זהר ב, דף כב ע"ב ת"ח וידבר אלהים אל משה גזרת דינא היא המלכות שהיה שוכן וחופף על מרע"ה בשעת נבואתו וע"י היה מסתכל למעלה באספקלרי' המאירה וז"ש דקיימא עלה בשירותא דנבואתיה שלא היה משיג עדיין מה שהשיג עכ"ז כח נבואתו היה בחזקה ששב אל ה' דהיינו המדרגה עליונה ואחר שעלה אל הת"ת דבר כנגד המלכות ואמר אדני למה והיינו לא נח רוחיה בהאי אתר מדה אחרונ' אלא וישב משה אל ה' והיינו אלא משה ידע דהא דרגא אחרא עלאה זמין ליה. ר"ל שם מזומנת לו שהיה נבואתו כאומרו ויאמר אליו אני ה':
זהר ב, דף כב ע"ב א"ר יצחק הוסיף טעם לאומרו למה הרעות ואמ' שהוא מארי דביתא דהיינו שהוא מרכב' אל הת"ת ומצוה אל המלכות מצד מדתו וכל אלו התנאים לא ייחסו למשה עון בדבריו כלל. לכך ר' יצחק נתן טעם לאו' ויאמר אליו אני ה' פתח בשם אלהים וסיים בשם ה' שכינה והכא אתקשר כולא כחדא דינא ורחמי וייחוד המדות הוא ענין זה והעד אני ה' שבעצמו ייחוד אני מלכות עם ה' ת"ת. ור"ש הקשה אם היה הענין להורות הייחוד כדקאמרת היה לו לומר דבר א' שמורה ששתי המדות נתייחדו לנבואה זו אמנם או' וידבר ויאמר משמע דרגא בתר דרגא אלא האמת הוא כי הי' הענין מוסר ותוכחת אל מרע"ה על מה שדבר נגד המדה הזו שאין חפץ לה שידבר נגד מדותיו כלל אלמלא דהוה מארי דביתא כדס"ד והיא שעמדה לו שלא נענש מפני שהוא מייחד אותה תמיד העבירו על עונו לשעה אבל בגין דהאי שהוא מארי דביתא מרכבה לת"ת ומייחד המלכות ואין זולתו לכך צורך שעה היתה ולא נענש לפי שעה. וטעם וידבר ויאמר הוא.
זהר ב, דף כב ע"ב משל לבר נש וגו' ולכך משה נתרעם לנגד השכינה ויאמר למה הרעות ולכך וידבר אלהים שראת לאתרעמא והתחילה נבואה לימשך לו מן הדין והוה תמן מלכא שנבואתו מן הת"ת נטל מלכא ת"ת משך נבואה למרע"ה מאספקלריא המאירה והיתה הנבואה בתרעומת דבורו נגד המדה הזו ופסקה אותה הנבואה מן המלכות כיון שמלמעלה מחה במשה ונתייסר.
זהר ב, דף כב ע"ב ויאמ' אליו אני ה' לא ידעת דאנא הוא מלכא שמדה זו אינה פועלת אלא ע"י דהיינו סוד ה' הוא האלהים א"כ מקמי מלילת כי באומרך למה הרעות אתה מתרעם משם ה' ואיך אתה עולה על דעתך לומר וישב משה אל ה' מדת רחמים ת"ת ויאמר ה' אדני שאתה מורה שהפעולות אינם בייחוד הדין עם הרחמים אינו הרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף כב ע"ב והרח"ו זלה"ה פי' דהא בתרין אתוון אתברון עלמין וגומר כבר ידעת כי החכמה הנק' יוד מצדו נברא העולם הבא הוא עלמא דדכורא מבינה עד היסוד ובאות הא' שהיא בינה ברא העה"ז שהיא מלכות כי לכן בכל מעשה בראשית נזכר שם אלהים שהיא הבינה ולכן האי עלמא בדינ' אתברי כי בסוד הדין נברא שהוא אות הא' אשר בה שם אלהים.
זהר ב, דף כב ע"ב ת"ח וידבר וגו' אגב זה הביא כל הנ"ל לו' כי שם אלהים בו נברא העולם והוא סוד הדין ולכך בכל מקום שנאמר אלהים הוא דין. ומ"ש הוא גזרת דינא קיימא עלה פי' כי המלכות הנק' אלהים כי היא דין וכל שאר דינין תתאין מינה אתערו ונחצבו ולכן קראה בכאן גזרת דינא פי' מחצב הדין כי כל דבור לשון קושי. או ירצה באומרו גזרת דינא ר"ל כי כאן נגזר הדין עליו שלא יכנס לא"י כמ"ש עתה תראה וגומר אבל במלחמ' ל"א מלכים לא יראה ולכן אמר וידבר אלהים ובאר טעם למה נענש וז"א מה כתיב לעילא וגו':
זהר ב, דף כב ע"ב וידבר אלהים גזרת דינ' וגומר בא לבאר פסוק זה כי התחיל בשם אלהים ואח"כ אני ה' ולזה פי' כי הענין הוא כי לפי שמשה אמר למה הרעות וגומר וביאור הענין נודע כי לפי שמלכו' נק' אדני ומורה על הדין כי שם זה בהיפוך הוא דינא בסוד דינא דמלכותא להיות כל הדינים אחוזים בה לכך גברה כח הרעה שהם הקליפות כנודע שהריעו ליש' וזהו סוד ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך פי' כי להיות אשר באתי אל פרעה לדבר בשמך שהוא שם אדני אשר שם נאחזים ומשם יונקין לכן אז הרע לעם הזה נמצא לפי מה שפי' כי אעפ"י שנראה שדבר משה שלא כהוגן עכ"ז המסתכל בהם ימצא כי דבר כהוגן ולכן באה המלכות הנק' אלהי' לדבר עמו ולהשיבו על טענה זו אמרה לו אני ה' פי' אעפ"י שתראה כי אני דין כל הדינין בי תליין עכ"ז אני ה' כי אני מתקשרת בדרגי דרחמי ובזה אציל יש' ולזה אמר וידבר אלהי' ולא אמר וידבר אדני לומר אעפ"י שמשה לא אמר אלא אדני שהוא דינא רפיא כנודע לזה אמרה לו גדולה מזו כי לא די שם אדני שהוא מתמתק בשם ה' אלא אפי' שם אלהים שהוא דינא קשיא הוא מתמתק בשם יהו"ה שהוא רחמים ולפי זה לא היתה השכינה מתרעמת עליו אלא משיבתו על דבריו שלא יחשוב מה שהיה חושב וגומר וזהו סברת ר' יצחק ואמנם רשב"י ע"ה חולק עליו ואמר כי נתרעמ' עליו מכח הקושיא שהקש' וגומר:
זהר ב, דף כב ע"ב וארא אל אברהם וגומר אמאי שני שמא הכא וגומר הכוונה בקצור כי שם אדני מורה על זווג בשם יהו"ה בסוד יאהדונה"י מה שאין כן בשם אל שדי ולהיות משה בעלה לזה לא נגלה אליו בשם שדי שאינו מורה על הזווג כי אם בשם יהו"ה המורה על הזווג כנזכר עכ"ל הרח"ו זלה"ה:
זהר ב, דף כב ע"ב וארא אל אברהם וגומר מאלין דלעילא. שנא' ג' שמות בפ' הא' שם אלהים וידבר אלהים הב' שם יהו"ה הג' אל שדי למה נקראת עתה אל שדי ולא נקראה בשם אלהים או שם אדני שהוא שם רביעי שנז' בפ' הקודמת.
זהר ב, דף כב ע"ב למלכא דהוה ליה ברתא ייחס המלכו' בשם בת כי הת"ת מדתו של משה לוקח בתו של מלך לאשה א"כ המלך עולה עד החכמה ומשם נמשכה התורה שהיא עצמה תורה שבכתב ת"ת תו' שבעל פה מ'. והנה שם שדי היינו ברתא דלא אתנסיבת ונקראת שדי שאמר לעולמו די שהוא לשון ספוק וזהו בחינת מדה זו לקיום העולם בלי תוספת דבר ע"י שום נברא שאפי' שבאו האבות לא יצאו מגבול בריאת העולם כלל והיינו והוה ליה רחימא כל א' מהאבות בזמנם כד בעי מלכא שום נבוא' או דבור לאבות משדר לברתיה היו מתנבאים ע"י מדה זו שם אל שדי והיה הדבור נמשך למלכות והמלכות לאבות וז"ש על ידא דברתא אספקלריא שאינה מאירה.
זהר ב, דף כב ע"ב אתא זמנא וגומר היינו שם אדני שהיא בת מלך הנלקחת לבעל סוד הייחוד והיינו ע"י משה כי אז לא תקרא בשם אל שדי אלא קרוספנא מטרוניתא הכל ענין א' גבורה שהיא גוברת על כל הקליפות ופורכת ושולטת דהיינו שם אדני אדון ורבן מנהגת העולם והיה הדבור מצד החכמה נמשכת ע"י הת"ת למרע"ה שהוא מרכבה אל הת"ת והי' מרע"ה מרכבה ואמצעי לבין בני אדם אל הבורא והיינו אנא מלילא לבעלך והוא ימא וגומר.
זהר ב, דף כב ע"ב עד דהיא שריאת למללא היילו פי' שם אלהי' שהיא שם המ' בהיות' כועסת שהרי מרע"ה הכעיס' בהיותו מדבר דברים אשר לא כן נמשך משך הדין אליה ושינה שמה מצד הגבורה והתחילה להמשיך הדין אל התחתונים וידבר אלהים וכדי שלא יתפשט הדין ויהיה איזו פרצה בעולם הקדים שם יהו"ה מלמעלה לתקן הדין ויאמר אליו וגומר. ואו' ולאו אנא מלכא היינו אני ה' כלו' נעלם שם הנסתר. עוד ידוקדק אני כלו' הריני מתגלה לך בהיותי נסתר והיינו ומלילנא עמך וגומר. ואמר יהיבנא כלו' דרך מתנה לא חסד שהקדמתני עד עתה וכלל הדברים תוכחת למרע"ה ואת כשרותא דמלילך מלילת וגומר כדפי':
זהר ב, דף כב ע"ב ר"י פתח וגומר דא ארעא קדישא וגומר ענין זה מדבר למעלה באצילות ולמטה בארץ התחתונה. לה' ת"ת הארץ דא ארעא מדת המלכות. קדישא בבחינת המתקדשת מכל טומאתה ונאחזת בחיילה הקדושים ההיכלות ואין לשרים חלק בה והיינו הייחוד עם הת"ת וז"ש דיש' והיא חלק יש' למט' שהם אחוזים בה בבחינת היותה נטהרת.
זהר ב, דף כב ע"ב דאיהי קיימא וגומר כי פי' ארץ מלשון רצון מתרצ' למעלה אל הייחוד ולכך ארץ סתם דא א"י אמנם אומרו ומלואה היינו סוד ההיכלות נכללות בה בסוד הייחוד והם מלואה שהיא מלאה שרשי הנפרדים התחתונים וע"י השרשים ההם הם נאחזים ונסככים בה וזולתה כמעט אין לה שפע מלמעלה והיינו אומרו דאיהי קיימא הרי היא מתוקנת ועומדת שאין אות ברית משפיע ברכה אלא בה דוקא ולכך היא קיימא לאשתקיא וגומר. ומפני שמיני השפע ב' הא' שפע החיות והקיום כגן שקיומו מהשקאתו וזהו לאשתקיא מיניה. הב' שפע מיותר בברכה וזהו ולאתברכא מיניה ר"ל משם ה' הנז' בלי אמצעי ואין שפע יוצא לשום נברא אלא באמצעותא ואח"כ מינה ממש מהארץ הקדושה הנז' אשתקיא כולא ולא אמר מתברכא להראות שאותו התוספת אינו נשפע לחיצונים או לשאר מדרגות אלא דוקא ישראל זוכים אליו. ואומרו עלמא כולא היינו שאר ארצות שהם לשרים החצונים ושאר הכחו' הנפרדים.
זהר ב, דף כב ע"ב תבל ויושבי בה דא שאר ארען ממש למטה שאר ארצו' ולמעלה השרים ומפני ריבוי מיניהם קראם תבל לשון ערבוביא והם נשפעים מהמלכות הנקראת צדק והיינו והוא הנסתר מלמעל' ישפוט וינהיג תבל שהם שאר ארצות שאר שרי' בצדק שהיא דין ולכך היא מקבלת שקט וברכה מצד הרחמים.
זהר ב, דף כב ע"ב שתאן מינה כדי צמאם כדי גמיעה כאשר ילוק הכלב במים. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף כב ע"ב והרא"ג ז"ל כ' הה"ד בראשית ברא אלהים הרי שבבריאה לא נזכר שם הוי' שהוא רחמים אלא שם אלהים שהוא דין.
זהר ב, דף כב ע"ב מ"ט בגין דיתנהגון וכו' הרי ג"כ דעל דינא קיימא.
זהר ב, דף כב ע"ב ת"ח וידבר אלהים כלומר בא וראה שכן העולם עומד על הדין שהרי מדת הדין היתה מתוחה נגד מרע"ה ודבר אתו משפט על שהקש' לדבר ואמר למה הרעות וז"ש גזירת דינא דקיימא עליה.
זהר ב, דף כב ע"ב חמי תוקפא וכו' נתן טעם למה (מקשה) [הקש') משה לדבר וכו' אלא משה ידע דדרגא אחרא עילאה זמין לי' דהיינו ת"ת.
זהר ב, דף כב ע"ב א"ר יצחק וכו' מהפך בזכותו של משה ופליג את"ק ואמר שלא הקש' לדבר לפי שהי' לו מזומן דרגא אחרא אלא כמאן דמליל לביתיה כדמפרש ואזיל.
זהר ב, דף כב ע"ב ה"ג וידבר אלהים גזרת דינא בג"כ וידבר ויאמר אליו אני ה' דרגא אחרא דרחמי. והענין שהמלכות שהיא גזרת דינא נתרעמה שאפי' שהוא כבעל הבית ומדבר אל ביתו בלא דחילו לא הי' לו לדבר קשות למלכות להיות הת"ת (וכלול) [כלול] במלכות ומתלבש בה לכבוד הת"ת וזהו וידבר אלהים דבר דברים קשים כי לכן כתיב ל' דיבור היא לשון קושי וז"ש בג"כ נקט בגזרת דינא לשון וידבר ואח"כ השלימה דברים ברכות ובנחת ולשון אמירה ויאמר אליו אני ה' בי כלול הוי"ה ובי מתלבש י"י תפארת וז"ש אני ה' דרגא אחרא דרחמי הכלול בי ומתלבש:
זהר ב, דף כב ע"ב והכא אתקשר וכו'. כלומר מכאן אתה למד ששתי מדות הללו אעפ"י שא' דין וא' רחמים כלא חד.
זהר ב, דף כב ע"ב הה"ד אני ה' כלומר השתא להאי פי' אתי שפיר מלת אליו אני ה' כי אלהי"ם שדברה קשות בדבור קשה חזר' ואמר' אני ה' אני בעצמי כלול ת"ת מצד התלבשותו בה כנז'.
זהר ב, דף כב ע"ב א"ר שמעון אי כתיב וידבר אלהי' אל משה אני ה' הוינא א"ה כלומר מאחר שכל כוונת המלכות היא להודיע שהת"ת מתלבש בה ודברה בקושי א"כ הל"ל וידבר אלהים בקושי והודיעו אני הוא ה' ולא הוה לי' למנקט מלת ויאמר שאינו צודק אחר שדברה קשות אלא לשתוק ממלת ויאמר ומדאמר ויאמר ודאי הפסיק הענין דמשמע דרגא בתר דרגא כלומר מדה זו דברה בדבור קשה ומדה אחרת אחריה אמרה באמירה וברכות אני ה' אלא לבר נש וכו': (ואבא) [וארא] וכו' אמאי שני שמא הכא וכו'. שהרי הזכיר למעלה שם אדנ"י ושם אלהי"ם ושם הוי"ה והכא למה שנה שהול"ל וארא וכו' באל אדנ"י או באל אלהי"ם או באל הוי"ה שיש ג"כ שם הוי"ה במלכות כנודע:
זהר ב, דף כב ע"ב כך וארא אל אברהם וגומר באל שד"י כד איהי בבית וגומר. תימא מאי מתרץ הלא נמי שם אדנ"י ושם אלהי"ם ג"כ הם במלכות והדרא קושיא לדוכתין דהי' יכול לומר וארא בא"ל אדנ"י וגומר. וי"ל שאע"ג שכל השמות הללו שייכים [במלכות] מ"מ אינם מורים בסוד ברתא עד דלא אתנסיבת כדמפרש ואזיל כי שם הוי"ה נקרא [כשאור] ת"ת מאיר בה כנז' בפ' ויקהל דף רט"ו וכן שם אדנ"י מורה שהוא שר ורבון כל עלמא ומלכא אפקיד בידהא כל גנזי מלכא וכן נמי שם אלהי' אתקריאת כשהיא בסוד הדין. א"נ כד אוזיפת אימא מנהא לברתא כדאי' בשיר השירים אמנם בשם א"ל שד"י איהי בחי' בת עד דלא אתנסיבת כדמפרש הכא:
זהר ב, דף כב ע"ב ר' יוסי פתח לדוד מזמור וכו' דא ארעא קדישא דישראל. היינו פי' לה' הארץ לה' ת"ת הארץ מלכות וזהו ארעא קדישא דישראל ארץ מההוא ישראל דלעילא:
זהר ב, דף כב ע"ב דאיהו קיימא לאתשקייא מיניה וכו'. השקאה היינו השקאתה לעולמות לצורך התחתונים דהיינו מזונות (ולאתבראה) [ולאתברכא] היינו לצורך עצמות' א"נ היינו הנשמות המתהוות יחודא דקב"ה ושכינתא: ה"ג ולבתר מינה. כי אחר שנתמלאו כל ערוגות מטעה ממנה (אשתקייא) [אתשקייא] עלמא כלא דהיינו עולמות התחתונים:
זהר ב, דף כב ע"ב תבל ויושבי בה דא שאר ארעאן וכו'. והיינו עשר ספירות דבריא' וי"ס דיציר' וי"ס דעשי'. הם לה' ת"ת הגם שהם שותים ממנה הת"ת הוא אדון על כלם:
זהר ב, דף כב ע"ב מנ"ל וכו'. פי' מנ"ל ששותים מהמלכות דכתיב והוא ישפוט תבל בצדק והוא ת"ת ישפוט תבל כל העולמות שתח' האצילות שהם מתובלים מכל ההנהגות ישפוט אותם ע"י מלכות הנק' צדק בבחי' הדין קשה שבה ולהיות שהעולם נברא בדין ג"כ העמדתו והנהגתו הוא בדין אמנם הוא בשיתוף המשפט ת"ת (וההוא) [וזהו] והוא ישפוט תבל בצדק צדק ומשפט וכו'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף כג ע"א אלין ד' עמודים דארעא סמיכא עלייהו וגומר. תבין ענין עמודים וענין ימים הם עמודים מצד הת"ת וא"ו על ראש העמוד והיינו ווי העמודים והיינו סוד העמודים אמנם מצד הבינה שהיא י"ם בתוכה הם נעשים ימים והם ז' ימים שהבינ' מכללם והיא ים כנרת מל' כנור שהיא מושכת בשירי' וזמירותיה השפע מלמעלה ואו' ושלטא עלייהו לא בערך שהיא תשלוט עליהם ממש אלא לגבי התחתונים היא שולטת שאין שום א' יכול לעלות לשאוב אלא ע"י:
זהר ב, דף כג ע"א א"ר יהודה וגומר כלו' סוף סוף לשון שלטת מורה שהיא מולכת עליהם לזה אמר לא תימא דשלטא עלייהו אלא אימא דאתמליא מנייהו דהיינו שהיא מתמלא' מהם להשקות התחתונים ואינ' שואבי' אלא ע"י כשהיא מלאה ומאן אינון נהרות וגומר הענין כי נהרות אלין דקאמר הם שש קצוות שהם נשאו נהרות קולם וגומר והם נקראים נהרות מצד החכמה והבינה דהיינו הבינה נהר יוצא מעדן וגו' בענין שהם ימים מצד הבינה בעצמה והם נהרות מצד החכמה עם הבינה ולז' מצד ימים יסדה לבד אמנם מצד נהרות יכוננה דהיינו רב שפע וברכה כונניות גדול:
זהר ב, דף כג ע"א ת"ח האי ארץ וגו' הענין היא נקראת ארץ יש' נראה שיש לה יחס גדול להיותה לשם יש' ויעקב נקרא יש' כי מצד שם יעקב הוא למטה אמנם מצד שם יש' הוא למעלה בת"ת בעל' דמטרוניתא א"כ אמאי לא שליט בסוד ההנהג' והמחז' כמש':
זהר ב, דף כג ע"א גליון נטל ביתא וגומר לא פי' מעשות וזה לפי שלא שמש אלא בז' נערותיו בפ' ויצא קנ"ב ב' ופ' ויחי קל"ו ב' עכ"ל:
זהר ב, דף כג ע"א נטל ביתא וגומר שהעמיד ע"י פריה ורביה י"ב שבטים שהם י"ב בקר לקיומא מרכבתה בתחתונים והיינו מדרגת יעקב שתקן בגשמי הרוחני אמנם משה ע"ה רוחני דבה וייחודו רוחני תדיר ושביק דלתתא הרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף כג ע"א וארא אל אברהם וגומר א"ר חייא תושבחן דאבהן וגומר ירצה משובח שבאבות ירצה שיש לו שבחי שבאבות הקודמים ושבח עצמו וכל מה שהוסיף בשבח שלהם אתה מוסיף בשבח שלו שהוא נין שלהם גם כי הוא מוסיף עליהם מצד עצמו שמטתו שלמ' והוא מרכב' אל קו האמצעי ולכך הוא שלימו דכלא בכולהו כתיב אל אברהם וגומר כלו' באו' אל אברהם מורה שהיה עליו גילוי שכינ' קשה שעדיין אין חזון נפרץ אלא בו התחיל וכן ביצחק מפני מניעת החצונים אל יצחק כאלו בו היה ג"כ התחיל אמנם יעקב היה הגילוי שכינה אליו בלי טורח כאלו כבר חזון נפרץ זמן רב ואל יעקב מוסיף על פתיחת השער יותר. ואמר יתיר מכולהו שהוא שקול כשניהם יותר דהיינו מכולהו משניהם יחד
זהר ב, דף כג ע"א ועכ"ד לא זכה וגומר היינו פי' הכתוב וארא אל אברהם וגומר ואל יעקב שהוא עיקר ושלמות ועכ"ז ושמי ה' מור' תוכח' יותר למשה על שהקש' לדבר למה הרעות שאם לא כן מה ענין שבח האבות ויעקב יותר הנה:
זהר ב, דף כג ע"א וגם הקימותי היינו טעם הכתוב וגם נאחזו במדה עליונה ביסוד מפני שנימולו עם היות נבואתם באל שדי נאחזים היו ביסוד שהקמותי את בריתי אתם לתת להם וגומר דכל מאן דאתגזר ומעביר הערלה ירת ארעא מלכות והנה הבחינות הם רבות הא' הוא כללות האומה בקיום המצוה זוכים ליותם צדיקים דרך כלל במצוה והוא או' כל מאן דאתגזר איקרי צדיק שנא' ועמך כולם צדיקים שהם מחזיקים באות ברית ולכך לעולם יירשו ארץ תהיה שכינה דבקה עמהם. אמנם אל היחידים לא נאמר פלוני צדיק זולתי אם נזהר שלא יחטא בה מה שאין כן ברבים שכללם יקראו צדיקים מפני שלא יפגום חטא הא' אל הרבים אבל היחיד צריך שמירה וז"ש כל מאן דאתגזר ונטיר האי את קיימא איקרי צדיק אמנם לא שיקרא פלוני הצדיק אלא נאמר פלוני מהו צדיק הוא שמעולם לא חטא באות ברית אמנם המוסיף שהוא בא מעשה לידו ושמר שלא חטא זהו ענין לעצמו וז"ש ת"ח מן יוסף דכל יומוי עם היות שנמול ולא חטא מפני שהוא יחיד לא אקרי צדיק עד דנטיר במעשה אשת אדוניו ולא חטא ואז זכה כיון דנטיר לה איקרי צדיק ר"ל יוסף הצדיק מכאן נקיש אם יוסף לזכות לשם הצדיק צריך מעשה:
זהר ב, דף כג ע"א ר' שמעון וגומר ואדבר מבעי ליה ירצה כי העיקר הוא הדבור כי כמה פעמים נאמר לישראל וכבוד ה' נראה בענן א"כ למה נאמר וארא דמשמע שלא היה להם אלא גילוי שכינה לבד. ור"ש פי' הפך ממש ואמר כי הנבואה שהוא בדבור בלא גילוי אינה במעלה כ"כ וזוהי מעלת אדם וקין ונח וכיוצא שלא היה להם גילוי אלא דבור לבד. אמנם נבואת הנביאים הכשרים הוא בהשיגם בכבוד העליון בהדבקם שם ומסתכלים שם מה שאין עין השכל יכול להשיג. והנה יש למעלה ב' מדות הא' שם ה' והב' שם אדני והם הם הגוונים ירצה כחות עליונים ופעולות פועלים פעולת ההנהגה. שם אדני הוא כח אלהי פועל בתחתונים כל מציאות הנבראים וחיות' ושפעם והיינו מה שהיו משיגים הנביאי' אפילו לא יתנבאו נבוא' לדור אלא הם מעצמ' מתנבאי' ומתבודדי' ויודעים קשר העולמות וכח שם אדני המתפשט בהם והיינו גוונין דמתחזיין וזוהי עיקר הנבואה שהוא סוד השגת האלהות בדרכי פעולותיו ורוחניות המתלבשות בפעילות ואין השגה באל ית' יותר מזה כי המשיג והמתדבק הוא דבקותו באלוה ובני נשא לא ידעין שמעלין בדעתם שסוד הנבואה הוא הגדת העתידות ולא ידעו ולא יבינו כי הגדת העתידות הוא פרי הנבואה לא עיק' הנבוא' ולז' אם ידבר האדם הנבואה ולא יתדבק בגוונים לא השיג כלל ואם ישיג אף אם לא ידבר אליו דבור הוא דבק באלוה ולזה כל הדורות הקודמין לאבות שנא' בהם דבור לא השיגו הגווני' דאתחזיין והראיה הנחש שנא' בו דבור בלי השגה ולא זכה בהו בר נש עד דאתו אבהן וקיימו עלייהו והשיגו סדר מדרגות בריאת עולם מנקודה אחרונה עד מדת המ' והיינו גוונין דאתגליין והיינו וארא מעל' נוספת על הדבור כדפי' וזה אמר ומאן אינון גוונין דאתגליין אל שדי והיינו המ' שאמר לעולמו די המספיקו כדי צורכו דהיינו כל צורכי הנהגת עול' התחתון אמנם יש דרך נסתר ונשגב מזה והוא שם יהו"ה המתלבש בשם אדני שדרך אורו וכחו המתפשט בפעולות נפלא ונעלם מהשגת הנביאים כלם ולא הושג זולתי למרע"ה והם גוונין דלא אתחזיין ועוד יש כח מתלבש בשתיהם כי כמה פנים לפנים הנוראים ועליו שאל משה הודיעני נא את דרכיך והנה אלין גוונין דלא אתחזיין הנז' לא קאים עלייהו אינש בר ממשה שמדרג' נבואתו להשיג אורות יהו"ה בתוך הפעולות שהם בשם אדני והיינו ושמי ה' דהיינו מעלה זו לא נודעתי ואו' לא אתגלתי לון וגומר לרמוז כי הם היו יודעים סוד הייחוד ואור הנסתר המתעלם כי שם יהו"ה שבתוך אל שדי מדבר עמהם והדבור היה יוצא מפנימה אמנם לא היו מסתכלים בו והיינו אומרו לא אתגליתי לו בגוונין עילאין ולזה לא אמר לא דברתי עמהם אלא לא נודעתי דהיינו שלא הכירו בו כמו שהכירו באל שדי כנזכר:
זהר ב, דף כג ע"א ואי תימא וגומר ירצה למה לנו לפרש לא נודעתי ר"ל לא נראתי יהיה משמעו לא הוו ידעי בו מציאות כלל אלא בשם אל שדי לז"א אלא הוו וגומר כלו' כי ענין זה תימה כי כמה פעמים היו האבות מזכירים שם יהו"ה ובלי ספק הוו ידעי מגו אלין דאתגליין והענין שהיו משיגים שיש אור גבוה פועל ומאיר בתוך שם אדני או שם אל שדי דכלא חד וא"א לייחס לאבות ענין זה וכדמסיק:
זהר ב, דף כג ע"א והמשכילים וגומר מלת משכילים הוא נפלא ונשגב יותר מחכם ונבון שהחכם הוא היודע בחכמה שלמד מרבו ונבון הוא המבין דבר מתוך דבר החכמה שלמד. אמנם משכיל הוא לשון שכל אינו מוציא דבר מתוך דבר אלא משכיל על דבר והוא למעל' דבריו מסורים אל השכל ואחר שישכיל המשכיל אינו מדבר אלא משכיל ומצייר הדבר בשכלו ואי אפשר להודע מציאותה ומתיקות הדבקות והנועם ההוא המושג ולא ידעו אלא בעל המדה בעצמ' וז"ש ההוא חכם דיסת ל מגרמי' שא"א לעוררו מפני שהענין הוא בשכל ולא בדבור אלא ההוא חכם יסתכל מגרמיה מילין דלא יכילו בני נשא למללא בפומא אלא הדבר סתום בשכלו ומתענג בהשכל' ההיא הוא לבדו ואלין איקרון משכילים.
זהר ב, דף כג ע"א דא הוא רקיע וגומר הענין כי מדת משה הוא בסוד הדעת נשמת הת"ת וזהו זוהר הרקיע ר"ל נשמת הת"ת והיינו רקיעא דמשה כמו שיפלא ויתעלם שם יהו"ה על שם אדני כי זוהר זה סוד הדעת יפלא ויעלם על שם יהו"ה בענין שהם ג' מדרגות הא' התחתונה היא מ' בה מאירים שש קצוות ההנהג' בתחתונים במעשה בראשית וקיומם. ותוך זאת היא הב' והוא סוד הת"ת יהוה שש קצוות מאירים אור הנהגת' במלכות והם הנשמה לכל הפעולות שהמלכות פועלת. ובתוך זאת היא הג' שהוא סוד הדעת והו' אור דק כשש קצוות שבת"ת והיינו רקיעא דמשה ר"ל שמשה מרכבה אליו והוא סתים ולא אתגליא לאבות מה שאין כן בת"ת שם יהוה שהוא סתים אמנם מתגלה.
זהר ב, דף כג ע"א וקיימא על ההוא רקיעא היינו הת"ת שעליו אמר הכ' הרקיע ועל סוד הדעת זוהר הרקיע כדפי'. והקש' א"כ איך יאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע כיון שבזוהר הרקיע אין פעולה נגלית הל"ל כרקיע עצמו שבו הם הפעולות בגילוי לזה אמר ואינון גוונין אע"ג דאתחזיין ביה לא זהרי כזהרא דאינון גוונין סתימין ואפי' שהם סתומים הם מאירים ומזהירים וכחם משובח מאור הרגלים שבת"ת עם היותם בלתי מושג כמו שהמשכילי' באור בלתי מושג בדבור כנז' ג"כ ראוי שיזהירו בזוהר נפלא בלתי מושג מדה כנגד מדה:
זהר ב, דף כג ע"א ת"ח ארבע נהורין וגומר הם סוד ד' אותיות יהו"ה שבת"ת שהם ד' נהורין המאירים מיני ההנהג' אל התחתונים שהם גוונים שבשם אדני כנזכר ולזה אמר תלת סתימין דהיינו אות יה"ו וחד דאתגלייא היינו אות ה' ופירש פעולת ג' מאורות אלו וא' כי הא' הוא אור י' דהיינו אור החכמה וחסד המתפשט והוא מנהיג העולם להשפיע בו תמיד בלי לנטות כלל מפני חסדיו והיינו נהורא דנהיר סתם שולח אורו ומאירו ואין תנאים כלל: הב' הוא אור ה' ראשונה והיא אור הבינ' והגבור' המתפשטים למטה ואינו כמו אור י' שאין בו ענפים אלא נהורא כזהרא שאינו נהורא דנהיר כעין שורש הפעול' אלא משתנ' נהורא דזהרא והיינו מפני ריבוי הבחי' הוא מזהיר וז"ש ואינון נהורי דהיינו ריבוי אורות כדפי' אל תחשוב שמפני שהם בסוד דין ושמאל יהיה בהם איזה תערובות חיצוני ח"ו אלא בזהירו דשמיא בדכיו דהיינו טהרת החצונים אלא שאורות אלו שבו הם חסד דין ורחמים וז"ש דשמיא דהיינו אש ומים בדכיו שעשו שלום ביניהם האש ומים: הג' הוא אור ו' דהיינו אור הת"ת בעל ו' קצוות והיינו סוד ארגמ"ן כי בו אור החסד מצד מיכאל ובו אור הגבור' דהיינו למט' גבריאל וכן רפאל מצד המ' וכמוהו באצילות וכן אוריאל נוראל מימין ומשמאל בת"ת ולזה כללות ו' קצוות בת"ת יתייחס בשם ארגמ"ן והיינו אור דארגוונא דנטיל כל נהורין: הד' היא אור האחרונ' שבמלכות והיינו נהורא דלא נהיר אמנם בחינתה מתייחדת המ' עם הת"ת מאירה אור העליונות וז"ש דמסתכל לגבי אלין דהיינו ה' מאירה מאותיות יה"ו והיינו ונטיל לון שיש בה בחינ' לשלשתם ואתחזיין אינון נהורין ביה כעשישתא מ' לקבל שמשא ת"ת ואם תשים מראה אל השמש יראה ממש במראה עצם השמש ואינו השמש בעצמו כן שיתראו ג' אותיות השם כולם בה ויתלבשו והיינו הראותם בה ואינם הם עצמם ועת' לפי זה הם ד' נהורין שאם לא כן לא יהיו אלא ג' כדפי': ואלין תלת דקאמר היינו אותיות יה"ו סתימין שאינם מתגלים בהנהגתם אלא ע"י התפשטם ומצטרף מהם ברביעי והיינו אומ' וקיימין על האי דאתגליא ורצו בזה כי לא יסתלקו אלא מהרביעי לעולם שאם יסתלקו נמצא שלא יצטיירו בו כמו המראה שאם יתעלם השמש ממנה לא יצטייר מציאותו במראה כן ממש ענין המ' אם אותיות יה"ו יסתלקו ממנה ויתעלמו לא תאיר במציאות' שבה שכבר נמחק ונסתלק אלא צריך שתמיד יהיו נגדיים לה וזה שאמר סתימין ולא שיסתמו ויתעלמו אלא וקיימין על האי באתגליא וסתימתם מרוב דקותם וגובה אורם אין מי שישיגם והרוצה לראותם יסתכל במרא' וישיגם ע"י האמצעי הזה. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף כג ע"א והרח"ו זלה"ה פי' ג' סתימין הם האבות וחד דאתגליא מ'. ואפש' כי זה יובן מריש סדרא דמדרש שיר השירים בסוד ד' שמות אדנ"י צבאו"ת יהו"ה אהי"ה. עכ"ל:
זהר ב, דף כג ע"א והרא"ג ז"ל כ' שבעה עמודים. הם ו"ק והמלכות הדבוק' בר"ת:
זהר ב, דף כג ע"א דארעא סמיכא עלייהו. מלת על קא דייק שאין הכוונ' על ממש שאדרב' הם עלי' לזה פי' (דמלת על סמך) [נ"ל דכצ"ל במלת על שהוא לשון סמך דעל סמך] ההשפע' היורדת מהם היא מיוסדת:
זהר ב, דף כג ע"א וים כנרת. היא המלכות כנור של דוד:
זהר ב, דף כג ע"א שלטא עלייהו. דייקא הכי מדאפקי' קרא ענין סמיכת עליהם מלשון על נשמע מינה תרתי והענין שאע"פ שההשפעות העולמות והז' ימים העליונים באים אליה והיא סמיכא עלייהו כשבאים אליה לצורך התחתונים היא עוצרת אותם ואינה משפעת אותם רק כפי מעשה התחתונים ואם היות שהם משפיעים בשופע היא שולטת עליהם ואינה משפעת רק כפי ראות עיניה:
זהר ב, דף כג ע"א א"ר יהודה לא תימא דשלטא עלייהו. כלו' אע"ג שדבריך אמת מ"מ לא תימא דשלטא עלייהו דלאו כולי עלמא רזא דא גמירי:
זהר ב, דף כג ע"א אלא דאתמלייא מינייהו. כי היכי דלא ליטעו עלמא ויאמרו דשלטא ממש ומלת דאתמלייא משמע נמי שהיא כבריכה שמתמלאת מן הנהרות ואינה משפעת רק דרך הצינור הקטן:
זהר ב, דף כג ע"א מאן אינון נהרות. כלו' אין לומר שהימים והנהרות הכל א' רמז בז' מדות וכפל ענין במלות שונות אלא מאן אינון נהרות:
זהר ב, דף כג ע"א אלא כמד"א נשאו נהרות קולם וגומר. שהם נהרי הבינ' הנושאי' קולם ת"ת כנז' בתיקונים דף נ"ד והכריח מנהר יוצא מעדן דהיינו הבינה נקרא נהר שיוצא מעדן חכמה להשקות את הגן מלכות ועל סמך אותם הנהרות היוצאות מהבינה יכוננה לארץ הנזכר בפסוק שהוא מלכות כנזכר. וקרא השפעת ז' מדות ימים שאינם מים נובעים אלא מקובצים בים ויש מהם מיין מלוחין ומים מתוקין רמז להנהגת ז' המדות שבא מעט מעט כבור הזה שמימיו מכונסים ומוציאים מעט מעט ע"י דלי וג"כ רמז על שינוי ההנהגות דז' מדות מהם דין ומהם רחמים וכו' אמנם הנהגת הבינה קראה נהרות לרמוז על הנהגת הרחמים כמו מימי הנהרות כלם מתוקים וצלולים גם מורה על ריבוי (שאיבתם) [אולי צ"ל השפעתם] בלתי כלי אלא מעצמם נגררים ורצים שלכך נקראו נהרות מלשון ונהרו אליו כל הגוים: וז"ש כד"א ונהר יוצא מעדן. רמז באומרו נהר מתוק ולא ים מר יוצא מאליו מעדן מקו' העידון והמיתוק כל זה להשקות את הגן והנה בהנהגת הנהרות נקט יכוננה ובהנהגת ז' מדות נקט יסדה יען שהמדה הזאת היא מדת הדין ויסוד' מצד הגבור' ומ"מ ועל נהרות יכוננה שאין לה התכוננות ונחת רוח רק מהשפעת נהרות הבינה הממתקים דיני': ה"ג ת"ח האי [ארץ] ארץ ישראל איקרי. פי' המדה הזאת נקרא א"י ארץ דההוא ישראל דלעילא כלומר שעושה רצון ישראל א"כ יעקב שנשלם ועלה בשם ישראל:
זהר ב, דף כג ע"א אמאי לא שליט על דא כמש' וכו':
זהר ב, דף כג ע"א נטל ביתא דלתתא. דהיינו שנשא ד' נשים:
זהר ב, דף כג ע"א אתקין ביתא דלעילא. מלכות:
זהר ב, דף כג ע"א בתריסר שבטין. לקבל י"ב בקר אשר תחת הים:
זהר ב, דף כג ע"א בשבעין (אנפין) [ענפין]. הם ע' שרים כדאיתא בפ' בשלח דף נ"ח:
זהר ב, דף כג ע"א למללא עמהון בדרגא דא כלומר הגם שהי' מתגלה עליו שם הוי"ה כאומרו וירא ה' אל אברהם וכיוצא מ"מ לא הי' הוא מתגלה עליהם בנבואה ולא היה הוא המדבר כ"א המלכות הנקרא א"ל שד"י: וז"ש באל שד"י מליל עמיה קב"ה ולא יתיר. ושמי ה' לא נודעתי כלומר ג"כ הם לא היו יודעים ששם הוי"ה הי' נסתר בתוכו ומדבר עמו אפי' בהתלבשות א"ל שד"י אלא באל שד"י לבדו והם לא היו מרגישים בהתלבשות הוי"ה בתוכו: א"נ באל שד"י מליל עמיה קב"ה ולא יתיר. כלומר הגם שמדות העליונות היו מתגלים באל שדי עכ"ז הדיבור לא הי' רק באל שדי לבדו: ושמי ה' לא נודעתי להם למללא עמהון בדרגא דא דאיהו עילאה. כלומר ושמי ה' לא נודעתי ולא הכרתי עצמי ממש אליהם לדבר עמהם בהדיא זולתי שהי' ה' מתלבש ומתעלם באל שדי והדבור לא הי' אלא ע"י אל שדי לא ע"י ממש:
זהר ב, דף כג ע"א וארא אל אברהם וכו' א"ר חייא וכו' דהיא שלימו דכלא ע"ש שמשלים ומכריע בין הקצוות כדמפרש לקמן:
זהר ב, דף כג ע"א אתוסף ביה ו' לאחזאה דאיהו שלימא יתיר מכולהו. פי' שסוד הו' הוא מכריע בין כל הקצוות ואומר יתיר מכלהו הענין שהעיקר השלימו' הוא להשלים שלום בעולם והיינו הנהגת הרחמים הממוזגים שאז שלום בעולם ויסורים ממוזגים ממרקים גם לא יעשה כלה בעולם משא"כ בהנהגת החסד שיוסיפו לחטא יען שאין הרצועה תלוי' ולא הנהגת הגבורה דלא שבק כלום ומדקדק כחוט השערה. וזהו דאיהי שלימא יתיר מכולהו כי המכריע ישלים יותר מן הקצוות כנז':
זהר ב, דף כג ע"א ועכ"ז לא זכה וכו'. כדיהיב טעמא לעיל יעקב נטיל ביתא דלתתא וכו':
זהר ב, דף כג ע"א כדכתיב ועמך כלם צדיקים. על שמלין עצמן איקרון כלם צדיקים דאל"כ הרי כמה רשיעי אית בעלמא:
זהר ב, דף כג ע"א דאתגזר ונטיר. תרווייהו צריכי דאי אתגזר וטמא אות ברית קודש חוזר ונעשה ערל כדפרשו רז"ל:
זהר ב, דף כג ע"א ת"ח מיוסף. פי' דמקרא דועמך כולם צדיקי' לא משמע דאתגזרו ונטיר ברית דלאו כל ישראל נטרי ברית ואע"ג דאיכא בינייהו דלא נטרי ברית כלם צדיקים איקרון בדרך הכלל ע"ד הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל לזה הכריח מיוסף דלא איקרי צדיק אלא עד שבא לידו אותו מעשה ונטר ברית:
זהר ב, דף כג ע"א איקרי צדיק יוסף הצדיק. כלומר הגם שלא נק' בתורה זולתי על מכרם בכסף צדיק וג"כ שם אינו מוכרח שיהי' על יוסף הצדיק מ"מ בפי כל העולם נק' יוסף הצדיק:
זהר ב, דף כג ע"א ת"ח אית גוונין דמתחזיין. פי' גוונין הם ההנהגות הנהגת החסד תקרא גוון חיוור והנהגת הגבורה גוון סומק וכו' והנה ההנהגות הם ב' בחי' או בחי' חג"ת במקומם ממש הם לא אתגליין ולא אתחזיין או בחי' המתגלית במלכות. וז"ש אית גוונין דאתחזיין ואית גוונין דלא אתחזיין:
זהר ב, דף כג ע"א רזא עילאה דמהימנותא. כי חג"ת הם עיקר האצי' בענין ההנהג' כי אין הנהגת ג' ראשונות נפעלת ומתגלה אלא על ידם גם הנהגת נה"י אינה הנהגה מיוחד להם לבדם וז"ש רזא עילא' דמהימנותא פי' סוד ועקר האצי' בהנהגות היא האמונה התקוע' בלב משכילי בני ישראל אשר אור הקבל' נגה עליהם. אמנם שאר בני נשא:
זהר ב, דף כג ע"א דלא ידעין ליה ולא מסתכלין ביה. פי' אפי' כשמתנהג העולם בהנהגה א' כמו שנה גשומה טלולה וכו' אינן מסתכלין מאין נמשכת הנהג' זו או מי גובר בהנהג':
זהר ב, דף כג ע"א דמתחזיין. פי' אותם גוונין דמתחזיין שהם חג"ת מתגלים במלכות:
זהר ב, דף כג ע"א לא זכה וכו' אינון דאל שד"י. פי' אותם הגוונים שמתגלים באל שד"י מלכות:
זהר ב, דף כג ע"א דאינון גוונין בחיזו עילאה. פי' אותם הגוונים חג"ת מראים במלכות הנקרא מראה שבו מתראים ומתגלים המדות והי' נק' אל שד"י:
זהר ב, דף כג ע"א וגוונין דלעילא. פי' ג' אבות במקומם ממש הם סתימין דלא אתחזיין: וע"ד כתיב ושמי ה'. שהוא הוי"ה חג"ת:
זהר ב, דף כג ע"א לא אתגליתי לון. פי' גילוים בעצמם ממש אלא מתלבשים במלכו':
זהר ב, דף כג ע"א רקיע דמשה. פי' ת"ת שנקשר בו משה:
זהר ב, דף כג ע"א על ההוא רקיע דאתחזיין וכו'. פי' המלכות שהיא מראה שמתראים בה המדות העליונות כדפי':
זהר ב, דף כג ע"א ת"ח ארבע נהורין. פי' ד' ספירות המאירות ומנהיגות העולם:
זהר ב, דף כג ע"א תלת מינייהו סתימין. פי' סתומים מעין כל נביא שאין מי שישיג בהם והם חג"ת כנזכר:
זהר ב, דף כג ע"א וחד דאתגלייא. מלכות שבה מתגלים הנהגות עליונות ובה משיגים הנביאי' הג' הנהגות:
זהר ב, דף כג ע"א נהורא דנהיר. היינו חסד דנהיר לאחרים (שהם) [שהוא] מתפשט וזן לרעים ולטובים:
זהר ב, דף כג ע"א נהורא דזהרא. ולא אמר דזהיר היינו הגבור' שהוא מאיר בעצמו ולא לאחרים שבשע' שהוא מתפשט אינו מאיר אלא מחשיך שמתחזקים החיצונים בההוא חשך ועושים קץ כל בשר לכן כשהוא מאיר מעצמו אל עצמו נקרא נהורא לא כשהוא מתפשט שאז נקרא חשך כנזכר וזהו דמפרש ואזיל:
זהר ב, דף כג ע"א ואיהו נהיר כזהירו דשמיא בדכיו. ה"ג בס"י פי' שהשמים מאירי' מעצמם אל עצמם לא לאחרים כשמש וכירח:
זהר ב, דף כג ע"א נהורא דארגוונא היינו הת"ת הכולל הגוונין.
זהר ב, דף כג ע"א נהורא דלא נהיר. היינו מלכות והגם שמעצמו אינו מאיר נקרא נהורא ע"ש שמאיר מצד מה שהוא נוטל מהספירות העליונות: וז"ש ואסתכל לגבי אלין. היינו התקשטה במעשיה התחתונים כדי להסתכל לגבי נהורין עילאין כדי שיתמשכו אליה: וז"ש ונטיל לון. כלומר במה שמסתכלה בהם נטיל לון ע"י שממשיך להם (חוטי) [חיי] כנז' בזהר פ' קדושים. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף כג ע"ב ורזא דא עינא ירצה נתוח העין של אדם יורה סוד זה והיינו שיש בו לובן שבעין שהוא פשוט כנגד י' (גי' עיין ויחי רכ"ו) ואח"כ גוון אדום או ירוק או שחור שישתנה זה הגוון בסוד הפרצוף והוא כנגד ה' ואח"כ יש גוון ארגמן והיינו ו' ופנימה לג' גוונים אלו היא בת עין שהיא ה' מלכו' בת עין. וגוונים אלו אין ראות בשום גוון מהשלשה אלו שאין אדם רואה אלא בבת עין וז"א וכולהו לא מזדהרי כשהאדם מביט בהם אינם זכים אלא עכורים הם בעצמם ואין אדם רואה בהם אמנם לא נצטיירו שם על חנם כי הם לצורך האור המאיר בתוך העין וז"ש בגין דקיימי בנהור' דלא נהיר דהיינו מצד מציאותם למטה במלכות דהיינו משל אל המדות כדפי':
זהר ב, דף כג ע"ב ואלין אינון דאתחזיין לא בהן היינו ג' גווני העין שאין הראות בהם שהם ג' גווני פעילות שהם במ' שם אל שדי שאין הפעולה בהם אלא העליונים פועלים מתלבשים בהם כדפי' שאין הגוף פועל אלא מכח הנשמה א"כ בהיות האבות מסתכלים בשם אל שדי העיקר היה שישיגו הראות אל העין דהיינו ע"י הראות הפנימיות וז"ש ואלין אינון דאתחזיין לאבהן למנדע אינון סתימין דמזדהרי מגו אלין דלא מזדהרי כדפי' והיינו ושמי ה' למעלה לא נודעתי לא אתגלתי אמנם למטה השיגום שאין פעולה בגוונין אלו התחתונים אלא ע"י העליונים והיינו בראות העין שאין ראות בגוונין אלא באורות הפנימים כדפי'. ומרע"ה נתעלה נבואתו על נבואת האבו' שהשיג האורות העליונים דהיינו שם יהו"ה מצד עצם השם לא מצד התלבש בשם אל שדי וז"ש ואינון דמזדהרי ואינון סתימין לאבות שלא השיגום מצד עצמם אתגליין למשה בההוא רקיעא דיליה דהיינו שהיה סוד הדעת נעלם והוא אור אל הגווני' הפנימיים אותיות יה"ו כדפי' ובהם היה השגת מרע"ה ורזא דא סתים עינך וגומר הכוונה לתרץ לשון לא נודעתי ולא אמר לא נראתי לא נגלתי ואמר כי סוד ענין זה יתבאר ממשל ודמיון עיני בשר שדימה למעלה ואמר כשהאדם סוגר עיניו וידחוק בידו או באצבעו בגלגל עינו עד שיצדדהו לצד א' יראה אל הצד שכנגדו ממש ג' גוונים אלו מתעגלים בעין עין הבשר מאור מזהיר וכשירצ' להסתכל בזה בראיה לא יושג וכשירצ' לסתום עיניו שאז רואה בשכלו ובאור הראות המסתתר ישיג ג' אורות אלו והוא ממש משל אל ג' אורות יה"ו הנז' שהם מתלבשים בג' אורות נגלים אל שדי כנז' והנה אם הוא נביא שהוא בלתי מזדכך הרבה והוא דבק אל ענייני העולם וירצה להשיג השגת הנבואה קרובה אל ענייני הגוף בלתי מתפשט מחומרו אז לא ישיג אלא גווני אל שדי שהם הפעולות הקרובות אל הגשמות ואינם מאירות והוא ממש המסתכל בעינו פתוחה שלא ישיג בעין בשר אלא גוונים אלו הנראים החשוכי' כנז' אמנם אם הנביא יזכך עצמו מחומרו בזיכוך שזכך עצמו משה רע"ה השיג בזה שכמעט לא היה מסתכל בחזחזית אל שדי כמו שבסתימת העין מסתלקים ג' גווני החשוכי' כן לגבי משה נסתלק מראה אל שדי והשיג בעיני השכל. הדרך הרוחני סוד מראה יהו"ה דהיינו האור המאיר כמו האדם בהסתלק עיני בשר וסותם עיניו רואה בשכלו ומשיג ג' כחות אלו האורות המאירים בגוונים וז"ש ולא אתייהיב רשו למחמי אותם האורות המזהירות בתוך עין בשר אלא בעיינין סתימין וכך הוא ממש במאורות הדקים העליונים יה"ו בגין דאינון סתימין עילאין ומתוך סילוקם וסתימתם צריך שיתעלה האדם מן החומר ויתפשט ממנו ומיד ישיגם כמו שמשיגים בסתימו דעיינין בגוונין בגין דאינון סתימין עילאין דקיימין והם מזומנים שם להשיגם המתפשט כמרע"ה או הסותם עינו במשל ומסתכל בשכלו:
זהר ב, דף כג ע"ב אספקלריא דנהרא היינו סוד מראית יה"ו כדפי' ומשה מצד זכוך חומרו זכה לזה לא על העליונה דהיינו זוהר הרקיע שהרי הושב לא יראני וגו' אלא דקיימא על ההוא דלא נהרא דהיינו סוד אותיות יה"ו המאירות באות ה' על שם אל שדי כדפי'.
זהר ב, דף כג ע"ב שאר בני עלמא דהיינו שאר נביאים לא הגיעו למדרגת האבות אלא השיגו שם אל שדי לבד ולא השיגו סוד אור המתלבש בהם בגוונין התחתונים והיינו או' אספקל' דלא נהרא דוקא. אמנם האבות זככו חומרם משאר נביאים לא הגיעו למדרגת מרע"ה לזה היו בינוניים והיינו שאמר ואבהן הוו חמאן גו אלין דאתגליין דהיינו שם אל שדי אינון סתימין דקיימי עלייהו דהיינו אורות יה"ו המתלבשים בתוך אורות אל שדי וז"ש עלייהו דלא נהרין פי' על אותם שאינם מאירים והיינו מדה אמצעית בין מרע"ה לשאר נביאי עולם וז"א ושמי ה' לא נודעתי ר"ל שלא תחשוב באומרו באל שדי שהיא מדרגת שאר נביאים אלא ושמי ה' לא נודעתי להם אלין גוונין עילאין סתימין דזכה בהו משה ואותם לא השיגו אמנם למטה באל שדי השיגום מה שלא השיגו שאר נביאים. אמנם או' לא נודעתי ולא אמר לא נגלתי כי הכוונה אל מראה גווני יה"ו שהם שכליות בהתפשט הנביא מהחומר בסתימו דעינא יתייחס בשם ידיעת השכל לא מראה מושג בראיה ודבקות החומר וזה פי' דבריו באומרו סתים חמי וגומר וע"ד וארא באספקלריא דלא נהרא כדפי'. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף כג ע"ב פתח ר' אבא וגו' דאיהו אמר בגיניה וגומר כי החי יקרא צדיק שהחיים האמתיים בחלקו אבל שאר בני אדם אינם נקראים סתם חיים א"כ הוא חנופא שיאמר דוד לנבל שהוא רשע כמו שהוא מוכח מהענין ומהכתובים א"כ למה אמר כה לחי.
זהר ב, דף כג ע"ב יומא טבא דר"ה הוה כאומרו כי על יום טוב באנו ועוד באומרו ויהי כעשרת הימי' ופי' רז"ל דהיינו עשר' ימים שבין ר"ה ליו' הכפורי'.
זהר ב, דף כג ע"ב וקב"ה יתיב היינו סוד המ' הנקשרת בסוד הדין ומתוק הדין ותיקונו תלוי בהיות מדה זו שהיא ב"ד תחתון על העולם נקשרת במקור כל הברכות דהיינו היסוד והנה דוד צוה ואמר ואמרתם מה שתקדימו שלום לאיש רע מעללים כזה כדי שלא יהי' נחשב לנו לעון ואמרתם כ"ה לח"י פי' תעלו ותקשרו כה שהיא מדת מלכות שיש בה שתי פנים כ"ה לימין ה"ך לשמאל כאו' מכה רבה א"כ צרי' לתקנ' ואמרתם כ"ה תקשר לחי שהוא היסוד מפני שאינה מקבלת משום מדה אלא ע"י היסוד הנקרא ח"י והיינו כ"ה לח"י דכל חיים בין חיים מצד שמאל בין חיים מצד ימין תליין ביה:
זהר ב, דף כג ע"ב אתה מבעי ליה בשלמא אם כה לחי הם דברי דוד לנבל יצדק ואתה בוא"ו מוסיף על ענין ראשון אלא השתא דאמרת כה לחי לקב"ה ואתה שלום בוא"ו לא יצדק אלא אתה שלום שהוא תחלת דבר לזה אמר כי הוא מוסיף על ענין ראשון דהיינו אל הת"ת ו' עם המלכות אתה לקשרה גם במה שלמעלה מהכל והנ' שלום הוא היסוד ואמר ואתה דהיינו מ' נקשרת למעלה בת"ת ע"י מדת השלום יסוד עצמו בחיים העליונים כדפי'. נקרא חי וכאשר הוא מייחד שתי מדות נקרא שלום ודאי ואתה דהיינו מלכות נקשרת למעלה בת"ת יהיה יחודו בשלום וביתך דהיינו ת"ת למטה שלום יהיה ג"כ מיוחד ביסוד וג"כ יחודם באמצע שירד הת"ת ליסוד ויעלה המלכות אליה וכל אשר לך ג"כ יהיה מיוחד ביחוד השלום והיינו לקשרא קשרא דמהימנותא כדקא יאות בכל בחינותיו וצדדיו מפני היות יום הדין להפך לרחמים כל בחינות הדין.
זהר ב, דף כג ע"ב מכאן אוליפנא ממה שהוא מוכרח שלא היה ראוי שיקרא אותו חי אוליפנא דלקב"ה קאמר וקשה יאמר לנבל ולא יאמר חי ודאי למדנו שהוכרח דוד לזה מפני שאסור להקדים כל איזה צד שלום והוא היה מוכרח להקדים מפני צורך פרנסת אנשיו לזה עשה בחכ ' א"כ מכאן אוליפנא שני עניינים הא' האיסור בעצמו והב' התיקון.
זהר ב, דף כג ע"ב כל מאן דסליק ליה לקב"ה וגו' מפני שלא יתרעם העבד בשלום המלך כלל שהמלך אין אליו רמאות שהוא יודע מחשבות לב והעבד אחר שנסתלק הדבר לפני המלך אין לו להתרע' רמיתני.
זהר ב, דף כג ע"ב ומאן דאקדים שלם לזכאה כי הצדיק שכינה עמו והמקדים לו שלום משפיע לשכינה השלום. מהרמ"ק ז"ל:
זהר ב, דף כג ע"ב גליון יומא טבא דר"ה הוה וגו' כדאיתא בפ"ק דר"ה ויהי לי' הימי' ויך ה' את נבל אלו י' ימים שבין ר"ה לי"ה ובפ' אמור ק"ד א' עכ"ל:
זהר ב, דף כג ע"ב מכאן אוליפנא דקרא לבר נש חייבא וגומר וישלח קע"א ב':
זהר ב, דף כג ע"ב והרח"ו זלה"ה ז"ל לקשר' כה לחי הביאור לקשר אילנא דמותא באילנא דחיי כדי למתקה ביום ר"ה שלא תפעול רוגז בעולם ואתה שלום כבר ידעת כי ואתה הוי פי' ת"ת ומלכות הוא ובית דינו כנזכר פ' תרומה קל"א ע"ב ופי' חזר להביא ראי' לדבריו כי על נבל היה מדבר מאי קאמר ואתה בתוספת וא"ו הל"ל אתה שלום וגומר אבל השתא דקאמר להקב"ה א"ש כי ואת' הוא חיבור מלכות ות"ת כנז'.
זהר ב, דף כג ע"ב מר דאיהו שלמא וגומר זה יובן במה שיש בידינו עיקר כי רשב"י הוא יסוד ונקרא שלום עליון ותחתון בסוד נכנס בשלום ויצא בשלום תבין בשלמות. עכ"ל:
זהר ב, דף כג ע"ב וארא אל אברהם וגומר ר' חזקיה פתח וגומר על מה קיימין בעלמא אינם יודעים סוד מרכבת' בגופ' וחומר' וחושבין עצמם סתם מורכבים מד' יסודות חומרים ולא ידעו סוד נסתר בהרכבתם ואלמלא ידעוהו היו מזככים עצמם לפני בוראם שאינם כהרכבת הבהמה והחיה מד' יסודות בגופם כאשר דמו החוקרים שהדומם והצומח והחי והמדבר מורכבים מד' יסודות סתם ויתחלקו לפי רוחם ויש להם מעלת שכל לבד ואינו שהרכבת האד' בחומרו הוא בענין אחר שאינה כהרכבת היסודות בשאר הנבראים דהא קב"ה כד ברא עלמא הנה העולם התחיל בריאתו לרדת מאת הבורא מעלה אחר מעלה והיינו אומרו קב"ה ברא עלמא יורד מאת הבורא ובסוף כל הנמצאים שהם רחוקים יותר מן הכל חזר וקשר הסוף בראש ע"י האדם והיינו עבד ליה לבר נש כגוונא דיליה ממש כמו שהוא יחיד בעליונים נבדל מכל נמצא כן האדם יחיד בתחתונים שאין לו יחס עם שום נברא ועוד בזולת הבדלו מכל נמצא אתקין ליה בתיקונוי אותו חומר זך שבראו ואות' עיס' יפה שגבל לתכונת גופו ציירה ותקנה על סוד היותו נבנה בצור' עליונה כולל סוד הספירות והיינו אתקין ליה בתיקונוי והשתא מפרש שתיהן ואזיל הא' שהוא נבדל בחומרו משאר נבראים דהא כד אתברי אדם מעפרא דמקדש' דלתתא אתקן ירצ' בזה שנקוד' שממנה הושתת העולם דהיינו מנקוד' ציון טבור הארץ יסודה האמתי היא היותר נקשרת בעילתה ומתרחקת והולכת לכל צדדי' ומאותה הנקודה שהיא הנקשרת בעילתה משם נלקח העפר ליסד גוף האדם בענין שהוא העפר המשובח מכל עפר הנמצאים הנקשר בעילת העולם. וא"ת אם ציון נקודת טבור הארץ לבריאה למה לא היה בו סוד נקודת מרכז כל העולם דהיינו הקו השוה והיא באקלים הרביעי ולא בנקודת הטבור בקו השוה. וי"ל שהעולם נברא מנקודת ציון אמנם הקב"ה בחכמתו צדד הרקיע ולא גלגלו על נקודת טבור הארץ להראות שאין אדם ותורה וירושלם ובית המקדש נתון ת ת מערכות השמים אלא המערכות שולטות על אותם שהם רחוקים מן הנקודה האמיתית והיינו אין מזל לישראל:
זהר ב, דף כג ע"ב וארבע סטרין דעלמא וגומר הענין כי להיות האדם כולל כל העולם וקיומו תלוי בו לכך כלל באדם כל מציאות העולם כיצד קודם שהורם חלתו מעפר המקדש כלל שם כל טוב וכל סגולה שבכל ד' הקצוות והיינו ד' סטרין דעלמא המזרח ומערב וגומר אתחברו בההוא אתר. ואינון ארבע סטרין דעלמא שהם סוד רוח מזרח ת"ת. מערב עפר מלכות מים חסד דרום צפון אש גבורה והיינו אתחברו בד' סטרין דאינון יסוד' דעלמא שעם היות ד' יסודות גשמיים נמצאים בכל ד' צדדים ודאי נתייחסו העניינים ההם יחד ונקשרו ממעלה למטה דהיינו אומרו ואינון ד' סטרין דעלמא אתחברו בד' סטרין דאינון יסודא וגומר דהיינו ממעלה למטה אח"כ חזרו ונקשרו תחתונים בעליונים והיינו ואתחברו בד' סטרין עלמא ואחר שנקשרו תחתונים בעליונים ממעלה למטה וממט' למעל' כמבואר ואתקין מינייהו חד גופא דהיינו גוף האד' ומציאות חילוק אבריו גופא תיקונא עילאה מיוסד על סוד אברי' עליונים ומסודר בסדר העולמות כולל בצורתו בעורקיו גידיו ורידיו בהתפשטם בהתקשרם בצורתם במציאותם והיינו תיקונ' עילאה כדקאמרן.
זהר ב, דף כג ע"ב והאי גופא אתחבר מתרין עלמין ע"י הקשר הנז' וע"י הצורה הנז' היו יסודותיו מזוככים מכל יסודות שהיו בו סוד קשר ראש העילות מכסא הכבוד כדפי' בסוף העלולים עפר והיינו מתרין עלמין מעלמא דא תתאה ומעלמ' דלעילא ולא בסוד נשמה כי זה ענין לעצמו אלא בסוד הגוף ובזה אינו מן הרחוק שיזכך האדם עצמו ויתקשר בעילתו כגון חנוך ואליהו:
זהר ב, דף כג ע"ב אר"ש ת"ח ארבע אינון קדמאי וגומר ר"ש בא להוסיף ביאור על סוד ד' יסודות בנין האדם ואמר ארבע אינון קדמאי שהם בסוד השרשים העליונים והם ראשונים לכל ההויות העליונות מבינה ולמטה ולכן הם נמצאים באצילות ד' ספירות ובכסא ד' רגלי הכסא ובחיות ד' חיות המרכבה ובאופנים ד' אופנים נגדיים לד' חיות וכיוצא הוא השתלשלות הכל ולזה אינון אבהן דכלהו עלמין ורזא דרתיכא עילאה קדישא ואמר רתיכא שהכסא היא בינ' ומלך חכמה יושב על כסא רחמים בינה וחיות הכסא חגת"ם ויש כסא למטה בבריאה אמנם זאת המרכבה היא עילאה קדישא נבדלת מכל ומתעלית ולזאת נעשו האבות המרכבה כנודע. ואינון אש וגו' סדרם על סדר העולם התחתון אמנם למעלה נודע סדרם. אש גבורה רוח ת"ת מים חסד עפר מלכות:
זהר ב, דף כג ע"ב אלין אינון רזא עילאה בסוד האצילות ומשתלשלים למטה ובכל עולם ועולם הם אבות כי בכל עולם כל הנמצא בהם נעשה מהמזגתם והרכבתם יחד וכן בעשיה. ומפני שהנמצאים בכל מערכה ומערכה מאלו שהם בי"ע ובכל חלק וחלק מהם הם שתי בחינות ראשונה העול' ב' השוכנים בה והכל נמצא מד' יסודות אלו וז"ש ואלין אבהן דכולהו עלמין דהיינו העולמות בעצמם אבהן דכולא דהיינו המשרתי' עצמם ופרטי האישים הנמצאים בהן בעולמות הסובלן. ומאינון נפקין לא למטה לבד אלא בכל עולם ועולם מאבי"ע נפקין זהב וכסף ונחושת וברזל וסודם כסף אל החסד וזהב אל הגבורה ונחושת אל הת"ת וברזל אל המלכות ועניינם כי ד' יסודות יתרכבו ויתמזגו ואחר המזגתם יוכללו ארבעתם בחסד וכלל ארבעתם בחסד נאמר כסף וכלל ארבעתם בגבורה נאמר זהב וכן בת"ת נחשת ובמלכות ברזל דהיינו הגובר בכסף מים חסד והגובר בזהב אש גבורה וגומר.
זהר ב, דף כג ע"ב ותחות אלין מתכאן וגומר היינו שיש מתכות אחרות והם בחינות למטה מאלו ואלו הארבעה מתכות כאבות לכל שאר מתכות ושאר המתכות הם בנים ואפשר שירמזו בנהי"ם למטה מהם וז"ש כגוונא דאלין הם דומין דמיין לון והם למטה כגוונא דאלין כדפי':
זהר ב, דף כג ע"ב והרא"ג ז"ל כ' וכולהו לא מזדהרי. הגם כי הראות נמשך מבת עין ומהשחור הסביב לה מ"מ הם בעצמ' אינם מאירים אעפ"י שהם רואים:
זהר ב, דף כג ע"ב בגין דקיימי בנהורא דלא נהיר. כלומר שהם כנגד המלכות שהיא נהורא דלא נהיר כנזכר לאפוקי אותם הגוונין הנעלמים כעין דמפרש בסמוך שהם כנגד המאורות העליונות שהם נהורא דנהיר נהורא דזהרא נהורא דארגוונא הנ"ל שהם מאורות מאירים ולזה אלו הגוונין שבעין להיותם כנגד המלכות אינם מאירים כמוה אמנם אותם הנעלמים להיותם כנגד המאורות העליונות מאירים:
זהר ב, דף כג ע"ב ואלין קיימו על אינון בוונין דאתחזיין ביה בעינא. פי' למעלה מאלו הגוונין שבעין הנראים ונגלים לכל יש למעלה ולפנים מהם שורשי אלו הגוונין שהם הנותנים אור וכח לאלו הנראים ועומדים עליהם בכח:
זהר ב, דף כג ע"ב סתום עיניך ואסתר גלגליך. פי' אחר שתסתום עיניך בסתימות סתם לא שתעצים עיניך באומץ וחוזק אלא סתימא רפיא שנוגעים תרין ברובי עינא דא לדא. ואח"כ שים אצבע שלך על גבי העין סמוך לעצם וכבוש אצבעך על גלגל העין [כלפי פנים דהיינו כלפי חלל שבין העצם לגלגל העין וכו'] ותכף יתגלה לך כמין גלגל עין בגוונין מאירים חיוור סומק וירוק:
זהר ב, דף כג ע"ב באספקלריא דנהרא כתיב ביה ידיעה דכתיב לא נודעתי. כלו' לא הי' לאבות שום ידיע' והשגה באותם הגוונים הנעלמים שם במקומם [אלא] באלו הגוונין המתגלים באספקלריא דלא נהרא:
זהר ב, דף כג ע"ב פתח ר' אבא וכו'. להחזיק טובה לרשב"י ע"ה:
זהר ב, דף כג ע"ב לא הוה ידע ביה בנבל וכו'. פי' כבר הי' מוחזק ברשע כדפי' רז"ל במדרש והרשע הזה יושב ועוש' מרזחין וכו':
זהר ב, דף כג ע"ב דאיהו אמר בגיניה ואמרתם כה לחי. כי אין שם חי אלא צדיק ואם הי' רשע למה קראו חי:
זהר ב, דף כג ע"ב לקשרא כה לחי. מלכות ליסוד.
זהר ב, דף כג ע"ב אלא כלא לקב"ה קאמר פי' אתה מלכות כנז' בפ' ויצא דף קנ"ח. ו' של ואתה ת"ת. שלום. יסוד המקשר שניהם כאחד והם שני יחודי' וז"ש בגין לקשרא קשרא דמהימנותא כדקא יאו':
זהר ב, דף כג ע"ב ר' חזקיה פתח. אשרי אדם וגומר:
זהר ב, דף כג ע"ב בדיוקנא דיליה. בצל' ודמו':
זהר ב, דף כג ע"ב ואתקין ליה בתיקוניה. מלבד שעשאו בצלם דמות תבניתו תיקנו בתיקונים העליונים דהיינו מוחא קרומא שערין וכו' שהם הנק' תיקוני מלכא כנזכר באדרא דמשפטים:
זהר ב, דף כג ע"ב דמקדשא דלתתא. ממש ב"ה תחתון כדפי' רז"ל אדם ממקום כפרתו נברא:
זהר ב, דף כג ע"ב וד' סטרי עלמא אתחברו בההוא אתר. פי' כשנטל עפר זה מב"ה של מטה נטל אותו מד' רוחות של ב"ה ודוק אומרו וד' סטרי עלמא אתחברו וכו' ולא אמר ונטל עפר מד' סטרי עלמא והנה ר' חזקי' הרכיב ב' סברות דרז"ל דחד אמר מב"ה נברא וחד אמר שקבץ עפרו מד' רוחות העולם ור' חזקיה אמר שבהיות מורכב מד' רוחות משרשיהם דהיינו אבן השתי' ממקום שהיו מחוברים ד' רוחות ונתחלקו כאלו קבץ עפרו מד' רוחות מרוחקים כדי (שיקבלהו) [שיקבלוהו] שם ואפשר דיהיב מלתא בטעמא למה אתברי מעפרא ב"ה לפי שד' סטרי עלמא אתחברו בההוא אתר כי שם אבן שתי' ומשם נתפשטו:
זהר ב, דף כג ע"ב ואינון ד' סטרין נתחברו בד' יסודין. פי' שנתחברו ד' רוחות בד' יסודות צפון אתחבר באשא מזרח ברוח וכו' כפשטן בלתי המזגה ואומרו ואתחברו בד' סטרי עלמא. הוא התחברות שני שחזרו ונתהפכו כדי להתמזג כסברת ר"ש לקמן כי התחברות הראשון הי' כפשטן אמנם כדי לתקן בריאת האדם שיהי' מורכב וממוזג חזרו ונתחברו בהפך הסדר ובזה ואתקין וכו' ואח"כ בא ר"ש לפרושי דברי ר' חזקי' ולהרחיב הדרוש יותר הרבה כדמפרש ואזיל:
זהר ב, דף כג ע"ב והאי גופא דאתחבר וכו'. כלומר ונמצא לפי זה שהאדם מורכב מתרין עלמין:
זהר ב, דף כג ע"ב מעלמא דא תתאה. דהיינו מעפר ב"ה מד' רוחותיו כדפי':
זהר ב, דף כג ע"ב ומעלמא עילאה. ד' יסודות אש ורוח וכו' אמנם הטע' לר' חזקי' שביאר ענין בריאת האדם אגב דפתח בי' קרא אשרי אדם ולא אמרי אשרי האיש לכך פי' ענין בריאת האדם מהיכן וכיצד נברא אמנם נרא' שלא פי' בקרא דפתח בי' מידי ולא בקרא דוארא אל אברהם וגומר והענין במה שפי' רז"ל בתנחומא בשעה שאמר משה ומאז באתי אל פרעה וגומר בקש הקב"ה לישב עליו בדין שנאמר וידבר אלהים אל משה וגו' נכנסה סנגוריא ולימד עליו זכות ויאמר אליו אני ה' אין אדני אלא רחמים וגומר וזהו שפי' ר' חזקי' בקרא דפתח ביה וז"ש אשרי אדם על משה שלא חשב לו ה' לעון הדברים שהטיח כלפי מעלה כי לא הי' מלבו שלא הי' לו שום טינא בלבו חלילה וזה ואין ברוחו רמיה וזהו הסניגורייא שלמד עליו כי לא הי' כ"א על שראה צערן של ישראל ולזה כיוון יהונתן בתרגומו על זה הפסוק על משה ובזא' הפתיח' אתא ר' חזקי' לאשמועינן שאע"ג שא"ל הקב"ה וארא אל אברהם כנראה שהי' מתרעם ממנו ח"ו שעש' רושם דליתא דלא חשבו ה' לרעה:
זהר ב, דף כג ע"ב אר"ש ת"ח וכו'. אפשר דאתא לאוסופי אר' חזקי' והתחיל הדרוש משורשו דהיינו שורשי ד' יסודות דאצי': וז"ש ארבע אינון קדמאי וכו'. וכן במסקנא הוסיף על דבריו של ר' חזקי' ב' דברים הא' הוא שכמו שהגוף נברא מעפר בי מקדשא דלתתא הכי נמי אתייהיב בי' נשמתא מעפר בי מקדשא דלעילא והב' כמו שהגוף התחתון אתחברו בי' ג' יסודות אחרים כמו כן בנפש אתחברו בה תלת סטרי יסודי עלמא עילא' וכו':
זהר ב, דף כג ע"ב ד' אינון קדמאי. כלומר עוד יש למעל' מאלו הד' יסודות גשמיים שאמרת ד' יסודות אחרים דקים והם רזא מהימנותא בסוד האצילות שהם שרשים לאלו התחתונים שאמרת: וז"ש ואינון אבהן דכולהו עלמין. כל חלקי בי"ע שהם חגת"ם שהם שרשי השרשי':
זהר ב, דף כג ע"ב רתיכא עילאה קדישא. פי' שהם רתיכא כי חגת"ם הם מרכב' לבינ' עילא' לאפוקי ד' יסודות דבריא' שהם ד' עמודי כסא שהם מרכב' תחתונ' למלכות:
זהר ב, דף כג ע"ב קדישא. שאין שום אחיז' לקליפות שם משא"כ במרכב' תחתונ' דסביב רשעים יתהלכון:
זהר ב, דף כג ע"ב אש רוח וכו'. א"ש גבור' רו"ח ת"ת מים חסד עפר מלכות ולקח סדר ד' יסודי עולם העשי' אע"ג שאין הסדרן במדות כך:
זהר ב, דף כג ע"ב אבהן דכולהו עלמין. הם בי"ע כנז' אבהן דכלא שכל הדברים שנבראו בעולם הן רוחניות שבכל העולמות הן גשמיות הן מורכבים מד' יסודות אלו:
זהר ב, דף כג ע"ב ומאינון נפקין זהב וכסף וכו'. כאן נקט סדר חשיבותן בעולם התחתון. עכ"ל הרא"ג ז"ל: