זהר ב, דף מה ע"ב לילה עם היות ששם זה רחמים ונבחר משם ליל לגבי מצרים ליל עדיפא להם מלילה שהוא מכלה אותם.
זהר ב, דף מה ע"ב העם סתם הענין דע כי ישר' מצד הטובים שבהם יקראו בד' שמות הא' עם. הב' עמי או עם ה'. הג' בני ישראל. הד' ישראל ממש. הנה שם ע"ם ירצה שיש להם קשר ואסיפה ואין האומות העולם קרויים עם סתם אלא בכינוי אל החצונים כאומר ויאמר אל עמו אמנם מלת עם ירצה אברים אל גוף א' מקובצים ונקשרים וכאו' והיינו לעם אחד לאחד שהאומות כל א' נפש לעצמו כאו' נפשות ביתו מפני פירוד נפשותם כל א' פניה לע"ז לעצמו והמתגיירים קונים נפש מהקדש כולם נפש אחת קדושה לכך אפי' ערב רב יקראו עם. ויותר משובח מזה כשיורה על השוכן אתם בתוך טומאתם דהיינו שבזולת שהם עם קשור ומחובר הם המרכבה לשכינה שהיא שוכנת ביניהם והיינו עמי או עם ה'. ויותר מזה הוא בני ישראל כי עם ה' הם בשכינה כדפי' אמנם בני ישראל יור' שהם נסתלקו מעולם הנקבה אל עולם הזכר בסוד שהם מרכב' לי"ב ענפי הת"ת בני ישראל ודאי ענפים ובנים לת"ת הנק' יש' ויותר מזה הוא ישראל דהיינו יש' עלה במחשבה והיא נקודה האמצעית לי"ב הענפים ונקודה זו בסוד הדעת עולה עד החכמ' והבינה והיינו סוד נפש הגר צדק איקרי עם סתם. נפש ישראל שהיא פנימית עם ה' או עמי. רוח בני ישראל. נשמה ישראל ממש: ושאר שמותיהם של ישראל על דרך זה לפי מעלתם:
זהר ב, דף מה ע"ב דתנינן בעי קב"ה דישתכחוך יש' וגומר ירצה אלמלא עמדו ישראל בשלותם עד שקבלו הלוחות היה הקב"ה חפץ בזה אמנם קודם הלוחות היה הדבר תלוי ועומד ולכך שלט בהם יצה"ר ומלאך המות והחטיאם והטעם שחירות זה היה על הלוחות מפני שאם קבלו ישראל את התורה במציאות' בלוחות ראשונות היה בהכרח זכוך חומרם ושביתת הקליפו'. וכדי שישכון בהם הדקות הזה הי' צריך שיהיו זכים וברים בלי חטא וכשעשו העגל לא היה הכנה לשרות ביניהם זכות זה ונשתברו הלוחות.
זהר ב, דף מה ע"ב גרימו מיתה שלא נתקן חטא אדם הא' וכבר היה אפשר שיהיו במנוחה בארצם בבנין המקדש עם היות חטא אדם הא' הוה כענין זמן שלמה איש תחת גפנו וגומר גרימו עוד שעבוד מלכוון ואם היה זה ועכ"ז אי לוחות לא נשברו היה תלוי אם ישובו ויתוקנו הרי לוחות עומדות לכך אמר גרימו דאתברו וגומר. ואפי' בשעתם היה מגפה והרג והיינו או' גרימו דמיתו וגומר.
זהר ב, דף מה ע"ב בגין אתחברותא כדפי' בפ' בלק שערב רב עשו העגל. ועל פומא דמשה כי מרע"ה מל אותם במצרים וגיירם ולכך נענש על ידם לך רד. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף מה ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב הה"ד ויקרא פרעה למשה וגומר גם כאן הרגיש מה שלא אמר בלילה וביארו ע"ד הראשון כי קרא אליהם ענין לילה שהיא השכינה הנק' לילה כי הלא היא הרגה כל עבדיו ועמו בסבתם והיא החריבה את ארצו ולכן קומו צאו מתוך עמי ושאל מהם דרך בקשה כי כיון דבידם תלוי הכל ועליה' הרגה ליל' את כל עבדיו ועמו ולכן יברכוהו כדי שלא תהרגהו כדרך שהרג את עמו ועבדיו וז"ס הברכה ששאל עתה מאתם:
זהר ב, דף מה ע"ב ויסב אלהים את העם וגומר לתקנא אורחא וגומר פי' כי מלבד טענת הכתוב במה שהסב אותם דרך המדבר משום כי אמר אלהים וגומר הנה עוד טענה אחרת יש כי השי"ת אינו פועל הדברים משום תכלית וטענה אחרת רק במעשה א' בלבד בו יכללו כוונות ופעולות הרבה. והוא כי לפי שהשי"ת רצה לעשות ענין נפלא בקריעת ים סוף ולהטביע את המצריים ולכן הסיבם דרך המדבר וגומר והיה עם זה פי' הפסוק ויסב וגומר פי' כי מה שהסיב אלהים את העם בדרך המדבר הסבה והכוונה היתה בעבור הים סוף לעשות שם הנס ההוא הנפלא ובזה נרמז הטענ' זו ג"כ בכתוב עצמו וז"א לתקנא ארחא לאתריה:
זהר ב, דף מה ע"ב ר' יהודה אמר וגומר ענין כוונת ר' יהודה בקיצור הוא הפך מה ששגור בפינו כי בכל מקום שנז' העם הוא ערב רב בלחודוי. ואמנם ר' יהודה לא סבר כן רק כי יש' נק' העם משום דאתערבו בהדי ערב רב ודוק ותשכח. אמנם ודאי כי העם סתם הם ערב רב כי אינם נק' עמו ית' רק ישראל כמ"ש כי חלק ה' עמו ואמנם גם ישראל נק' העם לפעמים והוא לסבת התדבקותם בערב רב ובזה הטלנו פשרה על המאמרים האומרי' כי העם סתם הם ערב רב:
זהר ב, דף מה ע"ב ר' יצחק ור' יהודה וגומר פתח ר' יצחק וגומר ביאר לשון מרעים שר"ל שהם מרעים ומרשיעים ועושים רע למתחברים עמהם בסוד אוי לרשע ואוי לשכנו ולכן אל תתחר אל תתחבר עמם ופי' תתחר כמו תתחבר. ר' יהודה סבר כר' יוסי אך פי' מלת מרעים מלשון ריעים וחבירים והענין אל תתחבר לרשעים מפני כי הנה תהיה מעדתם ומחברתם ותהיה ריע וחבר להם כי הלא הם נק' מרעים לסבה זו על שמתדבקי' ומתחברים עמהם ונתפס בחוביהון ולכן הרחק מהם:
זהר ב, דף מה ע"ב ת"ח אי לא הוה אינון ערב רב וגומר כל זה מבואר.
זהר ב, דף מה ע"ב אוף הכא בגיניהון וגומר גם עתה חזר ר' יהודה לסברתו הראשונה הנ"ל כי יש' עצמה נכללין במלת העם והם חברים וריעים עם ערב רב להקרא בשם א' וכמ"ש אל תתחר במרעים. והנה הכתוב עצמו ביאר טעם הענין ואמר וחמושים וגומר פי' כשעלו בני ישראל ממצרים שעדיין לא נתערבו עם הערב רב אז היו נק' בשם יש' וז"ש וחמושים עלו בני יש' הוו נק' בעלותם ממצרים מופרשים מן הערב רב ואחר אשר נתערבו עמהם בדרך אז נק' כולם בשם א' העם:
זהר ב, דף מה ע"ב ר' יוסי אקשי וגומר כל זה מבואר וגומר עכ"ל:
זהר ב, דף מה ע"ב והרא"ג ז"ל כ' הה"ד ויקם פרעה לילה כלו' השתא ניחא אומרו לילה ולא אמר בלילה אלא ויקם פרעה לעשות נקמה (בלילה) [נ"ל דצ"ל כלילה וכוונתו שהי' פרעה אז בחי' ליל' היינו דין]. אורחי' דכלבא כד מחיין לי' באבנא איהו אתי ונשיך לי' ה"ג. וה"פ כלבא הוא פרעה אבנא הוא אמרכלוי ואפרכוי שעכבו בידו.
זהר ב, דף מה ע"ב כד מחיין לי' באבנא היינו המכות שגרמו לו אפרכוי ואמרכלוי שיכוהו חזר הוא ונשך אותו האבן דהיינו שחזר עליהם והרגם ומ"מ אין המשל צודק עם הנמשל בעצם אלא בדוחק וכדאמרן.
זהר ב, דף מה ע"ב ויקרא פרעה למשה ולאהרן לילה כלומר קראם הורגים ורוצחים וזהו לילה מדת הדין.
זהר ב, דף מה ע"ב אוזיף לון דרך כבוד קלונם שחרפם בכבוד המיר וזהו ולבתר.
זהר ב, דף מה ע"ב ויסב אלהים וגומר בקיטרא דגמלי כלומר גמלים יחד נקראים בלשון ערב קאטאר"א.
זהר ב, דף מה ע"ב ר' יהודא אומר (מתנים) [מרעים] וגומר ארכבה אתרי רכשי אל תתחר ארחיק גרמך ממרעים דלא תהוון רעים וחברים כחדא כדי שלא יהי' (רעים) [רע] לך על [ידם] מרעות הזמן זה מן השמים ויתפסון לך בחטאוי.
זהר ב, דף מה ע"ב כיון דאתחברו בהדייהו קרי לון העם ושיעור הכתוב נך הוא עתה אחר שיצאו והרחיקו מן העיר והיו מסבבים שאז כבר נתערב עמהם ערב רב קרי לון העם וזהו ויסב אלהים את העם כי מתחלה כשעלו ממצרים קודם שנתערבו ביניהם ערב רב בני ישראל איקרון וזהו וחמשים עלו בני ישראל כשעלו לבד נקראו בני ישראל. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף מו ע"א חד מחמשה הוו ויש' ד' חלקים בהם דהיינו יש' ארבע חומשים והיינו וחמושים כשיכנסו ערב רב עם יש' לחמשה חלקים הם ארבעה מהחמשה ישראל. ור' יוסי אומר לדקדק מלת חמושים עלו בני ישראל א"כ ישראל עצמם הם החמשים והא כיצד הם ו' חלקים הא' ערב רב וישראל חמשה חלקים והיינו וחמושים כדפי' והיינו ה' מישראל וחד מנייהו והיינו או חומשא לבר או חומשא לגו. א' מחמשים נראה דהכי קאמר ערב רב היו חלק א' מחמשים מישראל ואין לומר שישראל היו חלק א' מחמשים מערב רב דאי הכי אפשינן במחלוקת טובא ועוד דמשמע דקרא דריש כדדריש ת"ק ור' יוסי אלא במלת חמשים לבד פליגי א"כ א' מחמשים אהדר לערב רב:
זהר ב, דף מו ע"א ור"ש פי' חמשים על סוד הבינה שהיא סוד שנת החמשים שנה יובל נ' שערי בינה ומשם חירות יש' והיינו וחמושים נעזרו מהיובל עלו שאלמלא כן לא עלו מפני תוקף הקליפות וע"ד אתעכבו מפני שהיו שקועים בקליפות שהוצרכו ליובל לשברם ולא נטהרו מהם לקבלת התורה עד מ"ט שערי טהרתם כענין הנדה שהיא נכנסת בקליפה עד וספרה שבעת ימי' כך ישראל נכנסו לקליפה עד וספרתם לכם וגומר בענין שצורכם ליובל לגאולה וספי' חמשים יום לקבל התורה הכל ענין א' מצורף לזה שאין התורה במ' או ביסוד כדי שיוכלו לקבלה אחר עשרה ימי' או עשרים יום אלא התורה היא מהבינה דהיינו ת"ת מבינ' ואלמלא ספרו חמשים יום לא יוכלו לקבלה וז"ש ומההוא אתר נפקת אורייתא ואתייהיבת כאו' אנכי ה' אלהיך ומפני שהיא יוצאה מהחכמה דהיינו ה' חכמה המתייחדת בבינה אלהיך אמר נפקא להגלות ואתייהיבת ליש' אמנם תחלת אצילותה מחכמה:
זהר ב, דף מו ע"א וה' הולך לפניהם וגומר ר' יוסי פתח וגומר. כמה חביבה. מהעבודו' המשובחות שבכל מה שאפשר לעבוד הבורא החביב מהכל היא התורה דכל מאן דאשתדל באורייתא עוסק בתורה ומשתדל להוסיף לו תמיד כאו' ודלא מוסיף יסוף ח"ו. רחים הוא לעילא בעליונים רחים הוא לתתא בתחתונים העה"ז. קב"ה הוא סוד האצילות. לא שביק ליה בהאי עלמא חופף עליו תמיד ולא שביק ליה בעלמא דאתי שעם שיש צדיקים בג"ע אין הת"ת נקשר עמהם אלא הם שם במנוחה האמנם העוסק בתורה קב"ה עמיה ממש אורו מתנוצץ בו תמיד ובתנאי ואוריית' בעי למלעי בה ביממא וליליא שאינה תורה שלימה אלא על זה כדמפרש ואזיל. תינח ביממא שודאי לא יהיה יושב ובטל אמנם בליל' שהיא שעת מנוחת האדם מיגיעו אמאי.
זהר ב, דף מו ע"א בגין דיהא וגומר הענין כי הת"ת מדת יום והמ' מדת לילה צריך לקשרם ביחד מפני שהאוחז בא' מהם מפריד וז"ש דיהא שכיח לגבי' שמא קדישא שלים כמא דלית יומא וגומר והיינו או' ולא איהו שלים וגומר א"כ העוסק בתור' אוחז במדת יום ביום ובמדת לילה בלילה וצריך לעסוק בלילה ולקושרה ביום וזה ע"י היותה משלמת תורה מן הלילה ליום. ועכ"ז אין הענין הלילה סתם אלא עיקרה מחצות ואילך מפני שחצי לילה הקודם אינה בת ייחוד אמנם מחצות ואילך הוא הייחוד ועם היות שאומרו והגית בו יומם ולילה לא נפיק מכלל תחלת הלילה שסוף סוף לילה נק' אבל עכ"ז בפלגות ליליא קב"ה עאל וגומר. והא כיצד יעסוק האדם בתורה ביום כל מה שאפשר ובתחלת הלילה מעט ומחצות יתגבר כארי.
זהר ב, דף מו ע"א קב"ה עאל וגומר היינו מה דאמרינן יום בלילה ולילה ביום כי בחצות ת"ת בא למטה במ' וביום בבוקר מלכות עולה אל הת"ת והיינו לילה ביום.
זהר ב, דף מו ע"א בעי ליה בר נש למיקם לאפוקי העוסק מושכב על מטתו.
זהר ב, דף מו ע"א ולמלעי שיוציא הדברי' בקולו כאו' חברים מקשיבים לקולך ועיון דהיינו הרהור אינו מספיק.
זהר ב, דף מו ע"א צייתין למילולה כדי שע"י התעוררות יהיה הייחיד העליון.
זהר ב, דף מו ע"א היושב' בגנים מ' ומפני ריבוי בחי' חופות הצדיקים נק' חברים הם הצדיקים שמתחברין עם השכינה. או ירצה היושבת בגנים שהיא כ"י עם אותם הקמים בחצות לילה נעשים חברים יחד משבחים לקב"ה כדמסיק אח"כ זכאה חולקיה מאן דאשתתף בהדה וגומר מקשיבים לקולך הת"ת דקאמ' לעיל קב"ה וכולהו צדיקייא מקשיבים לקולך. בענין שהם ד' בחי' ת"ת וצדיקים מקשיבין. מ' וצדיקים תחתונים משבחים. ואומ' בשבחא דאורייתא שאין הכוונה שישבח שירים ומזמורים וכיוצא אלא לדרוש פסוקי תורה ומשנה וגמרא והלכות בקולות נשמעים. והנה כל זה הוא שתבא הת"ת למ' למט'. אמנם כד אתי צפרא כ"י אתיא אל הת"ת ומשתעשע ביה בקב"ה בסוד הייחוד ע"י אותו התעוררות שנתעוררה כל הלילה עלתה היא אליו להתייחד ואושיט לה לגבה יסוד והיינו חוט של חסד המשוך על אסתר כנודע אילת השחר מיקרי שהיא חביב' להקב"ה בכל שחר ושחר:
זהר ב, דף מו ע"א אר"ש וגומר הנה ר"ש בא לפרש סוד הייחוד ביום ובלילה וז"ש בשעתא דבעי לאתנהר צפרא שהוא עליית מדת לילה אל מדת יום. וז"ש אתחשך ואתקדר היינו קדרות מדת לילה מ' העולה אל הת"ת וז"ש כדין אתחברת אתתא בבעלה מ' בת"ת והיינו משמרה ג' אשה מספרת עם בעלה והיינו או' למשתעי בהדה ועיקרו בסוף הלילה בהארת היום.
זהר ב, דף מו ע"א ועאלת להיכלי' היינו סוד נצח הוד שעולה למעלה מהם. ובסוף היום בתחלת הלילה הייחוד ת"ת יורד למטה אל המ' והיינו אומרו כד בעי שמשא למיעל במערב ודאי ת"ת במ' אתנהיר ואתאת ליליא היינו מדת יום בלילה ונטיל ליה שהשמש נכלל בתוך המ' כדין כל תרעין סתימין היינו שערי פתחי השפע לכל נסתם ואפילו הצדיקים שבג"ע אינם שואבים אור בעת ההיא מפני שהת"ת הוא מסכים אל הדין וחשך הגבורה גובר והחיצונים מתפשטין והם סוד ב' משמורות הא' חמור נוער ב' כלבים צועקים ואין להם מהמשמור' הב' אלא חציה ולזה כד אתפליג ליליא שארי מלכא למקרי היינו סוד השפעת הת"ת לשכינה וקריאתו הוא פתחי לי כדמסיק.
זהר ב, דף מו ע"א ומטרוניתא לזמרא ע"י אותו התעוררות.
זהר ב, דף מו ע"א ואתי מלכא שהת"ת יורד אל המ' ואקיש לתרעא דהיכלא היינו בחינת המלכות למטה מנצח והוד. פתחי מ'. לי ת"ת ומייחסה בד' בחינו' שבה אחותי מצד י' רעיתי מצד ה' יונתי מצד ו' תמתי מצד ה' וכן פי' בתיקונים שראשי ג' הראשונות שבו נמלא טל סוד יו"ד ה"א וא"ו והיינו חב"ד. קווצותי ו"ק שהם שאר גופא רסיסי לילה טיפי השפע הנמשכי' מהמוח ודאי וכן פי' בתיקונים. והפותח שערי בית הכנסת בהשכמה טוב לאומרו קודם כניסת הפתח.
זהר ב, דף מו ע"א וכדין משתעשע היינו סוד התעוררות אור הצדיקים בה לנוכח הזכר והזכר מאיר לנוכח בענין הצדיקים הם במדרגת היסוד מאיר ממטה למעלה וממעל' למט' והמ' מתייחדת והיינו סוד זווג הצדיקים בג"ע בחצות ליל' ועושים נפשות לגרים. דאיהו רחיק יתיר מפני שקושר תחתונים בעליונים ואין הצדיקים בג"ע יכולים לייחד מה שמיחדים הצדיקים שבעולם תחתון ולכך חברי' מקשיבים לקולך שאין ייחודם אלא בג"ע לבד אמנם הצדיק קושר מהגוף המורכב מד' יסודות עד הנקוד' עליונ' וחביב יותר ויותר. ואתי צפרא מדת יום ואתחשך ואתקדר מדת לילה ביום. מלכא ומטרוניתא ברזא אין ייחודם בגלות למטה אמנם ייחודם בסוד הבינ' למעל' וז"ש בחדוה בסוד השמחה העליונ' שהיא מסוככת בבניה על ת"ת ומ'. ע"כ מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף מו ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. צויתים כתיב פי' כי אם היה אומר צויתם חוזר לשי"ת אמנם צויתים חוזר למש' כי הוא צוה אותם על עבודת השי"ת והוא המדריכם בדרך עבודת השי"ת שלא מדעתו ית' ואמנם כוונת משה בזה נתבארה בהרבה מקומות בזוהר ופ' בראשית ואין פה מקומו. אר"ש בגין דההוא יובלא פי' לפי שהיו מצד הבינ' ומצד חמשים שעריה ולכן עלו בני ישראל ממצרים כי לולא נתפתחו נ' שערי' לא יצאו ממצרים כנודע ולכן כתיב וחמשים חסר.
זהר ב, דף מו ע"א ויקח משה את עצמות יוסף וגומר צ"ע מה הוקשה לו לתת טעם זולת הטעם הכתוב בפ' עצמו וצ"ע. וה' הולך לפניהם וגומר כל זה מבואר. וענין אם לא בריתי יומם ולילה הוא כי ידעת כי יומם ולילה הם ת"ת ומ' והם כוללי' התורה כי הם תור' שבכתב ושבע"פ ולכן צריך לחברם.
זהר ב, דף מו ע"א ואושיט לה לגבה שרביטא וגומר הוא היסוד הנק' חוט של חסד כאשר נתבאר במקומות רבים. וע"ד אילת השחר איקרי פי' כי שם אילה מור' על אהבת בעל' להיות' כאילה כמשז"ל מה אילה וגומר וביאר כי עת הייחוד הוא בשחר כי אז מתקרבת אליו ולכן נק' אילת השחר עכ"ל:
זהר ב, דף מו ע"א והרא"ג ז"ל כ' חד מחמשה הוו במדרש דרשוהו על אותם שמתו בימי החשך והכא פרשו לי' על ערב רב על כל חמשה מערב רב הי' א' מישראל כנגדם נמצא מלת וחמשים מוסב על ערב רב שהיו מחומשים על כל א' מישראל ממש. וזה דוחק דמלת וחמושים נראה דאישראל קאי לכך פי' ר' יוסי חמש' מישראל וחד מינייהו ואתי שפיר שמלת וחמושים אל בני יש' כפשוטו.
זהר ב, דף מו ע"א ור' יהודא אומר וחמושים אחד מחמשים מדלא קאמר חמשים מישראל וחד מינייהו כלישנא דר' יוסי נראה דכת"ק ס"ל דוחמושים אערב רב קאי ולא מטעמי' (אל) [אלא] כל א' מישראל הי' כנגד חמשים מערב רב והשתא קרא ה"ק ויסב אלהי' את העם דהיינו ערב רב לכך הסיבם כדי שלא ישובו למצרים ונתן טעם ואמר וחמושים וגומר כלומר שאין לומר העיקר הם בני ישראל שלא ישובו למצרים ומאי איכפת לנו מערב רב אם ישובו לז"א וחמושים וגומר ראה שישראל הם מיעוטא דמיעוטא. ובראות' המון הגדול הזה חוזרים גם הם בני ישראל ימס לבם ויהיה למים לכך ויסב וגומר.
זהר ב, דף מו ע"א אר"ש בגין דההוא יובלא וגומר ממלת וחמשים חסר ו' דריש הכי כדלקמן דהיינו בשביל חמשים שערי בינה שנפתחו יצאו בני ישראל וכן עולה יובלא עם הכולל בגי' חמשים וז"ש בגין דההוא יובלא וגומר בג"כ וחמשים עלו בני ישראל. אמאי סליק גרמי'. פי' משה אמאי. יותר הוה ראוי לבני אפרים ומנשה אלא בגין דהוי רישא לנחתא לגלותא כדרז"ל משל צפורה וגומר. לכך משה שהי' הגואל ראוי הוא לגאול אותו גם כן וזהו אומרו אתכם אחר שבשבילכם ירדתי בראשונה כנזכר א"כ שאתם נגאלים תגאלי אותי אתכם:
זהר ב, דף מו ע"א ולא עוד וגומר כלומר לא זה הטעם לבד אלא מצורף לזה כי יוסף הי' סימן הגאולה למשה שכן צוה יוסף לבניו ואלהים פקוד יפקוד אתכם הגואל שיבא אם יאמר פקודה כפולה הוא הגואל האמתי א"כ אמר משה בוודאי זה שהי' סי' לגאולה זו ולדברי שאני אמרתי כמו שהוא צוה את בניו ראוי לי לא לזולתו להעלותו עמי. ואומרו ואומי להו לישראל על דא. הוא טעם ג' כי השבע השביע את בני ישראל שיעלו עצמותיו וישראל להיותם טרודים ביציאתם לא זכרו את השבועה וכדי שלא יעברו לזה משה שהי' מנהיגם עליו מוטל להעלותם.
זהר ב, דף מו ע"א הה"ד כי השבע השביע כלו' השתא ניחא אומרו ויקח משה וגומר אע"ג שהשבועה היתה לבני ישראל כנזכר שאמר שהם לא זכו כנזכר שאם הי' עוברים על השבועה ואשמם בראשיהם לכך עליו מוטל וגומר. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף מו ע"א גליון אר"ש בגין דההוא יובלא וגומר ביוב"ל גי' חמשים. הוה ליה ואומי וגומר פי' ליה למשה שאמר ואלהי"ם פקוד יפקוד והוא הי' סי' שמשה כשאמר פקדתי וגומר שהי' אמת. אר"ש בגין דההוא יובלא וגומר ע' פ' בראשי' נ"א ב' הר"י בן פרחי בס' טעמי מצות ששנה שיצאו ישראל ממצרים שנת היובל היתה וקאמר דההוא יובלא לא אמר בגין דיובלא סליק וגומר לגלות שלא יצאו מהבינה אלא מבינה שבמ' לעיל מ"ג ב' בגליון: וקדרותא אשתכח וישלח קע"ז א' ומשתעי בהדיה דייקא דכד מטו לשים שלום עביד שמושא תרומה קס"ח ב'. עכל"ה: