זהר ב, דף עב ע"ב מצחא מתפרשא בשערא מפני שפשיטת השער שהוא למעלה בחכמה שהוא סוד המוח כי השערות הם סוד ווין נמשכין מיודין שהם מוחין. והם במלכות בסוד כלי זין בענין שסוד השער סודו במ' בג' מוחין חכמה בג' אוירין דהיינו בינה. והב' אל השער היא הבינה דהיינו מצחא בלי ספק ויורד אל סוד העינים שהם ימין ושמאל חסד וגבורה והם נדונים אחר השער כי סוד חסד גבורה למעלה בחכמה ובינ' נמשכין אחר מקורותיהם שהם חכמה ובינה ולזה נדונים אחר שערא ומצחא. ולכך שערא מתפרשא בעיינין עינא מתפרשא בשערא שכן מדות אלו נקשרות זו בזו מתבארות זו ע"י זו.
זהר ב, דף עב ע"ב בבת עינא וגומר הענין בת עין במ' י' באמצע דאור פנימי הוא י' חכמה ובת עין מבחוץ מ':
זהר ב, דף עב ע"ב בגוונין דעינא בין בת עין לשחרות העין נעשה קו ידוע וכן בין לובן לשחרות וע"ז אמר גוונין דעינא בחוורו דעינא היינו לובן העין שהוא בחסד. ואוכמו דעינא לאו דוקא אוכמו אלא היינו השובב לבת עין ויש בו תכלת ויש שהוא ירוק ויש שהוא שחור ועל הכולל אמר והם ג' אבות הלובן חסד האוכמו בגבורה בין גוון לגוון הוא סוד הת"ת הוא סוד איש הביניים ושכינתיה בת עין בתלת גוונין דקשת: ואית דגרסי גבינין דעינא ועכ"ז כל מה שפירשו אין לגרוע ממנו. והם גבינין דהיינו אותם השערות שהם סוד מסלקי ההשגחה כדפי' באדרא ויש סוד גדול באורם בגוונם במרטם כאשר יתבאר בס"ד:
זהר ב, דף עב ע"ב כל אסתכלותא וגומר ירצה אין ראוי להסתכל באלו ששת הסימנים הקבועים הנז' בחכמת הפרצוף דהיינו שערא מצחא עיינין חוטמא שפוון אודנין אלא דווקא כאשר יכנס האדם בי"ג שנים שאז מתיישבת בו רוח הקדש שקודם לזה הרוח הולך ובא כפי מה שהוא מתנהג ואינה קבועה ולזה אין לשפוט בסימנים הקבועים אמנם בסימנים שאינ' קבועי' יש שפיטה שהם משתנים כפי שינוי רוח טהרה שבו שאם מסתלק עושה שינוי ואם חוזר עושה שינוי כי לעולם פועל רוח הקדש כפי פעולותיו ולזה אפשר לראות בשרטוטין וז"א בר בשרטוטין לבד וגומר וקשה דשרטוטין דמצחא אינם נמצאים לבדם כלל וכ"ש דקריצין שאינם נמצאים אלא בזקנים. וי"ל שבזמנם היה רוח טהר' שורה על הילדים והיה משרטט בהם אפי' בפחות מי"ג. והנה בשרטוטין נאמ' אנשי חיל בפנים בקמיטו דאפין ברשימו דילהון וזה מצא משה בישראל אבל האחרים שהם סוד הסימנים הקבועי' לא מצא מפני שהקבועים הם נעשים עד דאתפרשא וגומר ועד ההיא שעתא לא אתפרשא מישראל רוח מסאבא דהיינו מעשה העגל אם אחר מתן תור' בא ואם קודם משום גלולי מצרים: ואו' דעל אינון סימנים אחרים לא אשכח אין הכוונה שלא מצא כלל אלא ירצה מי שכל צדדיו יסכימו על צד הטוב לא אשכח ולפי זה גם היום לא ימצא אדם שכל שפטיו טובים. ואו' באינון סימנין ואשכח היינו סימן השרטוטין והראיה דהא קאמר לעיל דלא אשכח באינון סימנין אחרנין ואפשר שהוא הגהה מבחוץ. ודרך כלל פי' כי העינים הם באותיות פ"ר שהם בנצח והוד והעין שיהי' גבינין חוורין ושערא סומקא ירצה שער הראש אדו' שמורה על הדין וגבורה ודאי אותו לובן הגבינין אינו מורה על הרחמים כי יותר היה ראוי שיהיו שערות ראשו שהם מבועין דנפקין ממוחא לבנים להורות הרחמים וגבינ' עינים שהם כחות הדין המסלקים ההשגחה שהם סיגרים העינים יהיה מאיזה גוון שיהיו אמנם עתה שהוא להיפך שערא סומקא מבועי מוחא דין מכ"ש גביני עינא שהם דין ומה שהם לבנים רמאות א"כ דא הוא בר נש וגומר מצחא דיליה רב ולא עגולא שהעגולא היא טובה שהיא בסוד החכמה הבולטת לחוץ. תרין רשימין וגומר כזה # וארבע זעירין. שערא דיליה תליא עם היות שהוא אדום הוא משולח כמעט הם ב' הפכים שער אדו' גבורה משולח חסד והיינו רמאותו:
זהר ב, דף עב ע"ב אודנוי וגומר ענין האזנים כל מה שיתקטנו מורה על הפקחות. ברבועוי שערא רב הורה על ריבוי המקורות נובעים בחסד וגבורה כי האיש הזה שלם מימין ושמאל. נקיד איהו וגומר היינו האדומים יש להם בעור בשרם נקודות נקודות אדומות או נוטים לשחרות ומורים על מדות מגונות ולזה אי רשימין סומקין תב לזמנין וגומר אפשר שהדין יתהפך זמן מה לטובה ולשמחה. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף עב ע"ב גליון דשית דקאמרן לית להו וגומר ע' א' עכל"ה:
זהר ב, דף עג ע"א שערא דדוד וגומר שהיה אדמוני ח"ו שיהיו בו המדות המגונות אלו מפני שאדמימותו מן המ' מהקדש פנימה וז"ש דוד מלכא מצד מה שהוא מלך בעל מ' ומרכבה אליה ירש מדותיה לטוב להיות הדין נעשה כראוי בתחתונים וז"ש למעבד דינא ולמעבד שפירו בעובדוי כי יש באודם והדין צד המועיל ולכן היה בסימניו צד המכריע והיינו עיניו שהיו בהם הסימנים הטובים וז"ש עינוי עיינין דרחמי יתבין על שלימו ירצה שלא היו שוקעים שיורה על רמאות הקוד' אלא יושבים על מלאת. סלקין חינא וחסדא אינם אכזריים בהבטתם אלא מעלים חן וחסד והיינו התחבר המ' עם היסוד והחסד. ניסין רברבין וגומר כלומר דבר פלא הפעולות הנפלאות שהיו רומזים עיני דוד ואל זה רמז עם יפה עינים. הוו חדאן שהיו עין שמח משמחים כל המביטים בהם תאיבין למחמי מי שמביט בהם פעם א' מתאוה לחזור ולהביטם פעם שנית ממה שהיו זורעים שמחה בלב רואיהם מצד הבינה ומצד חג"ת היו נקודין בג' גוונין ומשמחים לב כל רואיהם ולא כעיני הגבורים הזורקים מרה בלב בני אדם. חיבייא הוו זעאן וגומר מפני רשעתם הדין מלהטת אותם וז"א הוו זעאן וגומר זה אחר ההסתכלות כי בהבט' ראשונה לא הוו דחלין וז"א דמסתכלין בהו ולא שהיו העינים אמתנים אלא בסגולה הוו סלקין בלביה וגומר כי העינים מצד עצמן שוחקות היו כדפי'. מצחא דיליה רב מצד הבינה המורה אריכו' ועגולא המורה על החכמה.
זהר ב, דף עג ע"א בשפירו שלא היה רב ועגול' יוצאת מיחס האברים אלא בשפירו דהיינו יפה תואר.
זהר ב, דף עג ע"א וכל אתוון אתחזון ביה שהיה בו שרטוטין רומזים בספירות במצחו והיו אות' השרטוטין נעשים רמז ומרכבה לאותיות ולא שיהיו כולם יחד בשרטוטין אלא נותנים מקום אלו לאלו כפי ההכנ' והפעול' הצריכה ולזה אלין סלקין ואלין נחתין אינון דנחתין וגומר כדי שמקום קטן יכיל את המרכבה:
זהר ב, דף עג ע"א בגין כך רשימין דיליה וגומר אפשר דהיינו כזה # עם היות שדרך בני אדם להמשיך למטה. גבינין דעיניו עם היות שהם מורים על הדין וסילוק ההשגחה כנזכר לעיל עכ"ז בדוד היו מורים על האהבה ולזה הם בינוניים לא אוכמין בשחרות דיני המ' ולא סומקין באדמימו' דיני הגבורה אלא היו דין בינוני המעורר אהבה.
זהר ב, דף עג ע"א בת עינא וגומר היינו כי דוד נקודת מרכז לבות עם בני ישראל כולם לכך היה מראה בה כל בחי' צורות כל ישראל וכל הנמצאי' כי היה מרכבה של המ' שהיא כלולה מכל מה שנמצא במציאות: כל דיוקנין דעלמא כולהו כלילן באופני ירצה הנמצאי' בדקותם דהיינו דיוקנין דקות דעלמא כולהו כלילן באנפוי כדי שיהיו מאירים בסוד התעוררות העולה מהצורות התחתונות שם והיינו בסוד השרשים המושרשים שם:
זהר ב, דף עג ע"א שערא דרישיה וגומר כבר נזכר לעיל סוד השער שהוא זיין והוא מבוע השער י' ומשיכתו וא"ו והיינו ז' שהיא שבעה סוד המ' על ז' קצוות ולכן הוא רשים בגוונין ז'. ואית דגרסי שעיע והיינו שערו חלק להראו' על חלקות הדין ורפיונו שהיא מדת הדין הרפה כנודע. ולדעת ר"ש היה בראש עצמו ז' מיני דהבא. אמנם בספרא דאדם קדמא' פי' שלא היה בראשו אלא א' ושאר הגוונין בשאר שערות גופו: כל ז' גוונין אלין וגומר נר' דהכי קאמר כי לא היה גוון א' במקום אלא עיקר המקום היה אותו גוון כמו תרשיש בתרין דרועין. אבל היו בו כל ז' גוונין בענין שכל השבעה היו על כל אינון דוכתי ועיקר כל דוכתא ודוכתא היה גוון א':
זהר ב, דף עג ע"ב בדרועא ימינא שמציאותו מן החסד הוא כח הזרוע למלחמה והיינו כעין הושיעה ימינך וענני הוה חקוק ורשי' רשומא חדא שהיה מורה ענין גדול והסימן נקרא רשימא לבד ומציאות רושם זה היה ניכר לעיני כל רואיו הנכנס עמו למרחץ אבל פרטיו ופירושו לא היה ומרגש ענייניו וז"ש סתום מבני נשא ואפשר שהוא סימן הנק' ראש הנשר הנז' לקמן. ומן סימנין אלין נרשמין אלין שפי' בזרוע ימין הוו רשימין בדרועא שמאלא אבל לא בשלימות כעניינם בימין אלא מהם מקצתם. רישומא דבר נש אחרא כשיהיו עיניו כעיני דוד צהובים אינם נדונים לטוב כעיני דוד מפני שדוד נדון כפי מדתו אבל שאר האדם שאינם במדה זו אין ראוי שיהיו נדונים כדינו והם רעים כדמסיק:
זהר ב, דף עג ע"ב עיינין פקיעין הוא כמו פקיחין שעיניו שוחקות צהובות כפקח.
זהר ב, דף עג ע"ב שגעונא בלביה מפני שעיניו מצד הקליפות וסימניו מצחא רב שהמצח הרב כשאינה מתוקנת כאשר יתבאר מור' שגעון מפני שראוי אל המצח להתקן בעגול נאות: שערוי סגיאין כי רבוי שערותיו אינם מורים על המקורות הנפתחים מחכמה בישוב אלא על פתיחת מוחו וחכמתו בערבוב והעד תליין רחיקין ממשכא שאינם מתיישבים בראש ומתסדרין כראוי אלא זקופין כקורות. פקיחא הוא ואין פקיחתו מחמת ישוב הדעת אלא מצד החוץ: פום ממלל רברבן בחצוניות שהוא פגום מצד הפה מלכות ומצד השפתים נצח הוד ולזה שפוון דיליה עתיקין ר"ל כשפתי הזקנים מקומטין וגדולים ופגום בלשון יסוד והיינו שהוא מארי דלישנא בישא בעל לשון הרע והלשון הטוב נקרא לשון למודים וזה מדה נגדיית שכנגד היסוד בחצוני' רע ודאי.
זהר ב, דף עג ע"ב עיינין דקיקין הנה קוטן העינים מורה על מיעוטם למעלה הפך או' פקח עיניך וראה שוממותינו ומתהפכן זעיר בסומקא הפך עיני הרחמים שראוי להיות העינים בלובן כאו' חכלילי עינים מיין בסוד יין הדין מתאדמים העינים ולזה זהו פקיחא מפני שהפקחות מן הדין אמנם נאחז בשמאל וכך כל מילוי בחיובא ולהרע מן הדין הרע הנאחז בדין הקדוש: במצחא ג"כ יורה על עניינו בדין ולכך תשכח רשימין תלת נגד ג' אבות. חד רב דאעבר מסטרא דא לסטרא דא המורה על הגבורה המתחזקת בו ותרין אחרנין שהם חסד ואמת דלא עברין.
זהר ב, דף עג ע"ב קריצין דעינוי רברבין המורים על חוזקו ולכך נתרבו שם הכחות המסלקים ההשגחה ומהפכין אותה לדין. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף עג ע"ב גליון דרזין דאתוון חקיקין בו וגומר הקדמה ז' ב'. דאקרי עלמא דאתי וגומר בראשית מ"ז ב'. וההוא נהר דנפק מעדן פי' יסוד דמיניה פרחין נשמתין. וציורא דאימא בליט שמות י"א א'. עכל"ה:
זהר ב, דף עד ע"א שערוי שעיעין רברבין וסגיאין וזה מורה טובה שהשער החלק מורה על רפיון הקושי והוא שער מצד ימין וכן אנפוי אנפין אריכין הם סוד אריך אנפין נראה שהוא אחוז קצת בצד הרחמים וזה הוא סבה לזמנין אתחרט מכל מה דעבד מצד השער והפנים הנאחזים בימין. ותב לקלקולי' מפני שגובר צד העינים והשפתים: וכן אודנוי זעירין וגומר הם מדה טובה לענין הפקחות שאזניו מורות על התעוררותו בתורה שמי שאזניו גדולות שוכבות מורה על היותו חמור שעסקיו רעי'.
זהר ב, דף עד ע"א זרעא דדוד מפני שהם כולא מצד המלכות והמדה גורמת להם ולכך כל סימנין אלין לטב.
זהר ב, דף עד ע"א בר שפוון רברבין שזה מור' על שילוחם בלשון הרע בכל הפרצופין. בר אי צדיק גמור להכניע המדות יותר מדאי:
זהר ב, דף עד ע"א עיינין ירוקין היינו מצד הבינה שהוא קו ירוק כנודע ומינה אתערין דינין ולכך זעיר מגוון סומק אזיל בינייהו ונודע שהבינה נפתחת בחג"ת ולכך במצחו דהיינו בינה תרין רשומין מסטרא דא לסטרא דא על תיקון חסד ות"ת וחד לעילא זעירא המורה על הגבור' הגוברת בו מצד הבינה וחד לתתא מורה על המלכות והיא זעיר' מצד הדין. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף עד ע"א מתניתין בני עלמא וגומר להיות סגולת החכמ' הזאת ובפרט הדרוש הזה להזהיר האדם מתענוגי העה"ז לכך קרא אותם בני עלמא כלומר מתגדלים בענייני העולם הנזרו לכם. ואמר מאריהון דסכלתנו כי בעלי השכל יביטו הדרוש הזה ויבינו אותו ושאר בני אדם לא יראו דבר: פקיחי עיינין עיני השכל שהורגלו בנסתרות והיינו פקיחי עיינן שנפקחו עיני שכלם מכבר בראשי פרקי החכמה ובזולת זה צריך שתהיה סוד העבודה והאמונה קשורה בלבם כי ע"י היראה והעבודה יש להם תוספת נשמה העוזרת להשכיל הסודות וז"א מאריהון דהימנותא די רוח גנוזה בהו דהיינו הנפש היתירה ללומדי תורה המשכלת אותם:
זהר ב, דף עד ע"א מאן מלכון דסליק ונחית ירצה שנכנס בשלום ויצא בשלום.
זהר ב, דף עד ע"א בשעתא וגומר ירצה כי כל נמצא אינו נמצא אלא מכח הא"ס השופע אורו במדות מדה אחר מדה ולזה תחלה תעלה התעוררות המלכות הנק' שעה מדה אחר מדה עד הכתר שבכתר וז"ש דרישא חוורא מפני שעל הכתר נא' ועתיק יומין יתיב לבושי' כתלג חוור וז"א ברעותא דרישא חוורא:
זהר ב, דף עד ע"א בטש וגומר מלת בטש יאמר על סוד ההשפעה העליון לתחתון ויתייחס ההשפעה בשם בטישה כמי שמכה בו ומכריחו על הפעולה כי לא יוכל התחתון לקבל רבוי אור העליון וז"א בטש גו בוצינא חדא שהיא החכמה וענין גו ירצה שאותו השפע יושפע מהעליונ' אל תוכיות התחתונ'. בסוד דא נשמתא לדא. ובכח מה שהשפיע הכתר בחכמה נמשך האור מהחכמה אל הבינה וז"ש ובטש בוצינא בפטישא שהיא הבינ' והטעם כי מהכתר אין רבוי נצוצות אל חכמה וכן מחכמה אל הבינ' אמנם בינה היא פטישא המתפוצצת לז' נצוצות. ואפשר כי הפטיש הזה הוא סוד הדעת הבוטש בסוד הזווג ולכן אפיק נשמתין בסוד הבינה המוציאה הנשמות:
זהר ב, דף עד ע"א אוף הכי בטש הפטיש הזה בסוד כח עליון ג"ו מפני שהדעת נכנס אל תוך הבינה הנק' טורא חדא דהיינו סלע המתפוצץ בפטיש והיא הצור לשון חוזק הדין בהתפשט אצילותא אל מציאות הדין בסוד הגבורה. ומהבינה מתאצלות המדו' אלא שהם דקות שם ולכך מייחסם בשם שלהוב' חדא מרקמא בכמה גוונין שהם ו' קצוות בסוד כללותם וההוא שלהובא סלקא ונחתא שלא היתה הוייתו עומדת על מציאות קיים ולזה הוצרך עוד כח משורשו להעמיד הוייתו במצב קיים וראוי וז"ש עד דהוה ההוא פטישא סוד הדעת נתן בו כח וז"ש ותב ואתיישב בדוכתיה ועמדה הוייתו על המציאות הצריך לענין פעולת רוח החיים באדם והיינו סוד הרוח כסא ומשכן לנשמה כנודע:
זהר ב, דף עד ע"א וההוא רוחא אתתחם וגומר הנה המדות בהיותם בסוד אצילות הם בב"ת ולזה רוחא דא הנז' אין לו גבול ולז"א כי גבולו בצמצומו בגוף האדם אינו מצד הבורא אלא מצד עצמו וז"ש וההוא רוחא מעצמו אחר שנבדל מהממציא מצד עצמו אתתחם ונגבל. ומפני שהוא מסוד הדעת כנזכר נוטל כחות המדות למט' ולזה מצד הגוונים הרוחניים שבו בסוד הדעת נטיל גוון א' מהת"ת דהיינו שמשא נחית לתתא דהיינו המ' סטא לימינא וכן סטא לשמאלא וגומר כי עם היות שאמרנו לעיל ענין הגוונים והם הפעולות הדקות שיתייחסו בשם גוונים אמנם הפעולות הקרובות אל היסוד הם עבות וגסות קרוב אל פעולת החיות לז"א גוון מהפעולה ביסוד הגשמי בפומא דחד אריה דהיינו פעולת הגסות מים אש רוח וגומר מצד החיות וז"א בפומא דארי' בפומא דשור ר"ל בפומא כי נגזר כחו בפה החיות הגוזרת ברצון הגבורה וזהו פה החיות הנותרת וכן הרוח יש בו כח ג"כ כנזכר:
זהר ב, דף עד ע"ב אתיישב ההוא רוחא דהיינו רוח ב' בחינות כדפי' ודק ומתעבה בההוא עפרא כח המ' ואתלבש ביה והיינו סוד הנפש ויש בה כדי לקבל כל הפעולות הרוח מפני שהעפר כולל כל הדיוקנין. כדין ההוא עפרא שהוא הנפש מכשכשת שאינה מתיישבת לעמוד בלי לבוש הגוף הגשמי ונחת לתתא אל הגשמיות הזה וכנש עפרא מד' סטרין וגומר שהם אש ומים ורוח ועפר מכניס אותם אחר שכולם יוכללו בעפר ועפר עליון אוספם ואותם ד' עפרים שהם ד' יסודות נעשים עצם א' וגוף א' דק דהיינו דקות אדם הא' הקודם שיחטא וכן גוף האד' זכוך ד' יסודות וז"ש ותעביד דיוקנא חדא דהיינו מזיגת היסודות במזג הגוף לבוש אל הנפש והרוח והנשמה לזה היה פרצוף דוגמא עליונה הרומז ענין גדול:
זהר ב, דף עד ע"ב וההוא רוחא אסתמר וגומר ירצה בזה אסתמר ויש בו כדי לשומרו אברים וחדרים ומבואות ליכנס בו הרוח ועוד אין הרוח בגוף ממש אלא באמצעות הנפש והיינו בגו גו בתוך עניך אחר אשר בתוכו דהיינו נפש הקרובה אל הגוף והרוח רוכב עליה ונשמה על הרוח בענין שאין הרוח מושג אל הגוף אם לא בסוד הנבואה המגלה כח האדם אבל פעולותיו בגוף אינם ידועות וז"ש אסתמר דהיינו בהעלם ושמירה.
זהר ב, דף עד ע"ב וההוא עפרא דאתכניש מד' סטרין הוא כח דק אל הגוף שהוא הרוח החיוני המחוייב בא סיפת ד' יסודות והייתם על מעמד המשקל הגאות מיד רוח חיוני מהשמים המעמידים הרכבתם מזדמן שם והיינו כח עפרא דאתכניש מד' סטרין שאין אסיפה אל היסודות אלא מכח הגלגלים. בטש לגביה נפש וגומר. יותר נראה לגרוס כנש לגביה נפש דהיינו סוד נפש המתלבשת בו אמנם טעם פעול' והנפש בגוף הוא מפני היותה מעפר העליון כלילא מכל דיוקנין ולכן פועלת בגוף בעל ד' יסודות וז"ש כלילא בעפרא: וההוא נפש איהו יסודא לעובדי גופא ולא שהיא פועלת ממש אלא היא יסוד אל הפעולות וממנה נובעות למטה. וכפום עובדין דההוא נפש בגופא אם טוב ואם רע אם עובד כפי פעולות שהנפש פועלת רוחא דא אתטמר לגו שאם צדיק גובר בו הרוח ונכנס אליו ואם רשע נפש חוטאת ורוח מסתלק ובורח ואינו בתוך הגוף: וההוא אתחזי לבר אין הכרע אם חוזר אל הנפש או אל הרוח איך שהיה הגוף נמצא ונתהוה ממה שירד הרוח בכח הנפש וכנשו ועשאו ברשות בוראו ולכך יש בו כח אל הנפש או אל הרוח לצייר בגוף שהוא מעשהו כפי סודות הנפשיות שבו בכח עליון והיינו סליק ונוטל כח ונחית ופועל ומצייר בו ובטש באנפין וגו':
זהר ב, דף עד ע"ב בוצינא דאתמשך מיניה מדידו וגומר אפשר דהיינו מצד המ' שממנה מציאות החצונים המיוחסים בסוד תוהו קו ירוק דהיינו העדר הקודם להויה ומקיף העולם שהעולם מח מתלבש בקליפה ונודע כי שליטת הרוח החצוני בידים ומה גם בעת השינ' והם שלוחי המדה האחרונה בתחלת הלילה ולכך יתייחס ענין השרטוט הזה אליה ובעתים אלו שכן ראוי וביד כל אדם יחתום כפי מעשיו אם טוב ואם רע ונודע שהוא סוד האילן המהופך ולכך סדר האותיות זה ספר מצד המ' ושרטוטי הידים צרופים ר"ז הס"ף והיינו אתוון מתהפכן מתתא לעילא הפך צירופו לעיל לגבי שרטוטי המצח ושאר אברים העליונים שהוא זר"ה פס"ץ שפי' לעיל והטעם שאין המ' מקבלת המדות העליונות כסדרן למעלה ולזה שערי שרטוטי היד בדרך אחרת:
זהר ב, דף עד ע"ב וידעי לון חברי קשוט כמו שמסר ר' שמעון לחבריו כאשר יתבאר. ברשימו אתוון דבוצינא כענין סדר אותיות המדה המציירת שהם סדר אחר כפי סדר ענייני המ' כאשר יתבאר:
זהר ב, דף עד ע"ב מאן דרקים דא וגומר דהיינו סוד כח ז"ה ספ"ר ץ' רקים בשפולי משכנא המשכן הידוע היותו סוד השכינה ומחנותיה ושפולי משכנא הם בחי' אחרונות והיינו רוקמתי בתחתיות ארץ והיינו התפשטות הרוחניות הקדוש עד המקום הזה ברוך הוא וגומר:
זהר ב, דף עד ע"ב עיינין חוורין ר"ל מציאות לובן שבעינים לבן ואינו אדום אמנם אברין סומקין ירצה מקום מושב העינים יש בשר במושבם והוא אדום וכאשר יתהפך העיינין ויתגלגל לצד א' ויתגלה אותו בשר אדום מהמקום שיצא העין אל צד א' והנה האיש הזה מור' על האודם והלובן יחד חסד וגבורה ולזה הוא באת פ' נצח ובאת ר' הוד כלילן כחדא ומסימניו הוא מצחיה רב וגומר: ואי סומקא דפוס עינא היינו פתיחת העין אצל החוטם ושם הבשר האדום שפי' למעלה שהוא סוד הנצח וכאשר ימעט הבשר ההוא ולא יתפשט אלא שם מעט ולא יורה בעת כעסו על תגבורת הגבורה וההוד אלא כועס בנצח ואין ההוד מתפשט ולכך חלשא דלבא איהו שלא נתחזק בדין ונעשה ריק הלבב ולכך דחיל מכולא שינתיה וגומר מהפחד וגומר. או בשעתא דחמי ליה ההוא חיזו גרים ליה לאעברא בלביה וגומר פי' או שאין רואין אותו כצורת אריה בולטת בגופו לחוץ אלא שבשעה שרואין אותו עובר בלב רואיו דמות אריה מתגבר וכן תמצא להלן בציור שלישי מעברן בלבייהו וגומר עכ"ל:
זהר ב, דף עה ע"א חשיב תדיר מחשבין שמא יהיה כך או יארע כך וכל אלו המחשבות שהוא חושב ירא מדמיונותיו מארי דנייפו נואף ואינו חושב בניאוף כלל אלא כל הבא לפניו מתנאף עמו יהיה חמור או קל: לזמנין תב בתיובתא מניאוף ואז אותו בשר נתקן והנה אותו בשר מורה על הניאוף וכן פי' הטבעיים והנה בשובו מרשעתו כדין תשתכח בעיניה ימינא ההוא סומקא דפום עינא דהיינו בסמוך לחוטם בסופא בשפולי עינא מורה שהחזיר הניאוף לאחריו. ואם אותה תשובה הוא חוזר ופוגם אותה יתהפכו העניינים לומר תקן וחזר והפך שמאל לימין וימין לשמאל והפך תשובתו ללענה וראש ותב ותבר גזיזא דברדא שהי' מסך מבדיל בינו ובין העבירה מפני זכות תשובתו שבר המסך ועבר העבירה: תרין קמטין על רישא דעינא וגומר סמוך לחוטם וסוף העין לצד האזן כזה # והיינו רישא דעינא עכ"מ: לא נמצא סוף הענין דברי ר"ש בחכמת השרטוט ודבריו אלו הם בהמזגת השרטוטין כאשר יראה המעיין שמבאר השערות עם המצח ושרטוטיו וחוזר ומבאר העינים עד המצח ושרטוטיו וקצת בחינתם ובאזנים. ודברי החברים מבארים כל ענין וענין לעצמו והשופט ידין בהמזגת העניינים אם ינגדו האותות כמו השער אינו מסכים עם המצח או החוטם עם העינים וכיוצא ימעט הענין ויטיבו קצת או יכפול ההוראה ולזה מוסרים לו ראשי פרקים בכל ענין וענין. ועתה נבא לבאר קצת מדברי החברי' בעזרתו ית'. ותחזור לדף ע' ע"א:
זהר ב, דף עה ע"א (דף ע ע"א) ר' יצחק ור' יוסי וגומר דאחמי וגומר ויהי' פי' זה ספר לשון ספירת דברים שספר לו הקב"ה דורות הבאים וכל פרנסיהם בפרטות והיינו ביום ברוא אלדי"ם אדם אז הראה לו והטעם בדמות אלדי"ם ברא אותו וכל הראוי לצאת ממנו ולכך הראה לו כל הנמשך אחריו כדי שיהיה כאלדי"ם יודע ומשיג כל הנמשך אחריו. זה ספר אית ספר וגומר אין ספק שלשון ספר הוא ספירת דברים ולכך אית ספר לעילא דהיינו ת"ת שהוא ספר הדברים הנסתרים שסופר כל הו' קצוות הנעלמות בבינה. ואית ספר לתתא שהיא המ' שהיא מספרת כל מה שנעל' באצילות. ספר זכרון יסוד נק' זכרון והמ' ספר מההוא זכרון שהיא מגלה ומספרת מה שנעלם ביסוד ומעלה ממנו וז"ש ודא חד צדיק לא כל האצילות אלא חד צדיק היסוד לבד ואקרי זה.
זהר ב, דף עה ע"א ובגין דלא וגומר ירצה כי לא נאמר מלת ז"ה הנה להורות לנו על איזה ספר קא עסיק לבד אלא גם לייחדם בגין דלא לאפרשא לון ולא לבד בעת היחוד אלא תדיר בכל רגע אינון כחדא יחודא אחרא שאינם אלא שני חצאי עניינין ובהתאחדם הוא ענין א' שלם יחודא חדא והיינו ז"ה ספ"ר ב' מלות המורות ענין א' מורה על יחודם:
זהר ב, דף עה ע"א ודא איהו כללא חדא דכל אינון וגומר דהיינו זה ספר סיפור דתולדות אדם ז"ה הזכר כולל העצמות והרוחות ספ"ר הנפשות והיינו אומ' דכל אינון נשמתין ורוחין דפרחין בבני נשא ע"י אתלבשם בנפש. ותולדות אדם להאי פי' ירצה בני נשא. ועוד פי' ב' כללא דכל תולדות אינון תולדות אדם ודאי דהיינו אדם העליון שעושה ע"י הייחוד ועם היות שנשמות ורוחות מבינה ות"ת וז"ה הוא היסוד אינו דוחק דהא מההוא צדיק דקאמר פרחין אינון נשמתין ועם היות שמקומם מבינה ות"ת עכ"ז מוצאם משם ושם עיקר תאות הייחוד ולהכי נקט היסוד וז"ש בתאובתא חדא ודא איהו שקוי דגנתא אעפ"י שהנשמות מהבינה מקור המשקה הגן מ' הוא ע"י יסוד שהנהר בינה הוא משקה ע"י והיינו ונהר בינה יוצא מעדן חכמה להשקות המשכתו עד היסוד שמשם משקה הגן ודא איהו רזא דאדם העליון סוד האצילות דכתיב תולדות אדם תולדות האצילות מה שיסוד הנק' אדם מוליד דהיינו הנשמות כנזכר ואח"כ ימשכו אותם הנשמות למטה ויתלבשו בהויה גשמית אשר קיבוץ יחד יקרא אדם והיינו ביום ברוא אלדי"ם אדם דא אדם תתאה בהתלבש בו הנשמה והכריח פי' זה ממה דתרי אדם כתיבי בהאי קרא. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף עה ע"א גליון אקרי ספר הזכרון וגומר ויקהל ר"א פקודי רמ"ו א' בשלח כ"ו א'. ברזא דרזין בשית סטרין אית לאסתכלא וגומר ע"א א' וע"ב ב' עכ"ל:
זהר ב, דף עה ע"א (דף ע ע"ב) אדם איהו ברזא דלעילא וגומר ירצה עם היות שאדם העליון כולל מחכמה עד מ' העלימו הכתוב וכללו ביסוד ומ' דכתיב ז"ה ספ"ר יסוד ומ' תולדות אדם ירצה אחר שכבר נתייחדו והוציאו נשמות וז"ש תולדות יקראו יחד וז"ש כיון דעבדו תולדות כחדא קרא לון אדם דכתיב וגומר
זהר ב, דף עה ע"א לבתר דאתגליא מלתא מגו סתימו עילא וגומר ר"ל שנמשך ההויה מההעלם הנרמז במלת זה ספר תולדות אדם ברא אדם לתתא דהיינו מציאות המ' בורא אדם נשמה מתלבשת בגשם וגומר. בדמות אלדי"ם כמו שמדת המ' היא זה ספר סופרת הדברים הנסתרים ומגלה אותם כן האדם הזה היא נשמה פנימית והגוף הזה בצורתו ושרטוטיו מראה מה שבתוכו וז"ש בדמות דא איהו דהאי חיזו דאתחזי דיוקני' ביה דהיינו המ' מראה שכל הדברים העליונים נראין בו. וכמו שהמ' מראה הדיוקנין מהספירות העליונות הם חולפים ובאים שאינם תוקעים בו כן האדם יש דמות נראה שחולף ובא כגון השרטוטים שמשתנים כפי מעשיו וז"ש ואינון דיוקנין לא קיימין בההוא חיזו שהיא מראה המלכות וכמוהו הוראת הגוף ענין הנשמה שפנימה לו כאשר יתבאר. בדמות אלדי"ם אלדי"ם היא המ' דמות הוא הזכר הנרא' פנימה לה כענין זכו"ר ושמו"ר בדמו"ת אלדי"ם בזכור ושמור ברא אותו דהיינו אחור וקדם צרתני אחור שמור שס"ה גידין ועורקין וקדם זכור רמ"ח נמצא אדם כלול תרי"ג:
זהר ב, דף עה ע"א ותנינא אחור לעובדא דבראשית ת"ת שהם מעשה החכמה עם הבינה ב' ראשית: עובדא דמרכבה מ' שבה המרכבה קדם למרכבה ת"ת זכור אחור לבראשית מ' שמור והיינו כדמות אלדים באבריו במעשהו ברמיזותיו:
זהר ב, דף עה ע"א תו זה ספר וגומר ירצה ז"ה ספ"ר אותיות אלו הרומזות בספי' שהם המחייבות לאדם בבריאתו המדות והנהגותיו שהאדם נברא בדמות עליון כנזכר והנשמה בתוכו והוא מראה מה שפנימ' לו בענין שיודע לאדם בסוד ז"ה ספ"ר שהם מדות עליונות מקרי ענייניו וכל הנהגותיו והיינו תולדות אדם וירצה ב' פי' תולדות אדם דיוקנו סוד הפרצוף וז"ש ברזי דדיוקנין וגומר גם תולדות אדם מדותיו ומקרי ענייניו ועם היות שכל אברי אדם רמז גבוה כנודע עכ"ז עיקר רמז הוראות המדות אינם אלא בז' עניינים שהם בשערא במצח בעיינין וגומר:
זהר ב, דף עה ע"א בשערא האי מאן דשעריה קמיט היינו מצד השברים גבור' וסליק לעילא שמורה על מקורות החכמה קשים כדין ומתהפכים כלפי מעלה ואינם רוצים להשפיע ולכך הם חוזרים כלפי מעלה בסוד אור חוזר ומשפטו כפי טבע מדותיו מאריה דרוגזא וגומר:
זהר ב, דף עה ע"א לביה קמיט בטופסא ירצה הלב צר כמי שמונח בדפוס וזה לא מצד הדין: בשותפו יתרחק מיניה מפני שבשני נברא מחלוקת והבדלה:
זהר ב, דף עה ע"א שערא שעיע יתיר ירצה חלק ביותר שיוכל להיות נתלי לתתא שאריכותו וחלוקתו מורה על החסד והיושר משפטו טב איהו וגומר מפני שכל יחוד מצד ימין. והנה יש עתה חלוקה ממוצעת בין זו לזו והיא סוד התרועה שעריה בינוני לא אריך ולא קציר תלי ולא תלי קמיט ולא קמיט ממוצע בין זו לזו והנה לא פירשו אותו דממילא משמע שכל ענייניו בינוניות וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף עה ע"א (דף עא ע"א) ואי תלי מצד החסד ולא שעיע מצד הגבור' משפטו לביה לא דחיל וגומר:
זהר ב, דף עה ע"א שערא אוכמא עתה יבאר השערו' בסוד הגוונים ובתיקונים פי' כי הם ד' גוונים חוזר סומק ירוק אוכם והם נגד חגת"ם ויסודם בגוף ד' מרות לבנה אדומה ירוק' שחורה ואם ישתמש האדם בהם בקדושה ובטהרה הם מד' מדות אלו ואם לאו הם מד' קליפות נגדיות לאלו והם תהו בהו חשך ותהום: והנה בבחרות ימצאו אלו הגוונים בקרוב לפי ענין השער בזולת זה יש שער שגוונו חשוק מבהיק גם זה יש לו הוראה ולזה יאמר שערא אוכמא דהיינו מצד המ' אמנם יתיר צהיב שזה אוחז במ' המיוחדת ולכך בשערו פנים צהובות ואינו חשוך ולכן משפטו ואצלח וגומר ורזא דא י' דאיהי מ' מיוחדת בסוד ז' שמאירה וצהיבה בסוד החסד: אמנם שערא אוכמא דלא צהיב הוא במ' בבחינתה נפרדת ואינה מאירה בת"ת ולזה משפטו לזמנין אצלח וגומר: והנה השער החוור או הירוק או הסומק לא ידבר בהם מפני שישפוט על פי המשפטים הקודמים אם לבן בגוונו והוא תלי ושעיע יורה על חסד בכל תנאיו ויחזק המשפט שנז' בתלי ושעיע. ואם יהיה לבן וקשה מורה מדות בעל החסד ואינו שהוא באמת בעל הגבורה וישפט ברמאות מבחוץ מראה פנים טהור. ואם שערו משולשל ויורד כעין שלשלת כזה # אז יורה על מצוע המדות אם לבן נוטה לחסד אם אדום נוטה לגבורה אם ירוק היינו מדתו אם שחור ירד למלכות וישפט במשפט הנז' וכן הקשה באתאחד אל א' מהמדות זולתי הלב שהוא ארמי וכבר פי' ר"ש לעיל קצת משפטיו:
זהר ב, דף עה ע"א ועתה יבאר מדה א' כוללת כל השערות והיינו שער הנמרט והענין כי השער בכל בחינות שיהיו אם לא שער הזקן שהוא לבן או שער שעיע ותלי שהוא שער הנזר שאר שערות אינם אלא דין קולות דנפקין מגו שופר: והנה שערא דמריט בסוד החכמה הזאת ממעט כחות הדין כאומ' ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא דהיינו סוד בחינת מיעוט כחות הדין וזה יהיה אמיתי ויהיה רמאות הכל לפי מה שהוא הענין אם בבחרות אינו זמן ההתהפכות שאין הדין מתחלת בבחרות כדי שימרט בלי רמאות. אמנם בהיותו זקן אז הדין מתחלש ודין הוא שימרט שער ראשו והוא טוב ולז"א שערא דמריט יצלח בעובדוי ממה שיש לו בידו להעביר כחות אלו ממנו מוצלח הוא במעשיו ואין מנגד אליו וגו' ואמנם אי שעריה דמריט בתר דסיב אתהפך וגומר והענין שיש שער שהוא חלק ושעיע ומורה הוראה טובה ובזקנות יותר ויותר והמורטו ממעט כחות הרחמים וזה בתר דסיב הוראתו הפכית למדותיו אם שערו קשה וקצר או אדום ונמרט יורה על רפיון גבורתו וחזקו ואם בהפך ששערו רך וארוך וחלק המורה על החסד ובהתלבנו יותר וזה מורטו מורה שנהפך לדין וחוזק וקלקל מדותיו הטובות ומעט מקורות החכמה העליונה ורחמיה. והני מילי גזרה זו דוקא כשימרט מפאת פניו ת"ת מקום מצחו ואם שערו קשה טוב שימרט ורק הורה שקלקל כנזכר אמנם באתר אחורא דרישא צדדיו הם סוד חסד וגבורה ימין ושמאל כי מצד הימין ישמעאל ומצד השמאל עשו ושערות אלו ראויים הם שם להשפיע לכחות התחתונים והוא מורטם אינם הוראה הנזכר' אלא ענין אחר מראיה דלישנא וגומר מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף עה ע"א (דף עא ע"ב) שמא דאתפשט הוא שם אלדי"ם שמייחס אפילו בחצונים מפני שליטתו עליה' ומתלבש שם זה אפי' במראות הטומאה כאומ' ויקר אלדי"ם ולזה יתהפכו דיני הפרצופים בקדש ובחצון וגומר לבן ועתיק יומין יתיב לבן הארמי זקן וכסיל וכיוצא בכל הפרצופין:
זהר ב, דף עה ע"א מצחא דאיהו דקיק וחד. חד ירצה שאינו שוקע אלא בולט והיינו מחודד לחוץ ובולט ואינו גדול אלא קטן ודק ואינו עגול אלא ארוך וצר ובולט לחוץ. והנ' המצח בבינה ולזה בהוראת הבינה בסדר נאות מורה על הדעת בסוד החדרים שבבינה כאומ' ובדעת חדרים ימלאון ולזה עתה שאין בחינת הבינה על אופן הנאות מורה על הדעת שאינו בבינ' ולכן דא הוא בר נש דלא מתישבא בדעתי'.
זהר ב, דף עה ע"א קמיטין דמצחיה הם סוד השרטוטין שמשרטטת החכמה בסוד זווגה במצח שהיא הבינ' היא רושמת שם כל אותם הרשימות ונודע שזווג החכמה עם הבינה ע"י הדעת ולזה כיון שזה הבדיל הדעת וסלקו באו קמטין אלו בלא זווגא ירצה בלתי משתוות הקמטין אלו עם אלו בשווי נאות אלא מבולבלים כזה # אינם מיושרים ומזוגים כזה # ואפי' הפסוקים הם ישרים ונאותים וזה אינה מיושר כלל והם רברבים להורות על המחשבה אשר בו שהוא חכם שהחכמ' פועלת בו השרטוטין בשעתא דמליל וגומר.
זהר ב, דף עה ע"א רשימין אחרנין הענין כי הקמטין הם דוקא בהתקמט עורו למעלה אמנם הרשימין מיושרים ומיושבים ובהיותו מקמט עורו למעלה יתבלבלו הרשימין ויתקמט עורו בדרכים מבולבלים ולזה יאמר שאינו בעל זווג שמבטל סוד הזווג והבריח הדעת שהוא המורכה על הקמטים ומישבם במצח ברשימין שהם מהחכמה וזה בלבל הזווג ולכך דא בעי דלא לאזדווגא וגומר.
זהר ב, דף עה ע"א מצחא דקיק בעגולא וגומר המצח שהוא בסוד העגול הוא השלם המורה על הדעת והקטן יורה על סוד הקטנות למטה והגדול יורה על סוד הגלולה למעלה וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף עה ע"א (דף עב ע"א) מצחא דאיהי בלא עגולא ואיהי רברבא וגומר דע כי כל רבוע נקבה דין ומורה על ענייני החוץ וכל עגול זכר רחמים ומורה טובה ולזה מצח זה דאיהי רברבא בסוד הבינה ואינו שלם וז"ש דאיהו בלא עגולא ואיהי רברבא ולזה משפטו האי איהו בר נש דכל זמנין וגומר:
זהר ב, דף עה ע"א מצחא דאיהי בעגולא רברבא פקיחא איהו וגומר שהוא רומז בחכמ' ולהיות מקור כל הנמצאים בחכמה לכך אין שכחה לפני כסא כבודך דהיינו הבינה ולכך דוכרנו דכולא ביה וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף עה ע"א (דף עב ע"ב) ברזא דעיינין וגומר הנה העניינים פי' לעיל שהם מציאות הראיה מצד החכמה והם שנים מצד נצח הוד והם בסוד ת"ת ומ' שני כרובים ופניהם איש אל אחיו לכך כשהם מביטים זה אל זה בעקלתון נחש כרוך ביניהם בזמן קדמון בסוד הגלגול וכן הם בסוד העיינין נצח מושבו הוד ולכך המושב אדמימות העין והעין בעצמו צח ונקי וכאשר יאודם הלובן ומה גם בשר אדום בפתיחות העיינין סמוך לחוטם זה יורה בהתפשטות אותו בשר בעין על גבורת ההוד על הנצח ואז יורה על ניאוף וכיוצא כנזכר לעיל ולזה העין הנאות שלא יהיה שוקע בחורו שאם יהיה שוקע יורה רמאי מפני שנכנס הנצח בהוד לפעול הדין וברמאות וצריך שיהי' קריעתו שהוא סמוך לחוטם למטה כזה # כי בהיות קריעתו נפתח סמוך לחוט' משוכה למטה מורה על ההשפעה וכשהוא נפתח לצד מעלה כזה # יורה על סילוק ההשפעה והעוני ושתי העינים בסוד את ס' דהיינו בת"ת שהוא בעל ו' קצוות כלולי' מעשר וז"א ברזא דעיינין ברזא דאת ס': ובפרטו' הגוונין אינון ד' אמנם משתנים קצת הגוונים אבל שתים מהם אין בהם שינוי כלל הא' הלובן הסובב הכל בכל בני אדם והוא סוד החסד שלא ישתנו בני אדם בזה זולתי אותם היוצאים מכלל רוב בני אדם והם אותם שיש להם האודם סמוך לחוטם או מי שיש לו שרנייני ויורה על ענין הניאוף חולף או עומד או הסתכלות בנשים כנזכר לעיל והב' אוכמא בת עין גם היא אינה משתנית לכל בני אדם והיא סוד המ' אבל שתי גוונים הנשארים יש שנויים לבני אדם והם הא' שחור הסמוך ללבן והוא סוד הגבורה ונודע כצלות הגבורה בחסד וחסד בגבורה ולזה חוט מתמצע בין שני הגוונין סביב שהוא גוון מזוג משניהם וז"ש ואתכלל חוורו ואוכמ' כחדא והג' לפנים ממנו והוא סוד הת"ת והיינו ירוקא כי הירוק גוון הת"ת וזה ג"כ כללותו בגבורה ולכך חסד כלול בגבו' וגבורה כלולה בת"ת וז"ש ירוקא ואתכליל באוכמא: לגו מיניה ההוא בת עין שהיא המ' שהת"ת רוכבת עליו והנה העין המסודרת בסדר הזה הוא סדור נאות כי אין דינו דין חזק ולזה משפטו דא הוא בר נש דחייך תדיר וגומר.
זהר ב, דף עה ע"א באינון גוונים דעינא וגומר הענין שיש עינים חשוכים לא שראותם חשוך אלא בהביט אדם בהם בגוון הסמוך ללובן ימצאנו עב וסמוך ועין זה אינה מורה כתיבה פנימה לו אבל יש עין זך ובהסתכל האדם בו ימצאהו פנימה לו נראה עד עובי דינר ויותר מורה כתיבה פנימ' לו מוכתבת בגוון השחור או תכלת הכל לפי הגוון בתוכו כזה # ואותם השריטות הם אותיות ולפעמים נקודות גדולות פעמים קטנות אדומות כזה # ואלו הנקודות יורו ענין ואלו נרשמין אקרון אתוון זעירין דעינא דהיינו מ' ואמר שאין כל העינים מורים כתיבה זו אלא דוקא העינים המאירים בזכות וז"ש בגין דאינון גוונין דעינא אי נהירין בנהירו ההוא נהירו סליק אתוון לאתחזאה לאינון מארי' מדין ירצה לאותם העוסקים בחכמת המדות והיינו סוד חכמת הפרצוף שידעו לדון ולשפוט בני אדם בפרצוף והרי מאירים הגוונים לדון וכן באינון רשימין אחרנין דקיקין שהם בעין המוכתב והנה האיש הזה בסוד עיניו הוא בין הת"ת דהיינו ס' והגבורה דהיינו ה' נהרין אינו לכעוס אלא לשמחה וגומר מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף עה ע"א (דף עג ע"ב) עיינין ירוקין וגומר כבר פי' כי הגוון הסמוך ללובן הוא השחור גבורה עתה פי' בהשתנות העין מגוון זה הסמוך ללובן ויהיה גוונו ירוק ולא יחסר העין מג' גוונין לז"א עיינין ירוקין דסחרין בחוורו ומתערבן אינון ירוקין בההוא חוורו ירצה באו' ירוקין ששתי הגוונין הם שני ירוקין זה למעלה מזה בענין שגוונין אפי' מה שהוא בסוד הגבורה מורה על הרחמנות שנהפך לירוק כעשבים שהוא מצד הבינה ולזה כמעט אין דין באיש הזה וז"ש רחמנא איהו וגומר: גביני עינוי סחראן וגומר היינו בשורש השערות שבגביני עיניו עם מה שעולות ויורדות על גווני העין נראה לרואה מרחוק ששם יש גוון והכל לפי מה שהוא טבע האדם יש שנראה שחור כחול מעצמו ויש גוון אחר ואיש אחר גוונו בחוורו ובירקא שמור' על הבינה בחסד והיינו סוד הגבורה שהיא יונקת גוון יפה מהבינ' להכלל עם החסד ולזה איהו באת ה' שבגבורה מהבינה ואתכליל בחסד באת ז' ובאת ס' ת"ת והם ג' ווין ג' אבות מה' ראשונ' שבשם כזה # והיינו אותיות הה"ס מז"ה ספ"ר:
זהר ב, דף עה ע"א עיינין צהיבין שהם מראים צהובים לעין כל רואיהם ואינו מצד זכות אלא שטחיהם צוהבים והמאירים הזכים אינם צהובים וזה הצהיבות הוא ענין השגעון מראה בחוץ מה שאין בו כי מבפנים לעין אין צהיבות זה והוא חצוני כי הקדוש הפנימי תוכו כברו ויותר זך מפנימיות וזה מראה פנים טהור אינו כך בפנימיות העין וענין זה יותר בירוקות מפני שהירוקות מורה על הויה בלתי שלימה כירוק הקודם לפרי ואינ' הויה שלימה וא"כ עתה בזה שהוא חצוני יורה על העדר וז"ש שגעונא אית ביה:
זהר ב, דף עה ע"א עיינין חוורין היינו שעיקרם לבנים ומעט ירוק בהם ולא הלובן שבכל האדם שזה אין אנו עוסקים בו כדפי' אלא גוון השחור הקרוב אל הלובן שבכל האדם הוא ירוק מעט מתלבן והנה הירוק שהוא הגבורה סובב הלבנות וז"ש דסחראן זעיר בירוקא וזה הורה כי הירוק מצד הגבורה והבינה כנזכר והחסד לובן מורה על החסד כלול בתוך הגבורה ולזה משפטו מארי דרוגזא וגומר. ואו' דא איהו ברזא דאת מ' דאתכליל באת סמך ירצה מילוי סמ"ך:
זהר ב, דף עה ע"א עיינין ירוקין וחוורין כחדא זהו בחי' אחרת דהיינו כחדא שממש הם מזוגים שני גוונין אלו דהיינו מזוגת החסד והגבורה ובין כללותם סוד המ' בסוד החבוק ולכך משפטו דא איהו מארי דרזין וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף עה ע"א (דף עג ע"ב) רזא דאנפין לאינון מארי דחכמתא פנימאה שאין הדבר הזה מסור סתם לבעלי חכמת הקבלה מפני העלם הדבר אלא אותם היודעים להסתכל מצד חסידותם בדברים הנסתרים ונעלמים בעולם הזה הם יודעים בזה. ופי' הענין ואמר דיוקנין דאנפין אינם כעין שאר החכמ' בפרצוף כי שאר החכמה בפרצוף היא גלויה לכל אדם שערות אם הם קשים או רכים או קצרים או ארוכים ודין הנדון על פיהם מסור לחכמים וכן בכל השאר אמנם הפנים אין עניינם כך אלא דיוקנין דאנפין לאו אינון ברשימן דלבר כדי שישאר אל החכם שפיטתו לבר אלא בגו רשימא דרזין פנימאין מציאות הרושם הנרשם שעל ידו השפיטה הוא נעלם בלתי מושג אלא לחכם המסתכל וז"ש אלא בגו רשימא דרזין פנימאין והענין כי פרצופי הפנים הם פרצופים ידועים כאשר נבאר פני אריה פני שור פני נשר וזה נראה לכל חכם מבין יודע אבל הדיוקנאות האל יתהפכו ויתגלה מתוכם דיוקנאות נעלמים ואות' הדיוקנאות הנעלמים הם מה שהרוח המתלבש באדם וצייר מתוך מה שהוא מלובש בגוף וז"ש דיוקנין דאנפין כגון פני אריה או שור או נשר מתהפכן מגו דיוקנין דרשימין דאנפין סתימין דרוחא דשריא לגו והיינו שהרוח הפנימי יגלה צורה פנימית בחוץ בפנים עד שלא יחוץ ולא יעלים הצורה הגשמית הרוחנית אלא יהיה בולט הפנימי חוצה לעיני החכם ויסתכל באותה צורה נעלמת וישיגה וז"ש ומגו ההוא רוחא אתחזי לבר דיוקנין באנפין דאשתמודען לאינון חכימין ולכך לא יוכל כל אדם לשפוט סוד רשימו דפרצופ' דאנפין מפני שלא יסתכל בצורה הגשמית אלא דוקא ברוחנית והרוחנית לא ישתווה עם הגשמית אלא בולט על הגשמי' ונרא' לעין כל חכם המשכיל בפנימיות. והשתא מפרש היאך הרוח יראה סוד דיוקן להסתכל בו ואמר דיוקנין דאנפין אשתמודע מגו רוחא. כיצד רוחא אית בבר נש דוקא הרוח ולא הנפש. דרזין דאתוון לא אתוון ממש גשמיות אלא צורות ידועות ירמזו אותיות ידועות והייני רזין דאתוון וזה כי כל האותיות הם מצויירות ברוח אמנם הרוח יראה לחוץ בפרצוף כדי צורכו וז"ש וכלהו אתוון סתימין גו ההוא רוחא וכפום אנפין אם טובים אם רעים סלקין רשימין דאינון אתוון לגו אנפין ולא שיראו אותיות ממש אלא יתלבש רוחניותם בצורה בשרטוט ובהידים ידועים המורים הענין ההוא וז"ש הכי אתחזון אנפין בדיוקנין רשימין. ולא שיהיה אותה הצורה הרוחנית קבועה תמיד בפניו אלא יתראה פתאום לעין המשכיל הרואה ומיד יסתתר וו"ש רשימין לפום שעתא בחיזו דלא קיימא בר אינון מארי דחכמתא וגומר והם מציירים אותה בשכלם לדון בה וז"ש ולא אתנשי מנייהו. ופי' מהיכן בא ציור זה לרוח ואמר ההוא אתר דאקרי עלמא דאתי דהיינו הבינה ואיהו רזא דאורייתא ת"ת נמשך מהבינה כי משם מוצא הכל וימשך עד היסוד להאיר על הארץ וכד פרחאן מיניה למלכות אינון רוחין ונשמתין בסוד הייחוד למ' כדי להתלבש בה הנפש כולהו מצטיירן בצורא דאינון אתוון והכי נפקי כולהו ממלכות מצויירים בכ"ב אותיות להיות פרקי הנשמות בפרקי העולמות שנצטיירו שם וכוללים אותם הענפים. ובג"כ רוחא דבר נש דמצטיירא בציורא דאתוון שיש רוח שאין בו ציור זה מפני שבסוד גלגולו עברו אותיותיו ונמחקו כדלקמן.
זהר ב, דף עה ע"א אר"ש וגומר הענין כי לפי דבריהם דאמרי שציור אותיות ברוחות מלמעלה א"כ יקשה שא"כ נמצא שאין הרוח מצטייר שום ציור במ' כלל אלא מעבר שעברה דרך בה ואינו שהיא אימא כמו שאם היא מצטיירת העובר כן ראוי שהמלכות תצייר הנשמה והרוח בציור מה. והם אמרו הכי שמענא מיניה דמר דציורא דאתוון שהם ברוח כנזכר הם מיוסדות בטפה הזרעית מהזכר אמנם בהיותו בנקב' יקנה לה ציור אחר וזה מתעלם ומסתתר בתוכו וז"ש וציורא דאתוון וגומר בענין שיש לרוח שתי מציאות הא' מציאות דק מהזכר והב' מציאות מתגלה מנקבה וזה נעלם בתוך זה ומפרש מה שהמ' מציירת ברוח ונשמ' ואמר ציורא דאימא פני אדם וגומר הענין כי הגוף יצטייר כפי בחינת הנפש בסוד צלם אל הגוף והם ד' פנים אליה מפני שמ' תקבל הרוחות ונפשות בסוד זווג מד' פנים אריה מסוד החסד ימין פני אדם מסוד הת"ת פני שור מסוד השמאל ופני נשר בסוד תקופת טבת ושם חנוכ' ופורים וכפי הזווג כן תצייר הנשמ' והרוח בנפש וכן תצייר הנפש בגוף שיש פני ארי' והם פני אדם שפניהם עגולים בעיגול ומלאים וכן בגוונין שפניהם אדומות פני להבים ויש פני שור והם פני אדם שפניה משוכים רחבים מלמעלה רוחב ישר ונמשכים למט' וכן בנוונין שפניהם אדומות צהובות יותר מדאי. ויש פני נשר והם פני אדם שחוטמן עגול בולט לחוץ כזה # ופניה' כחושות ובגוונין יש שפניהם שחורות בין הירקות והשחרות ויש פני אדם הם פנים לא עגולים ולא משוכין ולא כחושים אלא בינוניים ובגוונים יש שפניהם לבנות בדם האדמימות והם פני ארם. ויש מורכבים משני צורות ורוב בני אדם בין שתי צורות יש בין אריה ואדם ובין אריה ושור וכיוצא בענין שיש עתה ג' ציורים הא' ציור הגשמי אשנ"א והם מצר הנפש בגוף נראה לכל הב' שור אריה נשר אדם ברוח מצד המ' וצורה זו נראה בלב המשכילים בפרצופי בני אדם. ומתוכ' דמות ג' דהיינו ציור האותיות ואל שתים אלו האחרונות אמר ורוחא עביד ציורא דכולהו פי' ד' פנים אשנ"א לבר לפום שעה בגין דכל מה דאיהו מסטרא דרוחא בלטא לבר כדי רגע ואתחזי ואתגניז וכל הני דיוקנין שהם אריה שור נשר אדם מצד אימא ברוחא אתחזיין בציורא דאתוון מצד הזכר כנזכר שהיא הצורה השלישית הנעלמת כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף עה ע"א (דף עד ע"א) ציורא קדמאה וגומר הנה יצטיירו ציורים בסוד הרוח בא' מד' ציורין הא' פני אדם בסוד ו' של שם מבחר הפרצופים ויורה על ישרותא אדם שלא חטא והוא בכשרותו עומד תמיד ולזה הוא בסוד הת"ת לא יטה הרוח לא לימין ולא לשמאל ויראה אור פני החיים שבו. אמנם הרשיע ועדיין ברשעו עומד נוטה לצד שמאל בקו שמאלי מקום יניקת החצונים בסוד ה' של שם ולכן יגלה פני שור ויגבירם מצד הגבור'. ואם ישוב בתשובה וייטיב עצמו נעקר מפני שור והקב"ה ימינו פשוטה לקבל שבים ויטה אל הימין יגלה בעצמו י' של שם פני אריה. ואם בעוונו נעקר מתוך רשעתו ולא תקן את עצמו בחייו והוצרך להגלגל ירד מסוד נ' פני הזכר שם יה"ו אל פן הנקבה אל עולם הנקבה בסוד ה' אחרונה בסוד פני נשר ויתגלו בו פני שבו והוא בנקב' חשוכה עצבה כאשר יתבאר. והנה מבחר האדם הוא אשר לא קלקל כלל לז"א ציורא קדמאה שזה יקדם אל הרוח לכל ציורה הוא כד אזיל בר נש באורח קשוט שהוא ת"ת אמת ודאי והנה זה הציור יתעורר בהסתכל בו איש קדוש אז יתעורר רוח ברוח ויראה עצמו אליו וז"ש אינון דידעין רזין דמריהון מסתכלן ביה ואז ההוא רוחא דלגו מתקנה ביה ונוטל התעוררות להתקן בגופו ובליט לבר ציורא דכולא פי' ציור חשוב כללי לכל הצורו' והיינו פני אדם כנזכר וז"ש וההוא ציורא איהו ציורא דאדם שלים יתיר מכל ציורין: וסימני צורתו ושרטוטיו הרוחניים הם אלו ד' סימנים ורמזם הם אותיות ולא שיראו ממש:
זהר ב, דף עה ע"א שורייקא חד דבליט בשכיבו כלומר אינו נמשך בזקיפה מהעין עד השפה אלא בשכיבו שיוצא מלחי ימין ונמשך בפניו אל כנגד החוטם: ושורייקא חד דכליל תרין אחרנין כדי שיהיו ג' בסטרא דשמאל ואלו עולי' בזקיפה ממטה למעל' ומתפשטין בענפיה' לצד העין זהו צורה הגשמית המצויירת בלב החכם המסתכל ופי' עניינו ברמז האותיות הם ד' שורייקין ד' אותיות דאינון אקרון עדות:
זהר ב, דף עה ע"א זרעא דדוד וגומר והטעם כי דוד הוא בסוד מת"ת המ' הוא וזרעו הם בסוד מלכות בית דוד ונודע כי המדה הזו היא נקבה והיא מהופכת משאר המדות שהיא המדה שהיא למעלה לכך תחלה יראה פחד ואימה והיינו מאמר שמואל והוא אדמוני המעורר פחד בלב המסתכל הוא כעין מדתו והיינו דדיוקנא דסטרא אחרא אתחזי ביה בקדמיתא והם החצונים לבוש א' ממלבושיה ולזה מראה ראשון הוא חצוני אתחזי ביה בקדמיתא דאעבר על עיינין לפום שעתא בתחלת המראה זורע מיד הפחד ואימה ובהיל לבא של החכם המסתכל בו והיינו והוא אדמוני והשיבה רוח הקדש עם יפה עינים המורים אהבה כי יעבור אותו המראה שהוא הלבוש ומיד יראה אהבה וחבה שהוא המוח כעין יוסף כנזכר אמנם אליאב חשב שמואל שהוא כשר כי היה כשאר עם ה' וא"ל אל תביט אל מראהו וטעם בזה כי זרע דוד היה מהופך משאר ישראל כי הוא סוד המ' ממטה למעל' וז"א דדיוקנין דדוד טמירין אינון וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף עה ע"א (דף עד ע"ב) זרעא דדוד דאתחזי וגומר אבל נטיר דבבו כמו שראינו שמחל לשמעי ואח"כ אמר והנה עמך שמעי בן גרא וכן ביואב כתיב ולא תורד וגומר והכל בסוד מדתו וז"ש דההוא סטרא גרמא ליה דסחרא בכל סטרין וגומר ואין זה פגם שנדבק בחצונים ח"ו אבל מוחא דלגו קליפה ולבא מתישרא והיינו כעס החכמים וגאותם שלבם נכון עמם מפנימה ומבחוץ מראים רוגז להיות חיתתם לשם שמים מוטלת על הבריו' ועל כיוצא בזה אמרו בשמתא מאן דאית ביה [וגו'] וכן אמרו כל תלמיד חכם שאינו וגומר וזה בתנאי שלא יכנס הכעס בלבו ובתוכיותו כדי שאותה קליפה לא תשלוט בו אלא מבחוץ ולבו נכון ומיושר ביראת ה' ובאהבה. ולא כן הרשעים כי התלבשם בקליפה והוא לבושם האמתית ואין להם חלק במוחא בסוד עדות כלל אלא כעסם בלב שקוע והם שקועי' בחצונים מטמאים עצמן בהן ולכך אותו הדיוקן המורה פחד ואימה וכעס תמידי ולא סרו ממנו וז"ש אבל חייבין וגומר:
זהר ב, דף עה ע"א ציורא תניינא שהוא פני אריה. אי ההוא בר נש לא אזיל כ"כ באורח בישא עד שפגם פגם גדול ברוח אלא פגם קצת ולזה אסטי מההוא אורחא ותב למריה וגם לא שב בתשובה שלימה אלא שב תשובה רפה וז"ש לאו דאיהו רגילא באורחוי דתקנן שא"כ ישוב לענין פרצוף עדות אלא דהוה באינון אורחי מתעדי וסטי מנייהו ותב למריה ועזב דרכו הרעה ושב אל דרך הטובה ועזב חטאו שעתה תשובתו קלה ולכך נשאר בו שמץ מני אורחו הרעה כאשר יתבאר: האי איהו רוחא טבא שארי למשרי עלוי וכיון שעתה התחיל בתשובה ורוחא טבא שארי למשרי עלוי ולאתתקפא על זוהמא קדמאה דהוה ביה לכך צריך שיתגבר הקדושה כדי שיתעכל הטומאה החצונית ולזה מורה בלב החכם המסתכל בצורה רוחנית תנועה בדמיון החכם השופט צורתו כדמיון דיוקנא דאריה שהוא בימין דמתגברא כדי להעביר רוח הטומאה ממנו ולנצחו ולזה יורה ששב והחליק בטוב קצת ולזה יראה הציור בעצמו ולפעמים לא יראה צורה זו ויראה לפניו שיחשוב בלבו דמות אריה וז"ש או בשעתא דחמי ליה ההוא חיזו גרים ליה לאעברא בלביה אריה דמתגברא לפום שעתא שאין אותה הצורה קבועה בלבו תדיר אלא לפי שעה ומיד הוא שומר אותה צורה בלבבו וזה יורה ששב בתשו' שגמר בדעתו להחזיק בטובה ולא נהג עדיין בה ולזה מצטייר הצורה בלב החכם חוץ מהאיש הזה צורת אריה והיא או' אינון אנפין דלבא לא רחים לון לפום שעתא ומיד תב לביה ורחים ליה באהבה בלב החכם המסתכל וז"ש ומיד תב וגומר והיינו ממש אריה שבתחלה אדם יראה לו כשונא ורחוק ואח"כ ירגיל בו ויעשה אוהב וקרוב והיינו החלה רשע ובסוף צדיק:
זהר ב, דף עה ע"א כד מסתכלאן ביה אכסיף דהיינו פעולת הרוח מצד התשובה שהוא מורה על שהוא מתפעל ממעשיו בבושת מפני בני אדם כאומ' וחשיב דכולא ידעין ביה ולכך תחלה נאחזת בגבורה מצד קושי מעשיו והיינו חפיין דמא ומפני תשובתו ששב נאחז בימין והם מתהפכאן לחוורא מצד החסד או לירוקא מצד הת"ת. והשרטוט המורה על רמז האותיות הוא תלת שורייקין אית באנפוי חד לימינא דדא אתפשט באנפוי מורה על רמז פניו הימניות כולם ונאחז בו: חד דסלקא לחוטמיה לעילא וגומר והנה השורייקין האלו מורים על אותיות קרוב וכבר ידעת כי אותיות ק"ר הם אותיות שבהם נאחזות הקליפות ועתה האיש הזה נתרחק מעדות וישב לו בשקר בחצונים דהיינו רח"ק ר"ק דהיינו החצונים ע"י החטא דהיינו ח' ונעשה רק"ח ועתה הנה תקן החטא ושב ואותיות ק"ר שהיו עמו לרעה הפכם אל הטובה לעשות קרו"ב ולזה אות ק' בימין כדמסיק ואות ח' של רחוק נעשית ו"ב של קרוב ור"ק של רחו"ק הפכם לטובה ונעשה בקרוב ק' על ר' ונתקרבו והיינו שלום שלום לרחוק ולקרוב ופי' לרחוק שנתקרב בתשובה. ואלין בלטין ולא שכיבין מפני שעדיין לא נתישבו בו מפני שתשובתו עתה כחושה ומתחלת אמנם כד מתיישבא וארגיל באורח קשוט יתיישבו אותיות קרוב שכבר נתקן הפגם ונתחזק בתשובה ועבודה ולפי זה יוכל להכיר אם תשובתו קרובה או נתחזק בה בענין שכיבו האותיות או רתותם:
זהר ב, דף עה ע"א ואע"ג דשורייקי וגומר אלו הם מעשיו בלתי הגונים החקוקים עדיין בפניו אלא שלא נמחקו מפני התרשלותו ואינם בולטים מפני תשובתו:
זהר ב, דף עה ע"א האי איהו זרעא דדוד וגומר הענין במה שפי' שדוד וזרעו בסוד מ' שהיא בסוד אור חוזר ממטה למעלה ולזה הם בהפך שאר האדם בפרצוף אריה זה כי בזרע דוד מי שחטא ושב כנזכר תחלה יראה בו פני אדם דהיינו שיעורר האהבה ואח"כ מיד בשעה קלה יעבור צורה זו מלב המסתכל ויתדמה בצור' אריה המורה פחד ויתקיים בצורה זו וז"ש ולבתר קיימא בדיוקנא דאריה וזה מפני היותו נאחז בסוד הנחש הכרוך סביבו שהוא מתחזק וקיים בסוד פחדו וח"ו לא שישאר קיים בענין הפחד והאימה מצד הנחש ממש אלא זה גורם לו ועכ"ז אתפרש שאין לו חלק ונחלה עמו ח"ו וז"ש ואתפרש בדיוקן דסטרא אחרא וגו':
זהר ב, דף עה ע"א ציורא תליתאה אי ההוא בר נש אזיל באורחא דלא מתתקנא היינו שהוא רשע ועומד ברשעו ולא במוחזק ברשע קאמר כי זה אין בו רוח ופניו פני הנחש הטמא אמנם באדם המוחזק בכשרות קאמר וז"א וסטי אורחוי מאורחי דאורייתא שמטה מן הדרך לא שיצא כבר כי זה אין צריך בדיקה.
זהר ב, דף עה ע"א ורוחא אחורא אתחזי ביה אפשר שהוא עיבור טמא: ודיוקנא אחרא וגומר וכיון שזה מצד החיצוני הוא נראה בפני הדין והגבורה אשר שם שור והוא טהור ויתלבש לפעול דיניו בשור מועד. א' מד' אבות נזיקין:
זהר ב, דף עה ע"א בשעתא דחמאן ליה וגומר כבר פי' לעיל שאין צורה זו בפנים הגשמיים אלא היינו צורה פתאומית מצטיירת בלב המסתכל החכם והצורה הנראית בפניו מורה על החצוני המתלבש בו:
זהר ב, דף עה ע"א ג' קורטמי סומקי הענין שהם כמין טפות ואינם ממש טפות אלא עושים עגולות זו בתוך זו כעין נפילת טפה שעושה שפה לפיה סביב צבוע יותר כך הם ג' קרטמי והם זו בתוך זו כזה # ולא שהם טפות אלא ואינון שורייקין סומקי דקיקין הם עושים העגולות האלו וכל א' מורה על סוד דין ונודע שהם ג' בתי דינין בינה גבורה מ' וכבר הסכימו על דינו וכרת שבו וכבר פגם בשליטתם וכדין שקיעין עינוי שפגם סדר הכרובים שהם ת"ת ומ' על נצח והוד:
זהר ב, דף עה ע"א ורזא דאינון אתוון וגומר כי מה שהיה כת"ר בסוד הרחמים עתה עשו לו כרת שנכרת מהקדש והבדיל בין נפשו לרוח הקדושה שנסתלק' ממנו החצוני הטמא ואין נפשו יונק מהקדש והיינו כר"ת הנפש. ועם היות שיראו בפניו שורייקין אחרנין אלין אתוון בלטין לבר. ואי תב משמאלא וגומר כאשר יורה שהגיע למדריגה זו ושב בתשובה ממנה ונהפך הדין במה שגבר עליו הרחמים והימין בסוד תשובתו לא יזכה להטהר מכל וכל מכיון ששלט בו רוח טמא צריך שיתעכל בו ויטהרנו ולזה אתכפייא ההוא רוח הטמא שפי' ואתתקף רוחא דקדושא וזה כפום מפני זה אם ישוב ולזה אלין שורייקין שכיבו לא נסתלקו מכל וכל אלא הם כפופים ואחרנין בלטין לבר ואלו האחרים לא פי' מה הם ואפשר היותם סוד קרו"ב הנז' דז"ש כמא דאתמר:
זהר ב, דף עה ע"א זרעא דדוד איהו בהפוכא מפני שמדתו היא סוד אור מהופך לכך במסתכל אתחזי בדיוקנא דאריה בראשונה ולא יחשוב לדונו לזכאי אלא ימתין באיזו פני' הוא מתיישב ולזה יקדים הימין ויכופנו ויסכים עם השמאל. ולבתר אתהדר בדיוקנא דשור וגובר השמאל ומצד שם מתעורר הר"ע שהוא החצוני הגורם כל פגם שבעולם ולכך תרין שורייקין אוכמין באנפוי והם מורים על שחרות הלבנה ופגמותה בסוד הר"ע היונק ממנה ולכן הם מימין ושמאל שהסכימו שניהם לרעתו ע' ימין שמאל גבורה ר' ונעשה רע הפך טוב:
זהר ב, דף עה ע"א ציורא רביעאה וגומר הענין שהמתגלגל ובא על תיקון ענין הבנים וכיוצא הוא יורד למטה אל עולם הנקב' ונעקר מעולם הזכר סוד אותיות יה"ו סוד פני אריה שור אדם שהם ג' פרצופי הרוח כנזכר ויורד אל פני נשר דהיינו המ' ופרחו ממנו האותיו' כדמסיק כי האותיות מצויירות ברוח מצד הזכר כנזכר לעיל וז"ש דקיימא תדיר לאתתקנא על רזא דמלקדמין כלומר בא על תיקון נפשו שנתקלקלה בימים קדמונים והוא שוקד על תיקונ' ואינה פוגמת יותר שאם תפגום יותר יהיה ציורו וצורתו על פן אחר בסימנים אחרים אמנם כוונתו עתה לבאר צורתו המגולגל דקיימא תדיר לאתתקנא ואינו מוסיף פגם אלא זהיר בתקונו ולזה כשמסתכלין בו מה שיראה ויתעורר בדמיונם הוא דיוקנא דנשר:
זהר ב, דף עה ע"א ההוא רוחא דיליה איהו רוחא חלשא מפני שהוא בסוד הנקבה שסודה חלש' ורפ' שסר כחו כנזכר וכן לא אחזי באנפין אתוון דבלטין לבר מפני שאין אותיות ברוח אלא מעול' הזכר והא אתאבידו מיניה כאשר ירד למטה לנקבה כנזכר:
זהר ב, דף עה ע"א ורזא דילי' במה יוכר כיון שאינו ניכר באותיות עינוי לא נהרין מפני שהוא מעול' המיעוט ושני הכרובים חשוכים אפי' כד איהו בחדוה שאז מעורר הבינ' בשאר בני אדם שהם עלמא דדכורא ואזי עינים מאירים בשמחה זה אינו נכלל בבינה שהיא עלמא דדכורא ובכלל דכורא אתכלילת. אלא הוא עלמא דנוקבא ונהירו וחדוה דבינה אתרחק מיניה וכן דרך בני אדם להאיר מצד היותם מסתערים שער רישייהו ודקנייהו וזה חשך מן הטעם שפי' וז"ש בגין דרוחין לא נהיר ליה באתוון מפני שאותיות פרחו כנזכר ולכך המסתכל לא ישיג בו אותיות והיינו ושבח אני את המתים שהם הנשמות שכבר מתו ונחו מגלגולם מן החיים אשר הם חיים עדנ"ה נקבה שירדו אל הנקבה והם חיים בגלגולם:
זהר ב, דף עה ע"א זרעא דדוד וגומר אינו רוצה לגלות מה עניינו מפני שיש לאלו המגולגלים שבזרעו דרך אחרת וטעם אחר וזהו סוד ה' ליראיו:
זהר ב, דף עה ע"א ברוחא דבר נש אצטיירו אתוון וגומר ואיהו בליט לון לבר במעשיו יש בולט עדות ויש בולט קרו"ב ויש בולט כר"ת או רע וזה מכלל כ"ב אותיות המצויירות ברוח:
זהר ב, דף עה ע"א רוחא קיימא ברזא דז"ה ספ"ר דהיינו ז"ה יסוד ספ"ר מ' דהיינו סוד כל מה שפי' לעיל אותיות ז"ר הפ"ץ ואל הם לשאר שרטוטי' ושאר פרצופים אמנם אנפין הם בסוד הנזכר שהם נדוני' כפום שולטנו דרוחא כגון קרוב או עדות או מאינון שהרע שולט כגון כר"ת. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף עה ע"א גליון זרעא דדוד איהו בהפוכא אתחזי בדיוקנא דאריה וגומר וכן בפ' ויקהל רי"ז ב'. חיזו דלעילא לא אתגליא אלא לפום שעתא. עכ"ל: בר חיזו דאנפין דאתוון בגוונא אחרא וגומר עכ"ל:
זהר ב, דף ק ע"א בספרא דחנוך וגומר לא אתבני אלא בגין דההוא רוח דשביק וגומר משום דסבירא ליה לבעל ספרא דחנוך כי ממש ההוא רוחא דשביק נכלל בבנין החדש הנעשה שם אמנם הסבא פליג עליה לקמן דסבירא ליה שרוח דשביק תמן הוא רוח הנשאר אל הגוף אחר התחיה כדמסיק לקמי' מכח הקושיא שהוא מקשה גופא קדמאה וגומר ועכ"ז סבירא ליה כוותיה במאי דקאמר שההוא רוח דשביק הוא סבה להבנות מטעם דרדיף כדפי' לעיל כדמפרש ואזיל.
זהר ב, דף ק ע"א ותמן תרי רוחות הא' הוא חשוב שהוא עיקר כחו של מת. והב' טפל לו שהוא אותו חלק הרוח ששתף באשתו ונמצא הטפל לבוש לראשון העיקרי ומשמש לו במקום נפש מפני שהנפש היא לבוש לרוח ואין רוח באה אל הגוף אלא אם תתלבש בנפש ורוחו של זה ערטיראה בלי לבוש לפי שהלבוש הוא הנפש נדונת באדמה ותבל כדמסיק לקמן א"כ במה תתלבש רוח ערטיראה אלא באותו המציאות אשר הניח מקודם בנקבה זו ונמצאו תמן תרי רוחות דאינון חד שהם נקשרים זה בזה כקשר נפש ברוח לבתר שנבנה שם הגוף משמש זה לזה במדרגות נשמה ורוח כי בערך הרוח אל הנשמה כך ערך הנפש אל הרוח וזה שכבר קלקל אין משלחין לו מיד נשמתו אלא שם היא מזומנת לו ועתה לפי שעתו שתי רוחות אלו שבו דא איהו רוח דהיינו אותו שהיה מקודם באשתו ודא איהו נשמה אותו שהיה ערטיראה שבא לכאן להבנות והוא במדרגת נשמה ובהיותו זוכה במעשיו אז נתן לו נשמתו וז"ש אי זכי לאתדכאה כדקא יאות תרוייהו אינון חד לאתלבשא בהו בשתי רוחות הנז נשמה אחרא עילאה דהיינו הנשמה הקדושה ונמצא שאז שוה לשאר בני אדם בנר"ן והיינו נפש היא רוח דזכאן בהו וגומר שנז"ל. ורוח היינו רוח אחרא מלעילא שהוא הנקשר עם הנשמה שע"י נק' הנשמה נ"ר כנזכר. ונשמה הייני נשמה אחרא עילאה קדישא דאתלבשת בהו בנפש ורוח כנזכר אוף הכי נמי מגלגול זה יש בהם ג' חלקים אלו מדילי' ממש כי הנפש נאבדה ונשאר במקומה רוח הראשון שהוא בתוך נקבתו ורוח ערטיראה היינו ממש הרו בגין לאתלבשא בהו ונשמה עילאה כנזכר ונמצא בהיותו זוכה שוה לכל האדם. אמנם קשה לדברי ספר חנוך דהא לדין גופא חדתא שהוא בן אחיו שבנה אותו בבנין אשתו וז"ש דקא אתבני השתא חדתא. גופא קדמאה שהוא גוף המת מה אתעביד מיניה שאין לו רוח ולא נשמה ולא נפש כי הנפש נידונית באדמ' והרוח והנשמ' מתגלגלים בגוף השני כנזכר.
זהר ב, דף ק ע"א בר אינון דנפקו מגו מהימנותא שנעשו מינים. ולא הוו בהו טב לעלמין שלא חזרו בתשובה. או ירצה שתהו על הראשונות בענין שאבד כל טובתם מן העולם או כמו מלוים בריבית שאין להם תחיה כדפי' ז"ל:
זהר ב, דף ק ע"א דלא כרע במודים שמורה שאינו נכנע לאלהותו ח"ו וזה ממש כופר ולכך אין לגוף זה תחיה כיון שאינו מודה שיש שם יכול ממציא ראשון מחיה הכל ראוי שלא יחיה אחרי מותו. בריין אחרנין וגומר הטע' שאין גוף שיהיה לריק ואחר שגוף זה אינו שמור לעת התחיה להבנות הוא ריק והוא ניתן אל הרקים והם החצונים והם נבני' שם נחש ובריות אחרות משונות כנזכר בב"ק:
זהר ב, דף ק ע"א מה עביד קב"ה וגומר הכוונה לתרץ השאלה הקודמת וז"א מה עביד קב"ה לתיקון גוף זה. אי ההוא רוח זכי לאתתקנא שאם אין אותו הבנין השני זכי להתקן אין תיקון לגוף הראשון כדמפרש ואזיל להכי אמר מה עביד קב"ה לתיקונו אי ההוא רוח זכי לאתתקנא בהאי עלמא בההוא גופא אחרא שאז יש לו תיקון. ולתרץ שאלה זו שאל אחרת כי לדברי ספר חנוך קשה דאיהו מפרש רוח דשבק נפש ורוח ערטיראה רוח ונשמה באה על שניהם כנזכר. א"כ קשה ההוא רוח דאעיל תמן ושתף מה נעשה ממנו כי כבר יש למת שם רוח שני כנזכר ושניהם א"א שיעמדו בה שקטים ולפי' למהוי בתלת רוחין אי אפשר וגומר אלא כך אינון וגומר ההוא רוח דאעיל תמן ההוא פרוקא וגומר היינו נפש חדשה ממש הפך דעת ספר חנוך דקאמר ששלש' רוחין שהם נר"ן הוו מדילי' ואינו אלא רוח קדמאה שהוא במקום נפש הוא חדש ממש מעצם היבם כי נפשו אבד והוא נדון באדמה כדמסיק. והשתא ניחא מאי דהיה קשה לעיל רוח חדתא וגופא חדתא וההוא רוח ערטיראה היינו רוח שהיה מתלבש בנפש ובהכרת הנפש נשאר ערום בלי לבוש ועתה הוא מתכסה בלבוש זה שחדש לו היבם כנזכר:
זהר ב, דף ק ע"א וההוא רוח דהוה בקדמיתא היינו רוח עצמי אל הנפש האובדת שהיה מלובש בגוף ההוא החולף לכך ודאי ראוי שיהיה שמור כיון שעל ידו ממש עשה צדקותיו הטובות ומפני שאין נפש להתלבש רוח זה מפני שהנפש נידונית באדמה כדלקמן לכך אין מנוחה לגוף הזה בעול' הנשמות כלל אלא מנוחתו אחר התחיה לבד ולכך אין רוח זה נכנס בג"ע מקום כניסת הרוחות אלא קב"ה אזמין ליה אתר בגו כוין דטינרא דבתר כתפוי וגומר והנה בג"ע תחתון אינו נכנס מפני שאין לו נפש שהנפש אוחז הרוח בג"ע התחתון. בג"ע העליון אינו נכנס מפני שאין לו נשמה לכך יש לו מקום לגונזו מיוחד לו שאינו בג"ע ממש אלא הוא מבתר כתפוי דגנתא דעדן דהיינו חוץ לג"ע ההיכלות ידועים שם לאלו וכיוצא בהם ואינו יוצא ובא אלא אתטמר תמן.
זהר ב, דף ק ע"א ההוא גופא וגו' עם היות שכינה הדבר אל הגוף עיקר הכוונה אל הנפש שהיא נידונית באדמה ועולה ויורדת והיא כעין ש"ד כי אין לגוף דין אחר זולתי דין חיבוט הקבר אדמה דסמיך לארקא למטה מארקא היא אדמה כנזכר בזוהר בראשית ובאדמה עמד אדם מאה ותלתין שנין והוליד בנין ברוחין ושידין כדפי' רז"ל וכן זה שלא הוליד בנים כשרים כראוי יורד אל מקום בני אדם שהם שדים ונדון שם. הרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף ק ע"א והרח"ו זלה"ה כתב ז"ל. בספרא דחנוך בניינא דא וגומר אמר כי כשגוף וולד הזה נבנה מטיפה זרעית של הגוף הזה אחי המת אין לו רוח חדשה כמו שאר הגופים דאית להו נר"ן מלעילא. אמנם לא אתבני אלא בההיא רוחא דאשתביק באימי' מבעלה קדמאה ועייל ההוא רוחא בההוא מנא ואז האי אתתא אסתלקת מינה ההוא רוחא דשבק לה בעלה וביה אתבני ההוא גופא וכד שארי לאתבנאה אז ההוא רוחא דאשתבק תמן הוא הולך לבקש לההוא רוחא ערטיראה דהוה אזיל בעלמא והוא המלבוש הראשון של הנשמה אשר ע"י חיבור שניהם נק' נר ה' נשמת אדם כנזכר ואז משיך ליה לגביה ואתבני תמן ונמצא עתה דאית תמן תרין רוחין דאינון חד לבתר פי' שתחלה היה בפרוד זה משוטט בעולם וזה אשתביק בהאי אתתא בסוד ההיא רוחא דשביק בגוה בביאה ראשונה כנודע ולבתר דאתבני בהאי בניינא ע"י אחוי כדין תרוייהו הוו חד בחיבורא חדא. א' עוד חד דאיהו רוח ודא איהו נשמתא פי' שחד מהני תרין והוא הראשון דאשתבק באתתא היא נק' רוח אמנם דא תניינא שהוא רוחא דהוה אזיל ערטירא' איהו נשמה לגבי אחר וכמו שמתחילה הנשמ' מתלבשת ברוח זה לבוש לזה אשר בחיבור שניהם נק' נר ה' נשמת אדם כנזכר גם זה הרוח דאזיל ערטירא' אתלבש באידך רוחא דאשתבק תמן נעש' נשמ' לו וז"א חד דאיהו רוח ודא איהו נשמ' אמר עוד ותרוייהו חד אי ייתי לאתדכא' כדקא יאות וגומר פי' כי הנה כבר ביארנו כי אלו השנים הם אחדות אחד וזה נק' נשמ' לזה ואמר עתה כי ג"כ יהיה כי תרוייהו יהיו חד ויהיו נק שניהם רוח א' ולא יקראו נשמה ורוח רק תרוייהו יקראו רוח א' והוא כי אם האי רוחא זכי לאתתקנא ויעש' מצות ויקיים פריה ורביה שביטל בגלגול הראשון אז יזכה לנשמה אחרת עליונה ואינ' הנשמ' האחרת הראשונ' מגלגול הראשון כי כבר ביארנו שאין לה עסק בענין זה אמנם זו היא נשמ' אחרת חדשה ואז זה הרוח שהיא נשמ' לקח האחר עתה נעשו תרוייהו חיבורא חדא ותרווייהו הוו חד רוחא לאתלבשא בהו ההיא נשמחא עילאה אחרא וז"א ותרוייהו הוו חד רוחא לאתלבשא בהו ההיא נשמתא עילאה אחרא וז"א ותרוייהו חד אייתי לאתדכאה וגומר תרוייהו חד לאתלבשא בהו נשמתא אחרא עילאה. ועיין למט' בדף זה:
זהר ב, דף ק ע"א אמנם נוכל לפרש פי' אחר בזה והוא נמשך מלמעלה כי כבר ידעת מה שביארתי לעיל בדף הקודם כי אין עונש בשביל ביטול פריה ורביה אלא לרוח ולא לנשמה כי הנשמה חוזרת אל מקומה גם ביארנו כי ג"כ דאפשר דגם הנשמ' בכלל הזה. ולפי' זה נוכל לבאר פה כי הענין הוא כי תחלה מושך ההוא רוחא דשבק תמן לההוא רוחא ערטיראה וז"א משיך אבתריה לההוא רוחא דאזיל ערטיראה ומשיך ליה לגביה. ואמר עוד ותמן תרין רוחות דאינון חד לבתר וגומר פי' כי אע"פ שאמרנו כי ההוא רוחא אזיל ערטירא' ודאי כי גם הנשמ' הולכת עמו מתלבשת בו ואין נזכר אלא הרוח לבד מפני דהוא אזיל ערטירא' בלתי שום מלבוש אחר אבל הנשמ' היא מלובשת בתוך זה הרוח וודאי כי גם היא מתגלגלת עמו ולסיב' זו לא נזכר כאן רק הרוח לבדו. ולזה הודיענו עתה ואמר כי תמן בההוא רוחא ערטיראה הוו תרין רוחות דאינון חד לבתר פי' כי רוח זה הוא כלול משנים אשר אח"כ הם א' וז"א תרי רוחות דאינון חד לבתר ועתה ביאר דבריו ואמר חד דאיהו רוח וגומר פי' כי אלו השנים שאמרנו הם הא' הנק' רוח וחד הוא השני דאיהו נשמ' (וצריך להגיה חד דאיהו רוח ודא איהו נשמ') נמצא כי הם שנים והם נשמ' ורוח הנז' למעלה במלת נר ה' נשמת אדם. ואחר שביאר היכי אינון תרין רוחין ביאר עתה איך אינון חד לבתר. ואמר תרוייהו חד אי ייתי וגומר פי' זה שאמרתי כי תרוייהו הוו חד הענין הוא דאי זכי לאתדכא' כדקא יאות אז תרוייהו שהם רוח ונשמ' הנז' נעשים אחד להתלבש בו נשמה אחרת עליונ'. והענין הזה הוא סוד הנז' לקמן ויובן במ"ש כאן ותמן תרין רוחות דאינון חד וצריך לדייק כי אמר שהם שני רוחות ואא"כ אמר שהם רוח ונשמה א"כ קשיא דידיה אדידיה אך הענין כי גם את הנשמה קראה רוח על שם העתיד כי אח"כ נעשה הוא רוח בערך הנשמה אחרא עילאה דמתלבשא בהו. נמצא כי כמו שביארנו לעיל כי הנשמ' יש לה ב' מלבושים והם תרין רוחין הנ"ל בדף כ"ט ע"ב הנה עתה נשמה זו מתלבש בזה הרוח והנשמה ולכן נק' שניהם תרין רוחות. וסוד הענין כי הנה ירד מעלמא דדכורא לעלמא דנוקבא ולכן אפי' הנשמה הזאת ירדה ממעלתה ונעשית רוח לגבי אידך נשמה עילאה אחרא וזה יתבאר ב"ה באורך לקמן דף ק"א וק"ג ע"ב ושם תבין כי אפי' דוד הע"ה אשתאר בעלמא דנוקבא להיותו נמשך מן ער ואונן שלא קיימו פריה ורביה ולא זכה למהוי מעלמא דדכורא עד דיהבו ליה נשמ' אחרת עילאה מצד הזכר והם סוד הנרמז באותם חיים דיהיב ליה אדם הא' מעלמא דדכורא וזה סוד נפלא אין להאריך בו בכאן והמבין יבין. ומכ"ש וק"ו בשאר בני עלמא דודאי דאינון בעלמ' דנוק' ולכן נשמתם הראשונה היא עתה במדרגת רוח להתלבש בה הנשמה האחרת הבא' מעלמא דדכורא. ונחזור עתה למ"ש לעיל רזא דרזין והענין נתבאר כאן כי הנה הוא הקשה כי היכי קראו רוחא חדתא אם הוא הרוח הראשון הישן. ובזה יתבאר כי להיות שנמשך עליו נשמה אחרת עילאה נק' רוחא חדתא שמתחדש כנשר נעוריו ע"י נשמה זו החדשה וזה מבואר:
זהר ב, דף ק ע"א כמה דאית לשאר בני עלמא רוח וגומר פה ביאר מה שביארנו כי כמו שמתחלת היציר' לכל בני עולם יש לה לאות' הנשמ' תרין רוחין להתלבש בהם א' הוא אותה הנשמ' של הגרים אשר זוכה בו הנשמ' כד קדמא ואחידא בה בסוד כל המחזיק וקודם בנכסי הגר זכה כנ"ל ורוחא אחרא מלעיל' והוא סוד אותו הרוח אשר ירד מלמעלה בעת ירידת הנשמה אשר שיתוף שניהם נק' נ"ר ה' נשמת אדם כנ"ל והנשמה מתלבשת בשניהם כנ"ל. כן מדיליה ממש ר"ל זה שמת ונתגלגלה רוחו כאבנא בקוספיתא אית ליה מדיליה תרין רוחין לאתלבשא בהון אותה נשמה אחרא עילאה אשר תהיה לההוא גופא חדתא דאתבני השתא כי להיותו גוף חדש הוא בהכרח שתשתלשל בו נשמה חדש' וז"א בגין לאתלבשא בהו נשמתא עילאה דיהא לדין גופא אחרא דקא אתבני השתא חדתא (וצריך להגיה במקום מ"ש יהא לדין גופא אחרא ולומר דיהא לדין גופא אחרא) וגומר כי הוא קשור עם הקודם בגין לאתלבשא בהו נשמה עילאה דיהא לדין גופא אחרא וגומר ואומר מדיליה ממש הוא כי מה שלשאר הנשמות אית להו תרין רוחין חד דנפיק מלעיל' בהדיה וחד דזכי בהו מנכסי גיורא. הנה לזו הנשמה המתגלגלת בזה הגוף דאתבני ע"י פרוקא אינו צריך לקחת רוחא דגיורא כי כבר מדיליה ממש מזרע ישראל יש לו ב' רוחין ואינו צריך אל רוחא דגיורא:
זהר ב, דף ק ע"א החוא גופא קדמאה דשבק וגומר הנה נתבאר כי רוחא דההוא דמית בלא בנין אתגלגל בהאי גופא חדתא א"כ עתה ראוי לשאול דא"כ ההוא גופא קדמאה מה אתעביד מיניה כי בהכרח הוא דחד מנייהו הוי בריקנייא והנה לפי הנרא' בשכל האנושי הוא כי ודאי זה האחרון נתקן וגוף הראשון נאבד כי לא זכה להבנות בפריה ורביה והנה זה א"א לפי שאע"ג שגוף הראשון לא זכה להתתקן בהאי פקודא דפו"ר עכ"ז כבר עשה מצות הרבה בחייו ובודאי אין הקב"ה מקפח שכר שום בריה כמו שמצינו כי אפי' הכלבים ניתנה להם הטרפה לפי שלא חרצו לשונ' לישראל בצאתם ממצרים ומכ"ש גוף זה האם יתכן שטרח ועמל לריק חלילה מלהאמין זו:
זהר ב, דף ק ע"א פתח ואמר מי ימלל גבורות וגומר בר מאינון דלא כרעו במודי' דהני עבדי מנייהו בריין אחרנין כבר נתבאר זה כי מי שאינו מודה באלהותו ית' הוא מצד הנחש הטמא ומשך נמשך ולכן בעת התחיה נעשית שדרתו נחש כנזכר בגמ' ובפ' שלח לך:
זהר ב, דף ק ע"א מה עביד קב"ה אי ההוא רוח זכי וגומר אמר כי הנה אי זכי האי רוחא דהוה אזיל ערטירא' וזכי לאתתקנא בהאי עלמא ואופן תקנתו הוא כי תתעבר אשתו היבמה לאחיו ותתעבר מן הזכר אז ודאי זכי ההוא רוחא כי עתה יתתקן בהאי גופ' חדתא ואז נמצא כי אית תלת רוחין בגו ההיא אתתא כד אתעברת מן ההוא גופא חדתא וג' רוחין אלו הם שנים הראשונים שביארנו לעיל שבהם מתלבשת הנשמה חדתא עילאה. ואידך הוא ההוא רוח דשבק ההוא פרוקא בההוא מאנא כי כבר נת' כי אין לך אדם שנושא אשה ובועלה שאינו מניח שם חלק אחד מרוחו ולכן זה הפרוקא דפריק לאחוי שביק גם הוא חד רוחא בגוה והנה הם עתה ג' רוחין. וצ"ל כך ההוא פרוקא דקפריק לההוא רוחא רוח דיליה דקא אעיל תמן וגומר פי' כי הנה אותו הגואל הוא היבם אשר גאל לההוא רוחא דהוה אזיל ערטילאה הנה בודאי כי ההוא רוח דיליה דקשבק וגו' מה נעשה ממנו כי ודאי לא אתאביד. וג"כ אין לומר דאשתתף בהדי תרי אחרני כי למהוי בתלת רוחין לא אפשר כי הנשמה איצ' מתלבשת אלא בהנהו תרין רותין שנתבארו לעיל האחד בג"ע העליון והשני בג"ע התחתון אמנם השלישי מה נעשה ממנו. אמנ' כך הוא כי רוחא דשבק בה ההוא פרוקא ביה אתלבשת האי נשמתא בחילוף נשמת גיורא שבה מתלבשת הנשמה כנודע תמורת אותה הנשמה היא מתלבשת בהאי רוחא דשבק האי פרוקא. ועוד מתלבשת בההוא רוחא ערטיראה. אבל רוחא קדמאה דשביק ההוא דמית בלא בנין הוא אזדמן בעת התחיה לההוא גופא קדמאה דלא זכה להבנות. וענין חלוקא זו הוא כי נאמר שמתלבשת הנשמה בתרין רוחין דשבקו בההיא אתתא בעלה קדמאה ופרוקא זה א"א משום דבהכרח צריכה הנשמה אל מלבוש דק לעלות בו לג"ע העליון והיא צריכה בהכרח לאותו הרוח דהוה אזיל בעלמא ערטיראה כי אותו הרוח נפיק מאילנא זעיר' דלעיל לאתלבשא ביה נשמתא כנ"ל ולכן בהכרח הוא שזה הרוח היה מלבוש לנשמה זו. וגם מטעם אחר כי כיון שאותו הרוח היה מגוף הראשון שלא זכה להבנות בו אין ראוי שיחזור שם אמנם ההיא רוחא דשבק בעלה בההיא אתתא יכיל למהוי ביה. אמנם צריכה עדיין נשמה זו להתלבש ברוח שני כנודע ויש כאן ב' רוחין חד ההוא רוח דשבק בעלה וחד דשבק פרוקא והדין נותן כי האי רוחא דשביק ההוא פרוקא אינו מתייחס אל הגוף הראשון כלל וגם דיותר התייחסות יש לו עם זו הנשמ' שהיתה עמו כחדא ועם האי גופא אחרא חדתא ולכן זה הרוח דשבק ההוא פרוקא נעשה לבוש אל נשמה זו אך אותו הרוח דשבק בה בעלה הוא מתייחס אל גוף הראשון כי בו היה מתלבש קודם שישא אשה ולכן עתה חוזר בו. גם טעם אחר כי היותר נבחר ומעולה מאלו הג' רוחין הוא אותו הרוח העליון מג"ע של מעלה ההוא דהוה אזיל ערטיראה והוא אשר צריך לאתתקנא ולעלות אל מקורו ואם נאמר כי הוא נשאר להאי גופא קדמא' נמצא כי לא היתה לו תקנה כלל אמנם עתה נתלבשה בו זאת הנשמה והוא זוכה ע"י נשמה זו לעלות אל מקורו וזו היא תקנתו. גם טעם אחר כי ההוא רוחא דשבק ההוא פרוקא אין ראוי להיות לו עונש כלל ולכן הוא מלבוש אל נשמתו ואינו מן הראוי שיהיה הוא לבדו בגוף הראשון בלתי נשמה ורוח העליונים אמנם רוחא דשבק ההוא קדמאה דלא זכה לאתבנאה הוא ראוי שיהיה בגוף הראשון והנה מכאן נראה כי אין הנשמ' מתלבש' אלא בשתי רוחות לבדם.
זהר ב, דף ק ע"א אבל ההוא גופא עד שלא יקום כבר ידעת כי אדמה זו היא א' מז' ארצות ושם נתגרשו אדם וקין בעת שחטאו וכמ"ש ויקח ה' אלהים את האדם לעבוד את האדמ'. וקין כתיב הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ותמן אתבנו וענין האדמה וארקא ותבל נתבארו בברייתא דמעשה בראשית עכ"ל:
זהר ב, דף ק ע"א והרא"ג ז"ל כ' ה"ג הכא רזין דרזין בספרא דחנוך וגומר לבתר דא איהו נשמה ותרוייהו חד אי זכי לאתדכאה כדקא יאות וגומר. וה"פ ותמן תרין רוחות דאינון חד. היינו הערטילאי והרוח שנשאר באלמנה. לבתר פי' אחר שיוצא לעולם:
זהר ב, דף ק ע"א דא איהו רוח פי' הרוח הנשאר בבטנה הוא (עושה) [נעשה] לו רוח והערטילאי הוא נשמה ואם זוכ' שניהם נעשים לבוש להתלבש בהם נשמ' טהור':
זהר ב, דף ק ע"א כמה דאית וגומר. כמו שלבני עולם יש להם רוח מנכסי הגר ויש להם רוח אחרת דהיינו רוח ממש שלהם ונשמתא קדישא אתלבשא בהו:
זהר ב, דף ק ע"א אוף הכי נמי מדילי' כלו' מעצמו ומשלו יש להם הג' חלקים הללו רוח הנשאר באשה ורוח הערטילאי והנשמ' שור' בו. עתה בגלגול שני. והטעם שלא זכר בכל זה הנפש אפשר שלא נזכר' לפי שהנפש אינו זז מעל הקבר לעולם לכן נקרא הציון נפש אמנם בנפש הגר מתלבשות הנשמות ועולות ויורדות בה ויושבות מתלבשות בהם בג"ע וזה הערטילאי אם זוכ' אינו צריך לזולתו להתלבש בנפש הגר אלא ההוא רוחא דאשתאר בההוא מנא הוא נעש' לו לבוש במקום נפש הגר:
זהר ב, דף ק ע"א הא לדין גופא אחרא. ה"ג והם דברי הסבא שע"כ הם דברי ספרא דחנוך ועתה חולק הסבא ואמר דרוחא דפרוקא הוא הנעש' לו לבוש להתלבש בו במקום נפש הגר לא ההוא רוחא דאשתאר בההוא מנא דההוא רוחא דאשתאר בההוא מנא פרח מתמן בגו כוין דטינרא דבתר כתפוי דג"ע וגומר כדמפרש ואזיל: ה"ג דהכי אתון סלקא דעתייכו.
זהר ב, דף ק ע"א ובר מאינון דלא כרעו במודים. והטעם כי הלוז שהוא שורש גדול לתחי' שעתיד להיות כשאור לעיס' הוא בראש השדר'. ואם הי' כורע בח"י חוליין הי' ממשיך החיות אל סוד שדרתו והוא לא עשה כן חי' לא יחי'. וא"נ שזה שלא כרע במודים שנראה שלא קבל עליו אלהותו ית' ולכך בעת קיבול שכר (שכל) [לכל] מי שיש לו אלוה. זה (שנק') [שהרא'] בעצמו שאין לו אלוה ידבק בחיצוני זה הנחש ושדרתו נעשית נחש להורות כמו שהנחש אין לו תיקון גם הוא אין לו תיקון:
זהר ב, דף ק ע"א בגין דלא יתבני. ביו"ד גרסי'. דקא פריק לי' ההוא רוח דילי' וגומר והוא וההוא רוחא ערטילאי פי' והוא. היינו רוחא דהאי פרוקא דעאל בהאי מנא ליהוי לבושא ה"ג ודא איהו חד דאינון [תרין] דקא אמינא. וה"ק זה הי' אחד תחלה כשהי' נשוי וכשמת בלא בנים ונתיבמה אשתו וילדתו נחלק לשנים שהרוח שנשאר בה בתחלה בו יחי' ויקום בתחיית המתים ויכנס בגוף הראשון שלא נשלם ורוחו שהי' הולך ערירי נע ונד נבנה בייבום ובו יקום הגוף הזה השני בתחי':
זהר ב, דף ק ע"א דלא זכה לאתרבאה. ה"ג מלשון פרי' ורבי':
זהר ב, דף ק ע"א נחתי' לי' לגו אדמה וגומר ולבתר סלקין לי' להאי עלמא כלו' שאין לו מנוח' כדמסיים דלית לי' (שכיבו) [שכיכו] ונרא' שהיינו שרמז ג"כ בדבריו לעיל התם כד סלקין נחתין וגומר ונקט התם לשון רבים כמו (בוגדות בעלמא) [בוגרות דעלמא בש"ס קידושין נ"א] הגם דהתם פי' כדלקמן אחוה אבוה אנתתי' אמי' וגומר כדפי' לעיל מ"מ גם זה רמוז בדבריו. עכ"ל הרא"ג ז"ל: