זהר א, דף רכא ע"ב תאנא א"ר חייא כתיב ויחי יעקב וגומר בתמיה שכיון שנזכר' מיתה הי' ראוי שלא יקרא ישראל לומר שבחינת יעקב הוא שמת: ור' יוסי תירץ שקריבת הימים הוא בבחינת ישראל דהיינו תיקון כדמפרש ואזיל וירצה עתה שאפי' שלא נק' ישראל כל הימים נקרבו כאלו כל ימיו הי' ישראל:
זהר א, דף רכא ע"ב אתפקדן קמיה וגומר היינו שהימים הם מתמצאין מציאו' הויה ולכך הם באים ונמצאים ובעוד שהאדם חי אין שיעור קומת ימיו נשלמת ואינם נראים לפניו ית' אלא הם גנוזים עד שהאחד נכלל עם חבירו עד שהאדם חי כל ימיו והגיע עת קצו ומוציאין ימיו מבית גניזתם והם מתראים ונקשרי' ונעשי' שיעור קומה ידועה וז"ש וכד אתקריבו קמיה ועאלין בחושבנא מית בר נש ואתיב קב"ה רוחיה ליה וגומר היינו שהרוח הקדוש שבאדם נשלף מלמעלה ונשתרבב בתוך האדם לקיימו וכשהגיע עתו הב"ה רוצה להכניס אותו הרוח שנפח באדם אל מקום עליון שממנו נשלף אל מקום עליון שממנו חוצב ממש אל מקבת בור נוקר ממנו הכל לפי בחינתו אם מאצילות אם מבריא' והנה הימים נתהוו מהם לפי המעשה וכאשר הימים פגומים הם מתתקנים בתשובה בלי ספק אמנם הרשעים שלא תקנום כלו בהבל ימיהם ומי שמקצת ימיו הרשיע ומקצתם הטיבנדחים הרעים ונקרבים הטובים והצדיק כל ימיו כאחד טובי' נקרבים וז"ש ולא דחי חד מנייהו. אמנם הנשמה לאדם כפי מעשיו יש מי שזוכה באצילות ויש מי שזוכה בבריא' וממש ממציאות זה הם הימים אותם שנשמתם מהבריאה מעשיהם בבריא' וימיהם בבריאה וכן ביציר' ויש מי שזוכה באצילות וימיו נכללי' באצילות ולז"א ר' יוסי שיש מי שימיו רחוקי' שאינם באצילו' ויש שימיו רחוקי' שלא זכה אל האצילות והכל לפי אמעשה זכה אל האצילות ימיו באצילות זכה אל הבריאה לבד ימיו רחיקין וכ"ש אם לא זכה אלא אל היצירה כנודע ויעקב תקן כל ימיו במדרגו' ישראל ולזה אמר ויקרבו ימי ישראל כולם במדרגות ישראל כדפירשתי: הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף רכא ע"ב והרא"ג ז"ל כ' הה"ד ועץ החיים עץ החיים ת"ת ע"ש ששרשיו משולחי' בחיים העליונים בינה ובחכמה. בתוך הגן כנזכר בפ' אמור דף צ"ו וז"ל ועץ החיים בתוך הגן בתוך ממש במציעות ואחיד לכל סטרין עכ"ל סטו מאורח' האדם ואשתו. אילנא יחידא' עילא' ה"ג והוא הת"ת שהוא עולה בסוד הדעת. באתר דמשתני פי' המלכות. מגוונא לגוונא ומטב לביש כנזכר לעיל. ונחתי מעילא ת"ת. לתתא מלכות אשר עשה אלהים בינה. את האדם ישר שיתדבק בת"ת שהוא ישר בקו הרחמים ואינו משתנה מגוון לגוון. והמה האדם ואשתו בקשו חשבונו' רבים דהיינו המלכות שמשתנ' מגוון לגוון. הא ודאי מותא הוא לקבלך ה"ג מה שנקראת המלכות אילנא דמותא הוא בבחינתה המתלבש' במטטרון הנקרא עץ הדעת טוב ורע מחציו ומטה רע מצד הקליפות הנאחזו' בו וכן נקרא אילנא דמות' כשמתלבשת בקליפה הגורם מיתה לכל העולם אבל המלכות בבחינת עצמה ח"ו חליל' וחס כי היא אצילו' וכלה חיים וטוב וז"ש רגליה יורדות מות כלומר סיבותיה ובחינותי' יורדת ומתלבשות במות וז"ש ג"כ הא ודאי מותא הוא לקבלך כי בהיותך מקושר שם המות הוא כנגדך כי לפתח חטאת רובץ. כיון דאדם סגיד להאי אתר כלומר להאי אתר ולא רצה במדת הת"ת אלא אדרב' הפריד' מהת"ת ולקח' בר מבעלה מלובשת באילנ' דמותא כלהו אתמשכו אבתרי' וגרים מותא וכו'. ומלכא עילא' בינה. ההוא דאשתמודע' דהיינו הת"ת הנק' עץ החיים הידוע הכתוב בתורה שאז לא ימותו כי המות איננה וזהו דמסיק ביה זמנא כתיב בלע המות וגומר ה"ג.
זהר א, דף רכא ע"ב התם בקיומי' יעקב וכו' כלומר למה נקט בחיותו יעקב וסמיך למיתתו ישראל. א"ר יוסי הכי הוא ודאי כלומר כך ראוי לומר ולקראו ישראל ויתורץ ג"כ ענין אחר שלא אמר יום אלא ימי וגומר.
זהר א, דף רכא ע"ב והיך יקרבון ל"ג ליה הכא אלא לקמי' בסמוך. וכד אתקריבו קמיה למיעל בחושבנ' מית בר נש כלומר אין פי' הכתוב שהימים הללו כשמתקרבי' הוא אחר המות דאי הכי מאי ויקרא לבנו ליוסף אלא ה"פ ויקרבו ימי ישראל לפניו ית' ואז כשנעש' הקריב' הזאת הוא מזומן למות תכף אינון שציאן מגווייהו ר"ל הם נכרתין מאליהן ומעצמן מתבטלים ונמצאו רשעים הללו ערומי' בלי לבוש שאין להם ימים במה להתלבש שמהימי' נעש' לבוש א' שמתלבשת בו הנשמה כדלקמן דף רכ"ד: דרך רשעים כאפלה אותו הדרך שביניה' לשכינה להתקרב אצלה הוא חשך ואפלה שכיון שאין להן ימים במה שיוכלו להתקרב שהם המצות אשר הם אבוקות דולקו' לפני הצדיק כאומר נר לרגלי דברך וגומר ולזה אותו הדרך שבני' הוא באפלה וכשלו ונשברו ונלכדו ואינן יודעים מאי זו סבה וז"ש ולא ידעו וגומר עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף רל ע"ב אבל אנחנא תלתא וגו' דרך כלל הם ג' שמירות הא' ג' שהם ג' אבות שאין הקליפות שולטות ודאי כנז'. הב'. בהיותם אחוזים בתור' עץ החיים שמיד השכינ' שעמהם נאחזת בעץ החיים ואז היא שולטת על כל החצונים והם בורחים ממנ' מפני שאינם נקרבים אליה בהיות' נקשרת בעץ החיים: הג' שכינ' בעצמ' שהיא משמרת לקצת מציאות בחינתם כגון חיות השד' שהם תחת ממשלת' וכנגד שלשתם אלו אמר אבל תלתא ומילי דאורייתא ושכינתא.
זהר א, דף רל ע"ב אברהם אבינו אמרה דהיינו איתן האזרחי ואזרחי היינו שנעקר מע"ז ונעש' אזרח להב"ה והנה העובד ע"ז נק' עקר משפחת וגו' מפני שהוא עקיר' מהשורש וכל הגוים עקורים מהקדש אמנם יש' דבקים בקדוש' נקראים אזרח בישראל שהוא מושרש באור העליון הזורח תמיד אזרח א' אחדותו ית' זרח והאיר בו לכך אברהם נק' אזרחי שנדבק בקדוש' אמנם איתן שהוא לשון חוזק ונאות יותר אל הגבורה ונתן טעם בגין דאתתקף בתקיפו כדי שיזכה להיות אזרחי וגו' כדמסיק שכלל הגבורה בחסד למתק הגבורה והיינו חסדי ה' מימין אשירה מצד הלוי והיינו קשר שמאל וכללותו בימין כנזכר בפרשת וירא:
זהר א, דף רל ע"ב אינון חסדים דקב"ה עביד וגו' היינו במדת החסד:
זהר א, דף רל ע"ב דא מהימנותא וגו' היינו המלכות ובשתי מדות אלו אחז הא' להודיע חסד בעולם. והב' להודיע אמונתו בתחתונים והשגחתו בהם ע"י מדה זו שהיא המנהגת העולם. ולייחס למה אחז שתי מדות אלו דהיינו חסד ומלכות פי' ואמר.
זהר א, דף רל ע"ב וקב"ה אודע ליה לאברהם רזא דמהימנותא דהיינו שגלה לו מדת המלכות וסוד ההנהג' בתחתונים וכשעמד על אמיתת סוד זה ידע דאיהו דהיינו מדת חסד עיקרא וקיומא וגו' ולייחס מדות אלו מפרש ואזיל ורזא דא וגו':
זהר א, דף רל ע"ב שירותא מתתא לעילא ראשית מלכות וזה נודעת ודאי שהיא ראשית מפני שאין מדה אחרת קודמת לה ממטה למעלה הכי נמי מעילא לתתא עם היות שיש למעלה מחכמה הכתר עכ"ז הכי נמי מעילא לתתא ושתיהן יחד כלולות במלת בראשית שפירושו בי"ת דהיינו מלכות ראשית חכמה כענין בי"ת קד"ש בית מלכות. קדש חכמה מפני היות המלכות בית לההיא ראשית חכמה.
זהר א, דף רל ע"ב ובהאי בית דהיינו מ' שהוא שמאלית מצד הדין בסוד ל"ב נתיבות שבה כדפי' ע"י אתברי עלמא דא ולא אתקיים מפני דיני' עד שנשתתף עמה החסד א"כ היינו שפי' לעיל שהם חסדי ה' ואמונתך:
זהר א, דף רל ע"ב ובניינא קדמא' דעלמא וגו' היינו לפרש שמים דקאמר אמרתי עולם חסד יבנה הוא יום א' דהיינו יה' אור אור קדמא' דהיינו חסד ואח"כ ביום שני יהי רקיע דהיינו שמים דכתיב ויקרא אלדי"ם לרקיע שמים ואמר תכין אמונתך דהיינו מלכות ב' ראשית בהם אור ורקיע דהיינו חסד ושמים וז"ש וכתיב שמים וגו'.
זהר א, דף רל ע"ב שמים באינון חסדים וגו' ועתה תכין נדרש למעלה ולמטה שמים תכין והיינו שהשמים אתקקנן באינון חסדים הנזכרים תכין אמונתך בהם פי' תכין המלכות בשמים שע"י הת"ת המלכות הנקראת אמונה היא מתתקנת: וקשיא לי' כי האמונה מתתקנת ג"כ בחסד כשמים וע"י היסוד ג"כ לזה אמר
זהר א, דף רל ע"ב דלית תקונהא אלא מגו עם היות שנאמר חוט של חסד משוך עליה וכיוצא הכל לה מגו שמים לפי בחינותיו שהם כלולות בתוכו וז"ש מגו שמים מתוכיות שמים בחינות הכלולות בו.
זהר א, דף רל ע"ב כרתי ברית לבחירי דא הוא רזא וגו' מלכות שהיא ג"כ נקראת ברית. מהרמ"ק ז"ל:
זהר א, דף רל ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. כרתי ברית וגו' דא הוא רזא דמהימנותא וגו' פי' כי המלכות נקרא רזא דמהימנותא והיא הנק' בחירי אשר עמה כרת ברית היסוד העליון וזהו כרתי ברית לבחירי. ואח"כ ביאר פי' אחר כי בחירי הוא היסוד הנק' צדיק.
זהר א, דף רל ע"ב ונשבעתי לדוד עבדי היא המלכות הנק' רזא דמהימנותא עכ"ל:
זהר א, דף רל ע"ב והרא"ג ז"ל כ' הא יומא מאיך למיעאל אי נהך טורא רב וכו' ה"ג. חטאה איהו דכתיב פחדו בציון חטאי' הא לאו איהו חטאה וכתיב וצדיק ככפיר יבטח. ה"ג. ואיקרי איתן בגין דאתקף וכו' ה"ג וכי מסטרא דחסידים אתיין לזמרא לפי שהזמר והשירה הם מסטרא דליואי ואיך יאמר חסדי ה' אשירה. ולאתכלל' בדינא דישתכח שלים כי להיות החסד כלו חסדים בלתי התכללות הדין לא יבא ההנהג' צודקת כי לעולם יגביר החסד חסדיו לטובים ולרעים והעולם חרב שיתמלא סאתם כדור המבול וכיוצא אבל ההנהגה הצודקת לעולם שיהי' החסד ממוזג בדין כדי שיהי' לטוב טוב ולרע רע ולזה להיות אברהם בעל החסדים ולא יהי' נפעל על ידו שום גבורה לא היה שלם אבל עתה שהתנהג בכל כך אכזריות כנזכר בפרשת וירא דף קי"ט עתה נשלם שנכלל מיא באשא ואשא במיא וז"ש. וע"ד חסדי ה' עולם אשירה כלומר בחסדים כלולי' השירים שהם הגבורות. אינון חסדים דקב"ה וכו' ה"ג. הה"ד אמרתי עולם חסד יבנה הם דברי אברהם אחר שהודיעו הקב"ה רזא דמהימנותא אמר אמרתי כלומר ודאי אני אומ' שהעולם ע"י חסד יבנה. עד דאושיט ימינא עליה ואתקיים ואי לאו דאושיט ימינא עליה לא אתקיים בגין וכו' ה"ג. תרין גוונין הכא כלומר במלת בראשי' אמרנו בו שני פנים האחד הוא אע"ג דאמרן שירות' מתתא לעילא דהיינו המלכות הנק' ראשית הכי נמי החכמה נק' ראשית והכוונה שעול' האצילות נברא בראשית העליון מעילא לתתא דהיינו חכמה עליונ' ועולם התחתון נברא במלכות הנק' ג"כ ראשית וזהו בראשית ב' ראשית כלומר בשתי ראשיות נברא העולם כנזכר בפרשת בראשית בפרשת ר' חייא פתח ראשית חכמה וכו'. זהו הפן הא'. עוד קאמרינן פן שני דקאמרן. ב'. ראשית כדקאמרינן בית קדש הקדשים כלומר פירשנו עוד במלה זו פי' אחר והוא שהבי"ת הוא בינה שהוא בית והיכל לחכמה הנק' ראשית כמא דאמרינן בית קדש הקדשים כלומר בינה היא בית לחכמה הנק' קדש הקדשים וז"ש דהאי איהו בית לההוא ראשית ה"ג. ובהאי בית דהיינו הבינה שהדינין מתערין מינה אתברי בי' עלמא בסוד ל"ב אלהי"ם דמעש' בראשית הרמוזים בבינה ולהיות שהעולם נברא בה שהוא דין לא אתקיים אלא בימינא וכו'. ההוא עולם ל"ג. ובהו אתקן שמים דכתיב וכו' ה"ג ופי' ובהו דהיינו יום ראשון ויום שני האמורי' שהם חסד וגבור' אתקן שמים מא"ש ומים ואמר אתקן שמים נתקדשו ונתקנו ונתחזקו וזהו יהי רקיע יתחזק הרקיע כי הבריאה הית' ביום ראשון. דכתיב שמים תכין אמונתך בהם הכריח מ"ש שהשמים נתקנו ונתחזקו ע"י החסד והגבורה שכן כתיב שמים תכין בהם ביום ראשון חסד וביום שני גבורה שע"י שניהם הכנת השמים. ואו' אמונתך מלשון חוזק כמו ותקעתיו יתד במקום נאמן. ה"ג ד"א שמים תכין אמונתך בהם שמים באינון חסדים וכו' ורזא דאמונה אתקנת וכו'. וה"פ שמים באינון חסדים וכו' כלומר מלת בהם לא אהדר איום ראשון ושני כנזכר לפי שהעקר חסר מן הספר אלא אקרא דלעיל דכתיב חסדי ה' עולם אשירה ועליהם קאמר קרא שמים תכין אמונתך בהם באינון חסדים ולא שמים לבד אלא אמונתך שהיא המלכות הנק' אמונה ג"כ היא נתקנת באינון חסדים לפי שאחר שהחסדים הללו מתקנים הת"ת משם נמשך תיקון למלכות וז"ש דלית תיקונהא אלא מגו שמים. והחסדים הם מצד החסדים העליונים שבהם נתקן הת"ת. דא הוא רזא דמהימנות' היינו היסוד שהוא סוד האמונה העליונה שע"י נעשה הכל וזהו או' שמים תכין אמונתך שהיא המלכות בהם באינון חסדים כנזכר ונשפעים לה ע"י היסוד שהוא הברית וזהו דסמיך לי' כרתי ברית לבחירי כלומר כרתי ועשיתי היסוד לבחירי שהוא ת"ת כדי שע"י נשבעתי לדוד עבדי שהיא המלכות שתהי' נשפעת ונתקנת ממנו. א"נ בחירי ודוד עבדי היינו המלכות. ד"א דא איהו צדיק כלומר האי ברית דקאמר קרא הוא המלכות. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף רל ע"ב גליון נסה את יצחק מבעי לי' וגו' קי"ט. עכ"ל:
זהר א, דף רלא ע"א צדיק דמיני' נפקין ברכאן וגומר קשיא ליה בשלמא אי פרשינך מלכות ניחא אומרו כרתי ברית לבחירי דהיינו שייחדה עם דוד כנודע אבל להאי פי' דאמרת ברית איהו יסוד מה לדוד עם היסוד דקאמר כרתי ברית לבחירי לז"א דמיני' נפקי ברכאן לכולהו תתאי שהיסוד נותן למלכות לזון התחתונים ומשום דהא לא סגיא שגם הת"ת יוצא שאם אין הת"ת נותן היסוד מנא לי' לזה אמר וכל אינון קדישאן פי' אותם שהם מצד הקדוש' כולהו אתברכאן מההוא נגידו וגו' א"כ כיון שמעצם משך שפעו נזונים מה שאין כן לת"ת שהוא נותן ליסוד והיסוד נותן והוא מושך אותו כפי הראוי וכן שאר מדות אמנם בהשפע היסוד מההוא נגידו דנגיד לתתאי ממש כפי השיעור שהוא מושך המלכות נותן להם בלי שינוי כלל לכך יצדק אומרו כרתי ברית לבחירי שכיון שהוא כלל הקדושים יונק ממנו ונאחז בו ודאי ואמר וכל אינון קדישאן מפני שהמלכות משפעת לכל אפי' לשאינן קדושים והיא קולטת לעצמ' את הסולת ונותנת לחיצונים את הסובין והמורסן והתבן והמוץ אמנם הקדושים נזונים מהיסוד שממנו יוצא להם סולת נקי' ואין לו להשפיע לחיצונים ואין החיצונים יונקין ממנו א"כ כיון דכל אינון קדישן כולהו אתברכן וגו' ראוי שגם דוד עם כל הקדושים יונק מן היסוד ולזה אמר כרתי ברית וגומר.
זהר א, דף רלא ע"א דלא יתבדרון לעלמין צדיק וצדק.
זהר א, דף רלא ע"א לא עאלו וגו' אין התעוררות שירתם מעורר הזווג לכך אינו עול'.
זהר א, דף רלא ע"א לבר קיימין כי אין ההיכלות נכללות בסוד השיר להסתלק זה בתוך זה אל הקדש פנימ' בסוד תיקון התפלה כדפי' בפ' פקודי.
זהר א, דף רלא ע"א על מה אתקריאת שתיה וגומר ופי' ג' טעמים הא' שתיה לשון יסוד וז"ש דמינ' אשתיל עלמא כי שם זה מורה על התפשטות' למט' כד"א כולם בחכמ' עשית ונתיבות החכמ' מתפשטין בכל הנמצאות ע"י כדפי' פ' ויצא וגו'. הב' המייסד והמשים אותם על כך והיינו שתיה לשון שימה והיינו שת יה כי מאת החכמה הושמה מדה זו להיות' מעבר ולבוש לל"ב נתיבות חכמה שבהם חקק יה יהו"ד צבאות את עולמו וז"ש דשוי לי' קב"ה. הג' לשון שתיה ממש שממנ' שותים כל הנמצאים ברכה ושפע וז"ש לאתברכא מינה עלמא:
זהר א, דף רלא ע"א אינון מלאכין דאמרי וגומר הענין הזה מחלוקת ג' חברים בפרשת אחרי מות דכולי עלמא מודו שהם ג' משמרות הימן ידותון אזרח ובזמן פליגי ועכ"ז נא' דהכא לא פליגי דהתם היינו דאמרי שירתא לעולם ולא שתקי כל שעת משמרתם ולהכי פליגי התם דר' אבא ס"ל דעד חצות לא היתה שם שירה אבל הכא אינו אלא שיר' לשעת' שעת ערבית לבד פסוקים אלו כממרייהו ולהכי כולי עלמא מודו:
זהר א, דף רלא ע"א הנה ברכו את ה' וגו' מפני יחס אומרו העומדים בבית ה' בלילות והיינו משמרה מצד הגבורה כי הליל' מלכות אבן הנז' ובה ג' בחינות אשא ומיא ורוחא ומצד אשא היא משמרה ראשונה ולכך בה שולטי' הקליפות וגם במשמר' האמנעית שהיא נגד הת"ת חציה ת"ת מצד הגבורה וחציה ת"ת מצד החסד ומשמר' שלישית חסד ולכך משמר' אמצעית עד חצות ליל' שאז הליל' חצי בחצי בסוד הקו האמצעי הת"ת לשתים במשמר' שנית ג"כ בקצתה קליפות ולא כן מחצות ואילך ועכ"ז הכל מצד המלכות ליל' גבור' שמתוכה הם כל הבחי' שאמרנו. שאו ידיכם כחות קדושים המתפשטין בחצונים שאו ידיכם קדש אל תוך הקדושה וברכו כדי שלא יהי' חלק לחצונים בקדוש' כלל. הרמ"ק ז"ל:
זהר א, דף רלא ע"א והרא"ג ז"ל כ' וכל חיוון קדישין ה"ג ואפשר דמלת בחירי קא דריש כאלו אמר בחירי בלשון רבים שהם החיו' והמלאכים דא רזא דמהימנותא פי' מלכות. דאיהי קיומא תדיר הוא פי' למלת נשבעתי שהוא בקיום ובשבוע' וז"ש דא קיומא דעלמא דלא יתפרדון לעלמין ה"ג. והכי שיעור הכתוב כרתי ברית מלכות כדי שישפיע לבחירי שהם החיות כנזכר וכדי שזה לא יבא לידי הפסק נשבעתי וקיימתי לדוד עבדי שהיא המלכות שמעולם לא יחסר לה התחברות היסוד. וי"ס דגרסי ד"א דא איהו צדיק דמיני' נפקין וכו' ואתי שפיר שקורא אותו ברית ואומר בו דמיני' נפקין וכן אתי שפיר מאי דקאמר בסמוך דאיהי קיימא תדיר בצדיק דא כלומר דא הנז'. ורזא דמהימנותא לא אשתלי' כי אין איש בלא אשה ולא אשה בלא איש כי שלימות שניהם הוא להתחבר יחד בסוד יאהדונהי. מההוא זמנא חדוון לא עאלו קמי מלכא ואע"ג דחדוון לא אתערו אבל לבר וכו' ה"ג והוא לשון פסוק וחדוון לא הנעיל וכו' והוא מיני שמחות ושעשוע. ואתערותא סלקא מתתא לעילא היינו התעוררות השכינה על הגלות כנז' בפ' ויקהל דף קצ"ו א"נ התעוררות המלאכים בכל חצות שבוכים ואומרי' על נהרות בבל כנז' בויקהל קצ"ו. כדין קב"ה ת"ת. ובעט ברקיעא כמי שיש לו כעס ואינו יכול כביכו"ל להנקם ומחמת הכעס בטש ברקיעא כי אין ישראל חוזרים בתשובה כדי שהוא ית' ינקום נקמת שכינתו ועמו. וכדין נייחא קמיה ואית נייחא לכלהו נשמתהון דצדיקייא עמי' בגין דמיומא וכו' ה"ג. אומי קב"ה ת"ת. מקדשא דלעילא מלכות. בקרבך קדוש ולא אבא בעיר כלומר עד שיהי' בקרבך קדוש שאכנס בקרב המקדש התחתון לא אבא בעיר לא אתייחד בעיר קטנה מלכות. בתלת פלגי ליליא היינו ג' משמרות כדלקמן בסמוך. בתושבחאן כנזכר בפרשת ויקהל קכ"ה משמרה ראשונה מזמור לה' הארץ ומלואה וכו'. מעילאי ומתתאי בגין דקדושה דשמא דקב"ה לא סליק אלא מעילא ומתתא כחדא הה"ד וכו' ה"ג וחסר בספרים. האי קרא קב"ה אמר לי' במענ' דויען ה' את איוב איהו ומפני שצריך לומר בסמוך ואינון סמכין לא אתיידע על מה קיימין אמר דהאי קרא קב"ה אמר לי' וירצה שהיה אומר הקב"ה לאיוב אתה שאתה מטיח דברים כנגדי ידעת על מה אדניה של עולם הטבעו וכו' שאין מי שידע בהם וז"ש בגין וכו' ואינון סמכין לא אתיידע וכו'. עלמא פי' מלכות. סמכין הם ז' עמודים ז' ספירות שהמלכות שהיא נק' עול' עומד על השפעתם שמשפיעים לה. חצבה עמודיה שבעה כלומר עמודיה של בית זו הנז' בראש הפסוק חצבה לה הבינה שהוא אם האצילות שבעה עמודים כדי שתהיה עומדת על השפעתם. לא אתיידע על מה קיימי כלומר לא נשיג שום השגה על מה הם עומדים לפי שהם מתקיימים בהשפעת ג' ראשונות שהם נעלמות תכלית העלם דבוקות במאצילם ב"ה וז"ש לא אתיידע על מה קיימין וכל זה הוא פירוש על מה אדניה הטבעו כלומר על מה הם סמוכים ותקועים ולידע מקום יניקתם כנז'. בגין דאיהו רזא עמיקא סתימא דכל סתימין פי' רזא היינו הבינה. עמיקא חכמה סתימא דכל סתימין הוא כתר עליון שהוא סתום ונעלם מכל הסתומים ולהיותם חשובות כאחד הם נעלמים תכלית ההעלם וא"א להשיג ולידע על מה אדניה של מלכות הטבעו כנזכר. ועלמא לא אתברי היינו המלכות במקומה לא נאצלה עד דנטל וכו'. עד דנטל אבנא חדא היינו בחינה אחת מהמלכות שהית' דבוקה בת"ת בסוד ד"ו פרצופין ולא שנעתק' ממקומה אלא שנשאר מציאות' למעלה ונתרבתה ונתמשכ' למטה במקומ' והיא הית' יסוד העולמות כלם שלמטה ממנה כדמפרש ואזיל וז"ש ואתנעיץ מעילא לתתא כלו' לא נעתקה ממקומ' כנזכר והענין כשנזרקה למעלה לבינה קודם ירידת' למקומ' שעלתה ליטול כח ושפע ליבנות למטה ולהתפשט וליעשות עולם וז"ש וזריק לה לגו תהומא שהיינו הבינה כנזכר בזוהר על פ' בדעתו תהומות נבקעו אז נשארה נעוצה מעילא לתתא כלו' שבכל מסע ומסע היתה נשארת מציאות' שם כנזכר ודוק מ"ם מעילא ול' דלתתא דאתי כמין חומר. ומינה אשתיל עלמא ה"ג. ופי' ומינה מהאי אבן אשתיל עלמא דהיינו כל האצילות של המלכות שנתפשט' האי אבן ונתמתח' ונעשית עולם מלא: א"נ וזריק לה לגו תהומא היינו התהום ממש והכוונ' שנתפשט' ונשתלשל' המלכות עד התהום כדי לברא העה"ז. ואתנעיץ מעילא ממקומ' עד לתתא עד התהום ועל ידה אשתיל עלמא וז"ש ומינה אשתיל עלמא כלומר בחינת אבן זאת שהיא המלכות אשתיל עלמא עולם התחתון. ואיהי נקודה אמצעית' דעלמא כלומר בחינת אבן זאת אפי' אחר שנתפשט' נשארה בנקודת המרכז שעליה סובב כל העולם היינו היקף כללות המלכות והיא בחינת נקודת ציון וז"ש. ובהאי נקודה קיימא קדש הקדשים דהיינו היסוד הנק' קדש הכולל כל הקדשים עליונים הה"ד או מי ירה אבן פנתה או מי ירה היינו מה שפירש וזריק לה לגו תהומא ובזריק' זאת נעשית האבן הזאת אבן פנת יקרת היתה לראש פנה כדמוכח מקרא דכתיב אבן בוחן וכו'.
זהר א, דף רלא ע"א ת"ח האי אבן וכו' בא לתת טעם למה קראה הכתוב אבן ותירץ ת"ח לפי שנבראת מאשא גבור'. ומרוחא ת"ת. וממיא חסד. ואתגליד מכלהו ונעשה אבן שהיא עפר כלול משלשתם ולכך נקראת אבן. וקיימא על תהומי היינו ההיכלות. ולזמנין כשיש מעשה התחתונים הרבה נבעין מינה מייא ואתמליין שכל ההיכלות מתמלאי' משפע ברבוי ולא בקמצנות. קיימא לאת באמצעיתא דעלמא כלומר בחינת אבן זו שהיא נקודת המרכז של מלכות עומדת לנס ולאות באמצעית שאר הבחי' החיצונות הנק' עולם. ואפשר נמי אומר לאת כלומר ברית קדש דהיינו היסוד שזה מקביל לו. א"נ קיימא באמצעית' שכן היא עומדת באמצע העולמות בין עולם האצילות ובין שאר העולמות: ואשתיל יעקב היינו ת"ת ע"י הייחוד שמתייחד עמה: א"נ יעקב ממש שהוריד' ושתלה לארץ לקיים העולם כמ"ש בסמוך דשוי מדורה דלעילא הכא. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וכי השתא שוי לה יעקב והא עד לא אתברי עלמא הות אלא דיעקב שוי קיומא לעילא ותתא וכו' ה"ג ופירושו שוי קיומא לעילא ותתא מלת מצבה קא דייק שר"ל מיוצבת לעילא ותתא בקימה והתיצבות לעילא שהי' מייחד' עם הת"ת ולתתא שהי' ממשיכ' ומוריד' לארץ שתשר' בעולם והכל ע"י מעשיו הטובים וז"ש דשוי מדורא דלעילא שהיא השכינה הכא בעולם התחתון. א"נ יהיה בית אלהים היינו שהמ' תהיה בית והיכל לבינה הנק' אלהים וז"ש דשוי מדורא דלעילא דהיינו הבינה הכא באבן הזאת שהיא מלכות. דאית עלה ז' עינים פי' ז' ספירות וא"כ למה נק' שתיה שת י"ה שמורה על חכמה ובינה היל"ל בשם שיהי' רומז על ז' מדות שעליה ותירץ: שתיה דמינה אשתיל עלמא שתיה שת י"ה דשוי קב"ה וכו' ה"ג ופי' תריץ בתרי אנפי חד איקרי שתיה לפי שממנה הושתל ונתייסד העולם והוא מלשון כי השתות יהרסון שהם היסודות וחד שתיה ש"ת י"ה דשוי קב"ה דהיינו החכמה דהיינו י"ה לאתברכא מיני' עלמא ומאחר שהברכות כלם נמשכי' מי"ה והו' שוי לה לכך לאתברכא עלמא לכך נקרא על שמו. הני כרובים. מטטרון וסנדלפון. דקיימין בהאי דוכתא תחת המלכות. והוו יתבי באת המלכות נק' את כנזכר לעיל והכונה שאלו הב' כרובים יתבי ומתקיימים ע"י המלכות. אקשן גדפייהו מלשון דא לדא נקשן גדפייהו לשון כנף מלשון כנופיי' דהיינו כנופיי' דמחנות וחילות שיש להם מחנות מטטרון ביצירה ומחנות סנדלפון בעשיי' שהם האופנים ואם נפרש השמוע' ע"ד הפשט דברים פשוטים הם אין להאריך בהם וכדין איהו שירותא ה"ג וכן לקמן נמי גרסי' וכדין איהו שירותא במקום ההי' שירת'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף רלא ע"א גליון וכולהו משבחן בתושבחתן ידיען וגו'. ויקהל קצ"ו: וסוד מי ירה אבן פנתה נתבאר פ' יתרו דף צ"א ב' וע"ש מה שביארנו שם. הרח"ו נר"ו: