זהר א, דף רח ע"א כל נשמתין. בין זכרים בין נקבות.
זהר א, דף רח ע"א נפקין מגו האי מזלא. ג' הראשונות סוד הראש והמוח נובע כח הטיפה ומשם יוצאות נשמות זכרים בבחינת הת"ת ונקבות בבחינת המלכות משם וענין זה מוכרח ובמקום אחר אפרש.
זהר א, דף רח ע"א דאיהו נהר דנגיד ונפיק הנשמות מבינה כאומ' ונשמת שדי תבינם אמנם נמשכות מסוד המזל שם ומשם נגרות ע"י היסוד כעין השפע שנעקר מן המוח דרך חוט השדרה ליסוד והיינו כד תיאובתא אשתכח מלרעלעילא דהיינו שהמ' מעוררת ממטה למעלה כדין היסוד מזריע בה שפע היורה כחץ ופרחין נשמתין ואתייהבו כולהון ע"י הזווג כלילן דכר ונוקבא כח הזכר יעשה זכר וכח הנקבה יעשה נקבה ויתקשר נשמות כלולות זכר ונקבה במלכות והמלכות פריש לון בעת צאתם מהיכל לבנת הספיר ולמטה דהיינו פתח לידת הנשמות לתחתונים.
זהר א, דף רח ע"א פריש לון כל חד וחד לאתריה כדקא חזי ליה שיש מי שבניו זכרים וזוכה לנשמות הזכר ויש מי שבניו נקבות וזוכה לנשמות הנקבות והנשמות יורדות לפי הטהרה והזכות ואח"כ הנשואין לפי מעשה בני אדם פעמים זה עולה וזה יורד זה עני וזה עשיר זה בסוף העולם וזה בסופו כמה קושי יהיה להשוותם שיזדווגו זה לזה וז"ש בגין דלא מתחברן בר באינון אורחי דבר נש וגומר ועכ"ז שאנו רואים בזווגין מקרי בני אדם לעילא תליין שיעש' סולמות ויביאם להזדווג מקצה העול' וישוום כפי מעשיהם דהא קריעת ימא היא המלכות קריעתה היינו שיכנסו בתוכה הנתיבות העליונות וישקיטו דיניה ויבקע בנתיבות דהיינו י"ב שבילין דימא לעבור י"ב מקורות עליונות:
זהר א, דף רח ע"א וכמה מתפתחין אורחין ושבילין עליוני' מן החכמה במלכות:
זהר א, דף רח ע"א הכי אתבקע לתחתונים ואתפתח וכך הוא בכל ההשפעה היא מזוני וצריך לפתוח לה המקורות העליונים צריך להראות עושר ושבע והיינו למיהב ליה תוקפא מתתא וגומר:
זהר א, דף רח ע"א א"ת דייקא. היינו המלכות והיינו להשפיעה מן המדות העליונות השבעות העשירות וצריך שנחזיקיה שינק מהם ולכך צריך להראות שבעא.
זהר א, דף רח ע"א ולגבי דרגא אחרא בימי רעבון שהיא שליטת המלכות בעולם ע"י החצונים צריך להראות רעב מעין המדה המנהגת השולטת והחיצונים שולטים ויקטרגו עליו אם יראה בהפך מדתם שהוא מכחישם בהיותו מראה שבע לפני מדת הרעב ומעין זה היא ענין התפל' שהמלכות עניה קדושה צריך להראות עניות ודלות.
זהר א, דף רח ע"א כפנא ולא שובעא וכן פי' בפסוק ויאמר יעקב אל בניו למה תתראו בפ' מקץ ודרך כלל צריך להתנהג כפי המדה השולטת בבקר כדינו למלכות רעבה ביום אחר מזונו שבע כמלכות השבעה עם הת"ת בימי רעבון רעב כמלכות שהיא מנהגת בחצונים:
זהר א, דף רח ע"א א"ר יהודה וגומר מפני שבקבוץ ארבעתם הרבה שלום התורה וכל מה שיתקרבו ויתקבצו יוסיפו תורה ויוסיפו שלום ויוסיפו יחוד וקשר בספירות העליונות:
זהר א, דף רח ע"א אסגיאו שלמא יסוד בעלמא מלכות דהיינו יוסף ויהודה וחידו מצד הבינה אתוסף וגומר. כמה דאוקימנא לעיל:
זהר א, דף רח ע"א ת"ח קב"ה ברא עלמא. המון הנמצאות שעיקרם במלכות:
זהר א, דף רח ע"א ואשליט אדם שהיא כעין הת"ת השולט על המלכות וכמו שהת"ת מסתעף לכמה ענפים כך האדם הזה מתפרשן מיניה בעלמא כמה זינין והם ג' בחינות הא' צדיקים מן האמצע. הב' חכמים מן הימין הג' עשירים מן השמאל. וכנגדם למטה ירדו ג' הפכים רשעים טפשין עניים.
זהר א, דף רח ע"א וכולהו בגין למזכי אלין באלין הצדיקים יחזירו הרשעים והחכמים ילמדו הטפשין והעשירים ירחמו העניים והנה אלו פעמים יהיו ג' הטובות לאדם א' ויתן לשלשה החסרים ופעמים יתן מצד א' ויקבל מצד ב' או יתן משני צדדים ויקבל מצד א'. או יתן מצד א' ויקבל מב' ולזה חזר ואמר וכולהו בגין למזכי אלין באלין לכל חלקי הסותר והנה כל הנותן עולה ונקשר בעולם הזכר וכל המקבל יורד למטה בעולם הנקבה שכל המושפע בעולם המושפע וכל המשפיע בעולם החיים ועל זה ושונא מתנות יחיה ולכך אתקשר באילנא דחיי ולזה אמר הכתוב פיזר נתן לאביונים דהיינו זה מפזר לג' בחינות אביונים אלו שפירשנו ובהיותו מפזר יתעלה מהיסוד ולמעלה. אביונים במלכות הרי מעלה א'. הב' צדקתו עומדת לעד וז"ש ולא עוד אלא וגו' דהא צדקת דאיהו עביד דהיינו תיקון המלכות שהיא מצד הרשעים בתוך הקליפו' ומסלקה משם. ומצד העניים בחסרון כל וממלא בה חסרונה ומצד הטפשים מאירה מן החכמה העליונה התיקון שתקן בה עומדת לעד שתיקון הצדיקים בה לעולם מאיר בה: וסיפיה דקרא קרנו שהיא המלכות תרום ויסתלק אל החכמה דהיינו בכבוד ויוסף עשה זה לאחיו:
זהר א, דף רח ע"א ור' אלעזר פליג אדר' חייא דקרא לאו בגווני טובא עסוק אלא סתם על עמוד א' דהיינו יסוד ונקרא יסוד להיותו קיום העולם והיינו שהעולם הרוחני יסודו למעלה ממנו הפך מן הגשמי וז"ש דהאי צדיק איהו קיומא וגו' ועולם זה הוא העולם ממש וז"ש ודא איהו דאשקי וזן לכולא עם היות שהיסוד למעלה מהמלכות והתחתונים למטה מהמלכות. והענין יתיישב בפסוק ונהר יוצא מעדן וגו' והענין שהנהר יסוד ואמר ומשם יפרד אם הנהר אינו משקה אלא המ' כדס"ד מהו יפרד שאין במלכות עולם אצילות פרוד ח"ו.
זהר א, דף רח ע"א אלא ההוא מזונ' דההוא נהר נטיל גנתא שהיא המלכות דהיינו להשקו' את הגן ונוטלו באחדות גמורה ולבתר אחר התפשטו מן המ' עוד למטה אתבדר ההוא משקיא ממש שפע היסוד לד' סטרי אלו הם סוד ד' חיות המרכבה בעולם הפרוד. והיסוד הוא המשקה עם היותו שהוא מתפזר ע"י המלכות ולז"א וכמה אינון דמצפאן וגו' לאתזנא מתמן ר"ל מהיסוד עצמו שאינם נושאים עיניהם אל המלכות לבדה אלא אל היסוד דהיינו דכתיב עיני כל אליך ישברו ועתה ניחא קרא ביסוד אומ' פזר שהוא לשון פזור ופרוד נתן לאביונים עם היות שאינו נותן ממש לעולם הפרוד והיינו או' ובג"כ פזר נתן לאביונים דא צדיק עצמו שהוא המפזר כדפי'.
זהר א, דף רח ע"א צדקתו עומדת לעד ירצ' ע"י שהיסוד מפזר למטה גורם שהמלכות צדקתו עומדת נקשרת עם היסוד הנקרא עד להשקותם על ידה וז"ש ובג"כ איהי קיימא ברזא דשלם והכריח הפירוש הזה שהיסוד מפזר ומשפיע למטה והוא מאמר רשע וגו' ואילו הי' הפי' כדס"ד פזר נתן היסוד למלכות לבד מאי רשע יראה כי הרשע אינו משיג מה שלמעלה ובמה שפי' ניחא שיסוד מפזר למטה ורשע רואה וכעס. וכמו שהמקדש קשר הרוחניים עם הגשמיים כך המלכות קושרת אצילות הנפרדים יחד.
זהר א, דף רח ע"א וצדיק דא איהו אקרי גבאי צדקה שהצדקה הוא השפע העליון שהם העשירים והיסוד גובה הכל ומחלקו לנפרדים העניים. כדפי' ויש ליסוד בחינה לקבל כל מיני השפע וז"ש ובג"כ גבאי צדקה וגו' מעין היסוד:
זהר א, דף רח ע"א ת"ח ולא יכול יוסף יסוד הנצבים עליו כמו החונים עליו סמיכין עלוהי אינון כל דקיימי לאתזנא וגו'.
זהר א, דף רח ע"א ויקרא הוציאו וגו' כמו וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו' וז"ש אתו דא כנסת יש' בהתודע כאומ' והאדם ידע היינו שאר רתיכין וחיילין שהם מעצם המלכות שהם מבני ההיכל שעומדים שם כאומ' למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך שהם סבת שלום הבית. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף רח ע"ב ד"א איש החיצוני כאומות. יוסף יסוד: אחיו ישראל קדושים שזוגם בתוך המלכות והיינו שהנשמות הקדושות מעוררות היחוד ומקשרות הכל בסוד שמע וברוך שם ואחר שאינו בכלל אחד מתגרש לחוץ:
זהר א, דף רח ע"ב וינטלם וינשאם ר"ל היינו סוד ימי עולם להתקשר בשש קצוות והיינו יוסף:
זהר א, דף רח ע"ב אליך נשאתי וכתיב אשא עיני וקשו קראי חדא נשאתי ואשא זה עתיד וזה עבר שנית או' אל ההרים. ותירץ אלא דא לעילא וגו' כדמפרש ואזיל ההרים הם שית טורין רברבין חג"ת נה"י שהם הרים שבהם הברכות שהם מגדלים מזון החיה התחתונה דהיינו כנסת ישראל דאתברכא מנייהו ולזה לא אמר נשאתי עיני אלא אשא להמשיך ברכות למלכות אמנם אליך נשאתי היינו צפיית התחתונים אליה למזונותם וז"ש למצפה וגו' והנה תחלה יקדם זה שתמיד מחכה והראשון לפי שעה להמשיך והנשיאות הזה תמיד מצפה מחכה לאינון ברכאן וגו':
זהר א, דף רח ע"ב היושבי בשמים היושבי המלכות תוקפהא מן הגבורה חילהא מן החסד קיומהא מן האמצע והיינו שמים אש ומים כלל שלשתם בת"ת.
זהר א, דף רח ע"ב יובלא בינה.
זהר א, דף רח ע"ב אתפתח מבועי הם ה' מקורות אל שבתוכיותה שהם ה' ספירות חמשים שערי בינה כדפי' בספ"ר בשער השערים והיינו שהיא נ' וכוללם בת"ת עם החסד והגבורה והנצח והוד חמשה כולל חמשים והיסוד כ"ל כולל חמשים ומשפיעם למלכות ה"א בענין שהם מחמשים בינה לחמשים ת"ת בחמשים יסוד לחמשה מלכות:
זהר א, דף רח ע"ב הכפירים שואגים וגו' ומעוררים אותה אל היחוד והיינו בבחינתה למטה בתחתונים וע"י התעוררות זה היא מזדככת ועולה ברזי רזין זכוך אחר זכוך.
זהר א, דף רח ע"ב ומקבלא עדונין דהיינו נהר יוצא מעדן שסוד העדן מבינה ומעלה ולכך אין שם כניסה לשום א' אלא הם למטה נקראות חיתו שדי בערך הבחי' העליונות הפנימיות כדפי'. ותרוייהו מלה חדא קאמר מ"ט יר' כיון שמרע"ה נענש על למה הרעות למה אליהו אמ' למה הרעות ותירץ שלא הי' מלת למה הרעות הענין הקשה שפירושו אינו כפשוטו אלא למה השליט החצוני הרע ולפי זה מה שנענש מרע"ה הוא על שאר הדברים ולכך אליהו לא נענש על מלת למה הרעות וענין שליטת הרע באלמנה הי' נרא' שלא כדין ושליטתו על יש' הי' כדין לגבות שארית החוב במהירו' כדי שיזכו לגאולה ולכך אליהו כדין אמר למה הרעות ונענה ולא נענש ומרע"ה נענש וז"ש ת"ח וגו'.
זהר א, דף רח ע"ב וכל מאן דזן וגו' כדפי' לעיל שהוא עול' אל סוד עולם הזכר שמשפיע למצטרך שהוא עני בעלמא דנוקבא ולכך נדבק בעץ החיים:
זהר א, דף רח ע"ב ואי תימא דרע וגו' וא"כ היאך אמר למה הרעות כיון שאין הרע שולט מאתו:
זהר א, דף רח ע"ב ת"ח בזמנא וגו' ותירץ שהאדם גורם לעצמו במה שנוטה לשמאל אמנם גם הב"ה עושה מפני שכל זמן ששמירתו עליו אין החיצוני שולט עליו כדמפרש ואזיל כיון דנטירו דקב"ה וגו' א"כ מי גרם שליטת החצוני בבחינת האדם דהיינו שנטה מן הימין אל השמאל ובבחי' הב"ה שסלק שמירתו שכל זמן ששמירתו עליו אין לחצוני שליטה א"כ במניעת שמירתו השליט החצוני ובבחינה זו אמר למה הרעות ולפי דרך זה יקשה מה ענין למה הרעות שאמר מרע"ה שהרי יש' מקדמת דנא היו שם ושלט עליהם החיצוני בגלותם ולזה אמר שהי' מתרעם על תחלת הגלות וז"ש משה אמ' למה הרעות וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף רח ע"ב והרא"ג ז"ל כ' על ידא דצדיק חי נקר' חי לפי שהוא כולל ט' מדות מלמעל' למטה וממטה למעלה. א"נ כמו שאמר בסמוך ואשקי לה לכ"י שכשהוא משקה נקר' חי בסוד והקימותי את בריתי. וי"ס דגרסי על ידא דצדיק חד. בכל סטרין בין קדישין בין מסאבין כלם אליו ישברו. א"נ בכל סטרין שהנהגת ארגמ"ן מתחלק לד' ראשים ד' סטרין ותחת כל אחד מהם כמה מלאכים לרבבות. איהי סלקא ברזא דרזין כלומר בהעלם תכלית ההעלם שלא ירגישו הקליפות שלא יתאחזו ביחוד. ואומ' סלקא ר"ל שמתעל' ומתפשט' משיעור קומתה שהיא ננסית ומתפשטת כפי שיעור קומתו כדי שייחדו שייפין בשייפין זה כנגד זה כדקא חזיומקבלא וכו'. ה"ד ול"ג ליה. עדונין מבעל' היינו השפע' לעולמות. א"נ סוד הנשמות שמקבלת כנזכר בפ' ויקהל דף ר'. קיימי בלחודייהו לפי שהשכינה נסתלקה להתייחד לעיל' ובעוד דקבילת לא יהיבת ולכן עמדי בלחודייהו בלתי השגחתה. א"נ שאינם משיגים כלל באותו ייחוד אלא עומדים מצפים לה לקבל השפע וז"ש ולא עמד איש אתו כלומר אין מי שישיג כלל כשהתודע יוסף יסוד אל אחיו כנזכר לעיל.
זהר א, דף רח ע"ב ותרווייהו מלה חד קאמרו ר"ל שכל א' אמר הריעות. מ"ט כלומר מ"ט אמרו מלת הריעות שנרא' שהוא ית' המריע ח"ו ולא מלה אחרת כמו מדוע ככה עשית וכיוצא. בגין דאתייהיב רשו לסטרא אחרא כלומר אין הכונה הריעות ממש בידים כדקא סברת אלא יהבת רשו. אילנא דמותא סטרא דרע ה"ג ול"ג בההוא. בג"כ הריעות כלומר בג"כ אמר קרא לשון הריעות בבחינ' נתינת רשות לסטרא אחרא. וי"ס דגרסי הכי על האלמנה דאנת פקדת למיזן לי למה הריעות ופשוט הוא. ואי תימא דרע וכו' כלומר אי הכי כמה דאמרת דאין רע יוצא ממנו ית' קשה הא דקיימא לן שהכל ממנו יתברך ואין אדם נוקף באצבעו מלמט' עד שמכריזין וכו' לז"א ת"ח כלומר לעולם שהכל ממנו ית' אבל הטוב הוא בכונה ממנו ית' ובהשגחתו על ברואיו אבל השפעת הרע הוא בהסתר פנים בלבד הרע בא מאליו וזהו הריעות דיהבת רשו וכו' כדמפרש ואזיל עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף רכה ע"ב כדין עלאי ותתאי מתערין עליה. כל העולמות ונמצאים שכולם תלויים בו וז"ש וכד לא אשתכח וגו' וצריכין כולא זהו כשס"ת גולה כי הצדיק הוא מגן ואינו מצריך לישראל לכך. והטעם מפני שגלו ס"ת ולא חשו בתשובה ח"ו הדין מתעורר ואפי' נפשות הצדיקים שדרכם לרחם כשאינם מעוררים תשובה ח"ו מתהפכין לאויבים על צער ס"ת וז"ש ואפי' רוחין וגו':
זהר א, דף רכה ע"ב תאנא ושכבתי עם אבותי. בגופא ד' גופין במערת המכפלה הם גשמיים מרכבה לחגת"ם. בנפשא ד' נפשות מרכבה בעולם העשיה ברוחא ד' רוחין מרכבה ביצי'. בנשמתא ד' נשמות מרכבה בבריאה וז"ש ברתיכא חדא ואין יחודם יחד שוה עם פרודם מפני שבהיותם יחד להם מעלה גדולה יותר וז"ש בדרגא עילאה:
זהר א, דף רכה ע"ב מרישא דמלכא סוד ט"ל יה"ו כדפי' לעיל בסוד רישא דז"א שראשי נמלא טל והוא מקבל הט"ל מהכתר ולהיותו לבן רחמים גמורים מראה כל גווני הספירות כפי בחינת המקבל לזה נקרא טלא דבדולחא כעין הבדולח שמראה כל גוונין מתחתיו ולעולם הוא לבן וכן פי' באדרא והוא מחיה מתים ומתעוררים הרחמים מלמעלה ומרפאים האבות הגשמיים כדי שיתעוררו בתפלה ויהי' היחוד העליון ע"י וירוחמו התחתונים ולזה תחלה מתעורר הרוח והטל להם מלמעלה ואפשר ששלשה פעמים ביום שמתעורר רוח זה דקאמר היינו בג' תפלות שהם תקנו אותם ע"י מתעורר היחוד בתפלה כדפי':
זהר א, דף רכה ע"ב מאן ראש המטה דא שכינתא שממש היתה מראשותיו של חולה והמטה כפשטה:
זהר א, דף רכה ע"ב ור"ש פליג שנמצא לפי זה יעקב למטה ממלכות ולזה פירש לדידיה כרע פי' לת"ת מדתו כדמפרש ואזיל:
זהר א, דף רכה ע"ב ואי תימא וגו' פי' אתה אמרת שלא השתחוה למלכות דס"ד כי יעקב לא הי' למטה ממלכות ולהכי פי' שהשתחווה לת"ת א"כ קשה בשלמא אם הי' חולה באותה שעה קרוב למיתתו והשיג למדתו ניחא שאז לא היה למטה ממלכות. אבל אין הדבר כן שעד עתה לא הי' חולה ולא הגיע עדיין למדתו ויותר טוב לאמר ולפרש וז"א וע"ד ידע דבההוא זמנא סליק בדרגא עילאה קדישא דהיינו מרכבה לת"ת כורסיא שלימתא ולפי שלא הגיע עדיין לזה לכך סגיד לההיא כורסיא עילאה שהוא המלכות שהיא שלימות הת"ת שלימו דאילנא רבא מצד הגדולה ותקיף מצד הגבורה ושלימותו ע"י המלכות וע"ד וישתחו ישראל על ראש המטה היא המלכות שעדיין לא הגיע לת"ת כדפי' כיון שעדיין לא היה חולה וזהו תשלום ואי תימא. לזה תירץ שזה טעות כי ודאי דהא אסתלק לאתריה ואתעטר וגו' מכמה ימים קודם הגיע למדרגת הת"ת ואמר לאתריה נגד הת"ת בעצמו ואתעטר בעטרוי סוד תרין עטרין דירית מאבא ואימא חסד וגבורה שבחכמה ושבבינה כדפי' במקום אחר בארוכה ואלו הן עטרי מלכא קדישא ולזה לא סגד אלא לת"ת בעצמו כדפי' מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף רכה ע"ב והרא"ג ז"ל כ' דמכרזי עליה בינייהו לא אשתכח מאן דאתער' וכו' ה"ג. הא מארי דדינא וכו' ה"ג תאנא ושכבתי עם אבותי בגופא במערה עם גופי האבות. ברוחא ברוחות של אברהם ויצחק שבג"ע התחתון. בנשמתא בג"ע העליון בבריאה עם נשמות אברהם ויצחק. ברתיכא חדא היינו מציאות האבות למעלה חג"ת וזהו בדרגא עילאה כלומר אחוז וקשור בת"ת. אטימין מכלא כלומר אטומים מכל החושים מחוש העין דלא מסתכלי ומחוש השמע דלא שמעי ומהידיעה ומהכל. ה"ג דלא ידעי ולא משגיחין ולא שמעי ולא מסתכלי במילי דאורייתא ובמילי דעלמא והיך קב"ה אשגח עלייהו ברחמי בכל זמן ועידן ולית מאן דישגח. תלת זמנין ביומא עאל רוחא חדא וכו' וה"פ דלא ידעי מעצמם והיודעים מעצמם לא משגיחין ומי שאינו יודע כלל אינו רוצה לשמוע וללמוד וזהו ולא שמעי ואם מטה אזנו ושומע איזה דבר לא מסתכלי לומר דבר זה ששמעתי דבר גדול הוא ויהיה תקוע בלבי. במילי דעלמא בהנהגת העולם איך מתנהג ברחמים אפילו שהם חוטאים אין איש שם על לב לידע סוד הדבר. עאל רוחא חדא היינו רוח חיים המשתלשל ויורד מרישא דמלכא כדלקמן בסמוך. ונשיב וכו' ואתסיין כי כל הנופח מעצמו הוא נופח וכמו שהוא חי כך הפחת הרוח הוא מחיה ומקיים ולכך נשיב ואסתיין גרמין וכו'. וההוא רוחא וכו' תאנ' והדר מפרש וההוא רוח' דאמרן הוא ממשיך סוד הטל העליון מריש' דמלכא דהיינו החכמה או חסד וגבורה דהיינו סוד הרחמים הגמורים הפשוטים. אתר דמשתכחי אבהן עילאי בסוד הוייתם קודם אצילותם כבנים במוח האב ואע"ג שנאצלו למטה במקומם לא נעתקו ממקומם וזה שאמר דמשתכחי כלו' נמצאים בכח אי נמי הם חסד וגבורה והיינו דמשתכחי אבהן עילאי שהם חסד וגבורה כדלקמן וכד אתער ההו' טלא מינייהו מינייהו ממש: וכד מתער ההו' טלא ה"ג כלומר כשמתעורר אותו טל היורד מהם מהאבות של מעלה אז מתעורר אבות של מטה. וההוא טלא אתסחי ה"ג. ואתער רוחא חדא דכליל בתרין אחרנין היינו בחינת הרוח של יעקב אשר הוא בג"ע התחתון שהוא כלול בתרין רוחין אחרנין שהם בחינת הרוח של אברהם ויצחק כדין מתערין אבהן אינון וזווגן נמצינו למדים כי בחינתם הנעלמת מעוררת בחינת הנגלי' כי בחינת הת"ת בסוד הדעת בכללות חסד וגבורה יורד ומשתלשל עד גן עדן התחתון ומעורר בחינת הרוח של יעקב ממש אשר הוא כלול בתרין רוחין דאברהם ויצחק ומשם יורד ומשתלשל עד מערת המכפלה לעורר את עצמם ואת גופם ואפשר לומר שזהו שאנו אומרים מוריד הטל מחיה מתים אתה. בגין דאינון דמיכין היינו האבות שהם ישנים ונרדמים מעשנן של עונות של התחתונים: אחזיאו ליה בחלמא או במראה: ורזא דמלה וכו' הכריח איך רחל עבידת יותר מכלהו שכן כל תיקון היחוד כדי לבטל גזירות רעות שהוא ארון וכפורת וכרובים שהיו בבית המקדש והיתה שורה שכינה עליהם היו בחלקו של בנימן שיצא מרחל אם כן ודאי יתיר עבדת מכלהו:
זהר א, דף רכה ע"ב מאן ראש המטה קס"ד שהי' חולה והשתחוה לשכינה שלמעלה מראשו כמה שאמרו ז"ל. אמר רבי שמעון ח"ו אלא לדידיה כרע וסגיד ת"ח מטה דא שכינתא ה"ג וה"פ לדידיה למדתו ממש שהוא הת"ת ושיעור הכתוב מטה היא המ' וראש המטה הוא היסוד ועל ראש המטה הוא הת"ת נמצא דלדידיה קא כרע וסגיד כדמפרש ואזיל ואי תימא וכו' פירש כמו ואיבעית אימא וכיוצא בזה הרבה בזוהר והכי פירושו. כלומר ואי קשיא לך הא דבשלמא אי כדס"ד מעיקרא שהיה חולה והשתחוה לשכינה דרך תפלה כי כן דרך לחולה להתפלל על עצמו אבל לדידך רבי שמעון דסברת דעל ראש המטה הוא הת"ת מה צורך להשתחויה זו עתה לז"א ואי תימא כלומר ואי בעית אימא אסתיר מה דקס"ד דהא בההוא זמנא לא הוה מרע דהא לבתר כתיב וכו' ובשעתא דסגיד לא הי' חולה א"כ על כרחך תודה שאין ההשתחויה אלא לת"ת מאחר שלא הי' חולה שכינתא ליתא וא"ת ומה צורך להשתחוי' זו אל הת"ת עתה לז"א ועל דידע דהא בההוא זמנא היתה הסתלקותו למדריגתו למעלה להתקשר עם הת"ת בג"כ סגיד לההוא כורסייא עילאה דהיינו ת"ת. ועל דא ידע נר' שהנכון לגרוס ועל דידע דהא וכו' ומוכרח' היא ופשוט הוא כדפי'. אילנא ת"ת רברבא מצד הגדולה ותקיף מצד הגבורה. דאיקרי על שמי' ישראל סבא. ירית סיהרא מכל סטרוי בין באשלמותא בין בפגימותא כנז' לעיל. קיימא בשלימותא כנז' לעיל בפסוק ותרב חכמת שלמה. וכד בעא גרסי'. למיקם על נימוסי אורייתא לידע תוכן טעמי חוקי התורה כמו טעם חק פרה אדומה. אמרתי וגו' אמרתי שהייתי חכם שירשתי לסיהרא מכל סטרוי עכ"ז רחוק' החכמה ממני. א"נ האי דקאמר ירית סיהרא מכל סטרוי הוא פי' את כל זה נסיתי בחכמה דהיינו חכמת שלמה וירשתי אותה בין בפגימות' בין באשלמות' והיינו תרי רבויי א"ת כ"ל לרמוז אל שתי בחינותי' הנז' ועכ"ז חשבתי שאחכמה וכו'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף רכה ע"ב גליון וכד מטי ההוא טלא וגו' רכ"ו. עכ"ל:
זהר א, דף רכו ע"א ובגיני כך האי שביק לי' והאי נטיל ליה וגו' דוחק הוא שנא' שעל דבר כזה יתבשר יעקב ועוד מה לאדם תועלת בזה ולזה אמר כי עיקר הכוונה הוא שכל מעשה המצות הגשמיות נתבטלו מהאדם בעת מיתתו ואין לו חלק בכל מעשה התורה הגשמית לזה כשיש לו בן שהוא משית ידו על עיניו מורה שהוא תמורתו לכל ענייני העולם הגשמי ומעשהו וזה תועלת לנפש שהיא מסתלקת ומוריש חלק המצות המעשיות לבנו נמצאת שהיא שם וע"י בנו נהנית כאן וכבר הארכתי בינוקא:
זהר א, דף רכו ע"א והא אתערו חבריא וגו' ענין זה יובן במה שחתם דבריו בזה והענין כי האדם דינו בקבר בסוד חיבוט הקבר וכאשר תחלת העפר על עיניו ע"י בנו מורה שהוא קבר לאביו ודין אביו עליו כענין הדיני כפרת משכבו ובעפר שהוא נותן על עיני אביו מסלקו מעונש חיבוט הקבר ומקבל עליו כפרת משכבו וא"כ ע"ד זה ג"כ סתימת עיניו שלא יסתכל בחצונים ולא יהא לו חלק עמהם וישאר בקדושה הראשונה שהסתכל כי לעונשו צריך לרדת והרי בנו מכסה עיניו שלא ירד ויסתכל בחצונים ולכל היותר הוא כפרתו והיינו דמסיק ויקרא וגו' דאסתים וגו'. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף רכו ע"א והרח"ו נר"ו כתב. עפרא על עינוי כד אתקבר וגו' עיין שצריך הבן לשים עפר בעיני אביו בעת קבורתו בקבר וגם נר' שסתימת העינים אף בבית צריך הבן לסתמם וגו' ודוק עכ"ל. וע' במה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד:
זהר א, דף רכו ע"א והרא"ג ז"ל כ' לאזדווגא בי נשמתך היינו כנגד אעלך. ולאתקבר' גופך בקברי אבהתך כנגד גם עלה. מאי קא מיירי כלומר גם עלה למה לי. ואע"ג שכבר תריץ כפל הכתוב כנז' עכ"ז חזר ושאל מאי קא מיירי כדי לתרץ הקושי' שהקש' איך יעקב הי' מצו' שיקברוהו בא"י מאחר שיצאת נשמתו ברשו אחרא וכו'. אע"ג דקא נפקת נשמתי' ברשות' אחר' וע"ד ואנכי אעלך גם עלה ה"ג וחסר בספרים והכי תריץ אע"ג דקא נפקת נשמתי' ברשו אחרא וירא' העליה שלא במעלה ובקדוש' קמ"ל גם עלה שהיא עלי' ובמעלה וזהו שחזר ואמר וע"ד ואנכי אעלך גם עלה כלומר עליי' ותהי' במעל' ובקדוש': וי"ס דגרסי מאי קא מיירי דהא לא נפקת נשמתי' ברשו אחרא ולגירסא זו יהי' נמשך אחר מאי דקאמר לאזדווגא בי נשמתך וכי תימא מאי קא מיירי כלומר מאי חידוש הוא פשיט' שיזדווג בנשמתו שאפי' בחיים היה מוכן להיות בעל' דמטרוניתא לז"א דהא לא נפקת נשמתי' ברשו אחרא כלו' החידוש הוא שאפילו שתפטר בארץ נכרי' ברשו אחרא שם תזדווג נשמתך בי באופן שאין בנשמתך שום שליט' חיצוני וכאלו יצאתה בא"י ממש וברשו קדיש'. בגין יקרא דיעקב שהבן שהי' מלך ישית ידו על עיניו אין לך כבוד גדול מזה וישתכח עליה במיתתי' ה"ג אתא ר' אבא בטש בי' ה"ג ול"ג ונשקי'. מפרק' דרב ייסא סבא גרסי': לנגד' עפרא דרך המשכה מעט מעט מפני כבוד אביו ולא דרך זריק' וחבט' ולכך נקט לישנ' לנגד' ושאר המאמר מובן מעצמו. חמו מה דחמו היינו אור השכינה. בעאן לשואה ה"ג. דההו' נפש סמיכת לקבלי' כי הנפש אחר שיצא' אינה משוטטת תכף אלא יושבת בבית כנגד הגוף וסמוכ' לו. בכל מה דאסתכל אתלטיי' ולכן צריך לכסותו כדי שלא יביטו עיניו בנשמתו אשר כנגדו וח"ו אתלטיי' מהכח הטמא שהביט בעיניו: עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף רלב ע"ב ת"ח הללויה הכא אית שבחא עלאה וגו' נודע ששם י"ה כולל ג' מדות י' חכמה ה' בינה קוצו של יוד כתר וז"ש שבחא עילאה דמארי דכולא דהיינו בינה שהיא בעלת כל הספירו' למטה והיא אם הבנים תשובה שבה תשובתם בסוד היובל. ועוד חכמה וזהו שאמר אתר דלא שלטא ביה עינא למנדע ולאסתכלא דהיינו חכמה כי אפי' שאלת מי לא שייך בה משום דלא שלטא ביה עינא והיא נקראת מחשבה דאפי' בשאלתא לא קיימא. ועוד כתר וז"ש אתר דאיהו טמירא דכל טמירין כי חכמה ובינה טמירין וכתר טמירא הכולל בעצמו כל טמירין. או ירצ' טמירא אפי' מן הטמירין ואינם משיגים בו כדפי' בספ"ר שער הצחצחות.
זהר א, דף רלב ע"ב שמא עילאה על כלא שהוא בשלש ראשונו' עליונו' על שאר הספירו'. ואמר הללו עבדי ה' ולא אמר מאן הללו י"ה כלומר שלא פי' בהללוי' כמו שפי' בהללו עבדי ה' שהי' לו לומר הללויה עבדי ה' או תמימים או ישרים:
זהר א, דף רלב ע"ב שבחא דשבחי אם הם ישרים או צדיקים או תמימים לא נודע שמם:
זהר א, דף רלב ע"ב והכי אצטריך כי כמו שמדתם נעלמת כן הם בני אדם שטוב מעשיהם בהסתר ולא נודע טוב מדתם שאם הם טובים במפורסם אינם מרכבה שם:
זהר א, דף רלב ע"ב בגין דדא הוא אתר וגו' מפני ששם בן ד' מתפשט אפי' בת"ת ומ' דהיינו ו"ה ושם י"ה מתעלם בג' ראשונות כדפי' לעיל ואותיות י"ה שבשם הם תרין עטרין כדפי' בספ"ר בשער השמות:
זהר א, דף רלב ע"ב אתר דאיקרי שם גדר ש"ם מורה לבוש לענין נסתר מתגלה ע"י השם ושם י"ה שכולו נסתר אינו נקרא שם:
זהר א, דף רלב ע"ב קדמאה דהיינו שם י"ה סתים דא גליא בערך שם י"ה אמנם בערך עצמו סתים וגליא דהיינו שיש בו י"ה ויש בו ו"ה. או ירצה שהם ב' חלוקות הא' סתומה והב' גלויה דהיינו הללויה ואח"כ הללו עבדי וניחא השתא דלא הוי כפל ולהכי קאמר סתים וגליא ולא שהם חלוק' א'. וקשיא ליה דהל"ל הללו חסידים או ישרים וכיוצא בגלוי כיון שהוא באתגליא ולא שאמר עבדי ד' שעדיין לא ידענו מדתם לזה פי' ואמר ובגין דאמר באתגליא לא יוכרח מפני זה שיזכיר ממש שם מדתם רק שיאמר בגלוי המהללים וז"ש אמר לאינון דמשבחין להאי אתר וגו' מה תאמר הי' לו להזכירם בשם מלתא וטעמא קאמר כי הטעם שהם ראויים להלל שם ה' הוא מפני שהם עבדי ה' דהיינו דאתחזון וגו' ואלו אמר תמימים או ישרים לא היה מורה על זה:
זהר א, דף רלב ע"ב מאי שנא דקאמר יהי הי' לו לומר יתברך שם ה' וכיוצא:
זהר א, דף רלב ע"ב מההוא אתר עילאה וגו' מכתר וחכמה עד יסוד. וא"ת כמו שהיסוד נרמז ביוד לבדה למה החכמה נרמזה בי"ה לז"א שרותא בסופא אם היו ב' יודין לא הי' נראה אם הי' סופא בשרותא דהיינו יסוד בחכמה או בהפך אמנם השתא דקאמר יהי דהיינו התפשטות אות י' ונעשה י"ה מתפשט והולך עד י' תתאה דהיינו יה"י וז"ש שרותא בסופא וז"ש רזא דאמשכותא מטימרא וגו' הענין שלא נאמר שמלת י"ה קשר חכמה עם היסוד לבד אלא כולל כל האצילות ממש משך המדרגות מחכמה עד היסוד דהיינו המשך י' בה' ונמשך והולך עד י' תתאה וז"ש ובג"כ מן הטעם הנרמז שבאה החכמה בשם י"ה הורה על רזא דאמשכותא מטימרא וגו' עד דרגא תתאה כדפי' והכרח לזה משום ובמלה דא אתקיים עובדא דבראשית שהוא סוד משך ל"ב נתיבות מחכמה עד סופא לפעול. וא"ת נימא י' תתאה מלכות ויהי' כלל כל האצילות לז"א שאינו כן ממה שלא אמר מלה זו בדברים התחתונים הגשמיים שמציאותם ממלכות כגון תוצא הארץ דשא או ישרצו המים וכיוצא אלא בדברים העליונים הדקים כגון יהי אור יהי רקיע יהי מאורות ולזה לא יתקיים דא לרוב דקותו. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף רלב ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. אתה כוננת משרים רזא דתרין כרובים וגו' אתה היא המלכות אשר כוננה את שני הכרובים הנק' משרים שהם חכמה ובינה אשר בהיכל שביעי כנז' בהיכלות פקודי ע"ש. או אפשר שהם מטטרון וסנדלפון שהם זכר ונקבה יצירה עשיה זה ממונה על המלאכים דכורין וזה על מלאכים נוקבין. עכ"ל. ואו' שבחא ושמא כחדא וגו' נת' לעיל פרשת וישלח קע"ח ב' עכ"ל:
זהר א, דף רלב ע"ב והרא"ג ז"ל כתב ועוז מלך דא קב"ה משפט אהב דא קב"ה ה"ג. וה"פ ועוז מלך דא קב"ה מלכות. משפט אהב דא קב"ה ת"ת כי שם קב"ה כולל כל הספירות והשתא מפרש ואזיל ועוז מלך תוקפא דאתקף קב"ה שהיא המלכות לאו איהו אלא במשפט ת"ת דהא במשפט שהוא ת"ת אתקיים ארעא. כד"א מלך במשפט יעמיד ארץ מלך שהוא מלכות על ידי משפט יעמיד ארץ דהיינו הארץ התחתונה הלזו. אתזנת כל ארעא מלת כל ארעא ל"ג: רזא דתרין כרובים הם מטטרון וסנדלפון דאינון תיקונא ויישובא דעלמא בסוד הדודאים נתנו ריח ממעשה התחתונים כנז' בסתרי תורה בפ' ויצא ושיעור הכתוב כך הוא ועוז מלך שהיא מלכות הוא על ידי משפט אשר אהב שהוא הת"ת וכל האהבה הזאת מי הוא הגורם על ידי שאתה כוננת מישרים שהם מטטרון וסנדלפון שהם הם המכניסים אהבה ואחוה בין קודשא בריך הוא ושכינתיה. ר' חזקיה פתח וכו' ה"ג ר' חזקיה לפי שהוא היה חד מתלת דהוו אזלי באורחא כדקאמר לעיל רבי חזקיה ורבי יוסי ורבי יהודה הוו אזלי באורחא וכל אחד היה פותח ואומר ומי הכניס רבי יצחק שלא היה שם ביניהם שבכל אותו זמן שהיו במערה לא נכנס אדם ביניהם וכדלקמן בסמוך אדהכי וכו'. מאן דמשבח לאחרא ה"ג הוא גלי גנותי' וסביב לגנאה לי' ה"ג. שבחא עילאה דמארי דכלא ה"ג. טמירא דכל טמירין היינו החכמה ששם הוא שם י"ה והוא טמיר מן הספירות שהם טמירין שאינן משיגות בו. סתים מלה דאמר הללויה ולא אמר מאן וכו' ה"ג. שבחא דשבוחי סתים ה"ג ור"ל השבח שמשבחין אותו הוא סתום דלא פריש קרא מהו השבח שישבחו אותו כי השבחים שבמזמור ליתנהו אלא במלכות כדקאמ' הללו את שם ה' יהי שם ה' מבורך דהיינו המלכות כדלקמן אבל ההלול והשבח שישבחו ויהללו לי"ה לא פריש כלל והטעם לפי שכמו שהוא סתום ונעלם השבחים שלו הם נעלמים וכן המשבחים בעצמם לא איקרון בשמא וזה שאמר אינון דמשבחי לא ידענא מאן אינון. ואפשר להיות שהמשבחים הם המדות שמודים ומהללים לשם יה כנזכר באידרא לכך לא איקרון בשמא לא הם ולא מציאות השבח בעצמו שהוא כל כך נעלם שאין ראוי להזכירו בפה ולכן לא נזכר לא השבח ולא המשבחים. דא הוא אתר דאיקרי שם פירוש מלכות והענין כי שם בציר"י ר"ל לבוש המשל שם ראובן הוא לבוש שמתלבש בו גוף האדם ואלמלא השם שמלבישו ומגלה מי הוא לא היינו יודעים מי הוא וכן שם היא מלכות שהיא לבוש והיכל אל שם יהו"ה וזהו הללו את שם ה' שם ולבוש יהו"ה. כד"א אשר נקרא שם שם ה' פסוק זה בשמואל בפ' ויוסף עווד דוד וגו' ועתה מפרש ואזיל שתי פעמים שם שם מאי הוא ה"ג קדמא' סתים רוצה לומר מלת שם הראשון הוא סתים שרומז לכתר עליון שהוא שם ולבוש אל האין סוף ב"ה וזה שאמרו רז"ל קודם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד דהיינו הכתר. דא גליא כלומר השם השני הוא גליא שהוא המלכות נמצא שם שם שני פעמים הוא סתים וגליא הראשון סתים והשני גליא כנזכר ולכן בשם ראשון לא קאמר מידי אלא שם סתם רמז למה שאמרנו אבל בשם שני אמר שם ה' כלומר שם ולבוש והיכל ליהו"ה ת"ת. ולגירסת הספרים גם כן אפשר לפרשו הכי קדמאה סתים דלא גליא היינו שם ראשון לא גליא דלא קאמר מי הוא שם זה או למי הוא שם ולבוש אלא קאמר שם סתם. תניינא סתים וגליא רוצה לומר תניינא שהוא מלכות הוא סתים וגליא סתים בערכנו וגליא בערך המדות כי היא היותר מתגלות שבכלן:
זהר א, דף רלב ע"ב מ"ש דקאמר יהי אלא יהי רזא דאמשכותא וכו' הכי גרסינן. ופירושו מההוא אתר עילאה מהחכמה כדפירש שהוא י"ה. דאיהו יו"ד תתאה דהיינו היסוד. כגוונא דיו"ד עילאה חכמה. בגין דרזא דא דאיהו אמשכותא מרזא עילאה. הכי גרסינן. בכל אינון עובדין דלתתא כגון יקוו המים וגו'. תדשא הארץ דשא וגו' ישרצו המים וגומר שהם ששה דברים תחתונים ארציים ולא נאמר בהם יה"י. במלין עילאי דלעילא כלומר מה שנאמר בשלשה אלה יהי רקיע יהי מאורות יהי אור אין הכונה לפי שרומזים ברקיעים אלו או במאורות אלו שמש וירח אלא לא קאמר אלא במילין עילאין דלעילא באצילות וענין הכתוב ויאמר היא החכמה ולמי אמר וצוה לבינה הנקרא אלהים ומה אמר לה יהי אור האצל והוצא החסד וכן יהי רקיע ולכן הוצרך לומר בהם יה"י כי בהתמשכות והשתלשלות השפע' עליונה היורדת מי"ה עד היו"ד שהוא היסוד שהיא יוד התחתונה עתה אחר שנאצלה ונאצלו ונתמשכו המדות במקומה ולכך לא נאמר בשום עובדא אחרת יה"י אלא בג' מקומות הללו וז"ש במלין עילאי דלעילא: עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף רלג ע"א ובדא מתברך שמא קדישא וגו' קשיא ליה דמי יכריחני לפרש יה"י כלל הכל כדקאמר נימא י"ה חכמה נקשר עם י' תתאה והיינו חכמה ביסוד יה"י לז"א כיון שאמר יהי שם יהו"ה מבורך הכוונה לברך ד' אותיות השם ובדא כלו' במה שפירשנו שמלת יה"י יכלול הכל מתברך שמא קדישא בכולא כלו' בכל המדרגות מי' לה' ומה' לו' ומו' לה': וע"ד כתיב יהי שם ה' מבורך כלו' עתה שאמר יהי מורה ברכה כוללת ממדריגה למדריגה וז"ש וע"ד כתיב יהי שם ה' וגו':
זהר א, דף רלג ע"א ממזרח שמש וגו' הענין כי פסוק זה חדיש על מלת יהי וז"א דא אתר עילאה וגו' כי שמשא דהיינו ת"ת המאיר בסוד כתר וחכמה וז"ש לקמן ודא הוא אתר דרישא עילאה סתימא דכל סתימין דהיינו סוד הכתר הנעלם. והת"ת עצמו הוא מאיר אותו האור שהאירו בו בכל שש קצוות וז"ש דנהיר מיניה שמשא דהיינו הת"ת והיינו ממזרח שמש ונהיר השמש לכלא והיינו לשון עד מבואו שבמלת עד כולל כל מה שבין ממזרח עד מבואו ולא כן מלת יהי כי חכמה עיקר כדפי' שם.
זהר א, דף רלג ע"א יום מלכות:
זהר א, דף רלג ע"א ההוא בינה וא"ת מלכות מדת לילה איקרי וי"ל כי כיון שהיא בבחינת שהיא אתמנא על ברכאן כדקאמר יום איקרי שהרי ברכות מימינא ועתה שהיא בבחינת היות' ממונה על הברכות ראוי שתקרא יום ומה גם בהיותה נקשרת בבינה שאז והיה אור הלבנה כאור החמה. עילאה ותתאה בינה ומלכות:
זהר א, דף רלג ע"א לאמור סוד הוא"ו הוא בת"ת ומלת לאמר זו אשה אלא שהיא יורדת עמו מהבינה בך מלכות שהיא מדה נגלית ושייך בה לשון בך וגם היא כלולה כ"ב אותיות וע"ד זו היא נקראת א"ת כנודע:
זהר א, דף רלג ע"א בך שהיא מלכות יברך וישפע בה ישראל:
זהר א, דף רלג ע"א מטולא דסטר מערב וגו' ששם המלכות שהיא נגד ישראל ת"ת והיא מקבלת כל הנשמות שבת"ת ונקראת על שמו ולכך אפרים על שם כל ישראל כדפי'. או ירצה בגיני כך אפרים וגו' הוא עיקר ונטפל אליו מנשה:
זהר א, דף רלג ע"א ונשי לא מתברכאן וגו' משום דמדבריו נראה שאין לנשים ברכה לעצמן אלא שהאנשים נותנים להם חלק מברכתם לכך פי' ואמר שאין הכוונה בדבריו אלא כך אלא דכד דכורין מתברכאן כדין נשין מתברכאן ברכה לעצמן חשובה והשתא דייק קרא דקאמר זכרנו יברך ברכה לזכרים ואח"כ יברך את בית ישראל ברכה לנשים ומה שאמר לא מתברכאן אלא מברכתהון ירצה בשעת ברכת הזכרים:
זהר א, דף רלג ע"א ואי תימא הא כתיב פי' בשלמא למאי דסליק אדעתין בקדמיתא דנשין לא מתברכאן אלא מברכתהון דדכורין כמשמעו ניחא דקרא קאמר וכפר בעדו בקדמיתא עליה ואחר כך ובעד ביתו בגין דמתברכא מיניה מברכתו ממש אלא לדידך דאמרת דלאו דוקא הכי אלא שיש להם ברכה לעצמן א"כ היה לו לומר וכפר בעדו וביתו דהיינו תרווייהו כחדא כדי שיתברכו יחד כל א' ברכתו הראויה אליו לכך פי' ואמר שהן אמת הדין נותן דנשין לא מתברכאן אלא מגוברין כד אתברכאן אינון בקדמיתא ואח"כ מההוא ברכתא אתברכאן והשתא קשיא דקרא דכתיב זכרנו יברך לא משמע הכי אלא ברכה לעצמן לזכרים וברכה לעצמן לנקבות וז"ש יברך את בית יש' והיינו דקאמר אלא במאי אוקימ' יברך וגו' שנראה הפך כדפי' אלא נעשה פשרה השוה לשניהם כי ברכה לנשים לעצמן ואין להם אות' הברכה אלא ע"י הזכר כדמפרש ואזיל וז"ש אלא קב"ה יהיב תוספת ברכאן וגו' ואיהו נטיל כולא וגו' והשתא ניחא דלא מתברכאן אלא מברכתהון דדכרי והיינו בעדו ובעד ביתו וניחא נמי דאית לנשים ברכה לעצמן ולגוברין לעצמן. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף רלג ע"א והרח"ו נר"ו כתב. ואי תימא מהא דכתיב וכפר בעדו וגו' פי' אם תרצה אביא לך ראיה מפסוק וכפר בעדו וגומ' עכ"ל:
זהר א, דף רלג ע"א והרא"ג ז"ל כתב אתר עילאה דקא נהיר היינו חכמה שמשם הת"ת שהוא השמש נוטל זריחתו וז"ש ממזרח שמש כלומר ממקום שהשמש נוטל משם זריחה. אתר קשרא דאתקשר היינו המלכות דאתקשר ביה מהמנותא דהיינו כל שאר המדות וזהו עד מבואו עד מקום ביאת השמש שהוא הת"ת עם שאר המדות. ובההוא ליליא לא דמכו אזלו בארחא וכו' בההוא ליליא ניימו עד דהוה פלגות ליליא קמו לאתעסק' באורית' וכו' ה"ג וחסר הוא בספרים.
זהר א, דף רלג ע"א ויברכם ביום ההוא וכו' ה"ג דהא סגי דקאמר ויברכם ותו כלהו כתובי לאמר חסר והכא לאמור בוא"ו כתיב הכא מאי שנא. יום מההוא אתר עילא' וכו' יום היא מלכות ההוא היינו הבינ' והכי פריש בפר' שלח דף ק"ע. דלית פירודא בין יום ובין הוא כי הת"ת שבאמצע מבריח ומקשר מן הקצה אל הקצה כנזכר בריש תרומה וז"ש בסמוך לאמור בוא"ו דאכליל וא"ו בינייהו. דא הוא תרין דרגין דרגא עילא' ותתא' וכו' ה"ג ור"ל תרין דרגין הבינ' והמלכו'. בריך לון בייחודא דעלמ' עילא' ותתא' כחדא לאמו' בוא"ו דאתכליל וא"ו בינייהו ועל דא ייחד לון בייחוד' דלעילא כלהו כחדא וכו' בקדמיתא מתתא לעילא יום ההו' מתתא לעילא ולבתר נחית לאמצעית' לאמר בוא"ו הא אמצעית' ולבתר וכו' הכי גרסינן וה"פ דעלמא עילא' ותתא' בינ' ומלכות ע"י לאמור בוא"ו שהוא ת"ת. בקדמיתא מתתא לעילא דהיינו ביום ההוא ביום מלכות ההוא בינ' הרי מתתא לעילא: ישראל סבא ת"ת סוד הדעת. נטיל ברכאן מלעילא הכי גרסינן ופירושו מג' ראשונות. דיקא דקאמ' בך פי' בך היא המלכו' כי על ידה הת"ת שהוא ישראל מברך כל העולמות ואפרי' קשור במדה זו וזהו בך. בגין דאפרים על שמא דישראל איקרי מנא לן מכד זמנא דשבטא דאפרים וכו' ה"ג. בג"כ אפרים מטולא לסטר מערב הכי גרסינן שלעולם השכינה במערב במקום שעומד בית ישראל העליון דהיינו כנסת ישראל וכדאיתא בפ' במדבר סיני דף קי"ט. ויברכם ביום ההוא לאמר רבי יוסי פתח ואמר ה' זכרנו יברך וכו'. אלין גוברין פירש זכרנו כמו זכרינו זכרים שלנו. ואי תימא וכו' פי' הוא כמו ואיבעית אימא ור"ל (מוהר"ר צמח וכן בדף רמ"ט ב' הזוהר וביאורו כאן) ואיבעית אימא אכריח לך מכאן שהזכרי' קודמין שכן כתיב ויכפר בעדו קודם ואחר כך ובעד ביתו בגין דמתברכא מיניה גרסי'. אלא במאי אוקימנ' וכו' כלומ' מאחר שהנקבו' אינן מתברכו' אלא מהזכרי' נמצא יברך את בית ישראל קרא יתירא ובמאי אוקימנ' ליה דהא לגופי' לא איצטרך. יהב תוספת ברכאן וכו' מלת יברך תרי זמני קא דייק דמלה יתירה דהיל"ל זכרנו יברך ואת בית ישראל מאי יברך פעם שני אלא תוספת ברכאן ברכ' על ברכ' ולכך אמר יברך. יברך שני פעמים ברכאן ותוספת ברכאן כדי שבית ישראל שהם הנקבות תהיינ' מבורכו' מהם. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף רלג ע"א גליון בגין כך מטולא לסטר מערב וגו' במדבר קי"ט: