זהר ב, דף מז ע"א רעיא דעמא וגומר אין ספק שהטעם הוא כי הרועה הוא מראה שכל הנפשות אשר לעם נכללות בה ובהיות המראה בהירה בנשמת מרע"ה כל הצורות הנכללות בה מאירות ומבהיקות וכולם מתקנות עצמן במה שהן מתחסדות מתוך השפעת נשמתו ואם המראה שהם נראות בה היא חשוכה כגון שהרועה בלתי הגון כולם נענשים שהרי נשמתן חשוכות שנראות במראה חשוך שאם היו זוכות היה מטיב מעשיו או ימות והטעם שהב"ה גזר דור דור ופרנסיו וכיון שהדור הזה אינם זוכים גם הרועה אינו זוכה ולזה גם הם נענשים בענשו והכל ביושר:
זהר ב, דף מז ע"א ההוא ליליא כנש וגומר שהיו במקום סכנה ודן דינם אם היו ראויים לנס שכן הדרך למעלה ואלמלא אבהן והיינו ויסע ויבא ויט ג' אבות שבכח זכותם נצולו. לולי ה' שהיה לנו המזמור מדבר בענין זה כאו' בקום עלינו אדם זה פרעה אזי המים שטפונו והמים להם חומה וגומר וא"כ לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל אינו ישראל ממש דא"כ מאי לנו אלא לולי ה' שהיה לנו היינו ישראל ממש יאמר נא ישראל היינו יש' סבא שעמד בתפלה ויאמר נא ג"כ לולי ה' שהיה לנו. דקב"ה אתרעי וגומר כי בהיותם במצרים גוי מקרב גוי כמעט היו שוים לשאר עמין. ומגו רחימותא שהוא אוהב אותם בסוד קביעות נפש טהורה בגופם קריב לון לגביה בעבודה כמי שמקרב נער על פי דרכו מיציאת מצרים עד הר סיני ויהיב לון אורייתא וסוד השבת שהוא שקול כתור' כדמסיק והיינו שאם גוי א' יעסוק בתורה או ישבות אין לו חלק בה כי גנוב הוא אתו אמנם יש' התורה חלקם בסוד דבקות נפשם בה גם השבת לישראל במתנ' מאת הבורא ושובת בו מנוחת הנפש. קדישא. נייחא:
זהר ב, דף מז ע"א חדוה. היינו שהימים ו' ימי החול והם מהחסד ועד יסוד ועם היות שהם ענפים מתלבשים במטטרו"ן חול ודאי אמנם יום שבת הוא בסוד ג' ראשונות לכך הוא מסוגל בג' עניינים בקדש מצד החכמ' במנוח' מצד הכתר בשמח' מצד הבינ' ולא שיהי' הדבר סתום בו אלא מתפשט בכל הימים שכל מה שעבד האדם לבוראו ששת ימי החול מתקד"ש ונ"ח ושמ"ח בשבת ושקול שבת שהוא סוד מנוחת התורה וכל מה שעוסק האדם בתו' בסוד ו"ק שש סדרי משנה מנוחתם בשבת בסוד הקדש שהם ו"ק נעלמים שורש אל התורה המתגל' למט'. ומאן דנטיר שבת הוא סוד מנוחת התורה כאילו נטיר אורייתא כולה שכל מה ששמר בימי החול מזדכך עתה ביום השבת כי חוזר ושומר התור' פעם שנית בדקות:
זהר ב, דף מז ע"א ענוגא דנפשא דקדק דקאמ' לשבת ענ"ג סתם מורה שהוא ענג לכל דהיינו אל הגוף בערך אכילת המעדנים ולנפשא בערך מה שהב"ה מענגא מפני שיש בו ענג לעליונים כנגד הנפש ולתחתונים כנגד הגוף וז"ש ענוגא דעילאין ותתאין וגומר ואחר שפי' מלת עונג סתם שפי' דעילאי ותתאי פי' וקראת היינו שאתה תקרא ותזמין לשבת ענג כמי שמזמין לאושפיזא אל הלחם ואל העונג שע"י מה שקורא אותו למטה אל העונג הגשמי הוא קורא אותו למעלה אל העונג הרוחני וז"ש דיזמין ליה לפתוריה וגומר בית מסודר שולחן ערוך מאכלים מתוקנים משמנים ושתיית ממתקים כל א' כפי כחו ובלבד שיוסיף על של חול וז"ש יתיר על שאר יומין. עוד דקדק לשון וקראת מורה שעדיין לא בא מאליו אלא שקורא אותו מבעוד יום להוסיף מחול על הקודש וז"ש וקראת לשבת מבעוד יום. הרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף מז ע"א והרח"ו זלה"ה פי'. כגוונא דא וה' וגומר דוגמת זה עשה השי"ת כי בתחלה היתה הולכת השכינה בראשונה כמ"ש וה' הולך לפניהם יומם וכבר ידעת כי וה' היא השכינה כנ"ל והזכר הוא הת"ת הולך אחריה בחשק גדול ואח"כ כאשר קרבו המצריים אל מחנה יש' אז ויסע מלאך האלהים היא השכינה כנודע והלכה מאחריהם והת"ת נלחם עמהם כמ"ש ה' ילחם לכם וכמו שיתבאר לקמן אחורי הדף כי שם זה של ה' דרחמי אתהפך להו לדינא ועכ"ז הוה כליל ברחמי וזה אמר דמיתיך רעיתי היא השכינה רעית הת"ת שתחלה הית' הולכת לפניהם ואח"כ ויסע מלאך וגומר וילך מאחריהם:
זהר ב, דף מז ע"א ופרעה הקריב ר' יוסי פי' כי הקריב את ישראל לתשובה גדולה כי בראותם אותו כתיב ויצעקו בני ישראל אל ה' ודייק שם מאומרו הקריב דהל"ל קרב וז"א ופרעה הקריב כתיב:
זהר ב, דף מז ע"א ה' בצר פקדוך וגומר הביא ראיה מפסוק זה כי אין ישראל שבים בתשובה גמורה כמו בעת צרתם וז"א ה' בצר פקדוך אמר הנביא לשי"ת על ישראל כי אינם כשאר האומות אשר בעת צרתם והתקצף וקלל באלהיו ומלכו אמנם אדרבה בעת צרתם אז פקדוך ובאים להתפלל אליך בשפיכת לבם וז"א צקון לחש פי' כי הם שופכים לבם בתפל' הנק' לחש וזהו צקון לחש. ואימתי עושים זה כשמוסרך למו בעת שאת' מייסרם ביסורין. וכן הי' כאן כי בראותם את פרע' אז צעקו כמ"ש וישאו בני ישראל את עיניהם וגומר ויצעקו בני ישראל אל ה'. ויאמר מש' וגומר. ויזכור ימי עולם וגומר פי' כי הקב"ה זוכר אותם ימי עולם בעת יציאת מצרים אשר הי' שם משה בדור ההוא אשר הי' שקול ככל עמו וז"ש מש' עמו ולא אמר משה ועמו כי עמו הוא משה ממש כי הוא שקול ככולם. התיצבו וראו וגומר הרגיש מלת התיצבו דהל"ל ראו את ישועת ה' אלא דהוו בעאן לאגחא קרבא ואמר התיצבו כי ה' ילחם לכם:
זהר ב, דף מז ע"א ר' יהודה אמר זכותא דיעקב וגומר פי' כי ישראל סבא אמר לולי ה' שהיה לנו ר"ל כי בזכותו עזר ה' את זרעו כלומר מה שיאמר יש' סבא הוא לולי ה' וגומר ר"ל לולי כי ה' היה לנו ר"ל בזכותי היה לנו ועמנו ולולי כן הנה אז חיים בלעונו המצריים וגומר נמצא כי יעקב עיקר זכות הזה. והוא כי הוקשה לו בכתוב כי למה נשתנה מזמור הזה משאר המזמורים במ"ש יאמר נא ישראל וכי שאר המזמורים אינם דברי ישראל והל"ל לולי ה' שהיה לנו בקום וגומר אזי חיים וגומר אמנם מזה מוכרח דלא קאי איש' ממש אלא איעקב הנקרא ישראל סבא והוא האו' לולי ה' וגומר א"כ כיון שאין אומר זה אלא יעקב ולא שאר האבות א"כ בזכותו היה ולו נעשה הנס והחסד הזה. או יאמר כי היה יכול לאמר לולי ה' שהיה לנו ישראל:
זהר ב, דף מז ע"א וקראת לשבת מבעוד יום וגומר הוקשה לו או' לשבת ולקדוש ה' כנר' שהם ב' ענייני' כאשר הקשו בהקדמ' הזוהר דף ז' ע"ב גם הוקשה לו קושיא אחרת שהקשה לו בריה דרב המנולא סבא התם בריש הקדמת בראשית שם והיא כי למה אמר מכובד ולא אמר מכיבדי' דמשמע כי קדוש ה' הוא מכובד אבל השבת הנז' ח"ו אינו מכובד ואמנם היותר נלע"ד לכאורה הוא כי ליל שבת נק' מבעוד יום ופי' קודם היום ובעוד שאינו יום שהוא לילה ועלה קאמר וקראת לשבת כי הלילה צריכה קריאה והזמנה להכין שולחן ומנורה ומט' וגומר מפני שהיא כמו אורח הבא מחדש כי עד עתה היא חול ועתה בא אורח הקדוש ליל שבת. אמנם לקדוש ה' הוא יום שבת עצמו ואין צריך להזמינו ולקרותו כי כבר עבר ליל שבת ואינו בא מחדש כמו הלילה ובפרט כמ"ש בר"מ פ' יתרו דף צ"ב כי גם ת"ת אזדמן בליליא דשבתא בהדי כלה קדישא דכל חד זמין לחבריה וא"כ אין צריך להזמינו אלא לכבדו וזהו לקדוש ה' מכובד תכבדהו בכסות נקי' ובמאכל ובמשתה ואין בו הזמנ' כמו בליל שבת וכבר ידעת כי שבת הוא מ' ש' ב"ת כנזכר בפ' ויקהל דף ר"ד ע"א ולכן כינה את הלילה בשם שבת אמנם ליום קראו קדוש ה' בלשון זכר. ולקושיא שניה תירץ באו' תרי דאינון חד כי הנה לית יום בלא לילה ואין לילה בלא יום והכל אחדות גמור ולכן קראם בשם מיוחד ולז"א מכובד בלשון יחיד אמנם גם הלילה צריך לכבד כמו היום. או אפשר כי הוא קשור עם שלאחריו באומרו וכבדתו וגומר הל"ל וכבדתם בלשון רבים כי שנים הם שבת וקדוש ה' ולז"א כי הם תרין דאינון חד ולז"א אח"כ בלשון יחיד וכבדתו. או אפשר לפרש וצריך שתעיין ראשונ' שם בהקדמת הזוהר בראשית כי שם ר' אבא עצמו המדבר בכאן הוא פי' התם כי שבת הוא יום שבת בעצמו וקדוש ה' הוא הקדושה הנוספת ונחתא מלעילא לתתא ולכך הק' לו בריה דרב המנונא כי איך קרא מכובד לקדוש ה' שאינו אלא תוספת קדוש' לבד ולשבת עצמו לא קראו מכובד. ולכן בכאן נזהר ר' אבא ופי' להפך כי וקראת לשבת הוא מבעוד יום הוא תוספת הקדושה מבעוד יום אמנם לקדוש ה' הוא השבת עצמו הנקרא מכובד. ועכ"ז לא אסף יד שכלו ר' אבא להרחיב התירוץ ואמר תרי דאינון חד פי' כי עכ"ז גם שלא אמר אלא מכובד לתרוייהו קאי כי תרווייהו חד הוו ולז"א מכובד בלשון יחיד וקאי לתרוייהו לשבת ולקדוש ה':
זהר ב, דף מז ע"א וכבדתו מעשות וגומר כבר נתבאר בדברי רז"ל וגם מ"ש ממצוא חפצך ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כשל חול וגומר גם הוא נתבאר בדברי רז"ל. אמנם לפי שכל כוונתו בהבאת פ' זה בכאן הוא על סיום הזה כאו' ודבר דבר כי ממנו נלמד על עניינו דבעינן עובד' ואתערותא ולכך אע"פ שנתבאר בדברי רז"ל חזר לכותבו כאן מפני הנצרך אל ראייתו וכוונתו. וז"א ודבר דבר והא אתמר בגין כלומר גם זה כבר אתמר ולא נכתב אלא לראיה אל דרושינו. אמנם ממצוא חפצך לא הוצרך לחזור לכותבו דהא אוקמוה. עכ"ל: (עיין בגליון לעיל סוף דף מ"ו ע"ב):
זהר ב, דף מז ע"א והרא"ג ז"ל כ' והוי מזמני כלומר היו רוכבי הסוסים מזמנים עצמם נגד הנקבות כדי שיראום הסוסים הזכרים וימהרו מרוצתם וי"ס דגרסי מזרמי מלשון וזרמת סוסים זרמתם.
זהר ב, דף מז ע"א ואוחי וממהרים.
זהר ב, דף מז ע"א כגוונא דא וד' הולך לפניהם יומם היינו ת"ת ובית דינו. ובוודאי שבדרכים דרך הנקבה הולכת לפנים והזכר אחרי' לשומרה. וכן ג"כ וה' הולך לפניהם יומם כשהם הולכים וישראל היתה שכינה לפניהם והת"ת אחריה וישראל אחר שניהם הרי דוגמא ממש כמו שעשה פרעה בהליכה אמנם בשעת המלחמה השכינה שהיא מלאך האלהים פי' מלאך דאיהי אלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ומ"מ הת"ת הי' עדיין לפני מחנה ישראל ואח"כ ויסע עמוד הענן מפניהם דהיינו הת"ת כאמור וילך מאחריהם דישראל והשכינה שהיתה אחריהם דישראל ונמצא הת"ת פניו אל מול פני המלחמה והשכינה שהית' לאחריהם והנקיבה אחריו וישראל אחרי השכינה והיינו דוגמתם ממש. וז"ש לבתר ויסע מלאך האלהים וגומר. כלומר תגמור הפסוק כולו ותשכח.
זהר ב, דף מז ע"א והאי קרא הא אוקמוהו בשיר השירים מהזוהר האריכו בו רשב"י ואליהו ופי' דמתיך שתקתיך והיינו באומרו ד' ילחם לכם ואתם תחרישון והכוונה שם לומר אז שתקתיך אמנם עתה צהלי ורוני הרימי בכח קולך וגומר.
זהר ב, דף מז ע"א ויזכור ימי עולם דא הקב"ה היינו המלכות שכן בכל מקום שאמר סתם הוא שכינה כמו ויקרא אל משה ג"כ ויזכור סתם דא הקב"ה מלכות. ואלמלא דאקדימו אבהן וגומר אפשר דנפקא לי' מדקאמר ואתם תחרישון דהול"ל ותחרישון מאי ואתם משמע דווקא אתם תחרישון אמנם אבהן לא הי' מחרישין.
זהר ב, דף מז ע"א ישראל סבא פי' מי הי' יכול לומר לולי ד' שהי' לנו ישראל סבא. א"נ מדישראל סבא קאמר שד' הוא שהי' לו בוודאי כי זכותו הוא שהגין דרך מוסר וענוה לומר שחסדו הוא ית' הוא הגורם:
זהר ב, דף מז ע"א ר' אבא פתח וגומר דקב"ה אתרעי בהון מצד הרצון ולא מצד טובתם ומעשיהם והי' הרצון כ"כ שהי' לאתדבקא בהו וגומר.
זהר ב, דף מז ע"א עינוגא דכלא מדלא קאמר והתענגת בשבת כמ"ש והתענג על יי' ואמר עונג להורות על מציאות העונג הזה שהוא כולל נפשא וגופא ועילאין ותתאין:
זהר ב, דף מז ע"א מהו וקראת הוא פי' ב' מלשון הזמנה.
זהר ב, דף מז ע"א כדקא יאות יתיר על שאר יומין אשמועינן תרתי כדקא יאות לעשירים.
זהר ב, דף מז ע"א יתיר על שאר יומין הוא לעניים שלפחות יעשה איזה שינוי לטובה ביום שבת מבימות החול.
זהר ב, דף מז ע"א מבעוד יום פי' ליל שבת שהיא רמז אל המלכות נוקבא שבת מלכתא.
זהר ב, דף מז ע"א לקדוש ד' מכובד היינו יום שבת שהוא רמז אל הת"ת כבוד יום עדיף ולכך כתיב בי' מכובד תרי דאינון חד מדלא קאמר ולקדוש י"י בוא"ו אלא לקדוש בלא וא"ו משמע תרי דאינון חד עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף מז ע"ב אי לטב אי לביש סוף סוף סגולת הדבור לעלות ולעורר אם טוב ואם רע וכיון שכן צריך לשמור פתחי פיו ביום שבת שלא יעורר החול שהדבור החול מעורר חול והשבת סוד האצילות אין ראוי לעורר החול ממטטרו"ן שפוגם למעלה וז"ש מאן דיתיב בהלולא דמלכא סוד חופות האצילות שהוא יום השבת לא יתחזי למשבק למלכא שהוא האצילות ויתעסק באחרא שהוא החול נער מטטרו"ן ועם שישבות ממלאכה וכיוצא בכולא בעי לאתחזא עובדא ולאתערא אתערותא ממה דאצטריך לכל ענין וענין כפי עניינו ולזה ביום שבת שהיא סוד הקדש צריך שיהיה התעוררות בו בסוד מילי דשמיא ובקדושא וכיוצא:
זהר ב, דף מז ע"ב ת"ת הכא וגומר דיתערון יש' וגומר אפי' בתפל' וצעקה מפני שמצדם לא היו הגונים ואם יעלה התעוררות ישראל ממטה למעלה בהכרח יעלה תפלתם דרך העולמו' כולם ממט' למעלה ודרך עליית התפלות יתעוררו עמהם החצוני' לקטרג ותתעורר מדת הדין. אמנם כשיהי' הדבר בזכות האבות בסוד זכות' למעל' בסוד כסא הכבוד וז"ש קאים קמיה וגומר דהא באתרא לעילא הוה ושם אין חולק שאין שם מקטרג ומזה משמע שהדבר שנעש' לאדם בזכות אבות טוב ואין כ"כ מקטרג כמו הדבר שנעשה בבקש' ותפל' שימצאו מקטרגים כנזכר ולז"א ואתם תחרישון ממש ציום שישתקו מפני שקרובים לקלקל ורחוקים מן התיקון על ידם כדפי':
זהר ב, דף מז ע"ב והכא אתכליל וגומר לא ידעתי אלא שיש בפ' כ"ב אותיות סוד שם כ"ב. לא בעא ארעא שהיא נגדיית למ' עד דאושיט לה וגומר דהיינו מדת החסד למתק דינה. לא יתערון שמא דרחמי אלא הדין על המצריים מצד שנאתם אליהם להנקם מהם. וז"א וה' ילחם לכם דין ברחמים ואתם תחרישון שלא תעוררו שם אלהי"ם וזהו לתקנתם של ישראל כי ישראל לא היו בקיאים ובלב' היו מעוררים מדת הדין לבדה והיו מפרידים המדות והיה עון גדול שהיו פוגמין במדות העליונות להפרידם ולכך השתיקם וז"ש וע"ד בעי דלא תעבדון פגימו וגומר ושמא באותו פגם יעוררו עליהם דבר נגדיי הפכי אליהם וז"ש ותתערון מלה אחרא.
זהר ב, דף מז ע"ב דמותא דילהון לא אשתכח וגומר כמו שכתוב וזאת תהיה המגפה וגומר המק בשרו והוא עומד על רגליו שהרי מיתת' בלי הרגש ובלי כאב. ה' כגבור יצא וכי גבור בתמיהה הרי מצינו שיתייחס בשם זה ה' עזוז וגבור וכן איש מלחמ' הרי מצינו ה' איש מלחמ' אלא ודאי מפני שבכל מקומות אלו עם היות שנק' איש מלחמ' גבור עכ"ז יש בדין ההוא רחמים והשתא כגבור ישני לבושוי כגבור בגבור' החזקה שדינה לכל' והיינו ישני לבושוי מאותו דין שדרכו לעשות אל דין חזק וז"ש ובכל אתר שמא דא דינא ברחמי איהו בר אתר וגומר שהוא דין חזק כדפי' מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף מז ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב. ת"ח הכא כד אתקריב פרע' וגומר. הנה הביא ראיה משם כי צריך אתערותא לתתא וא"כ קשיא דהכא אמאי לא בעא קב"ה דיתערון ישראל לתתא ותירץ כי כבר האבות אתערו לעילא ולכן אין צריך לאתערא לתתא ומ"ש תחרישון ודאי הענין כי לא לבד מנעם מלאגחא קרבא כ"ש לעיל התיצבו וגומר אלא אפי' מלהתפלל מנעם וז"ש תחרישון ודאי. והכא אתכליל שמא קדישא פי' כי יש קושיא א' והיא כי הכא נכתב שמא קדישא באותיותיו ממש ונודע שהוא שם רחמים ואיך או' שהוא ילחם בדין ואמר דהא אוקמוה חברייא ולכן סמך לזה מעשה ר' יוסי ור' יהודה אשר פירשו ענין זה. והיותר נלע"ד בזה הוא כי יוצא מפ' זה שם קדוש א' ואין אנחנו יודעין אותו וכבר ביארתי זה במקום אחר ע"ש:
זהר ב, דף מז ע"ב ר' יוסי ור' יהודה וגומר ולא בעאת ארעא לקבלא לון וגומר ענין זה הוא כי סוד הימין הוא חסד אפי' למי שאינו ראוי ולכן נטה יד ימינו בחיבור אל הארץ העליונה והשפיע בה בחסדו ואז ארץ העליונה אשר מכח דינא וגבורה דאית בה לא הוות בעא לקבלא לון ולא קאי מ"ש ולא בעאת ארעא וגומר על הארץ הזו התחתונה דאיך חומר עכור כזה יסרב מאמר בוראה אך הענין כנז' כי לא היתה הארץ העליונה רוצה לקבלם עד שהשפיע מחסדו ויד ימינו ואז רחמה עליהם ובלעם הארץ התחתונה והטעם שחפץ ה' לקברם הענין הוא כמשז"ל כי זכו המצריים ליקבר בשביל כשקבלו את יעקב ובניו בכבוד גדול והושיבום במיטב הארץ וז"ס נטיי יד הימין כי הוא רמז לתת מטובם ליעקב ובניו כי לעולם כל הטובה וההשפעה היא מיד ימין בסוד הזן את העולם כולו בטובו בחסד כנזכר פ' תרומה דף קס"ח ע"ב. אמנם מ"ש ובג"ד הוא דינא ברחמי אתי יותר שפיר עם פי' הא' כי לפי שישתף הימין עם הדין שבשכינה לכן הוה רחמי בדינא. או אפשר לפרש לפי משרז"ל כי לא היתה רוצ' האדמה לקבלם מפני שנתקללה כשקבלה את דמי הבל ולכן לא רצתה לקבל עתה הרוגי מצרים עד שהקב"ה נטה יד ימינו ונשבע לה שלא יקללה עוד על זה כי לעולם סוד נטיית הימין הוא שבועה כנודע ולפי זה נוכל לפרש כי אין הענין שהשי"ת צוה לארץ שתבלעם ולא רצתה אמנם הכוונה שהיא מעצמה לא קבלם כמו שקבלה להבל ופלטה אותם עד שנגלה השי"ת אל שר הארץ ונשבע לו שלא יקללה עוד. והנה להיות כי כוונתו ית' הוא לפעול דינא ברחמי כי כן מנהגא דהאי שמא תדיר כי רחמיו על כל מעשיו כתיב ואם היו ישראל מתערין אז בצלותא לא הוה מתנהג קב"ה עם המצריים כלל ברחמי והוה כול' דינא ולכן לא רצה דיתערון מלה בגין דלהוי דינא ברחמי כי הלא נק' רחום אף הקליפה הטמאה לא בעי קב"ה דיזלזלו בה כנודע והשאר מבואר. ואו' דמותנא דילהון לא אשתכח כמותנ' וגומר פי' כי כשהקב"ה נפרע מבבל ומכל שאר האומות הוא משליח בהם מלך ואומה אחרת והורגם אמנם אז במלחמת גוג הוה רחמי דלא מיתו חללי חרב רק מיתת עצמם. ונלע"ד כי גם היו שם רחמים באופן אחד כי ניתנו לקבורה כמו הכא במצרים וכמשז"ל שזכו לזה מפני שהם בני יפת שפירש השמלה על אביו. ואו' ה' כגבור יצא וגומר פה הודיענו דרוש א' כי לעולם האי שמא לא הוי דינא כלל רק דאתלבש בלבושי דינא ואין ההפרש רק כי לזמנין אתלבש בלבושי דינא תקיפא ולזמנין בלבושי דינא רפיא כי אפי' הכא דכתיב ה' כגבור יצא דהוא דינא יתיר מכל אתר עכ"ז אין הדין בעצמו רק שישני לבושוי וגומר וכמ"ש וילבש בגדי נקם תלבושת וכבר נודע לך הקדמה ידועה כי דינין לא מתערין מהאי שמא רק מהלבוש הנק' כלים וכלים אלו הם בעלי גוון אדום ולבן וגומר וז"א לקמן בר"מ פ' בא דף מ"ב ע"ב דבגבורה אקרי גבור וגומר ע"ש:
זהר ב, דף מז ע"ב ויאמר ה' אל משה מה תצעק וגומר זה נתבאר בס' דצניעות' פ' תרומה דף קע"ח ע"ב וגם לקמן הובא פעם אחרת דף נ"ב ע"א. והענין במ"ש לקמן דף נ"ב ע"א בסוד ע"ב אלו שבהם נקרע הים הרמוזים בפסוקי ויסע ויבא ויט הם סוד ירותא דאחסין עתיקא קדישא למלכא. ולכן תחלת שירת הים היא במלת א"ז כנזכר דף נ"ד ע"א ע"ש היטב והענין כי דבר גדול כזה לעקור כמה מלכיות שהם מצרים ואלופי אדום כאו' אז נבהלו וגומר כי כולם היו משועבדים תחת מצרים וכן למעלה בשמים כבר ידעת כי שית מאה רבוון קטיגורין אוזיף ליה סמא"ל חוץ מרתיכי דממנא על מצרים ולעקור כל אלו צריך השפעת העתיקא הוא כתר עליון להשפיע במ' כדי שתפעול פעולות נוראות אלו וז"ס א"ז א' כתר ז' מ' כנזכר שם כי כל ניסין וגבורן תליין בעתיקא וזהו ענין מ"ש כאן מה תצעק הכוונה ת"ת הנק' ה' אמר אל משה כי למה היה צועק ומתפלל אליו כי זה הענין היה תלוי בעתיקא ולכן דבר אל בני ישראל ויסעו מהאי אתר דת"ת ויתפלל לעתיקא קדישא. ואפשר לומר ממ"ש ואתם תחרישון כי כוונתו ית' לומר כי ענין זה תלוי בעתיקא דלא שייכא התם תפלה וצעקה אלא בלב והכוונה:
זהר ב, דף מז ע"ב ר' יהודה פתח ויתפלל יונה וגומר לפי שכל כוונתו הוא להביא פסוק ויתפלל השייך לעניינו לכן התחיל ממנו ואח"כ חזר לפרש מתחלת הענין ואח"כ מהכתיב לעילא וימן ה' וביאר כי לעולם לשון מנה הוא לשון הזמנה כמו וימן להם המלך וגומר והנה אם זהו פי' וימן א"כ קשה היכי קאמר וימן וגומר הל"ל וימן את יונה לדג כי אדרבה היה נותן את יונה מאכל לו ותירץ אלא וגומר:
זהר ב, דף מז ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ולא תתערון מלה דלא איצטריך לכו שאם היו מעוררין תפל' ותחנ' ויהיו ניצולים ע"י כך יהי' פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז וגומר. אמנם עתה שהאבות הקדימו אתערותא דלעילא וזכותא דילהון קאים קמי' לא יהי' לו פתחון פה וזהו דלא אצטריך לכו כלומר אינו נאות לכם שלא לטוב' יחשב לכם. וא"נ דלא תתערון מלה וגומר. היינו טעמא כדלקמן שאם יתערון התעוררות למעל' ע"י תפלתם יהי' לעקור את הכל ולא יהי' באותו דין שום רחמים כלל שלא יתרצו ישראל שיזכו המצרים לקבורי והקב"ה לא רצה כן אלא שיזכו לקבורה לסיבה נודעת לו ית'. וז"ש דלא תתערון מלה דלא אצטריך לכו כלומר לא תעוררו דבר שאינו צריך לכם דהיינו שלא יזכו המצריים לקבור' כנזכר כדמפרש ואזיל.
זהר ב, דף מז ע"ב והכא אתכליל שמא קדישא באתוון רשימן אפשר שהוא בר"ת י"י "ילחם "לכם הוא יי"ל והוא ענף משם ע"ב והזכירו משה בתפלתו לעורר זכות אבות.
זהר ב, דף מז ע"ב וע"ד בעי דלא תעבדון פגימו לאחלפא דרגין דרגא דדינא כליל ברחמי (דדרגא) [בדרגא וכ"ה בכ"י] דדינא קשיא שלא יזכו המצרים לקבורה שאחר שמדה זו פועלת עתה אם תעשו התעוררות להעבירה ותפעול מדה אחרת דרגא דדינא קשיא הוא פגיעו וימשך מזה שתעוררו מלה אחרא דהיינו לעורר הדין עליהם.
זהר ב, דף מז ע"ב אלא בנחת המק בשרו והוא עומד על רגליו וגומר שאעפ"י שהוא צער גדול אינו דומה למכת חרב והרג עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף מז ע"ב גליון והכא אתכליל שמא קדישא וגומר י"י ילחם לכם בר"ת יי"ל הוא שם א' קדוש משם בן ע"ב ותמן הוא רזא דיליה קע"ח ב':
זהר ב, דף מח ע"א וימן ה' את יונה וגומר שהרי תועלת ומזון הדג היה הוה מנה ליונה שכיון שהיו מטילין אותו לים היו הדגים אוכלים אותו ולהצלתו נזדמן לו אותו דג כדמפרש ואזיל. דלא יכיל תלת יומין למסבל יונה חי במעיו: ור' אלעזר מפרש שאינו טבע אלא שהיה ממש השגחה מפני שהיה לו להתפלל מיד ויקא אותו אל היבשה והוא מפני שראה עצמו בריוח לא רצה מת הדג והיה בצער והתפלל ממעי הדגה מורה ממקום המיתה א"כ תפלתו הי' אל המדה שהמיתה קשורה בו מפני שהוא קשור במית' א"כ יפה אמר ממעי הדגה לאתר דהוה קשיר יונה ביה דהיינו אל ה' אלהיו המ' כדפי'. אלי דייקא ירצה משה היה מתפלל למדתו וכן יש' תפלתם היתה קשורה שם ואין נס הים תלוי שם אלא במזלא לעילא כדפי' קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף ופי' בני חיי ומזוני וגומר א"כ אמר למשה מה תצעק אלי כי אין כח קריעת ים סוף בי אלא במזלא עילאה וצריך שתתעלה אל השם העליון להתפלל וכן ישראל שיסעו ממטה למעלה ויהיה תפלתם שם והטעם כאו' הנותן בים דרך ובמים עזים נתיב' ע"י ל"ב נתיבות חכמה נעשו י"ב נתיבות הים לעבור גאולים:
זהר ב, דף מח ע"א הרם את מטך וגומר במטה היה חקוק שם מ"ב המתחלק לג' חלקים ג"פ י"ד י"ד חזקה יד ה' הויה משמאל בזה נעשו כל מכות מצרי'. ועתה אמר הרם את מטך ר"ל צד יד החזקה של שם הרם לצד מעלה שאין הים נבקע מצד היד החזקה אלא בצד החלק הב' הוא הי"ד הגדולה צד ימין שבשם מ"ב והוא אב"ג ית"ץ קר"ע שט"ן נ"ג כדפי' בתיקונים והיינו ארכין ידך בסנורא חדא. והיינו וירא ישראל את היד הגדולה. והחלק הג' שבשם הוא הי"ד רמה:
זהר ב, דף מח ע"א אצטריך לך למיין אחרנין והכית בצור ויצאו ממנו מים כי כח הגבורה להוציא מים דהיינו גבורות גשמים וכח החסד לגזור הים שהים היא המ' והנותן בה הדרך הוא הייחוד הוא ע"י החסד ונודע כי חלק היד הזה בו כללות ע"ב שבחסד כנודע ולכן נרמז שם ע"ב בגזירת הים. תרי הוו הא' גשמי מטה משה והב' רוחני מטה האלהים סוד מטטרו"ן וכאשר יתגשם כחו בסוד מטה דמש' יתקשר זה עם זה לפעול והיינו דברי רב המנונא דכולא חד:
זהר ב, דף מח ע"א והאי מטה לאתערא סטרא דגבור' וגומר דהיינו צד החסד למט' אל המים כדי שיבקעו וצד הגבור' למעל' ויתעורר אח"כ נטה את ידך צד הגבור' אל המים לעורר הדין וכדמסיק לקמי' קודם הרם את מטך צד הגבור' למעל' ואח"כ לאתבא מיא על מצראי צריך לעורר הגבור' ולזה נטה את ידך ויראה צד הגבור' במים וישובו וגומר. הרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף מח ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. אלא ודאי ההוא דג וגומר פי' כי אדרב' לטובתו של יונ' הזמין לו הקב"ה הדג ההוא לנטרא ליה וגומר א"כ מתנ' יפה היא שנתן הקב"ה ליונ' במה שבלעו דג הזה וזה יובן במה שנודע כי הדג הזה היה מזומן מששת ימי בראשית כמשז"ל וכנזכר פ' ויקהל דף קצ"ט ע"א וק"ק מאו' קראתי מצר' וגומר כי זה יור' שהי' בצר' ולא ברווח'. ומ"ש בקדמיתא דג והשתא דגה. ענין סוד ביאור זה תבין מתיקונים דף ע"ז ע"ב כי סטרא דקדוש' איקרי הדג וסטרא אחרא איקרי בהיפוכא דגה וכבר ידעת כי סטר' אחרא היא סוד המית' ולכן כשאמר כאן ממעי הדגה הוא שהי' הדג מת ואח"כ כשחזר לחיות אמר ויאמר ה' לדג ויקא את יונ' וגומר ולא אמר לדג'. ומז' למדנו שחזר לחיות כי קראו הכתוב בשם דג ולא דגה כי דרכי התור' כהרים תלוין בשער'. וכדין כתיב קראתי מצרה וגומר כי או' הייתי בצר' משמע כבר נגעה אליו הצר' אמנם או' מצר' ר"ל מפחד צרה שלא תבא עלי כי עדיין לא נשכוהו הדגים אל יונה בעצמו.
זהר ב, דף מח ע"א מה כתיב ויתפלל יונה וגומר פה ביאר כוונת הבאתו פסוק זה וזה יובן מפ' פקודי דף רנ"ט סוף ע"ב על במקום שאמרו לקצר וגומר והענין בקיצור כי הנה יונה וכל הנביאים לא נתנבאו אלא מאספקלריא דלא נהרא דא מ' וז"א ה' אלהיו שהיא השכינ' המתייחס אליו כי ממנו קבלת נבואתו מש"כ באלינ"ו שהוא הת"ת והנ' למדנו מן יונה כי בעת צרתו לא התפלל לת"ת רק למ' וכן מצאנו במש' בעת צרתו על מרים כנזכר פ' פקודי לפי שבמקום שאמרו לקצר שהוא בעת צרה לא אמרו להאריך בעלמא אריכתא שהוא הת"ת וגומר והכריח זה ר' יהודה מכח הקושיא במלת אלי המיותרת אך הכוונ' לו' מה תצעק אלי כי עתה הדבר תלוי במ' שהוא עת צרה ויתכן כי זש"ה אח"כ ואתה הרם את מטך וגומר שהוא סוד המ' הנק' מטה כנודע.
זהר ב, דף מח ע"א אתה הרם וגומר בא לתרץ הכפל או' הרם את מטך ונטה את ידך כי למה הוצרכו שניהם ופי' ענין נאה והוא ממ"ש הזוהר כי מטה דמש' הו' גליף מכל סטרוי ומצד א' גליף חויא ומצד א' גליף שם ע"ב וגומר ואמר כי ירים את מטהו לפעול בו ואמר לו הקב"ה שיהפכהו ויטהו לצד א' מד' צדדיו ואפשר שהוא הצד הגבור' כנזכר למט'. ואמר כי באידך מיא שהוא בהכאת הסלע אז הפכו לצד אחר וז"א ונט' את ידך בכוונה לחד גיסא מנייהו ולא תאחזנו בידך כפי המקר' וההזדמן:
זהר ב, דף מח ע"א א"ר אלעזר חמינא וגומר. ובספרא דרב המנונא וגומר אמר כי חד מטה הוא תדיר ואפי' במקום שקראו מטך מטה דמש' וכולא חד כי לעולם אין מטה זה אלא לאתערא דגבור' וז"א בין תימא דקב"ה ובין תימא דמש' וכולא חד כי לעולם האי מטה הוא לאתערא לסטרא דגבור' וביאר איך נזכר כאן ההוא סטרא דגבור' כן כשקראו מטה האלהים כבר הגבור' נרמז שם במה שקראו אלהים שהוא גבור' אמנם הכא אעפ"י שקראו מטה הוא הוא עצמו וגם כאן נרמז הגבור' ההיא במ"ש ונטה את ידך שהיא צד שמאל נמצא כי הכל שקול כאחת:
זהר ב, דף מח ע"א אר"ש ווי לאינון וגומר רשב"י רצה לפרש ענין דברי רב המנונא בביאור נמרץ והוא כי הרואה דבריו כפשטן יקשה לו כי למה הוצרך לכל זה ויימא הכא נמי קח את מטה האלהי"ם כמ"ש במקום אחר ולא יצטרך לקוראו תחל' מטה משה כמ"ש מטך ואח"כ סלקו מן הספק ואמר ונטה את ידך שהוא הגבור' ולימא בפירוש הרם את מטה האלהי"ם על הים ובקעהו. אמנם גילה לנו בדברי רב המנונא פי' יפה ומתוק והענין כי כבר ביארנו לך כי סוד מטה הזה הוא המ' והוא המט' שמש' הי' מתנהג בו לעולם ולא ע"י מלאך אך יהושע הי' ע"י מלאך ולזה נאמר בו בכידון אשר בידך והרמז אל מלאך מטטרו"ן אשר אמר לו שר צבא ה' אנכי עתה באתי אבל בימי משה באתי ולא קבלני. והנה סוד מטה זה מקבל מכח שם בן ע"ב שהוא סוד עטרין דג' אבהן כנודע ובהם נבראו כל העולמות כי שם מ"ב הוא ברישא דמלכא ושם ע"ב בז' ספי' תתאין והבן כי מט"ה גי' נ"ד והם סוד שם אדנ"י שבו אותיות ד"ן והם נ"ד צירופים מרובעים הנעשים מע"ב שמות המשולשות כאשר ידעת ואין להאריך גם סוד מטה הוא בסוד המ' בהתלבש' במטטרו"ן עבדה ובו פועל פעולותי' וז"ס מ"ט ה' ראש שם מטטרו"ן הרומזים על מ"ט שערי בינ' אשר בו כי השער החמשים קדש יובל והוא סוד ה' דמט' שהיא השכינ' אשר לא הושג שער זה במטטרו"ן וטעם שנקר' שער זה באות ה' לפי שה' חשבונה חמשה וכל א' מהחמש' כלול מעשר הרי נ' נמצא בשער זה של הנ' בו כל החמשים וזה נרמז בפ' משפטים דף קט"ו ע"א וע"ש. ונחזור אל הענין כי כבר ידעת כי ע"ב אותיות בחסד וע"ב בגבור' וע"ב בת"ת ואח"כ מצטרפים ונעשים ע"ב תיבות במ' והנה הם ד' בחינו' וכנזכר דף נ"ב ע"א. והנה נרמזו ונחקקו בד' פני המט' הזה והם סוד מרכבת המ' בבחי' הספי' וזה נרמז רמז מועט בראש זוהר שיר השירים בענין ד' פני המ' המתחבר' למעל' בד' שמות הקדושים. והנה בזה ידעת איך נק' מטה זה מטה משה ומטה האלהי"ם והכל א' כי מצד הימין נק' מטה משה ומצד השמאל נק' מטה האלהים. והנה דע כי פני הימין הוא לנגבא מיא במה שכבר נודע כי דרום נגיבו מיא כי תמן הוי חום וצפון מיניה נפקין מיא כי הוא קר וזה נרמז בפ' וארא ובכמ' מקומות והנה בענין הסלע דהוה לאפקא מיא אז נק' מטה האלהים כי מצד צפון נפקי מיא אך בכאן היו צריכים לשני עניינים והם דבר והפכו לנגבא מיא ולאפקא מיא ולכן תחלה הי' צריך לנגבא ולבתר לאפקא מיא ולכן תחל' קראו מטה משה הרם את מטך מצד הימין לנגבא מיא שיעברו יש' ולבתר נטה את ידך השמאלית ואז יתהפך המט' אל השמאל ויפקון מיא והשתא נק' מטה האלהי"ם בנטיית היד. כי משה הוא באמצע והימין והשמאל הם שת' זרועותיו מכונים אליו:
זהר ב, דף מח ע"א והא תהומי הוו הוקשה לו כי הפ' אמר קפאו תהומות וגומר נר' כי מקום תהומות הי' והוא במה שנתפרסם בד' רז"ל כי יש מקומות בתוך הים אשר שם הם מקום התהומות ודרכיה' היורדי' עד סוף התהום ואלו הם שבילי הים וכמעשה ר' נהורא סבא כד אתכניש ימא וגומר בריש פ' ויקרא והנה איך אמר ובקעהו כי בשלמא בים אשר הוא בריכה א' וחפירה אשר בה שייך לומר בקיעה לפי שיש בה סוף וקצה אבל בתהום איך שייך בו בקיעה אם אין להם סוף וקצה ותירץ כי נס אחר עשה הקב"ה והוא כי המקום אשר הוא תהום הי' נקפה ועומד וזהו קפאו תהומות ולא אמר נבקעו. גם אמר בלב ים כנרא' כי ים ותהום אינו דבר א' כי הים נבקטו ותהום נקפאו. ובזה יתורץ שאלה א' והיא למה הב"ה עש' כ"ב חומות בים בין הי"ב שבטים לפי דעתי זו היא אחד מן התשובות כי היה צריך להקפות התהומות ונעשו כמין חומות ואין להאריך עכ"ל:
זהר ב, דף מח ע"א והרא"ג ז"ל כ' דהא מנא הוא דמשדרי לי'. שאחר שזכה להיות צדיק זה במעיו יותר מדג אחר מנה ודורון הוא לו ויהי' ע"ד זכתה קנה וגומר:
זהר ב, דף מח ע"א זכו כלבים וגומר. ואבן טבא הוי במעוי דנהיר לי' פי' לו לעצמו הוצרך אבן טבא דינהיר לי' אמנם לראות כל מה דבימא ובתהומי תרין עינוי דההוא נונא הוו נהרין לי'.
זהר ב, דף מח ע"א ואחיה לי' לההוא נונא וגומר מדקרי לי' אח"כ דג דכתיב ויאמר ה' לדג אחר שקראו דגה ש"מ שהחי' ה' לדג.
זהר ב, דף מח ע"א לאתר דהוה קשיר בי' דהיינו המלכות שכל מי שנקשר בי' מותא קשיר לרגלוי ובן השונמית ויצחק יוכיח.
זהר ב, דף מח ע"א אוף הכי וגומר ראי' שכל דבר ודבר במקום אחיזתו שם תהא התחנה והתפלה לא"ס השוכן בתוכם. דהא כלהו באתר חד קיימי. משה וישראל כולהו היו מתפללים באתר חד מלכות. ואתה הרם את מטך וגו' ארכין ידך בסיטרא קדישא כי המטה היה חקוק בו מצד אחד דצ"ך עדיש באח"ב. ומצד אחר שם הוי"ה ומצד אחר נחש כדאיתא לקמן דף ס"ד ובזוהר כתיבת יד לכן אמר לו הקב"ה הרם את מטך וגומר ארכין ידב בסיטרא חדא שעד עתה פעל המטה בצד דצ"ך עד"ש באח"ב עתה ארכין ידך בסטרא קדישא דהיינו צד שם הוי"ה.
זהר ב, דף מח ע"א דסטרין אחרנין דההוא מטה וגומר למיין אחרנין הם מי הצור בחורב ומי הסלע במי מריבת קדש.
זהר ב, דף מח ע"א לאתערה סטרא דגבור' לעורר מימי הגבורות עליהם.
זהר ב, דף מח ע"א ת"ח בסטרא דגבורה וגומר הגם שהמים מצד החסד מ"מ אינם נמשכין ויוצאין כי אם מדרך החסד.
זהר ב, דף מח ע"א עבד ניסא גו ניסא (אמר הגאון הנשי"א זצוק"ל נ"ל כי צו"ר סל"ע גי' אברה"ם יצח"ק בזכות אברהם יצא מים משם דצו"ר בהכאה על הצור אבל מסטרא דיצחק הי' ראוי ע"י שם של נחש שיצא מים בדבור בלבד ולא בהכאה ודי למבין) עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף מח ע"א גליון ועל דא ונטה את ידך בסטרא א' דסטרין אחרנין וגומר פי' שכי צדדין חד למימי הצור וחד למימי הסלע וזהו למיין אחרנין ושני צדדים האחרים חד שמא קדיש' לקריעת ים סוף וחד לי' מכות:
זהר ב, דף מח ע"א ממעי הדגה לאתר דהוה קשיר וגומר פי' יונה מחילא דאליהו קא אתא כדאיתא בפ' ויקהל קצ"ו א' ואליהו נפיק מרעותא דתיאובתא דדכורא כד נפקא ברעותא ולהכי אתקיים יתיר מבר נש אחרא כדאיתא בפ' ויגש ר"ט א' ע"ש. אלי דייקא נ"ב ב' עכל"ה: