זהר א, דף רמח ע"א ושרגא דליק ואנהיר. ושרגא מלכות דליק מאש הגבורה. ואנהיר מאור החסד:
זהר א, דף רמח ע"א וכהנא אתער חסד בעצמו:
זהר א, דף רמח ע"א ולואי גבורה.
זהר א, דף רמח ע"א חידו בינה.
זהר א, דף רמח ע"א המרא שפע הבינה מצד הגבור'.
זהר א, דף רמח ע"א מיא חסד.
זהר א, דף רמח ע"א וחמרא נהיר מפני מזג הימין.
זהר א, דף רמח ע"א ואחזי חידו שמחת הדין היפה מהבינה רחמים.
זהר א, דף רמח ע"א נקטין לי' שמאלא בימינא בסוד שמאלו תחת לראשי וגומר.
זהר א, דף רמח ע"א משדא שפע חכמה.
זהר א, דף רמח ע"א עדונא מחכמה נקראת עדן נייחא בינה.
זהר א, דף רמח ע"א ייחודא קו האמצעי.
זהר א, דף רמח ע"א כל אינון כתרין כל שש קצוות.
זהר א, דף רמח ע"א ואתקשר דא בדא קשר שש קצוות להאיר במלכות.
זהר א, דף רמח ע"א ואתקשרא בשמשא אחר שהיא מאירה ומקושטת.
זהר א, דף רמח ע"א קרבן לה' ת"ת עם המלכות ולא אחרא הכחות התחתונים:
זהר א, דף רמח ע"א ולערב יחלק שלל דהא קורבנא וגומר הנה דקדק שלא אמר בערב יאכלו רעים ודודים כדקאמר יאכל עד משום דאי קאמר הכי הוה משמע שהם מעצמן אוכלים והקרבן מתקרב אליכם וזה אינו שהרי כל הקרבנות שוים ומתקרבין להב"ה כאו' תשמרו להקריב לי במועדו וז"ש דהא קורבנא דהוה ברמשא כולא אתקרב אפילו חלק קטן ממנו לא היו מכוונין בו לשום כח כלל אלא הייחוד היה למעלה ואתערותא סלקא תמן עם היות שהוא לערב יחלק שלל.
זהר א, דף רמח ע"א ובגין דההוא אתברך ירצה שיתברך זה המציאות התחתון הוה מקשר קשרין עילאין יחוד הספירות העליונות ושמות עליונות כדי שיהיה אותו השפע מתפשט חל התחתונים וז"ש ומפלג לון ברכאן כל חד וחד כדקא חזי ליה נברא ונוצר ונעשה או כל בחינה לפי יניקתה אם מן הדין אם מן הרחמים אם מן החסד ונמצא כאחד מתבסמאן עילאין ותתאין ממציאות דינם והיינו רזא דכתיב אכלתי יערי וגומר היינו כל הכתוב בערב דוקא שאין בבקר אכלו רעים שתו ושכרו דודים אלא בערב שהוא דין המתבסם קא עסיק מדקאמר יערי עם דבשי והדבש הוא הדין הקשה המתמתק ואחר המתוק אכלו רעים אריק ברכאן לכולהו עלמין ולפי זה אין התחתונים נהנים משפע הבקר ואינו רחוק שמכח הדין נמצאו ומן הדין נזונים ועם היות שהם נזונים מן החסד אפשר לומר מן החסד דההוא סטרא ומה שנמצא בזוהר שבבקר היא מחלקת שפע אפשר לומר אחר שיתמזג בשפע הבוקר עם שפע הערב ויתערב הכל בה היא מחלקת לערב. וצ"ל שאין יש' בכלל זה שהם נהנים בבקר מהאור כמו שרז"ל כל העוסק בתירה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום.
זהר א, דף רמח ע"א וע"ד שמא קדישא יתברך בקדמיתא וגומר ירצה כי בערב לשם תחלה ואח"כ מחליק וז"ש והשתא בערב פליג ברכאן לכלהו עלמין מה שאין כן בבוקר אמנם לעולם השם מתברך:
זהר א, דף רמח ע"א תו אתערות אחרא ירצ' דרך אחרת לפרש הכתוב ויהי' ראי' ממש לנדרש הרוצה להמשיך לתחתונים צריך תחלה קרבן לה' ואחר שהקרבת קרבן לה' אח"כ תקריבו את קרבנכם להשפיע לתחתונים.
זהר א, דף רמח ע"א באתר דכל ברכאן היינו הנקודה האמצעי' מקום כניסת היסוד הנקרא כל ושם מריק כל הברכו' מראש צדיק אל הנוקבא כנודע והם כולם עולים ונשרשים באותו הנקודה שהיא נקודה אמצעי' לכל י"ב תקונין בענין שהם מזדככים ועולים אל השכינה שהיא עמהם למטה וז"ש והיא אתחברת בהדייהו למטה עליהם והם נכנסים פנימה אל בחינה אמצעי' שבהם והיינו כל אלה דקאמר ברישא באתר דא דכורא שריא תו אשר דבר וגומר נקודה אמצעית אל הייחוד וי"ס דגרסי דבורא שריא ופשוט הוא:
זהר א, דף רמח ע"א תו אשר דבר וגומר דהיינו אשר שהוא אוחז מלמעלה מהחכמה והבינה ויורד למטה ודבר היינו למט' מפני שאינו מורה על דבור בעצמו אלא דבר שהו' מתפשט למט' דהיינו בי"ב אלו הנזכרי' והנ' אלו המלו' מורו' על מציאות' כל או"א לעצמו וזאת חבור' דתרוייהו דהיינו זאת נקבה וזא"ת וא"ו דכורא עמה והענין שהם אשר למעלה דבר למטה ושתי אלו הקצוות מתייחדים ע"י קשר וזאת שהם ב' בחינות אמצעיו' וז"ש אשר דבר הא חבורא דכר ונוקבא ולא ממש הבחינות האמצעיו' אלא קשורא בתרין סטרין מתתא דהיינו דבר ומעילא דהיינו אשר ומלת וזאת שהוא יחודם יחד ו' אוחז באשר וזאת אוחז בדבר:
זהר א, דף רמח ע"א לסוף נצח צד עליון ועולה הכל למעלה וקשר לון באתר דלעילא דהיינו אשר שהוא בחכמה ובינה דכר ונוקבא כחדא דהיינו איש דכר כברכתו נוקבא וכולם יחד באשר ולכך היא מלת אשר באמצע איש אשר כברכתו:
זהר א, דף רמח ע"א מציון הוא נקודת היסוד הנובע' הברכות אל הגן שאין מצוע כלל ביניהם ואל תאמר שאין בו ברכות אלא שנובעו' מלמעלה שאינו אלא והוא כליל כל ברכאן ואל תאמר שכח הנתינה מלמעלה אלא ויהיב לה ולפיכך תלה כל מציאות הברכה בציון לבד ואח"כ אמר שתי הספירות משני עברי ציון הנזכר דהיינו בטוב ירושלם דהיינו דכר ונוקבא טוב ירושלם והטעם שהם שלמו' הברכות עם היות שהפלגנו במעלת נקוד' ציון. והעד כי כמו שנאמר יברכך ה' מציון כן נאמר בשניהם יברכך ה' וישמרך ודקדק כיון שאמר וישמרך מורה על שמור לעצמו מוכיח שהקודם בבא לעצמה שאם לא כן היה לו לומר ה' ישמרך וכיון שאומר יברכך ה' וישמרך מורה יברכך על דכורא וישמרך נוקבא.
זהר א, דף רמח ע"א אלו אמר יברכך ה' ישמרך הי' מורה כל א' לעצמו אמנם אמרו יברכך ה' וישמרך מורה על ייחודם יחד וז"ש וכולא חד מלה. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף רמח ע"א והרח"ו נר"ו כתב. מאי כל אלה וגו' פי' כי היסוד נק' כל ולכן חיבר היסוד עם י"ב שבטים אלה שיברך אות' משום דמתמן נפקי כל ברכאן.
זהר א, דף רמח ע"א תו אשר דבר הכא וגומר פי' כי אשר הוא היסוד כמו שנתבאר לעיל בפסוק מאשר שמנה לחמו ודבר הוא המלכות הנק' דבור ובזה נתחברו שניהם וז"א אשר דבר הא חיבורא דכר ונוקבא וגומר. עכ"ל:
זהר א, דף רמח ע"א והרא"ג ז"ל כ' ושרגא דליק ואנהיר ה"ג והיא המלכות. וכהנא אתער חסד. וליואי משבחן ומעוררים הגבורה בסוד החיבוק. חמרא אתנסך לאתקשרא במיא גבורה בחסד כדמפרש ואזיל. חמרא טב לתתא היינו נסוך היין שבמקדש. ולחם דאיהו סלת כלומר כשהיא סולת מנופה ומנוקה מכל סובין ומורסנין שהם כינוי אל הקליפות אז כשהיא בבחינה. נקטין לה שמאלא וימינא הכי גרסינן. ומקשרי ליה לגופא ת"ת. משחא עילאה השפעת החכמה ששם השמן הטוב. עד יאכל ויתקשר נ"א ויתעדן בקשוריה בקדמיתא הכי גרסינן. לאתברכא ברישא ולבתר יתברכון אחרנין הכי גרסינן. ובגין דהח הוא אתברך כלו' אחר שהוא אתברך ונשפעת מהשמן העליון בבקר בקרבן של שחר לכן ולערב שהוא בלילה יחלק שלל ממה שלקחה. אכלתי יערי עם דבשי היינו ייחוד המדות כנזכר ריש פרשת ויקרא. אכלו רעים שתו ושכרו דודים הם כל שאר חילין ומשריין דלתתא כנזכר שם. דלא תימא דקורבנא מתקרב לון לת"ת ולמלכות לבד אלא כלא מתקרב לקב"ה ושכינתיה ואחר כך היא פליגת לכל שאר חיילין וזה שאמר את קרבני לחמי הוא גם כן לאישי חיות ומלאכים אבל אתם תשמרו להקריב לי לי דווקא ואני אחלק להם אחר כך. דקרבנא כלא בגין לאמשכא ברכאן כלומר כל כוונת הקרבנות כדי להמשיך ברכות לכל העולמות ע"י התקרבות והתקשרות המדות. לה' ולא לאחר' כלומר להקריבה אצל דודה למעלה ולא אצל סטרא אחרא דהיינו הקליפה חלילה ובכך היא עולה ונקטא ואח"כ תקריבו את קרבנכם. אלה שבטי ישראל מבעי ליה מאי כל אלה אלא למחתם לון באתר וכו' ה"ג ופירוש כל הוא רומז ביסוד ע"ש שכולל חמשין תרעין כמנין כ"ל הה"ד שנים עשר וזאת י"ב בקר והים עליהם מלמעלה. באתר דא כלומר במדה הנקרא זאת היא אשר דבור שם תלוי. תו אשר דבר הכא קשרא חד פירוש אשר היא בת"ת דבר היא מלכות והכי פירוש כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת הם י"ב בקר והים עליהם מלמעלה וזה שאמר וזאת אתחברא בהדייהו הרי מתתא לעילא. אשר דבר הא חיבורא דכר ונוקבא אש"ר דכורא דב"ר נוקבא הרי מעילא לתתא הרי שהיא מקושרת מתרין סטרין מתתא ומעילא. לסוף קשר לון באתר דלעילא וכו' היינו ת"ת ומלכות בבחינת ייחודם יחד שעד כאן לא קשר לון אלא י"ב עם זאת ואש"ר ת"ת מקושר עם דבר מלכות עתה קשר לון פירוש אלו י"ב שבטים קשר לון באתר דלעילא דכר ונוקבא כחדא הה"ד איש אשר כברכתו איש דכר ת"ת כברכתו מלכות ברך אותם כלומר זה הסכים כזה לברך אותם וז"ש איש אשר כברכתו תרווייהו כחדא בהסכמה אחת. ויש מפרשים קשר לון באתר דלעילא שרמז אל חכמה ובינה וז"ש דכר ונוקבא כחדא שלעולם יושבים יחד לא אתפרשן לעלמין וז"ש נמי איש אשר כברכתו תרווייהו כחדא וראשון עקר וראיה מקרא דקא פתח ביה בסמוך יברכך ה' מציון וכו' מציון מיסוד דמיניה נפקין וכו': לגנתא מלצות. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף רמח ע"ב אלא דפקיד לון לגבי שכינתא. הפקידם ומסרם מידו אל השכינה אשר עליו בסוד כוונת הברכה כדי להגין עליהם בגלותם שתהיה תמיד נקשרת בהם והיינו וזאת אשר דבר להם אביהם קשרם במדת זאת:
זהר א, דף רמח ע"ב תו דפקיד לון וגומר כפשטיה דקרא כדכתיב קברו אותי וגומר. ואומרו על עסקי מערתא ירצה על העליה ממצרים צוה ליוסף אמנם על עסקי מערתא דהיינו ממש להתעסק בקבירתו צוה לבניו שיוסף מלך ואינו כבודו.
זהר א, דף רמח ע"ב קרית ארבע בהדיה ירצה ותהי' נקראת קרית ארבע בהדיה ולא באדם הראשון שאינו מספר הארבעה למרכבה. ולפחות יקשה מ"ט לא אתקבר בהדייהו הוא עצמו עם היות שהי' שם אדם הא'. ותירץ לענין דוד בעצמו שלא הי' צריך לאותה הבחינה לענין היחוד מפני שמדתו המ' ועיקר מקומה בציון יסוד נקודת הייחוד כדפי' וזהו לענין דוד בעצמו דאתר מתקן הוה לי' כדקא יאות בשלימות ולענין אדם עם האבות שנראה שאין להם יחס אינו אלא ממש כרמז דוד עם האבות הוא רמז אדם כדמפרש ואזיל.
זהר א, דף רמח ע"ב הא אינון אתקברו בהדיה בעוד שלא הי' דוד משלים המקום הם בקשו להשתלם בסוד המרכבה העליונה ואתקברו בהדיה שלא הי' חסר כח אברהם לחפור לעצמו מערה אחת אלא בחרו קבורתם עמו כדי שיהיה רמזם בסוד המרכבה דאדם משלים מקום דוד:
זהר א, דף רמח ע"ב ויאסף רגליו וגומר בגין דאיהו אתר דחיין יתיב. הענין שסוד הרגלים בנקבה דהיינו בהיכלות כתיב רגליה יורדות מות ולזה יעקב אסף רגליו מן המות אל המטה מלכות ונסתלק אל תוכיות החיים והקדושה:
זהר א, דף רמח ע"ב אבל ת"ח אית מדורין וגומר עילאין ספירות עליונות באצילות ומדורין תתאין מהיכלות: בעלאין שהם הספירות עם היות שאנו קוראים אותם מדורין אינו מקום מדור שמדור הנשמות בכסא ובהיכלות וז"ש לאו מדורין שריין תמן ולזה אמר דוד נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' שהם מדורין תתאין ולא אמר כלת' נפשי לה' ממש כי שם באצילות אין שם מדורין לנשמות:
זהר א, דף רמח ע"ב בתי גואי באצילות בתי בראי ההיכלות.
זהר א, דף רמח ע"ב בגין דאינון קיימי ברחימו דהיינו ההיכלות שסודם הוא שע"י יחודם וקשרם יהיה אהבת המלכות וקשרה בספירות. ויש לפרש המאמר מדורין עילאין ג' ראשונות מדורין תתאין נצח הוד ושם בעליונות אין מי שישיג ולכך לאו מדורין שריין תמן שכל היכלי ג"ע וכיוצא אין מדור לצדיקים אלא בהיכלות שכנגד ז' ספירות אמנם מה שכנגד ג' ראשונות אין מדור שם כלל.
זהר א, דף רמח ע"ב ובתי בראי נצח והוד ואיקרון חצרות ה' מפני שהם החצרות שהת"ת יורד אליהם לידבק במלכות וז"ש בגין דאינון וגומר ולכך דוד נכסף אל המדות האלה מפני שהם מדורין ומקום הייחוד:
זהר א, דף רמח ע"ב ת"ח טעם לחשק דוד לחצרות: נשמתא כד סלקא כל חשקה ומאוייה אל הנקבה והטעם שעם היות שנאחזת באור עליון עולם הזכר עיקר אחיזתה בתיאובתא שלימתא דהיינו נקודת הזכר דאושידת מיין נוקבין מכח הנשמות והנה יעקב אינו כשאר בני אדם שהמיתה שולטת בהם ונשמת' עולה ממטה למעלה אל נקודת מ"ן מפני שהיא עץ החיים למעלה בת"ת ועכ"ז תפס דרך שאר הנשמות לפנות אל נקודת המלכות מקום מ"ן ולזה פנה ממעלה למטה ולכך בפנותו אל נקודת מקום תיאובתא מלכות מה כתיב ויאסוף וגומר.
זהר א, דף רמח ע"ב דאתכניש מעלמא מהתפשטותו בשש קצוות אל המלכות. ועם היות שיעקב בעולם התחתון הי' סוף סוף מציאותו הי' להמשיך הת"ת למלכות וז"ש אתנהיר סיהרא במ"ן ומיד גרם להמשיך השמש העליון כדפי' וז"ש בגין דשמשא שהיה יעקב מרכבה אל הת"ת כד סליק וגומר בענין שיהיה יעקב כדרך שאר הנשמות בתיאובתא דנוקבא ויהיה כדרך מרכבתו ור' שמעון מודי ליה במציאות הענין היותו כך אמנם יש עוד סוד ולזה א"ל שפיר קאמרת אבל יש עוד בענין יעקב מעלה גדולה נפלאה שאין צריך להדחק בזה עם היות שהיה המציאות כך והענין כי ר' אבא פירש ביעקב שני בחינות הא' בחינת נשמתו והיינו מעלמא דנוקבא הב' בחינ' מרכבה והיינו תיאובתא דנוק' ור"ש פי' שאפי' בבחי' נשמה הוא מעלמא דדכורא כדמפרש ואזיל.
זהר א, דף רמח ע"ב לעילא עלמא דדכורא אתקשר מלמעלה למטה בתתאה וחשק הזכר אל הנקבה וכמשל הזכר אחר הנקבה הוא ממש המשל בזה וז"ש בתתאה דאיהו עלמא דנוקבא וזה מקדים שכך ראוי הזכר להקדים בסוד החיבוק ושאר העניינים ואח"כ ותתאה אתקשר בעילאה בסוד מ"ן וקישוטין שנתקשט מלמעלה כנודע. ולענין ההשואה הזאת שמשתוין ומתאחדין ומתקשרין צריך שישתוו במציאות א' וזהו שאמר וכולא דא כגוונא דדא. וכלל הדברים שעולם הת"ת ועולם המ' אחד זה כנגד זה ויש יחוד מלמעלה למטה דהיינו יעקב דהיינו שלמה העליון ויש התעוררות מלמטה למעלה דהיינו שלמה התחתון וכל ישראל ויעקב אינו בהתעוררות אלא מלמעלה למטה בענין ששלמה התחתון פרי שלמה העליון וכן הוא סוד יעקב כדמסיק ת"ח יעקב וגומר. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף רמח ע"ב והרא"ג ז"ל כ' דפקיד לון לגבי שכינתא מלת א"ת קא דריש ויר' ויכל יעקב לצוות לא"ת שבניו יתקשרו בהדה. ומאן הוא ציון יסוד ודוד הוא נוקבא דכר ונוקבא כחדא ואדם דאתקבר וכו' כלומר סוף סוף הרי לאו מרכבה שלימ' היא ותירץ הרי אדם שנקבר עמהם והוא במקומו של דוד שדוד גלגול אדם. אתעבר מיניה מלכו' ואתייהיב לדוד מלכא דאיהו ניהו ממש. שבעין שנין יומוי דדוד מלכא דייק כי הו' חדשים שחיה דוד יותר שנצטרע בהם לא איקרו חיים כי המצורע חשוב כמת. ואבהן היך יקומון הכריח הענין ואמר לפי שמשיח בן דוד שהוא דוד עצמו יבא קודם תחיית המתים כנזכר בסוף פרשת תולדות יצחק לזה הוכרח להיותו קבור במקום אחר שאם היה קבור במערה אינו כבוד שיחיה הוא קודם להם אם יחייהו במקום אחר אין להם שום הקפדה: אלא זכה לאתריה כדקא חזי ליה דהיינו ציון הרומז אל היסוד הנקרא קץ חי ואחרי קומו ויקבץ כל הגליות הקב"ה יחיה האבות עם מתי ישראל: ודוד אתקבר ואתחבר ה"ג. באתר דחיין בעץ החיים ת"ת. לגבי מטה מלכות לפי שרגליה יורדות מות. אית מדורין תתאין ז' היכלות. מדורין עילאין הספירות והם בתי בראי בתי גוואי. לאו מדורין תמן לכך לא נכספה נפשו של דוד עליהם אלא לחצרות ה' כי כל מה שאנו אומרים במדות הכל הוא במדות מלובשות בהיכלות אבל באצילות במקומו לאו דיורין תמן לשום נברא: בגין דאינון קיימי ברחימו ההיכלות הם המכניסים אהבת הת"ת לגבי מ'. ת"ח כד נשמתא סלקא היינו נשמת הצדיק. אתער כלא לגבי נוקבא פירוש כולא היינו ההיכלות שמתקשרים יחד ונעשה הייחוד ע"י נשמת הצדיק כנזכר לעיל בדף רל"ה. בשעתא דאתכניש יעקב אתנהיר סיהרא כנזכר ע"י כל צדיק הן מצד שהוא בעלה דמטרוניתא. בגין דשמשא כד סליק השמש התחתון שהוא זורח דהיינו בבוקר. אתער שמשא אחרא ת"ת שאז הוא עת הייחוד כנזכר בפרשת וישלח קע"ט. אר"ש שפיר קא אמרת אבל הא אתמר כלומר חשבת בדעתך שאמרת איזה חדוש באומרך ת"ח אית מדורין וכו' ות"ח כד נשמתא סלקא וכו' לא אמרת חידוש דכבר אתמר ואין כל חדש. עלמא דדכורא עד היסוד נקרא עלמא דדכורא. אתקשר בתתאה דהיינו מלכות עם כל ז' היכלות אחר כך לא חידשת כלום וז"ש נמי והא אתמר תרי עלמין ניהו כלומר ביותר ענין נאמרה זאת ההקדמה כדמפרש ואזיל וכלא דא כגוונא דא דא אם ודא אם וכו' לרמוז חל היותם מתלבשים אלו עם אלו עלמא עילאה בתתאה. חד מתתקן בדכורא בינה בו' קצוות שתחתיה נקרא עלמא דדכורא. מלכות בז' היכלות שתחתיה נקראים עלמא דנוקבא. דא שבע בינה כמש"ה ויבנהו ז' שנים כנזכר לעיל. ודא בת שבע מלכות שהיא מדה כוללת בתוכה כל ז' היכלות כמו אלפים בת יכיל. דא אם בינה לשש קצוות. ומ' אם לז' היכלות. כדכתיב צאנה וכו' הרי הבינה נקרא אם הת"ת דא אם שלמה מלכות היא נקרא גם כן אם שלמה כדכתיב בת שבע מלכות אם שלמה ממש. כתיב דברי למואל יכו' הכי גרסי' בלא ו' עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף רמט ע"א ת"ח יעקב אתכניש בסוד עולם הזכר אל עולם הנקבה וגומר ועבידבה פירין הם הנשמות דהיינו שנקשר בת"ת עד שנשמתו ממש הוא בת"ת העושה פירות לעלמא דאתי הייני מפני מה שפירש למעל' שסוד הבינ' הוא עולם הזכר כך הפירות הוא גוף המשפיע אותם והנה יסוד השפע הוא מן הראש דהיינו בינ' דהיינו הנשמות שעיקרם לעלמא דאתי ממנו יצאו ואליו ישובון ומפני שהם שם היולניות ימשכו עד שיתקנו ממציאות אל מציאות לעלמא דאתי ועם היות שקודם שבא יעקב נתייסדו הדורות שהרי הראה הב"ה לאדה"ר דור דור ודורשיו דור דור ופרנסיו עכ"ז יתוספו בדור מאלו הפירות המתחדשין וז"ש ולית לך דרא בעלמא דלא אית בי' איבא דיעקב שאלו הפירות הנעשות בסבת יעקב ברחל אהובות מאד למעל' ונוטען בכל דור ודור והם כמעט המעוררות היחוד יותר שהם בנים המתגעגעין ולא שיהי' יעקב כל עצם המציאות המתייחד אל השכינ' שהרי הוא נשמ' פרי לא עיקר אלא מצד שהוא ההתעוררות שם במעשיו וז"ש דהא איהו אתערותא דלעילא ר"ל התעוררות הת"ת והטעם שעלה כך שכל שאר המסתלקים מסתלקים עד השכינ' ושם תוקעים ראשם ומעוררין מ"ן ויעקב אפי' בחינת הרגלים שלו עלו ונסתלקו אל תוך המלכות מפני שנתעל' אל מיין דכורין וזהו ויאסוף רגליו אל המט' והי' זה מפני שגם בהיותו למט' בגוף הי' אוחז המדרג' הזאת וז"ש דאיהו אשתלים לעילא ותתא כי אתך אני אלו אמר אני אותך הי' מור' שמדת אני עיקר והיא למט' השתא דקאמר אתך אני ירצ' אתה עיקר אני מדת המלכות היא מתקשרת אתך א"כ כיון שאתה בעולם הזכר אל תירא שאין שום גזרת דין שולט בך ובזרעך למעל':
זהר א, דף רמט ע"א אלא הכי אמרו וגו' לתרץ הקושיא האחרונ' ואינ' עיקר תשו' והעיקרית לתרץ הכל מאי דמסיק לקמיה ת"ח מצראי וגומר. וקטפת מלילות ע"ש שקוטף אותם נקראות מלילות לשון מיל' וקטיפ' והיינו דמסיק מאן איהו דיסלק ויעבר וגומר דהיינו שקוטף גזרת הדין גבור' א' מאותם הגבורות בצאתם בגבורתם לעולם ואמר גבורות מפני שהם מינים שונים ובחינות רבות לפי כללות שורשי הספירות בגבור' בבינ' שהיא גבור' הכוללת גבורות רבות מפני שכל מציאו' הויות הדינים בגבור' על כל שיתהוה בעולם משם נובע וז"ש בגין דסגיאין אינון ולהכי נקט ימלל ל' מלילו' שהם כלולו' בגרעיני הזרע במלילו' וטעם רבויים דהא כל גזר' דדינא וגו' ויתרבו לפי רבויי הנמצאו' בתחתוני' כדפי'.
זהר א, דף רמט ע"א ובמה ידיען כולהו בהגדה ירצה בדרך הגדה ראשי פרקים כחכמה שאינה נמסרת אלא ראשי פרקים והאדם מתחכם בה מעצמה ואינו יכול להוציא בדבור כמו שלא אצלו בהגדת חכמה, והטעם שהגבורות הרבות הם בבינה למעלה והדבור במלכות ואין הדבור מגביל אותם אמנם ההגדה שהיא חכמה מגבלת אותם שמציאותם משם. אמנם וגבורותיך שהיא המלכו' למטה הדבור שהיא בחינת המלכו' הכוללת מגבל' את מציאו' הגבורו' שבה דהיינו גזר' הדין הפרטי המתהוה למטה יושג.
זהר א, דף רמט ע"א תהלתו מציאו' הבינה לא בבחינ' הגבורו' אלא גם בבחי' רוח החיים המתנשבין מחוטמא מסטרא דימינא דתמן תליין כמה חיילין ומשריין שהם חיין ומתקיימין משם וכבר הארכתי בחש"ק עד דמטו לגבי דרגין תתאין היינו סוד השתלשלו' נהר דינור בקדושה מאצילות אל בריאה אל יצירה אל עשיה עד שיגיע אל החצונים ואל מדרגו' אחרונו' מקום השג' ודבקו' חכמ' מצרים:
זהר א, דף רמט ע"א דהא בזמנא דיעקב קיים היה הוא מגלה עץ החיים למט' ומשבי' כח החצונים ולכך אין האומו' שולטו' על ישראל אמנם אחר מית' יעקב ויסתלק עץ החיים ויתגבר הדין וישלטו החצונים ויכנעו הקדושי' וישתעבדו ביש' והתחילו להמשך בסוד שליטתם מדרגה על מדרגה לדע' מה יהא בסופא עד דמטו לראש ההנהג' שהוא גורן האטד המלכו' נקרא' גורן דאיהו שורש ההנהג' אל הדינים גזרא דדינא ולא שהם השיגו המדרגו' העליונו' אלא ידעו והשיגו סתם שיש מה שיש למעל' מבוע נובע גזרו' דינם אל המדרגו' ההם ובה תלוי הכל וסוד האצבעו' היינו באומרו אצבע אלדי"ם היא שהמלכו' מצטבע' בסוד ה' גבורו' ה' אצבעו' וכל אצבע לכמה גבורו' על סוד הכללו' ומשם ממקור הגבורו' גורן האטד הם לוקין לבסוף ולכך וירא יושב הארץ הכנעני שגם הם הסתכלו בחכמתם את האבל בגורן האטד ושם היה מכתם שישר' נוחלין הארץ אמנם אמרו אבל כבד זה למצרים שהם לוקין בגבורו' אלו והכנעני לוקה סתם במלחמה ע"כ קרא שמה אבל מצרים ששם עיקר מכת האצבעו' כנודע והיינו אבל כבד זה למצרים שבה' עיקר המכות. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף רמט ע"א והרח"ו נר"ו כתב. כי אתך אני וגומר זה יתבאר פ' תרומ' דף קע"ד ע"א כי אתך אני מורה כי הוא נחת לדייר' בהדי' כי זה יותר מעלה כי נגרר אחריו. עכ"ל:
זהר א, דף רמט ע"א והרא"ג ז"ל כ' דא אל זועם מלכות וכן אל שדי מלכות. הכי גרסינן למואל כד"א למופי. דלא אית איבא דיעקב היינו סוד הספיחים כנזכר בפרשת תרומה דף קס"ו והענין שמאותו הייחוד שנעשה ע"י יעקב בעת פטירתו אנו אוכלים בכל דרא ודרא וזה שאמר בגין דהא איהו אתער וכו'. מי ימלל כדכתיב וקטפת מלילות. ולכן נקראו השבלים מלילות מלל יחתוך ויקצור. מתמן קא אתיא מהגבורה העליונה. כלהו בהגדה דאית בה רזא דחכמתא דהא במילולא באמירה וכו' הכי גרסינן והכוונה שבאמירה א"א דהא ולגומרם אבל ידיעה בהם מצד החכמה איתא שכן בכמה מקומות אומר כך וכך מארי דיללה וכו' שהם כולם בעלי גבורות הרי מצד החכמה אית בהון ידימה. הכי גרסינן וגבורותיך יגידו ברזא דא ידיען אבל גבורתך דהיא גבורה תתאה דברו דכתיב וגבורתך ידברו ישמיע וכו' והענין דקשו קראו אהדדי לז"א שהגבורות הנמשכים מהגבורה עליונה א"א להשיגם וליודעם כי אם בהגדה וזהו וגבורותיך יגידו אבל גבורתך דהיינו מלכות יש קצת השגה אפילו בדבור וזהו וגבורתך ידברו. ישמיע כל תהילתו דסגיאין אינון תהלה היא מלכות ופירוש הכתוב כך הוא מי ימלל גבורות ה' ומי ישמיע כל תהילתו בגין דסגיאין אינון. דרגין תתאין עשר דרגין דקליפה. אטד מלכות וזהו וירא ישראל את היד וכו' מלכות כנזכר בתיקונין דף כ"ט. ר"ש פריש פרישתא יתבו לבי מערתא הכי גרסינן והענין דלעיל דף רמ"ה אמר שנכנסו במער' א' ר"ש ורבי יהודה ורבי יצחק ואחר שעסקו בתורה כל הנזכר עד הכא נפרש ונבדל ר"ש וחבריא מעט מהמערה וראה ברוח הקודש אותה מראה ותב לבי מערה. ויעדרון תרי בי ארמאי כלומר יחסרו מן העול' שני בתי גוים מחטרגי'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף רמט ע"א גליון. פתח ר"ש ואמר צהלי קולך וגו' ס"ג ע"א: