זהר ב, דף ה ע"ב דאמר ר' יהודא וגו' עלמא שלימא כי המלכות היא מכוחות הצדיקים כאומר שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות וגו' ושלמותה בת"ת דהיינו מצות כנגד מלכות אורייתא כנגד ת"ת ושניהם יחד אדם שלם עולם שלום שם שלם.
זהר ב, דף ה ע"ב אבל מאן דלא אשתדל וגו' אין שם מתנת חנם אלא לא ירית לא האי ולא האי אפילו לא עשה עון כדפי' ופערה לבלי חק. כפום אתריה במה שנאחז בעה"ז וכפום דחזי ליה אין שם ויתור אלא מדה מצומצמת כפי הראוי לו ומי שלא תפס במצוה כלל אפי' לא חטא אין לו תפיסה בקדש וישאר חוצה:
זהר ב, דף ה ע"ב א"ר יצחק לא תנן וגו' אמנם מי שיש בו קצת מעשים ולא חטא כלל מוותרין לו כיון שנכנס נותנים לו יותר מדי מעשיו. כל זה פי' על דרך והא תנן בניחותא וניחא לי. ואם נפרש אותו דרך קשיא הכי פירושו הוא פי' אוי להם לבריות מעלבונה של תורה ולפום מאי דס"ד האי אוי להם לבריות היינו אע"ג דעסקי באורייתא ובמצות כיון שהם נרפין ואינם עוסקים כפי כחם אוי להם ממה שמזומן להם מהעונש ולפי זה מאי דקאמר בתר הכי וכל מאן דלא אשתדל היינו דלא אשתדל כדקא חזי ליה וארפי מיניה ולהכי הקשה והא תנן אית מאן דירית עלמא כפום וגו' משמע שהם חופות חופות כפי העסק והשכר אם הרבה הרבה ואם מעט מעט אבל שכר יש לממעט לזה השיב במתני' דלעיל דאוי להם לבריות לא תנן אלא למאן דלא עביד עובדין כלל אמנם העושים ומתעצלים שכר יהיה להם כל א' כפום אתריה וכפי מה שעשה ע"כ בדוחק. הרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף ה ע"ב א"ר יהודה אלמלא הוו ידעין וגו' פי' נודע הוא כי הקב"ה הוא סוד הת"ת ואמנם אין המלאכים נשפעים מאתו רק ע"י המלכות כי הוא מלך עליהם והם צבאותיה וחייליה בסוד ותתן טרף לביתה וגו' ואמנם להיות שהשכינה נוקביה כל מה שביד האשה הוא ביד בעלה והנה אמ' כי קרא הת"ת את המלאכי' ואמר להם שירדו למצרים והוא ירד עמהם ג"כ כמו שהבטיח ליעקב ואמר אנכי ארד עמך אז אמרה השכינה אל בעלה הוא הת"ת רבון עלמא אית צבאות בלא מלכא פי' כי אעפ"י שהמלאכים הם פמליא שלך עכ"ז צבאותי הם ואני מלך עליהם כי להניתן המלכות בכל צבאות מעלה ולזה נקראת מלכות ואיך ירדו צבאותיה אחר שהם מרכבה אליה וז"א אית צבאות בלא מלכא כי הלא לא הזכיר הקב"ה רק הוא עצמו שירד והמלאכים ולה לא הזכיר אז אמר הקב"ה אתי מלבנון כלה וכו' כלומר לא תחשוב כן כי הלא אתי תבא ועמי תרד ג"כ כי הת"ת והמלכות דו פרצופין היו מיוחדין בגוף אחד וחיבור א' בהיותם בחכמה הנק' לבנון כנודע וגם קראה כלה למה שנודע שנק' כלה בעת ייחודם יחד וז"א כלה דא שכינתא דהיא כלה בחופה וראיה. ומה שכתבנו דברי ר' אבא כי ויעבור מלכם לפניהם היא השכינה הנק' מלכם של הצבאו' וה' הוא הת"ת בראשם וז"ש אית צבאות בלא מלכא. הרח"ו ז"ל:
זהר ב, דף ה ע"ב והרמ"ק פי' ז"ל. א"ר יהודה וגו' אלמלא הוו ידעין לא תלה הענין בכבוד יעקב כמו שתלה ר' חייא לעיל משום מאי דדריש אתי מלבנון וקרא קאמר שבזכות יעקב והאבות ירד והציל הבנים עם היות שהכבוד ליעקב הירידה והצלת הבנים ואהבה אשר להקב"ה עמהם בזכות האבות ולא פליג בעצם אדר' חייא. קרא קב"ה קס"ד דשכינתא וחייליה לחוד ירדו וקב"ה ת"ת הודיעם שיזמינו עצמן וירדו עם חיילי השכינה ולא קצתם אלא כולכון דהיינו אינון ונימוסיהון כדפי' לעיל.
זהר ב, דף ה ע"ב ואנא אחות משמע אח"כ בפני עצמו שלא יתקשר בחייליו ולכן נתרעשה השכינה שירד הוא ממש עמהם בייחוד ויתקשר וישפיע בהם ויאירם שאין צבא בלא מלך שאם לא ישפיעם לא יוכלו להציל ולזה השיב לשכינה אתי מלבנון וכלל הדברים שירד עמה אמנם לא יתייחד עמה כ"ש בחיילין דילה והיינו מלבנון תבואי אפי' מהזווג המעט הזווג שהוא אתר בי מקדשא כאשר יתבאר לקמן ולזה השיב לה אתי מלבנון כלומר כולנו יחד אפי' במציאות עליון כדמפרש ואזיל.
זהר ב, דף ה ע"ב אתרא דעדן היינו ממציאות' אשר להם בסוד הלובן העליון חכמה שבכתר ושתיהם שם הם מיוחדים ועם היות שהחכמה התחתונה מלובנת מצד מה האצילה הבינה שבה הדין מתעורר אמנם סוד העדן העליון חכמה קדומה שבכתר לובן ורחמים מכל מציאות שממנה והיינו כל עובדוי ומשם אין גלות כלל שאין משם דין:
זהר ב, דף ה ע"ב כלה דא שכינתא ירצה עם היות שקראה כלה אינה שהיא מיוחדת עמה שא"כ היאך יכנסו בגלות והם מתייחדים בלבוש שק אלא הכונה דא שכינתא שהיא שם הכלה מפני יחודה וז"ש דהיא בעת יחודא כלה בחופה ולפי האמת בעדן העליון היא אחות אבל מצד שלמט' בבחי' שכינה עולה להיות שם כלה קראה כלה אבל אינה כלה אלא בתוך חופה וחופה היא למטה וירצה שיתקשר אהבתו עמה בבחינ' עבר מצד ההשתרשות העליון אשר לשתיהם מלבנון ובבחי' עתיד היחוד וכלה שהיא עתידה לקבל תכשיטיה ע"י במדבר וז"ש אתי קשורה עמי מב' סבות הא' מלבנון הב' כלה. ובחי' הכלה היא בחי' בתחתונים למטה וז"ש ושכינתא דאיהי כלה לא בחינתה העליון שאותה בחינה אינה צריכה היחוד הזה ולזה מייתי ראיה מר' יהודה שמורה מלת ויהי ביום כלת משה וגו' שהיתה למטה חוץ מהחופה דהיינו היותה למטה מנ"ה שהם פתחי החופה ביום כלת משה דעאלת לחופה ועיקר חופה פירשתי פ' ויצא ועוד מייתי ראיה שמלת חופה לא יצדק אלא אחר הגלות משום שאינה כלה אלא אחר עשיית החופה דהיינו מקדש או משכן אבל לא בגלות ולזה אתי מלבנון תבואי שאין לדור כעת במקדש עליון עד אשר נדור במקדש תחתון כי אומ' נשבע שלא יכנס וגו'. וקשה שנראה שהיתה שכינה במקדש העליון ואינו שכל זמן שאין מקדש תחתון אינו נכנס במקדש העליון ולזה נראה לדקדק לשונו דלא קאמר ממקדשא אלא מאתר מקדשא דהיינו קרובה לאותה בחינ' שהיתה שכינה יושבת בהר הבית כנגד הר הבית הזה התחתון דהיינו אתר בי מקדש' ונעשה בית המקדש אחר שנבנה המקדש התחתון והנה מקדש העליון בינה ולבנון מעדן חכמה עד הכתר ולכך בלבנון ראשון אמר מאתרא דעדן וגו' ולא כך בלבנון שני והנה בחינתה מהבינ' מתגרשת בגלות ולכך תבואי ומלבנון ראשון לא אמר תבואי אלא אתי מיוחדת עמי כדפי' ואם יפרש תבואי לשניהם ירצה סבה לבד כדפי' וראשון עיקר וענין אתר מקדשא היינו הייחוד המעט שתקנו הקדמונים שתבואי ויתפרד בגלות כדפי' ולזה יקשה לו כי למה תאבד יחודה בסבת התחתונים שמעט היחוד ההוא תקנו אי"ו ועתה בגלות תפרד ולא תהיה שום השפעת ייחוד לזה אמר תשורי מראש אמנה עם היות שאין לישראל זכות לזה תשורי לראש אמנה כלו' הסתכלי בזכות אביה' יעקב ובניו רישיהון דבני מהימנותא שהם הראשונים שנכנסו מטה שלמה באמונ' ומהם התחיל הגלות. ע"כ תסתכלי בזכות מה שעתידין לקבל התורה דהיינו שניר התורה וחרמון סיני ועם היות שהם יאמרו אלה אלהיך מראש שניר תחלתם כשיאמר נעשה ונשמע ופי' שניר תורה דהיינו טור תלגא רחמים חרמון סיני שבבינה מדת הדין המתנהג' בדינים ראש פתנים מתרגמי' חר חורמן דהיינו דין וחרמון לשון דין קשה ולזה שניר וחרמון ת"ת ומלכות תורה וסיני: ממעונות אריות ירצה ירד להצילם ממעונות אריות עע"א נמרים מלשון וימררו את חייהם דמענן להון וגו':
זהר ב, דף ה ע"ב ר' אבא וגו' והלא לבנון גאלה כלומר מלבנון מורה שבאה מלבנון ממש ולא מאתר מקדשא ומעולם לא עמד' שכינ' בלבנון אלא אח"כ כשנכנסו ישראל ובנו מקדש הנק' לבנון א"כ עלו שם אל הלבנון וכן הוא הר לצד צפונה של א"י ועולים מא"י להר הלבנון וא"כ מאי אתי מלבנון ללבנון וגו' ועם היות שתקן ר' יהודה כמו שפי' לא ניחא ליה. ור' אבא אמר שאין המקרא הזה בגלות מצרים שעדיין לא היה לבנון כלל אמנם הכתוב הזה יצדק בגלות בבל שעלה בדעת המלאכים שירדו ולא ירד הת"ת עמהם מפני עוונותם של ישראל ושם יצדק אתי מלבנון כלה ונאמר ע"ש העתיד או קרא נדרש בענין אחר בדרושים אחרים כי לענין הגלות הזה גלות מצרים מעולם לא אמר הת"ת אותו למצרים שמורה שרצה שירדו הם ראשונה כדפי' שמזה יראה שהיה פירוד אדרבה הוא ירד ראשונ' וז"ש וקב"ה בקדמיתא כאומ' וה' בראשם והיינו שגלות מצרים לא היה גלות לעליונים בעצם כעין גלות בבל שגלתה שכינה ממש כדפי' בכמה דוכתי ולא ירדה שכינה למצרים אלא בנחת מצטערת בצערן של ישראל לחוד והייחוד שהיה להם לעליונים לא נפרד כאשר יתבאר במקום אחר:
זהר ב, דף ה ע"ב ר' יצחק פליג דאוקים קרא בענין אחר ולא ייחודא אלא ישראל אמרו אתי מלבנון כלה אתי עמדה שכינה שהיא כלה וז"ש דא היא שכינתא ולא על הייחוד עמה נאמר אלא ישראל קוראים אותה בשמה ואמרה אתי את עמנו בגלות וזה לא שגלתה ממקומה וזזה משם אלא אתי מלבנון את עומדת שם במקדש עליון ובמקדש תחתון תבואי עמנו בגלות והיינו כדמסיק תשורי מראש אמנה את משגחת בנו משם והוא ראש אמנה שעיקר האמונה לדעת הכל שם אפי' בחורבנו מפני ששם קדושתה ורואים יודעים מה רואים. מראש שניר משם הורא' יוצאה לישראל כאומרו כי מציון תצא תורה. וז"ש מאתרא דאוריתא נפקת וגו'. ולמה כלומר למה באת אהי בגלות ממעונות אריות וגו'
זהר ב, דף ה ע"ב ר' יודן מפרש ממעונות אריות שאינם האומות אלא מקום השכינה בגלות שהיא שוכנת אותם הניצוצות ממעונות אריות וגו' שבית המקדש מעט הם בתי מדרשות:
זהר ב, דף ה ע"ב ר' חייא הוא יתיב וגו' מה חמאת אוריתא וגו' בפ' ויגש פתח ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה שבעים וסיים הפסוק כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה שבעים וכיוצא קשה בפרשה זו דכתיב ויהי כל נפש וגו' וקשיא לי' תרתי חדא דפתח בבני ישראל וסיים בשבעים. ועוד מ"ט שבעים ולא יתיר ותריץ שהיו י"ב שבטים אמנם עלו לע' נפש להראות שאומה זו שקולה כנגד ע' אומות. והטעם כי יש בעץ החיים ז' ענפים קדושים סוד ז' ספירות כלולות מעשר וכנגדם בחוץ למטה מלילית ע' שרים ואליהם ע' אומות. ועתה שנכללו ישראל בע' ענפים קדושים עליונים הם כנגד כל האומות ויש להם כח בקדושה לנצח הע' ענפים חיצונים ולכך הוו אומה יחידה מצד יחידו של עולם:
זהר ב, דף ה ע"ב קלדיטין כבר פי' לעיל שהוא לשון קלידה שהוא מפתח והקלדיטא הנזכר לעיל היא מדת המלכות והיא מפתחות אל האומות התחתונות לשאוב להם החיות מלמעלה שכן ע' אומות הם חיות ושואבות מע' שרים עליונים ולכך ע' שרים ממונים על האומות להמשיכם והם נחלקים לגבולים גבולים בעולם וכן הרקיע השופע כנגד החלק הארציי והגבול ששוכנת בו האומה ההיא שר שלה שוכן בכחותיו ברקיע ההוא והיינו גבולות עמים דקאמר קרא ולזה אמר קלדיטין ירצה שאין האומות שואבות מהקדושה אלא ע"י השרים והשרים עצמם הם חיצונים ואינם שואבים מהקודש אלא יש ע' מקורות לשרים ומהקדושה על מלאכי' קדושים שמשפיעים לע' שרים שהם למטה על האומות וז"ש קלדיטין והם קדושים דנהרין ממה ששואבים מהקודש:
זהר ב, דף ה ע"ב גוברין יתבין במותבניהון הם השרים שהם מהגבורה העליונה. יתבין במותבניהון למטה במושבותם בגבולים הפ' איש ללשונו בגוייהם וז"ש יתבין במותבניהון ממנין על שבעין אומה. והנה אלו הטהורי' שהם נגדיים לע' נפש והם קדושים מכלל המרכבה כדפי' בשיר השירים בפסוק כי טובים דודיך מיין:
זהר ב, דף ה ע"ב נפקין מתליסר גולפין הם י"ב כחות שהם ג' לארי' ג' לנשר ג' לשור ג' לאדם ומאלו הי"ב והנקודה המושלת עליהם י"ג מתחלקים לע' שהי"ב מסתעפין לשבעים וז"ש נפקין מי"ב גליפין קטורין דאסתחרן כלומר י"ב הנקשרים אלו באלו ומסתחרן סביב לנקודה אמצעית שאין י"ב גבולים אלא סביב לנקודה לכך אמר מסתחרן במטלניהון כפי יניקתם הוא נסיעתם יש מי שנוסע ומתנהג ע"י החסד ויש ע"י הגבורה ויש ע"י הרחמים ויש ע"י מדת הדין הרפה שהם ד' יסודי עליונים למתקלן לארבע רוחי עלמא וא"כ עתה נכוון רוחות א"י למזרחה שוכנים כ"ד אומות למערבה כ"ד לצפונה כ"ג לדרומה כ"ג כך הם מסתחרן לארבע רוחי עלמא וישראל בנקודה אמצעית בתוך הקודש ראש לנקודה הי' יעקב אבינו שעליו שכינה והייחוד הגמור ממנו מסתעפים י"ב שבטים וכן מחנה דן צפונה ובו ג' שבטים וכן מחנה אפרים מערב ובו ג' שבטים ומכל שבט ושבט אחוזים ששה שרים יונקים מששה מלאכים האחוזים בא' מהי"ב מלאכים עליונים שהם ד' מיכאל תימנה גבריאל צפונה אוריאל רפאל מזרח מערב ותחת ממשלת כל א' וא' מהארבעה ג' הם י"ב ותחת כל א' מהי"ב ששה מהשבעים המלאכים הנז' בשיר השירים. והיינו יצב גבולו' עמים שהם ע' שרים למספר בני ישראל שהם י"ב מתפשטין לע' וכדומה להם ישראל ממש ד' מחנות י"ב דגלים ע' נפש והיינו אומרו כמה דאי אפשר לעלמא בלא ד' רוחות שהם ד' ראשי ההנהגה שמהם יתפשטו י"ב כך א"א לעולם בלא ישראל שהם ענפים המתפשטים מאותם הארבעה כדפי' וזהו סוד פרי החג שהיו מקריבים בחג להראות שקיומן מן הקהל ע"י ישראל ולכך א"א לעולם בלא ישראל שהם יסוד ומוח ושורש לאומות ובלעדם לא יתקיימו בעולם:
זהר ב, דף ה ע"ב הרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף ה ע"ב ויקם מלך חדש ר' אבא וגו' אתרעי בהו בתחלתם שלא היה בהם זכות כלל. וקריב לון מעט מעט חנכם במצות ובאמונה והיינו בחר להיות לו שעדיין בעת הבחירה לא הי' כדאין ודאי ואחר שבחרם הם חלקו דכתיב כי חלק ה' וגו' ואחר היות חלקו נדבקו לו והיינו ואתם הדבקי' וגו':
זהר ב, דף ה ע"ב והרא"ג ז"ל כ' עלמא שלימא היינו עה"ב שכולו טוב וכלול בכל השלימות. א"נ עלמא שלימא העה"ז הוא עולם המעשה ועולם הבא הוא עולם הגמול נמצא שע"י התורה והמצוה יורש עולם שלם וזה בלא זה אינו שלם:
זהר ב, דף ה ע"ב קרא קב"ה. מלכות בבחי' השולטת על התחתונים:
זהר ב, דף ה ע"ב אמרה שכינתא, כלפי הת"ת.
זהר ב, דף ה ע"ב אית צבאות בלא מלכא. השתא קראה שכינה בבחינתה עם הת"ת ר"ל משכן וכסא שלו ומדלא קאמר כלנא נחות למצרים דהוה משמע כלם יחד וקאמר חותו ואנא אחות ש"מ שתי ירידות ואומרו עמכון הוא בבחי' שגם היא סוף סוף יורדת עמהם בגלות אח"כ הגם שלא ירדו יחד:
זהר ב, דף ה ע"ב מאתר דעדן. היינו הבינה שהיא אתר דחכמה הנקרא עדן:
זהר ב, דף ה ע"ב דמלובן בכל עובדוי. שהם רחמים ואע"ג דדינין מתערין מיניה כולהו רחמים והשתא ה"ק אתי מלבנון. עמי מאותו לבנון העליון נהיה יחד בצאתנו ובלכתנו בגלות עד זמן שתקרא כלה שהוא יום מתן תורה: וזהו ואזלא הא וכו' בי מקדשא דלעילא. היינו הבינה (וג"כ) [גם כן] ודרך הכתוב לכפול:
זהר ב, דף ה ע"ב תשורי מראש אמנה. כלומר תשגיח עלייהו כדלקמן מצד זכות ראש אמנה הם יעקב ובניו שהיו תחלת האמונה וכן מצד זכות התורה שקבלו בטורא דחרמון דהיינו סיני כדפי' רז"ל ומפחד מי (תניני) [תגיני] עליהם ממעונות אריות אילין אינון עמין וכו'. ה"ג והלא ללבנון עולה. והענין הוא שר' אבא פליג אדר' יהודה ואמר דמהאי קרא דאתי מלבנון וכו' ליכא למשמע מינה דקב"ה ופמליא של מעלה ירדו למצרים דליתא דא"כ ללבנון עולה מ"ל שאפילו שתרצה לפרש שכשירדו למצרים היתה הכוונה להצטרף כדי שיזכו אח"כ לקבלת התורה ולירושלים וה"ק קב"ה לשכינתי' אתי ללבנון כלה כלומר ירידה זו היא עליה אח"כ אפ"ה קשה דללבנון כלה מ"ל א"כ על כרחך לא מיירי האי קרא בגלות מצרים כמו דאמרת אלא הא ראיה לגלות מצרים מפסוק זה ויעבור מלכם לפניהם. דהיינו מלכות: ויי' בראשם. היינו הת"ת שעברו לפני ישראל וממילא משמע שהת"ת ומלכות ירדו עם מרכבותיהם וחייליהם:
זהר ב, דף ה ע"ב ר' יצחק אמר וכו'. פליג אדר' אבא דסבר דפסוק זה נאמר על חזרת הגלות למקדש והוא מודה ליה במאי דאמר שלא נאמר על גלות מצרים אבל פליג עלי' וסבר דעל גלות ירושלים נאמר כדמפרש ואזיל: ה"ג תשורי מראש אמנה בי מקדשא דלתתא דאמר ר' יהודה וכו'. וה"פ אתי מלבנין רמז לשכינה שהיתה בב"ה של מעלה שתלך בגלות עם הת"ת כנזכר בתיקונים כצפור נודדת וגו' והגלות הוא שתחת היותה בחגוי הסלע בסתר המדריגה בין בדי הארון תשב בכותל מערבי בגלות: וזהו אתי מלבנון. ב"ה של מעלה:
זהר ב, דף ה ע"ב תבואי. אל כותל מערבי ומשם תשורי תשגיח על בניך להגין עליהם:
זהר ב, דף ה ע"ב מאתר דאורייתא נפקת לעלמא. כמ"ש כי מציון תצא תורה. וזהו שניר שמשם תצא הוראה לכל ישראל וחרם לאומות:
זהר ב, דף ה ע"ב ולמה. כלומר ולמה תשורי ותשגיח:
זהר ב, דף ה ע"ב לאגנא על ישראל ממעונות וגו'. שהם אומות העולם:
זהר ב, דף ה ע"ב ר' יודן וכו'. פליג דמ"ם ממעונות הוא כעין מ"ם הטעם כלומר תשורי ממקום הנק' ראש אמנה מכח זכות מעונות אריות שעוסקים בתורה: ה"ג בנוי דיעקב תריסר וכו'.
זהר ב, דף ה ע"ב א"ל ליקביל וכו'. השיב על אחרון ראשון ועל ראשון אחרון שהע' שר ם יצאו מהי"ב כדמפרש ואזיל וכו'. א"ל וכו' קלדיטין פי' מפתחות והענין שע' שרים הם מפתחות השפעת אומתם כי הם פותחים ונוטלים ומשפיעים לגוייהם וזהו קלדיטין דנהרין. מפתחות המאירים שהם גוברי'. אחוזים מצד הגבורה:
זהר ב, דף ה ע"ב יתבין במותבניהון. כלומר כל א' וא' בתחומו ובמקומו כנז' בפ' ויקהל דף ר"ט: וזהו שפי' הה"ד יצב גבולות עמים. הציב כל א' וא' במצבו ובמקומו:
זהר ב, דף ה ע"ב נפקין מתליסר גליפין. היינו גבולי אלכסון שבת"ת שמשם מתפשטים שבעין ענפין קדושים עד למטה ומשם אחוזים הע' שרים כנזכר בפ' בשלח דף נ"ח:
זהר ב, דף ה ע"ב קטורין. ר"ל מתקשרין אלו עם אלו בקשר אמיץ:
זהר ב, דף ה ע"ב דאסתחרן. ר"ל אלו הי"ב גבולים מסתבבים סביב סביב לד' רוחות העולם בשיקול. ג' פונים צפונה וג' פונים ימה וג' למזרח וג' לדרום ומכל ג' וג' מתקשרים כך שרים:
זהר ב, דף ה ע"ב במטלניהון. ר"ל בהנהגתם: הה"ד יצב גבולות עמים. שהם ע' שרים ע' גבולים מחולקים לד' רוחות לכל צד שהם י"ב למספר בני ישראל. ואומרו:
זהר ב, דף ה ע"ב תליסר. היינו נקודת המרכז נוף עקר האילן שבו אחוזים ישראל פנימאה כנז' בפ' בשלח דף נ"ח וי"ס דגרסי תריסר והם הי"ב תחומין.
זהר ב, דף ה ע"ב כי כארבע רוחות השמים. כי היכי דלעילא אין קיום לע' המתפשטים אלא מהד' שהם באמצע י"ב כך ישראל למטה י"ב אין לע' אומות אשר סביבם קיום אלא בשבילם:
זהר ב, דף ה ע"ב ויקם וגו' דקב"ה אתרעי בהו. מצד רצון טוב שאין טעם ברצון דאכתי לא עסקי בתורה כדי שיבחר בהם מצד טובתם דכתיב להיות לו לעם סגולה כלומר בדרך סגולה לא מצד טובתם. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף ו ע"א וע"ד זכאין אחר שנדבקו בו הם זכאין ומאושרי' בגין דאינון זרעין. ירצה מה שהם זורעי' בעוה"ז בבנים בהמשכת נשמתם וכן במעש"ט במצותם ותורתם הוא סוד המשכת השפע והאור ונזרע זרע קודש והיינו סוד זרעו לכם לצדקה כלומר לייחד הת"ת עם המלכות שהמלכות נקראת צדק כשהיא בלא משפט וע"י המשפט המתייחד עמה נעשית צדקה דהיינו צדק ה' תיקוניה וקישוטיה והיינו על כל מים פי' כל יסוד על כל ת"ת מים הם מימי החסד שסוד קשרם הוא בחסד וז"ש קצרו לפי חסד והיינו או' ומאן דזרע לצדק' כתיב ביה כי גדול מעל שמים חסדך דהיינו בינ' כדמסי' על כל מים איהו הוי ומאן איהו מעל שמים דא עלמא דאתי שהיא על כל מיני מים שהם שני מיני מים מים מימין מים משמאל דהיינו שמים שני מיני מים ואש ומים מעל שמים על כל מים וא"כ ממשמע שאמר הכתוב על כל מים ולא אמר מלה שיורה על הבינה רצה להורות על בחינת עלמא דאתי שהיא דרך הספירות מלכות צדקה ות"ת מתייחד עמו ע"י היסוד בתגבורת החסד מהבינה שמשם משך הכל.
זהר ב, דף ו ע"א וישראל זרעי על כל מים הענין כי לצדקה הוא על כל מים וכדמסיק משמיה דרב ייבא סבא מפרש כל מים זכות וחובה שני ההיכלות ור' אבא מפרש כל מים חסד וגבורה והטע' כי זכות עם היותו היכל הגבורה נקרא אל מצד החסד כדמפרש בפ' פקודי והסנהדרין ע"ב רי"ו נהורין שנכלל בחסד ולהכי נקראי' זכות שחסד נקראת זכות והיינו קדושים ובערך קדושתם הם ימין עם היותם גבורה אבל חובה שמאליים יומאים ולכך לערך הקדושה העליונה שהם הספירות דומים למטה לחסד וגבורה למעלה והיינו או' וישראל זרעי זרעא על כל מים. הרמ"ק ז"ל:
זהר ב, דף ו ע"א והרח"ו זלה"ה פי' ז"ל כבר ידעת מ"ש בתיקונין כי צדק אימא תתאה וצדקה אימא עילאה א"כ נמצא כי מאן דזרע לצדקה הוא זורע בבינה אשר הוא על שמים שהוא ת"ת עכ"ל:
זהר ב, דף ו ע"א בסיפרא וגו' כל דינין דהאי עלמא לדון האדם כפי מעשיו. וכל גזרין אחר הדין לתת גזרה לקיים כל דבר. וכל שאלתין כל מה שישאל האדם מצרכיו לראות אם הוא ראוי לשאלתו ואם לאו.
זהר ב, דף ו ע"א כולהו קיימי בחד היכלא וגו' היינו היכל הגבורה הנק' היכל זכות כדפי' פ' פקודי דתמן ע"ב סנהדרין וגו' מהפכין בזכו' תחלה שהם מזוגים מחסד ולכך פותחי' בזכות ועל שם כך עם היות שהם מגבורה כיון שנכללים בחסד נקראים זכות שהם מטין לחסד וכך הוא למטה בשבעה היכלות התמורות היכל חובה שכול' נוטים לחובה ואינם נכללים בימין ולא בקדושה כלל וכל טבעם לחובה למלשין לקטרג ליטול נשמה. מתוקים שהמתנהג על פיהם ימצא טוב. צלילן בלי שמרים חיצונים.
זהר ב, דף ו ע"א לא קיימי אלין תלת אינם נדונים שם מפני שדרך אחרת להם מפני שאם היו דנים האדם בהיכל זכות בגזרת עירין ע' רוב בני אדם לא ישימו בנים ולא יאריכו ימים ולא יתפרנסו מפני מעשיהם לכך הקב"ה סלק ג' עניינים אלו מהיכל זכות שהוא עולם המלאכים והניחם אל ההנהג' העליונ' הנעלמת ושם ידין לפי הדברים הנסתרים הידועי' אליו והיינו מזלא קדישא ממקור החיים והנה במקומות רבים פי' ענין זה במדות ומזל בכתר עליון ואין לתמוה כי הכל עולה לענין א' כי הכתר הוא בסוד קדש הקדשים ושם היכל ג' ראשונות ושם שופע המזל העליון וסוד החסד ביצירה הוא היכל אהבה והגבורה היכל זכות והת"ת היכל הרצון ואין שום היכל פועל אלא מצד מה שנותנים לו כח ממקור מהספירה העליונה ונמשך אליו כח ההנהגה דרך כסא הכבוד ומה שאנו מפרשים בהיכלות הוא הוא בספירות והכל א'.
זהר ב, דף ו ע"א משלחי רגל השור וכו' היינו ממש שתי כחות הגבורה דהיינו היכל זכות שור והיכל חצוני חובה חמור והיינו כעין על כל מים אלא שהוסיף באומרו משלחי רגל מדלא קאמר משלחי שור וחמור אלא רגל מורה שאפי' שורש השור והחמור וקיומו שהוא רגלים לדבר הקיום והחוזק אפי' ענין זה משלחים והיינו אומ' דלית לון בההוא סטרא בישא כלום אפי' אחיזה או תפיסה מועטת כאו' ומשדרין מנייהו וגו' ואפשר רגל אפי' רגל א' משור וחמור אינו שורה למטה בהם והיינו נמי אומרו ומשדרן מנייהו כל חולקין בישין כי רגלי הדבר בגשמי וראשו ברוחני והם משלחי רגל אפי' רגל א' לשור או לחמור אינו שורה בהם.
זהר ב, דף ו ע"א סטרא טבא דכל קדושין וגו' הבינה מקור כל הטובה לספי'. סטרא דדינא קשיא משך הגבורה והוא במדרגות הדין הקשה הנמשך למטה שבו נאחזים החיצונים.
זהר ב, דף ו ע"א וע"ד שמעון וגו' לפי דבריו אלה הרי יש לשבט שמעון אחיזה בו לכך יש לפרש משלחי רגל השור מהשור משלחים רגל א' שאינם אוחזים בו והחמור כל הגוף החמור והענין כי החמור חצוני מכל וכל ושור צד הדין הקשה הקדוש אמנם בעקבי ברגלי דבק החמור והיינו משך כח מלאך גבריאל שהוא שור שע"י ריבוי המשתלשלים ממנו יורד להשפיע לחצונים ובית אחיזה שלהם רגל שמאלי של שור וישראל אוחזים בשור עצמו שהוא שמעון ומשלחים רגל השור וכל החמור וע"י זה השור נמתק שאינו מזדווג בחמור כנודע שהדין טוב כשאין חצונים יונקים ממנו.
זהר ב, דף ו ע"א ויהי לי שור וחמו' וכי סטרא דשמאלא הי' ליה אלא שור חלקו בשמעון חמור חבוש וכבוש תחת ידו כאומרו ויחבוש את חמורו והיינו יצה"ר שבאדם והיינו ויהי לי מלשון נהייתי ונחלתי כבושת גלי:
זהר ב, דף ו ע"א מאי דכתיב ויקם מלך חדש קשיא ליה טובא ודאי מת מלך מצרים היה לו לומר וימלוך בן פרעה על מצרים מאי ויק' ומאי מלך ומאי חדש. כל עמין דעלמא וכל מלכין דעלמא אם האומה בעצמה אם המלך בעצמו שכבר היה אפשר שתתחזק האומ' ותרבה ותגדל בעושר ולא המלך. או אפשר המלך יגדל וידל כבוד האומה לזה אמר ששליטתם כפלים האומה והמלך מצד העם יש' ומצד מלכם הקב"ה שהוא עמהם בגלות כדמסיק.
זהר ב, דף ו ע"א לא אתתקפו אלא בגינייהו דישראל כבר פי' לעיל כי שכינה עם ישראל בגלות ומתלבשת באותו שר ולזה צריך ג"כ שיהיה רב על כל שרי מעל' מפני כבוד שכינ' היורדת ומתלבשת בו כדפי' והלבנון באדיר יפול. וז"ש מ"ט דאינון בלחודייהו וגו' כמו שפי' לעיל כי סוד המקור הם ישראל והם כוללים ענפים קדושים שמהם יונקים ע' שרים ובהיות ישראל תחת רשות שר ומלך למטה שכינה שהיא מקור כי השפע יורד' שם א"כ אותו השר צריך שיעשה ראש ע"י המקור שהוא נובע בתוכו להשפיע לכל שאר השרים וכל השרים חיים ממנו וכול' כבושים תחת ממשלת השר ההוא וכמוהו למלך אומתו למטה כענין יפקוד ה' על צבא המרום וגו'.
זהר ב, דף ו ע"א חדש הוה וגו' העמיק הענין שהכוונה בסוד חדושה של לבנה כמו שהלבנה בחידושה יקרא חדש כן השר שנתחדש באור חידוש בו יקרא חדש: עבד כי ימלוך כדכתיב ארור כנען עבד עבדים יהיה וכתיב ובני חם כוש ומצרים או שהיו בשפלות כבוש תחת ארורים כדפי' לעיל:
זהר ב, דף ו ע"א והרא"ג ז"ל ב' דזרעין לצדקה. היינו הבינה כנז' בתיקונין מעל שמים הא הבינה שעל הת"ת ו"ק ששם הם ריבוי המים הרבים וזהו על כל מים איהו מקור כל מימות שבעולם שמשם יוצאות כלם. ונק' חסד האל באומרו חסדיך ע"ד כי ממך הכל וכדתנן תן לו משלו:
זהר ב, דף ו ע"א ולא בההוא אתר דחיובא. כלו' דאע"ג שמקטרגים על ענינים אחרים על בני חיי ומזוני לא מקטרגי שהם באים מהמזל העליון כחפצו ורצונו ית' ופי' הפסוק כפי זאת הפתיחה ויקם מלך חדש וגומר שבעוד שהיה יוסף חי בצדקתו שהי' מכלכל את אחיו לא הי' שולט וזהו זורעי על כל מים שבזה הי' משלח רגל המצריים הנק' חמורים מלשלוט על ישראל ואחר שמת יוסף אותו שהי' כפוף קם ונתחדשו גזרותיו שכבר פסקה אותה מצוה ואינה מגינה אלא בשעתא וזהו אשר לא ידע את יוסף. עכ"ל הרא"ג ז"ל: