זהר ב, דף סח ע"א א"ר אבא וגו' כהן מדין כתיב ולפי דבריו ה"ה ראוי שיאמר כהן און שהוא החצונים ותירץ שהכל ענין א' ופירש ואמר חמוי דיוסף שהוא סוד קין שנטל מהבל אותה נקבה שהוא אונס בת אחת הנבעלת ליוסף בסוד היותו יסוד והיא נבעלת למשה בסוד היותו ת"ת ויש במ' בחינ' לזה ולזה וכל זמן שקין קינא דמסאבותא דהיינו כהן און מצד בחינת היסוד ממש סוד דם נדות היוצא מבחינת יוסף וכהן מדין הדין הקשה שכלה ערוה והיא אסורה אפי' בנגיעה מצד היות אלו ב' צדיקי עולם מטהרים הנקבה וקין בא או מבחינת און לגבי דיוסף ונתן לו בת זוגו או מבחינת כהן מדין מצד משה ונותן לו בת זוגו אינו מטמא המקדש הכל ענין א' והכל סוד היות החצוני כפוי אל הקדושה בלתי מעורר הדין מדיינים מצד משה בו' קצוות אונים מצד יוסף בנקודה האמצעית והיינו אלין תרין משה ויוסף בדרגא חדא:
זהר ב, דף סח ע"א וישמע וגו' ר' חייא אמר וגומר כל אשר עשה אלהים שכינה ששמרם שם בגלות תמיד כי הוציא ה' היינו ת"ת שהוא מגיע עד הבינה יובל בעלת החירות והגאולה ולענין הנהגתם מרע"ה צריך אליה כי היה נכנס לפרעה ומדבר אליו קשות אמנם הגאולה ליש' שהם היו בגלות ולא מרע"ה. ד"א וגו' מפני שההנהגה הנז' היינו הוציא ה' קצת לכך פי' שהם הצלות פרטיות בתחלה כד אתרמי וגו' וליש' בדרך אחרת בשמיעת תפלה בעמקי הגלות כאו' וישמע אלהים שהכל דרך הצלה ובמינים שונים וההוצאה ע"י שם ה' כדפי':
זהר ב, דף סח ע"א וישמע יתרו וגומר ר' יוסי פתח וגומר אלא בגין לאשלמא שית סטרין ירצה להחתים המזמור בשש קצוות שהם שלש שלש חג"ת נה"י ורמז זה לא ירמוז אלא ע"י היות אותיות משולשות דרך כלל לשני הפסוקים אמנם אם לא היה אלא מטעם זה יהיו כל הששה בפסוק א' אמנם נחלק לשנים לרמוז עוד האי דהיינו פסוק פדות שלח לעמו לקבל תלת פורקנין דהיינו גלות בבל גלות פרס גלות יון. או אפשר גלות בבל מדי ופרס הכל א' גלות יון גלותינו זה וגלות מצרים אינו בכלל מפני שלא היה גאולתם ע"י זכות התורה כמו שהם גאולת ג' גליות והיינו פדות שלח לעמו ממדי ופרס צוה לעולם בריתו מיון שגזרו על הברית קדוש ונורא שמו קדוש שמו בגאולה זו העתיד' דכתיב והתגדלתי והתקדשתי וגומר והטעם שאלו הגליות נזכרות מפני שהיה ע"י תור' נביאים וכתובים דהיינו ראשית חכמה תורה שכל טוב נביאים תהלתו כתובים ובמצרים לא היה א' מהם אמנם בגלות מצרים יתקיים הכתוב כולו בדרך אחרת והיא שקולה ככל אלו וחשובה מהם ודאי דהיינו פדות שלח לעמו תחלת הגאולה כד פרוק וגומר צוה לעול' בריתו היינו שצוה הברית שהיה לישראל שהיה נמסר לכל בני עולם והיינו או' צוה לעולם לכל יושבי עולם והיינו יתרו פתח פתח לגרים ומשם ואילך היו מקבלים אותם
זהר ב, דף סח ע"א גדפוי דשכינתא שם אחיזת הגרים ולא בבטן.
זהר ב, דף סח ע"א דהא מסטרא אחרא וגומר שהיא כפויה תחת הקדושה וקדושה עליונה מתרוממת כנזכר. אלא כל עלמא שמעו ואין שמיעתם שמיעה המועלת וזה שעשה תועלת למעלה ולמטה ולו ולאחרים נקרא באמת שמיעה דהיינו שמע ואתתבר עשה פועל ואתכפיא להועיל למעלה ולעצמו ואתקרב לדחלתיה זו היא שמיעה באמת. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף סח ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. א"ר אבא הא כהן און וגומר זה תבין ממה שידעת כי הת"ת נק' שלום כי ב' שלומות הם ת"ת ויסוד בסוד שלום שלום לרחוק ולקרוב והנה ת"ת הוא נק' שלום אך ההיא כתרא דמסאבותא שהיא לקבל הת"ת נק' כהן מדין כי הוא משלח מדנים בין אחים שהם ת"ת ומ' או ת"ת ויסוד. כי הקדושה היא שלום והקליפה היא ריב וקטטה ומדנים ולכן משה היה מן הת"ת וחמיו מן הקליפה שכנגד הת"ת. אמנם יוסף הוא ביסוד אשר הוא נק' רב אונים בסוד כחי וראשית אוני כי סוד הזרע נק' און כנודע אמנם הוא מלא וא"ו און אך הקליפה שנגד היסוד היא כהן אן חסר וא"ו דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין ומה שנקראו כהנים לפי שהנשמות אינן באות אלא מצד החסד בסוד ובת כהן וכן הענין בקליפה.
זהר ב, דף סח ע"א ר' חייא אמר וגומר הוקשה לו ה' קושיות. א' שאח' או' את כל אשר עשה דרך כלל למה פרט אח"כ יציאת מצרי' ב' אומ' תחלה אלהים ואח"כ ה'. ועוד תחלה אמר למשה ולישראל ואח"כ לישראל לבדם. ועוד ד' כי משה לא היה בכלל השעבוד כנודע. ועוד ה' אומ' תחלה ולישראל עמו ואח"כ לישראל לבדם. ולזה פי' כי תחלה אינו מדבר ביציאת מצרים רק בכל אותו המשך הזמן שהיו ישראל במצרים כי לעולם לא זזה שכינ' מהם כנזכר אנכי ארד עמך מצרימה וגומר כמשז"ל בהרבה מקומו' ולכן אמר את כל כי כלל כל אותו המשך הזמן שהיו במצרים שלעולם היה עמהם והצילם בל יפלו ויאבדו ויכלו בידי שונאיה' ולכן ג"כ אמר אלהי"ם כי היא השכינ' הנק' אלהים כנודע ולכן נז' ג"כ משה בכאן כי עיקר השראת שכי' עליו היתה ולכן אמר עמו ר"ל כי השרה שכינתו עליהם להיותם עמו ועבדיו. ואח"כ מ"ש כי הוציא הוא דבר אחר והוא ענין יציאת מצרים הנעשה ע"י שם הגדול יהו"ה ולפי שמשה לא היה בגלות לא נזכר כאן כי אם ישראל לבד. נמצא כי תחלה קדם השראת שכינתו וע"י כך לשיוציאם שמא קדישא יהו"ה מן הגלות והנה להיות כי ג"כ באו' את כל אשר עשה ג"כ יש בו איזה כלל ליציאת מצרים לכ"א כי ג"כ שמא קדישא הוציאם ברזא דיובלא שהוא שם אלהים הרומז בבינ' א"כ שפיר נכלל יציאת מצרים בשם אלהים הנ"ל אמנם עכ"ז רצה לפרש מי הוא השם שהוציאם ואמר כי הוא שם יהו"ה עם היות שהוציאם בכח היובל שהוא אלהים חיים שבבינ'. וגם כי לולא קדם שם אלהים להשרות שכינתו עליהם לא היו יכולין לצאת ממצרים ולז"א את כל וגומר. וע"י כך כי הוציא וגומר. ולהיות כי כפי פי' זה אינו צודק היטב לשון עשיה כי השראת שכינה אינו עשיה לזה חזר פירוש שני דשפיר עשה ממש למשה וגם לישראל כי למשה עשה עמו נס במה שהצילו מחרב פרעה וג"כ כשהושלך ליאור ושלח השי"ת לבת פרעה ליקחו וגם לישראל במה ששמע נאקתם וג"כ במה שהרבה את זרעו עם היותו הפך הטבע כאו' וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וכל זה הענין הוא קודם יציאת מצרים ונרמז באת כל וגומר ואח"כ פרט כי הוציא וגומר:
זהר ב, דף סח ע"א פדות שלח לעמו וגו' הענין הוא כי בפסוק ראשון ג' אותיות פצ"ק ובפ' ב' ג' אותיות רש"ת וכולם הם דוגמא זה לזה כי ג' ראשונות הם כנגד ג' גאולות ולכך התחיל הפסוק בלשון פדות והוא כי גאולת מצרים כבר עברה אמנם דוד נבא לעתיד על הג' גאולו' שהם בבל ויון אדום והנה נודע כי גאולת בבל ע"י עזרא לא היה ע"י הקב"ה בעצמו כי אם ע"י שליח כנזכר פ' תשא דקפ"ט ע"א והטעם לפי שהשיאו נשים נכריות ולז"א פדות שלח וכנגד יון שרצה לעקור אות שבת ור"ח ומילה שכולם הן ביסוד לכ"א עליו צוה לעולם בריתו וכנגד גלות אדום שאז יתקדש שמו בגוים אמר עליו קדוש ונורא שמו כי אז יתקדש שמו ועליו נא' ונורא שמו ומי יכילנו ואז יקרא שמו ית' ממש שם בן ד' הרומז בת"ת ולא ע"י שליח שהוא המטרוניתא לבדה הנק' פדות כמו שהיה בגאולת בבל והנה נמצא כי הג' גאולות אלו היו ע"י ת"ת יסוד ומלכות והם עצמם תורה נביאים וכתובים כנזכר בפסוק ב' ונק' יסוד נביא ע"ש שמקבל מב' נביאים נצח והוד. והנה התחיל בראשית חכמה כי היא סוד י' של ההוי"ה אשר מינה תלויין ג' אותיות השם האחרות כי הוא אב לכולהו והתחיל בתור' ונרמז ביראת ה' כי יראת ותורה שוים בגיי וכנגד יסוד אמר שכל טוב כנזכר בפ בראשית ריש דף ח' וכן נק' היסוד משכיל לפי שמקבל מב' משכילים נ"ה ונק' נביא ע"ש שמקבל מנ"ה הנביאים. וכנגד כתובים אמר תהלתו שהיא המ' הנק' כתובי' ואח"כ פי' באופן אחר הכל ביציאת מצרים ואמר פדות וגומר וכולא תליא בהאי חכמה הענין מאו' תחלת הפסוק השני ראשי' חכמה והנה נודע כי מחכמה נפקי תורה נביאים וכתובי' שהם ת"ת נ"ה מ' כנודע כי הכל אב לכלן היא החכמ' ולכן בפסוק הזה הרומז בג' אותיותיו רש"ת לתור' נביאים וכתובי' התחיל באו' ראשית חכמה להורות כי היא ראשית הכל ושורש הכל הנה אמר כי עיקר קדושת השי"ת הוא בעת שברון סטרא אחרא כי כן ביתרו כשנתגייר אתקיף שמא קדישא. ופי' כי לכך כתיב וישמע יתרו להורות כי אין ראוי לכנות השמיעה רק ליתרו כי בו עשה פועל השמיעה אמנם האחרים עשו עצמן כאלו לא שמעו עכ"ל:
זהר ב, דף סח ע"א והרא"ג ז"ל כ' קרופיניס דכל עלמא. מלך מרומם על שאר המלכים שהקב"ה גדלו כדי שלא יהי' חרפה לישראל להשתעבד תחת אומה בזוי' כנזכר בפ' שמות ו' ובפ' בשלח מ"ט:
זהר ב, דף סח ע"א ע"ד כתיב יודוך עמים אלהים.
זהר ב, דף סח ע"א יודוך וגומר פי' אלהים הוא מלשון גדולה כמו אלהים לא תקלל וסרס המקרא ודרשהו כשיודך אלהים עמים כלומר גדולים שבהם שבעמים כגון פרעה ויתרו אז יודך עמים כלם כלא עלמא אודן וגומר.
זהר ב, דף סח ע"א א"ר אבא האי כהן און וגומר נרא' שבתחלת המאמר שפתח בו ר"א קודם דבריו או אחר דבריו אמר ר"ש מאמר אחר שהי' דורש בו ענין כהן און ביתרו ולזה הקשה לו ר' אבא ואמר שכהן און לא נזכר אצל יתרו כ"א אצל פוטיפרע כהן און שאם נאמר דאהדר ר' אבא לדברי ר' חזקי' שהזכיר לעיל כהן און קשה שלא הי' לו לר' אבא להקשות לר"ש כ"א לר' חזקי' בעל המאמר ואם נגרום במקום ר' חזקי' ר' אלעזר אתתקן כלא.
זהר ב, דף סח ע"א א"ל כלא איהו חד בקדמייתא חמוי דיוסף וגומר פי' הכל היא קליפה אחת אלא לגבי' יוסף נק' כהן און ולגבי משה נק' כהן מדין כשנתגיירו שניהם פוטיפרע ויתרו היו אחוזים בקליפה אחת שכמו שיוסף ומשה כחדא הוו אזלו שמש' בת"ת ויוסף ביסוד בסוד ו' זעירא וכך קליפת חמיו של זה וזה הכל א' אלא שלגבי זה נק' כהן און ולזה כהן מדין אשת מדנים:
זהר ב, דף סח ע"א שמא דא דאגין וגומר פי' כי שם אלהי"ם שהוא במלכות שאגין על משה בכל צרותיו כשנלחם בכוש עם בלעם ויהי' וישמע שמיעה ממש וכן בהיותו עומד בבורו ז' שנים ויהי' וישמע מלשון השכלה שהבין והזכיר בנס ההוא כמבואר בדברי הימים של משה.
זהר ב, דף סח ע"א שמא עילאה בינה שממנה היתה יציאת מצרים:
זהר ב, דף סח ע"א ד"א את כל אשר עשה אלהים למשה הם הניסים המפורסמים יותר מהנזכרים והיינו שניצול מנילוס שלא נשטף וכן כשניצול מחרב פרעה שנעשה צווארו כעמוד של שיש ושנעשו כולם אלמים וסומים כשברח כדפי' רז"ל זהו ששמע ובא.
זהר ב, דף סח ע"א ולישראל עמו ששם זה של אלהי"ם מלכות עשה ג"כ נסים לישראל לשמוע את נאקתם והנס שעשה עם ישראל שכאשר יענו אותו כן ירבה שהיו יולדות ששה בכרס אחד ואימתי שמע יתרו כל זה כשהוציא ד' את ישראל ממצרים ונעשו הנוראות הראשונות הנסים ליציאת מצרים ובא ונתגייר:
זהר ב, דף סח ע"א בגין לאשלמא שית סטרין כלו' לרמוז. שכוונתו להשלים אלפ"א בית"א זו בשש קצוות לכך הפסוק שלשה שלשה בכל פסוק שכן דרכן של ו"ק תלת גו תלת:
זהר ב, דף סח ע"א האי לקבל תלת פורקנין טעם ב' היא למה באו ג' ג' ואמר האי כלו' הפסוק הזה הראשון שיש בו ג' אותיו' לקבל פורקנין דישראל שהם גלות בבל והיינו פדות שלח לעמו ע"י עזרא וזרובבל וגומר צוה לעולם בריתו כנגד מלכות יון שבטלו המילה כנזכר במגילת אנטיוכס קדוש ונורא שמו כנגד גלות אדום שאז יהי' קדוש ונורא שמו ית' באומרו והתגדלתי והתקדשתי לעיני גוים רבים (כ"ד). בר פורקנא קדמאה. דהיינו גלות מצרים שלא נכלל במנין שכבר עברה ודוד הי' מתנבא על הגאול' העתידות.
זהר ב, דף סח ע"א קרא אחרא לקבל תורה נביאים וכתובים כי ראשית חכמה היינו כנגד תורה ת"ת שהיא ראשית כל החכמות וממנה ילמוד האדם להיות לו יראת ד' כנזכר בפ' ויקרא דף כ"ג. שכל טוב לכל עושיהם היינו נביאים נצח והוד המשכילים במראה הנבואה. תהלתו עומדת לעד היינו תהלים כפשוטו והרמז במלכו'.
זהר ב, דף סח ע"א וכלא תליא בהאי חכמה. דהיינו חכמת שלמה שבה מתגלה הכל והיא כוללת כולם ובה משתעי קרא שהיא ראשית הכניס' לחכמה העליונה היא יראת ה' מלכות וגומר.
זהר ב, דף סח ע"א פדות שלח לעמו (כדפריך) [צ"ל כד פריק] וגומר פי' אחר הוא וה"ק פדות שלח לעמו כד (פריך) [פריק] וגומר ביציאת מצרים צוה לעולם בריתו פי' כאלו צוה לכל העולם שיכנסו בבריתו שמי ששמע שיתרו הכומר הגדול שנתגייר וקבלו האל יתברך הי' נושא ק"ו בעצמו שיקבלנו וז"ש ומתמן אתקריבו כל אינון גיורין ועל ידם קדוש ונורא שמו דהא כדין אתקדיש שמא דקב"ה וגומר. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף סח ע"ב ר"א אמר יר' הרי כמה יהיו מבזים כיתרו בתחל' ולבסוף נמשך ממנו כמה טובה א"כ אל תהי בז שהרי מרע"ה לא לחנם הוליכו הקב"ה ליטול צפורה אלא כדי להמשיך יתרו להתקדש שמו.
זהר ב, דף סח ע"ב כולא איהו קשוט שאין כח לשום נמצא לברוא שום בריה אלא מכח העליון סוד אמ"ת ולכן יש שר וכח וצורה לכל הנבראים אפי' הגרועים המזיקים למעל' בקדוש' העליונ' מושרש באצילות והמבז' בהם נוגע בכבוד עליון והיינו עובדא דקשוט איהו וצריך העולם בו מפני שהוא אבר מאבריו ואבר במרכב' העליונ' והיודע סוד הנבראי' כולם יודע צורכו למעלה ולמטה.
זהר ב, דף סח ע"ב א"ר אלעזר שביק ליה וגומר וא"ת והרי התירו להורגו אפי' בשבת י"ל דהיינו דוקא בבית או בישוב ור' חזקיה בשדה היה ששם גבול משכנם וכאשר נכנסים לישוב לישך ע"י לחש ואם האדם יהרגם גם הוא לחש מלמעל' להציל את עצמו או את חבירו אמנם ההולכים בשדה לתומם אין לאדם כזה לנהוג קלנא:
זהר ב, דף סח ע"ב פתח ואמר וירא אלהים וגומר דא אלהים חיים בינ' שמשם הם מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמ' עשית בבית והיינו סוד ההשפע' עליהם.
זהר ב, דף סח ע"ב דאסתכל לאנהרא והיינו בשורשם המושרש למעל' כדפי' עד שמגיע אל השר ומשם אל הבריא' הגשמית ממש:
זהר ב, דף סח ע"ב כל בכללא חדא עילא ותתא ירצה כל יחד להורות על סוד הכללות אל המציאיות כולם בשורשם העליון מיוחדים באחדות עליון כנאות אל השורש העליון ואח"כ נקשר עליון בתחתון והיינו עילא ותתא ובמציאות התחתון ג"כ הכל נכלל יחד מחמת קשרם למעל' והיינו עילא ותתא.
זהר ב, דף סח ע"ב דא סטרא דימינא שישתרשו הנמצאים בחסד בקדוש' שאין לך שום נברא קטן וגדול שאינו מושרש שם ויצאו וישתרשו למט' בשמאל קצתם והיינו הטמאים האסורים והיינו מאד דא סטרא דשמאלא דהיינו סוד בחינתם בימין ושמאל מטטרו"ן וסמא"ל דא מלאך החיים דא מלאך המות וכולא רזא חדא שיתמצאו שני צורות אלו זו דומה לזו מלאך החיים מטטרו"ן ומלאך המות סמא"ל ולכך אותם הצורות שהם אסורים שהם בחיים ונחתמו בטומא' ולזה יהיו להם ב' ב' מציאיות ולזה יתבאר הכתוב וירא אלהי' השפע' הבינ' ויתבאר בשורש התחתון אלהים מדת המ' שהיא משפעת בעץ הדעת טוב ורע דהיינו עץ הדעת טוב דא מטטרו"ן ורע דא סמא"ל דהיינו עילאי אצילות תתאי בנפרדים:
זהר ב, דף סח ע"ב ד"א שלא נצטרך להשפיע לחצונים לומר אלהים למט' אלא ממש הבינ' משפעת אלו ואלו בקדוש' בשורש העליון ויתפשטו המאורות והשרשים מן האצילות אל הבריא' והבינ' משפעת שתי בחי' אנהיר מצד ימין האור ואדליק מצד שמאל האש כל אינון בוצינין הספירות העליונות ותתאין כל השרשים שהם שם גם בצאתם יורדים משם אל מציאותם אפי' אל הרע אמנם שם הכל טוב ומתמן נפקין כל א' וא' להשפיע אל בחינתו ולא נצטרך לפרש הפסוק אלהים במ' לתת השרש' לתחתונים.
זהר ב, דף סח ע"ב ות"ח דלקמן קשור זה בזה ממש והעתיקו כאן התוספתא מפני שעסק' בהשראת הספירות ומציאות השתלשלותם עד למט' והיאך הם מושגחים מן הבינ' ממש כדמפרש ואזיל ואפשר שר' אבא הביאה בכלל דבריו ראיה לדבריו. הרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף סח ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב. ר' אבא אמר וגומר ירצ' דמכאן נלמוד שאין לאדם לזלזל בדברים הנראים שאינם צורך העולם ובפרט בסטרא אחרא כי כל העולם יחשבו היותו נברא בלתי ראוי ואדרבא מוטב היה שלא תברא מסטרא אחרא וא"ר אבא כשנדקדק במעשיו ית' נבין איך הכל צריך בעולם כי הלא ק"ו הדברי' ומה אם במילי דעלמא שהם הבריות שנראין אינם צריכים לעולם ובפרט הנחש שלא די שנרא' שאינו צורך הבריא' כי אדרבא הוא הדין נותן שלא יברא כי הוא מזיק וממית ועכ"ז כל פעולותיו ית' אמיתיות ואינן לשוא ולתוהו ח"ו כי אם לאמיתות ההכרח ורא' מעש' דר"א ור' חזקיה כי הקפיד אפי' על הנחש המזיק והממית ואמר כי לפעמים אפילו בנחשים ימצא תועלת כי ממית הרשעים והחייבים בדינם אחר שילחשו עליו מלמעל' ולא די זה כי אם לפעמים יציל האדם כי ימית את איזה מזיק אחר הבא כנגדו להזיקו וממיתו כאשר מצאנו בזוהר פ' אמור דף ק"ז ע"א דקם ההוא נחש והמית את האפע' וכיוצא בזה הרב' וא"כ ק"ו ומה אם הנחש שהדעת נותן שלא יברא הוא צורך העולם ומכ"ש לדברים העליוני' ולשאר הנבראים שאין לזלזל בהם כי כלם צורך העולם וז"א במילוי ובעובדוי דקב"ה וגומר כלומר דברים עליונים שאינם מכלל העולם השפל עאכ"ו. אך אין הכוונה ח"ו לומר במילוי דעלמא שאינן דקב"ה וכ"ש במילי דקב"ה כי הלא הכל מעשה ידיו ית' רק בדברי העולם השפל כך וכ"ש במילוי דקב"ה העליונים המתייחסים אליו לבדו ולא לצורך העוה"ז. ועתה פי' דבריו במה שפתח ואמר וירא אלהים וגומר והענין בל יאמר האדם לאיזה תועלת נברא הסטרא אחרא כי קושיא זו נפלה בין הגדולים וביאר ואמר כי הנה אלהים חיים שהיא הבינה הפועלת כל הפעולות מעשה בראשית כנודע מל"ב אלהים שבמעשה בראשית שהיא העושה והוית ההכמה הוא האומר כנודע יהי אור ויהי אור שהם אומר ועושה. ואמר כי אחרי שברא כל מעשה בראשית אז הביט אליהם וראה אותם בעין השגחי להאיר להם וזהו כוונת וירא אלהים. ודייק ואמר את כל מה שלא נאמר כן בשאר המקומות והענין הוא לרמוז עיקר ושורש גדול באמונתינו כי גם כי נמצא ימין ושמאל והם טהרה וטומאה וגם בטהרה עצמה יש ימין ושמאל דקדושה ואמר שאל יפקפק דעתך בזה כי הכל טוב מאד וזהו ענין או' את כל ר"ל בכללא חדא עילא ותתא וביאר דבריו מה הם עילא ותתא ואמר כי לעילא יש ימין ושמאל והם בקדושה וז"א טוב דא סטרא דימינא מאד דא סטרא דשמאלא שהוא סוד הדין הקדוש ונק' מאד כי האדם מפחד הדין ישוב בתשובה נמצא שמועיל יותר מאד מן הרחמים הנק' טוב וכל זה הוא לעילא ושניהם כא' טובים ואמר כי אפי' בחוץ גם הם צריכים וטובים הם. וז"א טוב דא מלאך חיים וגו' ודייק מה שקראו עתה בשם מלאך והענין בסוד עץ הדעת טוב ורע כנזכר בפ' משפטים דף קט"ו ע"א שהוא סוד מטטרון סמא"ל כי זה נקר' מלאך חיים וזה נק' מלאך המות והנה אפי' כאן הנק' תתאה גם הם שניהם צריכים תועלת גדול ולכלול כל ד' חלוקות אלו שהם ב' לעילא וב' לתתא אמר הפסוק את כל כי כולן הם טובים. והנה זה הסוד נגלה ליודע רזי חכמה אשר ידייק כי למעלה לא נאמר את כל והענין כי שאר מעשה בראשית כולם הם למעלה למעלה באדם העליון וא"כ שם אלהים שיבא שם הוא בבינה אמנם שם אלהים זה האחרון הוא סוד השכינה הנק' אלהים ג"כ כנזכר פרשת בראשית דף ל"א ע"א ולז"א כאן את כל לכלול אפי' הקליפות כי ומלכותו בכל משלה הרי עולה מזה כי למדנו מיתרו דאין לאדם להרהר במעשיו ית' כי כולן לצורך היו כי מי לנו כומר גדול לע"ז כיתרו ומהנראה שהיה ראוי שיהיה חסר הבריאה ומצינו כי על ידו נתפרסם ונקדש שמו ית' א"כ האל ית' יודע דרכי מחשבותיו ולו נתכנו עלילות כי אדרבה יותר מתקדש שמו ע"י הרשעים או הגוים השבים בתשובה או מתגיירים יותר מע"י הצדיקים כנזכר דף קפ"ח ע"ב ודף ס"ט ריש ע"א הרי כי סטרא דשמאלא הם טוב מאד ויותר גדול מהטוב עצמו. ולהיות כי שם זה של אלהים הנזכר בפסוק זה גם הוא מכלל הל"ב אלהים שכולן הם בבינה ולכך ביאר כי אפשר כי גם אלהים זה יהי' בבינה והוא כי להיות שכל השפע והנהרת הבוצינין הם מהבינה עד קצה האחרון א"כ גם בו יצדק מלת כל כי כולם נמשכין מאתו וממנו מקבלין הארה להאיר באחרים עכ"ל:
זהר ב, דף סח ע"ב גליון א"ל ר' אלעזר שביק ליה וגומר זה הפך מדברי קנה מס' בראשית שכל הורג נחש למטה הורג דוגמתו למעלה ובכך כל הקודם להורגו זכה. מאד דא סטרא דשמאלא וגומר משפטים צ"ת א' ותרומה קס"ג א'. ועבר ליה לגרמיה לאטמרא וגומר בראשית כ"ט א': ואתגניז ההוא רשימו פי' הגילוי סבת ההעלם א"נ פי' נגנזה החכמה בתוך חדר הבינה. אינון חמש לגו בסוד גוף וברית חשבינן חד. האי היכלא איהו פקיחא וגומר נשא ק"ל א'. יען כי מתגלה אריך בבינה וזעיר במלכות פ' ויצא קנ"ח. עכל"ה:
זהר ב, דף סח ע"ב תוספתא קרא הכתר טמירו דטמירין מפני שהוא מפליג בהעלם החכמה כדלקמן אמר שגרם לה העלם סבתה שהוא הכתר נעלם הכולל הנעלמות ור"ל ע"י טמירו דטמירין אתרשים רשימו חד היא החכמה ואו' אתרשים לשון תחלת הרשימו שמצטייר מן העין. דלא אתחזי מצד גודל אור' לחוזי האור מנועם גודל אורה. ולא אתגליא מנע עצמה להפליג על רוב ההעלם ההוא רשימו רשים מצד עצמו שמתמצאת והולכת ובחינותיה מתפשטות ועכ"ז לא רשים שישכיל ויתרא' מרוב העלם. מארי דסכלתנו מצד השכל שחכם בחכמתו ישיג בוריין של דברים. ופקחין דעיינין היינו בעלי הנבוא' לא יכלין למיקם ביה מרוב העלם שהחכמ' נעלמת משום השג' מאלו. ואעפ"י שאינה מושגת מציאותה מחוייבת דאיהו קיומא דכולא וכולם נמצאים ממנה כאו' כלם בחכמה עשית.
זהר ב, דף סח ע"ב ההוא רשימו איהו זעיר וממנו גילוי דלא אתחזיא ולא אתגליא מצד דבקות' בא"ס שמחוייב מציאותו ופועל ע"י הרצון וז"ש קיימא ברעותא והיא אמצעית לשאוב שפע וכח מהרצון א"ס לקיום כל הנמצאות מבינה ולמטה וז"ש לקיימא כולא.
זהר ב, דף סח ע"ב לנטלא מה דנטלא וגומר יר' שהחכמ' נוטלת מה שנוטלת שאין אנו יודעים לשפע הדק הזה לא שם ולא כינוי לתארו כי הוא נעלם ודק בהעלם הא"ס וז"ש ממה דלית ביה רשימו ירצה אין אנו יכולין לתארו כתארי החכמה שהיא רשימו כי הא"ס לית ביה רשימו גם רחוק מתארי הכתר שאנו מתארים אותו ברצון אבל הא"ס אינו רצון וז"ש ולא רעותא וזה מצד העלמו וז"ש דלא אתחזי ואין בו השגה.
זהר ב, דף סח ע"ב ההוא רשימו אהדר לפרש השתלשלות הבינ' מהחכמה ואמר ההוא רשימו דהיינו חכמ' בעא לחפיא גרמיה להסתיר עצמות החכמ' לא אורו ושפעו אדרב' הבינה סבה שנמשך לגילוי אורה.
זהר ב, דף סח ע"ב חד היכלא גומר הנה החכמה היא רשימו שבו תחלת ישובו ובבינה היכל שהוא מורה ריבוי הגילוי וריבוי הבחינות עד שיש בהיכל שערים וחדרים וכמה פרטים שבהיכל.
זהר ב, דף סח ע"ב ההוא היכל' אפיק רצו בזה שנמצאת הבינה בתוך עצם החכמה ומתוכיותה הוציא בענין שהיא משורשת בפנימיות החכמה וז"א מגרמיה מעצמותו ותוכיותו. ומה שנתחדש כי אחר אצילותו הוא התפשטותו וגילויו וז"ש ומתח ליה במתיחו רב מצד החכמה וסגיא מצד הבינה לכל סטרין בשש קצוות אוקיר ליה מצד ל"ב נתיבות חכמה שעולים כבו"ד והם לבושי יקר שהם ל"ב אלהים עובדא דבראשית והם לבושי יקר מצד החכמה והכבוד הנז':
זהר ב, דף סח ע"ב פתח ליה חמשין תרעין הם נ' שערי בינה שהם בה מצד עצמה מכח החכמה שכן ה' פ' י' עולה חמשים והיינו י' ה'. לגו בגו ירצה שהחכמה נכנסת בבינה לא בבחינת ו' קצוות שבה שאלו אינם בו וגם לא בבינה שזו היא גו תוך לבר אלא נכנס בה בתוך התוך דהיינו חכמה וכתר שבבינה שנקראת תוך התוך ודאי ולזה אמר אתטמר ואתגניז העלם על העלם וביאר כי זה ההעלם סבת ההגלות וז"ש כיון דאתגניז ביה ועאל בגויה שהחכמה שם יהו"ה מתייחד בשם אהי"ה משולבים והיינו ועאל בגויה בסוד הייחוד אתמליא נהורא שההעלם סבת ההתגלות מההוא נהירו הורה כי תחלה הוא עצם א' ואח"כ ממנו יתפשט ל"ב נתיבות חכמה שהם ל"ב שמות יהו"ה מתלבשים בל"ב שמות אלהים. והמאורות יתחלקו לניצוצות ולכן יצאו דרך השערים נצוצי אורות החכמה אל הספי' למטה ולז"א ונהרין כולא מהשערים ולמטה ולכן נקראו שערים שהוא להוציא האורות האלו:
זהר ב, דף סח ע"ב ההוא היכלא אתחפיא וגומר היינו כי כמו שהבינה מכסה לחכמה כן מכסה הבינה שש קצוות הנקראות יריעות והנה הבינה אינו כהעלם החכמה שהיא בהעלם היכל בעל כותלים אמנם הבינה בהעלם יריעות והאורות מתנוצצו' ונראות מבין היריעות
זהר ב, דף סח ע"ב ההוא היכלא מיניה אשגח וגומר דהיינו בינה אשגח וידע הנמצאים ע"י היותו מסתכל בהם בחינת אחדות' בשורשם העליון וזהו מיניה אשגח וגומר ובידיעתו עצמו ידע אות' והוא וידיעתו אחדות א' ולא אחרי השתלשלות וריבוי הנמצאות וזהו סברת החוקרים שא"כ תהיה הידיעה נפרדת ומתרבה כפי ריבוי הנמצאים וז"ש מיניה אשגח וחמי לכולא.
זהר ב, דף סח ע"ב האי היכלא איהו פקיחא וגומר שאין סילוק ההשגחה אלא מצד הדין אמנם הבינ' ודאי היא רחמי והיא הבינה בחינת העין המשגחת ובחינת החכמ' היא בחינת אור העין המאיר בתוכה וז"ש ואיהו אשגח תדיר לאנהרא לתתא מגו נהירו דההוא רשימו:
זהר ב, דף סח ע"ב ההוא סכלתנו חכמתא טמירתא רעו דרעוין וגומר הכל בסוד החכמה הקדומה מוחא דעתיקא דעתיקין הנעלם ומסתתר הסתר על הסתר דהיינו טמיר וגניז ולא אתגליא בחכמה שנבקעת לחוץ בל"ב נתיבות. ומציאות הדקות הזה קיימא והוא מחוייב המציאות להמצא הנמצאים. ולא קיימא שאינו נגלה כלל. ועכ"ז אינו מקור הנמצאים שעדיין יש א"ס עליו שממנו נשפע וחי וז"ש בריך הוא מטמיר וגומר. הרמ"ק זלה"ה
זהר ב, דף סח ע"ב ת"ח יתרו וגומר לראי' שהרי אם לא היה שורש כל נמצא בחוץ פנימה איך יתעלה הפנימי מתוך החיצון ויתייקר שמו של קב"ה מצד יתרו בהכנסו פנימ' אלא ע"י היות סוד אותה הבחינה המשורשת פנימה ויוצאה לחוץ ובהכנסה פנימה אל תוך שורשה יתן הוד וכבוד אל הקדוש' מתוך החיצון אל הפנימי ונודע שסוד הדינים כולם מתפשטין עד שהם משורשים מן הקדש אל החוץ שהם הם סדר נזיקין ומזיקין הם בחוץ א"כ יבא יתרו מן החוץ ויודה אל שם אלהים בעל הדין כאומרו כי המשפט לאלהי' הוא ויסדר הדיינים כאומרו ויהי אלהים עמך יודה שכל הדין הנעשה בחוץ יוצא מלמעלה ולא בידם כחם אלא שהם משורשים בקדש ושם נאחזים יש' ולא האומות שהם אחוזים בחוץ בלי שורש פנימי והיינו כהבל ורוח. ועל הדרך שפי' בבריות הוא ממש בדעו' לא ינהיג בר נש וגומר. שהרי יתרו הדיוט היה ודבריו הגיעו עד רום השמים בסוד ובמעשה ואפי' משה מבחר האדם כתיב וישמע וגומר. הרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף סח ע"ב והרה"ו זלה"ה כתב משם הרי"א זלה"ה. ת"ח יתרו הוא דיהב עיטא וגומר יתרו הוא קין ומשה הוא הבל והוא קם עליו והרגו על עסקי תאומה יתרה שנולדה עמו עתה בא לתקן ונתן לו בתו לאשה והוא כפר ואמר לית דין ולית דיין עתה בא לתקן וניתנה פ' דיינין על ידו וז"ש על תיקונא דדיינין והכי אצטריך והודה בפיו ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים ולפינך נקרא שמו יתרו ר"ל יתר ו' כלו' שה' ית' נתן לו ו' יתרה ומהו הו' וישם ה' לקין אות ו' שהיא רומזת לעץ החיים עכ"ל:
זהר ב, דף סח ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ר' אבא אמר וגומר ולאנהגא בי' קלנא וגומר כל זה הצעה למסקנא דמלתא דקא מסיק ת"ח יתרו הוא דקא יהיב עיטא למשה. וגומר ומשה שמע לקול חותנו ולא עבד בי' קלנא וגומר.
זהר ב, דף סח ע"ב א"ל ר' אלעזר שביק לי' לא תקטיליני'. היינו דוקא בשדה שהוא מקומו לא ישלח בו יד אמנם כשנראה בבית שאין זה מקומו לא פליגי אדאבוי ר"ש שאמר טוב שבנחשי' רצוץ מוחו כך תירץ מורי זללה"ה ונכון היא: ולזמנין כמה דעביד האי ה"נ שזיב לבר נש ממילין אחרנין וגומר כדאיתא בסוף פ' אמור ובסוף בהר סיני:
זהר ב, דף סח ע"ב פתח ואמר וירא אלהים וגומר פסוק זה תפס על שאינו ראוי לזלזל בשום דבר שבעולם שהרי ראה אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד אפי' נחשים ועקרבים וגומר כנזכר בס"פ אמור על פסוק זה וכאן סמך על מה שכתב שם וחדש בו דבר על דרך הסוד.
זהר ב, דף סח ע"ב דא אלהים חיים. בינה בסוד ל"ב אלהי"ם דעובדא דבראשית ולכן היא משפעת ומשגחת עליהם וזהו וירא משגחת. עילא אצילות (ת"ת) [צ"ל תתא] בי"ע. והנה טוב דא סטרא דימינא וגומר כלומר ההשגחה שמשגחת הבינה היא בין ביסוד הימין סוד הרחמים שבכל העולמות ותאנא והדר מפרש וירא אלהים את כל אשר עשה השגיח בהם והדר מפרש והנה כמו והנה ימין מאד שמאל כנזכר והענין כי יש בה שם הוי"ה הרומז לרחמים והוא בניקוד אלהים הרומז לדין.
זהר ב, דף סח ע"ב וכלא רזא חדא כי מלאך חיים היינו ימין חסד שמשם משתלחים החיים ומלאך הוא מלשון שליח ומלאך המות הוא השמאל גבור' שמשם משתלחת המיתה.
זהר ב, דף סח ע"ב רזא הוא לאינון דמסתנלי ברזא דחכמתא. פי' אחר שמפרש בפסוק ששם אלהי"ם רומז לעילא ותתא כדמפ' ואזיל.
זהר ב, דף סח ע"ב אלהי"ם לתתא שליט על תתאי פי' שם אלהי"ם הנז' למטה בפסוק אחרון בבריאת יום ששי הוא הוא דשליט על תתאי בי"ע.
זהר ב, דף סח ע"ב אלהים לעילא כלו' ושם אלהים הנז' למעלה מזה דהיינו בכל הפסוקים הקודמים היא הבינה והיא השולטת על עילאי ומלת לתתא ולעילא דקאמר היא מלשון משנה ילמד תחתון מן העליון.
זהר ב, דף סח ע"ב דא איהו כלא אלהי"ם חיים כלומר בין עליון בין תחתון הכל רומז בבינה כי ממנה נמשך האור לכל ז' ספירות דאצילות וז"ש בוצינין עילאין ותתאין הם כל עשר דבי"ע ואומרו דאנהיר ואדליק כי הבינה ממכון שבתה מאורה הרב מבהיק ומזהיר לכל בוצינין וגומר והיינו לצורך עצמן ויש השפעה אחרת דהיינו שנמשכים ממנה מיני מאורות אחרים עליהם כדי שישפיעו ויאירו הם לתחתונים וז"ש.
זהר ב, דף סח ע"ב לאנהרא: [והביאו התוספתא לסיוע דבריהם שאמרו שבינה משפעת לכל הספי' ולכל העולמות התחתוני']. ת"ח יתרו הוא דיהיב עיטא וגומר אהדר לעיל דאמר דלא בעי בר נש לאנהגא קלנא בשום דבר שהכל היא צורך לעולם ת"ח שיתרו נתן עצה לדינין ומשה לא זלזל בדבריו לומר וכי אנו צריכים לעצתך אלא קבל עצתו ועשה מעשה וז"ש לא ינהג בר נש קלנא באחרא וגומר הכי איצטריך פי' כדי לתקן את אשר עיוות בגלגולו הראשון שהוא סוד קין כי עתה העמיד דיינים וסדר את סדרם והנהגתם הוראה על הודאתו דאית דיין למעלה צופה ומביט צפוני חדרי לב איש ועלילותיו ובזה תיקן מה שכפר דלית דין ולית דיין. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף סט ע"א וישמע יתרו וגומר פתח ואמר ע"כ אודך בגוים ה' בשעתא דחמא וגו' הנה היצירה אל הבריות הוא כח ההשפעה העליונה ונותנת צורה במצטייר והנה כל האומות הם משורש מעשה ה' באדה"ר וסוד השפעה עליונה מתפשטת מלמעלה ונתנת לשרים וכח הצורה הזאת בשתי דרכים ברוחניות בנשמה אינה אלא ביש' ובגשמי אינה בישראל לבד אלא גם היא מתפשטת בכל האדם ומטעם זה כאשר מאותה הצורה יכנס פנימה אל הקדש שמו של הקב"ה מתייקר שהצורה נאספת אל שורש שם ואל תחשוב שאלו הצורות לבטלה ולריק הם שאין לך הויה שאינה מהצורה העליונה וח"ו שיהיה דבר נמצא במציאות שלא מכח עליון והכח ההוא לא יהי' הויתו לריק אמנם יש להם דרך להתאסף לזמן חידוש העולם ודבר זה סוד עמוק מאד ומטעם זה כאשר יכנס יתקדש שמו של הקב"ה באותה הבחינה העתידה שנאמר בה כי אז אהפוך אל עמים ויוכללו ומעין אותו כבוד הוא הכבוד הנמשך להקב"ה כאשר האומות מקדישים ומודים שמו ולזה אמר אודך בגוים כדי שמתוך הענף המתפשט יבא השבח והמעלה כדמפרש ואזיל. והענין שסוד ההויות האלו המרים שנתפשטו בדין לקיים הדין עתידים הם להמתק ויוכלל בקדש. וישראל עיקר השורש אל הנר שהיא השכינה המאירה בנו והיינו דמסיק ישראל יסודא וגו' כי הם יסוד ועיקר אל התמונה העליונה והם ענף א' שנפשט חוץ שהוא צורך גבוה הכנסו פנימה לתיקון המציאות כדי שיהי' סוד האחדות שלם בכל חלקיו ולז"א כל עובדוי כדפי' שכח המצייר המתפשט בצורות המציירות בחבורא חד דהיינו סוד האחדות הגמור והשלם והיינו אומרו ושליט קב"ה בלחודוי כי כל זמן שהמציאות הזה כך הוא אין יסוד א' שלם מפני החצונים שהם אחר עד שיאמר אחד בכל הנמצא כאומרו ולעובדו שכם אחד ומעין זה היה יתרו כדמסיק:
זהר ב, דף סט ע"א חד יתרו וגומר וככבא וגומר זו היא חכמת הורדת כחות הככבים למטה והיא חכמת הטלמסאות והיא ג"כ ע"ז ויש ג' מדרגות ממנא מהקדש שמשם יוצא ומתפשט עד הככב להשפיעו והוא בינוני לא קדוש ולא טמא הג' ככב ממש יש לו כח ולזה עושים עבודת קטורת ומעשה ידוע להוריד כחם וזהו בקיאות ע"ז אז ואינו כשוף בחצונים אלא צד השתמש האדם במעשה בראשית להכריח ההויות להפעילם בעל כרחם: אמנם חכמת בלעם הוא סוד התמורות שהוא למעלה מהככבים ומכחישין ממש פמליא של מעלה שהם מגבירים כח החצונים וזהו כח הכשפים בדבור ומעשה וזהו חטא אדם הראשון להסתכל בחצונים וזהו ע"ז קשה מאד והנה התחתונים נפעלין מעצמם משתים אלו הא' הוא סוד הנהגת מערכות השמים וזהו הנהגת האומות בנשואיהם בלדתם והורתם שהם תחת ממשלת הככבים והככבים נשפעים מהקדש ע"י השתלשלות הב' מתנהגים בני אדם בצאתם מאת פני ההנהגה הטבעית ויהיה להם סוד החצונים כדרך שהיא לישראל הקדוש' העליונ' להפעיל חוץ מהטבע להעניש ולהשכי' והנה המציאות הזה אם יעזב אל ההשגח' העליונ' אינ' אסור' כלל אמנם המפעיל ונותן עצמו תחת רשותם הוא העובד ע"ז ואיוב היה ירא סתם מההנהגיות השגחיות סתם ולא הי' מבחין אם ההנהג' קדוש' או חצונית אלא ידע שיש ב' הנהגות טבעיו' וחוץ מן הטבע ולא עבד אלא האמין והיה ירא לידבק בהם ולזה כשראה הנסים וביטול חכמת מצרים יצא מזו לזו ונדבק מיד. ויתרו שהי' דבק בראשונ' לא יצא ממנ' עד שידע יותר מפני שהי' חכם ומבחין. ובלעם שהי' דבק בשנית דהיינו תכמת הכשוף לא יצא ממנ' כלל עד שנאבד בה מכל וכל כדמסיק.
זהר ב, דף סט ע"א דחילו וגומר ענין הירא' הוא השתעבדות האדם עצמו אל סוד האמונ' ששכלו דבק בה ולא ישתעבד האדם אל יראתו להמשיך הכח אליו אלא בדבקות היראה וההשתעבד החומר וזה יהי' ג"כ אל הקדוש' והיושב נכנע בלבו וקונה מדות טובות בקל יתדבק אל הקדש אחר שגופו משועבד אל שכלו ואין לך דבר גרוע מחוזק החומר אשר לא ישתעבד כלל אל השכל שזה יקש' בכל העבודות אפי' בעבודה הקדוש' שהיא גבוה יותר וצריכ' השתעבדות מרוב' יותר מדאי ולכך האומות יספיק להם ז' מצות וישראל יצטרכו לתרי"ג כדי לשעבד החומר אל השכל אל העבודה הרב' הנפלאת וז"ש כ"ש אינון מילין דהיינו סוד הקדוש' שצריך השתעבדות גדול כדי להמשיך האדם רוח הקדש עליו.
זהר ב, דף סט ע"א בר להני טופסי וגומר הם פעולות השדים וכיוצא שאדם שולט עליהם באבירות הלב ומרא' עצמו שולט עליהם ועכ"ז יש להם שרים עליונים שע"י אותם השרים משביעים אותו וצריכים לכבדם כדי שיהיו נשפעים להשבעתם וקרובים לקיים רצון המשביע וסרים אל משמעתו.
זהר ב, דף סט ע"א דהא בסטרא אחרא אית נהירו וגומר הענין הוא שאין הנהג' לחצונים אלא מתוך הקדוש' העליונ' ולזה יהי' סוד קליפ' דקה אמצעית בין הקדש ובין הטמא והיא קליפת נוגה שממנ' יתלבש ההנהג' הקדוש' להתפשט אל החצונים ומנהינם והיא כעין נשמה אליהם ובלעם צפ' בגוף שהם החצונים כנשמ' שהיא סוד הנוג' ועל זה הי' אומר ויודע דעת עליון דהיינו סוד כעסו של הקב"ה בחיות ההנהג' המתפשט בחוץ ועת התגברות רגע ידוע ביום ואז צופה ומביט בכח המתפשט מה יגזור להנהיג בחצונים ואז כל מה שהי' מקלל הי' מתקיים מפני שדרך הנשמה להתפעל מן הגוף ועיקר הפעולה בגוף והנשמה מתהפכת למציאות הגוף ומה גם בעת זעם והוא מקלל ע"י כחות חצונים ופועלים ע"י נשמה ניצוץ הנוגה ומה גם בעת שאין ישראל ראויים וזה טעם מה יעץ והוא כי היה מכין הכחות החצונים לקלל' וכאשר יבא אותו רגע יהי' השפע נשפע מלמעל' על אות' הכנ' ויפעיל בדין ולכך נאמר למען דעת צדקות ה' שלא פעל' הנשמ' בגוף החצונים כל אותם הימים.
זהר ב, דף סט ע"א נהירו דסתימו דעינא שבסתימת העין רוא' אור ואינו יודע להבחין מה. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף סט ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. פתח ואמר ע"כ אודך בגוים וגומר דייק או' בגוים כי הלא הודאת שמו היא בתוך ישראל כמ"ש אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה ולא בתוך הגוים לזה ביאר שאין כן פי' רק בגוים ר"ל בעבור הגוים הבאים להתגייר על דבר זה אודך ואזמרה ואמר כי הנה עיקר כוונתו ית' היא בעבור ישראל כי זה כל האדם ואין לו חפץ במילתם אמנם להיות שאומרים אומות העולם שאין מאמינים בשי"ת רק ישראל לבדם שבחרם לגורלו והלא עם אל אלהיו ידרוש וגם הם ידרושו אל אלהי נכר הארץ ולכן כאשר הם עצמם מודים באלהינו ית' אז מתפרסם ומתגדל שמו ית' לומר אם עוברי רצונו כך מודים בו כ"ש עושי רצונו נמצא כי עיקר הפרסום הוא על ידם אמנם תכלית הכוונ' הוא על ישראל לבדם וכן מצינו קדושת שמו ית' בענין יתרו ולכך התחילה הפ' בענין זה כי הוא דבר גדול וחשוב אצלו ית'. והמשל בזה לאדם שיש לו בן ועבד ותכליתו הוא שהבן יהיה טוב אמנם כאשר העבד יהיה ג"כ טוב ועושה רצון האדון אז שמח האדון מאד באו' הלא בני יקח מוסר במכ"ש מן העבד שהוא איש זר והוא חצוף ורשע נמצא כי כל תכליתו הוא על בנו אמנ' עיקר פרסומו וגדולתו הוא ע"י העבד וכן הם יש' והאומות. ולכן ביאר גדולת חכמת יתרו כי אם היותו חכם גדול אין כמוהו בעולם ועכ"ז הודה ואמר עתה ידעתי וא"כ אין לך קדוש השם ופרסומו גדול מזה. ולכן ביאר עתה גודל חכמתו ואמר כי ג' יועצין היו לפרעה וגדול שבכולן יתרו והוא כי הנה איוב לא היה בו חכמ' רק יראה גדול' כמ"ש אח"כ. אמנם בלעם עם שהיה חכם עכ"ז היה חכם בדברי כשפים כי היא חכמה שבכל העולם היא נבזית והכל יודעין שמעשה כשפים הם דברי טומאה ורשעות וזה מפורסם בכל הלשונות אמנם חכמת יתרו אפילו אצלינו היא משובחת שהיא ידיעת הנהגת הככבים משרתי העולם ושרי העולם והוא היה יודע לעובדם כפי הראוי להם וזו ודאי חכמה גדולה וחשובה אם לא שאסרתה תורה וכראות האומות כי אפילו יתרו היודע חכמה זו נתגייר אמרו לולי ידע יתרו מאת הככבים והמזלות שרי העולם שהם הודו לו על אלהותו ית' לא נתגייר וא"כ מה יש קדוש ה' גדול מעל ידי יתרו. וביאר ענין איוב כי היראה היא סוד גדול בין בקדושה בין בטומאה כמ"ש ז"ל שהיו מרעיבין עצמן ולנין על הקברות ואז שורה עליהם רוח הטומאה. והוקשה לו כי הלא יש באומות עזי פנים הרבה העושים פעולות כשפים על ידי כח הטומאה והם עזי פנים בלתי בעלי יראה לז"א שהעיקר הוא בסטרא אחרא עצמה אמנם אלו העושים פעולות אלו הם על ידי השדים והרוחות שאינן נחשבין ונקראים חציפין דקיקין כמה שידעת סדר העולם כי תחת י"ס דטומאה יש ז' היכלות ותחת ההיכלות ד' מלכין קפקפין ושמדין ואשמדאי וגומר ותחתיהן אלף מיני שדין ורוחין חציפין ומי שיפעול בהן אינו צריך למדריגת היראה. אבל העושה פעולות ע"י סטרא אחרא העליונה שהוא ענין הצריך אל פרעה לסגור את ישראל בארצו לזה ודאי צריך מדת היראה. וביאר כי גם באלו התחתונים יש בהם מיני שרים ושלטונים הצריך להם מדת היראה הנז' והנה כפי סדרן כך היה עניינם כי איוב שהיה בעל יראה עד הקצה לסטרא אחרא בראותו נפלאות השם ע"י עשר מכות אז הפך לבו תכף ומיד ליראת ה' ועליו נאמר הירא את דבר ה'. ויתרו שלא היה כל כך אדוק כאיוב כי מדת הירא' של איוב צריך היות' מתמדת מאד אמנם עם שלא היה מתמיד כאיוב עכ"ז היה צריך שיעבוד וישרת תמיד את הככבים כמנהגו כי אם לא יעבדם רק לעת הצורך לא יענוהו ולא יעשו רצונו ועכ"ז שהיה יותר רחוק מאיוב עכ"ז לא נתגייר עד שרא' סיום כל העשר מכות וראה שיצאו ישראל ממצרים ולא הועילו כלל אז חזר בו. נמצא כי איוב האדוק מאד בסטרא אחרא נתגייר תכף וכפי קרובתו הרחקתו ויתרו שלא היה כ"כ קרוב אליה כאיוב עכ"ז לא נתגייר עד ראותו בעצם כל הענין אמנם בלעם הנאחז בכשפי' ובטומאת' לא היה לו שום תקנ'. ואו' ועם כל דא אסתכלותא וגומר הוא להורות ענין הראשון שכתבנו כי גם הטומא' צורך העולם ולז"א כי יש בהם איזה דבוק מעט וכמ"ש אח"כ מי יתן טהור מטמא דמוחא וקליפ' סלקא כחדא. או אפשר דהוקש' לו כי איך אמרנו שבלעם נאבד לגמרי להיותו דבוק בטומא' ההיא והלא לא מצינו מי שניבא דברים נפלאים אפילו מענייני מלך המשיח כמוהו ולזה אמר שבא לו מחמת ונוגה לו סביב וגם בזה אפשר ירמוז גודל חכמת בלעם בסטרא אחרא כי שאר הפועלים בסטרא אחרא אינם יכולים להשיג כלל מן הטהר' והטעם כי נודע כי בסיום כל גדרי הקדוש' אז מתחלת הטומא' נמצא כי לרוב ידיעת בלעם בטומא' עד שהשיג בהיכל עליון שבטומא' לכן השיג קצת טהר' דבר מועט כנזכר פ' פקודי דף רס"ח כי בהיכל שביעי אית כוין פתחין לנהורא קדישא ולכך בלעם שהשיג עת תכלית נקודת הטומאה צפה והביט משם דרך אותו הכוין הנפתחין בטהר' אמנם השאר שלא השיגו שם אינן יכולין להביא בטהרה כלל עכ"ל:
זהר ב, דף סט ע"א והרא"ג ז"ל כ' אלא מסטרא דשאר עמין. מלת בגוים קא דריש אודך בשביל הגוים כשמודים לך ומתגיירים.
זהר ב, דף סט ע"א יסודא דשרגא שרגא היא המלכות ונשמותיהם של ישראל הנכללי' בה היא יסוד שלה שלכך נקרא כנסת ישראל ע"ש שהיא מכנסת נשמותיהם של ישראל. ה"ג כדין איתוסף יסודא דשרגא ואתתקיף על כל עובדוי.
זהר ב, דף סט ע"א נפל עלייהו מקמי קב"ה. כששמעו את אשר התעולל במצרים כמ"ש שמעו עמים ירגזון וגומר ואז נבהלו וגומר. אתרשים פרשתא דא ליקרא פרשת יתרו על שמו וכן התחל' הפרשה התחילה בוישמע יתרו:
זהר ב, דף סט ע"א הוה דחיל בדחילו. שהי' ירא אלקים ועיקר השגתו היתה ע"י היראה.
זהר ב, דף סט ע"א ואי לא ישוי לבי' ורעותי'. וגומר לא יכול וגומר הטעם הוא כי ע"י שירא ממנו משים כל מגמתו נגדו עד שמתקשר נפשו בענין ההיא.
זהר ב, דף סט ע"א טופסי צורות מלשון טופס.
זהר ב, דף סט ע"א דקיקין דקות דהיינו השדי' שהם פחותי' שבכל מיני הקליפות ולא בכלם. בגין דאית בהו שולטנין. ה"ג כי יש בהם משפחות חשובות כגון שדין יהודאין וכן אשמדאי וכל משפחתו הם שדין יהודאין ואתכפיית תחות שמהן קדישין כנזכר בפ' פנרס בר"מ.
זהר ב, דף סט ע"א יתרו אצטריך פולחני'. כלו' אצטריך למפלח פולחני' ולשון קצרה הוא:
זהר ב, דף סט ע"א אסתכלותי' זעיר הוה מסתכל ה"ג. מסתכל מרחוק מתוך כמה מסכים. נ"ל ה"ג כההיא נהירו דסתימא דעינ' בכ"ף ולא בבי"ת והכוונה לומר שמה שהי' משיג בלעם הי' דבר סתום שלא הי' יודע מה שהי' רואה כדמיון האור שרואה האדם כשסות' את עיניו ומגלגל העין שמתגלה לו מיני מאורות מגוונים שונים וכשרוצה לעמוד עליהם אינו רואה מאומה ואינו יודע מה היא כך היתה הסתכלותו של בלעם וז"ש כההוא נהירו וגומר ואחזי בר נש נהורא סתימא ולא חזי. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף סט ע"א גליון הוו יסודא דשרגא לאנהרא וגומר ויצא קנ"ה א'. דהא בסטרא אחרא וגומר ויקהל ר"ג ב' ורט"ו ב' עכל"ה:
זהר ב, דף סט ע"ב טפסי רקיקין הם התחתונים אחרוני' שאין אותו האור מגיע אליהם שהם שלוחי שלוחין ולכך הם חצופים מאד וטמאים ביותר שאינ' משתעבדי' אל הקדש כלל. מרע"ה היה בקדש בין שאר נביאים כמו שהי' בלעם בין שאר הקוסמים וזה כמו שבלעם היה יודע דעת עליון שהוא אור המתלבש בקליפות מה שלא היו משיגים שאר הקוסמים ולא היו מרגישים בה אלא היו פועלים ומשיגים בג' קליפות לבד כך היתה ממש סוד נבואת מרע"ה בקדוש' בין שאר נביאים כי הם היו משיגים בג' גווני עינא שהם אודם ולובן וירוק בשכינ' אמנם הדעת המשתמש פנימ' אל הספירות לא היו משיגים ולא יודעים בו ומרע"ה היה מסתכל בסודו ומשיג הנבוא' בו והיינו בפתיחו דעיינין ואסתכל במה דלא אתייהיב רשו וגומר. וכמה דבלעם הוה חמי וגומר אוף הכי משה וגומר ירצה לתת טעם איך השיג מרע"ה מה שהתנבא בלעם ואיך אמר' משם בלעם ואמר כי הסב' לזה מפני שכמו שבלעם היה צופה אותה השגה מהאור הפנימי כך היה מסתכל מרע"ה החשך והיאך הנבוא' והאור עובר ומתפשט מן הקדש אל החוץ ומפעיל שם נבואת בלעם והיה אומ' מרע"ה עתה נמשך לבלעם אל החוץ כך וכך וזה לצורך שעה דוקא בעת צפיית בלעם שהרי מעין שנפתח לבלעם אותו השכיל לפי שעה כך נפתח למרע"ה לפי שעה כדי שישיג צדקות ה' ונבוא' בלעם וז"ש כמה דבלעם לא הוה מסתכל וגומר:
זהר ב, דף סט ע"ב הסנה ודאי היה בגו ההוא קדושה וגו' היינו שרא' השרשת החיצונים בתוך מדרגות הקדוש' וז"ש בלבת אש ומתוך אותו לבת אש היה הסנ' דהיינו השרשת החצונים בתוך הקדוש' ולזה נמצא דכלא אתרבק דא בדא החצוני מושרש בפנימי והפנימי משתמש ע"י החצון כי הם צורך גבוה ולזה לית טהור אלא מגו טמא שמתוך ההנהג' הטמא' אדבקו בני אדם בקדוש' העליונ' נמצא שיהיה הטהור מתלבש בטמא והיינו יתן וימשיך אל התחתונים טהור מטמא שהם הדינים שבני אדם משועבדים אליה' מאז חטא אדם הא' להוכיח בני אדם ואלו הם לבושים שא"א מבלעדם עד תיקון חטא אדם הא' כדמפרש ואזיל. ועכ"ז לא הית' נבואת מרע"ה מתלבשת בזו אלא מפני שהוא נתפשט מהחומר כדכתיב של נעלך מעל רגליך אלא בתחלה ראה כך עד שנתפשט וראה שלא מתוך הסנ' ועכ"ז השרשת הסנה שוה אל הכל:
זהר ב, דף סט ע"ב א"ר חייא בניה ולא בניו בתמיה אלא בגין וגומר ירצה לא קראם בניו אלא בניה שהיא הדריכה אותם בעבוד' עד עתה א"כ התור' שהיא הנהג' רוחנית לא קראם בניו שהוא עדיין לא הרגיל' בתור' אלא בניה כמו שהתלמידי' שנקראו בנים וז"ש בגין וגומר:
זהר ב, דף סט ע"ב א"ר יוסי וגומר לא שייך לפרש שזה דרך הכשוף ואפשר שנאמר עד ההולד' עיקר הבנים מהאם והחותם מהאב והבנות בהפך וז"א מלה דקשוט וגומר: ועוד אפשר מלה דקשוט המפורסם א. לכל ישראל שהיו כרוכים אחר אמם עד שהכירם מרע"ה לכל:
זהר ב, דף סט ע"ב ר' אלעזר וגומר מזדווג באתר אחרא בעלה דמטרוניתא ומוליד רוחניים וקשה שהרי משרע"ה תדיר איהו בעלה דמטרוניתא לז"א מ"ט בגין וגומר וא"ת והרי קרא לצפור' אשת משה ואדרבה יש להקפיד יותר וי"ל דהא כתיב אחר שלוחיה אמנם הבנים לא שייך בהו שלוחים:
זהר ב, דף סט ע"ב ויבא יתרו וגומר וסיומא לאו הכי שהרי זווג השכינ' אינו תלוי אם יהיה בנבוא' או לאו לעולם מזדווג. כולא איהו כללא חדא אינו השנות הענין פעם שנית אלא עדיין בכלל ראשון הוא ואמר שיבאו עוד למש' יתרו ובניו של יתרו ואשתו של יתרו ועם שנאמר ולכהן מדין שבע בנות ולא בנים לבתר דאתא משה הוה ליה. ואו' ויאמר אל משה אני וגומר לא יקשה דיתרו אמר למש' אני חותנך ועמו יהיה מי שיהיה ומה שהי' צורך למש' אמר ועכ"ז לא אמר בניך מן הטעם שפי' גם לא יקשה באו' וישלח משה לחותנו אחר שהביא הכל להיכן הלך לז"א שהכל הביא יחד ואח"כ הוא לבדו חזר למות בעירו ובניו הניח שם להתלמד תור' והיינו דכתיב ובני קני חותן משה וגומר. ולכתתא רגלייהו דהיינו לכו הליכה רבה מרחוק. גם ירצה שיהי' חביב' להם שלא ירצו ללכת אלא ברגלם עוד ידקדק שיכניעו וישברו רגלם שהיא אמונתם הקודמת ומקום אחיזתם. אל הר ה' דא אברהם ירצה השכינ' מבחינת אבר' נקראת הר דהיינו מקום אחיזת הגרים פתח שפתח לכך הם קוראים בשם שקראו אברהם שנדבק באמונ' האמיתית עם היות שאינה ירושת אבות ולזה אברהם קראו הר מה הר הפקר כך השכינ' אינ' צריכ' ירושת אבות לדקדק בה אלא היא הפקר לכל הרוצה להתגייר והיינו הר המ' הר אל הת"ת ואל בית מ' מצד הת"ת שהוא יעקב והכל במ' וירצ' להכלל במד' זו שהיא לישראל מצד אברהם בתחלה ואח"כ נהיה להם מצד יעקב והכל ענין א'. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף סט ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב. א"ר יוסי אע"ג דבנוי דמש' הוו מלה דקשוט בניה ודאי פי' ע"ד אני עבדך בן אמתך כי לטעם זה כותבין בקמיעין שם אמו כי הכל יודעין שהיא אמו בבירור משא"כ באביו כנזכר פ' שמות דף י"ז ב'. או ירצ' כי הבן בא מצד האם שנאמר אשה כי תזריע וגומר אבל פי' ראשון הוא האמיתי. א"ר אלעזר וגומר כי יש להקשות בדבריו כי אם לא קרא אותם בניו רק בני' מפני שאחר שנזדווג באשה אחרת היא השכינ' גנאי הדבר להזכיר שיש לו בנים תולדות של משה א"כ מכ"ש שיותר גנאי לכנות שם אשתו עליו כמ"ש ואשתך וכן ואשתו והל"ל ובתי או ובתו כי אין גנאי שייך בתולדות רק מפני האש' וא"כ יותר גנאי זה באשה. ונלע"ד כי נודע כי השרוי בלא אשה אין שכינ' שורה עליו ולכן אחר מתן תורה אעפ"י שפירש משה מאשתו עכ"ז לא גירשה עם היות שהיה עובר בעינויה אמנם היה הכרח להיות נשוי כדי שתשרה עליו שכינה אבל התולדות היה גנאי לקוראם בניו והראיה כי נמנע משה מן פריה ורביה ולא נמנע מהיות שם אשתו עליו ולא גירשה. וכל זה מסכים להרמ"ק ולזה לא כתבתיו. עכ"ל:
זהר ב, דף סט ע"ב והרא"ג ז"ל כ' [בזהר שלפנינו לא כ' תי' בהו] תפסי בהו כמו טופס בט' ופי' צורות כמ"ש לעיל בסמוך והם השדין שאין בהם שום ניצוץ של קדושה כלל. אוף הכי משה וגומ' ולאו בכל זמנא כמה דבלעם וגומר יראה שכונתו אגב ארחי' להקיש נבואת בלעם בסטרא אחרא לנבואת משה רע"ה בקדושה כדי לפרש פסוק ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אבל באומות העולם קם ממש כמשה בבחי' הגם שלא הזכיר הפסוק הזה ממילא משמע:
זהר ב, דף סט ע"ב מתוך הסנה הסנה ודאי הוה בגו ההוא קדושה משמע שפסקה לקרא בסכינא חריפא וירא מלאך ד' אליו בלבת אש ובתוך הלבת אש הי' הסנה בתוכו דהיינו הקליפה שהיא כולה קוצים (בסנה) [כסנה] ורמז שהקליפה היתה נכללת בתוך הקדושה ולכך ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהי"ם מוכללת הקליפה בתוכה כי זלזול כבוד יהי' לה אם יסתכל בה בעת ההיא. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף סט ע"ב גליון אל הר ה' דא אברה' וגו' ע' בפרד' שער ערכי הכינוי':