זהר ב, דף נג ע"ב וירא ישראל מקדמת דנא אתעביד ניסים אחרים אם פי' י"ד פלא לז"א אלא י"ד אין פי' פלא שהרבה נפלאות עשה מכבר אלא יד לא איקרי פחות מחמש אצבען והענין כי השם במילואו יו"ד ה"א ה' אותיותיה חמשה אצבעות והנה באומרו יד הגדולה רצה להוסיף גידול השם שיתגדל ויתקדש שם י"ה רבא ויעשה הוי"ה א"כ יד הגדול' היינו שנעשה יו"ד ה"א וא"ו ה"א דהיינו ה' אצבעות י"ה דכלילן בה ה' אצבעות וא"ו ה"א ואתקרון כדין גדולה יד א' שנתגדלה. ולא זו אלא כל אצבעא ואצבעא דהיינו יו"ד ה"א וא"ו ה"א סליק לחושבנא רבא היינו מילוי המילוי יו"ד וא"ו דל"ת ה"א אל"ף הם י"ד אותיות וכן וא"ו ה"א והיינו סוד ועתה יגדל נא כ"ח אדני והיינו חושבנא רבא. וז"ש וקב"ה עביד להו דהיינו שהגידול נמשך מלמעלה דהיינו כח אשר עשה ה' ושם זה למעלה במקור המשפיע הגידול והנה בשאר המכות היו פלא ולא נעש' באצילות כזה אמנם והשתא אתעקרו כולהו דרגין דבהו דהיינו החצוני' משלשוליהון ואינם נעקרים מקשר שלשולם אלא ע"י סוד יגדל נא כח כנזכר וזה להכניע החצונים ולשבר כחם:
זהר ב, דף נג ע"ב מכאן אוליפנ' ממה שאנו רואים סוד הי"ד היות עניינו ה' וה' נכללים בחמש טעם למה חמשה פעמים דהיינו חמשה מכות ראשונות היה ברשות בחירתו פרעה ואח"כ נטל בחירתו מפני שכיון שבעט בחמש שוב אין לו תקנה שהרי בעט בכל העשר שהם חמש נכללים בחמש כדפי' בסוד היד הגדולה וע"ד וירא יש' שעתה היתה יד הגדולה מה שלא היתה קודם לכן.
זהר ב, דף נג ע"ב עולם לעילא בינ' ועולם לתתא מלכות. מתמן הוא שרותא לא שתהיה הבינה ממש ראשית שהרי חכמה היא ראשית אלא לאדלקא בוצינין והענין כי בערך הדין נקראות הספירות בוצינין לשון נרות של אש ירצה הארת הדין לכל פעולותיו ונודע שתחלת הארת צד השמאל הוא מבינה.
זהר ב, דף נג ע"ב עולם דלתתא מלכות תמן הוא סיומא שהיא סוף האצילות והנה סתם לשון עולם הוא היותו כולל ו' קצוות והבינה כוללם מצד היותם מושרשים בה ולכן יוכללו בה ובמלכות יוכללו מצד שהוא סיומא ואתכליל המלכות מכל העליונו' ומהאי עולם דהיינו מ' הנק' ועד העולם מתערן גבורה לתתאי כי מהבינה מתעוררות הגבורות לעליונים ומהמלכו' לתחתונים ובהאי עולם המלכות עצמה עביד קב"ה ת"ת אתיו לישראל וגומר בענין שיש בה שתי פעולות הא' התעוררות הדיני' לתחתונים והב' הניסים לישראל ולכן פעל ב' ההפכים הא' כולהו מצראי אשתקעו בימא ע"י דהאי עולם מ' ר"ל ע"י הנפרדים למטה שלוחי הדין אמנם הנסים בה בעצמה ממש וזהו שתדקדק באו' ואתרחיש לון ניסא לישראל בהאי עולם כי הנה ממש בה בעצמ' והדינין על ידה שהיא משלחת שלוחיה:
זהר ב, דף נג ע"ב לא תוסיפו לראותם כעת אמנם עד עולם שהיא מ' תתעורר ויעשה דיניה ואז תוסיפו ותראום מתים על שפת הים וז"ש מן העולם ועד העול' דייקא. והעד העיקר לזה הוא ביה זמנא כתיב ויאמינו ואם עיקר אמונה תליא בראותם אותם היאך יאמר להם משה שלא יראום עוד והיאך האמינו במה שמשה רע"ה אמר להם לא תוסיפו והם יספו לראות היאך האמינו בו הפך דבריו אלא בלי ספק כדפי' וז"ש ביה זמנא כתיב וגומר:
זהר ב, דף נג ע"ב אז ישיר משה ר' יהודה פתח בטרם וגומר אתרעי בהו כי בהתחלתם לא היה אלא בחירה כאו' מתחלה עע"ז וגומר ומסגיאו' רחימותא כדי שיהיה תמיד מגיד דבריו ליעקב אוקים עלייהו נביאה קשוט מהימנא דהיינו מרע"ה ולהיותו יסוד הנבוא' ותחלת גילוי התור' כדי שלא יבא שום נביא ויסתור דבריו וכיוצא הוסיף עליו מדרגת רוח נבואה נוספת על כל באי עולם וז"ש ואתער עליה רוח קדישא יתיר מכל שאר נביאי מהימני חולפי' ועתידים. ולא היה מאומה אחרת שאז הוא דופי אל העם הזה שיהיה מנהיגם מזולת משפחתם וז"ש ואפיק ליה מחולקיה ממש ועוד הפליא שלא הוציאו משאר השבטים אלא מאותו השבט שבחר יעקב להפרישו תרומת נדבה לה' מבניו דהיינו לוי וז"ש דאפרישנא יעקב וגומר וכיון דהוה דיליה לוי שנתנו יעקב והבדילו לעמוד לשרת בשם ה'.
זהר ב, דף נג ע"ב נטל ליה כדפי' בפ' שמות שממש העלוהו לפני ה' בשעת לידתו.
זהר ב, דף נג ע"ב ואעטר ליה בכמה עטרין כתר תורה והוא היה ראש ישיבה במצרים. כתר כהונה כתר לויה כתר נבוא' וכל זה מצד אימא עילאה שממנה כל העטרות האלו ומשח ליה במשח רבות קודשא מצד החכמה והכתר ואחר שנכלל בכל זה אפיק מבנוי דהיינו מרע"ה משבט לוי.
זהר ב, דף נג ע"ב וזריז ליה וגומר שאלמלא זריזותו של הקב"ה שזרזו לא היו מאמינים בו אלא מאת ה' היתה לו שיאמינו בו כל שומעיו כדי שיהיו ישר' דבקים באמונה האמיתית ע"י. וענין זה נמשך מצד דבקות הספירות ולזה יספר מעלותיו באו' בשעתא דמטא זמנא דמשה וגומר והיינו סוד נשמתו הגיע זמנא לרדת בגשם התחתון.
זהר ב, דף נג ע"ב אפיק קב"ה בינה שמשם הנשמות ופי' גזרת נשמתו ואמר שנחצב' מגזרו דספירו דאבן טבא היא אבן מ' שנאצלה מחכמה כאומרו ה' בחכמה יסד ארץ שהיא יו"ד וע"י היותה מאירה מחסד ע"י היסוד היא נק' אבן טבא ודאי ומשם נגזרה נשמת מרע"ה הנה הנשמה היא מתלבשת בגוף שסודו רמ"א אברים גם הנשמ' רמ"ח עטרין מבינה. וזאת הנשמה שלטה על כולם וז"ש וקיימין קמיה ואפקיד ליה בכל דיליה שתהיה הנשמה הזאת רשאה ושלטאה בכל אוצרות עליונים ויהיב ליה מאה ושבעין ותלת לא ידעתי טעם למספר וגומר מ' פתיחא וגומר הנה ג' אותיות שמ"ו הם בסוד בריאה יצירה עשיה כדמפרש ואזיל וזה אחר שירדה נשמתו אל סוד הבריאה מ' פתיחא שהיא הבינה שהיא מקננת בכסא הכבוד.
זהר ב, דף נג ע"ב סליק ואתעטר בעטרוי שהם ענפי הבינה שהיא מתעטרת בהם מחכמה והיינו או' סליק אל החכמה ואתעטר בעטרוי ואעטריה למשה וגומר ואעבריה בכל חיילין וגייסין דיליה שהם מחנות הבינה שבסוד כסא הכבוד והוליכו בכולם כדי שיהי' מורגל בכך לעת סילוקו לקבלת התורה כדין אזדעזעו כולהו מרום מעלות הנשמה פתחו ואמרו אסתלקו מסחרני סטרא דסטרין כענין הבו יקר לפ' וכיוצא וקראוהו סטרא דסטרין היינו שהוא סטרא א' מו"ק הכולל מן הקצוות דהיינו סוד הדעת הכולל ו"ק והוא מהם: או ירצה אסתלקו סחרניה לא הרחקה א' אלא סטרא דסטרין אפי' צד צדדים הרחיקו שלא תכוו מגחלתו דהא קב"ה אתער רוחא לשלטאה ודאי שמעלה גדולה נתן לנשמה זו ושררה לשלוט למרגז עלמין מפחדו.
זהר ב, דף נג ע"ב קלא נפיק מכולם ששואלים על עוניו. קלא נפיק מלמעלה לתשובת' וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף נג ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב. מ' פתיחא אות מ' היא בבינה ואות ש' בג' אבות ואות ה"א במ':
זהר ב, דף נג ע"ב והרא"ג ז"ל ס' והא מקדמת דנא אתעביד. דהיינו בעשר מכות:
זהר ב, דף נג ע"ב אלא יד לא איקרי פחות מה' אצבעאן. והיינו חמש אצבעאן דשמאלא דכלילן בה ה' אחרנין דהיינו ה' חסדים ונכללו החסדים בגבורות כדי להנקם ממצרים ולא נשלמו להכלל חמש בחמש אלא בקריעת ים סוף כי הוא תשלום אצבע עשירי כנז"ל: וז"ש ואתקרון כדין גדולה. כלומר עתה שנשלמו להכלל נמצא שעתה עשה ד' היד הגדולה שיכלל משלם אצבעו דימינא בדשמאלא:
זהר ב, דף נג ע"ב וכל אצבעא ואצבעא וגומר. טעם אחר למה נק' היד הגדולה עתה בקריעת י"ס ואמר כי כל אצבע ואצבע עלה לחשבון גדול כמ"ש ר' יוסי בהגדה אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות שעלה כל אצבע לחשבון גדול: וז"ש וקב"ה עביד להו נ"א לי'. השתא:
זהר ב, דף נג ע"ב ובהאי אתעקר וגומר. ה"ג ומוסב אל היד הנז' נמצא שעתה בקריעת י"ס עשה ה' את היד הגדולה שעל' לחשבון גדול כנזכר בהגד' דבחמש אצבעאן קמאי כתיב ויחזק לב פרעה ולא אמר ויחזק ה' יען כי הה' אצבעאן קמאי היו חסדים ומדרך החסדים שלא לבא בטרונייא אלא שהוא החזיק את לבו למען שילקה בקולפוי:
זהר ב, דף נג ע"ב וכתיב ויאמינו בה'. מלת וכתיב ל"ג. ר' ייסא אמר. והא כתיב. נראה דמלת והא שבוש דהא קראי רמי אהדדי:
זהר ב, דף נג ע"ב עולם לעילא. בינה:
זהר ב, דף נג ע"ב מתמן היא שירותא. כי הבינה מוציאה האור להאיר המדות מאור עליון ולכך נק' עולם כי כללות הספי' היו בתוכה כמו שעולם כולל כמה בריות והויות:
זהר ב, דף נג ע"ב תמן הוא סיומא. היינו גבול האצילות:
זהר ב, דף נג ע"ב ואתכלל מכלא. מכל העולמות העליונות ומן ההויות התחתונות שיצאו ממנה ולכך נק' גם הוא עולם כי מציאות עול' הוא מורה על כללות מיני ההוויות:
זהר ב, דף נג ע"ב ומהאי עולם מתערין גבורן וגומר ובהאי עולם עביד קב"ה אתין לישראל. יען כי הוא נק' עולם ע"ש שכולל הספי' העליונות שמהם רחמים ומהם דין לכך היא פועלת טובות לטובים ולרעים רעות וכן כנסת ישראל כליל רחמא ודינא כשושנה דא דכליל חוור וסומק כנזכר בפ' בראשית:
זהר ב, דף נג ע"ב הה"ד מן העולם ועד העולם דייק'. מהבינה הנק' עולם שכולל כל הספי' מהם דין ומהם רחמים בסוד הוי"ה בניקוד אלהים ועד העולם מלכות הכולל דין ורחמים כנזכר נגוף למצרי' ורפוא לישראל: וז"ש הה"ד דהשתא לא קשה מידי למה השוו שניהם בשם א':
זהר ב, דף נג ע"ב אז ישיר משה וגומר. ר' יהודה פתח בטרם אצרך וגומר:
זהר ב, דף נג ע"ב דקב"ה אתרעי בהו משאר עמין. מצד הרצון לא שהיו ראוים כהלכתא בלא טעמא:
זהר ב, דף נג ע"ב נביאה קשוט. יען כי הי' מסתכל באיספקלריא המאירה ולא הי' לו ספק במה שהי' רואה אלא כל דבריו קשוט דבר ברור בלי ספק משא"כ בשאר הנביאים כי לפעמים לא הי' הדבר ברור אצלם:
זהר ב, דף נג ע"ב מהימנא כלומר נבואה נאמנה כמו יתד במקום נאמן בלי הפסק שלא כשאר נביאים שנבואתם נפסקת:
זהר ב, דף נג ע"ב ואפיק לי' מחולקי'. פי' אפיק לי' למשה מחולקי' דקב"ה דהיינו לוי שהוא מעשר מבני יעקב וכיון דהוא לוי האמור:
זהר ב, דף נג ע"ב נטל לי' הקב"ה. שבשעה שנולד ירד גבריאל והעלהו לפני הקב"ה:
זהר ב, דף נג ע"ב ועטרו בכמה עטרין. דהיינו כ"ד מתנות כהונה שלכך נק' לוי ע"ש שליוהו בכ"ד מתנות כדפי' רז"ל:
זהר ב, דף נג ע"ב ומשח לי' ללוי. במשח רבות. אפשר דהיינו שנמשחו אהרן ובניו שהם מזרע לוי:
זהר ב, דף נג ע"ב רוחא קדישא לעלמא היינו משרע"ה שהי' חומרו זך וכלו צורה בלי חומר לכך קרא לי' רוחא קדישא ולא ברא קדישא:
זהר ב, דף נג ע"ב וזריז ליה בהימנוי. תרגום ויחגור אותו בחשב והיינו שחגר אותו בכמה עטרין ובכמה נהורין ובכמה מפתחן כדמפ' ואזיל:
זהר ב, דף נג ע"ב מהימנותא. כלומר אותן עטרין וגומר אינון מעולם האצילות הנק' בכל הזוהר מהימנותא ואומרו:
זהר ב, דף נג ע"ב רבה שהאצילות גדולה באיכות מכל העולמות. וי"ס דל"ג רבה:
זהר ב, דף נג ע"ב ובההיא שעתא דמטא זמנא דמשה וגומר. השתא מפרש מאי וקאמר וכדין אפיק מבנוי רוחא וגומר ומפרש מהיכן אפיק לי':
זהר ב, דף נג ע"ב מגזרא דספירו דאבן טבא. פי' מחצב נשמתו של משה רבינו ע"ה הי' מהמלכות הנק' אבן טבא וקודם זה הי' גנוז:
זהר ב, דף נג ע"ב ברמ"ח (עטרין) [בזוהר שלפנינו איתא נהורין] דהיינו איברי הזכר ולפי שהי' עתיד להנתן תורה על ידו לכך נחצבה נשמתו ממחצב שנחצבה התורה:
זהר ב, דף נג ע"ב וקיימי קמי'. אותם רמ"ח עטרין שקודם הי' רוחו של משה גנוז בהם אחר שנעתק מהם אל המלכות לא נעלמו ממנו מקום שורש נשמתו אלא הם גלוים לפניו לעלות דרך בם להתקשר בקונו.
זהר ב, דף נג ע"ב ואפקיד לי' בכל דילי'. נ"א בכל ביתי' ע"ד בכל ביתי נאמן הוא הנז"ל:
זהר ב, דף נג ע"ב ויהיב ליה קע"ג מפתחן. היינו שם ע"ב דיודין שהוא בחכמה ושם ס"ג שבבינה ויה"ו במילוי אלפי"ן עולה עקב ועם הכולל קע"ג להורות שמסר לו המפתחות או"א שיאירו עליו דאיהו ברא בוכרא דילהון וכן הוא רמוז במלת יה"ו או"א וברא בוכרא כנזכר בר"מ ובכמה דוכתי:
זהר ב, דף נג ע"ב ואעטר לי' בחמש עטרין. היינו מצד ה' שבבינה סוד העטרות שמעטרת אימא עילאה לברא בוכרא ע"ד בעטרה שעטרה לו אמו וגומר בעיבוד ה':
זהר ב, דף נג ע"ב סליק ואנהיר סליק אל החכמה לשאוב אור ושפע ואנהיר באלף עלמין שבבינה שסוד האלף היא בבינה כד מקננא בכורסייא כנזכר באדרא רבה קל"ב: וז"ש כאן וכל עטרא ועטרא סליק ואנהר באלף עלמין דנהרין ובוצינין. שהם מיני מאורות בבינה אשר הם גנוזים בגנזייא דמלכא קדישא עילאה דהיינו האוצרות שגונזת הבינה סגולותי' ומאורי' שהם בכסא בסוד אימא מקננא בכורסיא כנזכר.
זהר ב, דף נג ע"ב וכדין אעברי' בכל בוצינין דבגנתא דעדן. אחר שנתעטר בכל אותם העטרות שבסוד הכסא כדין אעברי' בכל בוצינין דבגלתא דעדן דהיינו היכלי היצירה ואח"כ אעליה בהיכליה היינו המלכות מתלבשת בסוד העשי' הרוחניות שהיא היכלא דאי' תתאה שהיא מקננת באופן והיינו שכללו במחצב של סנדלפון גזירו דספירו דאבן טבא דקאמר לעיל ותאנא והדר מפרש כיצד אעלי' בהיכלי' סדרן של דברים כך הי'. מ' פתיח' סליק וגומר. ש' דאבהתא וגומר. ה' סלקא בעטרוי וגומר הרי כניסתו להיכלי' כמ"ש בס"ד. מ' פתיחא בינה כמבואר בפ' וילך רפ"ה סליק אל החכמה לשאוב שפע ואור נוסף על אורה ואתעטר בעטרוי בעטרות שמקבלת מן החכמה והענין שנעשה אז ייחוד נוסף על הייחוד התדיר כדי לעטר נשמת משה. ואעטרי' בשכ"ה עטרין היינו שמסר בידו מפתחות הדינין לעשות דין כמו בקריעת י"ס הוצרך לש"ך דינים שהם ה"פ דין להטביע המצריים והוצרך למיתוקן דהיינו ה' חסדי' למתוקן להציל את ישראל וז"ש ואפקיד מפתחוי בידוי בתורת פקדון לכשיצטרך לפעול בדין דין וכשיצטרך לפעול במיתוקן יפעול במיתוקן:
זהר ב, דף נג ע"ב ואעברי' בכל חיילין וגייסין דילי'. היינו מלאכין דקב"ה הנק' מלאכי שלום שבעולם היצירה דתמן מקננא עמודא דאמצעיתא וזהו אומרו דילי':
זהר ב, דף נג ע"ב סטרא דסטרין. כלומר צד אחד דהיינו סטרא דמזרח דהיינו הת"ת הכולל כל הצדדים וקצוות ומשה הי' קשור בו נמצא שהיא סטרא דסטרין כדין סלקא וגומר עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף נג ע"ב גליון ותנינא עולם לעיל' ועולם לתתא וגומרפי' בינהי ומ' עיין בריש פ' וארא כ"ב א'. וקיימי קמיה נצבים לפניו במסילה זו לעלות דרך בם. ויהיב ליה מאה ושבעים ותלת מפתחן יו"ד ה"א ו"ו ה"ה וע"ב וס"ג א"נ ה' אחד כשיעלה שם ה' ק"ס דהיינו ע"ץ. בתלת מאה ועשרין וחמש עטרין. מפתחא שכ"ה דינים למתקן מ' פתיחא סלקא וגומר מ' פתיחא בבינה וקודם נתעטר ברמ"ח עטרין מצד החכמה דמתמן נשמתא לנשמתא בלק פ' ב' ואח"כ מצד הבינה בשס"ה עיטרין ומשם נטל אות מ' משמו ובבואו אל האבות נטל אות שי"ן וכשקבלתו העטרה נטל אות ה' וכדלקמן וידע נפש רוח נשמה שכינה ת"ת בינה. עכל"ה:
זהר ב, דף נד ע"א קלא נפיק מלמעלה לתשובתם קבילו ליה בגווייכו שלא יתרחקו ממנה ויתערבו דעתם עמו.
זהר ב, דף נד ע"א דא הוא זמין וגומר ע"י התלבשו בגוף אח"כ בגוף ונפש יעלה ביניכם לקבל התורה עם היות שהיא גנזא דגנזיא נסתרת מכם הוא כדאי לקבלה ולהורידה למטה ולארעשא ע"י התורה עלמין דלעילא ותתא כנודע.
זהר ב, דף נד ע"א ביה שעתא אתרגישו כולהו לכבודו ברדתו מבריאה ליצירה. הרכבת אנוש אין צריך לומר בנשמה אלא אנוש בהיותו בגוף הרכבת אותו ששולט באצילות. באנו באש ובמים ירדנו אל מקום הדין והרחמים או ירצה על ידו הוא מהפך דין לרחמים או רחמים לדין ע"י מעשיו ותפלותיו:
זהר ב, דף נד ע"א כדין סלקא ברדתה אל יצירה ששם הת"ת ואז הוא מתראה קמי מלכא ת"ת המקנן במטטרו"ן ולכך ש' דאבהתא שהיא רומזת חג"ת בענפיה אעטרו ליה בתלת עטרין והיינו ש' שבשמו שהם חג"ת המתעטרים בו ואפקדו כל מפתחן שיוכל לפתוח כל שערי' ואוצרות שהם בימין ושמאל ואמצע ונודע שהת"ת מארי דביתא בעלה דמטרוניתא לכך מצד ג' אבות אפקידו ליה מהימנא דביתא מ' דהיינו ה' בשמו ולכך יורד מיצירה אל עשיה בסוד הה' המתלבשת בעשיה וז"ש ה' סלקא ואתעטרא בעטרוי וקבילת ליה מן מלכא דהיינו שיורד מיצירה ששם הת"ת אל עשיה ששם המ' והיינו ייחוד התחתון הנעשה בסוד בחי' למט' ורדת הנשמה ממדרגה למדרגה ונעשית לה לבוש בכל הבחי' בין החיילים הנז' לעיל שהם בסוד כסא נעשה לה לבוש דבריאה והיינו מ' של משה. בסוד יצירה נעשה לה רוח במטטרו"ן והיינו ש' של משה. בסוד עשיה נעשית לה לבוש דאופן דסנדלפו"ן והיינו ה' של משה.
זהר ב, דף נד ע"א כדין נחת ההוא רוחא נשמת מרע"ה ירדה אל בין הנפרדים אשר תחת המ' שהם נק' ארבין דשטאן בימא רבא מ' ומפני שאין נשמת מרע"ה כשאר נשמות ישראל ששאר נשמות ירדו אל נקבה והם מעולם הזכר. אמנם מרע"ה שהיה זכר ומעולם הזכר ועליו נאמר איש האלהים ואפי' בהיותו בעולם הזה אין ראוי שנאמר שירד לעולם הנקבה' ויהי' גם הוא מכלל עולם הנקבה לזה אמר וקבילת ליה לא להשתנות בה אלא לגדלא ליה למלכא והענין כי בהיותו מעולם הזכר כולו רחמים אמנם ברדתו אל הנקבה לא היה אליו שינוי שמזג בנשמתו דין אלא היא יהבת ליה מתנן במתנה מה שאינו ממדתו זיונין לאלקאה וגומר והענין שכל מה שעתיד האדם לפעול בעול' הזה מעבודת אלהית הכח נתן בנשמתו קודם בואה אל העולם הזה ויש בבחירתה כח לבטל אותו הכח שבו אם ירצה ועונשו גדול ואם יסכים להוציא אותו הכח לפועל שכרו גדול כפול ומכופל:
זהר ב, דף נד ע"א ובשבתא ובריש ירחא וגומר הענין כי שם מש"ה רומז אל ג' עולמות בי"ע ג' לבושים שהם נשמה ר"ן וכיון שהוא עתה בעולם התחתון בתוך הים למה יקרא משה היה ראוי שיקרא ה' לבד לז"א שהטעם הוא שלא נשקע שם הנקבה עליו כדפי' לעיל אלא היה בכל שבת וכו' כענין הצדיקים שנאמר עליהם והשביע בצחצחות צח חד צחות תרי שהם דבקות נפש ברוח ורוח בנשמה ומתעדנות באור העליון ומרע"ה מפני שהיה נשמתו בסוד הזכר היה מתדבק ועולה ומגביר אור הזכר והי' משביע בצחצחות נפשו וא"כ ראוי שיקרא משה שהוא מ' נשמה ש' רוח ה' נפש דהיינו צח צחות כדפי' וז"ש סלקת ליה למלכא כדין איקרי שמיה וגומר דהיינו אתוון רשימין בסוד רושם נר"ן.
זהר ב, דף נד ע"א ובההיא שעתא דנפיק לארעא שירד להתגשם ולהתלבש בגוף בזרעא דלוי בטפת זרע איש מבית לוי ברחם בת לוי אתתקנו וגומר. ומ"ש גליפן ממנן שהם מלאכים שרים ממונים ללותו לשמירתו בבטן אמו שלא ישלטו בו החצונים ויעשה נפל אוזפוהו לההוא רוחא לאתריה. כד נפיק לעלמא היינו צאתו לעולם מרחם אמו שכינה ממש יציאת להאירו והיינו ה' משמו אתנהרא וגומר
זהר ב, דף נד ע"א בטרם כנגד ג' עולמות כנגד עולם הנשמות בטרם אצרך וגומר וכנגד עולם רחם אמו ובטרם תצא מרחם. וכנגד צאתו לעולם אמר נביא לגוים נתתיך:
זהר ב, דף נד ע"א ר' יצחק אמר ביה שעתא אין לו קשר עם הקודם אלא במה שלפני פניו. ודא הוא שירתא ירצה שהשירה ג"כ היא עניינה על שתי' בחי' הא' נס לישראל הב' נקמה ודין באומות וז"ש שירתא הוא לכל סטרין והיינו אז ישיר על שני עניינים שהם א"ז אלף בינה רחמים ז' דין מ' ישיר משה מלה דא תליא ירצה הלשון תלוי משמע מיד ומשמע לעתיד. דאסתלקו בדרגין עילאין דלעילא בסוד האצילות נפש במ' רוח בת"ת נשמה בבינה והם ג' אלו נקשרות בצרור' דחיי דהיינו בסוד נפש קשור ברוח ורוח בנשמה ולפי זה יותר טוב להם שלא יחיו עכ"ז זמינין וגומר:
זהר ב, דף נד ע"א ורש"א מהכא כי ראיה זו אינה ראיה שאפשר שבסוד מציאותם בג"ע ישירו לעתיד אמנם מלשון יוסף ה' שנית וגומר הרי שממש יקנו ויתבראו ויתלבשו בגוף שנית ממש השניה כעין ראשונה וכדמסיק. ואי תימא הואיל ואתקשרו בצרורא דחיי בערך נר"ן דבי"ע ומתענגי וגומר בערך נר"ן דאצילות ועל דרך זה מה שאמר למעלה אסתלקו בדרגין וגומר בערך האצילות ואתקשרו בערך בי"ע. אמאי יחית לון ירצה מה יתענגו עוד או מה יוסיפו עדנה ברדתם אל חברת העפר. ודרך כלל יתרץ כי קושיא זו ג"כ יקשה אל מציאות ירידת הנשמות לעולם ותשובתה בצדה כמו שפי' בזוהר פ' ויחי. ואם אפילו ברדתה אל הגוף המזומן לחטא אחר שהגוף הזה מעוקם שאינו כמציאות בריאתו מפני שנתעקם בחטא אדם הראשון ונתלבש בעפר עכור עכ"ז קושיא זו מתורצת כדרכו א"כ כ"ש עתה שאינם באים אל עפרות הגוף הטמא ואינם מתלבשים בחומר יצה"ר אלא אדרבה הם באים אל סוד הנוף המתוקן שאין להקשות למה ירדו וז"ש לישרא עקימא ולא דבר הנה בטעמו של דבר מעיקרו לישרא עקימא ירצה שאין צדיקים שנמצאו בעולם שלמים מאחר שחטאו צריכים לשוב לעבוד עבודה שלימה שאין בה דופי וז"ש אין צדיק בארץ וגומר ולכך עיקר כפרתם בשובם לעולם ולהכי קשיא ליה אינון דמיתו בעטיו וגומר ואלו לא יקימו לצורך עצמן אלא להיותם מארי עיטא דהיינו שיהי' להם מעלה עם מלך המשיח להנהגת שאר העם בענין שאינם באים להשלים עצמן אלא להשלים לאחרים. מהרמ"ק זלה"ה י:
זהר ב, דף נד ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. אז ישיר משה וגומר ר' אבא אמר וגומר כבר ביארתי זה לעיל דף מ"ז ע"ב והענין בקיצור כי האל"ף רומז לעתיקא הוא הכתר ובו נכללין ג' ראשונות כי הם ב' יודי"ן וא"ו באמצע והם כח"ב והז' הם ז' תחתונות והמ' היא יו"ד על ו' קצוות הם ז' כי נמצא במלת אז נרמזין עטרוי וגליפוי ותמן הם רשימין במלת אז. ואז כד אתגלי' נהירו דעתיקא כדין אנקיב בחשוכי ר"ל כי החשך והענן הם מסך מבדיל של הקליפות הם נשברים אז וכדין נהיר בכל עיבר ונעשים ניסים גדולים ההם:
זהר ב, דף נד ע"א רש"א מהכא יוסף ה' שנית וגומר פי' כי הלא ישראל הם קנין א' מכלל ה' קניינים. ולשון קנין הוא לשון בריאה כנודע כמו ה' קנני וגומר פי' בראני כמו האדם הלוקח דבר מחדש קרוי קנין וכמו קניתי איש את ה' כלומר נברא אלי מחדש בן אחד ואמר כי מלבד קנין ראשון עוד הוסיף לקנותם ולהחיותם פעם אחת בתחיית המתים ולא די להמון העם אלא אף הצדיקים הנקראים שאר עמו אשר היה ע"י שכיון שזכו בצרור החיים מה צריכים עוד אל התחיה לז"א כי אפי' את שאר עמו הם צדיקים עכ"ז הוצרכו אל הבריא' כדי לזכות ולאכול משכרם ולא בתורת חן וחסד כנודע א"כ מכ"ש אחר שנפגמו כי צריכין לחזור פעם אחרת להזדכך החומר כנודע אז יהיו בריאה חדש' וז"א כ"ש השתא דבעי קב"ה לישרא לעקימא. ואמנם אותם שמתו בעטא דנחש בלתי שום חטא היה נראה כפי הטעם הזה שאינם צריכין לתחיה וביאר כי גם יקומו כדי להיות יועצי מלך המשיח ואפשר כי כל דרכי השי"ת מדה כנגד מדה והנה אלין דמיתו בעטיו ועצתו של נחש שפיתה את א"ה ומתו באותה סבה של אותה העצה לכן באותה מדה עצמה יקבלו שכר ויהיו מארי עיטא ועצה למלכא משיחא. גם נלע"ד לפרש או'. ויהון מארי דעיטא למלכא מלשון קיבוץ ואסיפה פי' כי יהיו מבני סיעתו של מלך המשיח ויהיו תמיד חבריו ורעיו וכיוצא בזה מצינו לשון זה מלשון קיבוץ ואסיפת עם במקומות הרבה. והביא ראיה לתחיית המתים ממ"ש כימי צאתך וגומר וכן כיוצא בזה מפסוק אראנו בישע אלהי"ם כי ישע אלהי"ם הוא סוד הגאולה כמו יגל לבי בישועתך שהיא ישועות השי"ת כביכול ואמר כי מי ששם ארחותיו בעה"ז אראנו אח"כ אחר התחיה אשר אז הוא ישע אלהי"ם הרי רמז לתחיית המתים. ואל תטעה לו' כי ג"כ היה ראוי לומר שם אראך בישע אלהים כי הלא שם קאי לשם דרך הנז"ל כאו' ושם דרך אראנו וגומר אמנם ההכרח הוא ממה שביארנו עכ"ל:
זהר ב, דף נד ע"א והרא"ג ז"ל כ' כדין סלקא ההוא רוחא. אחר שירד והעבירו הקב"ה בכולהו חיילין וגייסין דילי' חזר ועלה:
זהר ב, דף נד ע"א ועמד קמי מלכא. ת"ת להתעטר ממנו כמו שנתעטר מהבינה:
זהר ב, דף נד ע"א מ' פתיחא ש' דאבהתא אעטרא לי' בתלת עיטרין קדישין. היינו ג' ווי"ן שיש בשי"ן שהם "ויסע "ויבא "ויט: ואפקידו כל מפתחין דמלכא בידי'. כמו שאו"א מסרו לו מפתחן דידהו כנזכר לעיל כן מפתחות הת"ת נמסרו בידו:
זהר ב, דף נד ע"א מהימנא דביתא היינו בכל ביתי נאמן הוא כנז"ל. ה' סלקא ואתעטרא בעטרוי. ר"ל נתעלה העלול עד העילה לקבלו. והעיטור שנתעטרה המלכות היינו מצד קצת מעשה התחתונים שכבר נזדככו במצרים ועל ידי עסק התורה דבני לוי שלעולם לא פסקה ישיבתם על ידם נתקשטה המלכות באינון מ"ן עד דסלקא וקבילית לי' ממלכא:
זהר ב, דף נד ע"א בארבין דשטאן. היינו כחות שבעולם העשי':
זהר ב, דף נד ע"א וקבילית לי' לגדלא לי' למלכא. עתה בפעם הזאת קבלתו לגדלו בתורה ובמצות לעשות נחת רוח למלך:
זהר ב, דף נד ע"א ובשבתי וברישי ירחי סלקת לי' למלכא להשתעשע בו ולעורר היחוד ע"י בזמן היחוד:
זהר ב, דף נד ע"א אתקנו ד' מאה וגומר. אפשר שהוא רמז. לשם כה"ת שהוא ענף א' משם ע"ב ועתה אתתקנו ונזדמנו אלו המאורות להכות לפרעה עשר מכות ובו הרג את המצרי לזה כאשר אמר משה למה תכה רעך אמר לו הלהרגני אתה אומר מלה זו שאמרת תכ"ה כאשר הרגת בו את המצרי ואז אמר משה אכן נודע הדבר והשם שהרגתי בו את המצרי. וכן שמעתי משם האלה"י האר"י זלה"ה והגעתי לדעת הגדולים:
זהר ב, דף נד ע"א וארבע מאה ועשרין וחמש גליפין ממנן וגומר היינו שמאלו כה"ת מאורות נשתלשלו מהם כחות קדושים מלאכין ממונים והחקיקות נתלבשו בהם ונחקקו בהם ואחרי התלבש' אלו באלו אוזפהו וגומר: וז"ש גליפין ממנן ר"ל גליפין היינו כה"ת מאורות הנז' מתלבשין בממנן ללוותו עד מקומו עד בטן אמו.
זהר ב, דף נד ע"א בי' שעתא קרא עלי' קב"ה בטרם אצרך בבטן וגומר. ותימא למה לא נאמר בהדיא פסוק זה במשה:
זהר ב, דף נד ע"א הה"ד אז ישיר משה וגומר כבר ידעת דהה"ד (בא"ל תריץ) [צ"ל בא לתרץ] קושיא אחת וכאן קשי' לי' שהול"ל וישר משה ובני ישראל כמו ותשר דבורה וגומר לז"א בה שעתא כלומר באותה שעה שעמדו על ים סוף ויראו ממנא דמצראי מת כמ"ש וירא ישראל את מצרים מת אז פתחו פיהם בשירה וז"ש אז ישיר משה וגומר:
זהר ב, דף נד ע"א בקשורא דצרורא דחיי מלכות שבה מתצררים כל החיים הנמשכים מהספי' העליוני':
זהר ב, דף נד ע"א לאחייא בגופא שאע"פ שהנשמה כבר זכתה לחיי העוה"ב עכ"ז תחזור לרדת בזמן התחי' (לארך) [אולי צ"ל לתוך] הגוף העני אשר עסק בתורה ובמצות וכדי שיתעדנו יחד הנפש עם בשר אחר ששניהם קיימו תורה ומצות:
זהר ב, דף נד ע"א כד"א ה' קנני. מלשון יצירה חדשה ולא יצירה חדשה ממש אלא את שאר עמי. אותם שהיו צדיקים שהיו נעשים שירים יוסיף שנית ידו לקנות אותם ביצירה חדשה:
זהר ב, דף נד ע"א הואיל ואתקשרו בצרורא דחיי. מלכות שהוא צרור שנצררים בה כל החיים העליוני' הרי יש להם תחי' תמן ותענוג עליון מה תועלת: וז"ש אמאי יחית לון קב"ה לארעא. כלומר ירידה היא להם אעפ"י שאי' תחי' גם לארץ:
זהר ב, דף נד ע"א פוק ואוליף וגומר. הכי תריץ צא ולמד מתחלת ירידת הנשמות ויצירתם מבראשונה למה בראם הקב"ה והורידם לעולם ללא צורך אחר שהיו תחת כסא הכבוד דהיינו אומרו דרגא עילאה. דהיינו כסא הכבוד ששם מחצב הנשמות כולם א"נ בדרגא עילאה דלעילא. כלומר מדרגה עליונה ואינה בבי"ע אלא לעילא באצילות דהיינו במלכות ושם מתענגים:
זהר ב, דף נד ע"א אמאי קב"ה נחית לון לארעא תתאה. בודאי לסיבה ידועה אצלו ית' לא נחת ר"ש לפרסם כאן אלא סמך על המבין ועל מה שתירצו בפ' ויחי דף רל"ה ועם היות שלא הי' אז ירידתם לצורך תיקון המעוות כ"ש השתא בתחי' דבעי קב"ה לישרא [עקימא] (בכ"י כ' עמיקא). ה"ג ופירושו כי כשחטא אה"ר נפגמו הנשמות כולם וכל העבודה הנעשית הכל נעשה בגוף וגוף ונשמה פגימא ומעוקמת אמנם אחר התחי' תעש' העבודה שלימה וישרה כי ע"י המיתה הזוהמא ההוא נתכת ומתישר העקום:
זהר ב, דף נד ע"א ואי תימא אינון דמיתא בעטיו דנחש. לא אצריכו לתחי' שעבודתם היתה ישרה לעולם ולא הי' להם זוהמא:
זהר ב, דף נד ע"א אפי' אינון יקומון. פי' הגם דלגופייהו לא איצטריכו למשיחא אצטריכו דיהון לי' מארי דעיטא ובאה להם מדה כנגד מדה הם לא מתו בחטאתם ובעצת יצה"ר כ"א בעטיו של נחש שיעץ לחוה ולאדם ונמצא שמתו בעצת אחרים לא בעצת יצרם לכן יהי' מארי עיטא למלכא משיחא ואעפ"י שאינו צריך לעצתם אפשר שיהיו לו יועצי' דרך גדולה לא לצורך:
זהר ב, דף נד ע"א וע"ד תנינן. לעיל קאי דקאמר מהכא יוסיף ה' שנית ידו וגומר וכדפי': וז"ש יחמי' לי' תנינות. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף נד ע"א גליון אתתקנו ארבע מאה ועשרין וחמש בוצינין וגומר אפשר שהוא שם כה"ת והוא אחד משם ע"ב. עכל"ה:
זהר ב, דף נד ע"ב שירתא דמטרוניתא היינו השירה הזאת מדת זאת לה' לקב"ה ת"ת.
זהר ב, דף נד ע"ב אית בה עלמ' דין היינו שתדרש באופן המספרת ניסי הקב"ה לישראל עם המצרים. ואית בה עלמא דאתי שתדרש באופן המספרת מעשיו של הקב"ה לעה"ב. ואית בה קשרי מהימנותא ג"כ אם יאמרו אותה בגלות יש בה פנים לייחד קב"ה במלותיו הרומזו' בספי' וייחודם. ואית בה יומא דמלכא משיחא שתדרש באופן המספרת מעשיו של הקב"ה לימות המשיח קודם עולם הבא א"כ אמרוהו ישראל על נס יציאת מצרים וגם אנו אומרים אותה על נס יציאת מצרים וגם על קשרי מהימנותא ותאמר לזמן המשיח ונזכה לאומרה בתחיית המתים בעולם הבא.
זהר ב, דף נד ע"ב את לאעלא ירצה אמר' את לרבות שהיא כוללת כל השירות הנאמרו' להקב"ה למעלה ולמטה במלאכים ובמשוררים התחתונים: השירה כיון שכל כך כלול בה היה ראוי שתקרא השיר זכר גם לא שירה נקבה חלושה. ותירץ שהיא נקבה ממטה למעלה מהשכינ' אל הת"ת ועם היות שמרע"ה מעלמא דדכורא והיה ראוי שיאמר שיר זכר עכ"ז משה מתתא לעיל' קאמר:
זהר ב, דף נד ע"ב לה' בגין וגומר הענין דנהיר לה מלכא אנפהא והיינו קישוטי השכינה שהם לה מהזכר דלית לה מגרמה כלום ואח"כ על קישוטיה מאיר לה מאורו והיינו שנית או' ונהיר אנפוי וגומר וב' עניינים אלו הם לה' כדי שתתקן עצמה ממנו כדפי' לכך משוררת לו.
זהר ב, דף נד ע"ב ר' יוסי פי' הענין למעלה בסוד החכמה שמשם השמן נמשך אל הבינה ושמנים הרבה הם בבחי' הת"ת בשש קצוות וז"ש דכל אינון משיחין דהוו נגדין מחכמה בעלת השמן אל הבינה ששם לא פסיק לעולם משיך הת"ת מלכא קדישא מחכמה ולכך המשיכן אליו ומשפיעם למ'. בגיני כך משבחא שמשם היא שירה כדפי' בתיקונים שיר מחכמה ש"ר י'. אי הכי וגומר דברי ת"ק שהשכינ' בעצמה היא המשוררת בשפתי ישראל ולהכי קשיא ליה כי היה לו לומר אז ישיר השיר' הזאת לה' ומשמע שפיר דשכינתא גופא משבחת. להכי פי' שממש ישראל בחכמתם ידעו לשבח מה שהיה ראוי שתשבח השכינה והטעם שהיא היתה פועלת בדין וכל ההוא חילא וגבורת' דילה ירתה מן מלכא שהגבורה זרוע שמאל הזכר והבינה דהיינו חילא וגבורה ירתא מן מלכא ואין שירה בשעת הדין ולכך יש' שבחו במקומה כדפי': קומי ל' נקבה דא כנסת ישראל. ורני אינו לשון רנה דשיר ושבח של שמח' אלא ל' צעק' ורננ' של תפל' והיינו בלילה בגלותא. ור' יוסי פליג עליה ואמר בלילה היינו חצות לילה ששכינה קמה בג"ע לשבח להקב"ה. לראש אשמורו' המטה מ' ראש המטה יסוד ונק' יסוד ונק' ראש אשמורות היינו שכינה היא ג' משמורות הוי לילה הא' האשמור' השמאלי' הב' היא אשמורת התיכונה מצד הת"ת. הג' אשמורת הימין בבוקר אל החסד והיא צועקת בלילה אל היסוד שישפיע בה כי ממנו היא יונקת שהעליונות משפיעות ע"י וז"ש מתברכא ביה ולא אמר מיני': לראש אשמורות דא הוא וגומר ירצה לפרש היסוד הנק' ראש כמו על ראש המטה שהוא היסוד הוא יונק מאשמורות שהם נצח והוד אשמורת ימין ואשמורת שמאל. רישא דכתרי מלכא וסיומא הוא היסוד שהוא ממעלה למטה סיומא וממטה למעלה רישא והיינו שתי אשמורות:
זהר ב, דף נד ע"ב ור' אבא פי' כדפי' אשמורת מטה ממש ולכך פי' לשון אשמרת אחת ואינו דוחק למה לא אמר קומי רני בלילה לה' משום דכולא במלכא הת"ת הכולל ו' קצוות והיינו כאילו אמר לה' ור' יוסי פי' לה' בסוד הדעת שהוא סוד משך נהר יוצא מעדן מהחכמה דכל משחא ורבו דהיינו שפע ואור החכמה נפיק דרך הבינה ולחוץ לאדלקא בוצינין הם ז' ספי' המאירות ומשמע לבתר בת"ת עצמו בפ' שני באומרו אשירה לה' ולא אמר לו מפני שהשם הנז' הוא תושבחתא דמטרוניתא ואמרו אשירה כאלו היא מדברת על עצמה. לה' דא מלכא קדישא ת"ת בסוד חכמה ובינה דסליק אל הבינה ואתעטר בעטרוי תרין עטרין דירית מאבא ואימא הם חסד וגבורה הנעלמת שם לאפקא ברכאן מן הימין חכמה וחיילין מן הבינה ששם כח וגבורן מהבינה אל הגבורה. בחדוותא מצד הבינה והיינו עלמא דאתי. סוס שלטנותא דלתתא פרעה ורוכבו שולטנותא דלעילא שרו של מצרים בההוא ימא מלכות שהיא השולטת בהם. רוח קדים ת"ת מצד המזרח בחכמה. עזה מצד הגבורה העליונה. רמה הת"ת בים מ' א"כ ודאי בעאת וגו': עזי וזמרת יה וגומר ר' חייא פתח וגומר כמה אצטריכו וגומר מפני שהקב"ה כבדם בשעת בריאתם כל הכבוד שאפשר והם מנעו הכבוד מהם בחטאתם וא"כ צריכים הם לכבד הבורא שבראם בכל הכבוד וז"ש בגין וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף נד ע"ב והרא"ג ז"ל כ' הזאת ליי' שירתא דמטרונית' לקב"ה. ה"ג והענין דקשיא לי' מלת הזאת דמלה יתירא היא ופי' דהוה כאלו אמר אז ישיר משה ובני ישראל את שירת זאת כלומר שירה שמשוררת זאת שהיא מלכות לת"ת ופי' (ע"י) [בהכ"י מלה זו מוקפת] הנבואה שהיתה להם:
זהר ב, דף נד ע"ב ומכוון בה: היינו שמכוון שמשורר הוא לת"ת במקום המלכות:
זהר ב, דף נד ע"ב זכי למימרא. ממלת לאמר נפקא לי' לקמן:
זהר ב, דף נד ע"ב דאית בה עלמא. דין כגון מרכבות פרעה וחילו וכיוצא:
זהר ב, דף נד ע"ב ואית בה עלמא דאתי. היינו תחיית המתים כדכתיב אז ישיר כדלעיל שר לא נאמר אלא ישיר וכן לקמן דף נ"ז תשלח חרונך וגומר:
זהר ב, דף נד ע"ב קשר מהימנותא. קשר הספירות כדלקמן ימינך ה' נאדרי וגומר:
זהר ב, דף נד ע"ב ואית בה יומי דמלכא משיחא. כדלקמן דף נ"ז תהרוס קמיך וגומר:
זהר ב, דף נד ע"ב את לאעלה וגומר. לעיל קאי דקאמר כל בר נש דאמר שירתא דא בכל יומא וגומר זכי לממרי' לזמנא דאתי שאז ישוררו אותה עם שאר השירות שנאמרו בעליונים ובתחתונים כי אז יתנוצצו כל הגאולות שעברו וכל היחודים שיחדו ישראל בגלותם לקב"ה ושכינתי':
זהר ב, דף נד ע"ב אלא שירתא דקא משבחת וגומר. וכאלו אמר אז ישיר משה ובני ישראל את השיר ה' דהיינו שיר מלכות המשוררת לה' תפארת ולעילא נפקא לי' ממלת זאת:
זהר ב, דף נד ע"ב ומשה מתתא לעילא קאמר. ולזה אמר השירה לשון נקבה: ולא שיר וענין זה נתבאר בפ' וילך דף רפ"ה וכאן קצר וסמך על המבין הבקי ואמר:
זהר ב, דף נד ע"ב והא אוקמוהו. דהיינו בסי' הנזכר:
זהר ב, דף נד ע"ב בגין דאנהיר לה מלכא וגומר. פי' למ"ד דלה' הוא כמו בעבור דהיינו ששוררו משה וישראל את השירה הזאת בעבור ה' ת"ת שיעשה לה שתים הא' שיאיר לה פניה דהיינו דמיון השמש שמאיר בלבנה ומאירה והיינו מציאות הארה לעצמה והב' שיאיר הת"ת פניו אלי' ויסביר לה פנים יפות וזהו:
זהר ב, דף נד ע"ב ונהיר אנפוי מלכא לקבלא. ר' יוסי אמר דכל אינון משחין וגומר. פי' השירה הזאת לד' הוא כדי שכל אותם ההשפעות הבאים לה' ת"ת מאבא עילאה ששם כל משחין טבין: ימשיך לון מלכא לקבלה בגין דכל האי חילא וגומר. כלומר היו משבחין למלכא בגין מטרוניתא לפי שהיו יודעים דכל ההוא חילא וגבורה דילה ירתא מן מלכא:
זהר ב, דף נד ע"ב בזמנא דהוא שלטה. דהיינו מחצות ואילך. דעד חצות ליל איקרי כנודע:
זהר ב, דף נד ע"ב ומתערא. מתעוררת [לשיר]:
זהר ב, דף נד ע"ב אוף הכי לראש והלמד היא כמו בעבור היסוד שיתיחד עמה הנק' ראש אשמורות שהוא נצח והוד שהוא החשוב שבהם כמו בשמים ראש ולפי' ס"ל דלה' דקאמר היינו היסוד:
זהר ב, דף נד ע"ב ר' יוסי אמר. טעם שני למה נק' היסוד ראש. שהוא ראש לכל כתרי מלכא שהם ו"ק יען שהוא משוך הוא התמצית ואור כל שייפין עילאין וממשיכין מראשי כל הו"ק עד סיומא דהיינו הראש האחרון הנק' ראש צדיק כנזכר בפרשת ויצא וממנו למלכות:
זהר ב, דף נד ע"ב ר' אבא אמר לראש אשמרות חסר כתיב. ר"ל כי ראש הוא הת"ת כי הוא ראש המטה מלכות וכן מדכתיב אשמרו"ת ולא קאמר אשמורו"ת מלא הוי כאלו אמר אשמורת ויהי' הרמז אל אשמורת הבקר שהוא המלכות שאז אשה מספרת עם בעלה א"כ קומי רוני בלילה למי לת"ת שהוא ראש אשמורת הבקר וכן הוא פי' את השירה הזאת לד' כמו ששם הרנה בלילה הוא לת"ת כן השירה הזאת ששוררו ישראל הוא לד' ת"ת:
זהר ב, דף נד ע"ב ר' ייסא אמר לד' דא היא נהורא וגומר. נראה שהגירסא הוא נהרא דנפיק מעדן והיינו הבינה ששם רומז הלמד והכריח כן מדקאמר לבתר אשירה לד' ופי' כמו וכולי כי עיקר הראי' הוא מגאה גאה תרי זמני שהרמז אל הבינה דהיא לעילא לעילא וז"ש:
זהר ב, דף נד ע"ב ודא הוא מלכא קדישא עילאה. דהיינו הבינה:
זהר ב, דף נד ע"ב אלא בגין דתושבחתא דמטרוניתא וגומר. ולהורות שהם משוררים בעבורה אמר אשירה כאלו היא המדברת ואומרת אשירה:
זהר ב, דף נד ע"ב מלכא קדישא. ת"ת.
זהר ב, דף נד ע"ב ה"ג כי גאה גאה דסליק ואתעטר בעיטרוי לאסקא ברכאן וגבורן בכלא. וה"פ דסליק הת"ת הזה עד הבינה והיינו:
זהר ב, דף נד ע"ב כי גאה. מלשון עלי' למעלה:
זהר ב, דף נד ע"ב ואתעטר. היינו אומרו גאה שנתגאה ונתעטר:
זהר ב, דף נד ע"ב בעטרוי. שהם רין עטרין דהיינו חסדים וגבורות דירית וכולהון מתעטרין ברישי':
זהר ב, דף נד ע"ב לאסקא ברכאן וחיילין וגבורן. והם ג' מיני השפעות העולות מעמקי הבינה מצד אור ג' ראשונות הנמשך בה להמשיכ' בכל הספי' ובכל העולמות בי"ע וז"ש בכלא גאה בגין דיתעטר בעטרוי. כלל דיתעטר לעתיד וזהו גאה כאלו אמר גאה יגאה. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף נד ע"ב גליון זכי למימרה לזמנא דאתי וגומר ס' א':