זהר ב, דף סב ע"א זכאה חולקא דגופא. שפעמים היו עוסקים בתורה והיו עומדים כמה ימים שלא טעמו מידי כגון באדרא וכיוצא וז"ש שהיה הגוף מזדכך ויכול להתפרנס ממזון הנפש כדפי'.
זהר ב, דף סב ע"א בהאי זמנא איך משתכחי כלו' האפשר שבזמן זה ימצאו כל החלוקות האלו כיון שיש מזון ת"ח שהיא הגדולה שבכולם מזונא דמסכני ממדת המ' דלה ועניה המקיימת אותם בדבר מועט ועוד היא משגחת עליהם עד שיתפרנסו והנותן לו צדקה מהפך מדת צדק הדין אשר בהם לצדקה ע"י היסוד חלב ודם שמתיכים בחליים והוא חלב ימין ודם שמאל והנה הכח שהוא מפרנס אותם שיתפרנסו בהתכת חלבם ודמם בשחפת ובקדחת הוא השגחת הת"ת ושפעו. מזונא דרוחא ונשמתא הענין שהנפש תתפרנס בסוד מן זה דמלאכים לחם מן השמים זיו השכינה האור המאיר בשכינה אמנם הרוח והנפש תתפרנס ממזון החכמה בעולם הבא והצדיקי' העוסקים בתורה יתפרנסו ממנו בעולם הזה והיינו חידושי התורה שהם מחדשים בכל יום תמיד ואותם החדושים נמשכים מן החכמה שורש התורה ולכך נשמתם תתפרנס בחדושי תורה היוצאים ונובעים מהחכמה וז"ש עיילי בעקרא דשרשא וע"י כניסתם שם שואבים מזון ושפע משם וז"ש דזכי לון בהאי עלמא ובעלמא דאתי והנה מזון נפשם הוא חדושי תורה ששואבים משם ולכך פי' בזוהר פ' לך לך שבאכלם עשבי השדה היו מאירים בחדושי תורה מפני השפע הנשפע במאכלם רוחני ונשמתם נהנית ומוסיפה אומץ בתורה לחדש חידושי התורה וגוף נחלש כדפי' לעיל:
זהר ב, דף סב ע"א הנני ממטיר לכם לחם וגו' ר' יוסי פתח פותח וגו' כל אינון בני עלמא וגו' ירצה כל הנבראים.
זהר ב, דף סב ע"א מצפאן והצפיה אינה מעלה וכן זקפן עיינין כאומר עיני כל א"כ ראוי שיבדלו בני מהימנותא ובמה יבדלו משאר הנבראים.
זהר ב, דף סב ע"א בעאן בכל יומא ויומא לשאלא וגומר ועוד לצלאה לא יהיה השאלה בפה לבד אלא גם בלשון תפלה קבוע על הענין. והשתא מבעיא כי למה לא יספיק לשאלה לבד כיון ששאר הנמצאים אינם אלא בזקיפת עין לבד וז"ש מ"ט בגין וגומר.
זהר ב, דף סב ע"א אילנא דמזון וגומר אפשר דהיינו מלכות ונק' כל מטעם זה ואפשר היסוד הנקר' ג"כ כל. והתפלה פותח המקורות ומושך השפע אל המדות האלו ולכך צריך להתפלל בכל יום כדי להמשיך השפעה מחודשות ואפי' יש לו מה יאכל כדי שימצאו הברכות וז"ש בגין דישתכחו עמיה כי הוא כלי להמשיך הברכות. וא"ת נמצא משקר שיש לו ושואל ויליצו עליו חובה לזה לא לבעי ליה לבשלא וגומר וכיון שאין לו מזומן ומבושל צריך לשאול כדי שיזומן לו ואין תפלתו ריקנית וסוף סוף משפיעים. לבשלא לכתחילה ולא לעכב אם הותר.
זהר ב, דף סב ע"א וכדין כתיב פותח וגומר ירצה פותח מידי יום ביום.
זהר ב, דף סב ע"א מאי רצון שהרי א"א להשפיע לתחתונים ממש רצון לז"א רצון הוא אור הכתר המאיר בת"ת ונפיק מיניה ועובר דרך בו אל התחתונים להמצאם מזונותיהם והטעם כי מזוני במזלא תליא מצד הרחמים שהכתר מבטל כל הדינים וז"ש לאשכחא מזוני לכולא בזולת זה לא ימצא לכל ברא מהימנא בסוד בן לא בסוד עבד:
זהר ב, דף סב ע"א ר' אבא פתח וגומר למהך באורחוי דמלכא קדישא כגון אלו שלא יאכל עד שיתנו לו וכיוצא שאינם דרכי תורה אלא דרכי קב"ה לפי ענין המדות להתנהג למטה וצריך אזהרה. עוד יש דרכי קב"ה כגון יחוד אח ואחות בזה צריך דרכי תורה ולא דרכי קב"ה וז"ש למהך באורחי אורייתא ומה שלא יהיה מדרכי התורה יקח דרכי קב"ה בגין דישתכחון ברכאן לכלא כדי שימצא השפע מעלה ומטה ואלו העניינים אינם גופי תורה אלא הם מילי דחסידותא ותוספת עבודה להמשיך השפע. אתפאר ודאי מורה פעולה בודדת בעצמו ולא תפרוש אשר בך למטה אתפאר ונכר במעשי למטה בך לז"א מאי משמע וגומר דבגין יש' לתתא קב"ה מתפאר לעילא וגומר ולא למטה וענין ההתפארות הזה הוא מלשון פארך חבוש עליך היינו תפילין וגומר מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף סב ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. בהאי זמנא היך משתכח מזוני אלין וגומר שאל שאלה זו כי הנה עתה אין אנו אוכלים מצה בכל עת ולא מן ואיך נמצאים אלו הד' מיני מזון בזמן הזה. וביאר כי מזונא קדמאה הוא פשוט והוא המזון שאוכלים כל העולם הבא מן השמים והארץ ע"י גשמים וטללים וכנגד המצוה שנותנה ליש' בצאתם ממצרים והיא בסוד המ' גם עתה העניים והאביונים נשפעים ממנה ולהיותם דין הצדק לכן אות' הנשפעים ממנה נשפעים בסוד הדין ולכן מזונם קשה כקריעת ים סוף וזהו פי' מלת מצה מלשון דין כי תרגום מריבה הוא מצותא גם המ' ידע' כי היא עניה ודלה בסוד ד' דאחד וז"ס קריאת המצה הא לחמא עניא. ובזה תבין סוד הצדקה כי הנה אלו העניים נשפעים מהמ' העניה וכאשר האיש העשיר יהיב צדקה למסכנא כדין אתער העשיר העליון הוא סוד הת"ת הנק' עשיר בסוד העשיר לא ירבה בפ' כי תשא ר"מ דף קפ"ז ע"ב והוא יהיב להאי מסכנא היא המ' אשר היתה נק' צדק ועתה נק' צדקה וסוד הזה תבין במ"ש בפ' בראשית דף כ' ע"א כי כשהמ' לתתא איקרי אלהי"ם סוד הדין ואז נק' צדק וכשעול' לגבי בעלה כדין אתרמיזו בה"א תתאה דשם הוי"ה ואז מה דהוה צדק אתעביד צדקה:
זהר ב, דף סב ע"א ורזא דא גומל נפשו איש חסד פי' כי המ' נק' נפש עילאה כאשר האיש גומל נפשו הוא איש חסד ר"ל כי כשהוא איש חסד שגומל חסד עם העניים אז ג"כ גומל נפשו שהיא המ' הנק' נפש. גם צריך שתדע כי סוד גימ"ל דל"ת הם בסוד חסד וגבור' כי החסד גומל חסד עם הגבור' הנק' דל כי כבר ידעת כי לעולם הימין הוא עשיר והשמאל הוא עני מחמת תוקף הדין ולהיות כי יסוד הוא חוט החסד והמ' קשורה בשמאל לכן שניהם נק' ג"ד כי היסוד גומל חסד עם המ' שהיא דלה וכנזכר בתיקונים דף מ"ו ע"א על פ' והמן כזרע גד הוא. ולכן מי שגומל נפשו היא המ' הוא איש חסד כי להיותו נמשך מן החסד לכן גומל נפשו שהיא דלה ואז בתת לה חסד אתערב הדין שבה עם החסד שגומל עמה ואתמזגת ואתעבידת רחמי ונק' צדקה שהיא סוד רחמים. וכנגד המן הוא סוד מזון החולה כמשרז"ל מנין שהקב"ה זן את החולה שנ' ה' יסעדנו על ערש דוי כמו וסעדו לבכם. ומ"ש ה' דייקא פי' כי שם ה' הוא בת"ת והוא לחם מן השמים שהוא הת"ת. וענין חלב ודם לא ידעתי פי' וצ"ע. מזונא עילאה קדישא וגומר הוא מה שביארנו כי הוא סוד שפע נשפע בנשמות הת"ח הבא להם מחכמה עילאה ובזה הם מבינים את התורה ויודעי' אותה וכל השאר מבואר עכ"ל:
זהר ב, דף סב ע"א והרא"ג ז"ל כ' בההוא זמנא. שאין בו לא מצה ולא מן:
זהר ב, דף סב ע"א ההוא דאתא מן שמיא וארעא. היינו שמים תחתונים וארץ התחתונה ואין בידם טובם כי אם ממה שנמשך להם לרצון מעליון:
זהר ב, דף סב ע"א דאיקרי צדק. מלכות בסוד תוקף הדין:
זהר ב, דף סב ע"א ורזא דמלה גומל נפשו. מי שגומל ונותן צדקה בשביל המלכות שהיא נפשו וחיותו שהוא נק' נפש שהיא עד עתה היא צדק דין גמור עני' ודלה וז"ש דהא בדינא שריא. מדאצטריך שיגמלו חסד עמה ובעל צדקה זה יקרא איש חסד כלומר איש המהפך הדין לחסד: וז"ש ואשלים לי' חסד כדין הוא רחמי. וזה הגורם יקרא בעל החסד והרחמים ואומרו.
זהר ב, דף סב ע"א ואשלים. היינו שהשלים מלת צדק ועשאה צדקה:
זהר ב, דף סב ע"א ה' דייקא. י"י כפשוטו ת"ת ששם הוא שם ההוי':
זהר ב, דף סב ע"א וזקפין עיינין. נראה מכאן שכשאנו אומרים אשרי יושבי ביתך [ומגיעין] לעיני כל אליך ישברו יש לישא עינינו אל השמי':
זהר ב, דף סב ע"א בעאן בכל יומא ויומא לשאלה מזונייהו. מכאן שצריך האדם לכוין בזה לשאול מזונותיו בכל יום מאת הזן את הכל ב"ה:
זהר ב, דף סב ע"א ההיאאילנא ת"ת:
זהר ב, דף סב ע"א ברא מהימנא. בן נאמן להקב"ה ת"ת שע"י שאלתו מזונותיו ממנו גורם שעתיקא קדישא ישפיע לת"ת א"כ הבן הזה הוא בן נאמן לאביו ת"ת וז"ש רז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים:
זהר ב, דף סב ע"א באורחוי דמלכא קדישא. מה הוא חנון גם אתה היה חנון וגומר וכמ"ש ז"ל על פ' והלכת בדרכיו:
זהר ב, דף סב ע"א באורחוי דאורייתא. תרי"ג מצות. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף סב ע"א גליון וכדין אשתכח קב"ה מלא ברכאן וגומר וזהו ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים בגין דאורייתא נפקא מחכמה וגומר בראשית מ"ז ב' חקת קפ"ב א' בלק קצ"ב ב' מ"ט בגין דכל מאן דמצלי וגומר ריש פ' פנחס:
זהר ב, דף סב ע"ב דאתחבש היינו לישנא דקרא פארך חבוש בתפילין היינו סוד ד' פרשיות ד' אותיות הוי"ה סוד ד' מוחין בד' בתים בסוד שם הוי"ה מתלבש בשם אהי"ה ואורות אלו יתגלו בת"ת ואז יקרא מניח תפילין.
זהר ב, דף סב ע"ב דמתחברין גווני לאתפארה ענין החבור הוא קשר וקבוץ הגוונים יחד ואח"כ מתפאר כל א' מכולם והיינו מתחברן לאתפאר' והיינו ע"י מעש' התחתוני' והיינו ישר' אשר בך אתפאר ע"י מעשיך והיינו יחוד ו' קצוות וכללות כל א' מהששה בכל הששה. ביריאיו מ"ל וגומר אם הכוונ' שהוא חפץ בהם כס"ד. אפיק האי רצון הכוונה משפיע בהם שפע הרצון והיינו רוצה ליראיו דדחלין ליה כלומר אין מלת יראיו מדקדק ענין במדות אלא הכוונה דדחלין שהם יראים לקיים תורתו ועכ"ז צריך תנאי שני למיחלים ולא יספיק מיחלים אם אינם יראי' ולא יספיק יראים אם אינם מיחלים וז"ש ומאן אינון וגומר ואו' בכל יומא ויומא הענין שאם אינם מחכים כלל לאו יראים אינון אלא ארורים. וא"כ מאי יראים ומיחלים אלא ודאי שתנאי שני מורה דהיינו כל יומא ויומא מיחלים. ודקדק אומ' למיחלים לחסדו ולא אמר למיחלים חסדו שהיה מורה שהיו מיחלים חסדו ואינם מתפללים אמנם עתה שאמר לחסדו ירצה מצפין שעת התפלה העת הראוי להמשיך חסדו וז"ש מחכאן בכל יומא למבעי. וא"ת היה לו לו' לבוטחים בו מהו יחול זה לזה מביא ענין ר' ייסא שלא היה מתקן וגומר והיינו למיחלים ירצה ממתינים שאינם מבקשים עד שעת התפלה הראוי להמשיך חסדו כנזכר:
זהר ב, דף סב ע"ב שכר ירדופו דייק תרתי הא' שכר שהוא מילי דמשכר שמאלא ודאי דמתמן שכרות וכיוצא. הב' אינם מצפין אותה שיבא אליהם אלא ירדופו שהם רודפי' אחר השמאל הפך מאמר למיחלים לחסדו. אשתמודען אינון בני מהימנותא והם הבוטחים ונזונים מצד החסד האלהי כנזכר וצריך שיהיה ענין זה להם בכל יום ויום וז"ש בכל יומא ויומא ויוכר זה דכל יומא ויומא אזלי באורח מישור הראות בהם סוד הבטחון והיותם מקוים חסד אל כל היום היינו הולכי' באורח מישור באורייתא והיינו למען אנסנו.
זהר ב, דף סב ע"ב בתר דשבע נפשיה מלצלי וגומר דכיון דאמר לשבע נפשו מורה שתחלה שבעה נפשו ממזונה שהוא התפלה והתורה רשימא דכתרא דחסד היינו חוט של חסד המשוך עליהם:
זהר ב, דף סב ע"ב תאנא בההיא שעתא אשתלימו ישראל לתתא וגומר כמו שהיא מ' מצפה וממתנת אל החסד הפרוש עליה מידי יום ביום גם ישראל מצפים מידי יום ביום אל החסד האלהי:
זהר ב, דף סב ע"ב ויבאו אלימה וגומר ואתתקף אילנא קדישא היינו הת"ת וירצה אל"י מ"ה דמ"ה שהוא הוי"ה דאלפי"ן וחזוקו הוא בסוד אל"י מצד ג' ראשונות היינו א' כתר ל' בינה י' חכמה. שתים עשרה עינות מים דהיינו תריסר תחומין בד' סטרי עלמא אל הדרום גבול דרומית מזרחית וגבול דרומית רומית וגבול דרומית תחתית. אל הצפון גבול צפונית מערבית וגבול צפונית רומית וגבול צפונית תחתית. אל המזרח גבול מזרחית צפונית וגבול מזרחית רומית וגבול מזרחית תחתית. ואל המערב גבול מערבית דרומית וגבול מערבית רומית וגבול מערבי' תחתית. ואלו הי"ב יש להם ע"ב ענפים והיינו או' ואתתקף בשבעין ענפין. ואחר שנתקן שיעור קומת האילן בבחינותיו אלו מיד מושך מהכתר וז"ש בההיא שעתא נטיף טלא קדישא שהוא סוד יה"ו הנעלמות בג' ראשונות בג' מוחין עילאין ומליא לריש' דז"א דהיינו ג' ראשונות שבת"ת דהיינו שהחכמה ממש במקומ' מוח בתוך הבינה ונעשות שתיהן ראש על הת"ת דהיינו ז"א אתר דאיקרי שמים. ומשם יורד אל התחתונים וז"ש הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ועכ"ז מאור נעלם שבכתר היה וז"ש ומההוא טלא דנהורא עילא' בסוד א"א טלא דבדולחא והיינו שהי' בת"ת בדקו' גדול במקורו דהיינו נהורא עילא' קדישא הוה נגיד דרך המדרגו' ונחי' לתתא בתחתוני' וברדתו הוה מתפרש גלידין גלידין דא קליפא לדא ודא מוחא לדא ואקריש לתתא שהיה מתעבה מדקותו ונעשה גס שיוכלו התחתונים להתפרנס ממנו: ומברכאן שמא קדישא היינו ברכת המוציא ובסוד הברכה היו הם מושכים אליו רוח הגן שהוא דק יותר ממציאות גשמיותו מפני שהרוח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו. והיו בו כל הריחין מפני שמציאותו כעין הבדולח שהוא מקבל כל גוונין דהיינו סוד כל מציאות הספירות שבהם כלל כל הנמצאים והיינו מפני היותו מן הכתר הכולל כל הנמצאים וכן היה בו כל הטעמים. ומברך למלכא קדישא היינו ברכת המזון. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף סב ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב. כמא דאתמר אנסנו לשון הרמת נס שהוא מעטר ליה בכתרא דחסד וכל מזונא מסטרא דאברהם כנודע עכ"ל:
זהר ב, דף סב ע"ב והרא"ג ז"ל כ' דאתחבש בתפילין היינו סוד תרין עטרין דירי' מאבא ואימא כנזכר בפרשת האזינו רצ"א:
זהר ב, דף סב ע"ב דמתחברן גווני לאתפארא. הם מיני מאורות להנהיג הנהגות משונות והתפארת להיותו קו האמצעי כולנם יחד
זהר ב, דף סב ע"ב הוה מחכא שעתא חדא. כדרך השואל שממתין שיבא לו התשובה: וז"ש הא עידן וגומר. ושמא הי' מכוין שעתא כנגד המלכות הנק' שעה ע"ש שמקבלת שפע מש"ע נהורין והיא נקראת ה"א הרי שע"ה והכוונה שתתעלה המלכות ותתייחד ותקבל ותחזור ותשפיע:
זהר ב, דף סב ע"ב להחסדו דייקא. פי' חסד ממש שמשם באים מזונותיו של אדם כמ"ש הזן את העולם כולו בחן בחסד וגומר:
זהר ב, דף סב ע"ב תאנא בההיא שעתא אשתלימו וגומר. ומפרש ואזיל כיצד:
זהר ב, דף סב ע"ב ויבאו אלימ' וגומר.
זהר ב, דף סב ע"ב אילנא קדישא. ת"ת.
זהר ב, דף סב ע"ב בתריסר תחומין. י"ב גבולי אלכסון והם נחלקים:
זהר ב, דף סב ע"ב לד' סטרי עלמא. ג' גבולים לכל צד:
זהר ב, דף סב ע"ב נטיף טלא. סוד יה"ו במילוי אלפי"ן עולה ט"ל והוא אור מופלא מכונה בשם:
זהר ב, דף סב ע"ב טלא דבדולחא.
זהר ב, דף סב ע"ב דק ככפור על הארץ. כלו' אז נקרש דק דק בארץ כי למעלה הי' במציאות דק רוחני:
זהר ב, דף סב ע"ב דהא בי' אתמשיך. כי מהטל הזה ניזונים מלאכי השרת ברצריהם ובטירותם כדפי' ז"ל לחם אבירים אכל איש וכן כשעובר בדקותו דרך הגן לזון נפשות הצדיקים אז לוקט אותן ריחין:
זהר ב, דף סב ע"ב בכל טעמא דאיהי בעי וגומר. רז"ל מפקי ליה במדרש מלא חסרת דבר:
זהר ב, דף סב ע"ב והוה מסתכל וידע לעילא. כי לא הי' דבר חומרי שיעשה פרש ויעלה אדים שעושים מסך במוח מלדעת ולהשכיל:
זהר ב, דף סב ע"ב ואסתכי בחכמה עילאה. היו יודעים סודות התורה בפנימיותה לכן נק' דור דעה דור שהיו משיגים בפנימיות התורה. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף סב ע"ב גליון ביראיו מ"ל וגומר מקץ קצ"ד ב'. ר' ייסא סבא לא אתקין וגומר מקץ קצ"ט ב'. ויבאו אלימה וגומר דורש אלימה אילנא קדישא כמו מאלים אשר חמדתם וכן נדרש לעיל מלת באלים ה' נ"ט א'. לרישיה דז"א פי' ת"ת פ"ח א' והאזינו רפ"ח א' עכ"ל: