זהר א, דף רכו ע"ב רתיכא עילאה רזא דאבהן וגו' הענין שכוונתו לפרש ד' ראשי שנים אלו ד' אותיות שבשם ואין ספק שעצרת הוא יום מתן תורה והוא בת"ת בסוד וא"ו. ופסח הוא דוחק לפרשו במלכות מה עשה כלל בו כל המרכבה משום דפסח בחסד ודוד וגו' נמצא כולל כל המרכבה מחסד עד המלכות א"כ הרי הוא במלכות וז"ש ודוד מלכא וגו' והכריח הענין עוד כי אחר שבפסח הוא מצה ומצה היינו מלכות וז"ש תו וגו' ועוד הכרח כי תחלת הדין ראוי שיהי' ממנה ראשון לכל ממטה למעלה ופתח הכניסה וקרובים לה החמץ החצונים והוא ה' ראשונה וגו' פי' ממטה למעלה וסתם דין ממנה וז"ש ועלמא אתדן וגומר:
זהר א, דף רכו ע"ב פירות האילן ת"ת אילן פירות האילן נשמות ועליהם נאמר ממני פרייך נמצא:
זהר א, דף רכו ע"ב תאנא ר"ה וגו' הכוונה על הבינה הן כפי הנוסחת הספרים רישא דמלכא מלכא בבינה ולה ב' ראשים למטה שהם חסד וגבורה:
זהר א, דף רכו ע"ב רשתא לעילא ר"ל שהשנה למעלה מן הראש הוא הגבורה כנזכר.
זהר א, דף רכו ע"ב ובג"כ כל באי עולם עוברים לפניו וגומר כלומר אחר שהוא אב לכל הנולדים ראוי שיעברו כולם לפניו וגומר וכפי הנוסחא האומרת ר"ה דא הוא רישא דשתא לעילא וגו' הכוונה ג"כ על הבינה קאמר שהיא ראש לשנה שהיא ג"כ נקראת שנה וראש השנה היא בחינ' ראשונה ממטה למעלה. ואפשר ששנה הוא ת"ת והבינה ראש אל השנה הכלל כי הכוונה על הבינה.
זהר א, דף רכו ע"ב ברישא דשתא שארי יצחק לפירוש דפרשינן שנה בינה ריש שתא ממטה למעלה יצחק כנודע ולאידך פי' דפרשינן שתא ת"ת גבורה ראש לה ממעלה למטה והכוונה לתת סבה לדין דהיינו גבורה:
זהר א, דף רכו ע"ב שירותא דימינא שהוא החסד מחכמה. וקשיא לי' אומר נדונין על המים ואין דין בימין לז"א כי פי' נדונין משתמחין בשמחה דהיינו דין המשמח וז"ש וע"ד חדוותא דמיא אשתכח בכולא וירצה נדונין אל כל המקבלים המים מן הימין שמחים ונדונין בהם. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף רכו ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. דאית פקודי אורייתא דעבדי לבוש יקר וגומר. גם פה הזכיר איך מהימים בעצמן נעשין ג' לבושין חד לעילא לנשמתא וחד לתתא לרוחא בג"ע הארץ וחד להאי עלמא לנפש שעל הקבר. ובתחלה אמר כי אית פקודי אורייתא למעבד לבושי וגו' ובסוף אמר דמן יומוי אתתקנו כל הני לבושי ובמה שביארנו דף רכ"ד יובן כי הא והא איתא כי ע"י מצות הנעשין בימים אז קונים הימים עצמן הארה והימים עצמם בכח הארת המצות הנעשין בהם נעשין לבוש אל הנפש ורוח ונשמה. גם אמר כאן דאית פקודי אורייתא למעבד לבושין לנשמתא וגו' ולעיל דף רכ"ד ביארנו כי מכל המצות אינן נעשין זולת לבוש אל הנפש ומה שאמרנו שם הוא נז' בפ' ויקהל ע"ש. והענין כי במצות עצמן יש ג' מינין הא' מצות מעשיות לעשות סוכה וכיוצא נעשין לבושי הנפש. ויש מצות דבור כמו מצוה לעסוק בתורה ולספר ביציאת מצרים ומצות ק"ש וכיוצא ומאלו נעשין לבושי הרוח. ויש מצות במחשבה כמו בתפלה הנק' עבודה שבלב וכמו לאהבה את ה' ויראה אותו ולהאמין שהוא אלהינו ונמצא באלו התלויין במחשבה ובלב ומאלו נעשין לבושי הנשמ'. עכ"ל. וע' במה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד:
זהר א, דף רכו ע"ב והרא"ג ז"ל כ' נייחין כלא גופא שכיך בעפרא נפשא אתצריר ואתנהיר ברוחא בזמנא דאתלבש ה"ג ופירושו שבשבתו' וי"ט וראשי חדשי' מתלבשת הנפש ברוח כדקאמרן לעיל וזהו בזמנא דאתלבש. רוחא אתענג בגנתא דעדן היינו ג"ע התחתון. לצרורא דענוגא דכל עינוגין כנזכר לעיל כי בג"ע העליון הוא בכסא הכבוד ששם מקננא אימא עילאה שממנה נמשכים בו ענוגא דכל עינוגין: אית פקודי אורייתי דעבדי לבוש יקר לעילא היינו מהכונה שהאדם מכוין בתורה ומצות ומאותם הכונות נעשי' לבושים זכים מזוקקי' שבעתי' שבהם מתלבשת הנשמ' בג"ע אבל מקיום המצות ועשייתם בגשמות נעשי' לבושי' אחרים שבהם מתלבש' הרוח בג"ע תחתון כנזכר בפרשת ויקהל דף ר"י. לבושי יקר להאי עלמא להתלבש בהם כשבאים ומתראים לבני אדם בחלום. כלהו מתתקנן ה"ג. אתרגיש בדעתו בהיותו מחשב ענייני אותו עולם נתרגש ונתחרד על הדברים העוברים על האדם. ואחזיאו לי' בחלמי' חד דיוקנ' דילי' מנהור' תקיף וגו' ה"ג: שורין שורין דגנת' דעדן פי' בג"ע התחתון מקום הרוחות. בג"כ וישתחו ישראל על ראש המט' השתחו' כלפי הת"ת שהוא על ראש המט' כדקאמרן בחשבו שמדרגתו הית' במלכות לבד ולכך השתחוה למדה שלמעלה ממנו כעלול המשתחו' אל עלתו ושוחה לפניו לקבל ממנו אבל לבתר דידע וכו' אז ויתחזק ישראל וישב על המט' שאדרב' הוא היה מתקשר בעילה ומשפיע על המלכות שהיא המט'. הוא בלחודוי וכו' הוא לבדו תיקון שלם כי הכרעתו הוא הקיימת והנעשית בעולם ואע"ג שהימין נכלל בשמאל והשמאל בימין אינו תיקון שלם כי כל א' מגביר חלקו זה כלפי החסד וזה כלפי הגבור' אבל הת"ת להיותו כולל אותם יחד וממתקם וממזגם המזגה מתוקה ושוה היא נקראת תיקונא שלימתא והוא בלחודוי בלתי שתוף אחרים:
זהר א, דף רכו ע"ב בפסח על התבואה פי' פסח הוא חסד ור"ל הגאול' שנעש' בפסח הית' ע"י החסד והיה מורי זלה"ה נותן טעם לשבח לפי שאברהם שהוא בחסד הנק' צורם הוא מכרם בגלות א"כ ראוי הוא שמי שהכניסם הוא יוציאם ולנו טעם אחר כי ע"צ החסד נגאלו כי מה הללו עע"ז וכו' והנה החסד הזה כשהוציאם היה נכלל בגבור' ות"ת כנזכר בפרשת בשלח דף נ"ה וכן המלכות הית' כלולה עמהם כי היא הית' המכה בהם כמשז"ל אני ולא מלאך וגו' וכמו שנמצאו בפסח מצרים ד' הנהגו' חגת"ם כנז' גם כן בפסח דורות נכללים יחד לדון את העולם על התבואה אם יהי' שדפון או ירקון ח"ו וז"ש רזא דאבהן ודוד מלכא דהיינו חגת"ם כנז' שהם הנק' פסח וזהו בפסח על התבואה כלומר באלו הדיינים הנכללים יחד ונק' פסח נדון הדין על התבואה אם תהי' מרובה או מעוטה. תו בפסח על התבואה כללות הפירוש הזה הוא שבימי חג הפסח נידון העולם ע"י המלכות הנק' תבואה כדמפרש ואזיל. דהכי הוא ממש כלומר צודק בה בעצם שיהי' העולם נידון על ידה בימי הפסח שכן חג הפסח היא המלכות כנזכר בפרשת תרומה דף קל"ה ולזה ראוי שיהי' נדון העולם על ידה בזמן שהיא שולטת והראי' שכן מצה אשר היא רומזת במלכות מלשון מצה ומריב' דינא דמלכותא דינא נאכל בפסח ולכן יהי' נדון על ידה יז"ש והא אוקימנא וכו' על מה אתיא מצה בפסח שהטעם הוא שמצה היא רומז' למלכות שכן משמעות מצה הוא דין א"כ יהי' נדון העולם על ידה בזמן שליטתה. אמאי תבואה כלומר מהיכן משמע שהתבואה היא המלכות. כד"א תבאתה בה"א יתירה ומדמל' תבאתה בה"א רומזת בה כן תבואה רומז בה. לה"א קדמא' ר"ל ראשונ' מלמטה למעלה. ואוקימנא דעלמא אתדן על דינא דה"א זה הוא פירוש בפסח על התבואה ר"ל בימי הפסח נידון העולם ע"י התבואה שהיא המלכות והטעם שהתחיל' היא לדון לא שאר המדות לז"א לפי שהיא ה"א קדמא' שבשם ממט' למעלה ואפשר נמי דה"א יתירה של התבוא' קא דריש דהיל"ל בפסח על תבואה מאי על התבואה אלא ודאי על ה' ראשונ' הנקר' תבואה וז"ש כד"א תבואת' כלומר כמו שה"א יתירה דתבאתה היא המלכות כן ה"א יתיר' דהתבוא' היא המלכות. וי"ס דלא גרסי ממלת רמיז עד ואוקימנא וכן נר' שהי' פי' מבחוץ והכניסוהו בפני' וכך הית' גירסתם כד"א תבאתה בה"א ועל מה אתדן על דינא דדא ופי' דדא ר"ל תבואה הנז' שהיא המלכות. ופשוט הוא והכל עולה אל מקום א'. אילנא ת"ת רברבא מצד הגדול' ותקיף מצד הגבור'. לעילא לפי שהמלכות ג"כ נק' אילן לכך הוכרח לומר דאילנא דא לעילא דהיינו ת"ת. כד"א אני כברוש רענן ממני פריך נמצא ה"ג ופירושו פירות האילן הם ישראל שהם פירותיו של הת"ת כמ"ש ממני פריך נמצא שאומר הת"ת למלכות ממני נמשך לך הפרי וכוונת המאמר בעצרת שהיא יום שבועות ישראל לבד הנק' פירו' נדונים ע"י האילן שהוא הת"ת. א"נ פירות האילן הם הצדיקים כנז' לקמן דף רל"ח וזהו ממני פריך נמצא ר"ל אותם הפירות שאתה דבוקה בהם לעולם אותם הפירות ממני הם נמצאים כי ממני יצאו אליך כאו' פרי צדיק עץ חיים ודין אלו הצדיקים אינן נידונים אלא בעצרת וע"י הת"ת שאז הוא מתגלה בסוד נתינת התורה וה"ק בעצרת הדין הוא על הצדיקים הנקראים פירות האילן וע"י מי הם נדוני' ע"י הת"ת הנק' אילן וג"כ נק' תורה ופקד דינו על לומדי תורה. בר"ה עוברין לפניו כבני מרון. כלומר דין הנידון בר"ה אינו פרטי כמו עצרת אלא כל בני העולם עוברים וכו'. תנא ר"ה וכו' מפרש ואזיל מי הוא הנקי ראש השנ' שכל העולם נידונין על ידו. רישא דמלכא וכו' מלכא הוא ת"ת רישא דמלכא הוא הגבור' וזהו דמפרש ואזיל ר"ה דא יצחק שהוא ראש מהת"ת הנקר' שנה נמצא ששם הזמן ממש מור' מי הוא הדן את העולם בזמן ההו'. בג"כ כל בא' עולם וכו' לפי שהדין שדן את העולם בזמן ההוא הוא הגבורה הקש' לכך הוא דן כל הנמצאים כפי מעשיהם ומלקה אותם בגבורותיו לתת לאיש כדרכיו ובזה הוא קיום העול' שאם היה נדון העולם ע"י מדת רחמים היי מרחמי' על העולם ויתחזק יד עושה רשעה והיה העולם אבד. וי"ס דגרסי בר"ה עובדין לפניו כבני מרון ת"ח דא הוא רישא דשתא לעילא אתר דאיקרי שנה בג"כ וכו'. ופשוט כמו שפי' לגירסת הספרי'. ודא הוא שירותא דרישא דמלכא ר"ל רישא דמלכא היא הגבור' כנז' אבל ראשית ותחלת הראש הזה מי הוא החסד וז"ש שירותא דרישא וי"ס דגרסי בפי' ודא הוא שירותא דימינא דמלכא דהיינו החסד כנז' וסוד רישא דמלכא פי' באידר' דמשפטים רישא דמלכא אתתקן בחס' וגבור' והיא הצטיירו' החסד והגבור' בסוד הדעת הנמשך למט' מאבא ואימא הם נקראי' ראשון דמלכא. בגין דמים הא ידיעה דהיינו בחסד ולכך בחג שהוא החסד נידונין על המים היוצאי' ממנו. וע"ד בארבעה פרקים אלין כלא משתכחין כלומר בד' זמנים אלו כל ארבע הנהגות בהם משתכחין שהם מתג"ח כנזכר וזהו שמפרש יותר ואזיל אמר רבי יוסי וכו'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף רכו ע"ב גליון ועל דא חדוותא דמיא אשתכח וגו' רכ"ה משפטים קצ"ב יתרו פ"ב ס"ב. עכ"ל:
זהר א, דף רכז ע"א א"ר יוסי כד מסתכלאן וגו' ר' יוסי פליג דלאו ד' אותיות אלא ד' אבות ויש בהם דין לענין ההנהגה וז"ש ובהני עלמא אתדן ואפשר דהיינו נמי ד' אותיות כי חכמה י' בחסד ובינה ה' בגבורה וז"ש כד מסתכלאן מלי וגו':
זהר א, דף רכז ע"א ביומין דאשתכח בעלמא פי' ימים ידועים שמתגלים למטה מדות אלו ולפי' זה מה שאמר בכל יומא ספרין פתיחין אינו לדין אלא דוקא לכתוב המעשים:
זהר א, דף רכז ע"א אי אצית יאות שעון ראשון ושני ושלישי אינו נכתב כדפי' רז"ל. ויהי השמש לבא הנשמה המאירה לגוף הנק' אברם.
זהר א, דף רכז ע"א ואסהידת בכל רעיוני וגו' הענין כי הקב"ה אינו דן את האדם אלא ע"פ עדים ועם שהכל גלוי לפניו והנה על המעשה יש ז' עיני ה' והם ז' מלאכי' המשוטטים בכל הארץ וכל מעשה העולם מרשמים בהם והם עולים אל בית דין הגדול בהיכל זכות ושני כתות אחרים הם רואים בז' עיני ה' ומעידים והסופרים כותבין אמנם לא יועיל זה אלא למעשה הרשום אמנם הנשמה צריך להעיד על הכוונה שהיא בחדרי הלב בעת המחשבה כי יש עבירה לשם שמים ומצוה לשם כבוד וצריך לעדות הנשמה וז"ש ואסהידת בכל רעיוני דבר נש ובעובדין לא וגו'.
זהר א, דף רכז ע"א ולזמנין דאינון מרעין אשתלימו וגו' ירצה כי לפעמים אין אדם נדון באותו החולי כגון שכבר נגזר עליו בתחלה זמן החולה ולזה אין צריך לישפט בתוך החולי כי בהשלם הזמן מעצמן מסתלקים. ומה שאמר לעיל דאתחשך שמשא מן סיהרא כי הנשמה אל הגוף כעין ת"ת אל המלכות ובהסתלק עץ החיים ממנה גורם מיתה דהיינו תגבורת המיתה שהם תחתיה רגליה יורדות מות ובהיות הת"ת מאיר בה מבטל ממנה המות שהוא עץ החיים. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף רכז ע"א והרח"ו נר"ו כתב בשם הרי"א זלה"ה.
זהר א, דף רכז ע"א ואסהידת בכל רעיוני וגו' זה יובן במ"ש לעיל כי מלבוש הנשמה הוא מכוונת המצות כי הנשמה מבינה כי שם סוד המחשבה וכנגדו חטא המחשבה תלוי בנשמה ולכן היא אסהדת בהו אך המעשים כולהו בספרא כתיבי שהיא המלכות הנק' ספר ומעשה. עכ"ל:
זהר א, דף רכז ע"א והרא"ג ז"ל כ' א"ר יוסי כד יסתכלון מילי כלא אשתכח כלומר כל הזווג נעשה בד' פרקי' אלו הא כיצד אברה' ביום ראשון של חג סוד חיבוק הימין. ויצחק בר"ה בסוד חיבוק השמאל. ויעקב ת"ת בעצרת שהו' קו האמצעי המייחד והמלכות בפסח שהיא מטרוניתא נמצא כד יסתכלון מילי תמצ' תיקוני הייחוד מפורד בד' פרקים אלו. ובהני עלמא אתדן כלו' ובהני נמי עלמ' אתדן שכמו שאלו הם אברי הייחוד ג"כ שפיטת העולם הוא על ידם. נשמתא אסהידת עליה. ה"ג דאתחשך שמש' מן סיהרא הנשמה שהיא נק' שמש כדפי' רז"ל אתחשך מן סיהרא שהוא הגוף שכמו שהירח אין לה אור כי אם מן השמש כמו כן גוף האדם אין לו אור וחיות כי אם מהנשמה וז"ש ודא נשמתא דאתמנעת מבר נש. וז"ש ויהי השמש לבא ר"ל ונשמת האדם כשהוא הולך לבא ליכנס לאותו עולם אז והנה חשיכה גדולה דהא כדין דחקא בגופא אשתכח וכו' כדלקמן. והא הוא צולמא וכו' כלו' וזהו הוא הטעם ששלשים יום נמנע ממנו הצלם לפי שהנשמה נמנעת וכו'. ואתחלש ל"ג אלא מההוא יומא מלת אלא ל"ג. ואפי' צפרי שמיא בצפצופיהם ובתנועותיהם וכההוא עובדא דר' יוסי דפקיעין מההוא עורבא וכיוצא. הא בזמנא דקיימ' בר נש בדינא כלומר הני מילי כשעומד בר נש בדינא לטב אבל בזמנ' דלא קיימא וכו'. ובכלהו דיינין ליה לבר נש ה"ג ור"ל בכל מה שעשה בין במעשה בין בהרהור פי' אם הרהר ועשה. וקב"ה דאין ליה לטב וכל עובדוי דקב"ה לטב ודינוי לטב ובכלא וכו'. ה"ג ובפרשת לך לך בפסוק וילך אברם פי' חילוק שיש בין התנאים הללו ע"ש. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף רכז ע"ב וקב"ה מעטר לון בעטרא דילי' וגו' היינו השכינה המעטרת עליו באומרו אשת חיל עטרת בעלה ובה מצוייר כל מה שבדעת העליון ומשם צופים הצדיקים העתידות כאשר יתבאר: והנה פי' וירא ישראל הוא כמו וירא אלדי"ם את כל אשר עשה שבהכרח אין פי' אחר שנעשה ח"ו אלא דקב"ה חמא כל עובדין וגו' ופי' וירא אלדי"ם את כל אשר עשה קדם שנעשה ג"כ פי' וירא ישראל את בני יוסף היינו אותם שעדיין לא היו וביאר איך אפשר זה בצדיק לידע ואמר שהידיעה העליונה אינה ידיעה לבד כידיעתינו אמנם הידיעה שלו יתברך עושה פועל ומציאות שמיד שידע יצוייר ציור והויה רוחנית וז"ש וכולהו אעברו קמי' בזולת הידיעה דחמא כל עובדין עד לא יעביד לון בעשיה מיד בידיעה מצייר להם ציור ומעביר לפניו אותו הציור כדי שיהי' הידיעה בהם כמציאותם אחר המצאם ממש. ועתה בציור זה המצוייר יש כח בצדיק לצפות ורואה ציורם שם למעלה והיינו זה ספר תולדות אדם הציור ההוא המצוייר מכח הידיעה כנזכר הוא הספר ההוא ואותו הספר הוא הכתר על ראשי הצדיקים וצופים ויודעים בו העתיד להיות והיינו וירא ישראל וגומר. אמנם יש לדעת שאלו הדורות המצויירות בספר הזה הקדוש אינם רשעים שהרי הם חצונים ואחיזתם בחוץ. אמנם צפה שיש נשמות קדושות שפוגמות ונדחות ומתגלגלות וצפה שמאריכות בחוץ עד היותם חוזרות אל תוך קדושתם לכמה דורות בענין שלעולם לא צפה אלא בתוך הקדושה ומשם ראה הפגם. והנה יעקב דמה שמא יש איזו מחשבה ליוסף יגרום הפגם ההוא ולזה שאל מי אלה על אלו אשר לפניו ועל הנמשכים מהם אם יש ח"ו פגם במוליד אלו שמחויב הפגם העתיד לנמשכים מהם וז"ש אשלים לתרין סטרין וע"ד אתיב יוסף לשתיהם בני הם לא הולדתי אלא צדיקים כמוני אשר נתן לי אלדי"ם סוד הפנימיות ויזכור אלדי"ם את רחל שמשם זכירת הבנים דבמזלא תליין ולרמוז זה אמר בז"ה שהוא סוד הזכר הכולל י"ב מזלות שמשם נמשכו אלו הנשמות. ואם אח"כ ימשך פגם אינו מצדי וג"כ אחר שהפגם עדיין לא התחיל אפשר שיתוקן ע"י הברכה כמו יה יושיעך מעצת מרגלים אחר שעדיין לא צמח אפשר שיתוקן ע"י התפלה וג"כ בכאן קחם נא אלי ואברכם והיינו נא עתה בעדות זאת תועיל הברכה משא"כ אם כבר התחיל הפגם מאיזו מחשבה רעה כנזכר:
זהר א, דף רכז ע"ב וכד אתברכאן בנוי וגומר מפני שהם ענפיו ואין השקאת הענף אלא מן הגזע ולכך ימשך הברכה דרך יוסף אל בניו מנשמה אל נשמה דרך השתלשלות. והנה ר' אלעזר העמיק יותר אדרבי יצחק ולא פליג עליה אלא כמוסיף וזה מפני שיוסף תלה הענין בספי' העליונות כנזכר אשר נתן לי אלדי"ם שכינה בזה יסוד מהמזל העליון הנוזל דרך בו ולא ידע הפגם ההוא א"כ יתברכו דרך הספירות ולהמשיך הברכה דרך המציאות ההוא והמדה המתוקנת דהיינו את יוסף המדה המחוברת עם יוסף וז"ש רזא דברית וגומר האלדי"ם רזא דברית היא השכינה סוד המילה נקשר ביסוד והוא מכלל המילה:
זהר א, דף רכז ע"ב התהלכו אבותי לפניו שנסתלקו למעלה ולא רצו להיות מרכבה למטה כענין אבן מאסו הבונים וטעם סילוקם להשפיעה וז"ש דהא מנהון אתזנת וזהו הטעם שהזכירה והזכיר אבותיו כלומר להמשיך השפע והברכ' אליה כדרך שבחרו אבותיו במרכבתם:
זהר א, דף רכז ע"ב אלא רזא עילאה שם זה בבינה המשפעת אל הת"ת כדי להמשיך הבדכה דרך האבות למלכות דרך קו האמצעי שהוא הפותח שערי החיים דהיינו עץ החיים וז"ש מקורא דחיי שהאשה מתברכת ע"י בעלה וז"ש וכיון דאיהו נטיל וגומר וכל זה הכרח כי ויברך את יוסף בספירות ולא יוסף ממש: וה"ה יקשה שיברך הגשמי ויכוין ברוחני לזה אמר שאין העיקר במחשבה אלא כללא אפי' הספירות העליונות תליא בדבורא וצריך הכוונה והדבור להשפיע אל הספירות ומשם אל התחתונים וז"ש וכילא איהו תליא בדבורא. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף רכז ע"ב והרא"ג ז"ל כ' וירא ישראל את בני יוסף וגו' אמר ר' יצחק וכו' וחביריו היינו יהוא ובניו שעבדו ע"ז שיצאו ממנשה כדפי' רז"ל: כגוונא דא כל דרין וכו' כלומר כמו שראה יתברך כל הנמצאים שבעול' כגוונא דא ראה גם כן כל הבריות וכל בני אדם שעתידים ליבראות. מנ"ל מאדם קדמאה ה"ג ור"ל מנ"ל יותר מפורש מאדם. וכל אינון מנהיגי עלמא וכו' עיין בילקוט בפרשה עצמה תמצא הכל באורך. אזדעזע ואמר מי אלה כלומר מי הוא זה שעתיד לצאת ממנו שיאמר אלה אלהי"ך ישראל כדלעיל. לתרין סטרין להאי סטרא ולהאי סטרא וכו' הכי גרסינן פי' להאי סטרא מי אלה מי הם כפשוטו ולהאי סטרא מי אלה שעתיד לצאת מהם ולומ' אלה אלהיך. א"נ מ"י אלה הוא אלהי' ומי היא בינה ואלה הם ו' קצו' כלו' מי הם אלה שעתידים לומר אלה אלהיך שגורמים במעשיהם אלה הרעים לסלק מי שהי' הבינה מאלה שהם ו' קצוות וזהו להאי סטרא ולהאי סטרא. וע"ד אתיב יוסף ואמר בני הם וכו' כלו' אל תבט לאחרית' שעתידים לומר אלה אלהיך שגורמים להפריד שם אלהי' דהיינו מ"י מאלה אלא באש' הוא שם הם צדיקים ושם אלהי' שלם וזהו אשר נתן לי אלהי' בזה ואין ראוי להעניש' עתה ולימנע מהם הברכה אלא לבנוי שכן כתיב יברך את הנערים מנשה ואפרים. ברכתא דבנוי הוה וכד אתברכאן בנוי איהו אתברך אפשר לפרושי כדפי' בפ' בלק דף קפ"ז על קושיא זו ותירצו אלא כיון דבריך לאלין נערים שהם מטטרון סנדלפון כנזכר שם ליוסף בריך דהא לא יכלין לאתברכ' אלא מגו יוסף עכ"ל. דבריך לאת קיימא רזא דברית בגין דכיון דאמר בני הם אשר נתן לי אלהים בזה כדין בריך לההוא אתר רזא דברית ה"ג וחסר בספרים. ופשוט הוא דמה שייך עתה לברך לאת קיימא קדישא לז"א בגין דכיון דאמר בני הם אשר נתן לי אלהים בזה דהיינו ע"י היסוד העליון הנקרא זה כמ"ש בפ' ויצא אין זה כי אם בית אלהים וגו' כדין בריך לההוא אתר רזא דברית. א"נ בזה היינו בחינת המל' והיא רומזת אל המלכות וז"ש רזא דברית דקיימא בהדי' דיוסף כלומר רזא דברי' שהיא המלכות דקיימא בהדיה דיוסף דהיינו היסוד וז"ש בסמוך האלהים אשר התהלכו וכו' דא רזא דברית קדישא דהיינו מלכות הנקרא אלהים. דאינון קדמאי עילאי וזהו לפניו רוצה לומר לפניו דאלהים זה כמו לפני גבעות חוללתי וכן החסד והגבור' הם עליונים ממנה וקודם המלכות ממעלה למטה ומהם היא נשפעת וז"ש. דהא מנהון אתזן וינקא ההוא אתר ה"ג וזה הברכה אשר ברך לברית קדישא דקאמר לעיל דהיינו המלכות שהי' הנקר' אלהי' אשר הלכו לפניהם אברהם ויצחק להשפיע אליה שישפיעו בה. והכא בריך לההוא אתר מלכות כאמור. דאלהי' חיי' דהיינו הבינה שלא ברך אותה מהאבות דוקא אלא גם מהבינה וכיצד היא מתברכ' מהבינה דכיון דאלהי' זה רועה אותי דהיינו ת"ת כלמה שאני נוטל הוא להשפיע לה וז"ש בסמוך וכיון דנטיל לון איהו האי אתר נטל ברכאן. וכלא איהו תליא בדבורא כלומר בברכה לבד שאדם מברך הוא מעורר המדות שישפיעו ברכות כמו שעש' יעקב שבדבור לבד ברך למלכות ולבני יוסף. וי"ס דגרסי וכלא איהו תליא בדכורא ופירושו הוא שבא לתת טעם למה שאמר דכיון דנטיל לון איהו האי אתר נטל ברכאן שכן כל הברכות תלויו' עד שיבאו לזכר כיון שהברכות הם תלויות בזכר מיד המ' מתברכת ממנו, וראשון עקר. ועל דא ויברך את יוסף את דקיימ' בהדי' יוסף כנזכר. בעי קב"ה מלכות וכן מ"ש עד דבריך לקב"ה בקדמיתא היא מלכות וכדמפרש ואזיל כריח שדה וכו'. עכ"ל הרא"ג ז"ל: