זהר ב, דף ג ע"ב מסאבו דנדה כל שאר טומאות ואפי' טומאת מת אינו דומה בדומה לחיצונים כנדה והטעם כי המת היינו כלי קדוש שנתרוקן מהנשמה ושם באים החצוני' לידבק לבד אמנם טומאתו חזקה לפי שבאים הראשים אבי אבות הטומאה אבל נדה היא ממש הטומאה שהרי סודה שמתקרבין החיצונים לקבל שפע הטמא שמרי הדין העליון החזק וכל החצונים ממש משורשים בה והבא עליה נעשה משפיע לכל אותם החיצונים והרי הטומאה נשרשת בו לינק ממנו ומתערב זרע ואות ברית קדש בקליפה ההיא ולכך כל המקרים באים עליו ועל הנולד שם כי אין לך חולאים קשים אלא מהחיצונים הטמאים והם בעלי הצרעת מכתש סגירו דהיינו החיצוני הסותם המקור העליון ואין אור ושפע: בעל בת אל נכר שמו יעיד על מעשהו אל נכר ממש החיצוני אל אחר ואותה הנשמה היא בתו ממש וכמו הבועל כלתו בת ישראל משפיע הת"ת במלכות כן הבועל בת אל נכר גורם להאחז החיצוני ביסוד אות ברית לינק ושמחים בעבירה הזאת ולזה לית קנאה וגו'. שאפי' בת ישראל קדושה כשחיצוני דבק בה כתיב וינס ויצא החוצה כ"ש שיבא זה להכנס האות ברית אל הנכר הטמא שמטמא המקום הקדוש:
זהר ב, דף ג ע"ב רישי עמא וגו' תימה היאך נענשו הראשים ע"י ב"ד והעוברים עצמם אין מיתתם ע"י ב"ד אלא קנאים פוגעי' בו כו'. וי"ל כי ענין יקש' ג"כ באומרו בקדמיתא והוא מכח אומרו וממקדשי תחלו ועניינו הוא כי הראשים שבידם למחות הם כמו הגבורים העומדים בפרץ והם קרובים אל ה' ובהכשלם ראוי שבהם יהי' העונש תחלה משום וסביביו נשערה מאד כי בהם יפגוש הדין תחלה בחוזקו ואח"כ מתרפה מעט מעט ופוגש ברחוקים ומטעם זה עונש הקרובים ראשון וקשה. ולדברי ר' חייא השמש ממש כמשמעו בגלוי מפני שהסתירו פניה' עם היות שמיתת העוברים קנאים פוגעים כנז':
זהר ב, דף ג ע"ב ור' אבא פליג ופי' נגד השמש הברית ואעפ"י שלא יקרא שמש אלא הת"ת גוף וברית חשבינן חד. שמש ומגן דא ברית קדישא המייחד שתי מדות ה' ת"ת אלי"ם מלכות. זרח ואנהיר גופא דבר נש שע"י הוא נכנס לקדש ונשמה מאירה בו. מגן עליה דבר נש בנסיון מי ששומר הברית ופוגע בחיה רעה אינה שולטת בו.
זהר ב, דף ג ע"ב וכולא בקנאה חדא כי כשכורע על הגויה הוא ממש כאלו משתחוה לע"ז.
זהר ב, דף ג ע"ב מאן דמשקר בברית שהוא מכניסו בגויה והוא הפך כוונת הברית שהוא להבדילו מגויי הארץ והוא הכחיש עדותו וערבו בגויה ממש. כאלו משקר בשמא דקב"ה שמחליף אלהותו בע"ז אלא שיש בין זה לזה שהבא על הגויה הוא משקר חותמא דמלכא דהיינו הברית החתום בבשרינו והעובד ע"ז משקר במלך עצמו שמכחישו מאלוה וקרוב זה לזה:
זהר ב, דף ג ע"ב לית ליה חולקא והיינו שפרק מעליו כל אלהותו כדפי' ואם ירצה ליכנס באלהות צריך תשובה גדולה לחזור ליכנס אל הקדש:
זהר ב, דף ג ע"ב ר' יוסי פתח וגו' מביא מימרא זו משום דמינה ראיה לקנאת ה' על הברית שהרי לפי שהיו מלין ולא פורעים נסתלקה שכינה מהם וקראם עוזבי ה'.
זהר ב, דף ג ע"ב מאן דקטיל בנוי שמכה את אשתו מעוברת עד שמפילה וכיוצא. ואלין אינון ג' בישין דאמר הא' קטיל בנוי וכנגדם ג' רעות א' כפנא ומותנא וחרבא הוא הרג באים ג' מיני הרג במ'. הב' סתיר בניינא דקב"ה כן עלמא מתמוגג זעיר זעיר שבנין העולם אינו עומד. הג' נשמתא אזלא ומשטטא וכן קב"ה אסתלק מעלמא כמו שהוא מסלק הנשמה מהגוף שדומה למשכן הקב"ה בעולם דאע"ג דהא בגלותא דמצרים שהסביבות קרובות לחטא בכולן נדה שאין פנאי לטבול וכיוצא. בת אל נכר כי הגויות זונות והם משועבדים תחת ידם ורשותם ועכ"ז לא חטאו כמדת יוסף עם אשת אדוניו. וכן לא הפילו הנשים מפחד גזרת כל הבן הילוד וגומר והנה לענין דאסתמרו מקטול אין לו ראיה גמורה לזה הכריח הענין ואשתדלו וגו' ומי שמשתדל בפרהסי' בפריה ורביה כ"ש שישמור עצמו שלא יפילהו. כ"ש לבתר שנתבטלה הגזרה דהיינו יום שהושלך מרע"ה ליאור. הרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף ג ע"ב והרא"ג ז"ל כ' והג' הם מאן דשכיב בנדה ומאן דשכיב בבת אל נכר ומאן דקטל בנוי וכו' כדמסיק: אמנם אומרו מאן דמשקר בברית קדישא. אינו מן המנין. כי הוא בכלל מאן דשכיב בבת אל נכר כנז' בפ' בשלח דף ס"א לא תשתחוה לאל אחר דמאן דשכיב עלה נמצא שהוא משתחוה לאל נכר כי היא בת אל נכר אתקריאת.
זהר ב, דף ג ע"ב וגרים לקטלא ליה. ע"י משקה כדי שלא תכחיש יופיה:
זהר ב, דף ג ע"ב דהיא נשמתא וכו'. [נראה שצ"ל דחיא נשמתא כי במקום שכתוב בזוהר שלפנינו דחיא שכינת"א גרס הוא דחיא נשמתא] היינו נפש הנפל ההוא דאזלא ומשטטא בעלמא שלא הניחוהו להגמר בשולו במצות ומ"ט. ל"ג מלת בפרהסיא:
זהר ב, דף ג ע"ב לא אשתכח ביניהון מאן דקטל. דס"ד לומר שאחר שסופו היא צרה שישליכוהו יותר טוב להשקותו משקה שתפילהו וירויח שלא תכחיש יפיה קמ"ל. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף ג ע"ב גליון. שמש ומגן דא ברית קדישא וגו' צ"ע בפ' פקודי רכ"ד ב' ומגן דא איהו רזא דשמא קדיא דאקרי אלהים. עכל"ה:
זהר ב, דף ד ע"א הוו אתיין מתקשטאן וגו' פשוטו של ענין אינו שהיו הן מתקשטות במראה אלא שאחר שהיתה מקושטת היתה באה עם המראה בידה שיסתכל בעלה במראה ויתעורר ע"י שיראה עצמו ואשתו קרוב לו שהיא יפה ממנו וחושקת בו והיינו אומרו ומסתכלאן במראה בבעליהן וגו' וזהו לקרב הענין למצוה כל מה שאפשר ומשם ראי' מדתני ר' חייא שהיו זהירות בנדה: מבת אל נכר הנה לא הביא ראיה אלא לנשים שהיו יולדות מבני ישראל אבל בני ישראל בבנות נכר אין ראיה ואפשר דמינה נפקא שאם פריצו הזכרי' היו פורצות הנקבות דהא בהא תליא. או אפשר כיון שהכתוב אמר בני ישראל הא קיימא לן כי תסיר את בנך בנך הבא וגו' כנראה שלא היו להם בנים מגויה כלל. צבאות ה' ואם מעורבים לא היו צבאות ה'. ועוד אומרו שבטי י"ה דהיינו הראובני ששם י"ה בשמם עדות לישראל לאבות שהם כשרים שלא חטאו והבנים בניהם.
זהר ב, דף ד ע"א הא ודאי חד (הוא) [הוה] דכתיב והוא בן איש מצרי ואין אחר בן איש מצרי ושם אמו שקלקל' תתפרסם:
זהר ב, דף ד ע"א בני ישראל אעלו בני ישראל נפיקי הקיש הכתוב יציאת' לביאת' בכשרות וטהרה וזהירות בג' אלו כדפי':
זהר ב, דף ד ע"א ואלה שמות ר' אלעזר ור' יוסי הוו אזלי וגו'.
זהר ב, דף ד ע"א אפתח פומך וגו' פתח פיך ויאירו דבריך כי הדברים בתורה מאירים למעלה. ובמחשבה או בגמגום אינם מאירים כ"כ ובלי ספק ר' יוסי מהרהר היה בדברי תורה.
זהר ב, דף ד ע"א הא שמענא מבוצינא וגו' הכי הוא כדפי' ר"ש ומאי דקשיא לך מאומרו וביתו הא תנינן וצריך אתה לידע ואבי קצר כידוע. ואפשר לפרש הכי הוא כמו שהקשים ותירץ הענין אלא וגו' ואפשר לפרש הכי הוא כמו שפי' אבי ויש לתקנו בענין אחר אלא וגו'.
זהר ב, דף ד ע"א איש מת"ת וביתו ממלכות י"ב זכרים י"ב נקבות.
זהר ב, דף ד ע"א לאו הכי שהרי בית ה' גמר והשלים וביתו נתעצל כ"ב שנים אח"כ ועוד כי תשובת הקב"ה שמעתי את תפלתך היינו בגמר בנין המקדש קודם גמר בנין ביתו כדפי' שנתעצל בבניינה:
זהר ב, דף ד ע"א בית ה' מלכות בית לת"ת ונגדיי לזה העזרות וגו' וכל הבחינות אשר הם במלכות. אמנם קדש הקדשים הוא משכן למלכות בבחינה שאליה נכנסת הבינה שהיא הנקראת מלך כדמנסיק ומלך סתם הנה יש מלך שלמה יש בו פירושים שונים אמנם המלך סתם אינו לא בת"ת ולא בחכמה אלא בנקבה שהמלך סתם מורה על כל השליטה והמלך הוא במלכות ויהיה פי' במלכות ופמליא וכנופיא ועתה לפרש את בית ה' מלכות ואת בית המלך מקדש שהיא בית למלכות קשה מאד שיאמר בית ובית ויהיה פי' הא' במלכות רוחני והב' הגשמי לכך פירש ברוחני הכל דהיינו במלכות ובגשמיי הנגדיי אליה. והמלך סתם עם היות שהוא לפעמים במלכות יהי' עתה למעלה בבינה ואם יקשה לך כי מלך שלמה הוא בזכרים דהיינו מלך שהשלום שלו שמורה על יסוד הזכרות כאן יצדק נקבות וזכרות שני הפכים וא"כ יצדק אומרו בית המלך מלך סתם נקבה בית נקבה אליו מורה שהוא זכר והא כיצד המלך סתם שהוא בנוקבי כדפי' בפ' בראשית דא מלך בינה אע"ג דאיהו מלך עילאה ומה שלמעלה מהיסוד הכל זכר ומזה יקשה היאך יצדק בה נקבה סתם המלך אינה קושיא שהיא נקבת בערך החכמה וז"ש לגבי נקודה עילאה סתימא ירצה כי החכמה זכר אל הבינ' והבינה נקבה אליו והוא זכר בבחינת התחתונים שלמטה ממנה והטעם שהיא נקבה לגבי החכמה מפני שהיא מגלה סתימת החכמה קצת תקרא נקבה יולדת ומגלה וז"ש נקודה עילאה סתימא הפליג בהעלם החכמה ולכך הבינה מגלה העלם החכמה תקרא נקבה אליו בערכו.
זהר ב, דף ד ע"א ואע"ג דאיהו נוקבא שהיא מגלה למטה לא מפני זה יהי' שם כל מציאות הגילוי אלא איהו דכור' ונעלמת וסתימא לגבי מלך שהיא המלכות:
זהר ב, דף ד ע"א ובג"כ פי' מפני טענה זו שזו נקבה לזו וזה זכר לזה כדפי' כולא כגוונא דא אפי' אל הבחינות הפרטיות כגון י"ב גבולי אלכסון י"ב בני ישראל ענפי הת"ת וביתו י"ב ענפים במלכות כל א' בית לזכר כדפי' ואפשר דמפרש איש הרוחני מחנות השכינה וביתו הגשמי עם היותם בני ישראל זכרים וז"ש וע"ד תתאי ברזא דא כתיב בהו איש וביתו ולפי זה אין הענין כמו שפי' איש וביתו ממש ת"ת ומ' ואפשר לומר שזה פי' אחר וז"ש ודאי הכי הוא כמו שפי' ר"ש אלא הא תנינן והוא פי' שני ואפשר שהכל דברי ר"ש וכדפי':
זהר ב, דף ד ע"א ר' אלעזר פתח גן נעול וגו' דא כ"י לכאורה נראה במ' מדקאמר כ"י ולפי זה. לשמור שלא יכנסו הקליפות אליה בסוד מצות לא תעשה שהם פרצת הכניסה. לעדור שעושים בה בית קבול לקבל הברכה העליונה. להשקות ממש השפע והם ג' בחינות זו למעלה מזו תהלה העברה גלולים ואח"כ תיקונה לקבל ואח"כ השפע והברכה. והפך ואמר כך כ"י צריכה לעדור תחלה ואח"כ השמירה מפני שבכלל העדור יש העברת המכשולות ולכך יקדם אל השמירה וכל עוד שלא תקנו בה שום תיקון אין צריכה שמיר' אמנם אחר העדור הוכנה לקבל צריכה שמירה שלא יאכלו החצוני. והכרם אין זה סדרו אלא לעדור ואח"כ להשקום למטר השמים ואח"כ לזמור זמורותיו ואח"כ לחפור ועדיין אין צריך שמירה שאין בה פירות מה שאין כן הגן שמיד יש בו פירות וצריך שמירה. ועוד הגן אינו צריך אלא חפירה א' והכרם צריך חפירה קודם ואחר כך ועוד צריך זמירה. והנה העדור הוא בית קבול לשפע ולהשקות השפע עצמו. לזמור הוא מאכל לפילים והיינו חלק הנתן לחצונים ואחר שקבלו החצונים חלקם צריך תיקון עוד לחפור כדי לקבל הפירו' והענבים לישראל ולקדושים דהיינו היין המשומר בענביו ועתה היא כרס מצד הגבורה שהיא עושה יין מצד הבינה והיא גן מצד הימין או מצד האמצע ולכך אין צריך שמירה בהיות' כרם אלא לתת זמורות וחלק לפורצים ולא יפרצו פרצה ולאומ' שיאמר כי דברי ר' אלעזר הם בישראל ממש והעד ויעזקהו וגו' אינו דוחק שכל מה שנאמר בישראל נאמר בשכינה וענין ישראל החפירה היא הגלות והשמירה היא השכינה עמהם. וההשקאה היא הגאולה ותחייתם מעבירתם והזמיר היא הכרתם הזמורות והרשעים מהם כנודע וכן היו ישראל בימי אפילה מתו כל רשעיהם כדפי' רז"ל. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף ד ע"א והרא"ג ז"ל כ' אלא הא תנינן כל המקבל מאחרא. היינו מלאכין דשכינתא הנק' אראלים מקבלים ממלאכים דקב"ה הנק' מלאכי שלום וזהו וקרא זה אל זה ומקבלין דין מדין והנה כשבאו יעקב ובניו למצרים באו עמהם מלאכי דקב"ה הם הנק' בני ישראל וגם המלאכין דשכינתא המקבלין מהם באו. וזהו איש וביתו באו וגו':
זהר ב, דף ד ע"א אי בגין שלמה אתמר לאו הכי. יש ספרים דלא גרסי ליה ולגרסת הספרים ר"ל לאו הכי אין ראוי לשוות בית העבד לבית המלך א"נ הול"ל את בית יי' ואת ביתו. ועוד שהזכיר בפסוק שלמה ב' פעמים ובאמצע קרא מלך סתם:
זהר ב, דף ד ע"א כגון עזרות וכו'. ודא איקרי בית יי'. כלומר בנה שלמה למטה בנין מכוון כנגד בחי' המלכות שהם מכוונות לבחי' הת"ת: וז"ש ודא איקרי בית יי'. בית קיבול לבחי' ת"ת. עוד בנה בית מיוחד הנק' משכן הבינה הנק' מלך וזהו בית המלך שהיא פנימאה מכלא.
זהר ב, דף ד ע"א המלך סתם דא מלך אע"ג וכו' כלומר מלת בית המלך לא יפורש בית המלך בינה בית לחכמה הנק' מלך שלא מצינו חכמה שנקרא מלך אלא פי' בית שהוא נק' מלך שהיא הבינה הנק' מלך סתם כנזכר בר"מ בפ' עקב ונקרא בית בערך החכמה המתעלמת (בתורה) [בתוכה]:
זהר ב, דף ד ע"א מלך דלתתא מלכות. [ובג"כ] כלא כגוונא דא כלומר כל מה שבנה שלמה הי' כגוונא דא עזרות ולשכות מכון לבחי' המלכות המתלבשת (בתורה) [בתוכה] בחי' הת"ת ולפני לפנים היא משכן לבינה כנז':
זהר ב, דף ד ע"א וע"ד תתאי וכו'. כלומר חיילין ומשיריין דקב"ה ברזא דא באו איש וביתו כנז' וי"ס דגרסי המלך סתם דא מלך עילאה ושפיר טפי: ואלה שמות ר' אלעזר [בזוהר שלפנינו ד' יוסי] פתח ואמר גן נעול וכו':
זהר ב, דף ד ע"א דא כנסת ישראל וכו'. כלומר אל תחשוב שהוא משל כמו רוב פסוקים שבשיר השירים וירצה כמו הגן נעול כן אחותי כלה. אינו כן אלא הכוונה היא בעצמה כי היא גן נעול ואתא מחבר המימרות ואמר זה שאמר ר' אלעזר במלות. קצרות וכן במאמר אחר שאמר הוא במקום אחר הנז' בו גן ואמר מה הגן הזה וכו' כן תפרוש הכא בגן נעול. א"נ כי כמו שגן נעול א"א ליהנות מפריו אלא מי שנוצר אותו יאכל פריו. כן אין מי שיהנה מזיו השכינה אלא מי שיעדור ויחפור כמו שמפרש וכו' ופי' לעדור. בסוד ולעבדה ע"י מעשה המצות מעשיות ובזה מלך ה"ת ישפיע לשדה נעבד:
זהר ב, דף ד ע"א ולשמור. בסוד ולשמרה היינו לא תעשה ובשמירתו מלכשול בהם גורם למעלה בגן העליון ששום שועל או נחש לא יכנס ויהי' גן נעול בכל סביבות הגדר:
זהר ב, דף ד ע"א ולהשקות. ע"י מימי התורה וסודותיה יגרום שיפתח יי' את אוצרו אוצרות מים להשקות אותה מנחל עדניו: [בזוהר שלפנינו איתא גם כאן תיבת ולזמור אבל כפי המובן אינו גורס תיבת ולזמור רק גבי כרם ודוק]:
זהר ב, דף ד ע"א ונקרא גן ונקרא כרם. נקרא גן הירק לכוונה שזכרנו שהוא לעבדה ולשמרה. אמנם [לפעמים] פוגם באיזה עבירה ונכנס ברוחו אבן נגף וצור מכשול שצריך לעשות תשובה לתקן הפגם וענין זה במשל גן הירק שכלו אוכל ועפר (תחות) [תחוח]. אינו. לכן אמר עדיין יש משל אחר שמושלים זה לזה אמר. ונקרא גן רמז לנזכר: וכן נקרא כרם. שמלבד עדירה והשקאה צריך זמירה לכרות הזמורות הגורמות חרבן הכרם וצריכה לחפור ולעקור אבני נגף וצור מכשול כנז' בפ' לך לך על ויעזקהו ויסקלהו וגו' כן צריך להכרית מלבו כל הפניות שלא לשמה ויסקל אבן נגף אלהי נכר אשר בקרבו אשר עבד. ואמנם ענין פתיחה זו על הפרשה לרמוז שכוונתו ית' להכניס ישראל בגלות מצרים בעבודה קשה הוא כדי להרגילם שם בעבודה גשמית הרעה כדי שיזדככו עוונות הראשונים ויהיו מורגלים בנשיאות עול כדי שישאו בכתף עבודת הקדש כשיבאו ליטול את התורה:
זהר ב, דף ד ע"א תוספתא
מתניתא ה"ג. א"ר שמעון אנן פתחין עיינין. פי' אנו עוני השכל פתוחות עד שצופות במרכבה:
זהר ב, דף ד ע"א גלגלי רתיכא קדישתא. [כפי המובן צ"ל כאן רתיכי שכן הי' לפניו גירסא אחת] מדלא קאמר רתיכא משמע ששתי מרכבות הם א' בהיכל הרצון בסוד ארגמן כנזכר בפ' פקודי בהיכלא ו' מרכבה השנית היא בהיכל ק"ק היכל ז' ששם ד' חיות גדולות כמבואר בפרקי המרכבה: וז"ש רתיכי קדישתא כלומר שתי מרכבות קדושות כי ההיכלות של מטה מהיכל הרצון המרכבות שיש שם אין קדושתם כ"כ כי יש להם מבחוץ קליפות מן הימין והשמאל. ואית דגרסי (דתיבתא) [רתיכא] קדישתא הוי חד רתיכא היא סוד ארגמן שבהיכל הרצון:
זהר ב, דף ד ע"א גלגלי רתיכתא. הם גלגלי המרכבות שעליהם מסובבות הנהגתם דמיון העגלה המתנהגת על ד' הגלגלים. ונבאר ענינם ומניינם בפ' פקודי דף רמ"ז ודף ר"ן. א"נ הגלגלים הללו הם אלו הרקיעים והם גלגלי רתיכא היינו עשייה המנהיג הנהגת היצירה:
זהר ב, דף ד ע"א נטלין במטלנוי. פי' הגלגלים נטלין במטלנוי דמרכבות שכלם מסכימים בהסכמה אחת. ולהכי נקט מטלנוי בלשון יחיד והענין שאע"ג שמדרך הגלגלים נושאים העגלה לא כן ברוחניות כי ארון נושא את נושאיו וכן הגלגלים הם נוסעים למסעיו דרוח החיה כי החיה נושא את הגלגלים אמנם ענין ההליכה אינה כמשמעה אלא מציאות ההנהגה תקרא ההליכה כי הנהגתם על הצד החסד תקרא הליכתם אל הדרום וכיוצא בזה:
זהר ב, דף ד ע"א וקל שירתא וכו'. פי' שהנהגת אלו הגלגלים שמגלגלים הנהגת המרכבות אינם מנהיגים כי אם ע"י השיר כמו תנועות גלגלי חמה כנז' בזוהר:
זהר ב, דף ד ע"א בסימא לאודנין יאה ללבא. להיות כשיתקע בקול גדול נבהלים ב' חושים יותר מכל החושים והם האזנים תצילנה משמוע גם הלב יחרד ויתר ממקומו לז"א שהקול הזה הוא מבושם שנהנים האזנים והלב על שומעיו:
זהר ב, דף ד ע"א סלקא ונחתא. כלומר הקול הזה עולה ויורד כדרך המוזיקא וכן אזלא ונטלא [בזוהר שלפנינו הגירסא הוא ולא נטלא] כי יש פרק בשיר שהולך ונמשך ונקרא בלשון ערבי בדו"ג ע"ש שהוא יוצא ונמשך וכן יש פרק בשיר שאינו נמשך כ"כ אלא נוסע נסיעות פיסקי פיסקי ועל שניהם אמר אזלא ונטלא על משקל סלקא ונחתא. א"נ אזלא ונטלא כלא חד מלה הוא והם ג' מציאות בשיר או סלקא דהיינו הרמת קול והיא רמז אל הנהגת החסד העולה היא כי הנהגת החסד עליה היא או נחתא דהיינו ירידת הקול והיא רמז אל כללות הנהגת הדין שכן הנהגת הדין ירידה היא או קול ממוצע הולך ונוסע לא למעלה ולא למטה וזהו אזלא ונטלא והיינו רמז אל כללות הנהגת הרחמים המכריע בנתים לא למעלה ולא למטה אלא הולך ונוסע להאי סטרא ולהאי סטרא והענין שאין הנהגה שאינה כוללת חסד דין ורחמים הסכמת ג' אבות:
זהר ב, דף ד ע"א מזדעזעין ופתחין שירתא היינו כחות אחרים למטה מהגלגלים כששומעים השיר העליון מזדעזעים מפני היראה ופותחים גם הם ועולה קול שירם וזמרם מלרע ממקום מושבם עד למעלה מקום הגלגלים ונכלל שירם וזמרם בשיר הגלגלים ואפשר היות אלו אלף אלפים ורבוא רבבן הם סוד שרי ממוני עולם העשייה הגשמית הזה שהם שרי הרים וגבעות ימים נהרות ומדברות ואילנות ודשאים וכו' ולהיותם רבים עד אין מספר כינה בהם אלף אלפין ורבוא רבבן כלומר מספר עצום ורב נקט לישנא דקרא נהר דינור נגיד ונפיק וכו' ודוק אומרו בהם מלרע לעילא דהיינו השיר העולה מעולם העשיה הגשמיות והרוחניות שנקרא מלרע בערך המרכבות והגלגלים:
זהר ב, דף ד ע"א לקל נעימותא ההיא קיימין מאן דקיימין. אפשר שהם השרפים שעומדים ממעל לו בסוד הכסא משוררים מעומד והם הנק' עלמות שיר כנזכר בזוהר פ' ויצא. והענין שכל העולמות מתפעלות ומתעוררות ממעשה התחתונים ובפרק שירה זה עולה אותו נעימות העולה מבסם לכל העולמות ומתעוררים אלה העומדים לומר שירה וז"ש קיימין מאן דקיימין כלומר עומדים על דוכנם לשורר הרגילים לעמוד ולהיותם נעלמים יותר מכל המשוררים התחתונים כי אין למעלה מהם משוררים זולת חבצלת השרון רות שמרוהו להקב"ה בשירות ותשבחות בסוד אלהים אל דמי לך לכך לא הזכירם בשם. ה"ג ארבע מאה וחמשין אלף וכו' להיות מארי דעיינין הם בהיכל הזכות כנזכר בפ' פקודי דף רנ"א ורנ"ב שהוא גבורה ושמאל לז"א מתכנפי לסטר ימינא להכלל חסד וגבורה כדי למזג המדות לז"א חמאן ולא חמאן כי מצד אחיזתם בהיכל זכות מקום המשפט חמאן ומצד שנכללו בסטרא דימינא לא חמאן שמעלימין עיניהם מקצת דברים כפי האדם וכפי הזמן וכפי המעשה ואין הכוונה ח"ו שיש משוא פנים בדבר אלא כענין שפי' בזוהר כענין שאול כל זמן שלא הגיע זמן דוד לא היו מדקדקים עמו במעשיו וכשהגיע זמן דוד דקדקו אחריו ונסתלק מן העולם. וכן הענין בנישואין שבעוד שבן זוגה אינו ראוי להשתמש בה אז זה החוטף שש ושמח עם אשתו הרי לא חמאן. וכשבן זוגה חוזר בתשובה ומגיע זמנו לישא בת זוגו אז מדקדקים אחרי החוטף אפי' עונות קטנים ומסתלק מן העולם. וכדאיתא ענין זה בפ' וילך דף רפ"ג:
זהר ב, דף ד ע"א קיימין בקיומיהון. כלומר אעפ"י שאמרתי לך דלא חמאן אין הכוונה שאינם רואים מחמת פגם ח"ו או להיות עיניהם מכוסים אלא קיימין בקיומיהון כלומר עומדים בקיומם ובמצבם ובשלמותם ואין העדר ראיה אלא מחמת שרוצים להעלים עין ברצון גבוה כנזכר. א"נ שלהיות שלא חמאן משום הכי קיימין בקיומיהון במקומם לסטר ימינא דאלמלא היו רואים היו חוזרים למקומן מקום הדין לפעול:
זהר ב, דף ד ע"א תרין סטרין אחרנין. שהם מזרח ומערב אתחזרו ונכללו זה בזה להתמתק (וכן) [אפשר דתיבת וכן מיותר] מערב היא דינא רפיא אתחזר אל המזרח להתמתק וכן המזרח למערב להמתיקם ואומרו בגיניהון יען שהם הם עיני י"י המשוטטים בכל הארץ כנזכר בפ' פקודי ובפ' בראשית דף מ"ג וכמו שהם אתחזרו לימינא כך עשו לאלו דהיינו כחות ת"ת ומלכות שבהיכל זה שהם מערב ומזרח שנכללו ונמתקו כנז' וכל זה הקדמה שע"י שינוי המקומות המקום גורם לדון לזכות ולבקש זכות בעולם כדמסיק.
זהר ב, דף ד ע"א ולסטרא דשמאלא וכו' שיעור הלשון כך הוא ומתכנפין בכנופיא לסטר ימינא ארבע מאות וכו' ולסטרא דשמאלא מאתן וחמשין אלפין והכוונה לומר הגם שאמרתי לך ומתכנפין בכנופיא לסטר ימינא כך וכך דאתחזרו מן השמאל אל הימין לסבת המיתוק אין לומר שנשאר סטר שמאלא ריקנית דאי הכי אפשי רחמי ולא ישאר דין בעולם אלא אכתי אתכנפו לסטר שמאלא ר"ן אלפין מארי דעיינין וכשתדקדק תמצא שהשמאל אתחזר אל הימין ולא הימין אל השמאל כלל אמנם בתרין סטרין מזרח ומערב להיות המערב הוא דין רפיא לא איכפת לן כ"כ אם אתחזרו זה בזה וזה בזה שאפי' שיבא המזרח אל המערב אין ביד המערב להפוך רחמי המזרח לדין ואדרבה הוא יהפכנה לרחמים כמוהו אמנם הימין אם תחזור אל השמאל הי' סכנ' עצומ' שלא יהפכנ' לדין (ליזה) [ולזה] לא אמר לישנא דאתחזרו אלא בתרין סטרין מזרח ומערב כנזכר ולגרסת אתחוורו אתי שפיר טפי כלומר נתלבנו ג"כ ונהפכו ללובן הרחמים:
זהר ב, דף ד ע"א אינון מאריהון ריבבא וכו'. שמעתי משמו של האלהי הרי"א זלה"ה כפי מה שפי' באדרת נשא דף קל"ב שמארי תריסין הם בבריא' ומארי דיבבא הם ביציר' כי שם הוא עסק הזה כאמור. ואפשר דמארי דיללא נכללו ביציר' עם מארי דיבבא ולכך אמר מיבבין ומיללין ולא הוזכר שמם לפי שנכללו שם. ורמזם במלת מיללין מאתר בית מותביהון מותב בית דינא הידוע שלהם לא כמארי דעיינין דאתכנפי לסטר ימינא קרוב לשני שלישים מהם כדי להמתיק את הדין בשינוי מקום אלא אלו ממקום המשפט אשר הם יושבים לדון משם מייבבין ומיללין וזה להיותם בלתי המתקת שינוי מקום כראשונים כנז' לכך פתחין בדינא ומסיימין בדינא:
זהר ב, דף ד ע"א מייבבין תניינות. לא אמר ומיללין כנ"ל והטעם לפי שהיבבא היא מלאכתם העיקרי (וכשושנים) [נ' שצ"ל וכששונים] שונים בשלהם לא (ביבבא) [נ' שצ"ל ביללה] כי גנוב הוא אתם ודוק שלא הזכיר התקיע' כלל כי עתה היא עת הדין ואין מיתוק ובתר דמסתיימין דינא תוקעין:
זהר ב, דף ד ע"א דקאים עליהון. כי כן עמודא (דאמצעית מקונא) [דאמצעיתא מקננא] במטטרו"ן דהיינו יציר':
זהר ב, דף ד ע"א בכורסייא דדינא. כי כמה כסאות יש להקב"ה כנזכר בפרק א' מפרקי המרכב':
זהר ב, דף ד ע"א ה"ג עד דתסתיים דינא סחרן מארי דעיינין. נרא' שהוא כעין מחול שהולכים ומסבבים ושמחים שכבר נסתלק הדין והואיל שהם מטים לסטר ימינא משתעשעים וששים ושמחים בהסתלקות הדין. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף ד ע"ב תוספתא פתר תנינות ההוא סבא פטרונא וגומר נ"ל דמיירי על מטטרון דה"ק ההוא סבא פטרונא דכלא כי הוא ראש כל המלאכים זקן ביתו:
זהר ב, דף ד ע"ב הרח"ו ז"ל זוהר וארבעין ותרין שמשין קדישין עמיה וגו' להבין איך נרמזו בפסוק זה דנחתו מ"ב שמשין קדישין עמיה וכולהו את משמא קדישא וגו' הוא כי תיבת ואלה עולה מ"ב בגי' ופי' כי מ"ב שמהן ואתוות קדישין וזהו ואלה שמות שהיו חקוקים בבני יש' הם השמשים קדישין ונחתין עם ישראל הוא השכינה וכולם נחתו עם יעקב וכל א' מהם נטיל חד את קדישא משם מ"ב והם הנקראים אורפניא"ל בוא"ל גבריא"ל יופיא"ל תומא"ל צדקיא"ל קבציא"ל רבחיא"ל עוזזיא"ל שמשיא"ל טוביא"ל נגדיא"ל נחליא"ל גביריא"ל דניא"ל יהוריא"ל כבשיא"ל שפריא"ל ברכיא"ל טבטביא"ל רחמיא"ל צפוניא"ל תרימיא"ל גחריא"ל חזוא"ל קמוא"ל ברקיא"ל טהריא"ל נוריא"ל עמיא"ל ישרא"ל להביא"ל פניא"ל זכריא"ל קדוש יא"ל ישלגיא"ל קרביא"ל וויא"ל ציריא"ל ילפיא"ל תכריא"ל. הרח"ו זלה"ה: ומהרמ"ק זלה"ה פי' כי את חד משמא קדישא ביאר כי הוא שם מ"ב העליון שהוא בבינה והוא שם ההויות והוא יו"ד וי"ו ה"י ה"י . אל"ף ה"א יו"ד ה"א. יו"ד ה"א וא"ו ה"א. אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. והענין כי הרוחני העליון יתלבש בתחתון כדי שירד בגלות כל א' וא' כפי שיעורו ולזה אור המלכית יתלבש באופן ולא יאיר לעולם ולא יקבל אור עליון אלא כפי שיעור אופן וכן אור הת"ת יתלבש במטטרו"ן ולא יאיר ולא יגיה אורו אל התחתונים אלא כפי שיעור מטטרון וכמוהו יהיה קבלתו וכן אימא עילאה מקננא בכורסייא ולא תאיר למטה ולא תקבל מחכמ' אלא כפי שיעור הזה ולזה אמר כי מהשם העליון הרמוז בבינה דהיינו מ"ב אותיות מהשם הנעלם שהיא מ"ב פרקים הנז' כל אות ואות מאותיות האצילות היה מתלבש בסוד מ"ב שמשין היינו סוד אימא עילאה בכורסייא כגון זה י' א' אדירירא"ן . ו' ב' ביהרירו"ן. ד' ג' גיהריררן ה' י' יגביה. י' ת' תלמיה. ו' צ' צתני"ה וכן כל השמות ואלו הם ע"ב שמות ורשב"י פי' בתיקונין תיקון ע' כאשר נתבאר במקומו ואלו הם סוד עתיק יומין שפי' ל"א צר ודאי ומכח השם הזה שהיה חקוק במט' נעשו נסים לישראל ונגאלו. והיינו כל חד וחד ממ"ב שמשין הנז' את קדישא משמא קדישא לא משם מ"ב סתם.
זהר ב, דף ד ע"ב וכולהו נחתו עם יעקב וגו' הענין כי הסוד הזה הוא כי בזכות נפש תגלה המ' כי מאופן נפשין ומטטרון רוחין ובזכות רוחין יגלה הת"ת ומכסא נשמתין ובזכuת נשמתין תגלה הכסא והיינו בסוד בי"ע ומצד היות להם אצילות נפש רוח ונשמה יגלו מלכות ות"ת ובינה דאצילות ומטעם היות יעקב נאחז במקום גבוה עד עלותו בסוד המחשבה כאומרם ישראל עלה במחשבה ובכח זכות זה גלה שם מ"ב הנעל' הנז' עד הכתר ולכך כולהו נחתו עם יעקב למצרים ע"י לבושים אלו הנז'.
זהר ב, דף ד ע"ב הה"ד ואלה שמות בני ישראל וגו' הענין כי ואלה עול' מ"ב לומר לך ואלה שמות מ"ב שמות בני ישראל ענפי הת"ת ולא שהם ענפי הת"ת שהרי הם ענפי הכתר כדפי' אלא מצד שהת"ת ירד למטה בדיוקנא דההוא סבא דהיינו יעקב יקרא ישראל ע"י שהוא יעלה במחשבה ונעשו בניו הבאים מצרימה לרדת למצרים בזכות מה בזכות יעקב וז"ש את יעקב ולא את בניו מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף ד ע"ב א"ר יצחק משמע וגו' הנה אם יאמר את ישראל היה בו ראיה כ"ש דקאמר את יעקב ולא קאמר אתו הרי היא ראיה פעמים הא' אומרו את יעקב הב' שלא אמר את ישראל. ויש לפרש שאם אמר את ישראל הי' ראיה שהוא ישראל ראשון ישראל סבא וישראל שני ישראל ממש אמנם עתה שאמר את יעקב וקודם את ישראל אינה ראיה גמורה דאפשר שהשבטים יחוסם ושמם בני ישראל ולפעמים קורא לישראל יעקב והיינו את יעקב לזה אמר ולא נאמר אתו עיקר ראיה הוא ממה שהי' אפשר לקצר ולומר אתו והאריך את יעקב משמע דישראל דלעיל לאו היינו יעקב הגשמי:
זהר ב, דף ד ע"ב מאי קאמר איש וביתו י"ל דמבעיא ליה דהיאך שייך איש וביתו אם לפשט וכי ביתו הוא שבקי ולדרך נסתר לדברי ר"ש וכי ביתו שייך.
זהר ב, דף ד ע"ב אינון הוו מלאכין וגו' כלומר הוא פי' שבני ישראל הנאמר כאן אינם בני יש' הגשמי אלא הם מלאכים נסתרים כדפי' לעיל ויש אחרים תחתונים מהם וגם הם ירדו ועליהם אמר וביתו דהכי אמר אבא כל אינון מלאכי דהיינו מלאכי שלום שהם מהת"ת כדפי' לעיל או שהם השרפים ג"כ אתקרון גוברין תתאין מפני שהם זכרי' משפיעים באותם תחתונים שהם מלאכי המלכות הנקראים הן אראלם צעקו חוצה וגו': בן ערך צ"ל בן שמעון כי ר' יצחק היה בזמן ר' שמעון ונפטר ביום שנפטר ר"ש ולא ראה ר' אלעזר בן ערך אם לא שנאמר שר' יצחק אחר היה וזה דוחק ועם היות שאו' קאים קמיה אין זה דוחק שר' אלעזר חשוב החברים היה ולעולם נמנה אחר אביו ועם היות שר' יצחק נפטר ביום שנפטר ר"ש דבריו אלה היו בחיי ר"ש:
זהר ב, דף ד ע"ב א"ל שכינתא וגו' לא נסתפק לר' יצחק אי נחתת אי לא דהא קרא איהו אלא קשי' ליה קרא דכתיב ואלה שמות בני ישראל דהיינו בעולם המלאכים איש וביתו כדפי' ר' שמעון דכורין ונוקבין בעולם המלאכים ואי שכינתא נחתת מאי קמ"ל שכינתא נחתת מלאכין צריכא למימר ולהכי קא מתמה שכינתא נחתת וגו' ור' אלעזר השיבו ולא והא כתיב וגו' כלו' ירידת שכינה אין לפקפק בה אם יש לדון הוא בפסוק ואלה שמות לבארו וז"ש ת"ח שכינתא נחתת למצרים את יעקב וכל מרכבותיה עמה והם המחוייבים לרדת כל זמן ששכינה יורדת אמנם יש מרכבות אחרות שאינם מרכבות שכינה וז"ש ושית מאה אלפין אחרנין וקראן רתיכין קדישין אחרנין הענין כי במספרם הורה שהם לת"ת בעל ו' קצוות ואומרו רתיכין הורה שאינם מלאכים אלא מרכבות ממש שכל א' וא' חשובה ככל מרכבות שכינה מפני שהם מרכבות מהזכר העליון שהם בתוספת קדוש ובאומרו קדישין הורה על רוממותם מלמעלה מקום הקדושה העליונה שאלו הם ממקום שאין שום קליפה מתקרבת כלל אליו והם אחרנין בזולת מרכבות השכינה שאינם ממין אלו ואלו אחרנין בערכם ולא חוייבה ירידתם בירידת השכינה והיינו דכתיב כשש מאות וכי איכא ספיקא קמי קב"ה דקאמר כשש וגו' אלא ודאי השתא ניחא היינו דכתיב כשש מאות להראות שהיו שש נגד שש מליונים נגד תחתונים ואומרו דתנינן וגו' שית מאה אלפין רתיכין קדישין נחתו עם יעקב ר"ל ממש בירידת יעקב ירדו ולא כאשר היו ישראל שש מאות אלף. ואל יעלה בדעתך לומר שירדו לכבוד יעקב ונסתלקו מיד שאינו שלא נסתלקו עד גאולתם של ישראל וז"ש וכולהו סליקו מתמן כד נפקי דהיינו שנתעכבו מעת ירידתם עד עת גאולתם של ישראל: השתא נקיטינן מכלל הברייתא דבני ישראל אתקרון אלו הת"ר מאות מפני שהם מרכבת הת"ת וז"ש ואתיידע ממש כולהו בני ישראל וגו' גם בזה ניחא שענין בואם לא היה כשהשלימו ישראל לשש מאות אלא מתחלה נכנסו וכו' גם דלא קאמר אתו משום דאתא לאשמועינן דנחתו עם השכינה דנחתת בהדי יעקב כדפי' לעיל:
זהר ב, דף ד ע"ב א"ר יהודה ר' יהודה ס"ל כר' אלעזר ולא מטעמיה ולהכי לא קאמר ר' יהודה אומר משום דר' יהודה לא פליג בעצם אמנם איכא בינייהו דר"א ס"ל דמלאכין דקב"ה אינון עילאין ואינם משועבדים לגלות עם השכינה לולי רבוי' דקרא כדפי' ולהכי אתא קרא לאשמועינן ור' יהודה ס"ל דכיון דאינון למטה מהשכינה שהרי הם בריאה יצירה למה לא יגלו אחר דפטרונא דילהון דאיהי שכינתא גלה ולא צריך קרא לרבויי אלא אתיא מק"ו ואמר ק"ו ומה ועושה ק"ו מתלת ואמר כד אשתזיב דהא אשתזיב ואינו צריך להם ועוד ויעקב הלך לדרכו היה הולך ממש לא"י לדרכו ממש עוד שלא באו מחמת פחדו אלא ויפגעו בו שהם פגעו בו כמעט שלא מדוחק ושלא מצורך וכן כד נחת שלש' אחרות הפכן של אלו והיינו כד נחת למיפק ג' רעות ירידה ויציאה מא"י והיינו נחת למיפק ובגלות הרי צד א' וק"ו הצד הב' דאלו התם כתיב ויפגעו בו מלאכי אלהים ולא נזכר ענין בפטרון אמנם נראה שפגעו בו ודרך פגיעה באו והכא קב"ה אמר אנכי ארד וגו' פטרונא אנכי מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף ד ע"ב והרא"ג ז"ל כ' תמניסר אלף אחרנין תקעין. הם סוד רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אלפי שאינן אשתארו תמני סרי אלפין דנחתין עם מטטרו"ן לקבלא י"ח ברכאן דצלותא כנזכר בתי' דף ד' ואלו הי"ח מתחברין עמהם לסיוע המיתוק מצד התחתונים:
זהר ב, דף ד ע"ב ה"ג תוקעין ולא מיבבין [ולא גרס כאן ולא מייללין כבזוהר שלפנינו] פתחין שירתא מזדעזעין מאתין וחמשין אלפי מארי דיבבא תקעי תניינות ולא מייבבין ולא מיללין. והפי' בתקיעה ראשונה מתמתקים מארי דיבבא שהם בתי דינים שביציר' שהם תוקף הדינים ולכן תקעין ולא מייבבין אמנם אכתי מייללים מארי דיללה למטה אמנם אחר שתקעו פעם שנית נמתקו ג"כ מארי דיללה שבעשייה דינין רפויין ולכן לא מייבבין ולא מיללין:
זהר ב, דף ד ע"ב נטל פטרונה וכו'. עד עתה היתה המתקת הדינים בחצריהם ובטירותם ובמקורותיהם דהיינו הרחקת הנזק עתה להקרבת התועלת נטיל פטרונא דהיינו הת"ת שישב על כסא דין כנז' ויתיב בכורסייא דוותרנותא לשלח מזון ופרנסה לעולמות בשופע בלי דקדוק ע"ד פותח את ידיך וגו' וז"ש לשון וותרנותא וכוונת כל המשנה לומר שבכל יום ויום האדם נידון על מזונותיו ולכן קשים מזונותיו כקריעת ים סוף כנז' בפ' תרומה דף ק"ע והטעם כנז' בזוהר לפי שבאים בעלי הדין לחלוק ולומר שאין לו זכות להתפרנס וכי יש לו עוונות מונעים הטוב ממנו לכן צריך שיעל' מן הארץ התעוררות לעורר כחות של המלאכים המלמדים סנגוריא של ישראל ע"י התפל' כנ"ל ולכן תיקנו הקדמונים להזכיר י"ג מדות בכל יום לעורר הי"ג עליונים להשפיע עליהם המזון שלא ימותו ברעב:
זהר ב, דף ד ע"ב הוה מדכר שמא וכו' משמע שהוא ית' ממש מזכיר שמו ונמצא פי' ויעבור יי' על פניו ויקרא יי' הוא הת"ת בעצמו המזכיר את שמו וכדמפרש ואזיל כד"א וגו' ובזה צודק מאי דכתיב בכל מקום אשר אזכיר את שמי ולא אמר אשר תזכיר שהוא ית' ממש מזכיר את שמו:
זהר ב, דף ד ע"ב דבההוא שמא חיים לכלא. שכן כלם הם רחמים פשוטים:
זהר ב, דף ד ע"ב משבחין ואמרין בריך יקרא דיי' וכו' השבח הזה אומרים אותו לפי שכבר יודעים שעתה מדת המלכות למעלה ואינם משיגים בה ובהזכרת שם זה היא נמשכת למטה מליאה כל טוב:
זהר ב, דף ד ע"ב דהות טמירא. היינו שנסתלקה למעל' לאו"א לשאוב שפע.
זהר ב, דף ד ע"ב ה"ג (מזיווגא) [נ"ל שצ"ל מזיוויא] דזיווייא והיינו שהיא מאירה עתה מזיו הזווים כלם שהם ג' ראשונים:
זהר ב, דף ד ע"ב לד' סטרין הם ד' עמודי כסא שהם ראשין לקדמאי. כלומר הם ד' ראשים לד' ראשים הראשונים שהם מרכבי ארגמן שביציר' שהם ד' ראשים הראשונים להנהגת התחתונים בימי החול. ואלו ד' עמודי הכסא הם ראשים אליהם.
זהר ב, דף ד ע"ב מההיא אתמשך וכו' וההוא איקרי גנתא דעדן כלומר יש בה שפע ומזון להשפיע לכל אינון דלתתא שלכך נקר' גנתא דעדן שיש בה ענוגין וכסופין להשפיע בעולם:
זהר ב, דף ד ע"ב ההוא סבא פטרונא דכלא. היינו עתיקא דעתיקין כתר עליון ונק' פטרונא דכלא כי הוא המולך ושולט על כל מה שלמט' ממנו וכלהו פתחי וכו'. מכאן ראי' שי"ג מדות מתחילין מן אל רחום וחנון ועיין בפ' נשא דף קל"א וז"ל לקביל דא אל רחום וחנון וגו'.
זהר ב, דף ד ע"ב ה"ג וכל חיליהון ושמיא דלתתא וכל חיליהון. והנה להתקשר למשנה זו עם פסוק ואלה שמות הענין הוא דע שאלו המשניות היו מימי קדם מקדמוני ארץ מחכמים מחוכמים שקדמו לר"ש זמן מה והיו שגורות בפיהם כמשניות דאיסור והיתר וכשהיו עוסקים בתור' ובאותו דרוש שהיו דורשים הי' מגיע לאיזה דרוש הנז' במשנ' ההוא היו מזכירים בתוך דבריהם אותה המשנה אם כדי להבין קצת הדרוש שהיו עוסקים בו ע"י המשנה אם להעלותה ע"פ והנה מאמר הקודם מדבר בענין הגן שהיא המלכות ופי' בו מה הגן הזה צריך לעדור וכו' אף כ"י וכו' ולכך הזכיר המשנה ג"כ כדי להבין בעצמם מציאות הגן הזה כיצד היא נעשה גן כנזכר:
זהר ב, דף ד ע"ב אר"ש נחתא שכינתא וכו' חיה חדא. ת"ת:
זהר ב, דף ד ע"ב בדיוקנא דההיא סבא פי' בצורתו של יעקב ממש:
זהר ב, דף ד ע"ב וכל חד וחד את קדישא ממיה אות משם המפורש חקוק עליו להורות שאין להם שום פעולה זולתי ממנו ית' המאיר בהם: א"נ שהיא כעין קמיע שלא ישלוט בהם שום טומא' מטומאות מצרי' המלאה גלולים ע"ד הנז' בפרקי היכלות שכל המלאכים היורדים לעולם השפל הזה כשעולים למעל' טובלים בנהר דינור מפני הבל טומאות המתדבק בהם מזה העולם:
זהר ב, דף ד ע"ב ואלה שמות. מלת ואלה הוא בגי' מ"ב ופי' (כענין) [כמנין] ואלה שמות שהם מ"ב שמות באו עם בני ישראל ת"ת מצרימה את יעקב. א"ר יצחק ל"ג.
זהר ב, דף ד ע"ב מלאכין עילאין היינו מלאכי שלום מלאכין דקב"ה תתאין מנהון היינו אראלים מלאכין דשכינתא:
זהר ב, דף ד ע"ב דר' אליעזר בר' שמעון גרסי'.
זהר ב, דף ד ע"ב שכינתא נחתת למצרים. הנה נסתפק השואל אם היתה ירידת השכינה למצרים בשביל הגלות או בשביל כבוד יעקב וזהו שרמז באומרו נחתת לשון ירידה שהוא הגלות ונסתפק בדבר לפי שהכתוב אמר אנכי ארד עמך שמורה בשביל כבודו מאי א"ל שכינתא נחתת למצרים את יעקב כלומר עיקר היתה הירידה על סבת הגלות ונטפל עמו כבודו של יעקב וזהו את יעקב ע"ד שדרשו רז"ל את פריו הטפל לפריו ולא זו בלבד אלא הוא וכל קדושיו עמו דתנינן שית מאה וכו' וכולהו סליקו מתמן ואם לא היתה הירידה רק לכבודו של יעקב הי' להם לעלות משם תיכף אלא ודאי בסבת הגלות ירדו:
זהר ב, דף ד ע"ב הה"ד ויסעו בנ"י וכו' הביא תחלת הפסוק למה שארז"ל מאה ועשרים מיל היו והלכו לשעה קלה לפי שהמלאכים היו מסייעים אותם. וז"ש:
זהר ב, דף ד ע"ב כגווגא דנפקי אילין. שהם המלאכים בקלות ובמרוצה כך נפקי אילין. שהם ישראל וכל זה הכריח לומר שירידת השכינה היה בשביל הגלות:
זהר ב, דף ד ע"ב ות"ח רזא דמלה פי' עוד ראיה עצומה שהרי כל המלאכים היו מתעכבים לצאת בגינייהו דישראל כדמפרש ואזיל.
זהר ב, דף ד ע"ב הל"ל ולא רצו הוקשה לו מאחר שאמר כי גורשו ממצרים ל"ל לומר ולא יכלו פשיטא אבל הם שני טעמים הא' כי גורשו ממצרים ואעפ"כ היה לאל ידם להתעכב כי מה להם מפרעה שניו יחרוק. וא"כ לפי זה ולא רצו הל"ל אמנם אמר ולא יכלו. ממש לא יכלו כי היו מוכרחים שראו המלאכים מזומנים לצאת ואין דרך כבוד לקטן להתעכב אחר שהגדול מזומן ללכת:
זהר ב, דף ד ע"ב ואתיידע כלומר נקטינן או נמצינו למדין כי מ"ש בני ישראל פי' בנ"י דרקיעא וכו':
זהר ב, דף ד ע"ב הבאים מצרימה בקדמות וכו'. הכריח עוד דמדלא קאמר הבאים את יעקב מצרימה שהיה נראה שבאו לכבודו ואמר הבאים מצרימה את יעקב להורות שעיקר הירידה היה מצרימה דהיינו הגלות ולבתר את יעקב כבודו של יעקב נטפל עמו. ויש לפרש באופן אחר שר' יצחק נסתפק אם יהיה פי' ארד עמך תכף עמו בשעה ההיא או ארד עמך כשיהיה לך ירידה והיינו כשמת יוסף וכל אחיו שהתחיל השעבוד אז ארד עמך וקודם לא ותירץ ת"ח שכינתא נחתת למצרים את יעקב כלומר אתו ממש באותה שעה דהכי תנינן וכו' וזהו שפי' במסקנא דמלתיה הבאים מצרימה בקדמיתא ועם מי את יעקב שבתחלה באו כלם למצרים לכבוד יעקב ומיד חזרו למרום ובעת מיתת יוסף חזרו וירדו וזהו שסיים הפסוק איש וביתו באו כלו' שנית אל הגולה ולא את יעקב ועיין לקמן דף י"ו. וי"ס דגרסי הכי א"ל שכינתא נחתת למצרים את יעקב א"ל ולא והא כתיב אנכי ארד עמך מצרימה א"ל ת"ח שכינתא נחתת וכו' ולפי גירסא זו אתי שפיר הפי' השני והוא ששאל כמסתפק שכינתא נחתת למצרים את יעקב ממש בעת ההיא או אח"כ כנזכר והשיב. לו דרך תימה דפשיטא דכתיב אנכי ארד עמך עמך ממש. א"ל שכינתא וכו' כלומר ולא הוא בלבד אלא גם כל קדושיו עמו וז"ש וכלם נחתו עם יעקב למצרים וכו' ועל כן [האריך] עד הבאים מצרימה בקדמיתא לתת טעם שבני ישראל אינו כמשמען אלא מלאכים מדלא קאמר אתו כנזכר ובאומרו הבאים בקדמיתא חזר והכריח שבתחלת ביאתם לא שהלכו ושחזרו כנזכר:
זהר ב, דף ד ע"ב א"ר יהודה ק"ו. נראה דגרסי' א"ר יוסי וכן לקמן אר"י בההוא יומא וכו' והיה כתוב בר"ת אר"י והסופר טעה. והטעם דאשכחן לקמן בדף י"ו דאית [לי'] לר' יהודה להפך והענין נקשר במה שאמד לעיל שהחידוש הוא ששש מאות אלפין רתיכין נחתו עם יעקב ואמר דאין זה חידוש דק"ו היא ומה עם יעקב שהיה יחידי מה בניו והיה אחר שניצולו שלא הי' צריך עזר כתיב בו ויפגעו בו מלאכי אלהים כד נחתת למיפק בגלותא שהוא תחלת הצמר והוא וע' נפש עמו לאו דינא דיחתון שמשוי עמיה א"כ אין זה חידוש. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף ד ע"ב גליון ומ"ב שמשין וכו' מ"כ בפסוק זה מ"ד אותיות שכינה ומ"ב שמשין ויעקב הרי מ"ד שירדו למצרים משמע דקאמר את יעקב וגו' א"נ שכינתא ואיהי חדא ומ"ב שמשין ולשם לשם מ"ב כאן מפני שהוא קשה קפ"ז וצריך להתגבר על המצרים בו א"נ משום דסליק ולא נחית קל"ב ב' ובו מלו ממצרים וגו' גם ואלה עולה מ"ב.
זהר ב, דף ד ע"ב הוה ליה למימר ולא רצו להתמהמה פי' משום דקשיא ליה דהכי הל"ל ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם כי גורשו ממצרים והוה משמע משום דגורשו ממצרים לא יכלו להתמהמה שתאמין העיסה וגם צדה לא עשו להם והשתא דקא' כי גורשו ממצרים בקדמיתא משמע דתרי טעמי נינהו חד כי גורשו ועוד ולא יכלו להתמהמה והיינו וא"ו דולא יכלו וא"כ ולא רצו מבעי לי' דאי משום כי גורשו לא יכלו הא כתיב כי גורשו וכתיב ותחזק מצרים וגו' וא"כ לא יכלו למה לי ומאחר שכן הוא אלמא הם לא היו רוצים א"כ ולא רצו מבעי ליה אלא ע"כ פי' ולא יכלו משום עכובא דמשרייתא קדישא הוה כך מצאתי: