רמה) פקודא תריסר וכו': המצוה השתים עשרה, היא, להביא בכורי האילן, שכתוב, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע. כל מה שראוי לי, אסור לכם לאכול. התיר להם ונתן להם כל המעשר שלו ובכורי האילן. שכתוב, נתתי לכם. לכם, ולא לדורות שאחריכם.
ביאור הדברים, סובב על הפסוק שסיים בו את הפקודא חדסר, שהוא דכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא, ואומר, כי הכא כתיב ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, ויליף גזרה שוה משם, מה התם בכורים אף כאן בכורים.
ואומר כל מאן דאתחזי לי, לכון אסירא למיכל כלומר דלאו דוקא מעשר אלא גם לרבות בכורים מפסוק הזה מפרי העץ לה' הוא, כי לה' הוא משמע כל מה דאתחזי לי דהיינו גם בכורי העץ, ומכאן הגזרה שוה שגם הכתוב דהכא ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, מיירי ג"כ בבכורים. וז"ש אתיר לון ויהיב לון כל מעשרא דיליה ובכורין דאילנין התיר להם ונתן להם כל המעשר שלו ובכורי אילנות. כי יליף מג"ש שהכתובים מיירי רק במעשר ובבכורים כמבואר.
ואל תתמה במה שהכתוב מפרי העץ לה' הוא, נאמר בפקודא חדסר, ולא בפקודא דהכא. כי באמת כן ערבבם הזהר יחד תיכף בתחילת פקודא חדסר, שאומר שם הכא אית תרין פקודין. אלא שהמדפיס חלק אותם לשנים, ונמצא שחתך אותם באמצע, והניח הפסוק דבכורים בפקודא חדסר, והוא פשוט.
ועוד דייק שהכתוב מדבר במעשר ובבכורים, משום שכתוב נתתי לכם דמשמע ולא לדרין דבתריכון רק לכם נתתי לאכול ולא לדורות שלאחריכם. וא"כ אי אפשר לומר שהכתוב מדבר בתבואת הארץ סתם, המותרת גם לנו לאכול, אלא שמדבר רק במה שאסור לנו לאכול מתבואת הארץ, שהוא בהכרח המעשר והבכורים.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים