זהר א, דף ריט ע"ב תרין בנין לבר היינו בן ובת שהם בגלות כאו' כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו והצפור שעל ראשו רמז לאומות שהיו שולטים והיינו עלעא דבפומא כענין החיה שראה דניאל ואין נייחא לפני הב"ה עד דצפרא בקיסרא רמיו כי כאשר תרד הצפור שהם האומות מגדולתם תהיה הגאולה ויהיה נייחא לפני הב"ה כנודע: והיות הצפור על ראש האדם היה מורה שליטת האומות על ישראל הנק' אדם:
זהר א, דף ריט ע"ב כביבול הכי אשתכח בכולא שאין דברי העולם נאמנים לבורא כעין ועצר את השמים חציפין אפי שמיא וכעין מבול מים למעלה וארץ למטה וז"ש וכופר בריתכם את מות הפך כוונת בוראם והטעם מפני שאין יש' נאמנים להב"ה:
זהר א, דף ריט ע"ב תנן א"ר יהודה לית לך בעלמא דלית ליה תשובה וגו' וא"ת והא קיימא לן אין לך דבר שעומד בפני התשובה וי"ל כי התשו' בכל העונות מועילה לבטל גזרת דינו וזה אין תשובתו מועילה לבטל גזרת דינו הנגזר עליו. עוד י"ל תשובה שהיא עזיבת חטא אין מועילה לו אבל תשובה שהוא תשובת הבאה ותשובת המשקל ותשובת הגדר וכיוצא. ודאי מועילה ומועילה.
זהר א, דף ריט ע"ב ולית לך חייבין היינו שמתו ברשעתם ושמא י"ל כי מה דלית ליה תשובה הוא שנועלי' לפניו דרכי התשובה אבל אם ישוב ודאי יקבלוהו. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף ריט ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. ויחי יעקב בגוייהו: נמשך אל האמור כ' מ"ש לעולם יירשו ארץ היינו ארצות החיים ואמר כי זהו פי' ויחי יעקב כי ירש פנימיות ארצות החיים בגוייהו שהם החיים הארוכים האמתיים. עכ"ל. ועי' בס' אור הגנוז בס"ד:
זהר א, דף ריט ע"ב והרא"ג ז"ל כ' על רישי' לרמוז כי גברת יד שר זה על שר ישראל הנז' וכמש"ה ואין א' מחזיק עמי באלה כי אם מיכאל שרכם. ועלעא צלע של בשר והם רמז לישראל אשר הם בגלות כמש"ה זה הראשון אכלו וזה האחרון עצמו כי בבית ב' לא נשאר רק העצם יבש ולכך נרמז בעלעא. א"נ נרמזו ישראל לעלעא לרמוז שהגיעו למדה זו שהקשו ערפם כעצם הזה לא שבו בתשוב'. ואכלה ורפסא רמז אל הגזרות אשר היו גוזרים עליהם ועל גופם ועל ממונם. דרמיז לן גרסי'. עוטרא עיטרא שתי עטרות שהם ת"ת ומלכות שהם תרין בנין שריין לבר מהיכלא דמלכא ובזה אין להם לא נח ולא נייחא עד דצפרא שהיא שרו של עשו בקיסרא רמיו כלומר עד שיפול אל הפח וילכד גם הוא ויגיע קצו שיעלו מושיעים בהר ציון וכו' והכוונה היה לרמוז אל ת"ת ומלכות שהיו הולכים בגלות ומצטערים בצערן של ישראל. היינו דתנינן בני אמי נחרו בי בני אמי שהם ת"ת ומלכות נחרו בי מבנין נפעל נחרו מהם ובהם בשבילי שהרי מפני שאני בגלות אותם תרין בנין שריין לבר וכו'. שמוני נוטרה את הכרמים מ"ט וכו' פי' רז"ל במדרש מי גרם לי שאני מפרשת שתי חלות בסוריא על שלא הפרשתי חלה כתקנה בארץ ישראל וכו'. ודאי גלות אתמשך גרסי'. ועל דא צפרי שמייא וכו' כ"נ לגרוס. ופי' ועל דא שראינו ההוא עלעא בפומא דצפרא דהיינו ישראל בין שיני האומו' ואין אומר השב הוא לפי ששר שלהם עדיין לא אעדיאו והוא עומד עליהם ועד שלא יוסר השר ממשלתו אינם נופלי' צפרי שמייא הם המלכיות. שלטנותא דשאר עמין הם השרים של האומות שהם שלטנין ושרים על אומותיהם והכי פירושו ועל דא צפרי שמיא שהם המלכיות לא אעדיאו ממלכותם וממשלתם עד די שולטנותא דעמין אעדיאו מן עלמא עד שיוסרו השרים שעליהם. והיה יום א' וכו' היינו יום הישוע'. דקופטרא מצאתי כתוב ניצוץ של גחלת ור"ל אוקודא דקופטרא תבערת הגחלת דהיינו תוקף הדין של מדת המלכות השורפת כגחלת. מטא בדיני' לעשות נקמה בעכו"ם ואז נפק שלהובא ואוקיד וכו'. ויהיבת ליקידת אשא שסוף של מלכות עכו"ם להיות' נשרפת וכמ"ש דם ואש ותמרות עשן והפכתי נחליה לזפת ועפרה לגפרי' והטעם שהראו לחכמים אלו המראה הזאת הוא לומר שאל יתייאשו מן הרחמים בראותם עוצם הגלות והצרות שגברו עליהם כי יש יום לה' וכו'. לא גלי כלומר לא אגלי פועל יוצא. כד אתמנע מהימנותא בינייהו ה"ג. הכי אשתכח בכלא אפי' כלפי מעל'. דכתיב וכופר בריתכם את מות כלומר יבוטל הברית והשבוע' שכרת עמהם שלא להרע לכם ויביא עליכם את המות הזה או יגלה אתכם מעל אדמתכם אשר הוא קשה מהמות שכמו שאין בכם אמנה ואתם מפרים את בריתכם עמו גם הוא יבטל שבועתו עמכם מדה כנגד מדה. א"נ וכופר בריתכם את מות ר"ל יכופר ויבוטל הברית והקשר שבין היסודו' שהב"ה עושה שלום וכרת עמהם ברית שלא יתפרדו עד עת הקצוב וכשהאדם עובר על שבועתו או על אמונתו גם הב"ה ממיר הקשר והברית שעם היסודות קודם זמנו ומיד ימשך עליו המות.
זהר א, דף ריט ע"ב א"ר חייא מאי דכתיב בלע המות לנצח כלומר כי המות אינו דבר ממשיי כדי שיבלע והיל"ל בלע מלאך המות לנצח שיתבטל מן העולם. כד יתער קב"ה ימינא דילי' היינו סוד החסד שיתגל' בעולם ואז כל כחות הדין מתבטלים וסמאל בכללם וממיל' נמנעה המות וז"ש אתמנע מותא מן עלמא שבהבטל הסבה תבטל המסובב וז"ש בלע המות וכו' וכלל התירוץ הוא שמלת בלע הוא ר"ל אתמנע כנזכר. א"נ קשיא ליה שהיל"ל יבולע המות וכו' שהרי קרא לעתיד קא משתעי ותירץ כד יתער קב"ה ימינא דיליה כבר אתמנע ולכך נקט קרא לשון עבר בלע כבר נבלע ודוק אומרו אתמנע מותא באלף לשון עבר. כד יתערון ישראל כלומר כל ישראל לא בזמן הזה שלומדי' ועוסקים בתורה א' מעיר ושנים ממשפחה ואפי' העוסקי' אינם שוקדים לכך לא אתער השתא. בההוא זמנא ימין ה' וכו' והכי פירושו כשימין ה' עושה חיל שיתעורר הימין אז לא אמות כי אחיה כי המות איננו ומעטרן דוכתיה ה"ג: תלתין יומין עליה מלת עליה ל"ג לה. גרדינין דנמוסין פי' כתות של מלאכי חבלה. אוי לרשע אוי לשכנו ל"ג ליה בס"י ואי גרסי' ליה פירושו הוא כדקאמר לעיל דדינא חדתא אתער השתא בגיני' נמצא דאוי לרשע ואוי לשכנו. מאי גמול ידיו א"ר יצחק לאכללא מאן דזני בידוי לאפקא ולחבלא זרעיה בריקנייא דהא תנינן כל מאן דאפיק זרעיה בריקנייא איקרי רע ולא חמי אפי שכינתא דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה וגומר ה"ג וה"פ מאי גמול ידיו כלומר היל"ל כמעשיו יעשה לו או כרשעתו יעשה לו מאי גמול ידיו לאכלל' מאן דזני בידוי ולכך נקט ידיו שהיא עביר' הנעש' בידיו ולא חמי אפי שכינתא דכתיב לא יגורך רע כלומר לא יגור וידור עמך אותו הנקרא רע. כדכתיב ויהי ער וגומר רע על שהיא דש מבפנים וזור' מבחוץ קראו הכתוב רע. אוף הכא אוי לרשע רע וגו' הוק' לו דכפי דבריו היל"ל אוי לרע או אוי לרשע דרע בכלל רשע כמו שהקש' בסמוך ת"ח וכו' דבזה הי' מכריח דבריו כתיב הכא רע וכתיב התם רע וכו' כדפי' לז"א ווי לההוא חייבא דאיקרי רע כלומר פי' דקרא הכי הוא אוי לרשע באיזה רשע אני מדבר בההוא דאיהו רע שהוא המשחית זרעו כנזכר דעבד גרמי' כלומר מלבד שהוא רשע עשה עצמו רע לשמים ורע לבריות ששופך דמי בניו כדלקמן בסמוך. ולהאי טרדין בההוא עלמא וכו' וטעמא מפרש בסמוך דאיהו קטיל בנוי וכו'. ת"ח דהא כתיב אוי לרשע רע כיון דכתיב אוי לרשע אמאי רע וכו' ה"ג וכלהו סלקין פי' מגיהנם. ואי תימא שאר חייבין דקטלו וכו' הכי נמי דלא סלקין ודאי ליתא דכלהו סלקין אחר שהותם חלאתם וכי יהי' זה חמור מהם. מ"ט משום דכתיב ושחת ארצה כלומר כשאמר' תורה וירע בעיני ה' אושחת ארצה קאי הרי שלא נאמר וירע בשום עביר' כי אם בזו. א"נ מ"ט משום דכתיב ושחת ארצה כלומר הבן טעם הדבר שנתנה התורה שאמר' ושחת ארצה כלומר אפי' הארץ משחית שכיון ששופך זרעו עליה מתקבצי' עליה כחות טמאי' ונמצאת הארץ עצמה נשחת' כנזכר בריש פ' נח. א"נ הארץ העליונה ארץ החיים גורם לה רעה גדול' שכיון שהוא שופך זרעו לבטל' משפיע לחצונים הנק' בטלה וזהו לבטל' שאין להם עסק אחר כי אם להטרידך מן העולם ובהשפע' זו שמשפיע בחיצונים הם מתגברים והולכים ויד הטומא' הולכת ומתרוממת ויד הקדוש' הולכת ודלה ח"ו ומורה ג"כ היות היסוד העליון משפיע בחיצונים בסוד הצנור השמאלי המעותד למותר כנודע ובכל זה ארץ החיים טועמת מר ממות וז"ש משום דכתיב ושחת ארצה כלומר משחית ארץ ה' אחרונ' שבשם.
זהר א, דף ריט ע"ב לית חובא מלת חובא ל"ג ליה. דלא אית ליה תשוב' בר מהאי הענין כי מלת תשובה רוצה לומר תשוב ה' שמהעון שהאדם גורם שיתפרדו האותיו' ה"א מוא"ו ווא"ו מה"א אחרונ' וכשהאדם חוזר בתשוב' חוזרת ה"א ראשונ' להתקשר עם הוא"ו והוא"ו עם הא אחרונ' וענין זה נעש' בתשובת שאר העבירות שלא הי' הפרוד ביניהם כ"כ אבל זה שהשחית זרעו ממש הטעימ' לארץ הלזו מר ממות והפריד בין הוא"ו ובין הה"א והי' הפירוד קשה עד מאד לסבות הנזכרות לכך אפי' כשיחזור בתשוב' אינו מרוצה למעלה כי מצד נשמתו כבר קלקל וכיון שנתקלקל שוב אינו מתתקן. ועכ"ז כבר גלה במקו' אחר בפ' נח דף ס"ב בספרי כ"י ואמר בר בתיובת' סגי. דלא חמאן אפי שכינתא בסוף פרשת בראשית יהיב טעמ' בגין דבהאי אסתלק שכינתא מעלמא. בארצות החיים כלומר אין פי' ירשו ארץ כפשוט' שהרי כמה צדיקי וחסידי דלית לון בה אפי' מדרך כף רגל אלא פי' ארץ החיים שהיא המלכות והטעם מאחר שהם צדיקים ולא השחיתו זרעם שעונשו הוא שאינו זוכה לראות פני שכינה לכך הם יורשים אותה בירוש' שאין לה הפסק וזוכים לחזות בנועם ה' וגומר ולהכי נקט האי דר' יצחק הכא.
זהר א, דף ריט ע"ב ויחי יעקב בגוייהו ירצה דדריש סמוכים שבסוף הפרש' דלעיל קאמר וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה וגומר וסמיך ליה ויחי יעקב להורות לנו שחיותו של יעקב הי' בשביל שחיה בגוייהו דבניו ובני בניו שבניו ובני בניו תמיד היו מסבבים אותו באופן שמעולם לא נתערב צלם מצרי בצלמו כי לא היה בא באהלו ערל וטמא וז"ש ויחי יעקב בגווייהו דבניו דפרו וישרצו וחייו היו נקראים חיים בעצם חיים בלא תערובת חמץ חיים בלא צער כנזכר בריש פרש' זו ולכן על דא לבעי ליה לבר נש דלא לאתערב' צולמ' דיליה בצולמ' דמצרי כמו שעשה יעקב אבינו שלא חי אלא בגווייהו דישראל ולא בגווייהו דעמא דעלמא. א"נ ויחי יעקב בגווייהו פי' בין המצריים וזהו בארץ מצרים ודוקא יעקב שמצד שקדושתו גדול' לא הי' שום צלם מצרי מתערב עמו ואפי' שהי' הולך ביניהם לפי שצלם מצרי היה בורח מצלמו הקדוש אבל אדם אחר לא וע"ד לבעי ליה לבר נש דלא לאתערב' צולמא דיליה וכו' וזה נראה לומר דרך חידוד אבל האמת שאלו הב' תיבות ויחי יעקב הוא שבוש והא דקאמר ע"ד לבעי ליה הוא מאמר גדול נמשך אחר דרוש ארוך איתי' בפ' אמור דף ק"ד בדרוש הצלם ודמות וראש המאמר שם ר"ש פתח כל הנקרא בשמי וכו' עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף רכ ע"א לא מסאיב לאחרא. ר"ש לשיטתיה אזיל דאית ליה קברי גוים אינם מטמאים באהל ושארי עליה סטרא אחרא כנז' בזוהר במקומות רבים שהטומאה רודפת אחר הקדושה לידבק בה ולהגלם במציאות איש כי הם רוחין בלי גופא ולכך אחר הסתלקות הקדושה מהגוף הזה רודפת אחר המקום להגלם כנזכר לכך שארי על מיתא סטרא דמסאבא ואתעביד מהאי פרצופא וגו' כי צלם זה הולך ומתגדל באדם לפי' קונה לעצמו עם הגוף מציאות שני והוא מתהוה משיתוף הצלם העליון עם הגוף לפיכך אמר דא נטיל לדא פי' העליון הדק נושא התחתון וכן דא סליק לדא:
זהר א, דף רכ ע"א תשובה בעיא לאסתלקא מיניה מפני שלא שב ואמר בעיא ירצה שסוף סוף עדיין ממתינין לו. והענין שאם שב ביום הכפורים או קודם הי' מספיק בתשובה מועטת מפני שהיתה נמצאת תשובה שהיא הבינה אליו ביותר אמנם אח"כ בעיא לאסתלקא וצריך תשובה יותר ויותר וז"ש אי זכי בתשובה שלימתא מפני שכבר עבר יום הכפורים צריך תשובה שלימה.
זהר א, דף רכ ע"א עד ההוא יומא בתראה דעצרת וגו' מכאן נראה שליל שמיני חג עצרת הוא יום החתום וקשה דבמקום אחר משמע דבליל הושענא תלוי הדבר וכן נוטה המנהג ונראה לתרץ בדוחק שודאי החתום תלוי ועומד מעת הנעילה עד ליל הושענא רבה ואז נחתם ודאי אבל אין הפתקין נמסרים אל הסנטירא עד ליל שמיני חג עצרת וז"ש פתקין נטלין מבי מלכא ואתמסרן לידא דסנטירא אמנם מעת הושענא רבה עד ליל שח"ע הפתקין יוצאין מבית המלך ביד שליש ולכך עדיין הדבר תלוי בתשובה כיון שלא נתן אל הסנטירא אין מי שתובע והיינו הרחמים המבקשים ביום הושענא רבה אמנם העברת הצלם שבליל הושענא הוא שהצלם מסטרא דקדושה ויודיע בגזרת דינו ואע"ג דגברא לא חזי מזלא חזי ומבית לפרוכת יודעת שנמסרו הפתקין ביד שליש ואינה עושה הוראה זו אלא כדי לעורר אל האדם שישוב בתשובה ולא יגרום שימסר ביד הסנטירא. ודע כי תרין זמנין אתעברן הצולמין חד בליל הושענא ואח"כ אהדר ליה ואתעכב עד ל' יום קודם סילוקו:
זהר א, דף רכ ע"א סנטירא שר הטבחים.
זהר א, דף רכ ע"א טופסקא גזרת המלך ואם יפדה בתשובה ופרקליטין גדולים כמו שמצינו לר' יוסי בן לקוניא ולר' יוסי מכפר סכנין וכיוצא והיינו דוקא בתמורתו כופר נפש ועכ"ז טופסקא דמלכא יעבר עליה ויטעם כסא דמותא והיינו דמסיק אבל אזדהר טעמא דמותא יטעם ויתסי:
זהר א, דף רכ ע"א כד נהרא סיהרא מכאן נראה דהיינו בעת זריחת הירח באור מבהיק בעצם ואחר חצות דהיינו לילא אתתקן פי' דינקא מסטרא דימינא אז הוא ראיית הצלמים ושמענו מפי זקנים שיש לזה שעה ידועה בלילה והנ"ל שצריך שיהי' צל האדם כמדתו ממש ולא שיהי' צלו ארוך ממנו שאז אין כח באותו הצל ואין אתנו יודע עד מה:
זהר א, דף רכ ע"א ת"ח כל הנק' בשמי וגו' דהא באינון בריין דאיהו עביד בעולם תחתון קשיר לון במילין עילאין השרשים העליונים שממנו נאחזים התחתוני' מעילה לעלול כי אין לך כל עשב שאין לו מלאך מלמעלה ומשתלשל מעילה לעלול בסוד אבי"ע וז"ש באינון מילין עילאין דלעילא ר"ל עילאי על העליונים אחרי' בסוד עילה ועלול:
זהר א, דף רכ ע"א וכד נטלי לון לתתא וגו' ירצה שסוד נטילתם ביד האדם יש בהם מיד פעולה למעלה והטעם שהאדם נאחז למעלה בסוד עילה ועלול בסוד נשמה ורוח ונפש עילה ועלול אבי"ע כנודע שמשתלשל ויורד עדיו א"כ יש בו כח לפעול ממש כסדר דבר הניטל ואח"כ יש עוד עוזר למו ועבדי בהו עובדא דהיינו מעשה המצוה כפי הסדר הנאות למעשה שהמעשה בעצמו יסודר בסדר יורה על ענין הספירות ושלשה אלו הם גורמין גדולים להוציא כח השרשים העליונים ולהמשיך האור הצפון. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף רכ ע"א והרח"ו נר"ו כתב. אינון פתקין נפקין מבי מלכא וגו' ענין פתקין דאתמסרו ביד סנטירא יובן מדף ל"ב ע"ב פ' צו כי הוא ביום הושענא רבא הנרמז בו ערבי נחל כחות הדין גם יובן ממ"ש ת"ח ביומא דא שלמין ומסיימי וגו' כי פי' על פרי החג הנשלמים ביום הושענא רבה. וענין סנטירא דנטיל פתקין מבי דינא דמלכא יובן מפ' פקודי דף רס"ד ע"ב פתחא ב' מהיכל ג' תמן חד ממנא דנטיל פתקין וגו' ואפשר כי יש סרסור א' המקבלן מלמעלה ומוסרן בידו כי זה הטמא לא יכנס ח"ו למעלה והוא הנק' כאן סנטירא. עכ"ל:
זהר א, דף רכ ע"א והרא"ג ז"ל כ' וגופיה לא מסאב' כד איהו מית היינו דוק' באהל אבל טומאת מגע ומשא מטמא. לסואבא באהל. ואע"ג דגופ' דילהון וכו' האי אע"ג נמשך אחר מלת כיון דמית נפקו וכו' ופי' כיון דמית נפקו כל אלין מסאבות' ואע"ג דגופ' דילהון מסאב בין בחייהון בין במיתתהון דהיינו במגע ובמשא אבל בחייהון דכל אינון מסאבין לגבייהו ר"ל כל אותם כתות טמאים של מלאכי חבלה לגבייהו לכך אית לון חילא לטמא אחרים במיתתהון וכו' לא יכלין לסאב' וכו'. וי"ס דגרסי הכי אבל בחייהון דכל מסאבין משתכחין גבייהו מסאבין למאן דיקרב בהדייהו אבל במיתתהון דהא נפקו כלהו מסאבי מנייהו לא יכלין לסאב' לאחרי ודישראל יכיל וכו' ופי' מסאבין למאן דיקרב בהדייהו היינו במגע ומשא שישראל הנוגע בע"א או הנושאו הוא טמא וק"ו הוא מארץ העמים שהיא טמא' כ"ש הם: כד אזיל בר נש ואתרבי ואתעביד ה"ג והענין כשהאדם הולך ומתגדל בצלם הזה שעליו שבא לו מעת שהזדווג אביו ואמו כשהולידוהו כנזכר בפרשת אחרי מות דף ק"ד כשהולך וגדל אתעביד מהאי פרצופ' שהוא דיוקנ' דילי' עוד צלם אחר: ומתחברן כחדא אותו צלם הראשון שבא מעת שנזדווגו אביו ואמו של זה והצלם האחר הנעש' אח"כ כשהולך וגדל וכן נזכר בפ' ויקרא די"ג ע"ש ונ"לשהם אותם הנזכר בגמ' בבואה ובבואה דבבואה. ומ"ש ודא נטיל לדא ר"ל הגדול' שבאה לו בעת הולדו נוטל' וכולל' הקטנה בתוכ' כנזכר במוחש. א"נ ודא נטיל לדא כלומר נוטל זה לזה וזה לזה ומתקשרים יחד כא'. כדין עד שיפוח היום ונסו הצללים רוצה לומר קודם שימי חייו יפיחו וילכו להם שאז ונסו הצללים שהן תרין צללים דקאמרן יחזור בתשוב' לפני אלהיו זוהו סיפיה דקרא אלך לי אל הר המור לעסוק במצות שנותני' ריח כמור הזה כנזכר בפ' ויקהל דף רי"ג שסוריא שר הפנים מריח בנשמה כשנפטרת לבית עולמה אם יש לה מעשים טובים ואל גבעת הלבונה היינו לעסוק בתורה בלבונה של הלכה. כד אתער דינא בעלמא היינו ביום ר"ה: לאתערא בדינא מלת בדינא ל"ג. באחמתא פי' כיס או ארגז קטן ששומרים בו שטרות והענין למעלה הוא מקום ששם מונחים כל כתבי חשבון העולם וגבריאל הוא ממונה עליו שהוא הסופר של מעלה כנזכר בפ' שלח לך קע"ב: למחתם פתקין ה"ג ופי' לחתום הפתקין שנכתבו בר"ה וכן יסד הקליר בר"ה יכתבון וביום צום כפור יחתמון וכו' ומה שאנו אומרים בשחרית דיום הושענא רבה חתמנו היינו מסירת הפתקין. עד ההוא יומא בתראה דעצרת דהוא תמינאה דחג ה"ג כלומר עד ולא עד בכלל עד שיכנס יומא בתראה דעצרת והנכון שצריך למחוק תמינאה ולכתוב שביעא' ועיין בפ' צו דף ל"א ותראה שהוא מוכרח. ואתמסרן בידוי ה"ג פירוש אתמסרן אינון פתקין בידוי דההוא דמחזר עליהם דהוא סמאל ולשון קצרה דבר כדי שלא להוציא שם רע מפיו. ופתקין לא מהדרן תו לבי מלכא כי בעוד שעדיין לא נמסרו בידיו אולי יש תקו' אבל אחר דאתמסרן פתקין תו לא מהדרן וכו'. כדין צולמין אתעברו ולא משתכחין עמי' ה"ג והם אות' הצללים הנק' בבואה ובבוא' דבבוא'. טופסקא דמלכא כפי עניינו פירש תוקף גזרת המלך. צולמין מתעברן ולא משתכחי כלומר מתעברן מכל וכל ולא משתכחי כלל וכלל אפי' צלם כל דהוא לא אשתכח ואלו ודאי הם מתים. ואי משתכחי כלומר אתעברו אבל לא מכל וכל אלא סוף סוף משתכחי כל דהו יעדי ר"ל יעדי מן עלמא וימות שכיון שלא נשאר לו אלא כל דהו רומזים לו שלא נשאר לו אלא חיים מועטים. או יעבר עלוי ידיה וכו' כלומר יעברו על ידו חלאים רעים אבל לא ימות. בגריעות' דילהון כלומר יהיה נדון בחולאים הגרועים והמכוערים והקשים שבהם. א"נ בגריעותא דילהון ר"ל בשביל שגרעו וחסרו הצללים: ובפרשת אמור דף ק"ד איתא שהמאמר הזה היה כתוב שם בההעתק והשמיטו משם לפי שכבר נדפס בפרשה זו ואית' התם דבמקום מלת יעדי היה כתוב בהעתק דיני גריען ועל פי' אותה גירסא יאמר בתר דנטיל לון אינון פתקין צולמין מתעברן ולא משתכחן כלל אלו ודאי ימותו אבל אי משתכחן בהו ר"ל שרואים בני אדם עצמם עם הצללים אפשר שלאד' זה דיני גריען כלומר הדינין יגרעו ויחסרו ממנו שלא יבאו עליו כלל. א"נ דינין גרועים לא דינין קשים אלא דינים רפויי' וגרועים או יעבר עלוי ידיה מרעין בישין כלומר או אפשר נמי שיעברו על ידו מרעין בישין בגריעותא דילהון חלאים קשים וחלאים גרועים ומכוערים. וי"ס דגרסי צולמי מתעברן ולא משתכחי בהו ידי ואי משתכחי בהו ידי או יעבר וכו' וה"פ כלומר אותם שעתידי' למות באותה שנה צולמין דילהון מתעברן והצלמים הללו אינן צלמי הגופים אלא צלמי הידים ואז ודאי מורה שימותו שמורים לו שכבר אין לו עוד ענין לעשו' בעה"ז ואי משתכחי בהו ידי כלומר ואם בצלמי הגופים ג"כ נמצאים ונראים בהם צלמי הידים אפשר שיהיו לו חלאי' קשים ועזים ואפש' נמי שלא יהיו לו כלל וז"ש או יעבר עלוי ידיה מרעין בישין קשים וגרועים ומכוערים וזהו שאמר בגריעות' דילהון והחלוק' האחרת לא חש לכותבה ואסמכה לוהא אוקימנא להא וכו' והכונה לאשמועינן שלא יבטח האד' אפי' כשיראה הצללים שלו עם הבנית ידיו ג"כ ויאמר מובטחני. שלא אמות שנה זו או לא יבאו עלי יסורין כיון שעלו הצללים בשלימותם לפי שאפשר נמי שיעברו על ידו מרעין בישין וגרועים ומכוערים. א"נ מרעין בישין בגריעותא דילהון הואיל והזכירן התפלל שיגרעו מן העולם ולא יבאו ויהיה העולם גרוע מהם ודברה תורה כלשון בני אדם. והוא יסתלק כי כן הראש מורה על ראש וגדול הבית. רגלוי מרעין רדפין עליה רוצה לומר כשפגימין רגליו מורה שמרעין בישין רדפין בתרי' כי כן ברגלים נעש' הרדיפ' וההליכ' והיותם פגומים מורים שיסורי' יבאו עליו ולא יוכל לרדוף ולהלוך עמהם. בבקר תאמר מי יתן ערב כי הצלם היא הבקר וכד ערק ואזל הוא ערב שנשאר חשוך ומורה כובד היסורין שיביאו עליו עד שיאמר בבקר מי יתן ערב מי יתן והיה שהייתי בחולי של ערב שלא היה כל כך כבד כזה ובערב הבאה אחריו יאמר מי יתן בקר מי יתן והייתי עתה בחולי של בקר שעבר שהוא קל בערך ערב זה. מי יתן ערב והאי כד נהרא סיהרא וליליא אתתקן בנהור אבל זכאי וכו' ה"ג וחסר בספרים והכי איתי' בפ' אמור דף ק"ד ופירושו אימתי מורה הורא' זו כשבני אדם רואים את עצמם באור הלבנ' כשהיא מאיר' בעצם וליליא אתתקן בנהור' שלא יש שום ענן בשמים אז אם יראה סימנים הללו מובטח הוא בהם ככל האמור אבל יש שום ענן אפשר שצל הענן העובר מחשיך על ידיו ונראה ערק ואזל וכיוצא באופן שאז אין שום הורא' לדעת אלא כד נהיר סיהרא וכו'. קטיר לון במילין עילאין שכל עץ ונטיע' למטה הכל קשור למעל' כנזכר בפ' שמות ט"ו כגון אזובא ועץ ארז כנזכר בפ' מצורע אזוב יסוד ועץ ארז בת"ת וכשמעוררים אלו למטה מתעוררים למעלה נמצאו אלין תליין באלין עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף רכ ע"א גליון ת"ח כד אתער דינא בעלמא וגו'. ויקרא י"ג. עכ"ל: