זהר ב, דף ק ע"ב צאינה וראינה וגומר פתח בהאי קרא לרמוז ייחוד קב"ה ושכינתיה מאן יכיל למחמי במלך שלמה ת"ת. והוא מלכא דשלמה דיליה שהיסוד הנק' שלום הוא שלו וכל פעולותיו במ' הם ע"י היסוד וא"כ איך אמר צאינה וראינה והוא נעלם בפעולותיו שאינו פועל אלא ע"י היסוד בההוא אתר דעין וגומר אלא אלהי"ם שהיא המ' וא"כ איך אפשר שבנות ציון שהם כחות שתהת המ' ישיגו במקום שאין בו השגה אלא למלכות ואת אמרת צאנה וג"כ קשה שמורה צאנה שהם צריכות לצאת ולרדת עוד למטה וז"ש ואת אמרת צאנה וגומר ותו דהא כבוד וגומר דקדק או' במלך שלמה ולא קאמר המלך שלמה דמשמע דלאו דוקא הת"ת עצמו אלא כבוד הת"ת שהוא למעלה בחכמה ובינה וז"ש ותו דהאי כבוד וגומר א"כ איך אמר במלך שלמה שפי' בכבוד המלך וכל קושיא זו היא משום דסלקא דעתין דבעטרה היינו סוד עטרא עילאה. ולהכי דקדק שאין פי' כדס"ד דאי הכי הל"ל ובעטרה מדקאמר בעטרה ודאי שעל מקום הראי' קאמר והכי פי' צאנה וראנה אתם בנות ציון שהם למטה מהמלכות אל תכנסו אל מקום הת"ת כי אין שם השגה אלא צאנ' למט' וראנ' במלך שלמה ובכבוד דהיינו סוד כללות חכמה ובינה המתעטרת על ראשו והיינו תצאו ותראו בעטרה שהיא מלכות הנק' עטרה בסוד אשת חיל עטרת בעלה וגומר דכל מאן דחמי ההוא עטרה לא לבד חמי מלכא ממש אלא חמי נועם מלכא שהוא מהבינה והיינו במלך כלו' בכבוד המלך שלמה. והשתא קשה בשלמא למאי דס"ד מעיקרא דעטרה היינו הכבוד א"ש שעטרה לו אמו היינו הבינה אלא השתא דאמרת בעטר' מ' מאי שעטרה לו אמו דקאמר להכי מפרש ואמר הא תנינן וגומר דהיינו מציאותה העולה על ראשו בסוד וא"ו חול"ם והיינו אמו שהיא עולה אל הבינה וזו לשון שעטרה לו פי' שעטר אותה לו כענין לא זזה מחבבה עד שקרא' אמו וז"ש וקשיא ליה השתא מה טעם שקראה עתה עטרה כיון שהיא למטה ממנו דהיינו צאנה וגומר לזה תירץ מאן דיסתכל וינדע בהאי ינדע חכמתא יקירא פי' המסתכל במ' בבחי' זו הנקרא עטרה יסתכל חכמתא יקירא דהיינו כבוד הת"ת שהוא סוד י"ה דנקיט מאבא ואימא ומתעטר בהו כנודע. בידך אפקיד רוחי פתח בפ' זה לרמוז שהקב"ה יפדהו מחטא ועונש בגילוי הסודות.
זהר ב, דף ק ע"ב בריך להוי וגומר פתח בפ' זה משום דכתיב בי' מהשנא עידניא וגומר דהיינו שינוי זה כדפירש' מאן דשארי בנהורא וגומר כבר הוסכם בפי כל המקובלים לכנות הדברים הרוחנים בכינוי אור מפני שמבחר הגשמי הדק הנמצא אלינו הוא האור והגשמי העב והחשוך והעכור יקרא חשך ולזה הרוחניים אינם משיגים בעולם הגשמי כלל כי אין מבוא לרוחני הדק לדעת בגשמי העב וז"ש מאן דשארי בנהורא לא יכיל לאסתכלא ולמחמי בחשוכא אבל קב"ה אינו כן אלא ידע מה בחשוכא דהיינו הדברים הגשמיים עם היות שהוא מקור שכלים והכל יוצא ממנו. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף ק ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב. ועל אלו כתיב ורבים מישני וגומר פי' כי הכתוב הל"ל ורבים מישיני עפר וגומר אמנם אדמת עפר אין לו הבנה אך הפי' הוא כי על גופות הנז' נאמר פסוק זה והוא כי סתם עפר הוא תבל וכמ"ש באדם הראשון כי עפר אתה לפי שנברא מעפר זאת הארץ העליונה הנק' תבל ולהיות כי גופות אלו הם ישינים ונמצאים בב' ארצות שהם תבל ואדמה ובאלו הב' ארצות נידונין כי בימי החול יורדין לאדמה לידון שם ובשבתי וזמני סליק להאי תבל נמצא שמציאות דירתם הוא בשתים אלו ולכן נק' ישיני אדמת עפר. ונוכל לומר כי מאי דלא קאמר ורבים מישיני עפר אדמה הוא כי העליון שבכולם הוא תבל וביה תליין כולהו ומיניה אתמשכי וא"כ הם נתלים בה ולכן תלה האדמה בעפר התבל ואמר אדמת עפר. ולהיות כי אותם הנשמות שלא זכו לפריה ורביה יש מהם שנתקנו אח"כ ע"י פרוקא כנ"ל ויש מהם שלא זכו לאתתקנא כלל וכנגד ב' מדרגות אלו אמר אלה לחיי עולם ואלה וגומר והוא כי הגופות אשר הרוחות שלהם זכו לאתתקנא אח"כ גם הם אתתקנו ויהיו לחיי עולם ואותם הגופות אשר רוחיהון לא אתתקנו גם הם יהיו לחרפות ולדראון עולם. ומ"ש אפילו הבל דפומא אתר ודוכתא וגו' ואפילו קלא וגו' הם ג' בחי' א' הוא ההבל היוצא מן הפה בשעת היגיעה ונראה כגונח. הב' הוא הקול ממש שהאדם מוציא מפיו. הג' הוא קול דיבורו של האדם ע"י חיתוך האותיות וזה נק' מלה וכל א' מאלו יש לו מקומו הראוי לו כי אין הבל וקול ודבור יוצאים אם לא מרוח האדם והם חלק ממש מן הרוח הקדוש וז"ס התפלות כי ע"י הדיבור הוא מחיה לכל העולמות ומקשרן כנודע. כי אם הדבור הוא בדברי תורה כמה מלאכים מתלבשים באותו הדיבור ואם הם דברי לשון הרע או דברי בטלה כמה חצונים מתלבשין בו: וענין הקול נתבאר פ' שלח לך דף קס"ח ע"ב. וענין ההבל נתבאר פ' קדושים דף פ"ה ע"א ע"ש.
זהר ב, דף ק ע"ב האי דאתבני השתא ונפיק לעלמא וגו' עד עתה ביאר בענין הוא עצמו מה נעשה ממנו ועתה ביאר בענין בת זוגו מאין לו בת זוג כדי דיתתקן עובדוי כי אם לית לי' בת זוג מאין יש לו בת זוג כדי דיתתקן עובדוי היכי יוכל לאתתקן מה דלא אתתקן בקדמיתא ואמר כי הנה אין לו בת זוג ודאי כי הלא הוא נתגלגל עתה להיות בן של אשתו א"כ מאין לו בת זוג לאתקנא כמלקדמין:
זהר ב, דף ק ע"ב פתח ואמר צאנה וגו' הק' כי איך אמר צאינה כי הלא מלך שלמה הוא סוד הת"ת אשר השלום הוא היסוד הוא שלו והנה הוא אספקלריא המאירה ששום אדם לא זכה בו רק משה לבדו ולא ראה את הת"ת עצמו בודאי כי אם בסוד היכלות היצירה כנודע כי הלא הת"ת הוא סתום בההוא אתר דעין לא ראתה הוא סוד החכמה עילאה כי תמן אסתים ת"ת בן אצל האב שהוא החכמה הנק' עדן ותמן לית מאן דידע ליה בר אלהים זולתך שהיא הבינה כדמפרש בפרשת ויקהל דף ר"י ע"ב ושם בההוא עדן אשתעשע האי מלכא דשלמה דיליה ותמן אסתים אח"כ וא"כ מאן זכי למידע ליה. ועוד כי הלא ק"ו ומה אם כבודו שהיא השכינה אין משיג לידע מקומה ואפי' המלאכים משרתיה אומרים איה מקום כבודו ומכ"ש שאינם רואים אותה אם אפי' ידיעת מקומה אינם יודעים. וא"כ מי יוכל לראות ולהביט את הת"ת בעצמו. ותירץ כי מ"ש צאנה וראנה הוא מדויק היטב כי אם יהיה אומר במלך שלמה ובעטרה הוא כדקאמרת שיראו ויביטו במלך ובמלכות אמנם לא קאמר הכי אלא במלך שלמה בעטרה שלו ולא בו עצמו ומתוך השגתם בעטרה שלו שהיא המ' משם יוכלו להביט במלך שלמה דרך העטרה אספקלריא שאינה מאירה: שעטרה לו אמו הא תנינן וגו' הנה רצה לבאר איך בהיותה כבוד דיליה והיא אשתו תחתיו איך נק' עטרה על ראשו ותירץ דהא תנינן קרי לה בת וגו' וכבר קרא לה אם כדין נק' עטרה על ראשו: ואמנם מה שהק' קושיא זו על מלת שעטרה לו אמו ולא על מ"ש בעטרה הוא כי מאו' בעטרה הוה משמע שנקרא עטרה בערך הצדיקים והמלאכים שתחתיה אמנם כאשר אמר שעטרה לו אמו כי היא עטרה אל המלך שלמה עצמו אז הוקשה לו קושיא זו. ואפשר לפרש פי' אחר עם היות שהראשון הוא יותר נכון ואמיתי בלשון. והוא כי מ"ש שעטרה לו אמו אינו כפשוטו שהעטרה היא דבר אחד ואמו היא דבר אחר אמנם העטרה ואמו הם אחד. ואמר בעטרה שעטרה וגו' פי' מי היא זו העטרה שעל ראשו והשיב כי היא אמו אשר עטרה לו בה. בעצמה כי היא הושמה עטרה בראשו ובזה עטר אותו בה בעצמה ולפי שקשה א"כ מי היא אמו זאת כי סתם אמו היא הבינה ועטרה זו א"א לומר שהיא הבינה כי כבד מתוך הקושיות נתברר כי היא המ' אשר על ידה נוכל להביט ולראות בת"ת ולכן תירץ כי הא תנינן קרי לה בת וגו' כי לפעמים נק' המ' אמו של הת"ת וכאשר נודע בסוד המנורה שהיא עטרה על ראשו כנז' פ' תרומה דף קנ"ח ע"א ואמנם ענין ביאור מאמר זה קרי לה בת קרי לה אם וגו' יתארך לנו הביאור בו ואין פה מקומו. עוד מצאתי כתוב לו שעטרה לו אמו הא תנינן וגו' והוא כי המ' נק' עטרה תמן אתגליא נועם ה' היא בינה וא"כ כפי המתגלה בה כך אתקריאת. ודע כי כוונת הסבא לומר האי קרא הוא לתרץ קושיא והיא מה שאמר אח"כ איך אפשר דבת זוגי' דאינש יתעביד אימיה לז"א הנה כך הוא באצילות כי לזמנין קרי ת"ת למ' אמי:
זהר ב, דף ק ע"ב והרא"ג ז"ל כ' אדמת מאדמה עפר מתבל. הוקשה לו שהיל"ל עפר אדמה שהעפר הוא באדמה לא אדמה בעפר לז"א שני דברים עפר ואדמה אדמת מאדמה דהיינו המדור הסמוך לארקא דאיקרי אדמה. ועפר מתבל. דהיינו עפר שבתבל זה שהיא הארץ העליונה כדפי' בפ' בראשית כלם יקיצו אלא מי שנתקן יהי' לחיי העולם הבא ומי שלא נתקן לחרפות ולדראון עולם וכדמפרש ואזיל וי"ס דגרסי הכי (אל) [אלה] לחיי עולם (ואלו) [ואלה] לחרפות ולדראון עולם אי זכי האי רוח ערטילאה דתב כמלקדמין לאתתקנא זכאה איהי דהא האי רוח דאתטמר בטינרא יתתקן בההוא גופא קדמאה ועל אילין כתיב אלה לחיי עולם ואלה לחרפות וגו' כל אינון דלא זכי לאתתקנא ופי' כשזה האחרון לא זכה שניהם הולכים לחרפות ולדראון עולם שזה הערטילאי שנבנה אם הי' זוכה הי' מזכה עמו ההוא רוחא דהוי יתיב בכוין דטינרא דבתר גדפוי דגנתא ועתה שלא זכה גם אותו עני שהוא ענף ממנו לא נתקן:
זהר ב, דף ק ע"ב אי תימא דתסתלק לעילא כלומר אסלק עצמי מלגלות הסוד לא תיכול. דהא אמרת לעיל אל תמנע טוב מבעליו כדפי' דהא ידעת בס"י לא גרסי דהא בדל"ת ונכון הוא שמשמעות דהא הוא להכריח האמור וכאן אין בו הכרח כלל:
זהר ב, דף ק ע"ב לא עאל באדרא בעמיקא כלומר בחדר שבעמקי התהום שכללות החכמה היא תהום ודרוש זה פרטי בחקירותיו הוא דרך שבתוך התהום ע"ד רזא דרזין. וי"ס דגרסי בארבא בעמקי כלומר אין דרך ליכנוס בארבא דהיינו בספינה קטנה בעמקי ים כי אם בבורני רבתא. והכוונה שאינו בנקל ליכנס בדרוש העמוק הזה:
זהר ב, דף ק ע"ב איך (יעבוד) [יעביר] בזמנא חדא כלומר בזמן אחד בראשונה קודם שיכנס בדרושים משגיח מה יעשה כשיכנס מתוך הדרושים אל עמקי הסודות שקודם מקיף בהלכות דשייכי באותו ענין ולהרחיב הדרושים הפשוטים ואח"כ נכנס בעמקי הסודות ולא כן אנכי שתכף אני נכנס מתוך דרוש א' אל עמקי הדרושים שע"י חקירה אחת תיכף אני נכנס ברזין דרזין. וישוטט בים גרסי'. (תכרת) [תברת] בתוקפיהון בהיותם בתוקפם ובגבורתם בעמקי תורה לאפוקי זקן שהי' גבור בתורה ושכח תלמודו מפני אונסו וכיוצא בבחור שלא הגיע להוראה שזה באפס יד ישברו אלא בהיותם בתוקפיהון:
זהר ב, דף ק ע"ב פתח ואמר צאינה וראינה וגומר פתח בהאי קרא להקדים למה שאמר בסמוך בת זוגי' אתעבידת אמי' שכיוצא בו למעלה שלא זז מחבבה עד שקרא' אמי דכתיב בעטרה שעטרה לו אמו כדלקמן דהוא מלכא ת"ת דשלמ' דיליה. יסוד הנק' שלום שלו. דהא כבוד דילי'. מלכות ששואלים עלי' אי' מקום כבודו של ת"ת דמלכא בלא מטרוניתא לאו גדול הוא נמצא שהי' כבודו. א"נ מלשון מכבדותא דהיינו לבושו של ת"ת שאין משיגים לבושו כ"ש ת"ת עצמו.
זהר ב, דף ק ע"ב ולא כתיב ובעטרה דהוה משמע שיש בו השגה ובעטרה שעל ראשו כיצד הוא מפואר בה. אמנם לא אמר אלא בעטרה להורות שאין ההשג' בו במקומו כ"א בחותמו המתחתם בעטר' מלכות. קרי לה בת וגו' הם ג' בחי' במדת המלכות והם מפורשים בתיקונים דף כ"א בסוד אות #ה [נ"ל דבתיקונים נרמז זאת על ציור #ו בתלת נקודות אלו חולם חיריק שורק ע"ש תיקון יו"ד] שהוא בחול"ם שור"ק חיר"ק דהיינו שכשהיא תחתיו היא בסוד בת כפופ' תחתיו בסוד חיר"ק וכשהיא בסוד חיבוק אז נק' אחות נאחזת עמו באהבה ואחוה כנז' בתיקונים והיינו בסוד שור"ק וכשהיא בסוד עטרת בעלה אז אינו מורה על הייחוד כ"א על עיטור שמתעטר בה בעניניה ובהנהגותי' אז נק' א"ם כי משתתף בה שם אימא עילא' כי היא מתדבקת אז בבינה לכך נק' א"ם והיינו בסוד חול"ם תגא על רישי' וז"ש וכולא הוי כלומר כל השמות צודקים בה כי הם בחי' שונות בה בהתדבקות הת"ת בה כפי מעשה התחתונים הגורם הכל כנודע:
זהר ב, דף ק ע"ב בידך אפקיד רוחי וגו' אמר פסוק זה כמחריד ונבהל בענין זה ואמר דרך תפלה ותחנה:
זהר ב, דף ק ע"ב בידך אפקיד רוחי יהי' רוחי בידך בפקדון עד עת קץ התחי' ולא אתגלגל כיוצא במקרה אלו המגולגלים. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קא ע"א אי בגין דאיהי אם הבינה יאות שאמ' זוכה לבינ' אמנם קשה לפי' זה דהל"ל מאן דחמי. אלא רזא וגו' ואין פי' הבא על אמו הבינה עצמה אל המ' שסתם בבחרותו למטה ממנה וכאשר רואה שבא עליה היינו שעולה למעלה ממלכות כי ממ' ולמעלה הוא הכניסה לבינה כי בינה עד הוד אתפשטת וז"ש כיון דסליק לעיל' אתהפך אילנא וגומר והכי פי' כי אם כלומר אם באת על האם דהיינו המ' לבינה תקרא דהיינו זוכה לבינה. בעיל אילנא תתאה וגומר כי בהיותו מתייחד עם אשתו שהיא המ' הרי הוא במדרגת היסוד ובהתייחדו עמה גורם ממש למעלה ייחוד הת"ת עם המלכות והיינו דבעיל אילנא תתאה ברעותיה. כיון דאיהו לא בעא שגרם במעשיו הרעים להיותו נכרת מלפרות ולרבות ולא נבנה בה מפני מיעוט מעשיו. כדין נחית לתתא במה שמת ונשמתו נבנית בגוף בתוך בנין אשתו כנז"ל.
זהר ב, דף קא ע"א כדין אתקיים ביה ה' אמר אלי וגומר כי קודם בילדותו היה במ' לבד ואח"כ בגדלותו עולה להיותו בן לת"ת דהיינו ביוסף בן יעקב אמנם כשנתגלגל גלגול זה ירד שאפי' בגדלותו הוא בה במלכות לבד כדמסיק.
זהר ב, דף קא ע"א אתהפך אילנא וגומר הענין כי כל האדם הוא בסוד האור הישר מלמעלה למטה כיצד בהגיעו לשנת י"ג הוא בן למ' נשא אשה עלה במדרגת ו' ואשתו היא במדרגת ה' למטה והיינו ו"ה אור ישר הוליד בן ובת עולה הוא ואשתו במדרגת י"ה אמנם אם זכה עוד ולוקח לבנו אשה מייחד ה' עם ו' עוד זוכה משיא בתו לאיש הרי מייחד ו"ה נמצא סדר האילן לעולם ביושר הולידו בניו בנים עלו בניו במדרגת י"ה ואז עולה הוא ואשתו ע"י בני בנים במדרגת שיבה בסוד עתיקא בתיקוני אריך וז"ש עטרת זקנים בני בנים שע"י בני בנים הם מתעטרין לעילא ואורם מתפשט על הבנים ועל בני הבנים וז"ש ותפארת בנים אבותם. אמנם ברדת האיש הזה למט' חוץ מדרכו הנה הוא בסוד אור חוזר דהיינו ה' על ו' כי נוקבא לית ליה כלל והוא לתתא מן נוקבא עילא' בענין שהוא למטה ממ' ו' למטה מן ה' ודינא איהי ובהולידו בנים מוליד למעלה ממנו והיינו שהוא למט' מן הנקבה וזוכה להמשיך נשמות קדושות שהם מעלמא דדכורא בענין שהם בסוד אור ישר וע"י נתקן הסדר אם זוכה לבנים הגונים נתקנים כראוי וחוזר הדבר אל תיקונו כעין דוד כדמסי',
זהר ב, דף קא ע"א וההוא גופא קדמאה וגומר הנה הגוף הב' טבעו למט' ולפיכך אין לו צער זה אמנם גופא קדמא' שהיה מקודם למעל' בעלמ' דדכורא והשתא אתעקר מתמן כמי שעוקר אילן ממקום גידולו שיש לו צער בעקירה זו ודאי ואין זה צער הדין הנז"ל אלא צער מציאות העקיר' עצמ' ואין ספק שזמן שבין עקירתה מהזכר לנטיעת' בנקב' הוא מצטער צער גדול ואין לו מזון ושפע לא מהזכר ולא מהנקב'.
זהר ב, דף קא ע"א לא מכריזי עליה על נוקבא כי הנשמות אשר נמצאות מלמעל' הם ממש זכר ונקב' מת"ת ומ'. ואח"כ הקב"ה מזווגם בעולם הזה בת פלוני לפלוני אמנם זה אבד בת זוגו וירד אל מקום הנקבה ואין לו בת זוג כלל לעולם ולפיכך לא מכריזי עליה בת פ' לפ' שהרי נאבד לו הראוי לו והיינו זווג שני דקאמרן דאיהו לפי מעשיו נותנין לו בת זוגו אחרת בשאלה והיינו שמא יקדמנו אחר שנעשה אחר ע"י גלגול ביסוד ועפר אחר יקח.
זהר ב, דף קא ע"א וגרושה דלא עאלת בפרגודא וגומר ענין הפרגוד הזה הוא בהיכל השביעי קדש קדשים שם פרוכת מסך מבדיל סותם ומסתיר הנעלם למעל' ופרגוד זה הוא ג"ע שלמעלה מקום מנוחת הנשמו' ושם סוד השעשוע שהקב"ה משתעשע בהם בסוד מ"ן דהיינו שהת"ת נכנס לעולם הנשמו' להתייחד עם המ' ואין נהנים משעשוע הזה אלא אות' הנשמו' שנשתמשו בפריה ורביה בעולם הזה אמנם אותם הנשמות שלא פרו ורבו בעולם הזה נעקרו מעולם הזכר ואינם נכנסים לפנים מהפרוכת הזה. בית אביה מ' בית לת"ת אב הנשמות והיינו עולם הנקבה מהפרגוד ולחוץ ז' היכלות. כמ' דהו' מתליסר שנין דהיינו שהי' בעולם הנקב' אני היום ילידתיך אני ודאי. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קא ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. הכא אית לאקדמא בקדמיתא וגו' פי' בענין החלומות הנק' חזוי ליליא. והק' כי ודאי מה שאמרו כי הרואה שבא על אמו יזכה לבינ' ודאי כי יש טעם בדבר וכפי הנרא' הוא כי הבינ' הנק' אם ולכן יזכה לבינ' וכמו שהביא הפ' כי אם לבינ' תקרא אמנם ק' בזה ג"כ דא"כ מה צורך במה שיבא עליה ובמה שירא' אותה זכי לבינ' כיון שראה אותה בחלום ודאי שיזכה לה. אבל הענין הוא כי צריך שיבא עליה וישפיע בה ממש והענין כי אמו של אדם אינה בינה עצמה רק מלכות הנק' בשם אמו. והנה נודע כי האדם בעת שנולד עד שנת י"ג אין לו אלא נפש וכאשר נכנס בשנת י"ד אז נתוסף בו נפש אחרת מצד המ' כנ"ל ריש דף צ"ח ואז נק' המ' אמו. והנה כשהאדם רואה בחלומו שבא על אמו זה יורה כי זכה למעלה יתירה וזכה להיות בו נפש אחרת מעלמא דדכורא ואז נק' בן לקב"ה כנזכר דף צ"ח. והנה עד עתה היה בנה של המ' כי נפשו נשפעת ממנה ועתה זכה לנפש עליונה מצד הת"ת ואז הוא גדול מאמו ומשפיע בה כי הוא מעלמא דדכורא ומשפיע באמו שהיא בעלמא דנוקבא ומ"ש יצפה לבינה כי המלכות הנק' בינה כי שליט עלה וזכי לה: או אפשר לפרש והוא יותר נכון כי תחלה לא זכה לידבק אלא במ' אך עתה שעלה למעלה לעלמא דדכורא זוכה לבינה העליונ' שעתה הוא בן הבינה דוגמת הבן העליון ת"ת והיסוד ואסתלק בדרגא דיוסף להשפיע במ' ואז צריך שיעשה דוגמת יוסף וישפיע במ' ויקיים מצות פריה ורביה ואם לא עשה כן ג"כ מורה כי אינו חפץ בעלמא דדכורא ובזה נחית לעלמא דנוקבא כדמעיקרא כאשר נתבאר לקמן ב"ה:
זהר ב, דף קא ע"א אוף הכי האי מנא וגומר הנה נתבאר ענין הרואה שבא על אמו וגומר ומשם נלמוד אל דרושינו כי הנה כבר ידעת כי איש ואשתו הם דוגמת ת"ת ומ' ובעוד שהוא מקיים פריה ורביה הוא דוגמא עליונה משפיע באשתו והיא תחת מדריגה שלו אמנם אם אינו משפיע בה אז אתהדר ונחית הוא לתתא בעלמא דנוקבא והיא קיימא לעילא מיניה כי הלא אתתא לא מפקדא אפריה ורביה ואינה נענשה ולכן הוא אתהפך כמה דהוה בתחלה בן המ' ולכן עתה חוזר בגלגול להיות בנה של אשתו שהיתה תחתיו וההוא פרוקא ירית אחרא וגומר ואתהפך אילנא מה דהו' תחותיה וגומר פי' כי נהפך הענין מכמו שהיה כי הנה מה שהי' תחלה דהיא הוות תחותיה ואיהו הוה שליט עלה עתה הוא להפך דאתהדר ושליט ההוא אילנא שהיא אשתו עליה ואיהו נחית לתתא מינה. ואמנם מה שהק' למעלה דאמאי הוה אחוה אבוה ולמה לא חזר אביו ממש להביאו אל העולם וייבום אביו את אשתו אפשר להבין מכאן כי להיות כי אביו הוא היה הת"ת אשר האציל בו הנשמה מעלמ' דדכור' וכנז"ל ריש דף צ"ח והנה לא נפח בו הנשמה מעלמא זו רק כדי שישפיע בעלמא דנוקבא ואז צריך להיות עתה במדריגת היסוד כנגד יוסף בן יעקב שהוא הת"ת המשפיע במ' כאשר לא רצה זו להיות במדרגת היסוד לכן אחיו אשר הוא במדרג' היסוד כמוהו הוא יורש מקומו ולא אביו הרמוז בת"ת כי סוד ההשפעה הוא ביסוד ולכן אחיו שהוא ביסוד הוא יורש מקומו וזה נכון. ואמנם לקמן דף ק"ג ק"ד בענין ייבום יהודה יובן יותר בביאור רחב:
זהר ב, דף קא ע"א וע"ד לית ליה בת זוגו כלל וגומר וההוא גופא קדמאה דשבק וגומר כבר נז' קצת מעונשו למעלה דף ק' סוף ע"א דנחתין ליה לאדמה ומתמן סלקין ליה לתבל וגומר אמנם ענין הביאו פה באמצע ענין עונש גוף זה יתכן כי גם גופא קדמאה אתהדר בעלמא דנוקבא דוגמת הרוח ושניהם סובלין עונש זה באופן א' כי הרוח הוה בהיכלי ג"ע העליונים שמשם הוי רוח מטטרו"ן ונחת לעלמא דנוקבא וכן הגוף הוה מהאי עפר דתבל שהוא דכורא ונחת לאדמה שהיא נקבה כי כבר ידעת כי עפר הוא זכר ואדמה הוי נקבה ואפשר כי זהו טעם ורבים מישיני אדמת עפר הנ"ל דף ק' כי יורד גופו ג"כ מארץ זכר לארץ נקב'.
זהר ב, דף קא ע"א בת זוג לית ליה דהא לא קיימא וגומר חזר לומר דבר זה פעם שנית אחר שנאמר מקודם וע"ד לית ליה בת זוג וגומר כדי להשיב טעם לדבר והוא כי הנה מצינו באדם זה ב' דברים א' הוא שאין לו בת זוג ועוד שנית כי אעפ"י שאין לו בת זוג עכ"ז בודאי כי האי גברא בעי לאתתקנא ובהכרח הוא שישא אשה וא"כ על אותה אשה שעתיד לישא כי הקב"ה יודע העתיד ודאי ולמה לא יכריז עליה לומר פ' יקח בת פ' אעפ"י שאינו בת זוגו כיון שהוא עתיד לישאנה בהכרח. ולזה השיב על הראשונה ואמר דהאי דאין לו בת זוג ממש מיוחדת לו בשאר הנשמות הוא כי הרי לא קיימא באתר דכורא דמאן דאיהו בעלמא דדכורא אית ליה בהכרח בת זוגו מיוחדת לו וזה אינה משם. וגם לשאלה השנית כי אפי' שאינו בת זוגו עכ"ז בהכרח הוא ליקח אשה וא"כ אמאי לא מכריזי על ההוא נוקבא עם שאינה בת זוגו ודוק כי תחלה אמר בלשון בת זוגו ולבתר אמר על נוקבא דיליה ולא אמר בת זוגו. ולזה תירץ כי הנה מעלמ' דנוקבא איהו פי' כי מלבד מה שאינו מעלמא דדכורא הנה הוא מעלמא דנוקבא ממש ולא נאמר כי אעפ"י שנתתרך ונתגרש מעלמא דדכורא עכ"ז דכורא איהו איקרי ולז"א כי הנה אתהפך והוה ממש מעלמא דנוקבא כי כבר ידעת כי שם בספי' לא שייך זכר ונקבה חלילה אמנם הענין הוא ע"ד עילה ועלול כי החכמה הוא לבינה וכן הת"ת למ' ובינה ומלכות הם עלולים מחכמה ות"ת האמנם אם יתכן יחזור העצמות ההוא המתלבש בהם ויחזור אל מקורו א"ס ודאי כי הכל א' ואין שם כלל זכר ונקב' כי אין שם עילה ועלול ולכן תבין כי כד אסתלק' יו"ד לעילא הוי דכר וכד הוי לתתא הוה נוקבא. וכבר נמצא בתור' על האיש שאנו אומרים תשש כחו כנקבה כי הנה לא שייך שם זכר ונקב' רק בדרך עיל' ועלול ולכן האיש הזה אשר אתהפך ואהדר בעלמא דנוקבא הנה אינו נק' זכר המגורש ממחיצתו אמנ' אקרי נוקבא ממש כי הלא הוא עלול מן המ' הנק' נוקבא וכבר מצינו כי מיכא"ל וגבריא"ל ושאר המלאכים הם זכרים ועכ"ז נק' נערותיה להיותם עלולים מן המ' והנה האיש הזה הוא ודאי אתהפך לנוקבא וא"כ היכי אפשר להכריז עליו כי בת פ' לפ' המורה כי הוא זכר ויש לו נקבה אם ג"כ הוא נקבה כמוהו. והוק' לו כי א"כ איך אח"כ אנו רואים דאית ליה בת זוג ולזה תירץ ואמר ואי אית ליה בת זוג ברחמי פי' אם נראה אח"כ שיש לו בת זוג הוא ברחמי כמ"ש. ולכן ביאר הענין היאך הוא ואמר אערעת בהדי נוקבא דעד כען וגומר פי' כי פוגעת באשה א' אשר עדיין אין לה בן זוג כמו אם לא בא לעולם עדיין או שנולד כבר אבל הוא במדינה רחוקה. או כי אין לו זכות עדיין לקחתה וכמעשה בתשבע עם דוד שהיתה בת זוגו ועכ"ז לא הי' עדיין זמן לקיחתה וכמ"ש שאכלה פגה וכנז' בפ' וילך דף רפ"ג ע"ב. ואמנ' עיקר הקושיא לא נתרצה כי אם הוא מעלמא דנוקבא היאך הוה לבתר דכורא ונסיב אתתאה וזו קושיא חזקה. והנלע"ד לתרץ במה שקדם למעלה דיש דף ק' כי הנה ההוא רוחא ודאי איהו נוקבא ואיהו משוטט בעלמא וכאשר הגוף הזה החדש בן היבם הוא נבנה אז ההוא רוחא דהוה בההוא מאנא דאשתבק מבעלה קדמאה וההוא רוחא דשבק בה פרוקא תרוייהו עאלין ביה ואז ע"י האי רוחא דשבק בה בעלה קדמאה דנפיק מתמן ומייתי לההוא רוחא ערטיראה לתמן מחמת קרבתם זה עם זה ואח"כ שריא עלייהו נשמתא עילא' מצד הזכר וכדין אתתקן בהאי עלמא כי ההיא נשמתא דכורא הוי ועל ידו זכי כי ההוא נשמה בהכרח הוא זכר וצריך אל נוקב' ועל ידו זוכה האי רוחא ערטיראה.
זהר ב, דף קא ע"א אחר תנן וכולא איהו על תיקוניה פי' כי מאו' אחר זה מורה כי הוא המגולגל ואמנם האופן היאך הוא על תיקוניה לא נתבאר כאן אמנם לקמן דף ק"ג ע"ב נתבאר היטב כי זה המגולגל דלא אשתדל בפריה ורביה אתמשך בתר אל אחר ונק' אחר על שמה וע"ש. וע"ד כתיב ובת כהן וגומר אמר כי לפי שהוא אשתמיט ואתעקר גרמיה מעלמא דדכורא ע"י שלא אשתדל בפריה ורביה ולכן נענש דלא אית ליה לבתר חולקא ביה ונגרש ממנו. ואומר ובת כהן הא אוקימנא מלה דא זה נתבאר לעיל דף צ"ה ע"א כי הנשמה נק' בת כהן.
זהר ב, דף קא ע"א ושבה אל בית אביה וגומר כי אם היא בת כהן העליון מצד הזכר א"כ כשאומר ושבה אל בית אביה נראה שחוזרת אל ההוא אתר קדמאה עלמא דדכורא ולז"א כי האי אביה אינו הכהן הנז' אבל הוא סוד המ' הנק' אביה לפי שהיא מעלמא דידה דנוקבא מושפע ממנה והנה לפי' האחר הוה אתי שפיר כנעוריה שהוא כמו שהיה בגלגול הראשון הנק' נעוריה שהיה מעלמא דדכורא ולזה פי' כי גם בנעוריו של גלגול ראשון לא היה אלא מעלמא דנוקבא דלבתר הוא דנתעלה ונשפע בו נשמה דדכורא וכמ"ש לעיל בראש הדף הזו כי בן י"ג שנים נמשך לו נפש מן המ' וכן ביארנו לעיל זה על פסוק אני היום ילדתיך ריש דף צ"ח כי אני היא המ' הנקרא אני ועל אותו יום ראשון משנת ארביסר אז נאמר היום ילדתיך וביאר כי ענין ושבה אל בית אביה וגומר אינו דבר מוסכם לכל המגולגלים רק למי שזכה לאתתקנא והוא לשון תנאי כלומר ובת כהן וגומר וזרע אין לה הנה נשמה הזאת אם תזכה לשוב בית אביה פי' שתתקן מעשיה עד אשר יזכה להמשיך עליו נשמה מכ"י כמו שהיה בנעוריו הנה אז מלחם אביה תאכל וזכי למהוי אח"כ בהאי עלמא דנוקבא ותמן היא מדרגתו כי קודם שנתגלגל והוה אזיל ערטיראה אע"פ שאמרנו דהוה בעלמא דנוקבא אינו כי נכנס שם כי הלא הוה אזיל ערטיראה משטטהא בעלמא הכוונה היא כי עתה הוא נשפע מן המלכות ומשם מדרגתו ולא יותר וכאשר זכה לאתתקנא אז זכה ליכנס שם ולאכול שם מן הלחם ההוא. נמצא כי זה המגולגל אעפ"י שזכה ותיקן כל מה שקלקל עכ"ז לעולם אינו חוזר לעלמ' דדכור' ותמיד נשאר בעלמא דנוקבא. אמנם אם לא זכה אפי' שם אינו זוכה כאשר נבאר לקמן ב"ה. והלה בזה נתרצ' קושיא א' והיא כי מה חטאה זאת הנשמה החדשה שנשפעה בההיא גופא חדתא כנז"ל דף ק' ע"א אמנם לפי שאותה הנשמה אינה רק ממלכות כמ"ש במלת ושבה אל בית אביה כנעוריה דזכי בההיא שעתא נשמ' דמלכות כמו שהיה לו בנעוריו בקדמיתא קודם גלגול זה כד הוה בן י"ג שנים ולכן כיון שהנשמה היא משם אין חשש במה שתחזור שם כי שם מקורה ומקומה ואפ' כי לכן אינן נותנין לו רק נשמה המיוחסת אליו מעלמא דנוקבא ואמנם אפשר לפרש כי אין כוונת אומ' ושבה אל בית אביה כי נותנין לו הנשמה משם רק הכוונ' כי עתה הוא במדרג' שהי' בתחלה בהיותו בן י"ג שנים לכן עת' זכה לאותה מדרגה כי רוחו נתן בההוא דרגא דנוקבא ע"י פריה ורביה דאתתקן מה שהפסיד תחלה ואז האי רוחא חוזר אל בית אביה בעלמ' דנוק' אבל הנשמ' האחרת ודאי כי היא עולה לעילא בעלמא דדכורא כי אין בה שום פגם.
זהר ב, דף קא ע"א ושבה אל בית אביה וגומר מאן בית אביה וגומר פי' כי המלכות נק' בית הת"ת כי אין בית אלא אשה והסוד בי"ת דבראשית ולפי שהנשמות של הזכרים הם מן הת"ת לכן נק' ת"ת אביה אמנם לא יזכה שם אלא בבית אביה היא המ' והוקש' לו דא"כ שנשאר בעלמא דנוקבא איך אמר מלחם אביה תאכל והל"ל מלחם בית אביה תאכל וגומר וביאר כי הוא מזון המלאכים היושבים בעלמ' דנוקבא אשר גם הוא נחית מלעילא הנק' אביה אמנם יש הפרש בין אותו המזון למזון נשמת הצדיקים בודאי וז"א דנחית מלעילא עכ"ל:
זהר ב, דף קא ע"א והרא"ג ז"ל כ' ה"ג בגין דאתהפך מתתא לעילא וסליק. ברא הוא וגומר כיון דסליק עלה. דהיינו מבן עשרים ומעלה שנקרא בן לקב"ה כדקאמר לעיל: האי (הא) איהו מעלמא עילאה גרסי'. ודאי זכה לבינה שכן יוסף קצתו אחוז למעל' בבינ' בסוד חבל הכסף הנמשך דרך חוט השדר' מהראש עד היסוד ורישא דזעיר אנפין קשור בבינ' א"כ החולם הזה שחלם שבא על אמו יבושר שיתאחז בבינ' ויזכ' להבין אמרי בינ'. ואם הוא פחות מבן עשרים יבושר ג"כ שיאריך ימים ויכנס בעולם הזכר מעשרים והלא' הרמוזים בעולם הזכר:
זהר ב, דף קא ע"א בדרגא דיוסף יסוד כי זכר קשור בזכר:
זהר ב, דף קא ע"א אילנא תתאה. מלכות. ה"ג ואיהו שליט עלה אתהדר ושליט ההוא אילנ' עלי' ה"ג לא מכריזי עלי' על נוקב'. בית אבי' איקרי. שכן הת"ת שהוא אב לנשמות שוכן בבית ההוא וכמ"ש וה' בהיכל קדשו עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קא ע"ב מההוא ענוגא דעלמא דנוקבא הוא סוד שעשוע הרוחו' בג"ע של מטה והוא גילוי הת"ת בג"ע של מטה אל הצדיקים הוא בחצות ליל' ואז הקב"ה משתעשע בג"ע שלמט' עם הרוחו' אשר שם. אמנם זמן הייחוד בסוד היכל קדש הקדשים בג"ע שלמעלה הוא דוקא ביום בברכת שים שלום והשעשוע שם הוא לנשמות מסוד אור החכמ' ובינה והיינו ממש קדש והיינו סוד קדש ישראל לה' לחזות בנועם ה' וגומר והוא קדשים הנאכלים ביום אמנם תרומ' הנאכלת בלילה דהיינו שעשוע ג"ע תחתון מצד מדת לילה ומתגלה אור הת"ת לצדיקים בבחי' הנקבה לבד. שירותא עילאה. חכמ' נקראת ראשית חכמ'. ועלמא דדכורא הוא סוד ז"א דרישא דז"א הוא חו"ב קדש איהו היינו ו' חכמ' דכתיב קדש ישר' לה' ראשית דהיינו ראשית חכמה. ומה דסליק ביה בקדש פי' העול' בחכמ' הוא ישראל ת"ת בסוד הדעת עולה עד החכמ'. כד רוחין פקדן היינו בריש ירחי ושבתי כנז"ל דהא לא זכאן וגומר כי היות הגוף נפקד מהנפש והרוח והנשמ' הוא מפני היות הנפש מתעדנת בצחצחות דהיינו למעל' בעולם הנשמות וזו שאין לה חלק שם אין לה אור להיות אורה מתנוצץ להחליץ העצמות. שאר בני נשא וגו' ג' דברים מבעיא ליה הא' רוח דשבק מה נעש' אם נשאר שם או מסתלק. ב' מה נעש' שם אם נשאר בו. ג' אם תמצא לומר שמסתלק מה נעש' ממנו וז"א ואוף הכי וגומר. ה' לא גבה לבי פתח בפסוק זה להורות שאין לו גאוה בדברי תורה כדמסיק. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קא ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב. תתענג מההיא ענוגא וגומר אמר כי לחם אביה הוא סוד התרומ' שהמלכות נק' תרומ' כנודע אבל מזון דעלמא דדכורא היא מן החכמ' הנק' קדש כנודע בפ' אמור דף צ"ג ע"א בר"מ ולכן המזון הנמשך משם נק' קדש על שמו ולכן מלחם אביה תאכל שהוא התרומ' אבל קדש אינו אוכל כי קדש הוא בעלמא דדכורא ואיש הזה הוא נק' זר אצל עלמ' דדכורא ולכן לא אכיל ביה וז"א וכל זר לא יאכל קדש ועל האיש הזה אמר פסוק זה כי הוא זר לגבי עלמא דדכורא וז"א אבל לאסתכלא ולאתהני במה דאתהנון שאר צדיקיא לא יכלא שהוא הצדיקים ונשמות הזכרים כיוצא בו שהם בעלמא דדכורא אבל הוא לא משום דאשתאר בעלמא דנוקבא. ואו' דלא אכיל האי תרומ' אלא בליליא וגומר נודע היא כי או' ואחר יאכל מן הקדשים שהיא התרומה כי גם היא קדש תתאה וכדאוקמו' בגמרא בתלמודא דילן. ואמנם סוד אכילתו בלילה הוא כי לילה היא המ' ולכן אינו נאכל אלא בלילה אבל הקדש הנרמז ביום הוא נאכל ביום וסוד הענין אין פה מקום ביאורו.
זהר ב, דף קא ע"ב ובג"כ קדש ישראל לה' וגומר הביא ראיה איך עלמא דדכורא ונשמות הצדיקים הזכרים אתזנו מקדש עליון ולזה הביא פסוק קדש ישראל וגומר כי הנה מציאות מדרגת נשמות ישראל הוא מן הקדש ההוא ולכן מזונם משם הוא וז"א קדש ישראל וגו' כי הוא עצמו קדש והוא ראשית תבואתה שהיא החכמ' הנק' קדש וראשית. וענין עליית ישראל במדרגת קדש ההוא נרמז פ' האזינו דף רצ"ו סוף ע"ב:
זהר ב, דף קא ע"ב כד רוחין פקידאן וגומר ענין פקידת הקברות הנז' כאן נזכר' בפ' שלח לך דף קס"ו ע"ב כי רוחין שהם בג"ע הארץ כד רמש ליליא אזלי ופקדין לנפשייהו בבי קברי עד חצות לילה ואז שבים אל ג"ע להשתעשע עם השי"ת ונודע כי פקידה זו אינה ללא צורך כאיש ההולך אל בית חבירו לראותו. אמנם הענין כי לפי שהנפש אשתארת לעולם על קברא עם הגוף בחד לבושא ובהכרח היא צריכה ג"כ להשתעשע כמו הרוח ולכן אותם הרוחין הדכורין דנקטא שפע ביממא כמ"ש לעיל הנה הם הולכים כד רמש ליליא לתת חלק שפע ההוא אל הנפש ואמנם בליל שבת שאז עולים הרוחות לג"ע העליון להתענג שם ואז אינם יכולים ללכת אצל הנפשות לכן ליל שבת הולכים הנפשות אל ג"ע הארץ להשתעשע שם ובליל מ"ש שחוזרין הרוחות לג"ע הארץ חוזרין הנפשו' ג"כ לקברייהו ואז הרוחין הולכים שם לתת להם חלק מתענוגיהם. והנה הרוח הזה דאיהו מעלמא דנוקבא לא נטיל חולקיה אלא מפלגו ליליא ואילך ואינו יכול לילך עם שאר הרוחין אשר קבלו מזונותם כבר ביום וז"א כד רוחין פקידין וגומר כלומר דאי הוו זכאן לעלמא דקדש הוו נטלי חולקייהו ביממא והוו אזלי בליליא לתת חלק הנפשות. ואי לא זכה וגומר אפי' מאותו התענוג דעלמ' דנוקבא אינו זוכה לו והוא אזיל משטטא בעלמא:
זהר ב, דף קא ע"ב השתא אית לגלאה וגומר אמר כי כבר נתבאר כי אין לך אדם שנושא אשה שאינו מניח שם חד רוחא דאשתבק תמן לעלמין והנה כבר נתבאר לעיל דף ק' ע"א כי ההיא רוחא דשבק תמן ההוא פרוקא בהאי יבמה היא נעשית לבושא לההיא נשמתא דעאלת בההוא מאנא ובההוא בניינא חדתא שבו נתגלגל אחיו המת. והענין הוא כי לפי שלקיחתו אשה זו אינו רק לתועלת אחיו כנודע א"כ ההוא רוחא דשבק בה אשתתף בההוא רוחא דאחיו דהוה אזיל ערטיראה והוו תרוייהו לבושין לההיא נשמתא וז"א דהא אמינא דהאי פרוקא וגומר ודבק תמן רוחא דעלמא דיליה בההוא מאנא פי' באותו הבנין שנבנה מאותו הולד הנולד שבו נתגלגל אחיו המת.
זהר ב, דף קא ע"ב שאר בני נשא וגומר אשר מתו ולא כמיתת זה האחר שמת בלא בנים אמנ' שאר העולם שמתו מיתת עצמם ולא לטענה זו כמו זה האחר והנה אחר שמתו נשארים נשותיהם אלמנות ואינן נשואו' לאנשים אחרים מה נעשה מאותו רוח דשבק בה וכן נמי איך הך אתתא נישאת לאחר אחרי מות בעלה מה אתעביד מיניה פי' כי כשלא נישאת לא יש אלא שאלה אחת והיא כי מהנעשה מן ההוא רוחא. אך אם נשאת לאחר יש בה ב' שאלות א' מה נעש' ממנו ב' כי אעפ"י שנאמר דאשתאר תמן בההיא אתתא א"א כי בשלמא כל זמן שלא נשאת אפשר לומר דאשתאר בגוה אך אי נשאת לא אפשר לומר דאשתאר בגוה משום דכד אתי אידך בעלה תניינא וגם הוא אעיל תמן רוח אחרא דיליה והנה אינם מסוג א' ואינם יכולים להתקיים יחד שם ובפרט מקנאתו כי נשאת אשתו לאחר.
זהר ב, דף קא ע"ב ההוא קדמאה דאסתלק בנין הוו ליה אמר כי אעפ"י שאין לדמותו לכשלא נישאת אשה זו כי אז נשאר ההוא רוחא תמן עד דמיתת ההיא אתתא אך עכ"ז למה לא נדמה זה לההוא דלעיל כד ייבם פרוקא ית אתתיה דגם אז אית תמן תרין רוחין חד דידיה וחד דאחוהי פרוקא ולזה השיב ואמר כי אינה דומה לפי דהתם אשר הראשון אסתלק בלא בנין כד אתא פרוקא אתי לתועלתי' ולהכי אינו מתקוטט עמו כי אדרב' הוא צריך ליה והוא חפץ בזה אמנם האי קדמאה דהוו ליה בנין לא הוה צריך לאיש אחר שיקח את אשתו כדי שתתקן אותו וזה השני אינו פרוק' דילי' וא"כ איך יתיישבו תרוייהו כחדא. ואי נימא דאתאביד א"א כי אפי' הבל דרוחא ופומא לא אתאביד וכ"ש האי רוחא נמצא כי כשזאת האש' נשאת לאחר אין אנו רואים שום תקנה בזה כי לישב אי אפשר ואי נפיק מתמן מה אתעביד מיניה אי אתאביד א"א כנזכר. אך בההיא דלא אתנסבת לא יש אלא שאל' אחת והיא מה אתעביד מיניה וזהו שחזר לומר אוף הכי אי איהי לא אתנסבת וגומר:
זהר ב, דף קא ע"ב פתח ההוא סבא וגומר אמר כי כנגד ג' בחינות אמר דוד מקרא זה כי כנגד שכל ימיו מעולם היתה בו מדת הענוה תמיד ולז"א ה' לא גבה לבי. ולפי שהאדם שהוא עניו ושפל צריך שבעת עסקו בתורה צריך שיהא עז כנמר עכ"ז אני ולא רמו עיני אפי' בעת עסקי בתורה אפי' אז הייתי מכניע את עצמי. ולהיות כי המלך צריך להטיל אימה משום כבוד מלכות אמר ולא הלכתי בגדולות וגומר שאר בני נשא דעלמ' וגומר והתחיל לפרש החלוק' השנית והיא כד אתנסיבת אתתא וממנה אשתמע האחרת כמ"ש ב"ה. עכ"ל. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:
זהר ב, דף קא ע"ב והרא"ג ז"ל כ' מנהמא דאבירים דנחית מלעילא. סיפי' דקרא קא פריש מלחם אבי' תאכל היינו לחם אבירים מהשפעת המלאכים הנמשכות מהת"ת אבי'. תאכל. וז"ש דנחית מלעילא דהיינו מהת"ת אע"ג שהמלכות היא המחלקת מלחם אבי' איקרי.
זהר ב, דף קא ע"ב אבל לאסתכלא ולאתהני במאי דאתהנון שאר צדיקייא לא יכלא דהיינו השפעה יותר מעולה יותר ממלאכי השרת דהיינו מהאי קדש וגומר.
זהר ב, דף קא ע"ב אבל אכיל תרומה דאיהי יהבה לעלמא דנוקבא ה"ג והיינו מה שפירשנו לעיל שלחם אבי' היינו שהת"ת מרים תרומה מההשפעה הידועה לו ונותנה למלכות אמנם בקדש אינו זוכה דחומר בקודש מבתרומה תנן מן הקדשים יאכל קדשים לא כתיב אלא מן הקדשים היינו התרומה הנמשכת ומתמצת מן הקדשים והפחות שבה דתפסת מועט תפסת.
זהר ב, דף קא ע"ב שירותא דכל עלמא דדכורא קדש איהי היא החכמה. ה"ג ומה דסליק ישראל הוה היינו סוד ישראל בסוד הדעת עלה במחשבה חכמה ומקשרת עם הבינה.
זהר ב, דף קא ע"ב באינון זמנין. שבתות וי"ט וראש חדש כנז' בכמה דוכתי. דהא לא זכאן לעלמא דקדש שהוא עולם הזכר לצאת וללכת באשר יתהלך מש"כ בנשמה זו כשהיא מעולם הנקבה שאין מדרכה לצאת. דאי לא זכה ההוא רוחא פי' סוף הפסוק הוא דכתיב וכל זר לא יאכל בו שאם זאת הנשמה שבעלמא דנוקבא לא אתתקנת זר איקרי ואינה אוכלת אפי' בתרומ' שמלת בו מוסב אלחם אבי' דהיינו תרומה. אפי' בההוא תרומ' גרסי'.
זהר ב, דף קא ע"ב ה"ג כד אתי על ההוא מאנא דקא אמינא עאל תמן ודבק תמן רוחא דילי' וגומר שאר בני נשא בעלמא דקא מסתלקי וגו' שביק בההוא אתתא דהוה לי' וגומר דהא האי דאתי עלה השתא רוח עאל בה וההוא קדמאה דאסתלק וגומר.
זהר ב, דף קא ע"ב ושליטא על כל מלכין. הגם שלא מצינו כי אם בשלמה ע"ד כדאיתא בתרגום שני של מגלת אסתר מ"מ בערך שהיו מתייראים מכחו וגבורתו קרי בי' שליטא על כל מלכין. וכד הוי לעי באורייתא הוי מתגבר כארי ועיניו מאינין בארעא מדחילו דמארי' מכאן יש לאדם לעסוק בתור' בפחד וברעדה כי הכ"ב אותיות הקבועות במוצאות הפה יוצאות מהפה ומעוררות שרשיהם למעלה בקדושה עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קב ע"א רוחא קדמאה מקטרגא בהאי וגומר אינו קטרוג גשמי. ואו' מכשכשא במעהא אין הכוונ' לומר שהם מקטרגים בתוכה אלא שהוא מכשכשא בלתי מיושב בה מפני השני לדחותו אמנם קטרוגם הוא לפניו ית' ויעורר המת דין על החי לעוקרו ואיהי אי לא חזיא מזלא חזיא שדין מתעורר בין שתיהם עליה ונפשה מרה לה כי היא נקשרת נפש בנפש עם הקידם ולפי' היא נזכרת ממנו ובכת תדיר כדמפרש ואזיל.
זהר ב, דף קב ע"א לבתר דא קדמאה נפיק וגומר הכל בגזירת הקב"ה אומרים לו פלוני ראוי והגון ואין לעוקרו קודם זמנו או לומר שזאת היא בת זוגו כענין דוד ואורי'. ולזמנין דדחי דא קדמאה וגומר כי אין השני שקול במעשיו הוא מתחייב לפני הקב"ה ונעקר ונדח' מפני שרוצה להשתמש בכלי שנשתמש בו קדוש ממנו וזה בתנאי שלא תהיה בת זוג לשני. ועל דא תנינן וגומר בדין קטלנית:
זהר ב, דף קב ע"א ת"ת כולא איהו בדינא וגומר שהיות הראשון מקטרג על השני אינו אלא מזכיר מעשיו הרעי' ונמצא היות מליץ רע עליו ולפי מעשיו נדחה.
זהר ב, דף קב ע"א בכמה אורחין סתימין אם מפני שהראשון לא היה בן זוג לאשה זו לזה גובר הב' אם מפני שהב' קדש מהראשון אם מפני עונש הראשון כדכתיב פקודתו יקח אחר אם מפני שהקדים הב' ברחמים ואין לו בת זוג וניתנת לו מן השמים זו לפי שעה וכיוצא בזה. ומשטטא בעלמא ולא ידיע כלומר אינו מכיר מקומו בנפשות מפני שהוא מבחי' רוח ולא מבחי' נפש לכך א"א לו לידבק בנפש המת אלא עומד בקבר עד הדבקו ברוח ממש כאשר ית'. מילין לפום אורחא כפי עניינו אם הוא צדיק מודיע דברים טובים ואם הוא בעל תורה מודיע רזי תורה ואם הוא רשע מודיע רעות: עד זמנא דרוחות פקדין לגבי' קברייהו וגומר כגון בראשי חדשים ושבתות שהרוח מתדבק עם הנפש להשביע' בצחצחו' ואז העצמו' מחליצים בעדונם ואז מוצא הרוח החלק ההוא ונדבק בו והוא מעלהו אל מקום הראוי לו. ואתלביש ביה מפני שחלק זה שהיה בנקבה הוא כעין נפש אל הרוח ממש. כד עאל לדוכתיה אתפשט מיניה מפני שאין הרוח צריך ללבוש זה שהרי יש לו נפש להתלבש וחלק זה שמור בג"ע לזמן שתמות אשתו כדי שתתלבש היא בסימני בעלה וזה בתנאי שלא יהיה הב' בן זוגו.
זהר ב, דף קב ע"א ודוכתא אחרא וגומר והיינו בהיכלות הנקבות שבג"ע כפי זכות מעשה הנקב' כי חלק זה עולה ויורד עם האשה אם מעשיה כשרים ואם להפך וז"ס הגירושין שבהיותה מתגרשת ממנו מסלק ממנה רוח זה ואוסף נתחיו אליו והוא נכלל באותו החלק כמציאותו קודם שישא אותה. ואם תמות האשה קודם בעלה אותו הרוח מסתלק עמה וזוכה במעשה הבעל אף אחר סילוק' מן העולם הזה מפני שחלק אותו הרוח מתנוצץ שם מרוח בעלה שהוא בעולם הזה וכן קבלתי מהרמ"ק זלה"ה.
זהר ב, דף קב ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. חבריא הא ידענא וגומר כי ממה שביארנו משמע דביד הראשון הוא להמיתו ואינו בדין כי הלא לא דיינין דיניה מלעילא מתי ימות כי הלא ביד הראשון להמיתו. וביאר כי אינו כן כי הכל הוא בדינ' והענין הוא כי הנה כמו אשר אית מקטרגים בעולם להזכיר עונות האדם להתפש ג"כ האי רוחא קדמאה אתחזר מקטרגא על האי תניינא ואדכר חובי תדיר לעילא ודיינין ליה וכד האי תניינא זוטרין זכותיה מן זכוון קדמאה ונפישו חובי מחובי קדמאה כדין יכיל לנצחא ליה ולהמיתו נמצא כי הכל הוא בדין גמור ושתי החלוקות הם בדין גמור אי דינצח פ' לפ' ר"ל שהראשון ינצח לשני וימיתנו או להפך דלא יקטרג עליה וכדין אזיל ליה. ולכן מאן דנסיב ארמלתא דמי למאן דעאל בימא דלא ידע אי יצא בשלום משם אי לאו ואי דא דעאל ההוא רוחא תניינא וגומר כבר נתבאר כי לזמנין נצח קדמאה לתניינא ואשתאר איהו תמן. אך כד לא נצח ליה ואצטריך ליה למהך מתמן מה אתעביד מיניה: סבא סבא מה עבדת וגומר והנראה מכאן כי אותם ת' בעיי הם שאלות דוגמות אלו בסוד הגלגול וזהו כוונ' או' מגדל הפורח באויר כי הוא זה הרוח הפורח ומשטטא באוירא דעלמא. ואנא חמינא יקרא דחד מינייכו וגומר פי' כי כבר ראה מתחלה בזמן שעבר ראה את כבוד המזומן לחד מן השנים אלו שהם ר' חייא ור' יוסי המדברים עמו. ואמנם מדרגת האחר גדול מן השני. ע"כ מצאתי אני הכותב מכתיבת יד הרח"ו זלה"ה:
זהר ב, דף קב ע"א והרא"ג ז"ל כ' עד זמן סגי משמע אפילו יותר מי"ב חדש אינו זמן סגי הפך מסברת האומרים שאחר י"ב חדש לא יש קטטה כלל ועוד לדבריהם אין דין קטלנית כלל במציאות שלדבריהם אחר שעברו י"ב חדש תוכל להנשא לג' גם לרביעי אלא ודאי לזמן סגי יותר מי"ב חדש משמעו. אמנם לקמן בסמוך גבי אתתא דלא אנסיבת זמנא תניינא אמר יתיב תמן תריסר ירחי לבתר נפיק תמן ונראה דדוקא התם איכא זמן קצוב י"ב חדש ולא כאן. ה"ג ואתער דא דעאל לההוא דהוה בקדמיתא. על מגדלא דפרח באוירא במאמר קו המדה מבאר ענינו דהיינו מלכות אשר היא מגדל ע"ש שיש בה כמה שורין חיל וחומה אשר היא פורחת באוירא פי' שעול' משפל מצבה דרך הת"ת עד הבינ' שהיא אויר. ה"ג לפום ארחוי דההוא רוח קדמאה דקא אתמשך מיני' וגומר.
זהר ב, דף קב ע"א והכי אודע בהאי עלמא והכי אזיל וגומר. ודוכתא אית לי' באינון היכלין דג"ע או לבר וגומר עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קב ע"ב וכד רוחין פקחין וגומר המורגל הוא כי הנפשות הם הפוקדות החיים בעולם התחתון וכן נז' למעלה אמנם אפשר שגם הרוחות הם פוקדי' לעתים ומפני שאין רוח יורד למט' בלי לבוש מתלבש הרוח בלבוש זה ואפשר לומר כי כאשר ירצו המתים להודיע החיים דבר מה לצורך החיים כגון גזר' וכיוצא אין להם דרך להודיע ע"י הנפש מפני שאין נפש נקשרת עם הרוח אלא ברישי ירחי ושבתי לתועלת הנפש ואז מודיע אותה דברי' רבים. אמנם בהיות הדבר בנחיצה שולחי' משם הרוחות מתלבשים בלבוש ההוא לחיים למט'.
זהר ב, דף קב ע"ב תועלתא אחרא הוה ליה כגוונא אחרא שהוא נהנה במעשה המצות למט' שכל עוד שהוא בחיים וזוכה במעש' המצות רוח זה זוכה עמה ובהסתלק' הוא מסתלק עמה בבת אחת בלי להיותה משוטט בעולם וגם יגיעתו שתהי' הרוח מתלבש בו להודיע לתחתונים כי בהיות הרוח עם הנקב' אין הדעת סובל שיהיה רוח הזכר מתלבש בו: אי הכי למאי דאמרת השתא שיש לו נחת רוח יותר כאשר אין אשתו ניתנת לאחר א"כ נמצא שאין הקב"ה מסכים עמה בנישואיה כלל ולפי דבריך דאמרת דאתדחייא קדמאה מקמי תניינא ואין דרך ליישב ענין זה שיהי' ראשון נדחה מפני שני אלא שנא' דהיינו דוקא בהיות השני בן זוגו וז"ש ואימא דהאי בעל' וגומר כדי שיהי' הא' נדחה מפני ב' ואף אם יצטער הא' ולא יהיה שלא כדין היינו דוקא בהיות הב' בן זוג לאשה זו וכמו שהוא נדחה מחיי העה"ז כן נדחה רוחו מפני הב' וזה דוחק דלעיל ס"ד דאיכא גווני אחרא טובא כנזכר ותירץ ודאי דהכי הוא דהא לא אתדחייא וגומר ואין הענין כדס"ד לעיל ולעולם אין הראשון נדחה מפני הב' אלא מפני שהב' הוא בן זוגו האמיתי וזה הראשון הקדימו ברחמים כנזכר לעיל אמנם כאשר הראשון יהי' בן זוגו של אשה זו ויבא השני לדחותו כיון שהוא באשלא כדין ידחה השני מפני הראשון וז"ש וכל אינון תניינין דאתדחין וגומר ודאי הכי דהא לא אתדחייא וגומר אמנם כאשר לא יהיו לא זה ולא זה בן זוגו לאשה זו אז יגבר א' מהם כפי כשרון המעשה מחבירו.
זהר ב, דף קב ע"ב ארמלתא דלא נסיבת וגומר הנה עתה נמשכו לו מדבריו הקודמין מבוכות רבות הא' כיון שהענין תלוי בסכנה גדולה אם ימות גבר היחיה כנזכר א"כ ימנע אדם מלישא אשה זו והרי נמצא שאינו נוטל בת זוגו ואבדתו אינה חוזרת לו לעולם. ותירץ לזה ואמר ארמלתא דלא נסיבת אע"ג דאתי בר זוגיה דהיינו השני ואיהי לא בעת לינשא לו הקב"ה לא כייף לה מן דינא שהרי גם הוא אינו מוכרח ולא נענש עתה על זה והקב"ה מזמין לבן זוגה אשה אחרת וז"ש וקב"ה אזמין לההוא בר נש אתתא אחרא והנה אם הי' היא צריך לה הי' ראוי שהיא תענש על סרבנות' כיון שאין לו תיקון אלא על ידה ואפשר למצוא מבוקשו ע"י אחרת ולכן הקדים ארמלתא דלא נסיבת וגומר ומכאן דקב"ה אזמין לההוא בר נש אתתא אחר' וכל זה מהכרח שהיא אינ' נענשת והראי' שהרי אתתא לא מפקדא אפרי' ורבי'. ואומר לבתר תריסר ירחי שתא וגומר יש שרצו לומר שכל ענין הנדרש באלמנ' אינו אלא בתוך י"ב חדש אמנם אחר י"ב חדש אין שטן ואין פגע רע שהרי נסתלק הרוח ההוא מהגוף ההוא. ואין דעתי מסכמת בזה שכבר נת' לעיל באו' כי חנם מזורה הרשת דהיינו דין קטלנית ולא חילק בין י"ב חדש לאחר י"ב חדש ולא אשכחן בגמרא שחלקו בין נשאת לתוך י"ב חדש לנשאת אחר י"ב חדש. ועוד יש הכרחיו' אחרות ואדרב' אני אומר כי בתוך י"ב חדש אין סכנ' גדולה כמו לאחר י"ב מפני שהוא עדיין טרוד בעונשו ואין לו כניס' בעליונים לתבוע דין מש"כ אחר מנוחתו. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קב ע"ב הרח"ו זלה"ה כתב. הני דמתגלגלין דקא אתתרכו וגומר פי' עתה שאל על הנשמות שנתגרשו מההוא עלמא בגין למיתי לאתתקנא בהאי עלמא בפרי' ורבי' והנ' ודאי אין להם בת זוג כי כבר נטלו אותם בקדמיתא ובת זוגו אינ' צריכ' לחזור לבא בגלגול כי אינ' מצווה על פריה ורביה וכמו שיתבאר לקמן כי כשלא רצה לקיים מצות פריי ורבי' אין בת זוגו באה עמו רק כשעשה השתדלותו ולא יכיל כנזכר דף ק"ו ריש ע"א. והנה חזינא דקא מזדווגן בהאי עלמא א"כ יש לשאול מאן אינון וגומר פי' מי הם אותם נשים הנשואות להם. ועתה נתן טעם למ"ש תחלה דלית לון בת זוג ואמר דהא תריכו ליה ולית ליה בת זוג פי' כי אחר שגרשוהו על שלא רצה להשתדל א"כ אין לו בת זוג ואינו כשאר האנשים אשר אינם מגורשים מההוא עלמא והם אותם אשר השתדלו כנזכר ריש דף ק"ו כי הלא אינם מגורשים מעלמא דנוקבא רק חוזרין למיתי בהדי נשייהו וכמ"ש ויצאה אשתו עמו אמנם אותם שלא השתדלו הם מגרשים אותם מעלמא דנוקבא כי מי שהיתה אשתו תחלה עתה שלטא עליה ומתרכא ליה כנודע עכ"ל:
זהר ב, דף קב ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ולא עאלת בדינא כהאי בההוא עלמא פי' כהאי דלא אשתדל בפרי' ורבי' דאזיל ערטירא שאנו עוסקים בו וי"ס דגרסי ולית עלה דינא בהאי לההוא עלמא ופי' בהאי במניע' (זה שמונע עצמו) [זו שמונעת עצמה] מלישא.
זהר ב, דף קב ע"ב כד"א כי ישרים דרכי י"י ה"ג בס"י ול"ג הה"ד דלשון הה"ד אינו בא אלא אחר דרוש שדרשו בפסוק ויש קושי' בפסוק ובאותו דרוש יתיישב אמנם כאן לא תפס הפסוק לדרוש בו דבר.
זהר ב, דף קב ע"ב הני דמתגלגלין וגומר נפל טעות בספרים וכך היא הגירסא הנכונה בספרים ישנים הני דמתגלגלין דקא אתתרכו בתירוכין (מהאי) [מההוא] עלמא ולית לון בת זוג דקא מזדווגין בהאי עלמא מאן אינון אינון נשין דקא מזדווגין בהדייהו בהאי עלמא דהא כל בני נשא אית לון בת זוג בר מהאי. וה"פ אותם שנתגרשו מההוא עלמא לפי שזרע אין לה כנ"ל ולית לון בת זוג דהא לא קיימא באתר דדכורא ולא מכריזי עלי' על נוקבא דהא מעלמא דנוקבא אתהדר איהו כנ"ל.
זהר ב, דף קב ע"ב דקא מזדווגין בהאי עלמא שהם נשואין עם נשים אותן הנשים מאין באו להם.
זהר ב, דף קב ע"ב דהא כל בני נשא אית לון בת זוג בר מהאי ואם זה יקדמנו ברחמים כנ"ל סוף סוף עתידה לחזור לבעלה ונמצאת שאינו שלו והרי אני רואה אותו נשוי עמה א"כ מאין בא לו אשה זו הנשואה עמו. וי"ס דגרסי הני דמתגלגלין דקא אתתרכי בתירוכין (מהאי) [בהאי] עלמא. נראה שמדבר בענין אותם שמגרשין נשותיה' בעוה"ז אותם הנשים הנשואין להם אחר שלוחי' מאין המה שהם הנשים הללו בן זוג יש לכל א' מהנה שהרי כשיצאו לעולם יצאו עם בעליהן יחד א"כ המגרש הזה שנשוי אשה מנין בא לו אשה זו שני' הנשוא' עמו ולפי גירסא זו צ"ל דלשון הני דמתגלגלין דקא אתתרכו וגומר פי' הני שנתגלגל להם הדבר שישאו אשה שיתעסקו אח"כ בגירושיה אשה השני' מנין באה לו וראשון עיקר.
זהר ב, דף קב ע"ב דהאי מזבח מלכות. דכלהו מכ"י אינון עיין בפ' תרומה דף קמ"ט עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קג ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. ואל אחר אסתרס ולית ליה דוכתא לעלמין וגומר אעפ"י שאנו רואין יותר א"ה מישראל ופרין ורבין הרבה מאד מאד מישראל אפשר כי בישראל בכל יום ויום מזווג ת"ת במ' ומוציא נשמות חדשות ואמנם בא"ה אין עוד רק אותם הנשמות הטמאות אשד כבר ניתן להם קצבה מששת ימי בראשית והם לבדם יבואו ויחזרו בכל דור ודור והענין כי השי"ת לפי שאין סוף באלהותו אעפ"י שהוציא י"ס במדה ושוי תחום לכל א' וא' עכ"ז יש בידו כח להשפיע בהם ולהרחיבן עד עדי עד בלתי קץ ותכלית ולכן הם פרים ורבים בכח הא"ס המשפיע בהם אמנם הטומאה אעפ"י שברוב עניינה דומה אל הקדוש' כקוף בפני אדם עכ"ז בענין זה אין לה להדמות כלל ועיקר כי הקדוש' דוקא היא א"ס כי זה יחייב האלהות אמנם הקליפה הנבראת ע"י ית' יש לה קץ ותכלית בהכרח ואל"כ אין לך כפירה באלהות חליל' גדולה מזו מלהאמין שאין סוף ג"כ בקליפה ולכן לא עביד פירין מחדש. אמנם הקדוש' בכל עת אשר ימצא זכות בישראל ונשמות קדושות העולים מהעה"ז בסוד מ"ן אז מתרבין הספי' עצמן ומתרחבין בעצמם בכח הא"ס עד עדי עד וכמ"ש ס' יצי' י"ס מדתן שאין להם קץ עכ"ל:
זהר ב, דף קג ע"א והרא"ג ז"ל כ' אהדר אבנא עילאה לגרעונ' שמור' פירוד בינ' ובין ו"ק וכן היא נגרעת מעשר זיני חדו' ששון ושמחה חתן וכלה וגומר כדאי' התם. בגין דמתחברן תירוכין בהדי הדדי זה שנתגרש מההוא עלמא בגין דזרע אין לה אתחבר בזאת שנתגרש' מבעלה נמצאו מתחברן תירוכין דההוא עלמא בתירוכין דהאי עלמא כדמפרש ואזיל. ה"ג ממשמע דאמר והלכה והיתה לאיש אחר לא ידענא דאיהו וגו'. וי"ס [דגרסי] לא ידענא דלית ההוא דתריך לה מאי אחר והענין הוא ומעפר אחר יצמחו מוסב לקרא דלעיל כן אורחות כל שוכחי אל ותקות חנף תאבד אשר נקיט כסלו וגומע ישען על ביתו וגו' רטוב הוא לפני שמש וגומר על גל שרשיו יסובכו וגומר אם יבלמנו ממקומו וגומר כן הוא משוש דרכו ומעפר אחר יצמחו שאלו ששכחו אל ולא רצו לפרות ונרבות ומעטו את הדמות יתגורשו מההוא עלמא ויפגעו במגורשת דהאי עלמא דהיינו עפר אחר ומשם יצמחו הבנים אם יזכה. בדיוקנא עילאה. קשורה במלכות עולם הייחוד אל (אחר) [אחד]. לדיוקנא תתאה מקום הקליפות מקום הפירוד מקום אל אחר.
זהר ב, דף קג ע"א ואחרון על עפר יקום. כאלו אמר על עפר אחר יקום אחר אחרון באחר תירוכין בתירוכין:
זהר ב, דף קג ע"א איהי הוה מאי דהוה. קושי' הוא ה"ג בגין דיתתקן ה"ג אבל אי אתדבקת בנישואין לאחר לא יוכל לשוב וגומר עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קג ע"ב השתא אית לאהדרא ולעיינא וגומר קשה עתה למאי דפי' לעיל כי אח"ר הוא מסטרא דאל אח"ר דהיינו שנכנס בהוך הקליפות א"כ נמצא לפי זה היות עובד למט' בקליפות והוליד למט' גזע קדוש משפחת בית דוד. ותירץ אלא עובד אתקן וגומר והכוונה שעובד ירד למט' דהיינו מחלון שנבנה ברות אשתו אמנם עובד כשיצא תקן באמצי כח ועבד בכחו בענין שבטוב תקונו התחיל להיות מבצבץ ועולה עד שעלה בסוד אור חוזר ממטה למעל' ונסתלק בנוף האילן דהיינו ו' וז"ש אהדר שרשא דאילנא שהיא הנשמה הקודמת דקא אתהפך מהזכר למטה מהנקב' בסוד היבום ונכנס בקליפות והוא הוציאו מהקליפות וז"ש על תיקוניה פי' בטהרתו ואחר שטהרו והוציאו מהקליפות נתעלה ממדרגה אל מדרגה וז"ש ואסתלק בסוד אור חוזר בתוך האצילות וז"ש ואתתקן כדקא יאות והיינו שם עובד שעבד באילן זה כראוי לגדלו ולהצמיחו ועבד יותר משאר בני אדם וז"ש מה דלא זכו הכי וגו' בענין שנסתלק עד הת"ת בסוד אור חוזר ממטה למעל' שלא בדרך שאר הנשמות.
זהר ב, דף קג ע"ב אתא בריה שהוא ישי ואחסין ליה בנוף האילן מצד ירושת אביו ועוד הוא ג"כ אחז בו במעשיו הטובים וז"ש ואחסין ליה מצד ירושה ותקין ליה מצד מעשיו שנאחז בענפיו דהיינו סוד אור ישר בענין שנקשר אור חוזר באור ישר שסודו יהו"ד הוד"י ולזה נק' שמו יש"י יו"ד מכאן ויו"ד מכאן שי"ן כעין שיש אותיות באמצע כי ש' בשלש' ענפיו סוד הו"ה שהוא אוחז בשתי האילנות ישר והפוך ואל זה רמז באומר וחבר אילנא באילנא ואסתבכו דא בדא. כיון דאתא דוד בן יש"י אביו ייחד הענפים יחד כנזכר נאחז במ' שהוא ענפי אילן ישר בענין שהיה אוחז בסוד המ' מאור ישר והיינו שלטנו בארעא ושלמה עלה אל היסוד ואם לא היה תיקון עובד הקודם לא היה תיקון זה וז"ש ועובד גרים דא שהוא הוציא עצמו מהקליפות והתחיל לעלות.
זהר ב, דף קג ע"ב נפק מגו חקל בישא היינו הקליפות שעליהם נאמר על שדה איש עצל עברתי וגומר הפך שדה התפוחים בקדושה. ועלה ונאחז בקדושה וישי בריה אעדר אילנא היינו שהוציא האילן העליון ע"י עבודה זו ענפים ונאחז בו בענפים כנז"ל: בדא ידיעאן כל שאר וגומר כלומר מכאן נלמוד לכל השאר ומה אם אלו עובד וישי בכל מה שתקנו נשאר דוד במ' למטה דאצטריך לקבלא חיין מאחרא מאדם הא' א"כ שאר בני העולם שהם מתגלגלים ואין להם דרך לעדור ולתקן כעובד וישי עאכ"ו שהם למטה. וז"ש ומה אי האי דאתקן ואתקין כולא הכי. שאר בני גלגולא וגומר בכל סטרין אתהפך וגומר השתא קשיא ליה למאי דאמר שבכל השתדלות זה לא עלה אלא אל המ' ובבחי' חסרונה קשה כי גם אם היה הירידה אל הקליפות עכ"ז אין ראוי שתהי' העליה קשה כ"כ ולזה תירץ ואמר כי ההפוכין שנמשכו לענף זה היו הרבה הא' היה הפוך פרץ והב' בעובד בענין שנפל הענף הזה ב' פעמים הא' מאונן או ער לפרץ וזרח והב' שחזר ענף של פרץ ונפל ממחלון לעובד בענין שהוצרך לתקן רעות אונן ומחלון ותיקונם לעכל הרע הזה הי' ע"י עובד וישי וכשבא דוד היה בצד הטוב בלי רע כלל וז"ש אבל בהני שהם עובד וישי אתעכל רע שהם עבדו כראוי ובטלו הרע וטהרו האילן מכל קליפות הרע ונפק לבתר טוב דהיינו דוד כדמפרש ואזיל. אילנ' תתאה מ' על תיקוניה חוץ מהקליפו' והקליפו' נכנעות אל הקדוש' והיינו מלך אלהים על גוים דהיינו התפשטות המלכות בתוך הקליפות לאכנעא לון כדפי' בתיקונים:
זהר ב, דף קג ע"ב בשירותא דכלא וגומר רצה לבאר כי בדוד הי' תיקון הענין מפני ששורש משפחה זו כל עצמה היא במדת המ' וכדי להוכיח היות יהודה מתחלת מולדתו מהמ' ולכך הכריח הענין ומתחיל לפרש שורש השבטי' בספי' וז"ש מעיקרא ויסודא עילאה שהוא תחלת התייסד נשמתן של שבטין מיעקב שהוא גוף האילן שממנו התפשטות הענפים כולם שהוא סוד הת"ת ועולה בבחירתו למעלה בסוד הדעת וז"א בשירותא דכולא בסוד החכמ' שהיא ראשית לאצי' מעיקרא ויסודא אחרא עילאה שהוא סוד הדעת הנמשך אל הבינ' והוא המשריש ומיסד ו"ק בתוך הבינה אשתרשו דרגין ו"ק ולאה יולדת אותם דהיינו אצילותם מבינ'. והיינו ראובן שמעון לוי יהודה שבחינתם חגת"ם כדמסיק ולהיות יהודה בסוד המ' וראתה שנחתם בה כל אצילות אמרה הפעם אודה את ה' שההודאה מצד המ' כאו' למען יזמרך כבוד וגומר והיינו אודה גם שנשלמת המרכבה בד' רגלים והיינו הפעם. גם שהשם שלם בד' אותיותיו י' בראובן ה' בשמעון ו' בלוי ה' ביהודה ולכן ותעמוד מלדת שנשלם האצילות עד המ' מפאת הבינ' והיינו דמסיק בגין דכד אתייליד יהודה הוא בחינת המ' האוחזת בת"ת בסוד ד"ו פרצופין נבראו דהיינו נוקבא מתדבק' בדכורא וגומר.
זהר ב, דף קג ע"ב ובספרא דחנוך ותעמוד מלדת לאו על לאה אתמר עם היות שמשמעות הכתוב שלאה ילדה ד' בנים ועמדה מלדת עכ"ז אינו כן כי כבר פי' לעיל שלאה היא הבינ' ונודע שהבינ' לעולם היא נקשרת עם החכמ' באחדותא וחדוותא והיא נהרא דלא פסיק ולא יצדק בה ותעמוד מלדת אלא על רחל אתמר שמבחי' ד' שבה היא גולה וסורה ועומדת מלדת והיינו או' ההיא דמבכה על בניה והיא בחי' ד' שבה. וא"ת קרא קאי בלאה ודבר על דחל לז"א ההיא דאשתרש ביהודה וכבר נזכרה שם ועלה מהדר ותעמוד מלדת. הרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קג ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב. אתא בריה ואחסין ליה ותקין ליה וגומר עיין ריש פרשה בשלח דף מ"ד ע"ב ושם ביארתי בענין חבקוק איך נשמת הזכר הוי מעלמא דנוקבא וע"ש וכן מה שאמר כאן כי אתאחד האי אילנא בענפוי דאילנא אחרא עילאה וחבר אילנא באילנא וגומר ויובן במ"ש בענין וישם פיו על פיו ועיין שם:
זהר ב, דף קג ע"ב והרא"ג ז"ל כ' דטוב לי' למיהב חולקא לעלמין וגומר והוה אמר ותשחק ליום אחרון מאן דאתדבקת בי' באיש אחרון חיוכא איהו לבתר ארכבה אתרי רכשי ופי' מלת אחרון לתרי אנפין אחרון היינו האיש האחרון המגולגל הזה המתדבקת בו (חיובא) [חיוכא] הוא ליום אחרון ויש כמוהו רבים בזוהר. השתא אית לאהדרא ולעיינא וגומר דהא אי תימא דאחר איהו שכן עובד בן יבמה ונק' אחר לפי שאין לו בת זוג שהרי אשתו נעשית אמו וירד לאל אחר כנ"ל, ואהדר שרשוי דאילנא וגומר שאע"ג שהי' מאילנא דנוקבא אילנא דמותא החזיר הדבר אל שרשו. ונתקשר בעלמא דדכורא אילנא דחיי. ונפיק מענפין מרירין יצא מתוך המלכות שירד שם מתאחזין ענפין מרירין בסוד רגליה יורדות מות. בנופא דאילנא. היינו שעלה אל היסוד הנק' יפה נוף. אתא ברי' ישי ועלה ואחז בענפי הת"ת ע"י היותו צדיק גמור כי הוא א' מאותם שמתו בעטיו של נחש. וחבר אילנ' באילנ'. מלכו' בת"ת ואסתבכו דא בדא בסוד יאהדונה"י כשמשא זו גו מיא כמבואר בהיכלות של בראשית ופקודי:
זהר ב, דף קג ע"ב מגו חקל בישא מתוך שדה שסביב לה קמשונים ואצטריך לקבלה חיין מאחרא מאדם קדמאה שהי' אחוז בסוד החכמ' שהוא מקור מים חיים:
זהר ב, דף קג ע"ב בכל סטרין אתהפך בגלגולא כלומר בכל צדדי התיקון שהי' העולם הולך ומתתקן הי' מתהפך ומתתקן ע"י גלגול כדמפרש ואזיל.
זהר ב, דף קג ע"ב פרץ הכי הוה ה"ג היינו שנתגלגלו ער ואונן בפרן וזרח להתתקן:
זהר ב, דף קג ע"ב עובד הכי הוה. שהפך האילן אל מציאותו הראשון כדפי'.
זהר ב, דף קג ע"ב ובכלא נפיק אילנא היינו מלכות היתה פורשת עצמה מגו גובין בישין סטרא דרע שנתאחז בה בעון ער ואונן:
זהר ב, דף קג ע"ב בסטרא דטוב דהיינו צדיק כי טוב יסוד ע"י עובד ואח"כ ע"י ישי כדפי'. אבל בהני אתאכלו ה"ג והיינו עובד וישי הנז'.
זהר ב, דף קג ע"ב ומלך אלהי"ם על גוים כלומר מלך המלכות על החיצונים ושלט עליהם והכניעם והשפילם תחתי'.
זהר ב, דף קג ע"ב בשירותא דכולא וגומר פי' בתחלת הדברים ושרשם למעל' במדות עליונות ראובן שמעון לוי הם חג"ת עולם הזכר ויהודה מה כתיב בי' הפעם אודה את י"י שהוא עלמא דנוקבא שהשלימות הוא בן ובת אמנם הבת הזאת ותעמוד מלדת לפי שד"ו פרצופין נבראו אחור באחור ובבחי' זו אינה יולדת כדמפרש לקמן. ה"ג וכתיב ותעמוד מלדת היינו רני עקרה לא ילדה. והענין שאם עד עתה היתה עקר' עתה רני לפי שנסרה הקב"ה בינה ואתכשרת לאולדא כדלקמן לכך רני ושמחי. מתדבקת בדכורא היינו ד' בתוך הוי"ה. ולא כשרת לאולדא לפי שהיא אחור באחור.
זהר ב, דף קג ע"ב כדין אתכשרת לאתעברא ולאולדא שבבחי' ד' שהיא (דילה) [דלה] דלא אולדת אתכשרת ונעשית ה' דהיינו עובר במעי אמו ואע"ג שבבחי' ד' נתקנה לא נמחקה מציאת הראשון ונשארה ד' בשם יהודה עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קג ע"ב גליון דהא אי תימא דאחר איהו היך נפק שרשא דקשוט וגומר שהרי הוא בן יבמה ונקרא אחר שאין לו בת זוג שהרי אשתו נעשית אמו וירד לאל אחר עכל"ה. ועיין מה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד:
זהר ב, דף קד ע"א דאשתרשת ירצה שאין יהודה ממש המ' שהרי גם הוא הזכר היינו יה"ו כדמסיק לקמיה ונוקבא נדבקת עמו דהיינו שהיא במציאות זה הזכר: ותעמוד מלדת דהא לא אתתקנת. קשיא ליה השתא דאמרת דאהדר לרחל עדיין לא ילדה ולא שייך ותעמוד מלדת. ותירץ כי בערך שבבחי' תיקונה יולדת ייחס לה לשון ותעמוד כלומר ע"י תיקונה ראויה היתה ללדת אלא לפי שלא נתקנה עמד' מלדת וז"ש דהא לא אתתקנת. בקדמיתא דיוקנא דלעילא וגומר ירצה דהיינו שיעור קומה היה כל צורתו נכללת באלו הנזכרים שהחסד כולל הנצח והגבור' הוד והת"ת יסוד. ולכך בראובן שמעון לוי יהודה נשלם הכל ושם נוקבא בסטרוי והשתא מפרש להו ואזיל ראובן אור בן אור בחסד ובן בנצח ענף החסד וז"ש יהי אור ימינא חסד אמנם או"ר ב"ן להוסיף הענף הנז' והיינו דמהדר או"ר ב"ן שמעון שמאלא ר"ל בכל צד הדין עד הוד וז"ש בההוא גיסא דדהבא בהדיה דזהב בבינה ועד הוד אתפשט' גם כולל כל בחי' הדין אפי' המתפשטים למט' והיינו שם עון אפי' החוצה. לוי הוא הת"ת והוא לשון חבור החסד והגבור' גם ימין ושמאל נצח והוד הנכללים בהם עוד ירצ' כי מלת לוי הוא חבור הת"ת והמ' כאו' כמער איש ולויות וכאו' ילוה אישי אלי ולזה אמר כי המלה כוללת כל חיבורם שבעולם זה וזה מתרין סטרין שהם ימין ושמאל שבו נקשר כל האצילות כנז' וזה שאמ' חבורא דכולא דהיינו כל הספירות הנכללות בזכר ונקב' וחבור זה מתרין סטרין דהיינו ימין ושמאל הנכללים בראובן ושמעון כנזכר:
זהר ב, דף קד ע"א יהודה נוקבא וגומר הכוונה כי יהודה לא יהי' בנקב' מכל וכל דהיינו מלכות לעצמה כי אותיות הוי"ה שבו ינגד לזה ולפרשו בזכר ג"כ יקשה שהרי נזכרו בראובן ושמעון ולוי מאי תו יהודה לז"א שהכוונה על הנקב' הנשרשת ונדבקת בזכר וז"ש נוקבא בהדי דכורא מתדבקא ודקדק שלא אמר דכורא בהדי נוקבא שאין הכוונ' ביהודה לרמוז אל הזכר שכבר נרמז בראובן וגומר כנזכר אלא לרמוז אל הנקבה שעדיין לא נתקנ' אלא בהדי דכורא מתדבקא ולכך הוכרח להיות נרמז בו הנקב' עם הזכר והרמז יה"ו דא דכורא כי י' כל צד ימין ה' כל צד שמאל ו' כל צד קו האמצעי. ד"ה נוקבא דהות בהדיה ד' הית' ונסרה והיא ה'. ד"ה אמאי וגומר ירצה כי א"א שיורה יהודה על ב' המציאיות יחד כי הם ב' הפכים ד' מורה על גלותא ומיעוט תיקונ'. ה' מורה על תיקונ' אמאי דא בהדי דא אלא ד' באתדבקותא וגומר הענין להיות שכל שבט ושבט מורה על בחי' אצילות נשמתו ולזה יהודה המקר' שלו כמקר' המ' בתחלה. ד' באחורא מרוב עוני והחצונים קרבים אליה ובסופה מלכה עולה עם המלך מבין הקוצים וכן ממש יהודה בענפיו שטבעו בבוץ רגליו דהיינו ער ואונן מחלון וכליון שנדבקו ברע וז"ש אלא ד' באתדבקותא דרע בהדיה וגומר והוצרך גלגוליו ותקוניולבסוף וז"ש ואצטרך לאתבא בגלגולא לאתעכלא ההוא רע דהיינו פרץ וזרח וכן עובד וישי ולאתבלי בעפרא ע"י מיתת ער ואונן ומחלון וגומר ולבתר לצמחא בסטרא דטוב פרץ וזרח עובד ולנפקא ממשכנו בזמן דוד לעותרא בזמן דשלמה וכדין ה' כאו' ותרב חכמת שלמה וע"ד יהודה כולהו אודן ליה על שמא דא וגומר והענין כמו שע"י היסוד היא יונקת שפע כל הספי' העליונים ולזה נק' השכינ' אתה ועל בחי' זו אמר יהודה אתה יודוך אחיך וז"ש וכולהו אודן ליה על שמא דא כעין שאר הספי' העליונות הם ממש שאר השבטים לשבט יהודה שהכל מריצים אליו שפע פירות ארצם וממונם שהוא מלך והעד היות שמא דא דהיינו אתה משובח מכל הספירות ומושפע מהם דאנן אמרין ברוך אתה ונודע כי ברוך הוא היסוד ונקשר עם המלכות הנק' את"ה ואיהו ברוך ואיהו אתה כלומר ממש המלכות יהודה איהו ברוך ואיהו אתה כאו' והמלך שלמ' ברוך שהוא סוד היסוד וע"י נעשית מקור הברכות והיינו נמי את"ה שהכוונ' א"ת ה'. את היינו היסוד תרגום או"ת א"ת. והוא בתוך ה' שהיא המ' בענין שמלת ברוך ומלת את"ה הכל ענין א' וז"ש איהו ברוך ואיהו אתה ואינו כפל ענין כי ברוך יסוד עיקר ובחינת אתה מ' עיקר.
זהר ב, דף קד ע"א לכולהו לא אמר יעקב אתה. תימא והא בראובן כתיב בכורי אתה וי"ל דהתם משמש מלה לנוכח. אמנם הכא דכתיב יודוך מאי אתה. ועם היות שהם בשייפין עילאין כנזכר לעיל וכדמסיק. אלא לאתר דאצטריך לצורך גדול הוצרך זה ולא יתייחס שם זה בשום א' מהשבטים אלא בו מפני שזה הוא במלכות וז"ש דא איהו את"ה. והענין עם היות שבשם יהוד"ה נזכרת המ' בבחי' ד' בבחי' ה' עכ"ז שם אתה מורה על הייחוד והקשר ביסוד ואז כבר נכנעו הקליפות ונתעברו מכל מקומות הקדש וז"ש על שמא דא דהיינו את"ה אסתלק ואתכפיי' ס"א וגומר בגין דכד אתקרי פי' יהוד"ה הא נפקת ס"א בהדי' דהיינו ענין ד"ה כי באות ד' אחוזים החצונים וכיון שרא' כך הוצרך להעבירם למהר המ' ע"י הייחוד לזה אמר אתה בחי' היסוד כנזכר והרי המ' מסתלקת ונקשרת לעיל עם יוסף שהוא השליט ולזה שולטנו ורברבנו אית לה ע"י הייחוד ואתכפיא ס"א בנוקבא דתהומא רבא ולא אתחזיאת תמן ביחודא ואעפ"י שביהודה אות ה' נטהרת עכ"ז היא נכללת בשם יהודה ששם ד' שבה אחיזת אויבים אמנם בשמא דא דהיינו מלת אתה אין בו אות שיורה על אחיזת האויבים וז"ש בשמא דא אתרשים ואתבריר יר' כי בשם אתה הובררה מדלת לעצמה וגם שהחצונים במלת אתה נכנעים וכפויים וז"ש ודא אסתלקו ושולטנו דיליה מטעם הייחוד כנזכר ועוד תבירו וביש דס"א מש"כ בה' שביהוד' כנזכר והטעם לזה מפני שכל הספי' העליונות משפיעות בה ואז אינו עת קבלת החצונים ולא הראותם וז"ש כיון דיודוך אחיך שישפיעו בה' א"ח שהם תשע ספי' או שהם אחים לבת א' על שמא דא דהיינו את"ה ע"י היסוד וברכות לראש צדיק והוא משפיעם במ' כדין ידך בעורף מיד אתכפיין וגומר כנזכר ושמא דא גרים כלומר עם היות שתלוי בספי' העליונות שהם אותיות יה"ו שביהוד"ה עכ"ז גרים שמא דא דהיינו א"ת ה' יסוד במ'
זהר ב, דף קד ע"א לאתר אחרא עילאה בחסד שהוא ראשית ו"ק הנגלים נק' אתה לנוכח ראשית ההתגלות כי העליונו' הם נעלמות ולזה הבינ' נק' הו"א וזה מהכרח הכתוב אתה כהן ירצה אתה חסד ראש וכהן לגילוי הבינה הנק' עולם וז"ש בימינא עילאה כל מה דאיהו אמר הכי הוא וגומר והטעם שזכה להסכים לעולם כהלכה וז"ש וזכה לכולא. דהא אתה כהן הכא אתקשר כוס של ברכה. ירצה לא נפרש חסד למט' במ' אלא מ' למעלה בחסד וז"ש דהא אתה כהן וגומר ששם מקומו להתברך שהברכות מימין והיינו אתה בכהן נקשר ולא אמר אתה בכהן להורות האחדות והאדיקות וז"ש בימינא בלא פירוד כלל כאלו שניהם אחד ואו' כדקא יאות להיות הקשר כראוי צריך מצד דבקות החסד בבינה היינו לעולם ששם עיקר קשר המ' והנה ר"ש עצמו בפקודין פקודא לברכא פי' מלת אתה בשני מקומות אלו בחסד ובמ' בתפלה את"ה מ' ובשאר ברכות אתה חסד וג"כ בכאן לא חלק הסבא על ר"ש והיינו או' זרענא פולין וסלקין לכל גוונין כלומר שכל פלפולי התורה באים לדרך א' והכל אמת וא"כ נקטינן מכלל דבריו את"ה בחסד עם המ' וזה כוון עתה באומ' וע"ד יהודה אתה וגומר להאי אתה יודוך כלומר לאתה כזה שהיא בחי' המ' שהיסוד עמה ובצד החסד כנזכר יודוך אחיך. והכריח היות ענין ההודאה למלת אתה לבד ולא לשם יהוד' ממה שלא אמר יהודה יודוך אחיך וז"ש לא כתיב יהודה יודוך אחיך ולא יתיר. אתר דא אצטריך וגומר ירצה יהודה שהוא שתי הבחינות שבמ' צריך לבחי' אתה ולזה נכתב אתה אצל שם יהודה, וכן לענין יהודה ממש כנז"ל שסתם מגולגלים נופלים למטה אל עמקי המלכות שאחיו נעשה אביו ואשתו אמו והוא נולד למטה במקום אל אחר ולזה לא היה יבום תמר ע"י שלה כי היו פרץ וזרח יורדים למטה ומתקלקל זרעו לזה עשה הקב"ה היבום על ידי יהודה עצמו אביהם הראשון ואדרבה גרם להעלות תמר מכלתו לאשתו ולא נעשה שינוי דאחוה אבוה עם היות שנעשית אשתו אמו ולזה לשם יהוד' שהיה מורה ד' אל אחר הוצרך את"ה שמור' הייחוד וכפיה של אל אחר כדי שיהי' הוא עצמו אב ראשון ואב שני ולא הוה ביה חלופא לעלמין והיינו אתה היתה ותהי' ובג"כ פרץ אתתקף בתוקפוי שלא ירד הירידה ההוה לכל המגולגלים וז"ש מה דלא הוה הכי לכל בני עלמא. וע"ד בניינא דדוד וגומר כלומר להיות שדוד בין בנפילה ראשונה דהיינו בפרץ בין בנפילה שניה דהיינו בעובד לעולם יהודה היה אב כדמסיק ואפשר שלזה רמז אבא קדמאה ואבא תניינא דקא' לעיל לזה לא היה בו שינוי אלא יהודה אב ראשון ואב שני כי בועז יהודה היה שם אב כדמסיק וז"ש שרא חושבנא מפרץ ולא מבועז
זהר ב, דף קד ע"א וע"ד רווח שמא דאקרי אתה כי שם זה לא יצדק ולא יהיה מרכבה אליו הנופל אל עמקי בור תחתית בגלגול כי שם זה מורה על כפיית אל אחר ולזה להיות יהודה גובר ולא נפל זרעו כשאר המגולגלים לזה רווח שמא דא דהיינו אתה להורות על אל אחר כפוי תחתיו והמלה בעצמה מורה על הענין וז"ש דאיקרי אתה קם על בורייה זמנא קדמאה בער ואונן וזמנא תניינא במחלון ועכ"ז לא אשתני אלא לעולם אתה הוא בעצמך:
זהר ב, דף קד ע"א ובנוי דיהודה וזרעא דיליה וגומר ולפי זה פי' יודוך אחיך היינו כאומר ויאמר יעקב אל אחיו דהיינו בניו ממש וזה יודוך אחיך אתה אבינו וזה אינו שבח ליהודה על אחיו אלא לבניו על שאר מגולגלים וז"ש מה דלית הכי לשאר בני גלגולא לעלמין שמעולם אין מגלגלים האב כדי להוליד הבן פעם ב' וזה דקדק באומרו לעלמין כ"ש שאין יבום ע"י האב בשום אופן בעולם וביהוד' שתיהם היו בפרץ וזרח היה הוא המיבם ובעובד נתעבר יהודה בבועז כדמסיק. ועכ"ז נתקלקל קצת שא"א בדרך אחרת שאשתו היא אמו:
זהר ב, דף קד ע"א בועז אתחזי דהוה ביה שנוייא שקודם היו בני אלימלך ועכשיו בני בועז והרי ירדו ואמר אתחזי משום דאפשר לומר שהי' בועז דומה לאלימלך ושוה אליו כיון שלא היה ממש אח למחלון ואמר כד אוליד לעובד משום דלפי המסקנא דמסיק שינוייא הוה ביה לעולם אלא דכד אוליד ממש לא הוה ביה שנוייא להכי קאמר כד אוליד לעובד דלית קפידא אלא אההיא שעתא. ואמר אתחזי דהוה ביה שנוייא שג"כ המיבם משתנה שעולה מאח לאב וכ"ש הנקבה מאשה לאם והעד שנשתנה בועז דהא עובד בשנוייא הוה כמו שעובד משתנה מאלימלך אל בועז כן בועז משתנה מקרוב לאב והוכרח לייחס השינוי במיבם כדי להוכיח מאומ' אבצן זה בועז כלומר לא נשתנה לעולם מהויתו הקודמת וכיון שהמיבם לא ישתנה גם המגולגל לא ישתנה וז"ש הוא אבא קדמאה ואפשר דהיינו א"ב צ"ן הוא בועז האב הקודם וא"ב צ"ן ירצה א"ב ק"ם דהיינו אבא קדמאה הוא בועז ולא נשתנה לא הוא ולא עובד וז"ש דלא עבד שנוייא:
זהר ב, דף קד ע"א ואי תימא איהו הוא ודאי כלומר ומה בא להשמיענו אדרבה היה ראוי שאו' הענין בעובד כי שינוי המיבם מועט ועיקר חדוש' במגולגל שלא ירד וישתנה ועוד לפי דבריך הי' ראוי שיאמר בועז שהוא אחרון הוא א"ב צ"ן דהיינו אבא קדמאה וז"ש ואי תימא איהו הוא ודאי ולפי דבריך לא השמיע העיקר שהי' להודיע שלא הי' שינוי במגולגל ועוד שלא אמר בועז הוא אבצ"ן כדי להורות כדבריך אלא אבצן הוא בועז כדי להורות שהכוונ' שהוא הוא בעצמו לבד לזת פי' כי שמו העיקרי אבצן ובועז נקרא ע"ש פירושו כד אתער עובדא דא בכל אותה מגלה שהוא מתעורר ליבם שנו שמו בועז על שם יהודה העז כארי המתעבר בו לעזרת היבום בעת ההולדה וז"ש ההוא תקיף כארי' כאו' כארי וכלביא מי יקימנו ביה הוה בבועז. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קד ע"א והרח"ו זלה"ה מה שכתב מסכים לנז':
זהר ב, דף קד ע"א והרא"ג ז"ל כ' ההיא דאשתרשת ביהודה ותעמוד מלדת וגומר ה"ג ופי' ההיא דאשתרשת ביהודה סוד הד' שבתוך אותיו' הוי"ה. דיוקנא דלעילא ראוב"ן או"ר ב"ן כלומר ראובן למט' הוא דיוקנא דחסד לעילא דהיינו או"ר ב"ן. שמעו"ן ש"ם עו"ן שבגבורה נרשמים סיגי הזהב. לוי חיבורא דכולא היינו כנגד הת"ת. יהודה נוקבא ב' כנ"ל בהדיא דכורא ה"ג ד' ה' אמאי דא בהדי דא כלומר אחר שהה' הוא תיקון הד' שכבר נתקנה אמאי נשארה ד' בהדי ה'. באתדבקות' דרע היינו אחיזת החיצונים בה ולכך היא עקרה לא ילדה. דל"ת מסכנא ודוגמת זה למט' ביהודא ממש ער ואונן מחלון וכליון. ואצטריך לאתבא בגלגולא למעל' הכי פירושא מציאת ההסתלקות המלכות והשמטתה מהחיצונים ומתגלגלת כלפי מעל'. לאתעכל' סוד הנחש הכרוך בעקבה.
זהר ב, דף קד ע"א ולמתבלי בעפרא. שיתבלה ויכנע החיצונים תחת רגלי' בסוד העפר אשר יהי' בקרקע המשכן דהיינו סוד מלך אלהים על גוי' כנ"ל:
זהר ב, דף קד ע"א ולבתר לצמחא בכטרא דטוב דהיינו צדיק כי טוב ובזה יוצא מהד' ונעשה ה' ולכך לא נמחק מציאו' ד' להראו' באיזה מקום הית' דבק' בראשונ' וכמה תיקון נעשה בנסירת גלגולי הענינים הרי השרשת הדברים למעלה ודוגמתם למטה בסוד התיקון והכי פירושא ואצטריך לאתבא בגלגולא היינו ער ואונן ומחלון וכליון ולאתבלי בעפרא בקבר ששם התכת העוונות ורקבון עור הנחש.
זהר ב, דף קד ע"א ולבתר לצמח' בסטרא דטוב דהיינו פרץ וזרח:
זהר ב, דף קד ע"א כמה ארבין זמינין לך כלומר כמה מקראות מתפרשין בתוך דבריך שתמצא בהם מנוח לנפשך וכמ"ש בפסוקים הקודמים. ה"ג יהודא אתה יודוך כלהו אודן לי' על שמא דא היינו דאנן אמרין וגומר. אלא לאתר דאצטריך. דהיינו חבורא דדכר ונוקבא יה"ו עם ד"ה כדפי':
זהר ב, דף קד ע"א על שמא דא אסתלק ואתכפייא. כי באומר יהודה סוד הד' דהיינו אתדבקותא דרע דל"ת מסכנא כנז' משתתף שם כיון שחזר ואמר אתה מסתלק ומתכפייא סטרא אחרא שמלת אתה היא מלת דמשתמע ברירו דאוכל מתוך הפסולת וז"ש דכד אתקרי ואדכר הא נפקת וגומר ה"ג ושלטנו דילי' ה"ג בימינא עילאה חסד הכי הוא ושפיר. כבר פי' בכמה מקומות שמלת שפיר רמז לשפירו דשכינת' שמשתפרת ומתקשטת באותו חידוש תורה וכן כאן הכי ושפיר כלומר קישוט נאה והשכינ' משתפרת בו ע"ד צדק לבשתי וילבשני. כד זרענא פולין וגומר כבר פירשנוהו לעיל. ה"ג דהא אתה כהן הכא אתקשר כוס של ברכה בימינא. וה"פ אין הכוונה שמלת אתה הוא בחסד אלא המלכות הנק' אתה מקושר בכהן חסד:
זהר ב, דף קד ע"א יהודה אבא קדמאה. לפרץ וזרח.
זהר ב, דף קד ע"א ואבא תנינא. לעובד דהיינו בועז כי יהודא הוא בועז בעצמו כדלקמן דקאמר בי' הו' ההוא תקיף כארי' דהיינו בועז בו ע"ז. ובגיני כך פרץ אתתקף וגומר כלומר וא"ת ולמה בבועז לא נתגלגלו שניה' כמו ביהודא לז"א ובג"כ פרץ אתתקף במעשיו הראשוני' כדי שאח"כ יתתקן בטובד אמנם זרח שלא הי' כ"כ חזק במעשיו לא נתגלגל ולא נתקן עמו כבראשונ' וזהו רמז מה פרצת עליך פרץ שנתחזק על אחיו שיצ' ראשונה והחזירו לאחוריו ויצא הוא בראשונה מה דלא הוה הכי לכל בני עלמא שלא הי' בעולם כיוצא בזה וזה הי' רמז למה שהי' חזק במעשיו אח"כ וכדפי' רש"י ז"ל פרצת עליך פרץ חזקת עליך חוזק:
זהר ב, דף קד ע"א שארי חשבונא מפרץ וגומר דכתיב ואלה תולדות פרץ בייחס דוד התחיל מפרץ:
זהר ב, דף קד ע"א דהוי בי' שינוייא, כפי סברת ר' חייא ור' יוסי קאמר ואח"כ גלה את דעתו לקמן בסמוך בועז אתחזי דהוה ביה שינוייא וליתא. וענין השינוי הוא שנראה שבועז הי' איש זר הגם שהוא קצת קרוב כדכתיב הלא בועז מודעתנו מ"מ הי' נראה זר אצל היבום שלא הי' לא אח ולא אב ולכך נראה דהוה בי' שינוייא. לז"א
זהר ב, דף קד ע"א חברייא אי תשגחון לאו מילין בסתימו כלומר דברי אלה שאמרתי דהוה בי' שינוייא שאמרתי סתם תחשבו שכך דעתי ליתא שלכך נאמר בי' אתה לשלול זה השינוי שהי' נרא' שהי' בו וז"ש:
זהר ב, דף קד ע"א וע"ד רווח שמא דא דאתקרי אתה קם על בוריו וגומר וכדמסיק. ה"ג בעמקי ימא בלבא דתהומי דהא עובד בשינויא הוה. שנולד ע"י בועז הרי מצינו בו שינוי השם א"כ כמו כן יהוד' הוא בועז ולקמן בסמוך מכריח עוד הכרח שלישי ממשמעות המלה בועז בו עז בו נתעבר ההוא שנק' ע"ז דהיינו ארי' יהודא.
זהר ב, דף קד ע"א ואי תימא איהו הוה ודאי כלומר א"כ נאמר שיהודה נתגלגל בסוד הגלגול בבועז ממש לז"א לא כך:
זהר ב, דף קד ע"א כד אתער לעובד' דא בי' הו' כלומר בסוד העיבור לא בגלגול אלא כשנתעורר לעשות סוד הייבום הזה נתעבר בבועז נפש יהודה באופן שהוא אבא קדמאה ותנינא ולית בי' שינויא כלל. ה"ג בי' הוה ההוא תקיף וגומר עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קד ע"א גליון אלא ד' באתדבקו דרע בהדה וגומר ער ואונן וכן מחלון וכליון. בסטרא דטוב פרץ וזרח דכד אתברי הא נפקת וגו' בסוד לכי ומעטי את עצמך. אבצ"ן הוא בועז פי' אבצ"ן אב שני והצ' במקום ש' ורומז נוכח יהודה כדמפרש ואזיל פי' בסוד העיבור ר"ל בשעת זווג בועז עם רות כח יהודה היה בו בסוד העיבור. עכל"ה:
זהר ב, דף קד ע"ב דלא להוי שנויא בדוד ירצה לתת טעם למה כולי האי בגלגול עובד ואמר שלא הי' הטעם עובד ולא ישי אלא דוד היוצא מהם שהוא היה שורש מלכות יהודה והוא רביעי לאבות ולצורכו היה כל זה וז"ש דלא ליהוי שנויא ביה בדוד והוצרך להחזיר הדברים ליהודה ולא לא' מהאבות האמצעיים מפני ראוי שיחזור הדבר לשורש הכל המלומד בעניינים אלו וז"ש ואתהדר מלה לעקרא קדמאה בגין כולא אבא ושלשלא חדא וכולא חד שאין הפסק מנשמת יהודה עד נשמת דוד אלא שלשלת ישר ואם היה ע"י נחשון או עמינדב וכיוצא היה אפשר לומר ששלשלת הנשמות מיהודה עד דוד הי' בו הפסק מפני הנפילה עתה שהקימה ע"י יהודה ממש מורה אבא ושלשלא חדא וכולא חדא ולא הוה שנויא בגלגולא בזרעא דדוד כי שינוי בועז אינו שינוי אלא לעובד וישי לבד אמנם כשבא הענין לדוד אין שינוי וז"ש בגלגולא דזרעא דדוד:
זהר ב, דף קד ע"ב וע"ד אתה כלומר גם בזמן שלא היה יהודה אלא בועז אתה היית שם וזכותך והיינו אתה מרישא ועד סיפא אור ישר בלי היפוך המעבר הזכות היורד מנשמת אב לבן שלא יהיה הפוך ע"י התיקון הנזכר. ולא אתחזי לכל שאר בניא וגומר מפני שבהתהפך אור נשמות ביניהם לא יתוקנו כך שאין צורך לנשמות הנופלות לכל ישראל והנופל יפול ויקום ע"י אחיו ויתהפך אמנ' ממשפחת יהוד' היה צריך שיהיה שלשלת המלכות ישר שלא יתהפך ולכך ביהודה כתיב אתה ולכך זכאה חולקיה דדוד דהכי אתבריר ואסתלק משאר עיקרא דבני נשא להיות מלך על כל הנשמות א"כ צריך שלא יהיה הפוך כלל בבחי' המשכתו מיהודה שלא יפסק האור המשתלשל מיהודה עד דוד:
זהר ב, דף קד ע"ב כל בני עלמא מבעי ליה. לא קשיא ליה אלא לפום מאי דפרש אחיך בניך דאי פרשינן אחיך ממש השבטים וגם זרעם בכלל א"כ היינו כל בני עלמא שהם ישראל כולם. ולזה פי' אחיך בדרך אחרת והענין כי סוד הנשמות הולכות ביושר מאב לבן אבל אם יהיה היפוך שאז יפסוק האור הקודם ויתהפך ואז יהיה ראש לאור המשתלשל האח וממנו למטה מתחיל ראש המשפחה. ואם יהיה כך ההפוכים לפרץ היה נפסק אור נשמת יהודה ויהיה הראש למשפח' שלה ומשתלשל והולך עד אלימלך ושם נופל שלה ופוסק אורה ומתחיל אור המשפחה מבועז וקם ממנו אור מלכות יש' ולז"א יודוך אחיך כלומר כל אותם האחין הראויים ליבום לפי הנוהג שבעולם וז"ש ואחא אזדמן לבנאה והכא כולא אחיך הראויים ליבם נפילתה שהם שלה ובועז יודוך דלא ישתלשל מנייהו שלשולא דמלכו ואור המתגלה במלך ישראל דהיינו דוד וזרעו אלא בלחודך אתה מרישא ועד סופא ואור נשמתך מאיר מאב לבן עד דוד כנזכר:
זהר ב, דף קד ע"ב אתה עבדת ומינך נפק וגומר הענין שיש י"ב צורות אל הנשמו' הקדושות והם טלה שור ראובן שמעון ימין ושמאל. תואמים לוי. אריה הוא יהודה והיינו גור אריה יהודה. ונודע בסוד הגלגול יתגלגלו הנשמות בי"ב צורות י"ב שבטים ותעקר משבט אל שבט. והנה אם יתגלגלו ער ואונן כדרך שאר המתגלגלים שנעקרים ממשפחה למשפחה ומשבט לשבט הנה ישתנה צורת פרצוף נשמתם ויבא ע"י שור משפחת שבט אחר אמנם יחסר שבט יהודה שני משפחות ונוספו על השבט שיתגלגלו שם לזה נתגלגלו ע"י יהודה דהיינו פרץ וזרח ולא נשתנה צורת' ולא נעקרו משבט אל שבט וז"ש יהודה אתה כלומר יהודה דהיינו פרצוף אריה התחלת בטוב מעשיך ונעשת מרכבה לו מעט מעט והיינו תחלה גור ואח"כ ארי' וז"ש יהודה אתה אתה עבדת כלומר אתה גרמת לעצמך היותך עומד תמיד בבחי' יהוד' ומינך נפק כל שלשולא וגזעא דארי' דהיינו משפחת ער ואונן ושלה אם לא היה כח ביהודה להקימם היו הם נעקרים מאריה אל טלה או שור או שאר המשפחות אמנם עתה שהם יהודה לא נעקרו אלא בניך בני ארי' דלא אעברו לשנויא דאחוך ולא אתחלפו לטלה לשור כדרך המתגלגלים אלא אריה שארי ואריה סיים:
זהר ב, דף קד ע"ב דאלמלא וגומר הענין שעם היות שנעקרת הנשמה מפרצוף א' ונשתלת בפרצוף אחר לא תדמה אל הפרצוף הנשתלת בו מכל וכל אלא כעין אילן המתרכב מין בשאינו מינו שסוף סוף טעם הקודם בקצת עומד בו לזה ענין הגלגול בלבול וערבובי' בפרצופין העליונים וז"ש יתחלפון כל דיוקנין ויתערבון אלין באלין ולזה תועלת גדול הוא לשאר השבטים שלא יתערב במשפחותם ופרצופם מין אחר כלל ועיקר ולזה יודוך אחיך שאר השבטים שעשית שלא יהיה בהם ערבוביא כנזכר וז"ש דלא הוה חד מנהון וגומר: ידך בעורף ירצה ידך זקיף שלא נפלת והיינו נמי דכתיב בקרא אחרא מטרף בני עלית שלא נתן במשפחותיו חלק לשבט אחר:
זהר ב, דף קד ע"ב כרע במיתת וגומר כריעה על כרעיים. רביצה נפילת כל הגוף. ובנפילה ראשונה אינה כ"כ אמנם בשני שהיה צריך כח גדול להקים שניהם יחד אז הוא רביצה נפילה גמורה. לבתר אתגבר. ופסק לקרא בסכינא חריפא כרע רבץ הנפילה. כאריה וכלביא היבום שיבם להקימם. מי יקימנו מעליה לבטלו מהיותו לוקח אותה לאש' וכדמסיק.
זהר ב, דף קד ע"ב מאן הוא דיימא כלומר מהיכא סליק אדעתי לומר שהיא אסורה לו אחר שהיא יבמתו שהקנו לו מן השמים פי' ואמר הואיל ס"ד לומר שכיון שהיחר אשת אח אינו אלא לתועלת המת אחר שנעשה התועלת תחזור לאסור' לז"א מי יקימנו אחר שהותרה לו הותרה לו לעולם משום דהא אפיק מאן דמכשכש במעיה ונעשית זאת כאלו מעולם לא נשאת לאחיו וה"ה לתמר עם יהודה:
זהר ב, דף קד ע"ב אחוה אמאי וגומר כלומר ב' קושיות הא' כוללת למצות היבום ע"י אחיו למה קורבת אחיו דוקא. השני פרטית ביהודה שהי' היבום על ידי האב למה כל איזה שיבא עליה לא ייבם אותה. ותירץ ואמר כי כל מי שימות שבק רוחא באתתיה וכשיבא אחר על אשתו ויקטריגהו לא יצא כלל משם אלא יקטרג עמו עד שיעקור או יעקר. אמנם כשיהי' קרוב כגון אחיו אז אינו מקטרג עמו. וז"ש דמאן דנטר ליה מקטרג ליה קטרוגין בכל סטרין שאין לו דרך להמלט ממנו ומקטרוגיו ולדחותו אין ראוי שהוא קרוב לזה הולך לו אל הרוח העקרי וז"ש זמין לאחדה ההוא רוח אחרא ואומר לו נלך נראה מה זה ועל מה זה בהיותו נכנס אל מקום הרוח שהי' שם בא אחיו על אשתו ונבנה בטיפה הזרעית ההיא וז"ש בחילא דקטרוגא תקיף דהיינו אומר הביאה אל ביתו ולקחה לאשה חבקה ונשקה וכיון שנבנה הרי אין לו קטרוג עוד שאשתו נעשית אמו ואין עוד איסור ערוה וז"ש ומתמן ולהלאה שריית אתתא וגומר וזה טעם לקושיא א' לכל היבומים. וליהודה בקדמיתא הוה גור דהיינו בתחלת אחיזתו במזל אריה העליון ואחר שהוליד בנים נאחז יותר וגבר וז"ש דקא אתגבר ואתפשט בחיליה והיינו או' גור אריה יהודה וכאשר נפל ודאי אבד כחו וגבורתו ולזה היה היבום על ידו שיהיו בניו בנים ממש שחזר והוציאם וז"ש ולבתר אריה כקדם וסיים כלביא להראות גבורה נוספת מקים שני בניו בבת אחת מנפילתם ולא נתערב בענין אחר זולתו והיינו כלביא:
זהר ב, דף קד ע"ב כל אינון שאר בני עלמא לאו הכי. אין להם יחס ביבום כך וכ"ש שאין להם כח לבנות הרוח שם א"כ מטעם זה יהודה היה מפני שהיה יותר קרוב אב כדי להקים שניהם בבת א' והיבום בהדרגה ע"י איש זר אין בנין כלל ע"י אח יש בנין אמנם בהיפוך ע"י יהודה תיקון הדבר כמתחלתו ולזה היה הענין בדרך ההוא:
זהר ב, דף קד ע"ב ראובן וגומר מהדר לענין ראשון שפי' י"ב שבטים באברי' העליוני' חזר לפרש אותם ולייחס כולם ואמר ראובן שמעון ולוי הא תלתא בג' מדות על הסדר חג"ת כנז"ל אמנם יהודה למטה במדת המ' אלא שעלתה למעלה כדרכה לעלות להתחבר למעלה וז"ש יהודה אתחבר בהדייהו ולכך הפסיק הסדר ועם היות הסדר כך אינו בלבול ח"ו אלא כולא כדקא יאות שהסדר הנכון הוא כך היותה עולה אל בעלה בין תרין דרועין כנז"ל. נשאר מבני לאה דהיינו בינה דאוליד שית יששכר וזבולון תרין ירכין הם נצח הוד ומשום דבירכין אית תרין פרקין בכל חד לתתא דהיינו מקום לד' שבטים אחרים כאשר נבאר אמר כי מקום אלו הב' שבטים הם בתרין ירכין למעלה שני פרקים העליונים דהיינו הנק' ירכין אתר דינקין נביאי קשוט מקום חבורם בת"ת הנק' אמת דהיינו חיבור הירכים בגוף והעד שנק' שם נביאי אמת כלומר נצח והוד נקשרים בת"ת. ונודע כי נצח והוד זו על זו והנצח עולה על הוד שזה אצילות שביעי וזה אצילות שמיני ויששכר נדבק בתורה לכך הוא העליון הדבק בת"ת שהבינ' שופע דהיינו ה' עילאה וזבולון יוצא עד המ' ה' תתאה והעד אומרו ומבני יששכר יודעי בינה לעתים דהיינו שנדבקו בתורה ששם הבינה כאומר אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת וכתיב שמח זבולון בצאתך שנדבקו בפרקמטי' לעודד ולהחזיק ליששכר דהיינו בירך השני מעודד ומקים העליון והיינו שהוא מתפשט עד המ' שעליה נאמר זה הים גדול וגומר שם אניות יהלכון והאניות הם סוד כחות שבה והם מגיעים לחוף הים שהוא היסוד לקבל ממנו וז"ש זבולון לחוף ימים ישכון וגו'.
זהר ב, דף קד ע"ב מ"ט יהיה לחוף אניות כי אין לו יחס לא במלכות ולא ביסוד פי' הכתוב ואמר וירכתו על צידון כלומר מגיע למדתו שהוא ההוד מתפשט עד צד החסד והמ' דהיינו צ"ד ו"ן ולכך הוא אוחז בפרקמטיא דהיינו יששכר עוסק בתורה ומושך מלמעלה למטה וזבולון עוסק בפרקמטיא ומושך ממטה למעלה והיינו ת"ת על נצח מ' בהוד בסוד ה' צבאות אלהים צבאות:
זהר ב, דף קד ע"ב בנימן אשתאר וגומר כבר פי' בפ' ויצא סוד יוסף ובנימן שהם ביסוד בשתי בחי' שבו שיורד שפע מת"ת למ' והיינו בחי' יוסף וז"ש דהא יוסף הוה דיוקניה בארעא כלומר מה שהזכר מתפשט למטה במלכות ומעלה מהנקב' אל הזכר למסוך ממנה סוד מ"ן דהיינו סוד ההתעוררות ממטה למעלה והיינו סוד בנימן ולכך בנימן לא היה משמש בגופו לצדיק בעולם התחתון אלא היה מסתלק למעלה בסוד נשמת ומפני שאין לו צורך למט' בתחתונים שאין בחי' הנקבה למטה אלא ממנ' ולמעלה אמנם יוסף יש בו בחי' בעולם התחתון הגשמי שכל מי שירצה להשתמש בנקבה כגון משה שהיה בחי' הת"ת כדי להשתמש במ' צריך לאחוז ביוסף וז"ש הוא בדיוקני בארעא ולאשתמשא בעלמא בדא צורך בתחתונים ולזה משה כשבא להשתמש עם הנקבה נדבק ביוסף וז"ש ועמה אשתמש וגומר מה שאין כן בנימן שאין צורך הזכר אלא צורך הנקבה שהיא המ' ולכך בנימן אסתלק לעילא שאין דבר במ' בתחתונים שיצטרך לבנימן אלא ממנה לעליונים דהיינו אחר סלוקו:
זהר ב, דף קד ע"ב מברכין ולתתא הם שתי בחינות בנצח וב' בהוד שהם ברכים למטה מברכים ופי' ואמר בירכא שמאלא דן שהוא קנה הארכובה מהירך עד הרגל דהיינו סוד בחי' הת"ת בין חסד וגבורה ופרקא דרגלא למטה נפתלי והוא סוד הגבורה והיינו נצח נצחים וג' בחי' אלו הם בחי' חסד דין ורחמים שבמדות אלו וכן הוד הודות הוד א' למעלה הודות ב' למט'. וכן גד ברכא ימינא ומתמתח והולך עד העקב ולכך והוא יגוד עקב ולא רגל. אמנם אשר וטובל בשמן הנמשך מחכמה רגלו שמשם יונק מרכבתו העליונה שהוא רגלו מקום המנעל כאומר מה יפו פעמיך בנעלים. והנה י"ב שבטים הם נשמות מי"ב אלכסון שהם כלל אברי גוף ז"א דהיינו ראובן שמעון לוי חג"ת יהודה גוף. יוסף ובנימן בברית יששכר וזבולון תרי ירכין. דן וגד תרין ברכין. נפתלי ואשר תרין וגלין. ומבחי' אלו נאצלו נשמות לי"ב שבטים וז"ש כל אלין אינון דיוקנין עילאין דיוקנא דלעילא יר' כל א' דיוקן בפני עצמו וכולם יחד דיוקנא עילאה דיוקן א'. ואמנם בבחי' היותם בעולם התחתון נשמותם מתלבשות בגופא הם מרכבה למטה מהשכינה ובבחינה זו יש להם דרך אחרת שהוא דרך הרגלים ג"ג בכל דגל ואינם הולכים על דרך האברים הנז' וז"ש ובגין דהוו בריין ממש בהאי עלמא אתקנא בהו שכינתא שהם נעשים י"ב תחת הים מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קד ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב. בנימן אסתלק לעילא כי האבר הוא בנימן ויוסף הוא אות היו"ד שהיסוד הדבק במלכות עכ"ל:
זהר ב, דף קד ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ה"ג משאר בני נשא יודוך וגומר ואתה בגרמך אזדמנת ליבומא י"ס דגרסי ואחא אזדמן ליבומא והכא וגוער ואחרון עיקר שלפי גירסא זו נופל מלת והכא אח"כ חמי דמאן דהוה נטיר ליה מקטרג פי' רוא' שזהו אביו או אחיו שהי' ראוי לשמור לו מקומו דהיינו לבלתי תנשא לאחר רואה שהוא הוא הבא על אשתו ודוחה אותו הולך וקורא לההוא דאזיל ערטיראי לעזרה ובאים שניהם יחד לדחותו משם ובכן מכניסים אותו בההוא טפה על כרחו בעוד שהם נלחמים באחיו בחזקה אתבני תמן בעל כרחו ונעשה שלום ביניהם. ה"ג בקדמייתא הוה גור לבתר דקא אתגבר ואתפשט בחילי' ארי' וסיים כלביא וה"פ בקדמייתא הוי גור בהולדת ער ואונן לבתר דקא אתגבר ואתפשט בחילי' ארי' לתקן המעוות לאקמא לפרץ וסיים כלביא לאקמא לזרח כנ"ל.
זהר ב, דף קד ע"ב יהודה כדקאמרן התחברות נוקבא ד' בדכורא הוי"ה כלול ביהודא.
זהר ב, דף קד ע"ב הא תלתא חג"ת. דינקי נביאי קשוט. נצח והוד. ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגוער ובסיפי' כתיב ראשיהם מאתים ופי' רז"ל ראשי סנהדראות והם העומדים על הדין ועל המשפט א' מעמודי העולם כירך ימין המעמיד הגוף:
זהר ב, דף קד ע"ב וכתיב שמח זבולון בצאתך. שכן היציאה נעשית ע"י הירכין. ובשיעורא רברבא כתיב זבולון לחוף ימים וגומר כלומר בברכת יעקב אביהם כשהרחיב גבולו של זבולון בשיעור גדול לחוף ימים שם רמוז שהוא בירך שמאל שכן הבינה הנק' ים עד הוד אתפשטת וכן המלכות הנק' ים וזבולון סמיך לי' עוד גילוי ג' דכתיב והוא לחוף אניות והאניות הם כחות המלכות:
זהר ב, דף קד ע"ב מ"ט בגין דוירכתו על צידון פי' ירך שמאל שהוא הוא יתפשט עד צידון שהיא מלכות הנק' כ"ה כן צידון עולה כ"ה במ"ק וחשבון האותיו' ג"כ עולה ק"ס כמנין עץ כמנין שם הוי"ה יפ"ה הפ"י ופ"ה הפ"ו והמלכות נק' ג"כ הוי"ה:
זהר ב, דף קד ע"ב מברכין ולתתא דן ונפתלי גד ואשר. היינו התפשטות נצח והוד המתפשטים למטה עד סוף העקב כדמפרש ואזיל:
זהר ב, דף קד ע"ב בירכא שמאל דן עד פרקא דרגלא. פרקא דרגלא נפתלי. נמצא ג' בחי' בכל ירכא זבולון למעלה למטה ממנו דן למט' ממנו נפתלי וההקש על זה בנצח כדמפרש ואזיל:
זהר ב, דף קד ע"ב בירכא ימינא גד וגומר יששכר למעל' למטה ממנו גד למטה ממנו אשר. ה"ג וכתיב ברזל ונחשת מנעלך:
זהר ב, דף קד ע"ב כל אילין אינון דיוקנא עילאין. ופי' אומרו דיוקנא דלעילא שנרא כפל הענין לשלול שאין דיוקנא עילאה דקאמר בסוד בי"ע או במלכות אלא דיוקנא דלעילא בסוד גופא דדכורא ובגין דהוו בריין וגומר כלומר וא"ת והרי בפ' ויצא ופ' ויחי משמע שהם סוד י"ב בקר שתחת המלכות ולז"א הכל אמת בסוד אחיזתם ושרשם למעלה בעולם הזכר הם מתחלקים באופן זה אמנם בבחינת' בעצמם ובגופם הם מרכבה לשכינה עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קה ע"א באלין תריסר פרקין הענין דהשתא קשה דעיקר תיקונא דגופא איהו רישא ובהאי תקונא דקאמר לא נכלל רישא כלל ולז"א אמת שלא נכלל הראש בי"ב שבטים מפני שבאלין תריסר פרקין תריסר מתיחן דאתמתחו מישראל ממש כלו' שהם למטה בני ישראל שהוא הת"ת ומלת שבטים יורה על זה דכתוב כל אלה שבטי ישראל י"ב יר' שבטי ופשיטות וענפי' שמתפשטי' מישראל הם י"ב וז"ש שבטי ישראל מתיחין דישראל והם אברי הגוף והראש מתאחדת עמהם וז"ש אל"ה איקרון לאמתחא שמא דמ"י כלומר מ' בינה י' חכמה ע"י הדעת דהיינו סוד רישא ממנ' מתפשט הגוף הנכלל במלת אלה שהם שאר ספי' ואלה איקרון לאמתחא שמא דמ"י למהוי בניינא כדקא יאות והיינו אלה נקשר עם מ"י ונק' אלהי"ם דהיינו שם הבינה נקשרה עם י"ב שבטים שהם שאר הספי' למט' וז"ש למהוי ישראל בכללא שמא דאלהים ירצה בהקשר ישראל כולם יחד על מעמדיהם אז ישראל הם שמא דאלהי"ם הא כיצד אל"ה איהו יש' בכלל י"ב שבטים הם מרכבה לאל"ה דהיינו חג"ת וכן נה"י נק' אל"ה ואחר שאל"ה מתתקנים כראוי מיד אחר תיקון ו"ק בינה נקשרת עמהם ומסתלקת אותם אליה וז"ש מי חבר אלה בהדיה והוה בניינא שלים צורה שלימה ראש וגוף דיוקן אחד וז"ש שמא חדא ממש שכללותם אינו שני שמות אלא שם א' להורות על אחדותם וייחודם.
זהר ב, דף קה ע"א בתיקונא קדמאה שהם י"ב צורו' עליונו' שבזכר דהיינו מ"י רישא אל"ה גופא והעד יוסף שבו סימני הזכר והיינו תקונא קדמאה בניינא קדמאה כי מלת אל"ה מורה על חג"ת וגם נ"ה אמנם אומר כל אלה דהיינו יסוד סימנא דכורא מורה היותם למעלה וז"ש כל אלה וגומר ואינו תיקונא שני שהם י"ב אבנים שתחת המ' כנז' פ' ויצא דהיינו בנין שני:
זהר ב, דף קה ע"א וע"ד לית שציאו שאם היו בנקבה למטה ששם שולטי' הקליפו' אפשר האויב לכלות שם הכחות ח"ו אמנם עתה שהם למעל' בסוד הזכר נאחזים בסוד מ"י נקשר באל"ה רישא עם גופא ובג' ראשונות אין אחיזה לחצונים כלל לכך לית שציאו,
זהר ב, דף קה ע"א וח"ו אלמלא וגומר עד עתה תלה התחתונים שהם ישראל בעליונים ואמר שמפני שהיותם תלוים בעליונים אין להם כליה עתה תלה העליוני' בתחתונים שאם ח"ו יהיה בהם הפסד ימשך פגם מזה לעליונים והטעם לזה כי כמו שהוא צורך לתחתונים בעליונים כן העליונים יש להם צורך בתחתונים מפני ההתעוררות העולה מישראל מפני תיקון מעשיהם ולז"א כי שלמות השם למעלה וקשר המדרגות העליונות תלוי בישראל וז"ש וירכתו וגומר שמא גדול וגומר עם היות שהוא שם הוי"ה הכא יצדק בשם אלהי"ם שבבינה מטעם היותו בניינא קדמאה וגומר כנזכר וז"ש שמא גדול דא בניינא וגומר המורה על תיקוני דדכורא בשלמות כדפי' והעד לזה הוא דהשתא דישראל וגומר ולזמנא דאתי וגומר יתוקן שיש' סבה לכל זה ואומר כל בניינא נפל שאין צ"ל שנמשך פגם לאל"ה ו"ק אלא אפי' מ"י שהיא הבינה נמשך לה פגם וז"ש כל בניינא הנכלל בשם אלהי"ם וזה כי בהיות הו"ק נאחזים בבינה אז השרשים שבתוך הבינה מאירים אם לאו נדעכים וכיון שאין אל"ה בתוך הבינה גם בחי' ע"י המורה על קשר החכמה עם הבינה אינו שאין קשרם אלא ע"י השרשים הנעלמים אשר לו"ק בסוד הדעת והיינו אומר כל בניינא נפל אין חלק משם אלהי"ם נשאר. אמנם בתיקון יהיו ג' דברים הא' מ"י ואל"ה דהוה בהו פרודא יתקשרו וז"ש מ"י ואל"ה דהוה בה פרודא בגלותא וגומר הב' כי הבינה בעצמה. שם אלהי"ם שבה ע"י ו"ק הנעלמי' יהא שלים על תיקוניה דהיינו ע"י קשר ו"ק תחתונים בבינה ישתרשו בה ו"ק נעלמים. הג' ועלמא יתבסם שימשוך לתחתונים התיקון ונועם ה' שישראל וגאולתם תלויים בתיקון זה השם:
זהר ב, דף קה ע"א הה"ד מ"י אל"ה וגומר השתא מפרש דרך הראיה כי מי היא הבינ' ואלה שהם הספירות הנפרדות ממנה כע"ב שהוא חסד הקרובה אליה תעופינה כל הספירות לידבק בה להיותם נשרשות בה. ומפני דמלת כעב תעופינה לא אהדר למ"י אלא לאל"ה והל"ל מ"י ואל"ה כעב תעופינה לידבק במי לז"א ובגין דאיהו שמא חדא כי מן האמת מי נקשר באלה לזה לא רצה לומר מי ואלה עם היות שהנכון כך הוא אלא מי אלה שמא חדא בלא פרודא. גם יצדק בקצת אומר מ"י אל"ה שניה' יחד כעב תעופינה לידבק זה בזה להתגדל השם. דהא בגלותא אסתלק מ"י ובגין אח"כ ירדו ונפל כל שמא וגומר ועתה שיש נפילה למ"י ואל"ה יצדק קצת מי אלה כעב תעופינה כדפי' וע"ד אנן וגומר כי כל תפלותינו ומקדשי דקדושה חמורה ובבתי כנסיו' בעם רב אין פחות מעשרה כל זה מורה על חומר הענין והטעם שנתעלה הכל בגידול השם הוא בגין דלית ליה בניינא אלא בהדן שאנחנו י"ב שבטים תיקון גופא כנז' ומ"י שהוא רישא דגופא כנזכר לא יתבני לעולם אלא באל"ה נמצא לפי זה שבגידול השם תלוי קבוץ ישראל וגאולתם ובנין מקדשם והנחל אותם את הארץ ולזה כל תפילותינו בגידול השם ובזה יתוקן הכל כנזכר:
זהר ב, דף קה ע"א וע"ד בההוא זמנא שיהיה גאולת ישראל כתיב מי אלה כעב תעופינה כנזכר ששלמות השם תלוי בגאולת ישראל ויחמון כל עלמא. הוא פי' בעלמא דברא כרעותי' והוא הכרח לנדרש שכיון שצריך שגדולת שמו יוכר לכל א"א אם לא ע"י ישר' והיינו או' וימליך מלכותיה וגומר וז"ש ואי שמיה רבא יתבני וגו' ועל זה אנו מתפללים על השם שהוא עיקר הכל ובו תלוי הכל ולזה אין אנו מתפללים על שאר השמות וז"ש וכל שאר שמהן וגו' והטעם שהוא קדמאה לכל בניינין:
זהר ב, דף קה ע"א תרין אינון דמנו עאנא דהיינו משה ודוד משה דהיינו בסוד הבינ' ודוד מצד המ' מצד הקדושה שאין עין הרע החצוני שולט בהם וז"ש מי מנה עפר יעקב שהוא כל האצילות שהוא כנגד אותם הנשמות הזכרים הנאצלות מהבינ'. וכן אותם הנשמות החצובות מתחת כסא הכבוד מסטרא דנוקבא ואין סטרא דשמאלא שהוא עין הרע שולט בהם וז"א ומספר את רובע ישראל. יר' מספר שהוא הת"ת את רובע ישראל שהם בחי' נקבות שהם למטה ממלכות והענין כי המנין הנמנה למטה בסוד דגלים ותיקון השבטים בצבאו ופקידיהם נעשים מרכב' למרכב' העליונה. אבנין מפולמין הם הספי' העליונות שמשפעם העולמות מתקיימין וע"ד והיה זרעך בחי' ישראל שהם נגד בחי' האצילות העליון. כל אינון נוקבין היינו רובע ישראל ירצה הנקבה ששם רובע ישראל והם בחי' השבטים תיקוני שכינתא כנזכר בפ' ויצא. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קה ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. למהוי ישראל בכללא דשמא דאלהי"ם וגומר הענין כי כללות אלו הי"ב שבטים איקרון אל"ה ובחיבור אימא ובנין איקרי אלהי"ם והיינו שם הגדול כולא כחדא כחיבורא חדא. כל אינון נוקבין מרגלאן וגומר ר"ל כי בינ' הולידה האצילות אבל ישראל ת"ת הוליד עוד למטה י"ב אבני המרכבה שהם כנגד הי"ב הנז' באצילות והם נקבות ונק' מרגלאן עילאין בלשון נקבה אבל הסי' הם אבנים זכרים הנז' דשכיב עליה ישראל וזהו רובע ישראל ומתמן ולהלאה פי' ממלכות והלאה. עכ"ל. ועיין בס' אור הגנוז בס"ד:
זהר ב, דף קה ע"א והרא"ג ז"ל כ' תריסר מתיחין. היינו י"ב שבטים שנתפשטו מיש' ממש אלה אקרון והם אוחזים באלו י"ב פרקים שבו"ק.
זהר ב, דף קה ע"א לאתמתחא שמא דמ"י שתהי' הבינ' מתמתחת ומתפשטת עליהם הנק' אלה ובשיתוף מ"י עם אל"ה נעש' אלהי"ם וז"ש למיהוי בניינא וגומר. ה"ג מי חבר אלה בהדי' והוה בניינא שלים על תיקוני' שמא חדא ממש דא הוא דאמר לי' ליעקב וגו' כי שרית עם אלהים לעילא בתיקונא ופי' כי שרית עם אלהים זכית להיות שר בהתחברך אתה שנק' אל"ה עם מ"י ולהכלל בהדי' וליקרא אלהים:
זהר ב, דף קה ע"א בתיקונא קדמאה שבאצילות ראובן אור ב"ן וגו'. על אלה. ודאי בניינא קדמאה פי' הראי' דבתיקונא קדמא' משתעי קרא ולא בתיקונא תניינא שהם י"ב בקר דו"ק מלת כל אלה דהיינו מלת כל עולה מי וכתיב בתרי' אלה והוי כאלו אמר מ"י אל"ה וז"ש כל אלה בניינא קדמאה איהו דאי לאו הכי מאי כל דקאמר היל"ל אל"ה שבטי ישראל אלא ודאי מאי כל לרמוז כל מי עם אלה. וע"ד לית שציאו לישראל לעולם. לפי שהם דבקים בו י"ת:
זהר ב, דף קה ע"א שמא קדמאה אלהים אפשר דהיינו השם הראשון הנז' בתחלת התורה הוא אלהים והוא להכריח עוד שאלהים זה הוא רומז בבינה שכן ל"ב דבראשית הם רומזים בבינ' כנודע. כל בניינא נפל לפי שנסתלק מי מעל אלה שהיא האם מעל הבנים כדלקמן. דהשתא בגלותא וגומר ויחמון כל עלמא. הוא פי' למלת תעופינ' שהכוונ' שיתגלה אליהם הכבוד העליון כעב הזה שהוא עף ונראה לעין כל. ורזא דא כד ברא עלמין היינו הבינ' כשהאציל' ו"ק קדמאה לכל בנינין. שמא דא אתבני. ה"ג והכוונה שקודם שנאצלו הו"ק האצילה חכמ' למדת הבינה בו"ק נעלמות בתוכה שנמצאת היא נק' מ"י והשש קצוות שנגנזו בתוכה שהם אל"ה הרי אלהי"ם כנז' בפ' בראשית דף ב'. ה"ג בכל חיילין דאתחזון ופירושו מלת צבאם מוסב למלת אלה דהיינו צבאות וחיילין קדישין המתפשטי' מו"ק הנק' אלה והיינו י' מדרגות דיצירה שם מקנן הת"ת כנזכר בתיקונין: עכ"ל הרא"ג ז"ל.
זהר ב, דף קה ע"ב ומתמן והנאה איהו מונה לכולא. שאחר שהבינ' האצילה אצילות הספי' שוב לא מנה עוד אמנם המספר שהוא סוד ו"ק המתייחדות עם המ' הם מהוים כל ההויות מכאן ואילך כגון נשמות ומלאכי' הנבראי' מחדש והטעם בגין דאיהו טוב עין דכתיב טוב עין הוא יבורך והיינו שדוד הוא סופר יש' אחר שנמסרו לו ע"י משה המונה הראשון והטעם שהוא טוב עין ע"י הייחוד העליון באו' אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי וה' עמו. והיינו מונ' אותו הנק' מספר לנכבים שהם ישראל שנמשלו לכנבים, לזמנא דאתי יבא מרע"ה ויתייחד עם המשיח והיינו להורות ייחוד הבינ' וקשרה עם הת"ת עם המ' והעד על זה כי נאמר מונה סתם ולא נת' מי וז"ש ולא ידעינן מאן הוא אלא וגומר ואו' יחודא בלי פרודא כי היחוד הזה אין אחריו פירוד וגלות כלל לנך יהיו שני המדו' מ"י ואל"ה:
זהר ב, דף קה ע"ב בשעתא דיתער וגומר איזה גוף יזכה אל הרוח והאיך יהיה הענין: וכן מי מהאבות יזכו בבנים כי המשל עובד הוא מחלון יהיה בן לאלימלך ולנעמי או לרות ולבועז וז"ש תרין אבהן תרין אמהן. אבל מימנה וגו' הענין כנז"ל שהם ב' בחי' בנשמות הא' הם מעלמא דדכורא שעליהם נאמר מי מנה עפר יעקב ויש מהם מעלמא דנוקבא דהיינו ומספר רובע ישראל והנה אלו המגולגלים הם סוד אדמ"ת שהיא סוד המ' שנפלו אל הנקבה. והם עפר שנשפע אליהם נשמה מהזכר להקימם ולזה הם מתחלקים לשנים האי עפר המגולגל הנבנה ונתקן ועליו נאמר ועפר אחר יקח וגו' דהיינו שמבינה נשפע עליו סוד התנוצצות נשמה וז"ש אבל מי מנה עפר יעקב דהיינו בינ' ואיהו אתקין כולא ע"י היותה נותנת כח ושפע ואור מלמעלה להיות הנשמ' הזאת מתנוצצת לשתי גופים שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה וז"ש ולא אתאביד כלום. ורבים מישיני אדמת עפר הם המגולגלים שהם מהבחי' א' שנפלו אל מקום הנקבה אדמת ומצד התנוצצות נשמתם מבינה הם עפר וז"ש ואדמת עפר הני שהם המגולגלים כמה דאתמר דהיינו ועפר אחר יקח וגומר:
זהר ב, דף קה ע"ב בספרא דחנוך המספר בדברים ההוים בעולם מטטרו"ן נק' חנוך. אינון אתוון דתליין באוירא ביה שממש בעולם מט"ט הם מרכבת הדברים האלו מפני שהוא למטה ממלכות מרגלאן דמטה דקא' לעיל ואינון אע"ד פמת"ר סוד האותיות האלו הוא כי עפ"ר הוי"ה. ואדמ"ת אדנ"י זכר ונקבה כנזכר וכמו שבסוד האצילות מתייחד אותיות הוי"ה ואדנ"י יאהדונה"י כן במט"ט שהוא מרגלאן דמט' עולם התמור' והכנוי הם שתי שמות אלו אדמ"ת עפ"ר נקשרים שניהם בסוד ייחודם ונעשים אע"ד פמת"ר והענין בסוד צירופם כי שתי אותיות א"ד מאדמ"ת דהיינו סוד ח"ד וא"ד יעלה מן הארץ נוטלת ע' מעפר בין שניהם ומ"ת מאדמ"ת שבו סוד המית' רגליה יורדות מות פ"ר מעפ"ר נוטלים אותם בין שניהם למתק המית' והקלקול ולזה צרופם אע"ד פמת"ר. עוד עפ"ר מספר ש"ן אדמ"ת מספרו מת"ה צרופם נשמת"ה דהיינו סוד הנשמ' לגופים אלו המגולגלי' כנזכר וכמו שסוד שם יאהדונה"י תליא באוירא שהוא סוד הת"ת כן חנוך שהוא עולם מט"ט אותיות אלו תליין באוירא להורות על הייחוד:
זהר ב, דף קה ע"ב ושבח אני את המתים שבמיתתם הם מתים בלתי חוזרים וחיים ע"י הגלגול מפני שהם יורדים בסוד אדמ"ת עפ"ר ע"י תיקון עפר עליון עכ"ז הם במט"ט בסוד אדמ"ת עפ"ר וז"ש מן החיים וגומר. אדמ"ת עפ"ר אינון אתוון כלומר האותיות שראו תלויים באויר הם אותיות אדמ"ת עפ"ר וכשראו חברייא אותם האותיות קלא אתער להודיע להם סודם ואפשר שהיה מעש' ידוע ביניהם באיזה ברייתא והוא מפרש' להם לסיוע לדבריו:
זהר ב, דף קה ע"ב בבניינא תניינא עפר נמשך למגולגלים האלה התנוצצו' מעפר העליון להתנוצץ והנשמ' שהי' להם מקודם שהית' ג"כ קודם נפילתה מהזכר דהיינו עפר חזר ונפל למט' אל סוד הנקב' ונעש' אדמת וז"ש עפר קדמא' אדמ"ת. והטעם לזה משום דבניינא תניינ' שהוא גלגולי עיקר שבו מתתקן והקודם טפל אליו ולכך הוא תחתון בסוד אדמת כנזכר ואלו ואלו יחיו בסוד התנוצצות אדמ"ת עפ"ר ויהיה להם נשמה כנזכר ומפני שעכ"ז ירדו אל הנקב' כנזכר אתתיה אימא אחוה אבוה אינם זוכים אל הבינ' שהיא עולם הבא אלא לחיי עולם דלתתא יהיו יונקים ונשפעים מעולם הנקב' והיינו כנזכר לעיל שאם לא יזכו אפי' בגלגול שני לא יתקן אפי' הגוף הראשון ואם יתתקן הב' יתתקן הא' והטעם שהשני עפר חיים ותיקון לאדמ"ת ואין חיים ואור לאדמ"ת אלא מהעפר ולזה אותם שזכו יהי' אלה שניהם יחד לחיי עולם ואם לא זכו יהיו אלה שניהם יחד לחרפות ולא יזכו לאור העליון אפי' מצד הנקב' שהוא חיי עולם דלתתא אלא יהיו בהעדר האור והחשך וההפסד ההוה בקליפות ועם היות שעתיד הטומאה שיתבטל מן העולם יהיו אלו למרא' במקום סטרא דשמאלא לדעת היאך היתה וז"ש לחרפות ולדראון עולם במקום הדראון שיחסר מן העולם כדמפרש ואזיל ישאר לון לתווהא וגומר והטעם שהם נדבקו בא"ל אח"ר דלא בעי לאפשא וכיון שלא נתקן בכל גלגוליו יהי' לעולם במקום הסירוס והחרפות.
זהר ב, דף קה ע"ב כל דכורא קאים בדיוקנא וגומר מפני שנשמתו נאצלת משם ולכך כל ענייניו במצותיו ותורתו הוא בבחירת הת"ת כלול מו"ק וכל נוקב' וגומר מפני שנשמת' נאצלת משם ולכך כל עניינ' בבחי' המ' וזה לא יהי' אל האדם אלא בעוד שהוא עבדא דקב"ה שאינו מקבל עליו שם עבד אלא לקב"ה לבדו שעם היות שאינו עובד לאדון אלא כשאר בני ישראל עיקר הפגם הוא בהיותו מכנה עליו שם עבד לפלוני והיינו אומר עקר גרמי' מפולחני' עם היות שהוא חייב בכל המצו' והטעם שבהיו' האדם עבד להקב"ה לבדו יש בידו פנאי וזמן לעבוד להקב"ה בתור' ובמצות אמנם העבד עם היות שהוא חייב בכל התור' כול' עכ"ז אינו מתבטל ממלאכת בעל הבית כלל אלא לדבר מצוה המוכרחת אמנם שאר העבודות כגון התור' ובקור חולים וכיוצא אינו עוש' שאין לו זמן ואתמסר לבר נש דאיהו משית סטרין כלומר ענף מו' ספי' עליונות ומחליף שש בשש וכמו שהוא עובד ו' כן יורד דרך אותם הו' ומתעקר והולך וז"ש יפלח ליה ו' שנים ויתעקר מו' שנים ולזה נחית מתמן ואתמסר בעלמא דנוקבא וא"ת וכי כל כך עביר' היא זו שנחמיר עליה כ"כ לז"א כי בדרך שאדם רוצה בה מוליכין אותו אם הוא ברוע בחירתו דחה מעליו מדרגת הקדוש' מה יתאונן וז"ש הוא לא בעא לאתקיימא בעלמ' דדכור' והוריד עצמו הסכימו עמו מלמעלה והורידוהו מדרג' אחר מדרג'. ואחר שיצא חפשי בשביעית נשאר מכאן ולהלא' במעש' מצותיו וכל עבודתו כאותם שנתגלגלו שהם מעולם הנקב' וז"ש הא מכאן ולהלא' מעלמא דנוקבא איהו. לא בעא לקיימא בה שדח' ג"כ המלכות שאמר ג"כ בגאולת' לא אצא חפשי והרי זה ברצון נפשו כאותו שנתגלגל שנית ולא זכה שנתפס לחרפות ג"כ זה יורה אל החצונים וז"ש נחית לתתא ואתאחיד לתתא שעם היות שעובד השם. הם מהקליפ' אשר לפרי יש בו קצת טעם כענין העבדים הכנענים שישנן בקצת מצות אמנם הם מס"א העובדת:
זהר ב, דף קה ע"ב השתא כיון דהכי הוא כלו' לפי מה שהוא עתה עניינו שנכנס בקליפות אצטריך פגם דהיינו ורצע אדניו את אזנו במרצע והפגם הוא חותם הקליפ' שכל דבריה פגומין. ולא יהי' עניינו בקליפ' תמיד אלא עד בא היובל שהוא כענין עפר דאמרן לעיל שמשם ימשוך אליו החירות מהקליפ' אמנם לא יעלה אל מדרגות עולם הזכר מעולם אלא יהי' בסוד אלה לחיי עולם הנז"ל דהיינו עולם הנקב' וז"ש ומיובל והלא' אתהדר לגלגולא בסוד המ' למט' וז"ש אתהדר לגלגולא ותב. וגומר זכה עביד תולדין בעלמא וגומר הבנים אינם עולים לעולם בעולם הזכר ומוליד כיוצא בו בנים נשמות שהם במ' כלומר מבחי' נקיבות כלומר לא יזכה אלא לנפש כגרים או ירצה שיזכו אל נשמה מבריאה ורוח מיציר' ונפש מעשי' אמנם לא יזכו לאצילות לעולם וז"א בתולות אחרי' וגומר הא איהו כלא הוה וגומר:
זהר ב, דף קה ע"ב אהדר ולא אשתלימו וגומר עתה חזר הכתוב באומרו אם בגפו יבא לבאר אותם שאחר שנתגלגלו ביבום מתו בקצרות שנים ולא זכו לאשה כלל ועליהם אמר לא אשלימו יומוי וגומר כלומר נתייבמה אשתו ונבנה ולא זכה בבנין ראשון לבנים ולא לאשה אלא מת בקצרות שנים עונשו קשה מאותו הגלגול הקודם כי הגלגול הקודם הרוח שהי' בתוך הנקב' נסתלק בטינרא תקיפא דהיינו בחי' הקדוש' מבתר כתפוי דגנתא דעדן כנז"ל והרי יש להם אותה המנוח' המועטת אמנם המגולגל הזה שהוא הרוח והנשמ' הקודמין שנתגלגלו ומתו בקצרות שנים ולא זכו לאשה ועליו אמר אהדר ביבום ולא אשלימו יומוי לאתנסבא וגומר ועליו אמר הכתוב אם בגפו יבא בגפו יצא וגומר עונשו הוא בגפו יצא דהיינו כשהוא הולך אל מקום ג"ע מקום הערירים שהוא בתר כתפוי דגנתא דעדן בטינרא תקיפא ללוח שם באותו רוח הקודם שיש לו ייחס עמו שהוא חלק ממנו שהניח בנקב' בזמן הקודם ונסתלק לגוף הקודם כנז"ל אין אותו הרוח מקבלו אלא אדרבה מקטרג עליו שדוחהו שיתגלגל פעם אחר פעם מפני שפדיונו תלוי בזה כנזכר וז"ש אזיל כאבנא בקוספיתא מקבל עונש מעשיו ע"י המחבלים וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קה ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב. לזמנא דאתי עוד תעבורנ' הצאן וגומר הענין כי לעתיד עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה א' כי ליהוי מונה חד ולא בהשתא דבינ' היא מונה חדא ולבתר אם יש זכות בעולם אז מונה אותם שנית ת"ת ויוצאים לעולם אבל אז מונה א' לבדו יהיה כי בצאתו דרך בינה תכף בלי עכוב ירד למטה בלי הפסק ואין עוד עכוב הת"ת לראות אם יזכו אם לאו. עכ"ל:
זהר ב, דף קה ע"ב והריא"ג ז"ל כ' אבל מי מנה עפר יעקב ואיהו יתקן פי' מי בינ' ימנה בשעת התחי' אותם הגופים שנעשו עפר ואיהו דהיינו הבינה הנז' יתקן כלא. כי שם תשובת הדברים בסוד שנת היובל הזאת וגומר ובסוד יתקע בשופר גדול להחיות המתים:
זהר ב, דף קה ע"ב בספרא דחנוך כד חברייא אסתכלו וגומר בספרא דחנוך הי' כתוב כך כד חברייא וגומר וה"פ כד חברייא אשר עיני שכל להם כשיזכו ויסתכלו באותם האותיות דטסין באוירא. נ"א דתליין באוירא שהם היו רואים נפלאות תמים דעים. א"נ באוירא היינו באויר הצלם העומד על ראש של אדם שם יראה חקוק אלי האותיות אע"ד פמת"ר וחקוקים שם להראות כמה גלגולים נתגלגלו הראשוני' שלא הצליחו והשניים שהצליחו וכלם כלולים באותיות אלו וכדאית' בתיקוני'. בי' ל"ג:
זהר ב, דף קה ע"ב ואינון אע"ד פמת"ר הם אותיות אדמ"ת עפ"ר כדלקמן ואז באותו הסתכלות שיזכו לראות ידעו סוף הפסוק דושבח אני את המתים שכבר מתו דהיינו מתים פעם שני' שכבר מתו פעם ראשונ' ועתה בשני' נתקנו כדמפרש ואזיל. והכי נמי פרשו לה בפ' חקת וקלא אתער ואודע והכי אמר וגומר התכת הלשון כך הוא בבניינא תנינא עפר קדמאה אדמ"ת תניינא דאתקן עיקר. קדמאה פסולת לגביה וגומר וה"פ בבנינא תניינא שבו נתקן מה שעוו' אז נקרא עפר שכן עפר יש לו תיקון ועבוד' להצמיח מוצא דשא העולם נעשה על ידו. אמנם קדמא' הגוף הראשון נק' אדמת מלשון דממה צחיח סלע אין בו עבודה ובנין וכן הוא מלשון מיתה שוב אין לו תקנ' ומפרש ואזיל.
זהר ב, דף קה ע"ב תנינא דאתקן עיקר. קדמאה דלא אתקן פסולת לגביה שהוא נתקן עם העיקר. וזה אע"ד דהיינו ע' דתיקן דעפ"ר מתקן לא"ד מאדמ"ת ופמת"ר להיפך מ"ת דאדמ"ת דפסולת בתוך פ"ר דעפר להורות על מציאת התיקון שנתקן זה בזה מתחלתו ועד סופו.
זהר ב, דף קה ע"ב דלא זכי למיהוי בעולם דלעילא היינו עולם הזכר אלא שירד לעלמא דנוקבא כנ"ל אלא שנתקן ע"י יבם או באופן אחר ואחר שכבר נתקן קצת לכך יזכה לחיי עולם התחתון לבד ולא לעולם [העליון] עולם הזכר מקום צדיקים גמורים.
זהר ב, דף קה ע"ב לתווהא בהון כל עלמא כדפי' בפ' תרומה דראון די ראי' (דאי) באינון ו' שנין קדמוניות. פי' שש קצוות:
זהר ב, דף קה ע"ב אעקר גרמי' מפולחנא. שעבר על לא תגנוב ונמכר בגנבתו וזה אעקר לי' הקב"ה וגומר:
זהר ב, דף קה ע"ב ואתמסר לבר נש וגומר שקנ' אדון לעצמו.
זהר ב, דף קה ע"ב ויתעקר משית שנין קדמוניות. מתוך העונש שנענש להשתעבד שש שנים ש"מ שענשוהו מדה כנגד מדה דהיינו לפי שנעקר מו' שנים קדמוניות:
זהר ב, דף קה ע"ב אתאת נוקבי' דאיהי שביעית. קרא מפרש ואזיל ובשביעי' וה"ק ו' שנים יעבוד ונעקר מו' קצוות ואתדבק בשביעית מלכות:
זהר ב, דף קה ע"ב לא בעא לקיימא בי' ובפירוקא דילי'. היא חלוקה שלישית בסיפי' דקרא יצא לחפשי חנם לא רצה להתאחז אפי' בעלמא דנוקבא דהיא שביעית ע"י פירוקא כדמפרש ואזיל. יצא לחפשי יצא מרה"י לרה"ר מקום החנם מן המצות מקום החיצוני' כדפי' בפ' בהר סיני וז"ש:
זהר ב, דף קה ע"ב נחית לתתא וגומר אצטריך פגם היינו ורצע אדוניו את אזנו במרצע ואע"ג דהאי קרא איהו בסיפא דפרשתא אסמכי' איצא לחפשי חנם אל החיצונים ולכך ורצע אדוניו ואח"כ חזר לסדר הפסוקים אם בגפו וגומר אם אדוניו וגומר ומיובל ולהלא' וגומר ואתדבק בהאי עלמא דנוקב'. ארכבה אתרי רכשא ועבדו לעולם עד עולמו של יובל כדפי' ז"ל ואז חוזר ומתגלגל ומתקשר במלכות הנק' עולם תחתון (שמשה) [שמשם] זכה עביד תולדין בעלמא וכולהו רזא דכתיב בתולות אחרי' פי' אם זכה אחר שנדבק בנוקבא עליונ' משם ולהלא' עביד כולהו תולדין מצד עבד משכיל דהיינו מטטרו"ן סוד ז' היכלות דיציר' משכן מטטרו"ן כנודע עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף קה ע"ב גליון פי' אדמת הוא רמז אל הגוף הא' שלא נתקן. עפר הוא רמז אל הגוף הב' שנתקן שהוא דומה לעפר שיש בו תועלת לעולם פי' על ראש האדם המגולגל א' שלא נתקן אותיות אדמ"ת טאסין על ראשו ואם הוא מגלגול שני שנתקן אותיות עפר טאסין על ראשו והיינו דקתני טאסין באוירא ביה עכל"ה: