זהר ב, דף ב ע"ב אלא ודאי יחזקאל נביאה מהימנא הוה וגו' לכאורה לא תירץ רק הקושיא השניה לבדה ואפשר כי רז"ל תירצו כי כל מקום שנאמר היה היה נבואה לשעתה היתה ובזה אפשר כי בזו התשובה נתרצה גם קושיא ראשונה להודיענו שלצורך שעה היתה. גם אפשר ועיין בפרשת יתרו דף פ"ב ע"א ותמצא ג' סברות בתירוץ היה היה תרי זמני ומשם תבין בב' סברות הראשונות שכוונם כאן רשב"י במתק דבריו ודי למבין. עכ"ל הרח"ו נר"ו:
זהר ב, דף ב ע"ב ואני מצאתי כתוב כי קושית היה היה תרצו באומ' ותנינן בכל אתר דישראל גלו תמן שכינתא וגו' והכוונה שהיה בגלות מצרים היה בגלות בבל. עכ"מ.
זהר ב, דף ב ע"ב והרמ"ק זלה"ה כתב. אלא ודאי יחזקאל וגו'. ירצה אין לומ' שמא יחזקאל לא היה נביא נאמן ולכך גלה מה שלא היה לו לגלות אלא ודאי יחזקאל נביאה מהימנא הוה כי הוחזק לישראל בין הנביאים. וגם אין לומר שמא מה שגלה אינ' דברים נעלמים ונסתרים לזה אמר וכל מה דחמא במהימנותא איהו בסוד המדות. וגם אין לומר גלה מה שלא היה ראוי אמנם לא היה עון כ"כ לגלות ומה שגלה גלה לזה אמר ח"ו שהנביא ידבר קטון או גדול אלא ברשות גבוה וז"ש וברשותא דקב"ה גלי כל מה דגלי אין בו אפי' כמלא נימא שלא יהיה ברשות גבוה:
זהר ב, דף ב ע"ב מאן דרגיל וגו' הוא קצה א' שהוא רגיל בצער ויש שאינו רגיל בצער ולא בעידון. ויש קצה השני שלא ראה צער והיה רגיל בעדוני מלך והיינו כד נחתו למצרים אל הקצה הא' רגילין בצערא הוו ומורגלים היו בבוראם מייסרם ומחזיקם באמונה שהרי יעקב בקש לישב בשלוה וקפץ וגו' והיו ישראל מלומדים באותה האמונה מנעוריהם וע"ד סבלו ולא נתייאשו מן הגאולה וידעו כי פקד יפקוד וגומר.
זהר ב, דף ב ע"ב ההוא הוה צער' שלים אל הקצה השני שהיו ישראל על אדמתם מורגלים בעדוני מלך וירדו לשערים ולכך הוה צערא דעילאי ותתאין בכו עלי' שגם אל גלות העליונים אירע כמעשה התחתונים ברדתם למצרים איש וביתו עכ"ז לא בכו מפני שלא היו העליונים מורגלים בעבודת בית המקדש וייחוד מידי יום ביומו ונות בית תחלק שלל שוכבת בחיק בעלה ולכך בכו בחורבן בית המקדש וגלות שכינה וחיילה בתוך הקליפות והיינו צערא דעילאין ותתאין בכאן עליה.
זהר ב, דף ב ע"ב עילאין דכתיב הן אראלם צעקו וגו' ומהעליונים וכל ענין הבכיה למוד שבלי ספק יתיאשו מרוב צערם והוצרכו לנחמה. הן אראלם צעקו על נהרות בבל היינו דוקא בגלות צדקיהו שחרב בית המקדש ונבואת יחזקאל בגלות יכניה אלא שמביא ראיה כדפי'.
זהר ב, דף ב ע"ב מ"ט בגין דהוו וגו' ירצה מה טעם בכו על גלות זה ולא בכו על גלות מצרים שהיה ארוך יותר וקשה העבודה יותר אלא בין עליונים בין תחתונים הוו בתפנוקי מלכין מלך ומלכא המתייחדים בכל יום ומושכים לנפרדים שפעם וברכתם מאד וישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו מתענגים על רב שלום בראותם עצמם קשה ברדתם שלא ירדו כירידתם למצרים שהיו נחתין בגלותא בריחייא וגו' עם היות שאח"כ הקלו מצער גלות מצרים בעת הירידה היה קשה מירידת מצרים ומגלותם ולזה היה אפשר שיציץ בהם היאוש כדמסיק.
זהר ב, דף ב ע"ב טורייא רמיא אפשר דהיינו הרים ג' אבות נקראים טורייא רמיא מפני שיש הרים תתאין שהם ז' הרים ז' מדות והעליונים מכולם הם חג"ת והיינו בני ציון המצוייני' היקרים מהכבוד העליון המסולאים בפז כד"א ראשו כתם פז.
זהר ב, דף ב ע"ב נחתין בגלותא עם השכינה העליונה שגלתה עמהם בריחייא על קדליהון היינו הקליפה שגברה עד הצואר שהיא הבינ' וידיהון שהם חסד וגבורה מהדקן לאחורא להשפיע האחוריים דהיינו דין לחיצונים.
זהר ב, דף ב ע"ב וכד הוו בגלותא דבבל חשיבו ישראל וגומר וכנגד זה הספירות העליונות חשבו שלעולם ישפיעו הדינים לחיצונים דהא קב"ה מקורי הבינה שביק לון שלא חזר המקור עדיין למאורו עד הגאולה העתידה ודומה לזה היו ישראל התחתונים וכעין שנפתח לגשמיים כן נפתח למעלה לרוחניים שהמראה נדרשת תוך ונגלה.
זהר ב, דף ב ע"ב קרא קב"ה ת"ת פמליא דיליה היינו מלאכי הת"ת כי יש מלאכי הת"ת ומלאכי השכינה כנזכר בתיקונין. וכל רתיכין הם סוד הכסאות כולם. וכל חיליה הם מלאכים בסוד היצירה. ומשרייתיה הם מחנות שכינה לכך אמר חיליה ומשרייתיה ורברבנוי שר על כל מחנה ומחנה ועל כל חיל וחיל וכל חילא דשמיא הם צבא השמים המופקדים למטה ביצירה בענין שירדו ד' מדרגות אבי"ע כולם:
זהר ב, דף ב ע"ב מה אתון עבדין הכא שהרי אין ייחוד גמור מעתה ועם היות שנשארו ישר' קצתם עכ"ז גלות יכניה היו חביבין שממש מובחר ישראל היו ששלחם הקב"ה לפני גלות צדקיהו כדי שיושיבו ישיבות ויהיו הכנה לאותם שיגלו אח"כ לזה אמר בני רחימאי:
זהר ב, דף ב ע"ב למענכם שלחתי בבלה דא קב"ה האצילות. רתיכין בריאה. ומשריין יצירה ועשיה כדפי' לעיל.
זהר ב, דף ב ע"ב אתפתחו שמיא ושראת דקדק הכתוב שאמר ואני דהיינו אני שכינתא ואני קב"ה עמה בתוך הגולה ולזה אח"כ נפתחו השמים ואראה וגומר וירצה בענין נפתחו שהיה נבואה לשעתה כאומרו היה היה דבר לצורך מפני שהי' לישראל עמהם בגלות.
זהר ב, דף ב ע"ב ואמר לון לישראל הא מאריכון היינו ואני בתוך הגולה:
זהר ב, דף ב ע"ב לא המנוהו אפשר שלא הי' מוחזק לנביא בין ישראל בירושלים והוצרך להחזיק נבואתו בהיותו אומר מראות נבואתו לחכמי ישראל. או אפשר לא המנוהו שיהיה כל הסוד הזה בתוך הגולה עד שסיפר כל המדרגות שראה בגולה.
זהר ב, דף ב ע"ב לא חיישו על גלותהון וקבלו הצער בסבר פנים יפות.
זהר ב, דף ב ע"ב דהא ידעו וגומר שאין סילוק השגחה מעליהם ומצפין לגאולה כענין הושיעה ימינך וענני וכענין זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל:
זהר ב, דף ב ע"ב שמות בני ישראל אינון רתיכין וגומר דהיינו ג' בחינות הא' שמות שהשם לבוש וכינוי אל עצם הדבר. הב' בני דהיינו ענפים לת"ת. הג' ישראל ממש הת"ת עצמו. יעקב שכינה ממש:
זהר ב, דף ב ע"ב ר' חייא פתח וגו' האי קרא על כנסת ישראל אתמר ירצה כלה הנזכרת כאן היא המלכות בהיותה מתייחדת בת"ת שבבחינה זו היא נקראת כ"י מכנסת אל הת"ת וייחודה לא היה בבת א' אלא זעיר זעיר ולכן פסוק זה הוא כולל בשעתא דנפקי ישראל ממצרים שבאותה הלילה היתה תחלת גילוי האור אל השכינה להתלבן מדם החיצונים והיתה ממהרת והולכת בספירת שבעה שבועות וקריבו ישראל לטורא דסיני ליום הת"ת ממש לקבלא אורייתא שאותו היום היה הייחוד הגמור אמר להקב"ה אתי מלבנון כלומר אותו האור שהשפעתי לך מתחילה בתחילת האור מיום ט"ו בניסן ועד עתה אתי מלבנון כלה כלומר אתי היית מקבלת מאור הלבנון שהוא הכתר עליון כלה עד שנעשית מעט מעט כלה דהיינו היותה כלולה מכל שלמותא דהיינו כ"ל ה' כל יסוד שע"י היא מאירה ונעשית ה' דהיינו קישוטיה והיינו אומרו כלה שלמתא אלא שלא האיר האור מכל וכל מיד אלא היתה מאיר' מעט מעט וז"ש כהאי סיהרא שהתחילה להאיר ומידי יום ביום היא מאירה עד שמגעת להתמלאות וז"ש דאשתלימת מן שמשא בכל נהורא ונציצו דהיינו הארה ותוספת הארה דהיינו כלה וקשוטיה כדפי':
זהר ב, דף ב ע"ב והרא"ג ז"ל כ' אע"ג דאתי לפום. כלומר כי באו מים עד נפש עד פיו:
זהר ב, דף ב ע"ב דא קב"ה. היינו השכינה וקראה הקב"ה להורות שאין המלכות לבדה ירדה בגלות אלא גם קב"ה וכו':
זהר ב, דף ב ע"ב והורדתי בריחים כולם. אלין כל רתיכין. הם ד' מחנות שכינה:
זהר ב, דף ב ע"ב ואמר לון לישראל הא מאריכין הכא וכו' לא המנוהו עד דאצטריך וכו'. כאן תירץ קושיא ראשונה מאי היה היה ואמר שבראשונה חמא כל מה דחמא ואמר לון לישראל קצת הרי הי' חד כלומר הוי"ה אחד ואחר שלא המנוהו אצטריך לגלאה כל מה דחמא הרי הי' שני הוי"ה ואמירה שנית: א"נ אומרו ותנינן בכל אתר דישראל גלו וכו'. תירץ הקושיא שבכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם גלו למצרים וכו' הרי הי' אחד חזרו וגלו לבבל גם השכינה עמהם הרי הי' שנית: א"נ תירץ הקושיא באומרו ומה בני רחומאי בגלותא דבבל ואתון הכא קומו חותו וכו' ושראת רוח קודשא על יחזקאל וכו'. הרי מפני צרתם של ישראל שרתה שכינה בח"ל וז"ש בפ' ויצא קמ"ט היה היה נבואה לשעתא הות וכו' ובג"כ הי' היה פירוש הויה חדשה היה לשרות שכינה בח"ל שאין דרכה בכך וכו':
זהר ב, דף ב ע"ב מן ההוא עידונא עילאה קא אתית. פי' לבנון הוא הבינה י"ה המלבין עונותיהם של ישראל וממנה יצאו ד"ו פרצופים ת"ת ומלכות ובשעה שעמדו ישראל על הר סיני אמר קב"ה לשכינתא אתי מלבנון כלה שלימתא עמי ממקום עליון שהוא הלבנון כנזכר קא אחית שנינו יחד יצאנו ובהיותך עמי בחיבור א' אשתלימת מכל נהורין כדמיון הלבנה שמקבלת אורה מן השמש וז"ש כלה מלשון כללות כלומר שלימא ביופיה וז"ש שלימתא וכמו שיצאנו ממקור התורה שהיא הבינה ששם סוד כ"ב אתוון וגם עתה יחד נלך ליתן התורה לבניך כדי שיקבלו תורה שבכתב ת"ת ותורה שבע"פ מלכות כל א' יתן חלקו. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף ג ע"א אתי מלבנון תבואי עתה יתחדש אליה הייחוד מפני שהקישוטין הקודמים הם כהאי סיהרא שמנגד וברחוק תקבל האור מן שמשא אמנם אל הייחוד צריך עוד קישוטין ותוספת אור ועל זה חזר פעם ב' אתי מלבנון תבואי ותקבלי אור מתוק מהקודם.
זהר ב, דף ג ע"א בגין לקבלא בניך הם ישראל שהם נשמות אצולות ממעיה והם מקשטים אותה כמו שהם מקבלים התורה כן המלכות תתייחד עם הת"ת והיינו אתי מלבנון תבואי ותעלי בקבלה זו למעלה. תשורי מראש אמנה זהו תוספת על תוספת שהוא מנחה חדשה ודאי תשורי נתן לך מתנה בזכות ראש אמנה שעשו בניך. נעשה ונשמע הוא סוד כל הייחוד נעשה מצד המלכות ונשמע מצד הת"ת והיינו אומרו עאלו מאליהם בסוד מהימנותא עילאה והיינו ממש בסוד המלאכים והנה יש מלאכים שאינם במעלה כזו כאומרו ברכו ה' כל צבאיו ברכו ה' כל מעשיו והיינו המלאכים הממונים על מעשה העולם וישראל לא השיגו לאלו אלא במדרגה העליונה שהם ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו דהיינו המ' דבר והם עושים ומתקנים אותה ומקשטין אותה ומכינים אותה אל הייחוד ואח"כ נמשך אליה הת"ת והיינו אומרו לשמוע בקול דברו כי בני אדם הם מציאותם ממטה למעלה ולכך תחלה הקול ואח"כ יוצא הקול ומחתכים אותו בדבור חיתוך אותיות אמנם למעלה הוא להפך תחלה יקדם הדבור שהיא המלכות ואח"כ נמשך אליה הדבור וזהו שאמר עושי דברו לשמוע בקול דברו דהיינו הת"ת הבא אל המלכות וכן אמרו ישראל כל אשר דבר ה' וכבר ידעת כל הוא היסוד המייחד דבר ה' ת"ת ומ' נעש' המ' ונתקן אותה ונשמע הקול הנמשך אל הדבור ואז נשפעה השכינה אור עליון שיעור לא יוגבל ועל אותו שיעור אמר תשורי מראש אמנה והיינו אומרו כדין קבילת כ"י שהיא המלכות המכנסת נשמתן של ישראל אל ייחודה תשורי ותוספת שפע ואור. מראש שניר וחרמון דא טורא דסיני כן הוא דסיני ראש לשניר וחרמון כנז' במדרש עתיד הקב"ה ליקח שני הרים גדולים ולבנות עליהם בית המקדש והיינו נכון יהי' הר בית ה' בראש ההרים והיינו סיני ראש לשניר וחרמון דהיינו שתהיה המלכות ראש לנצח והוד שכאשר עמדו ישראל לפני הר סיני זכו שתעלה המלכות על נצח והוד והם בני ישראל תחת ההר בשתי מדות אלו הנקראות בני ישראל ולכך קריבו לגביה בהוד שאינו אלא קורבא ובנצח אתעתדו תחותיה ממש תחתיו כולם יחד ולזה בשתי פעולות אלו בהתקרבם ובהתייצבם זכו לזה והיינו ויתיצבו בתחתית ההר דהיינו בנצח שהם תחתית המלכות כדפי' והנה התשורות לפי זה הם הא' מלבנון הב' מראש אמנה דהיינו מהת"ת עם המלכות ראש אמנה הראש ת"ת אמנה מ' דהיינו נעשה ונשמע כדפי' הג' מראש שניר וחרמון בחינת המ' על נצח והוד. הד' מהתחתונים והם ג' מעונות הררי וא' שלא נזכר בכתוב ואתא מרבבות קדש. או אפשר במה שפי' למה תרצדון הרים גבנונים וגו' ונעשה סיני ראש לכל ההרים הגבוהים בנתינת התור' ולנך נקט שני הרים גבנונים ומכ"ש השאר והיינו ראש שניר וחרמון וכ"ש שאר הרים: וזכות שני עשו ישראל שם קריבו לגבי' ואתעתדו וגו' וקבלה ג"כ תשורה בזכות זה. וג"כ קבלה תשורה ממעונות והיינו הקליפות והם שתי בחינות אור נצוצות שכינה שהיה לשרי עשו וישמעאל שהיה מאיר ממש למעונות אריות שהם סמאל והררי נמרים לילית וכשהקב"ה בא לתת להם תורה כדי שיתקנו ויקשטו אותו אור שכינה והם דחאוהו מפני שתקון שר שלהם מצד טומאת גניבה ורציחה דהיינו מלאך המות סמאל רוצח ולילית גנב ולכך אמר להם שיסלקו מעליהם אור שכינה והם נתרצו ולזה זרח והופיע ניצוץ השכינה כדפי': ותשורת המלאכים היא שתהיה תיקון השכינה מישראל ותתוקן תחילה מהפנים הגשמיי' ואח"כ מהפנים הרוחניים שמשועבדים העליונים אל התחתונים שאינה יכולים לתקן ולומר שירה עד שיתקנו התחתונים והיינו שנאמר להם גניבה יש בכם ניאוף יש בכם הרי הראה להם הפני' הגשמיים והורו שאלו תיקון עיקר ראשונה:
זהר ב, דף ג ע"א ר' יוסי אוקים לה להאי קרא וגו' אפשר שנדחו דברי ר' יוסי שפי' הכתוב על ענין הגלות מפני שאין דרך בשיר השירים שהוא שמחה וגיל לדבר על ענין גלות חלף הלך לו ועוד לא שייך בענין הגלות מלבנון כלה ולזה קצר בפי' כנזכר.
זהר ב, דף ג ע"א ור"ש אמר וגו' קול אומר לדבור וגומר הנה תחלה יבאר כלה שהכלה מורה שהיא עם החתן שבלתי החתן לא תקרא כלה וקול ודבור שניהם קשורים יחד שהדבור הוא קול החתוך בפיסוק קולות נמצאו קול ודבור חתן וכלה וז"ש אתי מלבנון כלה קול אמר לדבור
זהר ב, דף ג ע"א אתי בגין דהא וגומר הנה רמז לייחוד כפול ממעלה למטה כי הת"ת המדבר הוא המעורר דקאמר אתי מלבנון כלה. הב' ממטה למעלה כי היא התעורר אליו באומרו אתי מלבנון מורה שרוצה שהיא תהיה עמו ולא הוא עמה ולב' העניינים רמז דהא קול אתי לדבור הוא הייחוד הא' ממעלה למטה ואו' ומדברא ליה בהדיה ממטה למעלה כנז' וז"ש כחדא בלא פרודא כלל כיון שהייחוד מצדה ומצדו כדפי'.
זהר ב, דף ג ע"א בגין דקול איהו כלל דבור איהו פרט וגו' הענין כי בת"ת נכללים הדברים העליונים וכן הוא בסוד התורה שבכתב שהכל נכלל בה ואין בשום נביא ולא מדבר ברוח הקדש שלא יהיה פי' ופרט לתורה שבכתב ומ' שהוא סוד תורה שבע"פ הוא פרט שהם מפרטים ומפרשים הנכלל בתורה שבכתב והיינו ממש משל קול דבור שהכלל קול אבל דבור מוציא הכלל ומפרטו דהיינו הקול המתחתך בכ"ב אותיות במוצאם ונעשה דבור מובן בו פרט: כלל אצטריך לפרט שאין גזרותיו מובנות אם לא ע"י הפרט המוציא העניינים לבאור וגילוי ופרט צריך לכלל ופי' ששניהם קשורים יחד מהשורש העליון וז"ש דעקרא דתרוייהו מלבנון קא אתיין וז"ש אתי מלבנון כלה כלומר אינך למטה ואני למעלה אלא שורש אחד לשנינו כנז'. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף ג ע"א ואלה שמות וגומר ר' חייא פתח וגו' רע עין הוא החצוני וטוב עין הוא הפנימי הוא יבורך והענין כי העין הטוב ביסוד מקורו ומברך השכינה והיינו כי מלחמו נתן לד"ל אמנם רע עין הוא מקור ומבוע לבאר צרה נכריה ולכך יש לאדם להתרחק מעין רע ולא ליהנות ממנו וז"ש בגין וגו' דאי כד נחתו ישראל למצרי' בירידה אמיתית כשאכלו בלא כסף ובלא מחיר כי בפעם ראשונה ושניה שהביאו כסף שברם לא שייך הכי.
זהר ב, דף ג ע"א לא אשתבקו ולא אעיקו ירצה הם לא ירדו אלא לגור לא אשתבקו ונשקעו שם ולא אעיקו כי כמו שנחשב להם מיום שנולד יצחק ועבדום וענו אותם בערך שלא היו שקטים כן יחשב להם שבתם בארץ לא להם בערך שהכנעני אז בארץ א"כ לא יעיקון לון מצראי ולא ירדו בעמקי החצונים כמו שירדו בתוך הקליפות מפני ששלטו בהם על ידי שאכלו מלחמם והיינו אומרו ואפי' בארעא אחרא וכיון שהארץ אינה מחוייבת א"כ היה אפשר בא"י והיה בה נתינת התורה והיה מרע"ה בא"י ולא היו יוצאים עוד בגלות צא וחשוב כמה גרם אכילת לחם רע עין.
זהר ב, דף ג ע"א א"ר יצחק מאן דאיהו וגו' היינו כי תשב ללחום את מושל שמושל רע עין עליו בין תבין את אשר לפניך שלחמו לחם רע עין ומאותו מקור הוא נמשך א"כ ושמת סכין בלועך אם בעל נפש כי אפי' שאר אדם אינו ראוי לאכול מלחמו כ"ש בעל נפש שצריך לאכול יותר מדאי:
זהר ב, דף ג ע"א תלתא וגו' דדחייאן שכינתא שכינה קבועה בתחתונים ועל ידה הת"ת בא לדור בהם ואלו דוחים שכינה הקבועה ואין הת"ת בא והיינו וגרמין דדיורי' וגו' שבני נשא אפי' אותם שלא חטאו צווחין בצרת סילוק השפע ולא אשתמע קליהון ששערי תפלה ננעלו בעונם:
זהר ב, דף ג ע"א והרא"ג ז"ל כ' תקביל תקרובתא. תקבל תשורה מצד קבלת התורה בסיני ממי ממעונות אריות וכו' שהם אדום וישמעאל ותשורה זו היא הנז' בפ' בלק דף קצ"ב על פסוק וזרח משעיר למו וגו' שסמא"ל ורה"ב נתנו (תשובה) [תשורה] שיוכלו להרוג הרוגי ב"ד ולמעבד פריה ורבי' וכו' כנז' שם: א"נ תקבלי תקרובתא. היינו שתי עטרות שנטלו ישראל באומרו נעשה ונשמע:
זהר ב, דף ג ע"א מראש שניר וחרמון וכו'. (ואתעבידו) [ואתעתדו] וכו' פי' מראש היינו ראש השני של הר והיינו תחתית ההר ואפשר לקשר פסוק ואלה שמות עם פסוק אתי מלבנון דפתח ביה לומר כמו שלעולם תרוייהו אזלין כחדא כמ"ש אתי מלבנון כלה וגומר כן ואלה שמות בני ישראל ת"ת כנזכר הבאים את יעקב שכינה כנז' שניהם כא' עאלו בגלותא וכו':
זהר ב, דף ג ע"א ר' יוסי אוקי להאי קרא דעת ר' יוסי הוא דעת ר' יהודה דמפרש להאי קרא בארוכה על גלות דמצרים בדף ה':
זהר ב, דף ג ע"א קול: ת"ת:
זהר ב, דף ג ע"א דיבור. מלכות:
זהר ב, דף ג ע"א דא איהו גרון. היינו הבינה כנז' בפ' נח דף ע"ד:
זהר ב, דף ג ע"א דמתמן נפקי רוחא. פי' תשורי תקבלי תשורה וכח מהגרון בינה שמשם יוצא הת"ת הנק' רוח ומשם נוטל הת"ת כחו ותוקפו:
זהר ב, דף ג ע"א להשלמא. להשלים ולהכריע בין הקצוות (א"כ) [א"נ] כשתבואי עמי מלבנון את תקבל תשורה על ידי מראש אמנה כנז' שהיא הבינה ראש למהימנותא קדישא דנפק מנה ז' ימי הבנין הנק' מהימנותא בכל הזוהר גם תשורי תקבלי תשורה משתי בחי' הת"ת הנק' לשון דהיינו בחי' המכרעת בין חסד וגבורה ומבחי' האחרונה המקיש בשפוון דהיינו המכריע בין (חסד) [נצח] והוד והיינו וא"ו המשך וא"ו גם תשורי תקבלי תשורה ממעונות אריות אלין ל"ב שיניים ל"ב נתיבות ל"ב אלהים דעובדא דבראשית המתפשטים מחכמה אל הבינה ולהיותם דין כינה אותם בלשון אריות והיינו ממעונות אריות כלומר מושב ומעון לל"ב נתיבות אלו:
זהר ב, דף ג ע"א ואלה שמות וגו'.
זהר ב, דף ג ע"א ר' חייא פתח אל תלחם את לחם וגו'. ה"ג אי אערע בההוא רע עין. ה"ג הא לך לחם רע עין:
זהר ב, דף ג ע"א דדחיין שכינתא וכו'. כי להיותה בעלת דין היא נדחית מעלמא אמנם הת"ת להיותו בעל הרחמים אעפ"י שהרחמים יתרצו שישרה על עלמא עכ"ז גורמין דדיוריה בקבע לא הוי בעלמא אלא דרך ארעי וז"ש וגורמין דדיוריה וכו': עכ"ל הרא"ג ז"ל: