זהר ב, דף צ ע"א ר' חייא פתח ונהר יוצא וגומר לפי דעת ר' חייא כבד את אביך נאמר על הת"ת והיינו או' וההוא נהרא שהוא הת"ת דמבועא שהיא החכמה ירצה מפני שהת"ת משך שפע החכמה נק' הת"ת אב עם היות שאין מלת אב צודק אלא בחכמ' כאו' כולם בחכמה עשית. וז"ש מ"ט יקרא אב ואמר משום דאיהו נביעא דהיינו שהוא דבק באב שהוא המבוע ונובע ממנו ג"כ הוא מפרנס ומגדל וז"ש לאתזנא לגנתא לזה יקרא אב: ור' אבא פליג ואמר שלא יקרא אב אלא החכמה דוקא וז"ש עדן ממש לא נביעו נהר אלא המבוע בעצמו שהוא העדן והיינו החכמ' אב המוליד איקרי א"ב ומשורש למעלה באין בכתר לזה נק' אב א' כתר ב' חכמה ועכ"ז איקרי אתה לא לשון נוכח שאין שם גילוי אלא שארי לאתמשכא ואתה יהיה לשון ואתא מרבבות קדש אתא בא ונמשך והיינו אב כאו' כי אתה אבינו.
זהר ב, דף צ ע"א ור' אלעזר פליג וסבירא ליה דנשמתא דבר נש מזווגא דקב"ה ושכינתיה דהיינו ת"ת ומ' ולכך אביך דא קב"ה אמך כ"י שהיא מכנסת נשמות מלמעלה גם היא מכנסת לתוכה הת"ת הנק' יש' להוליד הנשמות והראיה שאינו החכמה אתיא א"ת לאתכללא שכינתא עם הת"ת דלא שייך בחכמה כי אם אב נאמר על החכמה היל"ל כבד אביך מאי את אלא הכרח כי אב נאמר על הת"ת כנזכר והענין כי הכבוד הזה בלי ספק הוא הייחוד ומעשה התורה והמצוה ואמר כבד את אביך ת"ת ואת לאתכללא שכינתא שכל מקום שאתה מכוון לכבוד האב תכלול עמו האם שלא להפרידם וכן מינה יליף את אמך כל מקום שאתה בא לכבד אמך תכלול באותו כבוד הת"ת כדי לייחד תמיד. ור' יהודה פליג אכולהו וקאמר דעת רביעי הכולל כל הדעות הקודמים ולזה כשאמר הכתוב כבד את אביך ואת אמך סתם קאמר כי היכי דלישתמע חכמה ות"ת א"ב כל מי שנקרא אב וכן כשאמר אמך סתם קאמר דלישתמע כל מי שנק' אם דהיינו בינה ומ' אמנם באה מלת את באב ובאם לרבו' איזה אב או איזה אם עם היות שהוא רחוק לז"א כל מה דלעילא כתר וא"ס דלעילא וכן כסא חיה אופן והשמים והארץ בכלל וז"ש ותתא וענין כבוד אב ואם שלא יחטא ויכעיס ויפגום כל א' כפי עניינו אפי' שמים וארץ כדכתיב ועצר את השמים וגומר והיינו חלול כבודם: ור' יוסי פליג אכולהו והסכים לדעת ר' אבא בתוספת מעט ויש בינו ובין ר' אבא פלוגתא וז"ש האי דא"ר אבא שהחכמה נקר' אב והטעם לזה מאתר דשארי לאתמשכא כולא דהיינו החכמה כנזכר שפיר דקדק דהא אוליפנא ההוא טמירא שהוא הכתר וכ"ש למעלה ממנו ולא אית ביה שרותא שאינו תחלת הגילוי לא שייך בו אתה לנוכח המורה גילוי אמנם הוא מורה העלם והסתר אמנם החכמה הנגלית נק' אתה ומכ"ש שיצדק אתה בת"ת ויצדק בו אבינו וז"ש מאתר דשרותא לא אמר אתר דשרותא דהיינו חכמה דוק' אלא מאתר דשרותא אשתכח דהיינו חכמה ומחכמה ולמטה קרינן אתה א"כ כל מקום שיצדק מלת אתה יצדק אב וז"ש ואקרי אב א"כ נקטינן שאינו אב חכמה לבדה אלא גם הת"ת ומינה ילפינן לאמך שהיא בינה ומ' והרי זה דומה לדעת ר' יהודה ולא כמו שפי' והוסיף לעילא ותתא שאינו נאות ועם היות שהוא חלק בין המדות הפך דעת ר' אבא ייחד ואמר וכולא חד הוא ואתה שאינו נפרד והכל נקשר בא"ס בריך שמיה וגומר וכלל דברי ר' יוסי אביך חכמה ות"ת אמך בינ' ומ' כנזכר ומלת את יהיה מפני שנכלל הענין הזה במלת אב וכן במלת אם אמר את לרבות כל מקום שיצדק אב ואם כנזכר: ור' חזקי' דעתי' קרוב לדעת ר' יוסי בשינוי קצת ושינוי משמעו' דורשים ולז"א ודאי כולא חד כדפי' ר' יוסי שא"א להיות אב ואם חכמה ובינה שלא ישתתף ת"ת ומ' שהם מעבר צאתם לגילויו על ידם וכן א"א להתהות ע"י ת"ת ומ' שום הויה אם לא תרד הכח מחכמה ובינה ולז"א ודאי כולא חד. אמנם הבא להשכיל לא יבין אלא ת"ת ומ' וז"ש כבד את אביך דא קב"ה ואת אמך דא כ"י והם אב ואם לנשמות והיינו כ"י כנזכר לעיל. אמנם תנינן אר"ש בנים אתם לה' וגומר ההוא אתר דאקרי בנים דהיינו חג"ת נה"י ובת א' מ' ורצה הכתוב לפרש שיש' הם מרכבה אל המדות האלו כענין שהם חסידים מחסד וגומר ויש' מרכבה לכל מקום שנק' בנים א"כ מי הם אב ואם לבנים אלו אין ספק שהמולידם הם חכמה ובינה שמשם נאצלו סוד ד"ו פרצופים א"כ בג"כ סתימא דמל' כבד את אביך ואת אמך לאכלל' כלא דלעיל' ותתא ולא שנסיי' אביך ואמך ת"ת ומ' ואת ואת לרבות או להיפך אלא סתמא דמלה לפי שהוא במדרגת בנים עליונים דהיינו בנים אתם לה' אלהיכם יהיה עיקר אב ואם חכמה ובינה את ואת לרבות ת"ת ומ' ומי שהוא אב ואם עיקר ת"ת ומ' שהוא בן למטה ואינו מרכבה בבנים למעלה עיקר לו הם אב ואם ת"ת ומ' את ואת לרבות חכמה ובינה ולז"א ד' מלות אלו שהם את אביך ואת אמך לאכללא כולא דלעילא חכמה ובינה ותתא ת"ת ומ' כל א' לפי עניינו כנזכר. ר' יצחק אמר לאכללא ביה רביה ירצה ר' יצחק בא ללמוד סתום מן המפורש פשוטן של דברים אביך ואמך ממש את ואת לאכללא רביה או אשת רבו דהיינו את ואת ומהכא ילפינן לנסתר שאביו ואמו הביאוהו לעולם התחתון א"כ אב ואם המביאים לעולם התחתון הם ת"ת מ' ורבו שלמדו תורה וחכמה היינו החכמה ומביאו לעולם הבא בינה והיינו את ואת. ור' יהודה פליג אפשטיה ואין ראיה ממנו לנסתר מפני שרבו הוא בכלל הקב"ה ולא בכלל אביך ואמך:
זהר ב, דף צ ע"א בהני ה' אמירן וגומר הענין כי הדברות הם ממש כל דבור ודבור יוצא מספירה אחת וכמו שמציאות הספי' הם החמשה נכללות החמשה כך הדברות ימצאו בהם סגולת הספי' והנה הת"ת קו הרחמים נכלל בכתר כך אנכי שהוא דבור הכתר שהוא הראות מציאות הא"ס ולא תרצח שהוא דבור הת"ת שהוא סוד צלם האדם שניהם ענין א'. לא יהיה לך שהוא דבור החכמה שהיא יוד של שם כנגד לא תנאף שהוא דבור הנצח שהוא ענף ימיני שהנואף משקר באות יוד שהיא סוד המילה והיינו חרב על ירך שהוא הנצח והיינו בה' בגדו ששקרו באות ברית והיינו משקר במלכא ודאי שעולה עד החכמה. לא תשתחוה להם הכורע על הזרה משתחוה לע"ז וכמו שהחכמה בעלת מעשים רבים כאו' מה רבו מעשיך לכך גזרין ועונשים תלויים בדבור זה וז"ש ובדא כמה וגומר. לא תשא מצד הבינה ולקבליה לא תגנוב דבור ההוד ענף הבינה העובר על לא תגנוב ולקח עושר של זה הבא לו מן הצפון הרוצה שיעשיר יצפין ומעשיר בצד אסור קרוב אליו לעבור על לא תשא ונשבע לשקר ומשפיע סוד השבעה מדות למקום השקר והחצוני ומעני הקדושי' ומעשיר הטמאי'. זכור דבור החסד אמרתי עולם חסד יבנה ובו שבת ונח ודאי. ולא תענה הוא דבור היסוד הנק' חוט של חסד ולזה השבת הוא שביעי ביסוד והוא עדות על כל הששה שהוא כולל כולם ומעיד על כולם: מאי דכתיב תתן אמת ליעקב דהיינו שבת כי שבת הוא אמת ומאן דאסהיד שקרא מעביר אמת ומקיים שקר ופוגם מדת שבת שהוא מדת אמת ומחלל אותו. ומאן דמשקר בשבת משקר באורייתא כולה מפני שהשבת תלוי בת"ת מקום התורה ונודע כי העד שקר משקר בתורה שהיא אמת ודאי ויש בכללה לא תענה ברעך: כבד את אביך הוא דבור הגבורה שראוי לבן ללבוש גבורה לכבדו להנעילו וגומר. ולא תחמור בית רעך הוא דבור המ' אשה ודאי והמ' תלוי' בגבורה ואמר אביך ממש שלא יתחלף וזה ע"י שזה חמד אשת רעהו שהוא דבור המ' פגם והוליד שם שמכבד מי שאינו אביו וע"י עבירת דבור זה בא לידי עבירת דבור זה וכן המ' לבוש לגבור' מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף צ ע"א והרח"ו זלה"ה כתב: ר' אלעזר אמר וגומר הענין כי אמך היא כ"י והיא סוד הרינה הנק' כ"י כנ"ל דף פ"ה א' וא"כ שכינתא שהיא המ' היא רמוזה במלת את אביך כי אביך הוא הת"ת ואת אביך היא המ' ואת אמך היא הבינה וגם החכמה רמוזה במלת את אמך. ר' יהודה וגומר כולא הוה במניינא פי' כשנא' נעשה אדם. את לרבות כל מה דלעילא ותתא פי' או"א לעילא ואו"א לתתא. עכ"ל:
זהר ב, דף צ ע"א והרא"ג ז"ל כ' ר' אבא אמר עדן ממש איקרי אב ופליג ואמר דכבד את אביך לאו על ת"ת ומלכות נאמר דתרווייהו מא"ת וא"ת אתרבי ומאי אביך דא חכמה הגם שנק' עדן דהיינו נקודה סתימאה מ"מ אב איקרי וממילא אמך היא הבינה:
זהר ב, דף צ ע"א משום דהאי עדן משתכח מההוא אתר דאיקרי אין. כלו' וא"ת ולמה לא נפרש את אביך על הכתר שהוא אב לכל כי הוא הספי' הראשונה לזה אמר דאינו צודק דהא למעלה מחכמה איקרי אין על צד ההעלם וכיצד יקרא אב:
זהר ב, דף צ ע"א מאתר דשארי לאתמשכא. דהיינו תחלת גלוי האצילות איקרי אתה מלשון ואתה מרבבות קדש וגבי אתה כתיב אבינו:
זהר ב, דף צ ע"א כד"א כי אתה אבינו. א"כ מוכרח הוא לפרש אב בחכמה ולא בכתר:
זהר ב, דף צ ע"א ר' אלעזר ס"ל כר' חייא דאביך ואמך היינו ת"ת ומלכות אמנם אתא לאוסופי את אביך את דייקי.
זהר ב, דף צ ע"א לאכללא שכינתא דהיינו בחי' המלכות הדבוקה בת"ת וממילא משמע ואת אמך לרבות בחי' הת"ת הדבוקה במלכות כנזכר בתיקונים: ר' יהודה אמר וגו' פליג אתרווייהו ואמר דאביך ואמך סתם מורה על החו"ב ועל ת"ת ומ'. ואל תתמה היך יקרא חו"ב אביך ואמך בכינוי:
זהר ב, דף צ ע"א דהא כלא הוה במנינא. בעת יצירת האדם כשאמר נעשה אדם נמלך בספי' וכל אחד יהיב בי' חולקא כנז' בתיקונים ושפיר קרינן בי' אביך ואמך:
זהר ב, דף צ ע"א את לרבות כל מה דלעילא ותתא. את אביך ריבה כל הג' ראשונות דכלילן באביך חכמה ואפילו הכתר שהוא נעלם נכלל בהעלם בריבוי את. וכן לרבות ו"ק דכלילן באביך ת"ת והם לעילא וחצריהם וטירותם לתתא כי אמא מקננא בבריאה ות"ת מקננא ביצירה כנזכר בתיקונים והכל אתרבי בריבוי את. וג"כ את אמך לעילא ולרבות לתתא העשי' ששם מקננא אימא תתאה שהכל כבוד עליון. ור' יוסי אמר וגו' הכריע כר' אבא ולפי שהיו גדולים ממנו ר' אלעזר ור' יהודה לא הפסיק ביניהם ועוד שלא פי' פי' ד': ה"ג ר' חזקי' אמר ודאי כלא חד ובא לחזק דברי ר' יהודה. והתנן בניחותא.
זהר ב, דף צ ע"א בנים אתם לה' אלהיכם פי' ה' אלהי"ם. שייך בחו"ב ות"ת ומ' כנ"ל דף פ"ה וישראל איקרון בנים אליהם וז"ש ההיא אתר דאיקרון בנים ה"ג: פי' ה' אלהיכם צודק בכל אתר דאיקרון ישראל בנים לגבייהו דהיינו חו"ב ות"ת ומ':
זהר ב, דף צ ע"א באדם מטי האי פגימותא. כלו' באדם העליון פוגם ולכך דמו ישפך ולמה פוגם כ"כ למעלה. כי בצלם וגו' וכתיב לא תשתחוה להם וגו'. כי הנואף את אשת רעהו הוא משתחוה אלי' בפישוט ידים ורגלים:
זהר ב, דף צ ע"א ובעי ברנש לסהדא. לומר ויכולו השמים ולכך נוהגים לאומרו מעומד כדרך המעיד העדות ואם לא יגיד ונשא עונו ולז"א בפרשת בראשית דנפיק (כלא) [קלא] ואמר וסר עוונך וגו'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף צ ע"ב ואלין חמש וגומר כי ממה שפי' עד עתה לא הוכרח אם ה' עליונות כלולות בתחתונות או להפך ולזה פי' ואלין חמש קדמאי כלילן חמש אחרנין ירצה כי מוכרח הוא שבאמירת ה' הראשונים קדמו ועדיין לא נאמרו השנים ואין ספק שהסדר הוא שהשנים שנאמרין אח"כ היינו שכבר היו כלולים בראשונים א"כ מהם נלמוד לספי' שהחמש התחתונים כלולים בעליונים והם עיקר שימין גובר ובגיני כך מימינו אש דת למו ולא אמר ימינו אש הוכרח לפרש מימינו יצא חלק הדת השמאלית שהיא אש ולא תאמר שעדיין הם שמאל מאו' אש דת אלא דכולא אתעביד ימין והראיה וע"ד בחמשה קלין אורייתא אתייהבת שהעשרה נעשו חמשה וכולם ימנים כנזכר: ור' יהודה דחיקא ליה כי אחר שהיו י' דברות ג"כ היו י' קולות שכל דבור ודבור קולו עמו כאו' וכל העם רואים את הקולות וז"ש כולהו הוו ה' גו ה' שכל דברות היו ה' גו ה' אמנם ממקום אחר נביא ראיה דהיינו לקבליהון ה' חומשי תורה שכל חומש וחומש כלול שני עשורים דהיינו ה' גו ה' והם ימינא כאו' מימינו כנזכר:
זהר ב, דף צ ע"ב תאני ר' אלעזר באלין וגומר הנה הדברות הם כמנין עשרה מאמרות שבהם נברא העולם שסודם מחכמה ובהם נכלל כל נמצא ולז"א אתגליפו כל פקודי אורייתא שהם רמ"ח אברים ושס"ה גידים רמז הצורה העליונה גזרין ועונשין שהם למטה גזרין הם תקונין דרבנן מצד המלכות כגון ערובין וכיוצא עונשין למטה ביצירה בהיכל זכות ושם ב"ד מענישין ודאי דכיא ומסאבא יורד אל מקום מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. ענפין ושרשין ירצה ענפין כחות המסתעפים ויוצאים ושרשים שהם משורשין פנימה בקדש בפנימיות וכיוצא אל עיקרי תורה יש ענף מסתעף ויוצא ויש שורש משורש בתורה. אילנין ונטיעין הם. בסוד כמה אילנות בחינות הת"ת והנטיעות במ'. שמיא ת"ת וכל בחינותיו וארעא מ' וכל בחינותיה. ימא המ' מתפשטת למטה כאו' זה הים גדול ורחב ידים. ותהומי כחות למטה ממלכות ואפשר הכל כפשוטו שהים וכל אשר בם הכל תלוי בתורה ונברא ממנה והכל צודק ואמת ונכלל בדבריו. וז"ש דהא אורייסא שמא דקב"ה מה שמא דקב"ה אתגליף בעשר דהיינו י' חכמה קיצו של י' כתר ה' בינה ו' שית ספירן ה' מ'. אף אורייתא אתגליף בעשר אמירן ובהם נכלל כל התורה וכל הנמצא וימצא. וז"ש אלין עשר אמירן אינון שמא דקב"ה מפני שהם עשר ספירות. ואורייתא כולא שאר התור' דהיינו מבראשית ועד לעיני כל ישראל כלא חד שמא תסדר אותיותיה יחד ועשה מהם תיבה א' גדולה שם א' לקב"ה והוא כינוי א' לשם יהו"ה וז"ש שמא קדישא דקב"ה ממש ור"ל כי זה הכינוי שפירשנו הוא שמו ממש ולא כמו שאר הכנויים שאינ' שמו ממש כי זה כינוי נכללו בו כל השמות ופעולות וכל הכינויים וגומר ומאן דזכי בה שהעוסק בתורה אחוז בספי': ור' יוסי הוסיף שממש אחוז בא"ס השוכן בספי' והטעם שהתורה ספירותיו ושמו והוא דבק בשמו שהוא ושמו אחד והאוחז בשמו אוחז בו וז"ש דהא הוא ושמיה חד:
זהר ב, דף צ ע"ב לא תעשון אתי וגו' א"ר יוסי וגו' אתי כלו' אותי ירצה כי אחדותו ורמז ספירותיו אחוזות במציאות הנבראים כי כל נמצא תלוי ברמז עליון וכחו וקיומו כפי אחיזתו למעלה והכסף רמז לחסד והזהב רמז לגבורה כדמסיק והעושה ע"ז מהכסף ומהזהב כביכול ממש עושה ברמז עליון ופוגם באותם המדות וז"ש אתי אלהי כסף מפני שאם אתה עושה אלהי כסף אני בחברתך עושה אותו והיינו אתי מן הטעם שפי' לי הכסף שאני המצאתיו מכח ההויה וכחי דבק בה והחוטא בה כביכול אותי הוא מחטיא והיינו אתי אותי ממש כנזכר: א"ר יצחק וגומר ירצה אל תחשוב שהגוים פוגמין למעלה ח"ו אין הפגם אלא ליש' בלבד כדמפרש ואזיל. מאין כמוך וגומר גדול אתה וגדול שמך מצד הגדולה המתפשטת אפי' בדומם והיינו גדולתו. התפשטותו בכל הנמצא עד הדברים הנמצאים מן המעדן כגון הכסף הנאחז בחסד והיינו לי הכסף וה"ה המים והנהרות וכל הנמצא ממדה זו כחי הוא נמצא בכל. בגבורה גם בחינת הדין נמצא בכל ההויות הנמצאות מכחה כגון האש והחום וכל הנמצא ממנה עד הדומם ג"כ הזהב והיינו בגבור' לי הזהב אחוז בה. ואלין תרין גוונין שהם הרכבת הנמצאים והוויתם לא מתחזיין להגלות אליהם ולא מתפארן להסתעף בהויו' להפרותם בר כד אינון גליפין באתר חד דהיינו קו האמצעי חלקן של ישראל ולא בימין שמאל אחיזת עשו ישמעאל וז"ש בישראל אתחזון גוונין לאתפארה ולהתפשט למטה בהויות ולכך ישראל הם הפוגמין למעלה והם בכלל לא תעשון אתי אלהי כסף וגומר לא אומות העולם שאין להם חלק בקדושה כלל לא הם ולא קניינם:
זהר ב, דף צ ע"ב ר' יהודה פתח שוש אשיש וגומר זכאה חולקהון דיש' וגומר. כנזכר לעיל שאין חלק לשאר עמין באלהותו. בחדוותא וגומר אצ"ל בעת שהם מתדבקים באחדותו בקדושה אלא אפי' בעת שמחתם ותענוגם שאז נראה ענין חומרי הם דבקים בה'. אי ברחמי וגומר ואנו שמחים וחוגגים בדברים הגשמים אין אנו רחוקים ממנו אלא דבקים בו וזהו שוש אשיש בחברת ה'. וכן אי בדינא שנר' כעוס עמנו ואנו רחוקים ממנו ח"ו אנו שמחים במוסרו והוא דבק בנו וז"ש תגל נפשי באלהי מ"ט טעם לשני עניינים אל שמחתו ואל דבקותו בנו ואל שניהם אמר כי הלבישני בגדי ישע וירצה אני לבוש בגדי אור שהם מחזה העולמות הנסתרים וישע הבטה כדמפרש וז"ש משום דאלין יהו"ה אלהי שתי פעולות בי אתגליפו והיינו הלבישני בגדי ישע מראות ההבטה כדמסיק מאן דבעי לאסתכלא בגוונין דהיינו הפעולות העליונות בי יסתכל וישיג פעולותיו. והנה יקשה היאך אפשר שישיגו כל הפעולות ותשתוה הבטתו בנו להשיג בהבטתינו אל המראות העליונות לז"א מ"ט וגומר מעיל צדקה שהיא מדת המ' הכוללת כל הספירות יעטני והיינו בגדי ישע כל הספי' להשיג מציאותו כדי שיתגלה במעיל כל מה שבבגדים הנסתרים וז"ש צדקה ממש דגוונין ביה אתגליפו בצדקה חקוק כל מה שבבגדי ישע והם הם חתן וכלה בגדי ישע היינו כחתן יכהן פאר הת"ת שבו ו' קצוות ועדיין נסתרים אלא וככלה תעדה כליה היינו המ' שהיא כוללת: וכד גוונין מתחברן חתן וכלה יחד דהיינו בגדי ישע עם מעיל צדקה אז הוא הראות הפעולות באמת והיינו בעת שאין ישראל בגלות אז הקב"ה בייחוד ומראה בנו כל כח ספי' ע"י נפלאותיו ביציאת מצרים והיו משיגים האומות מפעלותיו אמנם כשהם בפרוד בגלותינו נראין מצד גדול הרואה ואינם נראין שאנו בגלות ואין לנו טוב' וז"ש וכד גוונין מתחברן וגומר:
זהר ב, דף צ ע"ב ור' יוסי מפרש במלת שוש אשיש תרין חדוון וירצה ששמחת הרחמים כפולה משמחת הדין וז"א שוש אשיש תרין חדוון בה' ברחמי. תגיל נפשי הא חדוותא דדינא שהיא פשוטה אחת לבד: ור' יהודה אמר כי השמחה כפול' ומכופלת ולא לחלק בין דין לרחמים והיינו שוש אשיש והעד שהרי שמחתה של ציון היא לישראל מכופלת כמה פעמים להראו' בה תוספת דהיינו רנ"ה שמחת עולם ששון שמחה. לקבליהון דד' זמנים שנכנסו ישראל בגלות כנגד ד' מדרגות בקדושה סוד ד' אותיות שבשם לטהרם ולצרפם בד' גליות יגילו ד' פ' מד' מדות:
זהר ב, דף צ ע"ב וידבר אלהים את כל הדברים וגומר כל יתרה דריש ואמר שבא לומר לך שבעשרת הדברים האל' כלול כל מציאות התור' וז"ש דא הוא כללא דכולא ולא זו בלבד אלא גם כללות כל הנמצא וז"ש כללא דלעילא הספי' וכסאותן והיכליהן ותתא שמים וארץ וכל אשר בם:
זהר ב, דף צ ע"ב אנכי היא הבינ' בהיותה קשורה בחכמה וז"ש רזא דעלמא עילאה והיינו ברזא דשמא קדישא יה"ו שסודם חב"ד וז"א שמא קדישא דהיינו בסוד העולמות העליונות לא יה"ו שבת"ת שהוא חג"ת: אנכי אתגליא וגומר הנה הכנויים שהם לך לי הם שני הפכים לי מור' העלם לעצמי ולזה אני דין קצת כי אני לעצמי מורה אסיפת האור אליה אמנם כינוי לך מורה גילוי לעצמך ולזה מלת אנכי יש בו שתי הכינויים יחד אות ך' דהיינו או"ר מורה גילוי והתפשטות מצד הרחמים אמנם סתם המלה בי' המור' העלם מצד הדין אתגניז דהיינו אות י' הסותמת עצמה ואינה רוצה שיכנס בה שום א' כמו הכף הפתוחה כאכסדרה לקבל כל הנכנס. ופי' גילויה ואמר אתגליא ברזא קדישא דכורסייא כי סוד הכסא היינו אימא מקננא בכורסייא והיינו אומרו ברזא קדישא דכורסייא כי שם מתגלה אימא עילאה אל התחתונים וביאר איך תתגלה למטה מן המ' ואמר דסיהרא שהיא מלכות קיימא בשלימו כחדא ירצה כאשר הת' במילואה וזהו כד שמשא ת"ת שלטא שכח הת"ת גובר בה ואינו מתערב בכחותי' וקישוטי' וסיהרא אתנהירת מאותו אור החמה שאור החמה הוא מאימא עילאה ולז"א כד שמשא שלטא מאור אימא עילאה וסיהרא אתנהירת מאותו האור ולית ליה שבחא בר שבחא דנהורא דנהיר עלה דהיינו אור החמה כנז' ואז היא משפעת אותו האור בכסא היינו או' כסא מאור הבינה בלי ספק ע"י השתלשלות בינה בחמה וחמה בלבנה ולבנה בכסא ואין אור זה מתערב בשום אור אחר אז פועלת אימא עילא' ע"י כסא הכבוד דבריאה למטה ואתקריאת אנכי גילוי אימא עילאה בכסא כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף צ ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב. לא תעשון אתי אלהי כסף וגומר א"ר יוסי וגומר הענין כי אין לקצץ חלילה ולומר כי שתי רשויות חלילה בראותם חסד ודין הנק' כסף וזהב אשר הם שתי קצוות מנגדות זו לזו בתכלית הניגוד ולכן צונו שאל נאמר מים מים דוגמת צואת ר' עקיבא לתלמידיו אשר כבר ידעת כי גם זה הוי בכלל מים מים כי שני יודין של האלף הם אבני שיש טהור וכבר ידעת כי הוא"ו של האלף הוא ת"ת ושני יודין הם חסד וגבורה כי גם הם דוגמת חכמה עילאה ותתאה כי חכמה עילאה אחידא בחסד ותתאה בגבורה והכל א' למבינים וז"א לא תעשון אתי ר"ל לא תאמרו שאני כביכול מתחלק לשתי רשויות ח"ו ואני אלהי כסף מצד החסד ואלהי זהב מצד הגבורה כי הלא הכל אחדות גמור והראיה מדכתיב לי הכסף ולי הזהב והנה לא אמר שם אני הכסף ואני הזהב כנר' ח"ו שב' רשויות הם אמנם אמר לי הכסף פי' אני הוא אחד באחדות גמור' אשר אני כולל את שניהם והם ב' מדותי הכלולין בי ושלי הם אלו השתים וכול' כלולים בי ופסוק זה אמרה מדת הת"ת וכמו שביאר אח"כ ר' יצחק: א"ר יצחק כתיב וגומר הביא ראי' אחרת אל האמור והיא ראיה גמורה וברורה יותר מן הראשונה והוא כי בפסוק ראשון לא נזכר ייחוד ב' המדות כאחד אמנם כאן נתברר בבירור באו' גדול אתה וגומר הענין כי כבר ידעת סוד הוא ושמו אחד כי יש בו סוד עצמות וכלים והם סוד הוא ושמו כנודע ולכן רצה לכלול מלכא וגרמיה דכולהו חד ולכ"א כי הוא ית' ושמו הם מיוחדים בב' מדות אלו כאחת וזהו גדול אתה וגדול שמך כלומר אתה ושמך מיוחדים ביחוד א' בכל מדה ומדה ממדותיך והנה הוא גדול בסוד הגדולה הנק' כסף וכן הוא ושמו כאחד נק' גבור במדת הגבורה אמנם אעפ"י שתראה לעיל גדולה וגבורה עכ"ז הם כלולים ביחד כי אף כשהוא גדול במדת הגדולה הוא מייחד במדת הגבור' וזהו גדול שמך בגבור' ולא אמר וגבור שמך בגבור' ששתוף שניהם יחד. וסוד הענין כי עצמות הספי' הוא המייחד וקושר את העשר ספירות ובו לא שייך שום פרוד ח"ו האמנם בערך י"ס שהם הכלים שבהם נק' גדול וגבור וגומר שאפשר לטעות ח"ו להסיר הטעות זה הזכיר שתיהם ואמ' גדול אתה כלו' כי העצמות הנק' אתה הוא גדול במדת הגדולה כנזכר בר"מ פ' בא דף מ"ב ב' אמנם שמך שהם י"ס הנק' שמו כי מורים על עצמותו כשם האדם המורה על העצמות כדי שלא נטעה כנזכר אמר וגדול שמך בגבורה כלו' אעפ"י כי שמך הוא גדול המור' על גוון כסף אין פירוד חלילה כי הוא משותף בגבורה ואינו נק' גדול רק בגבורה כי שניהם אור א' בסוד הת"ת המכריע ולכך יש' אשר בך אתפאר כי ערוב הגוונים הוא מראה מפואר וזהו אשר בך אתפאר כי שם חבור הגוונים גם הוא לשון פארות וסעיפים הנמשכים מן הת"ת כי הם ב' זרועות והוא שורש אליהם ומחברן ולא יש פרוד ח"ו:
זהר ב, דף צ ע"ב ר' יהורה פתח שוש אשיש מ"ט משום דאלין ביה אתגליפו פי' כבר ידעת כי למעלה יסוד הכל הוא ת"ת ומ' והם רחמים ודין והם ה' ואלהי וצריך האדם להיות דומ' אל בוראו בכל ולכן כמו שלמעל' יש רחמים כן הצדיק למטה הקב"ה מתמלא עליו רחמים ולכן צדיק מושל ביראת אלקים ומגביר מדת רחמים בעולם והקב"ה אוהבו במדת האהבה הנק' מדת החסד. וג"כ צריך להיות במדת הדין כמו שמלמעל' מ' נקרא דין והיא חשוכה מכח הדין הגובר עליה ובפרט אחר החרבן לכן הצדיק שהוא מרכבה אליה צריך גם הוא לסבול יסורים כמוה וזהו סוד יסורין של אהב' כנז' פ' וישב דף קפ"ה א' ויעזור אות' ומקיל כובד היסורין מעלי' וזהו סוד יסורין של אהב' זוטא ליודעי' חן וזה אין קץ לשכרו ולכן הוא ממש מרכבה אל הת"ת ומ' ומקבל רחמים מת"ת ודין מצד המ' ושמח על הרעה כבטובה ולכן שוש אשיש וגומר תגיל נפשי וביאר הפ' בעצמו הטעם שביארנו כי הלבישני וגומר פי' הטעם שאני מחוייב לשמוח בין ברחמי ה' בין בדיני אלהי הוא כי הלא בזה הלבישני בגדי ישע פי' כבר ידעת כי סוד הגוונים אינם בעצמות ח"ו רק בכלים שהם לבוש אל העצמות והנה ב' גווני חסד ורחמים הם נעשים בת"ת בגדי ישע לשון אסתכלותא כי הסתכלות הגוונים אלו אינם אלא בת"ת ולא בחסד וגבורה כי הלא כתיב יש' אשר בך אתפאר ושם נק' בגדי ישע ואני בהתנהגי לשמוח בטוב ודין כזה הלבישני בגדי ישע כי אני דוגמא של מעלה ומרכבה אליו כי גם אני לבוש בגדי ישע שהם דין ורחמים וז"ש מאן דבעי לאסתכלא בגוונין בי יסתכל ומי שירצה לראות חיבור הגוונים העליונים יסתכל בי ויראה איך הוא דוגמא עליונה ומיניה ישיג אל מה שלמעלה וביאר היכן הם יסוד בגדי ישע אלו ואמר כי הם מעיל. צדקה פי' כי חבור הת"ת ומ' נק' צדקה כנודע המורה על התמזנות הרחמים והדין ת"ת ומ' וגם כי הת"ת לבדו נק' צדקה כנודע לרמוז על שהחסד והגבורה מתחברין בו ומתפארים בו נמצא כי מעיל הזה שלי הוא מעיל הת"ת הנק' צדקה ולכך שוש אשיש וגו' ועתה ביאר את גווני המעיל הזה ואמר כי הלא הוא כחתן יכהן וגומר כי הת"ת ומ' הם רחמים ודין חתן וכלה ונוכל לבאר ולדקדק כי החתן שהוא הת"ת אמר בו יכהן לרמוז כי הוא יותר רחמים מצד החסד כהן גדול וזהו כחתן יכהן וגומר: ר' יוסי אמר וגומר ר' יוסי הולך בדרך אחרת והוא מה שנודע כי אפי' ממדת הדין נמשכת שמחה בעולם כנודע כי הבינה מאירה בגבורה ובמ' ואז נק' יין המשמח ואפי' הדין נהפך לרחמים. ואו' תגיל נפשי וגומר אינו בזמן היסורין כמו שביאר ר' יהודה רק הפי' הוא כי הנה שוש אשיש בה' כי משם מקור הרחמים. ואמר כי אפי' ממדת הדין הנק' אלהי ימשך אליו רחמים ותגל נפשי באלהי כי אפי' ממקום הדין יושפעו רחמים וכמה שידעת כי הגילה והשמחה הוא בסוד יין המשמח כי אז הגבורה מאירה בעולם בסוד אור האש הגדול ושמחת היין המשמח ולא בסוד חשך האש ע"י העשן ושכרות היין המשכר וז"א הא חדוה בדינא כי אפי' בסוד הדין יבא לנו שמחה ורחמים: אמר ר' יהודה וגומר אמר כי אמת הוא כי ביארנו כי שמחה גדולה לצדיקים בין בזמן החסד והרחמים ובין בזמן הדין הם שמחים הרבה לידבק בקונם אמנם אין שמחה כשמחה העתידה ב"ה בבנין ציון ואמר כי נזכרו בזה הפ' ד' גאולות שהם כנגד ד' גליות והם מבוארים וכבר נודע כי אין זווג וחבור שלם כמו כשיבנה בית המקדש ב"ב ב"ה כנודע ואין להאריך בזה:
זהר ב, דף צ ע"ב וידבר אלהים וגומר אנכי רזא דעלמא עילאה ברזא דשמא קדישא יה"ו וגומר זה יובן מתיקונין דף ע"ד ע"א ופ' תצא דף רפ"ח ע"א פי' יה"ו הוא אהי"ה ונודע כי סתם אהי"ה הוא בבינה עלמא עילאה: ואו' באתגליא ואתגניז הענין כי אני היא המ' אתגליא וכ' היא בינה כסא עליון רחמים הנסתר וז"א אנכי רזא דתרין כרסוון וגומר וזה יובן ממה שפי' פ' נח דף ס"ח ע"ב כי אנכי הוא סוד אני כ' היא מ' הנקרא אני כסא ובינה כ' כתר וכל כתר מאימא הוי. עכ"ל הרח"ו זלה"ה:
זהר ב, דף צ ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ואורייתא כלא חד שמי' הוה דוק הפלא הזה שמבראשית עד לעיני כל ישראל הוא שם א' קדוש ועשרה שמות שאינן נמחקין הם ענפי השם הקדוש הזה וכן תמצא בפרשת משפטים דף קכ"ד:
זהר ב, דף צ ע"ב א"ר יוסי מאי טעמא פי' מ"ט אצטריך קרא לפרש ולשלול אלהי כסף ואלהי זהב יותר משאר מתכת. א"נ אחר שכבר שלל כל תמונה מכל דבר באומרו לא תעשה לך פסל וגו' מ"ט עתה חזר ושלל אלהי כסף וגו'. א"נ מלת אתי שהוא מיותר. א"נ מ"ט הקדים הכסף לזהב שהוא יותר חשוב. ותירץ משום דכתיב לי הכסף ולי הזהב כי התחיל מהכסף שכן דוגמתו למעלה הוא חשוב יותר שזרוע ימין חשוב מהשמאל וצונו שלא (לעשותו אותו דוגמתו למטה דס"ד שמצוה לעשותו דוגמתו) [לעשות דוגמתו למטה דס"ד שמצוה לעשות דוגמתו] לזה חזר והזהיר עליהם בפי' ואמר לא תעשון אותי אלהי כסף וגו'. דאע"ג דלי הכסף ולי הזהב ואני אוחז בשתיהן לא תעשון כן לי"י אלהיכם:
זהר ב, דף צ ע"ב א"ר יצחק כתיב מאין כמוך וגו' בא לתת טעם לדברי ר' יוסי שאין ראוי לעשות כן שאין העיקר החסד והגבורה שהם סוד הכסף והזהב אלא עיקר האלהות וצורך הנהגת התחתונים הוא הת"ת וז"ש מאין כמוך ה'. ת"ת. אעפ"י שגדול אתה וגדול שמך בהיותך אחוז בגדולה חסד ובגבורה אין המעלה והחשיבות להם אלא בך וז"ש והיינו לי הכסף וגו'. אלין תרין גווניו לא מתחזיין ולא מתפארין וגו' דהיינו כשמתאחזין בת"ת וז"ש ישראל אשר בך אתפאר. אומרת הבינה אתה ישראל ת"ת. בך יתחזון גוונין שאיני מתפאר בהם לבדם כי אם בך שאתה עיקר הכל והיינו סוד התלבשות הבינה בו"ק:
זהר ב, דף צ ע"ב מ"ט משום דאלין וגו' פי' קרא מפרש ואזיל דקאמר כי הלבישני כלו' למה תגל נפשי באלהי דהיינו אפי' כשמתנהג עמי בדין ולמה. יהיב קרא טעמא ואמר שהטעם היא כי הלבישני בגדי ישע.
זהר ב, דף צ ע"ב משום דאלין בי' אתגליפו. פי' השתי מדות הללו שהוא מתנהג עמי הם חקוקות בו יתברך ת"ת שהוא הרחמים וכולל שניהם דהיינו תרין גוונין חיוור וסומק והוא עצמו ירוק רחום בדין להיות כשמתנהג עמי בדין אינו ע"י דין חיצוני אלא ע"י דין קדוש ומתוק ואינו ע"י דין חיצוני לזה ראוי תגל נפשי באלהי ולא אמר באלהי"ם שכינוי (אלהים) [אלקי] משמע תרתי חד על הדין וחד על שהדין ההוא אינו חוץ ממנו אלא באלהי"ם עצמו הוא וז"ש משום דאלין בי' אתגליפו:
זהר ב, דף צ ע"ב מאן דבעי לאסתכלא בגוונין בי יסתכל פי' מי שירצה לידע סוד כללות הגוונין העליונים. דהיינו חג"ת בי יסתכל במה שמתנהג עמי ידע ויבין שאין לך הנהגה בעולם אלא ממוזגת באופן שבמלבושי ההנהגות שאני לבוש בהם יסתכל ויבין האדם כללות המדות העליונות וז"ש צדקה ממש וגו' דהיינו ת"ת שהוא הכולל כל הגוונין שהוא כולל בגדי חתן שהם חיוור כלבושי הכהן שהם ד' בגדי לבן סוד החסדים. ובגדי הכלה שהם אדומים שכן דרך הכלות ללבוש גוון אדום סוד הגבורות והוא עצמו מעיל צדקה ת"ת בעל הרחמים ואלו הג' הם ראשים לשאר ההנהגות וכלם נכללים בהם:
זהר ב, דף צ ע"ב וכלהו תאיבין לאחזאה אפשר שהוא פי' שני למלת ישע בסוד לחזות בנועם ה':
זהר ב, דף צ ע"ב הא חדוה בדינא כלו' חדווה חד מדלא קאמר גיל תגיל נפשי באלהי:
זהר ב, דף צ ע"ב א"ר יחודה בכלא וגו' פי' בהנהגת הדין יקבל האדם.
זהר ב, דף צ ע"ב בחדוה על חדוה שכן מלת גילה היא נוסף על שמחה וז"ש חדוה על חדוה ופדויי ה' ישובון הא חד. כי בשובם מארץ גלותם דרך ארצם היא שמחה אחת:
זהר ב, דף צ ע"ב ובאו ציון ברנה דהיינו אחר הגעתם שם:
זהר ב, דף צ ע"ב הא ארבע כי ששון ושמחה נחשבים חד מדלא פלגינהו קרא כמה דפליג ברינה ושמחה ש"מ חד. וא"ת ואמאי לא פלגינהו קרא ויהיו חמש לז"א לקבליהון דארבע גליות אמנם ונסו יגון ואנחה לא קא חשיב שאינה שמחה אלא העדר היגון ואנחה שע"י ד' שמחות אלו ינוסו יגון ואנחה:
זהר ב, דף צ ע"ב וידבר אלהי"ם וגו' כללא דלעילא ותתא תנא והדר מפרש: אנכי רזא דעלמא עילאה וגו'. והכוונה הגם דכתיב וידבר אלהי"ם בינה לאו לחודי' הי' מדבר ואומר אלא נכללו ג' ראשונות בה והיא אמרה אנכי לרמוז עלי' ועל חברותיה עמה וזהו כל הדברים האלה לאמר אנכי וגו' וז"ש דעלמא עילאה בינה בסוד ג' ראשונות הרמוזים ביה"ו י' חכמה ה' בינה ו' דעת הרי יה"ו כלול במלת אנכי וגו' היא המלכות כדלקמן:
זהר ב, דף צ ע"ב אנכי אתגלייא ואתגניז. פי' שני הוא שמלת אנכי רומז בבינה ובמלכות שהם עלמא דאתגלי' ועלמא דאתכסיא ומפרש ואזיל:
זהר ב, דף צ ע"ב אתגליא ברזא קדישא דכורסייא וגו'. ואתגניז לקמן בסמוך מפרש לה אנכי רזא סתימאה וגניז בכל אינון דרגין דעלמא עילאה וגו'. אנכי רזא דתרין כורסוון דכורסייא כך עולה בגי' אנכ"י כמנין כסא וכסא סתם רומז על כורסייא תתאה וכורסייא עילאה:
זהר ב, דף צ ע"ב דסיהרא קיימא בשלימו. כלו' עתה שרמוז מלת אנכי על הכסא מה היא הכוונה ואמר שמלת כסא רומז על הייחוד שמקום שרמוז כסא רמוז הרוכב על הכסא דהיינו ת"ת רוכב על כסא מלכותו. וז"ש כד שמשא שלטא וגו'.
זהר ב, דף צ ע"ב ולית לה שבחא משמעות אנכי קא דריש דמאן דאמר אנכי הוא משבח את עצמו כמו אנכי עשיתי ארץ וכן הכא אמר אנכי שבחא היא דקא משבח עצמה וכדלקמן בסמוך וכד איהי שפירא בחיזו ובעלה אתא לגבה כדין איקרי אנכי. עכ"ל הרא"ג ז"ל: