זהר א, דף ריח ע"א אר"ש לר' אלעזר בריה תיב אפתחא ומה דתחמי לא תשתעי בהדיה. שלא ישלוט בו ויזיקהו שהדבור לרשע המזיק נותן לו כח:
זהר א, דף ריח ע"א אמר ע"כ לא חמינא אדהכי קם ר"ש וגו' הוצרך לשאול ענין זה שאם כבר באו הצדיקים אחריו לא הי' אפשר לעכבו ולעוקרו מיד הצדיקים כמותו כענין עליונים מבקשים את רבי וגו' אלא עקרו מיד מלאך המות:
זהר א, דף ריח ע"א ומאינון שבעה עיינין הם ז' חברים שיצאו מהאדרא:
זהר א, דף ריח ע"א ועמד תיתיה כשיפטיר ר"ש כדלקמן:
זהר א, דף ריח ע"א בין טרפי אילנא וגו' חבירי הישיבה לצדיקים עם ר"ש והוא ביניהם מכללם: כוין פתיחן הם הצנורות השפע אל חופתו.
זהר א, דף ריח ע"א מארבע סטרי עלמא חגת"ם:
זהר א, דף ריח ע"א שבעין דוכתיה לאחוז בז' מדות כלולות מעשר להשתעשע באורם ושפעם והם מקומות בג"ע.
זהר א, דף ריח ע"א פתחין צנורות להאיר מאור הנמשך מע' עלמין שהם במלכות הכלולה משבע ושבע מעשר וכל מקום כלול מע' אורות הנזכרים.
זהר א, דף ריח ע"א שבעין רהטין הם שבע מדות ממש שאורם רץ למלכות:
זהר א, דף ריח ע"א שבעין כתרין עלאין בבינה.
זהר א, דף ריח ע"א אורחין לעתיקא לכתר עליון הנק' אריך אנפין ומתוך אורחין אלו בא השפע מהכתר אל הבינה ומשם לז' מדות ומשם למלכות ומשם למקום ר"ש וכל זה בסוד נשמתו.
זהר א, דף ריח ע"א לבקר בהיכלו במלכות ומשם לחזות בנועם מהבינה כדפי':
זהר א, דף ריח ע"א בהלולא רבא דר' שמעון יום פטירתו ונקרא הלולא מפני שע"י אותה הנשמה יהיה יחוד קב"ה ושכינתיה חתן וכלה והיינו הלולא ודאי ומזומן היה הדבר אצלם כדפי' אליהו לר"ש בעת צאתם מהאדרא:
זהר א, דף ריח ע"א מתקן פתוריה פי' הכנת קבלת שפע וחלק לכל צדיק וצדיק מהלולא דר"ש ופתורי הוא מקום שממנו נהנים הצדיקים מאור עליון. הרמ"ק זלה"ה. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:
זהר א, דף ריח ע"א והרא"ג ז"ל כתב וקטיר מלאך המות לבר כלו' בההוא גזירה דגזר ר"ש קשר וכפית למלאך המות לבר שלא יכנס פנימה וי"ס דגרסי קטיר מלאך המות לבר כלומר נשאר מלאך המות קשור לבר שלא יכול לא שראהו נכנס עם רבי יהודה ולא היה יכולת בידו לעכב על ידו. וחמא דעד כען רוב הפעמים שתראה בזוהר חמא הוא בראיית עין השכל ובמקום שאמר חזא הוא ראיי' העין ממש בעיני בשר דוק ותשכח. ומה דתחמי לא תשתעי בהדי' ואי בעי למיעל הכא אומי לי' וכו' הענין הוא שהשטן מתהפך ונעש' לכמ' גוונין ולכן הזהיר ר"ש את ר' אלעזר בנו שאם ירא' את השטן משתנה מגוון לגוון או בדמות אדם או בדמות שאר דברים אל ישתעי בהדי' ולא יניחהו ליכנס פנימה בשום דמות שיתדמ'. דהוה מדורי' גבייהו בההוא עלמא כלומר אותם שהי' דר עמהם והיו חברים כשהי' בעה"ז ונפטרו אותם הם היוצאי' לקראתו וי"ס דגרסי דהוא מדורי' באלף ופי' שכל אותם שיהיו לו חברים ושכנים בההוא עלמ' שהוא גן עדן וכלם במדרגה א' כלהו מתכנשי וכו' ועיקר: אשתמודע רבי יצחק לגבן כלומר יהיה נכר ונודע להיות אצלינו ומהבאים בשערינו ולא לגבייכו. ומאינון שבעה עיינין נר' בפי' שהמעש' הזה הי' אחר האידרא ששם נפטרו מהעשר' חברים שלשה מהם ונשארו ז' כנז' בסוף אידרא דנשא ולזה התפלל שמאותם ז' עינים שנשארו בעולם הי' ר' יצחק א' מהם. כורסיי' דמארי' קריב' בגדפוי כלומר כסא הכבוד היא קרוב' וקשור' בגדפוי דרשב"י ע"ה שכל מה שהוא אומר הקב"ה מקיים. ובס"י גרסי קריפ' בגדפוי והוא לשון קשור והכל א'. ועמך תיתייה ה"ג ור"ל עמך תביאנו: אר"ש ודאי כלומר כך אעש' כאלו מודה לדברי ההו' קלא. ואמר לית קופטר' דטופס' וכו' ה"ג ופי' קופטר' ניצוץ וטיפסא הוא גחלת ור"ל אפי' ניצוץ היוצא מן הגחלת כלומר אפי' מעט דין אינו נמצא באתרי' דר"ש. בין טרפי אילנא דחיי דגנתא דעדן את יתיב וכו' ה"ג. אידרא חדר. לאנהרא לך ד' סטרין דעלמא היינו האבות ודוד מלכא. א"נ ארגמן. א"נ ד' רגלי הכסא: זכאה חולקך בר דעד כען וכו' ה"ג כלומר זכאה חולקך מצד תורתיך ומעשיך זולת זכות למוד תורה לבנך לא אית לך. תריסר צדיקייא חברין ה"ג כלומ' חברנו. מאן חברין וכו' אתעטרו בגיניה. כלומר מי מאותם החברים דאתעטרו ונתקשטו בעטרותיהם א"נ אתעטרו נתקשרו כמחול ונקשרו זה בזה כדי לצאת לקבל פניו של רבי יצחק ועמדו להם במקומם ולא יצאו לקראתו וז"ש בגיניה ר"ל בגיניה דר' יצחק לפי שר"ש שאלתא שאיל ואתייהיב לי' א"כ אינכם צריכים לצאת לקבל פניו ולפי זה מלת בגיניה הוא מופרדת ומלת דר"ש הוא נתינת טעם. א"נ שלהיות אותם הצדיקים היו יוצאים לקבל פניו דר' יצחק נתעטרו מאתו ית' בעטרות יתירות על מה שהיה להם והיה עולה בדעת אחר שחזרו לאחוריהם מלקבל פניו ג"כ הקב"ה יחזו' ליקח עטרותיהם מהם לזה יצאה בת קול ואמר' מאן חברין וכו' כלומר אתם החברי' דקיימין הכא אם לא יהיה העטור בגיניה דר' יצחק יהיה בגיני' דר"ש ותשארו בעטרותיה' מפני ר"ש ולפי זה אתי שפיר אומרו בסמוך ולא דא בלחודוי כלומר הרי ענין גדול א' שנעשה בגיניה דר"ש ולא דא בלחודוי דהא שבעין וכו' מתעטרין הכא דילי' כלו' מלבד מה שנעשה לחברים הללו בשבילו לו לעצמו ולצורכו שבעין דוכתין מתעטרן הכא דילי': למחמי בההיא נעימות לראות וליהנות ממקומו שבג"ע אות' האורות העליונים דרך אותם הפתחים דאתפתחו וכו'. דנהר' ומהני' לכלא לאפוקי אורות של עה"ז שמחשיך עיני רואיהם אלא אדרבה אותם האורות מאירים ומהני' בראייתם ולא מחשיכי: לחזות בנועם ה' היינו הבינה בעצמה א"נ נועם האור היוצא מן הבינה כנז' בפ' מקץ קצ"ז וממקומם שבג"ע הצדיקים רואים משם ומתהנים אבל בהיכלו דהיינו המלכות לבקר ולחפש וליהנות בממשות ידים והכריח כן מדכתי': בכל ביתי נאמן הוא היינו המלכות שהיה משה ע"ה חוקר בכל ד' פנות הבית ההוא ולא היה מגלה דבר להיותו נאמן. ולא מודעי לי' לבר נש כדי שימצא בתשובה כל ימיו ע"ד שוב יום א' לפני מיתתך וכו'. אבל בהילולא רבא פ' יום פטירתו של רשב"י ונקר' הילול' כי ביום פטירתו יתנוצצו ויתעוררו כל התורה והמצות שעסק בהם וע"י נעשה יחוד גדול למעלה. בנות ציון הם נשמות הצדיקי' ע"ש שנעשו ע"י נקודת ציון של ת"ת ומ'. במלך שלמה הרשב"י מאן מלכי רבנן ונקרא שלמה ע"ש שהיה מטיל שלום בפמלי' של מעלה כנזכר בפ' אחרי מות דף נ"ט. שעטר' לו אמו מלכות. א"נ בנות ציון הם ההיכלות שיצאו ממקומם למטה ויכללו למעלה בסוד נקודה לקשט' לסוד הייחוד וכו'. מלתא חדתא שמעת ה"ג בלא אלף: עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף רכט ע"ב וכיון דאיהו מסתכל בדינייהו וגו' אלו נמסרו תחת יד שר לא הי' לו כח מדה זו דכתיב אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם אמנם הם תחת יד הב"ה שבידו הלובן העליון כדי להעביר ראשון ראשון ויש מדה שמוחקת מכל וכל כאשר ישראל שבים בתשוב' גמור' ולא ישובו לכסל' אז יתעורר מדת ותשלך במצולות ים כל חטאתם המוחק' מכל וכל. ויש מדה שאינה מוחקת אלא מעביר ראשון ראשון מלמעל' ותלוי ועומד אם לא יחטא עוד וזה כאשר לא שבו בתשוב' גמור' ועל מדה זאת אמר אעברו לון מקמיה דהיינו שאין הפגם עולה אל הספירות אלא רוחץ ומעבירו משם והוא אסור בעולמות התחתונים בדיני היציר' וכאשר האדם יצא לחטוא עוד יפגום גם באצילות וז"ש ואי אתי למיחב קמיה כדבקמייתא וגו' לפגום למעלה. והנה העברה זו אינה מחיל' מכל וכל אלא כדי שלא ישלוט החצונים לא למחיל' גמור' אלא שהאריך אפו להם כדי שלא יתן ממשלה לסטרא אחרא עליהם וז"ש למיהב שלטנו לסטרא אחרא דדינח עלייהו וגו':
זהר א, דף רכט ע"ב ואלמלא דאקדים וגו' הענין שהקב"ה מקדים רחמים וכובש דין הגבורות ומיד החצונים אין להם פתחון פה ולא שליט' והיינו יקדמונו רחמיך בדיננו: מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף רכט ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. וע"ד כתיב ואל תזכור לנו עונות ראשו' וגו' כי כשהאדם עושה העונות אפי' שיהיו רבים ממינים שונים הב"ה מעבירם ראשון ראשון כיון שלא שנה בהם אבל אם חזר ושנה בהם אינם נק' עונות ראשונים אלא שניים כי כבר שנה בהם ואז חוזר הב"ה לזכור לו הראשונים וזהו מה שרז"ל כל העובר עבירה ושנה בה וגו'. עכ"ל:
זהר א, דף רכט ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ה"ג לההוא רוחא דכל רוחין הכא רזא דכל רזין אתטמר בגוי'. וה"פ איהו אתר האי נקוד' איהו אתר שנכנס בו רוחא דכל רוחין פי' תמצית ורוחניות כל המדות העליונים בסוד שמן כתית וכו' כדאיתא בפרשת פנחס. ורזא דכל רזין היינו ראש צדיק בחינת היסוד הנק' נקודת ציון וזה פי' למלת תהיינ' לראש יוסף. אתטמר בגוי' דהאי נקוד'. האי טמירא כלומר האי נקוד' שהיא המלכות טמירא איהו בגו חילהא שאפי' שהיא יושבת בתוכם היא מתעלמת מכלם בסוד אל תראוני שאני שחרחורת הנז' בשיר השירים ובפ' בלק קצ"א טמירא איהי לגו לגו היינו בהיכל קדש הקדשים שהוא היכל לפנים מכמ' היכלות. כד סלקא לעילא לאזדווגא עם הת"ת. כלא סלקין כל המחנות וחיילין נכללים בנקודה חדא והם מובאים שהיא מביאה אותם והם מביאים אותה בסוד בתולות אחריה ריעותיה וכו' מביאות כתי' אבתרה גרסי'. נרוצה בלשון רבים כלהו נרוץ אחריך והיא שהשכינה אומרת כן לת"ת משכני אתה ואנא וכל אוכלוסי נרוץ אבתרך כנז' בשיר השירים בזוהר וכל זה הענין הביאו לפרש תהיינה לראש יוסף שתפס בו שכל הברכות העליונות כלם באים אל היסוד וממנו אל המלכות כנזכר. דרחים לון גרסי' בדינייהו בר איהו בלחודי' גרסי'. עד דאעבר לכלהו מקמי' וכיון דאעבר לון מקמי' לא אשתאר וכו' אתי למיחב קמיה כדבקדמיתא אינון חובין קדמאי דאעבר מקמי' חשיב עלייהו וכו' ה"ג. אל תזכור לנו עונות ראשונים כלומר אותם שנעשו ראשון ראשון ועברת עליהם אל תזכרם עתה וענין ההעברה אינה מכל וכל אלא מעבירם מלפניו כדי שלא יהיו למזכיר עון ולכך כשחוזרים לחטוא חוזרים ונזכרים. ואלמלא דאקדים קב"ה רחמים עלייהו וכו' ה"ג. לאתקשרא בימינא דקב"ה פי' לכוון בחסד כי כן בבקר מתעורר בקר דאברהם. מעומקא עילאה פי' חכמה כמו שפי' בפסוק ממעמקים קראתיך ה'. בשמחה וברננה חסד וגבורה ולקמן מפרש להו. בינייהו כלומר בינייהו דשמחה ורננה שהם בתפלת הבקר והערב לקשרה בבקר עם החסד ובערב לקושר' עם הגבור' וזהו בינייהו דהיינו בין תרין דרועין ואחר כך לכוון בייחוד כנסת ישראל. כי ה' הוא האלהים ה' ת"ת מתייחד עם המלכות שהיא אלהי' כנזכר בפרשת תרומה ובפרשת ואתחנן. ועם כל דא בעי בר נש וכו' כלומר הגם שפירש לך שמחה ורננה חסד וגבורה מ"מ אין הדבר יוצא מפשוטו ששמחה ר"ל שמחה ממש שצריך שהעבוד' תהי' בשמחה ורנה. לקבל תרין אלין תרין צלותין תרין קורבנין ליומא לקבל תרין אלין דאינון שמחה ורננה ה"ג. וה"פ שמחה ורננה הם תרין חסד וגבור' לקבל תרין צלותין ותרין קורבנין. שמחה בצפרא צריך לקשרה בחסד בבקר כנזכר. ורננה ברמשא לקושרה בגבורה בסוד רנת הלויים ברמשא. ועל דא את הכבש א' תעשה בבקר כדי שע"י קרבן הנעשה בבקר היא מתקשרת בחסד וע"י קרבן של בין הערבים היא מתקשרת בגבור' כנזכר בסוף פרשת שמות. וע"ד צלותא דערבית רשות כלומר מאחר שכבר נקשרה בימין ושמאל ונתייחדה כבר נתברכה ונטלה ברכאן ועתה היא משפעת אותם למטה ואינה צריכה עתה לתחתונים שיעשו הייחוד ושיתנו לה התעוררות כי כבר קבלה ולכן רשות היא ביד האד' להתפלל ערבית וז"ש בגין וכו'. בגין דההוא שעתא מחלקת ובשעה שמחלקת אינה מקבלת כנזכר בפרשת יתרו דף פ"ח שלזה הטעם לא היה יורד המן בשבת וכו' וז"ש ולאו שעתא לאתברכ'. ה"ג. הה"ד ותקם בעוד לילה כלומר בעוד שהוא לילה ותתן טרף לביתה וכו'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף רל ע"א א"ר יוסי הא תנינן דלא יסמוך בר נש על ניסא. הענין שההנהג' הטבעית שהיא הנהגת המלכות אלדי"ם הטב"ע וסמיכת האדם הוא על ההנהג' הזאת שהיא המנהגת העולם אמנם אור הנס מתגל' כאשר המלכות צריכ' מלמעל' כי הנס הוא מיסוד ולמעל' ולכך האדם לעולם יתדבק בטבע והנהגת השכינ' שאם יסמוך על הנס הרי דוח' השכינ' והנהגת' ובוחר הנהג' עליונ' ואפשר שידח' מזו ולא ישיג זה ונמצא אבוד בלי שמיר' זולתו אם זכותי רב מאד וינכו זכיותיו וזה ממש רמזו לשמואל עגלת בקר תקח בידיך אחוז בהנהגת השכינ' שהיא עגלת בקר הנהגת הדין והגבור' התחתונ' מהגבור' העליונ' דהיינו אלדי"ם הטבע ולזה אמר הוה חד שהאחד לבדו היא השכינ' אמנם שלשה עולים יותר שנאחזים בג' אבות שהם שלש' הנהגות הי' הוה ויהי' והם מלכות טבע ויסוד נס ועל הנס ת"ת דהיינו ת"ת לימין אברהם נס יסוד אמנם טבע שכינ' שמאל.
זהר א, דף רל ע"א והזיקא לא אשתכח היינו מקום דשכיח הזיקא הוא מוחזק לחצונים שהם המזיקים והנכנס אל תוך גבולם מופקר למזיקים ושכינ' לפעמים מסתלקת ממנו שאינם נכנסת אל תוכם וסר צל שמירת' ממנו. וכאשר הם ג' אבות החצונים נבדלים משם שאין הקליפות שולטות אלא משני צדדים אמנם יעקב נחל' בלא מצרים אז הערל' אינה אוחזת אלא עד היסוד שהם השנים אבל בת"ת אינ' מגעת:
זהר א, דף רל ע"א ברם דחילו דחיוון בכאן משתכחין ונודע שהיזק חיות תלוי בצור' העליונ' ומוראכם וחתכם וגומר דהיינו השכינ' הנקשרת בנשמת האדם והיא נקראת מורא ודאי חט"ה חת"ה שהוא שולטת על אלו בהנהגת' והם בורחות ממנ' ושמירת' ודאי יספיק כדפי' וז"ש המלאך הגואל כדמסיק דאיהו קא משתכח תדיר כדמפרש ואזיל. הרמ"ק ז"ל:
זהר א, דף רל ע"א והרא"ג ז"ל כ' ואחרי לעילא ותתא ה"ג ור"ל משמח. ועל דא איהו חדוה דכלא ה"ג. ה"ג דדינא קשיא דשליט השתא בהאי זמנא בההוא קטרת דדחי ואעבר קמיה כל רוגזא וכל קטרוגא דעלמא מ"ט בגין דאיהי מנחת ערב וכו' ופשוט הוא. ומכאן רמז לומר פטום הקטורת במנחה. א"ל אפילו הכי איהו חד והיזקא אשתכח לעינ' אבל אנן תלתא והיזיקא לא אשתכח דאי משום מזיקין וכו' ה"ג. אפילו איהו חד שמואל ועוד דהזיקא אשתכח שהיה מושח מלך אחר בעוד ששאול קיים. אית לאסתכלא בי' הגואל אשר גאל מבעי לי'. ה"ג. פי' שכבר גאל אותו מלבן ומעשו וממלכי האמורי כנזכר במדרש ועתה לא היה לו צרה לומר הגואל. בגין דהוא משתכח תירוצא הוא כי להיות שלעולם מצוי לגאול נק' גואל פועל הווה והיינו שכינתא כדקמי'. כד נפיק בר נש לאורחא יסדר צלותא אמר כד יפוק בר נש לאורחא דקדק הא דקיימא לן שתפלת הדרך לא יתפלל אותה אלא עד אחר שיצא מהעיר אלפים אמה וז"ש כד נפיק בר נש לארחא שפחות מאלפים אמה אכתי לא נפיק לאורחא דלאו אורחי איקרי. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף רל ע"א גליון ת"ח כד נפיק בר נש לארחא יסדר צלותא וגו'. מ"ט ב'.
זהר א, דף רלג ע"ב קץ הימין דאיהו מתקשר ביה בדוד וגו' קץ הימין ימין חסד קץ היינו יסוד שהוא סוף האצילות קודם הקטרוג ומצד החסד נקרא קץ הימין דאתקשר ביה בדוד במלכות ודאי:
זהר א, דף רלג ע"ב מדת ימי מלכות. או אפשר דקץ הימין על המלכות ממש שהיא מדתו דאתקשר ביה בדוד תתאה והיא מדת ימי חייו כנודע. והנה כל מדה ומדה יש לה פעולה וסגולה פועל' שכאשר תתפשט רוח החיים העליונים במדה תפעול פעולה ידועה מה שלא תפעול זולתה ומדה זו אין לה פעולה כלל רק כוללת כל הפעולות העליונות בענין שאי אפשר לשום מדה מן המדות להשפיע למטה זולתה וז"ש אע"ג דלית נהורא מגרמה כל ברכאן וכל חידו וגו' ברכאן מימין חידו משמאל טיבו מאמצע. כוס של ברכה כלי המחזיק הברכות העליונות והיא אין לה ברכה מגרמה שאין לה פעולה אלא מקבלת השפע והברכה העליונה אמנם אחר שהם בה יש בידה להוסיף ולגרוע והיינו ואקרי ברכה ממש כדפי' נמצאת היא שקולה ככולם יחד ובה בחינה לכל הספירות וז"ש ומכלהו אתברכא ואח"כ אתמסרו כדפי' הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף רלג ע"ב תוספתא קל גלגלא מתגלגלא מתתא לעילא סוד התפלות וקול התורה והזמירות העולה ממטה למעלה מפיהן של ישראל בסוד ההתעוררות. מהרמ"ק ז"ל:
זהר א, דף רלג ע"ב והרא"ג ז"ל כתב ה"ג יהיב קב"ה תוספת ברכאן לדכורא דנשיב בגין דמתברכא מההוא תוספ' דברכאן כיון דאנסיב וכו' זהו פי' יברך יברך תוספת ברכאן דקאמר שלזכר נותנין לו חלקו וחלק אשתו.
זהר א, דף רלג ע"ב ת"ח ויברכם ביום ההוא לאמר בריך לון ולכך דיפקון מנייהו לבתר לאמור בוא"ו הכא אתרמיז ברא בוכרא בני בכורי וכו' ה"ג וחסר בספרים והכריחו לזה לפי שאם ויברכם חוזר לאפרי' ומנש' לבד ק' שכבר ברכם באו' יברך את הנערים וגו' אלא ודאי ויברכם דרשינן סמוכים דכתיב לעיל ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים ויברכם שהברכה הזאת השנית הוא לברך אותם ואת כל זרעם העתידים לצאת מהם וז"ש בריך לון ולכל אינון דיפקון וכו'. לאמור בוא"ו הכא אתרמיז לברא בוכרא ת"ת שהוא היה המברך והכי שיעור הכתוב ויברכם ביום ההוא ומי הוא המברך לאמור הוא"ו שבמלת לאמור. וכתיב ואפרים בכורי הוא כלומ' לאפרים בכורי הוא אשר ברכו דהיינו ת"ת כדאמרן ואפשר לומר שכל מלת לאמר הוא במלכות כדכתי' לאמר הן ישלח איש את אשתו וכתב רחמנא ואו יתיר' רמז שנתיחדו ת"ת ומ' והסכימו יחד לברכם וכפי זה אמר ואפרים בכורי שהוא ת"ת ומלכות שהיא הוא כנזכר בזוהר וישלח בפסוק והוא עבר לפניהם דא שכינתא:
זהר א, דף רלג ע"ב ודאי והא אוקמו' בפ' אחרי מות דף ס"ח. עד לא יתחזי בעלמא גרסי' ולא גרסי' צולמא ופי' בעוד שהייתי גולם שלא נתלבשתי בעה"ז בגוף ראוני עיניך. א"נ כמו שפי' בפ' לך לך צ"א כלומר גולמי ראו עיניך דהיינו הגוף על ידי הדיוקן שהי' למעלה הא אוקמו' יוצרו ודאי לעיל בדף רכ"ד שבעת יצירת האדם יוצרו כל ימיו שעתי' לחיו' בעה"ז. מההוא אתר דאיהו מדת יומוי פי' הבינ' וזהו ימים יוצרו הימים הם נוצרים מהבינה דבני חיי ומזוני במזלא תליין וכן כל יצירה הוא מהבינה כמש"ה וייצר ה' אלהים וכן נקודת יהו"ד בצירי הוא בבינה ע"ש וייצר ה' אלהים כנזכר בתיקוני' ומאחר שמשם נוצרו מתמן מתברכאן.
זהר א, דף רלג ע"ב האי קרא אוקמוה במסכת שבת. קץ הימין דהיינו המלכות ונקרא כן על שם שהיא קץ וסוף האצילות הנקרא ימין שדוד מקושר בה. דא איהו דאתמני ממש על יומוי פי' הבינה הוא אתמנת על שבעת ימי הבנין שהם יומוי דמלכות שהיא קצו של דוד והכוונה שהיה רוצה דוד להשיג במלכות ובבינה וזהו הודיעני ה' שהו' קץ שלי ומדת ימי שהיא הבינה ג"כ תודיעני בה. דיהיב ליה אדם מאינון יומין וכו' כבר ביארנו ענין זה בפ' וישלח בפסוק וישובו המלאכים וגו' ע"ש. ורזא דא וילון לא משמש כלום. וילון היא רקיע ראשון והיא המלכות ופי' הוא דסיהרא לא נהרת מגרמ' כלל. ושבעין שנין הם שבעת ימי הבנין. בכל סטרהא בכל שש קצותי': למנדע רזא דא על מה לית ליה חיין לסיהרא. ה"ג עקרא דילה גרסי' וזהו הודיעני ה' קצי הקץ שלי הודיעני למה לית לה מגרמא. דא הוא דרגא עילאה סתימא וכו' ה"ג והיינו הבינ' על כל אינון יומין שבעת ימי הבנין וזהו ומדת ימי מה היא כלומר אותה הנקרא' מדת ימי שהיא הבינ' שנותנת מדה וחיים למדו' כמ"ש דנהיר לכלא מה היא כמה היא גדול' כמו מה רב טובך וגו' ומדתי שהיא קצי כנזכר אין לה כלום כנזכר שני הפכים הללו באצילו' למה אתמה'. כשאר כל אינון נהורין וכו' ודא הוא דבעא דוד למנדע ולא אתייהיב ליה רשותא למנדע ת"ח וכו' ה"ג.
זהר א, דף רלג ע"ב ת"ח כל ברכאן מצד הת"ת. וכל חידו מצד הגבור'. וכל טיבו מצד החסד הנקרא טוב וכל אלו קיימין בה. ומינ' נפקו ועל דא איקרי כוס של ברכה ואיקרי ברכה ממש כמה דכתיב ברכת ה' היא תעשירו כו' ובג"כ אית לה בכלהו שיור ומכלהו אתמלייא ומכלהו אית בה ואתברכא מכל אינון וכו' ה"ג וה"פ וע"ד איקרי כוס של ברכה כנגד הא דקאמר כלהו קיימין בה אמר וזהו כוס של ברכה כוס המקבלת ברכה. ואיקרי ברכ' ממש כנגד האי דקאמר ומינה נפקי ויהי' ברכה כמו בריכה שמשקין ממנה והי' בחי' הנותנת. כמה דכתיב ברכת ה' וגו' וע"ד כתיב ומלא ברכת ה' וכו' הדר למאי דסליק מיניה דהיינו אומרו ואיקרי ברכה ועל בחינה זו אמר הכתוב ברכת ה' היא תעשיר דהיינו המלכות בבחינה זו שנותנת שהיא ברכה בריכה להעשיר. וכנגד מאי דקאמר וע"ד איקרי כוס של ברכה בחינה מקבלת הביא קרא דכתיב ומלא ברכת ה' כלומר שהיא מליאה מברכות ה' הנוזלים מלמעלה מהמדות כדמפרש ואזיל ים ודרום ירשה ים היינו מערב יסוד ע"ש שמתערבים בו כל ההשפעות כנזכר בתיקונים ע"ד. ודרום הוא החסד והכונה מדרום ועד ים וברכ' ה' זאת שהיא המלכות היא יורשת אותם ומתמלא מהם וז"ש ובג"כ אית לה בכלהו שאר כלומר לפי שירשה ים ודרום מן הקצה אל הקצה אית לה מכל שאר המדות שביניהם וז"ש ומכלהו אתמלייא וכו'. ואומרו ומכלהו אית בה כי היא כוללת עשר מדות שכן היא כלולה מכל העשר ולכן כל המדות משפיעים בה כי בהשפיעם אליה משפיעים אל בחינת' אשר להם למטה וזהו ומכלהו אית בה בהיותה כלולה מעשר ולכך אתברכא מכל אינון ברכאן וכו': עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף רלג ע"ב גליון ימים יוצרו הא אוקמוה וגו' לעיל פי' ויקרבו ימי ישראל וגומר: