביו לז"א דע כי ראובן לא הי' שם בעת המכירה והראיה מפסוק וישב ראובן וגו' והענין כי כל א' מהם הי' משמש לאביו יום א' ואותו היום הי' יום ראובן והי' מוכרח לילך אל אביו לשמשו ולכן לולי עשה אותה חכמה לשתף עצמו ביניהם כאו' לא נכנו בודאי כי בשובו לשמש אל אביו יכוהו נפש וכשיבא יאמרו לו כי גם יוסף חזר אל ביתו ואולי כי בשובו אל ביתו חיה רעה פגעה בו וטרפתהו ואין ידם במעל ובפרט כי אחרי שיצא מפיהם ענין הריגת יוסף א"כ הי' מוכרת להם בכל אפשרותו להורגו כי אם ישוב יוסף אל ביתו בודאי יודיע הדבר אל אביו איך היו רוצים להורגו לולי ראובן עמד בפרץ לפניו ולכן היו הורגים אותו עכ"פ ולכן פחד ראובן מזה כי אמר בלבבו אין ספק כי יהרגוהו ובפרט כי אני מוכרח לשוב אל ביתי לשמש את אבי לכן התחכם להכניס עצמו בהסכמתם באו' לא נכנו כדי שישמעו עצתו באומ' הלא גם הוא שונא ליוסף וא"כ לא יאמר עצה בלתי הגונה לו כי אם יתגלה הענין גם מגיע לו חלקו מן הבושה והנזיפה מאבינו וא"כ נעשה עצתו אחר היותו בכור וגדול מכולנו ונתן להם עצה להשליכו אל הבור כי בזה יתקיים הכל כי יהרג ולא יהי' על ידם מש"כ אם לא הי' מכני' עצמו בעצתם כי אז ייראו לנפשם ויאמרו בלבבם אין עצתו רק לביישנו בפני אבינו ולא יקבלו דבריו והנה בשובו מאת אביו אמר והנה אין יוסף בבור ר"ל אפי' מת ולזה לא אמר אין יוסף חי אז אמר הילד איננו כלומר אפילו מת. וכשמכרוהו ועברו על עצתו יראו לנפשם פן יגלה הענין אל אביו והעלימו הדבר מאת ראובן כאומ' אולי אכלוהו הנחשים שבתוכו וגם השכינה לא גלה הדבר לראובן כי היא היתה בהסכמתם כי החרימו ביניהם על סתום הענין: ואו' ובגין דעבד תשובה ר"ל ממעשה בלהה שבלבל יצועי אביו. ואו' אע"ג דמלה אתיא כדקא חזי וגו' הכוונה כי הנה ענין זה בא כפי מה שהי' ראוי בהכרח לעשות כך כמ"ש לעיל כי הכל סבה מאת השי"ת שיגלו למצרים ואם נר' כי אין כאן מקום עונש ליעקב לז"א כי אין הדבר כן כי בודאי אעפ"י שהשי"ת עושה כוונתו עכ"ז אין מגלגל הב"ה שום סבה רק בסבת איזה עון כי הנה גם שנר' דבר זה מגולגל מאת השי"ת והוא הסכים בזה לטענה הנז' עכ"ז בזה היתה סבה אל איזה ענין חטא מועט הבא ע"י יעקב. או אפשר יחזור או' אע"ג דמלה אתיא כדקא חזי הכוונה על מה שעשה יעקב לאביו ואמר כי גם כי כל מעשה יעקב בעת לקיחת הברכה הי' ענין ראוי ונכון מאתו ית' עכ"ז מדקדק הב"ה עם הצדיקים כחוט השערה כי הנה הביא יעקב שעיר לגבי אביו והי' בו איז' חטא והוא כי הנה השעיר הוא סוד דינא קשיא ויעקב הכחיש ושיקר לאביו במה שהביא שעיר כדי שיחשוב שהוא מצד השעיר שהוא עשו ואינו כן כי לאו סטרא דילי' דיעקב הוא רק דעשו ונלע"ד כי כך צ"ל ובג"ד דאיהו אקריב ואכחיש ליה לאבוה בההוא סטרא דיליה ר"ל כי להיות שהקריב השעיר ובהקרבתו השעיר הטעה את יצחק והכחישו כדי שיכיר היותו יעקב מסטרא דיליה דההוא שעיר לכן גם הוא בניו הכחישוהו וכזבו לו ע"י השעיר. והשאר מבואר. עכ"ל:
זהר א, דף קפה ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ואי ימות בגובא ימות וכו' הוקש' לו הניחא קרא דלמען הציל אותו מידם אלא קרא דלהשיבו אל אביו איך יתקיים אי ימות ותירץ כמו שתירץ רש"י ז"ל להשיבו אל אביו אפי' מת שאם יפול בידם לא ישאירו אומצא אבל אם ימות בנשיכת נחשים ועקרבים יוליכהו אל אביו ויהי' לו מעט נחמה כראותו שלם וז"ש ת"ח חסידותי' דראובן וכו'. והא דקטלו כל דכור' ל"ג ליה בס"י. וכל מה דאשתכח. דאפי' כל מה דבחקל' ה"ג. וע"ד אמר טב לאשתזב' מנייהו דלא ישתארון מיני' אשתארות' בעלמא ל"ג ליה בס"י ואותיב ליה לאבא שלים וכו' ה"ג. אפי' מת מיד וישב וכו' ה"ג: יעקב עבד עובדא כדקא יאות בגין דאקריב וכו' כי השעיר הוא בקליפ' ולהיותו נשחט ומנותח נתחי' לנתחי' ומבושל לפני יצחק אביו הי' גורם שמדתו של יצחק דהיינו הגבורה יהיה שולט על כח הקליפ' להכניע' ולבטל' וז"ש עבד כדקא יאות כי כן ראוי לעשו' לכל צדיק וחסיד להכניע הקליפ' תחת הקדוש' דהיינו תחת הגבורה העליונ' לאכפיי' דיני' ועכ"ז להיותו שעשאו בהכחש' ובערמה פרע לו הב"ה מדה כנגד מדה וצערוהו והכחישו לו בדם השעיר דאיהו סטרא דדינא קשיא פי' האי שעיר איהו סטרא דדינא קשיא כי כן הגבורה העליונ' פועלת דינה ע"י השעירים הללו שהם התכת סיגי הזהב עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קפה ע"ב גיליון אתענש בהאי שעיר וגו' קמ"ד. עכ"ל: