זהר ב, דף צה ע"ב ועאלת לגו סתימו דאילנא דחיי סוד אורח קו צנור שבו ימשך שפע החכמה ממוחא עילאה בסוד הגוף אילנא דחיי בחי' דקה וכד רוחא דכהנא וגו' רוח הוא הת"ת ובחי' הימנית מצד החכמה והחסד דהיינו כהנא וגו' מתעורר הזווג מצד הימין ואז היא נמשכת מהזכר לנקבה באוצר חד דהיינו המ' ממש או הוא אוצר ידוע שגם הנשמות העתידות להוליד בעולם שאין להם מלבוש עדיין:
זהר ב, דף צה ע"ב בניינא דאיש זר הגוף דכתיב ביה הן בעון חוללתי. ואתכפיאת לפני יצה"ר. ולא אשתלמת במעשה המצוה. בתרומת הקדשים היינו שכר מאכל מזון הנשמות מזיו השכינה כי נשמות הצדיקים שהם בגן עדן העליון הם הקודמים במעלה ובסדר לכל השפע ולוקחים ראשית ותרומת השפע ראשונה לכולם:
זהר ב, דף צה ע"ב עלובתא היא נשמתא נוסף על עלבון אשר באה ממקום קדוש אל הגוף אשר בעון חולל. נוסף לה עלבון בהיותה באה אל גוף הגר היותו בנין ערלה שלא נולד בטהרה כבני ישראל וז"ש דקא אתמשכת על גיורא דאתגייר.
זהר ב, דף צה ע"ב דא הוה לאיש זר וגו' להאי פי' ניחא לשון איש זר בעצם דהוה דחיק לו דלא שייך בבני ישראל הכשרים לשון איש זר כדשייך בהאי הנזכר:
זהר ב, דף צה ע"ב בעמודא דקיימא לטיקלין וגו' דע כי הפתח לנשמות לרדת לזה העולם הוא היכל לבנת הספיר. ושם סביב במדורין רשעים יתהלכון ובהיות זכיות למטה טהריא"ל הממונה על זה ההיכל פותח השער ונמשכות הנשמות מתוך היכל זה אל הקדושים אשר בארץ המה אמנם בהיות הקליפה גוברת וחלש כח זה המלאך אז ההיכל נפתח ואותם הנשמו' הראויות לימשך לקדושים דרך מסילות ידועות הם נכנסות דרך נוקבא דתהומא רבא אל מדרגות הטומאה ושם שקועות וזהו כללות השמועה. ואומר אוירא דנשבא הוא סוד מלאך אמצעי בין הקדושה והחיצונים והוא סוד אוי"ר סוד הרוח האמצעי בין אש ומים והיינו בין טוב לרע ובקדושה נק' אוירא דלא נשבא שאינו יוצא לחוץ אלא בקדושה. אמנם זה הוא אוירא דנשבא שמציאותו מתפשט בהנהגתו לחוץ ובתוך הכח הזה עמודא דק ימא לטיקלין קו האמצעי אם יטה הדבר לימין לקדושה או יטה לחוץ והיינו טיקלא חדא מצד הקדושה הנקרא מאזני צדק מלכות ולה ימין ושמאל בקדוש'. ומרמה היא הקליפה הטמאה ולה ימין ושמאל בחצונים והיינו מאזני מרמה והענין או יגבר הקדושה ותהי' היא הקולטת הנשמות והשפע או יגבר צד החיצון ויהיו נשמות עשוקות ולעולם ענין הנהג' אינה בטלה שא"א לעמוד העולם בלא הנהגתם אפי' רגע וז"ש וטיקלא לא שביק לעלמין אלא הדבר תלוי אם תהי' ההנהגה ע"י הקדוש' או להפך.
זהר ב, דף צה ע"ב ונשמתין סלקין עאלין ותבין כי מציאות הנשמות לעולם אינם שוקטות אלא הוא בסוד גלגול וזה שאמר ונשמתין סלקין מעולם זה התחתון עאלין בתוך ההיכלות ותבין סוד הנודע לקונם:
זהר ב, דף צה ע"ב אית נשמתין עשיקין. חס ושלום להאמין מה שיראה מזה שדרך עושק ונלוז הוא הדבר הזה ח"ו להאמין הדברים כפשטן אמנם דע כי יש נשמות מינים שונים והם ג' מינים זה תחת זה יש שהם מתוך הפנימיות מוחא דאילנא ואלו אם יצאו לא ישלטו בהם החיצונים כלל כי יש להם שמירתם או לא יצאו כלל בזמן שליטת החצונים. ויש מין ב' שהם פנימיות ולא כ"כ. ויש מין שלישי שיעשו מענין קרוב לקליפה מסוד קליפת נוגה הדקה שהיא מין הקדוש הנאכלת עם הפרי ונזונת בקדושה ממש ובהיות הדין גובר והקלי' שולטות אז הקליפה הזאת היא מתקשרת ונטמאת וענין הנשמות שהם מחלק האור המתגלה שם כמו שהם עושקות הקליפה הזאת מפני קרבות' אליהם כן אותם הנשמות שבה הם עשוקות בידה ואלו הנשמות הם חסידי א"ה כנז' לקמן. והענין כי הקליפות אינם אחוזות אלא במקום הטומאה והעבירה ולזה מקום שיהיה מורכב מטהרה וטומאה כמו ישראל וישראלית שהם ערוה שנתקרבו זה לזה והם ערוה אסורים זה בזה יבא להם הנשמה ממקום כזה סוד ערו"ה דהיינו ו"ה קב"ה ושכינתיה מתלבשין בקליפין שהם ר"ע ודאי. וכן חסידי אומות העולם שאב ואם טמאים חיצונים רע ודאי הרהרו הרהור טוב קצת והיינו ו"ה א"כ ינתן לו נשמה כזו שהיא העומדת בין הקליפות והנשמות אלו הם מכניעות לקליפות כדמסיק כי חסידי א"ה נמשכים אחר הטוב ושם שמים מתקדש. וכן ממזרי ת"ח שהרי הוא בא מהרע ועוסק בתורה ומבטל ענייני הקליפות. וז"א עת אשר שלט האדם בליעל איש און באדם אדם שהוא מסטרא דטוב ורע כנז' רע לו להאי איש זר שסופה ליבטל ע"י אלו הנשמות כדמסיק:
זהר ב, דף צה ע"ב עד דעביד קב"ה מה דעביד שהם נמשכים לעולם בממזרי או בחסידי א"ה ואז נהנים מהקדושה קצת:
זהר ב, דף צה ע"ב ובת כהן כי תהיה לאיש זר פי' עשוקה מהקליפה. באילנא דעץ הדעת טוב ורע. טוב דא מטטרו"ן ההיכלות והמדורין. רע דא סמא"ל היוצאים מנוקבא דתהומא רבא כנז'. כד אתנהג עלמא בטיקלא דטוב שהוא שפע הרחמים והקדושה וזה בהיות שישראל טובים ושבים לאל ית' בכל יום בכל לבם ואז בהיות הרחמים גוברים יקרא שהעול' מתנהג מלמעלה מסטרא דטוב. וכן טיקלא למטה אכרע לסטרא דטוב וההוא דלטורא ס"מ העומד אחר מדור הג' בקטרוג על ישראל ועולה תביעתו עד הגבורה שורת הדין ומתעוררים ע"י בתי דינין פנימיים אז ע"י תשובת ישראל כנז' מתעוררים הרחמים וס"מ נדחה אל נוקבא דתהומא רבה. אמנם ח"ו כד ישראל לא נסבין אסוותא דתיובתא ובתי דינים למעלה מתעוררים לדון ע"פ מעשה התחתוני' אז משפיע הגבורה דין קשה למלכות כדי להתנהג העולם על פי צד הרע והדין והיות הדין נשפע למטה יקרא שהטיל בה זוהמא שאין דין נפעל למעלה אלא על ידי הקליפה רשעא בישא סטרא דרע ואכרע טיקלא לסטר' דרע ובזה נתבאר' השמועה זו בקצור:
זהר ב, דף צה ע"ב אם רעה וגומר מאן לא ידחל מינך וגומר הקדים ענין פסוק זה מפני שכוונתו לומר ענין עשק הקליפות בתוך הקדושה לזה הקדים פסוק זה שמורה על שהקליפות עצמם הם מאמיני' אלהותו ורוממותו וברצונו עושים הכל ולזה קרא לקב"ה מארי דעלמא כלומר בעל העולם ולא עזב לחצונים חיו. ועם היות שהפקדת' על עבודתם הכל ברצונך וז"א דאנת שליט על כל מלכין דעלמא. דמשבשין בהאי קרא דקשיא להו כדמסיק. וכולהו אמרין מתרצין כפי יכולתם. לא אתיישר וגומר אינו מיושב על מתכונתו. מלך ישראל איהו שלא רצה שיהיה הנהגת הגוים ע"י ממש אלא מידו ע"י השרים הממונים. והכי איקרי שאינו מייחד שם מלכותו אלא על ישראל עם היות שאינו נפעל בהם אלא כרצונו. וע"ד איקרי מלך ישראל אין הכוונה שהוא מולך על ישראל ושאר הגוים אינם תחת ממשלתו ח"ו אלא הכוונה שחלקו ממש הם ישראל ושאר העמים חלקם מידו לשרים וז"ש וע"ד דאמרינן בהנחל וגומר איקרי מלך ישראל. ואי תימא דאיהו מלך הגוים ממש שלא עזבם לשרי' אל תחשוב שאתה מייקר שמו של הקב"ה בזה שאינו אלא אתה מייקר שמם וז"ש האי שבח דילהון דקב"ה מלך עלייהו פי' עליה' ממש משום דמלת מלך הכי משמע שהקב"ה מנהיגם ולא כמה דאמרינן וגומר כי מלת מלך ישלול זה ממש. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף צה ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב. (שייך בדף צ"ה ע"א) פתח ההוא סבא ואמר וגומר הנהיג עצמו בענוה ושפלות כדרכו בכל ספר הסבא הזה כאשר יראה ממנו ענותנותו הגדולה ולכ"א כי איך ידבר ויעסוק בפני החכמים ההם בתורה כיון שהם לא התחילו עדיין ואין זה מדרך המוסר אבל עכ"ז להיותם שהם ד"ת אין לו לאדם להתבייש לדבר בה בפני מי שיהיה. וז"א ואנא היכי אמרי קמי רבנן וגומר אבל אית לי למימר וגומר.
זהר ב, דף צה ע"ב האי קרא אחר קרא אחרא סמיך לפי שכוונתו להעיר אזנם בסוד גלגולי הנשמה המופלאים האלו והתחיל בהאי קרא דובת כהן וגומר ולזה צריך לו להביא ראיה מפסוק הקודם לזה כי ממנו יובן בבירור כי על גלגול נשמות מדבר וכמ"ש ובת כהן כי תהיה אלמנה וגומר ושב' אל בית אביה וגומר וכאשר ביארו הוא עצמו לקמן דף ק"א ע"א. ומה שלא התחיל בביאור אותו הפסוק אשר הוא קודם בפרשה הוא לפי שאותו הפ' מדבר במי שאין לו זרע ולא הניח בנים כי זהו מין גלגול בפני עצמו אמנם האי קרא איירי בסתם גלגולי האדם מחמת מעשיו כאשר ית' ב"ה. גם אפשר הרגיש בפסוק זה אומר מלת היא המיותרת וכמ"ש היא בתרומת וגומר נראה כי אתא לאפוקי אחרא ולזה תירץ ואמר האי קרא בתר קרא אחרא סמיך כלומר כי באותו גלגול ראשון קאמר כי אתהפך למהוי בעלמא דנוקבא ולא אכיל קדשים רק תרומה שהיא לחם אביה דעלמא דנוקבא וכאשר יתבאר לקמן דף ק"א ע"א. ולז"א עתה כי האי בת כהן אפי' בתרומה לא תאכל כאידך בת כהן ולז"א היא בתרומת וגומר מש"כ בת כהן הנז' בקרא דקדם להאי וז"א האי קרא אחר קרא אחרא סמיך ופי' זה נכון:
זהר ב, דף צה ע"ב ובת כהן דא נשמתא עלאה וגומר אם באנו להאריך בזה יאריך עד אין קץ ואין זה כוונתינו רק שיחזיק מועט את המרובה בקיצור נמרץ ולכן אקדים ואומר כי כבר ידעת היות באדם ג' חלקי הנפש והם נר"ן. ונשמה מכסא ורוח ממלאך ונפש מאופן. גם. צריך שתדע כי כל חלק וחלק מאלו הם כלולים מי"ס ואל זה רמזו י"ס דבריאה י"ס דיצירה י"ס דעשיה גם ידעת כי כל ספי' רביעית הנק' חסד זרוע ימין נק' כהן נמצא שיש כהן באצילות. וכהן בבריאה וכן בשאר. גם צריך שתדע כי המושך אלו הנשמות מלמעלה הוא סוד הכהן הנז' והטעם מבואר כי השפעת הנשמות מלמעלה הוא חסד אלהי לתקנם בעה"ז כדי שיזכו לעוה"ב לאכול מדילהון ולאו במתנה כנודע כי זהו כוונת בריאת העולם ואין אנו פה בביאורו והנה אין לנו חסד גדול מזה אשר הוא ית' הבורא אותנו והמספיק לנו מזון וחיים כדי שנעבדהו ומי הקדימו וישלם ועכ"ז כל המצות שאדם עושה יהיו על שמו וקרן קיימת לו לעה"ב ואין זה כי אם חסד גמור וכמ"ש אמרתי עולם חסד יבנה ולכן תמצא כי כל הנשמות הם מקימם בחד אוצר והוא בתוך גוף הנקבה מלכות והוא בהיכל החסד הנק' אהבה כנזכר בפ' פקודי דף רנ"ג ע"א. וז"ס עד שיכלו כל הנשמות שבגוף והענין כי זהו המלכות נק' גוף להיותה גופא אל הת"ת מלגאו ושכינתיה מלבר והיא נרתיקה בסוד יאהדונהיי: גם אפשר כי להיותה אוצר זה סוד ההיכל עצמו אשר הוא בסוד המלאכים מרכבת השכינ' והם נק' גופא דסיהרא כנודע כי השכינ' מתלבשת בהיכלות אלו כנשמה בתוך הגוף וכמ"ש לקמן פ' תרומה ריש דף קל"ז. ואמר כי האי בת כהן היא סוד הנשמה אשר היתה בת כהן העליון סוד החסד אשר בהיכל אהבה כנזכר פ' פקודי דף רנ"ג כי כל הנשמות תמן קיימי נמצא כי הנשמה היא בתו של הכהן ההוא הנק' אברהם וז"א ברתיה דאברהם וזהו שהוסיף עוד ביאור כמ"ש ואיהו משיך לה לנשמתא מאתר עילאה כי הנה עיקר אצילות הנשמות הם מעולם הבריאה כנודע כי זהו סוד מ"ש כי הנשמו' חצובות מתחת כסא הכבוד מצד הזכר יסוד משפיעים בהיכל שביעי שהוא ראש היצירה ומשם נמשכין עד היכל אהבה כאשר נבאר ב"ה ושם נשארים עד בא עתה עת דודים להאיר על הארץ וז"א ואיהו משיך וגומר נמצא כי האי קרא לא איירי אלא בסוד חלק הנק' נשמה ועלה קאמר בתרומת הקדשים לא תאכל כי בהיות הנשמה בעולם העליון בג"ע העליון כי שם מקומה כאשר נבאר בשער הנשמות אחר הפטירה ב"ה ושם היא אוכלת בתרומ' עם שאר הנשמות והמלאכים ולהיותה בת כהן אוכלת תרומה שהיא סוד שפע השכינה הנק' תרומה. ומ"ש ברתיה דאברהם נקט האי לישנא משום דידעת כי האבות מרכבת השכינה בז' היכלות דיצירה כנודע כי אפי' משה הוא בהיכל ו' הנק' רצון רק כי כבר ידעת כי אפי' חלק יציר' ועשיה הם בסוד זכר ונקבה והם סוד הויי"ה ואדנ"י המתחברין והמתייחדין בי"ס דאצילות ובי"ס דברי' ובי"ס דיצי' ובי"ס דעשי' כנזכר בריש תיקונים. והנ' האבות הם בסוד הזכר שבעולם היציר' וכן כל האנשים הנלוים הם בסוד הוי"ה וכל הנשים בסוד אדנ"י רק כולם הם בעלמא דנוקבא לפי שכבר ידעת כי בי"ע הם כוללים י"ס של מלכות דאצילות כי ג' עליונות שלה הם בבריאה ושש קצוות ביצירה והעשירית באופן ואין פה מקום זה הביאור:
זהר ב, דף צה ע"ב הנה העולה מכל זה כי הנשמות הם בעלמא דנוקבא קודם דייתון להאי עלמא ואוכלת שם תרומ' בטהר' קודם דייתון להאי עלמא והם כולם בהיכל אהבה כי כבר נשפעו שם כולם ואין עוד שפע נשמות חדשות עד ביאת המשיח ב"ה כנזכר בפ' פקודי רנ"ג. ולכ"א ברתיה דאברהם לרמוז על אותם הנשמות אשר שם בהיכל אהבה ששם מרכבת דירת אברהם אע"ה כי הנשמה דאתיא מאצילות עלמא דדכורא אין בה שום גלגול בזה על עונו' כנודע כי אין נשמה דאצילות חוטא כנודע ואפשר כי אפי' נשמ' הבריא' אינה חוטאת כי היא מסוד השכינה עילאה וכמ"ש לעיל על שש שנים יעבוד דא איהי נשמת' דאתיא ממטטרו"ן אמנם הנשמה הבאה מעולם הבריאה ומעולם היצי' שהם שית דרגין דמטטורו"ן אי אפשר שתחטא וזהו שש שנים יעבוד וז"ס וייצר בב' יצרים יצ"ט ויצ"ר וכבר ידעת כי עץ הדעת טוב ורע הם מטטרו"ן טוב סמא"ל רע. ובזה תבין פי' יצ"ט ויצ"ר פי' כי אלו הב' יצרי' באים ממטטרו"ן וסמא"ל שהם סוד ב' יצירות כי שש קצוות דמטטרו"ן נק' עולם היצירה מצד הטוב וזהו יצ"ט ושש קצוות דס"מ נק' יצירה רעה וזהו יצה"ר ודי למבין. והענין בקיצור כי אין יכולת אחיזת סמא"ל אלא בו"ק מטטרו"ן ישמעאל בחסד עשו בגבורה והשאר האומות. אמנם בבריאה בג' עליונות שהם בעולם הבריאה אין להם אחיזה ולכן אין אחיזת החצונים רק לנשמה הבאה מצד היצרה כי כבר ידעת מ"ש לעיל דף צ"ד ע"ב דאית נשעתא דאתקריאת ברתא והיא ממלכות דאצילות ונשמ' הנק' אמה והיא מן הכסא ונשמה מן מטטרו"ן ונק' עבד ונשמה מאופן ונק' שפחה. וזהו כוונתו במ"ש לקמן אית כהן ואית. כהן וגומר:
זהר ב, דף צה ע"ב ומ"ש קדמאה לגיורין הענין הזה יובן במ"ש פ' שלח לך דף קס"ח ע"א כי אברהם היה מוליד נשמות לגרים וז"ס ואת הנפש אשר עשו בחרן והוא הראשון אשר המציא נשמות קדושות בעה"ז לגרים ולז"א כאן כי הנשמה נקראת ברתיה דאברהם כי הלא הוא קדמאה לגיורין הוה ומוליד נשמות להם וכולם בנותיו הם. ואם נרצה לדקדק הענין אפשר כי הנה אח"כ ביאר פסוק זה בענין נשמת הגר וזהו ענין ובת כהן כי תהיה לאיש זר כאשר ית' בס"ד: ורצה לרמוז מכאן כי גם היא נק' בת כהן ברתיה דאברהם ובה מיירי קרא דקאמר ובת כהן וגומר כי הלא אברה' הוה קדמאה לגיורין וכאשר ביארנו א"כ כל הנשמות הגרים נק' על שמו בת כהן כי גם אברהם כהן גדול היה כמ"ש רבי ישמעאל והראיה מפסוק אתה כהן לעולם וגומר:
זהר ב, דף צה ע"ב גם אפשר לפרש כי רצה לתת טעם לדבריו למה כל הנשמות נק' בנות אברהם ולז"א כי (רצה לתת טעם לדבריו כי) הוא קדמאה לגיורין. והענין כי כבר ידעת כי אברהם גר צדק היה כי לא נק' בני ישראל אלא מן השבטים ואילך כי אברהם בן תרח עע"ז היה א"כ הוא היה הגר הראשון שבעולם כנודע וסוד הענין כבר ידעת כי הלא נשמת א"ה חטפוה החצונים ע"י חטאו והוה נשמה עשוקה ואח"כ באה בגר ההוא באברהם אע"ה כנודע כי נשמת העשוקים הם סוד הגרים כאשר ית' לקמן ב"ה והנה הוא התחיל להשלים נשמת א"ה ובו התקנה כנודע כי אדם בא בגלגול האבות וגומר והנה ראש הגלגול הזה היה באברהם והוא בסוד החסד שהוא יום הראשון מו' ימי בראשית וכולם נכללים בו וכנודע כי ביום הראשון נברא כל העולם כולו רק כי בשאר הימים נתגלה ענין הבריאה כי זהו ענין תוצא הארץ תדשא הארץ ולא נבראו אז רק כי אז יצאו מן הקרקע ואז נתלו המאורות ברקיע אך כל מעשה בראשית נברא ביום ראשון נמצא כי החסד כולל כל הספי' שלמטה ממנו וכן כל הנשמות הם כלולות בנשמת אברהם וכל הדורות הבאים אחריו הם בניו אם בערך הנשמה אם בערך הגוף. ואם בערך הנשמה ולכן נק' אאע"ה אבי כל הנשמות ונק' הנשמה בת כהן בתו של אברהם אבינו. השתא אית למימר מה בין קרא וגומר כי לפי שכוונתו כי הלא היה אפשר לאוקמי האי בחלק הנק' רוח או הנק' נפש וזה הסבא לא כן פי' רק כי מיירי בחלק הנק' בת כהן ברתיה דאאע"ה כאשר הכרחנו כי לכך איירי בחלק הנק' נשמה משום דאיהי בת כהן כי כל הנשמות הם בהיכל אהבה כמו שביארנו. ולכן קאמר בתרומת הקדשים לא תאכל כי הוא סוד מאכל הנשמות בג"ע של מעלה. ולכן רצה להכריח גם זה בדיוק א' שיתורץ בכתוב והוא או' ובת כהן ופעם אחרת נק' איש כהן. אמנם הענין כי יש כמה מדרגות בכהונה כהן גדול וכהן סתם וסגן כהן וכהן הדיוט. ונלע"ד כי הם סוד מדות החסד שבחלק אבי"ע וכבר ידעת כי מיכאל הוא סוד אריה מלך שבחיות הנק' כהן הדיוט כנזכר בפ' נשא דף קכ"א ע"ב ר"מ. והנה כהן סתם הוא יתיר מאיש כהן כי איש כהן הוי משמעותו כי הוא איש א' אשר יש לו כהונה ואינו כהן ממש. אמנם כהן סתם הוא כי עצמותו הוא כהן ממש ויתכן במה שביארנו א' מב' פירושים כי זאת הנשמה היא נשמת הכסא או נשמת יצירה ולא נשמת אצילות או נשמת עשיה רק נשמת בריאה או יצירה אשר שם נק' כהן סתם וכבר נתבאר לעיל כי גם הר"ן באים מצד הכהן איש החסד. ולזה כיוון הכ' באו ובת כהן סתם ולא אמר ובת כהן הגדול או בת איש כהן וזה לרמוז כי בת כהן זו היא סוד חלק הנק' נשמה ולא הוי חלק הרוח או הנפש וז"א וע"ד אית נשמתא ואית רוח ואית נפש:
זהר ב, דף צה ע"ב ובת כהן וגומר דא נשמתא וגומר פה הורה מה שביארנו כי הוא סוד חלק נשמה וביאר עתה בפי' אמאי נק' בת כהן ואמר כי הלא הך נשמ' אתמשכת מאתר עילא' וגומר וזה סובל ב' פי' אשר כתבנו דאפשר דהאי אתר עילאה דמיניה אתמשכת היא סוד היכל שביעי הנז' בפ' פקודי כי שם זווג שביעאה ושביעאה והוא מעולם היצירה ומשם נשפעים אל היכל הרצון שבו סוד הת"ת וז"א ועאלת לגו סתימו דאילנא דחיי פי' בהיכל הרצון שבו נסתם ונעלם אילנא דחיי כנודע כי הוא היכל הת"ת הנק' אילנא דחיי. או אפשר כי הוא סוד הכסא וזהו נק' אתר עילאה כי משם הנשמות חצובות ואיירי בנשמות הבריא': ואומר וכד רוחא דכהנא עילאה וגומר הענין כי כבר ביארנו כי מיכאל הוא כהן הדיוט ואמנם סוד כהנא עילאה הוא סוד החסד של השכינה הנגנזת בהיכל אהבה וכאשר הנשמה ירדה אל היכל הרצון אז יוצאים משם על ידי הנשיקות שהם סוד אתדבקותא דרוחא ברוחא ומתמן נפקי נשמתין ע"י פה ה' ואז נשיב רוחא דכהנא הוא סוד רוחא דגניז בהיכל אהבה כנודע כי יש חיבור גופא בגופא ורוחא ברוחא וכמ"ש בפ' פקודי באורך ולכן סוד רוחא דהיכל הרצון שהוא אילנא דחיי שהוא הרוח דגניז גו היכל הרצון ואז שאיב הנשמה ואפקא מתמן בחד אוצר והוא סוד היכל האהבה כנזכר בפ' פקודי וכמו שביארנו לעיל:
זהר ב, דף צה ע"ב ווי לעלמא. ביאר או' כי תהיה לאיש זר פי' המקדש עצמו בשעת תשמיש למטה הויין לו בנים ת"ח והענין כי בנין הגוף הוא קדוש ובנוי בקדושה ואתער עלה נשמה קדישא ואז האי נשמתא יכלה לאתנהרא בהאי גופא קדישא אמנם כד האי נשמתא עאלת בגופא דלאו קדישא כי אביו ואמו לא נתקדשו בעת תשמיש רק בהתלהבות היצה"ר ואז הך נשמה כד עיילא להאי גופא דהוא בניינא דאיש זר כי נכנס בשתוף היצה"ר הנק' איש זר ובזה לא יכלה האי נשמתא לאנהרא ואינה משלמת תיקוניה בהאי עלמא ולכן כאשר יוצאה מן העולם אינ' שלימ' ואינה ראויה לחזור למקומה כבתחלה ולאכול בתרומת הקדשים היא סוד מאכל נשמו' בג"ע העליון הנק' תרומת קדשים כנזכר דף ק"א ריש ע"ב:
זהר ב, דף צה ע"ב תו אית בהאי קרא וגומר ביאר פי' אחר כי מדבר על נשמת הגר שהיה גוי וערל ובזה הפי' אתיא שפיר מלת איש זר כי הוא איש זר ממש וגם נשמה זו נק' בת כהן כאשר ביארנו לעיל באומר ברתיה דאברהם קדמאה לגיורין וגומר ואו' ופרחת עליה מג"ע הענין נתבאר פ' שלח לך דף קס"ח ריש ע"א כי מזווג הצדיקים בג"ע הארץ נבראות נשמות הגרים ופרחין מתמן תחות גדפי דשכינתא וז"ש כאן ופרחת עליה מג"ע באורח סתים ומשם מן גדפי שכינתא יש שבילין הרבה שהולכין אל האומות ומשם הולכת אותה הנשמה אל הגר ההוא וכנזכר פ' בראשית דף י"ג ע"א פקודא תמינאה. ואמר כי האי נשמתא אין לה רשות לאכול בתרומת הקדשים עד שתחזור להתגלגל פעם אחרת בגוף ישראל קדוש ואפשר כי זו הנשמה הנז' כאן היא נשמת ישראל ממש שנתעשקה ונכנסה בנפש הגר ההוא כנזכר לקמן ולכן לא תאכל בתרומת הקדשים עד שתחזור לשרשה ולא איירי בנשמות הגרים ממש כנזכר בפ' שלח לך דף קס"ח כנ"ל:
זהר ב, דף צה ע"ב תו ודאי הוא רזא עילאה וגומר רצה לפרש פי' השלישי בפסוק הזה והוא כי עמודא דקיימא לטקלין פי' המל' כי יש עמוד א' אשר בו תליין מאזנים העליונות השוקלות כל הנשמות. וביאור זה יתבאר מפ' פקודי בהיכל זכות דף רנ"ב ע"א בפתחא ג' וד' דתמן קאים חד מתקלא ואזני"ה שמיה והוא השוקל כל הנשמות ושתי כפות המאזנים שלו הם חד לימינא וחד לשמאלא
זהר ב, דף צה ע"ב הריא"ל וגדודיא"ל שמם וכאן הם שוקלים הנשמות. ואי אכרע הכף השמאלית אז הולכת הנשמה לשיקלא אחרא אשר בגיהנם ונשקלת שם פעם אחרת בהיכל חובה דף רס"ה. והנה ידעת כי לא ניתן גזר הדין ביד המלאכים אם לא מצד השכינה בסוד אלהים נצב בעדת אל והוא הגוזר הגזרות והדין וידעת כי בכל היכל ותיכל אית בגוה חד רוחא אשר ההיכל הזה הוא גוף ומלבוש אל הרוח ההוא הוא סוד כח השכינה המתלבש בתוך כל היכל והיכל והוא הרוח של כל ההיכלות דוגמת הנשמ' המנהגת את כל אברי הגוף. והנה סוד אותם המאזנים אינם שוקלים כי אם ע"י הרוח ההוא של אותו ההיכל אשר נשיב אוירא דיליה בההוא מאזנים ואז נכרעין המאזנים או כף ימין או כף שמאל כפי הכף אשר אליו יגיע נשיבת האויר ההוא. והענין הוא כי להיות דהאי מתקלא יתיב בפתחא רביעאה ואמנם אותו רוחא יתיב באמצע ההיכל לכן נשיב אוירא דיליה ומטי להנהו מאזנים ולפעמים נשיב בכף הימינית או השמאלית. וזהו מ"ש כאן דעמודא דקיימא לטיקלין גו אוירא דנשבא אית טיקלא חדא בהאי סטרא פי' כי העמוד הזה הוא אזני"ה ואינו עומד אלא בכח אוירא דנשבא הוא סוד ההוא רוחא דשכינה שבתוך ההיכל ההוא וביה אית טיקלא חדא הם סוד שני כפות המאזנים שהוא הנק' טיקלא כמ"ש לעיל שמותם:
זהר ב, דף צה ע"ב והאי טיקלא איהו בהאי סטרא פי' כי ב' סטרין אינון סטרא דמהימנותא שהוא י' כתרין דמסאבותא. ובהאי סטרא דמהימנותא קאים האי טיקלא בהיכל זכות וכן יש כנגדו בסטרא דשמאלא דמסאבותא טיקלא אחרינא והוא סוד טיקלא דקאי בהיכל חובה. ואלו הטיקלין דבהיכל זכות נק' מאזני צדק. ואותם דבהיכל חובה הם נק' מאזני מרמ' וכנזכר כל זה בפ' פקודי דף רנ"ב ע"א:
זהר ב, דף צה ע"ב והאי טיקלא שהוא דבסטר מהימנותא לא קאים לעלמין בשכיבו כי תמיד הוא שוקל הנשמות כנודע כי בכל יום ויום דור הולך ודור בא וכן הנשמות בג"ע התחתון וכן התפלות הם נשקלות שם בכל יום ויום כי שם הוא ב"ד העליון הנק' סנהדרי גדולה ונשמתין סלקין פי' כי הנשמות עולות מהאי עלמא בשעת פטירת האדם הם עאלין ותבין פי' כי נכנסות שם להשקיל ואח"כ לפעמים עאלין לגו ולפעמים תאבין להתגלגל פעם אחרת כפי אשר גזרו עלי' ואז בעת דתייבין לפעמים הם נעשקות באותם מאזני מרמה כמ"ש ב"ה או אפשר לפרש כי נשמתין דסלקין מהאי עלמא עאלין לגו ואותם הצריכות לירד תאבין בהאי עלמא ויוצאו' לחוץ ועם היותם חדשות לפעמים הם נעשקות כמ"ש ב"ה:
זהר ב, דף צה ע"ב גם אפשר לפרש בסוד האי טיקלא הנ"ל והוא סוד נפלא והענין כי סוד העמוד הוא אות ו' שבשם והוה קאים גו אוירא דנשבא הוא סוד השפעתו וקיומו ע"י אות יו"ד שבשם הנק' אויר כנודע והוא נשיב אוירא דיליה בהאי עמודא. ובהאי עמודא קיימא טיקלא והם ב' ההי"ן שהם ב' כפות המאזנים בסוד בריח התיכון מבריח מן הקצ' אל הקצ': נמצא כי סוד השם הזה הוא סוד המאזנים אשר בו נשקלו כל העולמות והנשמות והנה דוגמא זו הם אותם המאזנים שביארנו לעיל העומדים בהיכל זכות ואות יו"ד הוא סוד ההוא רוחא דבגו ההיכל והעמוד הוא אזני"ה והכפות הם הריא"ל וגדודיא"ל כנ"ל א' בסוד ה"א עילא' רחמי וימינ'. וא' בסוד ה"א תתא' שמאלא ודינא ואין להאריך עוד בזה:
זהר ב, דף צה ע"ב אית נשמתין עשיקין וגומר נודע כי יש אדם בקדושה והוא סוד אדם דאצילות אדם דבריא' אדם דיציר' אדם דעשי' וכל אלו עולין בשם אדם ויש כנגדו בסטרא דמסאבותא הנק' אדם בליעל איש און כנזכר בתיקונים ולפעמים כפי העוונות ישראל וכמ"ש לקמן ב"ה ואז שליט כביכול האי אדם בליעל ונקיט האי אדם והיא הנשמ' הטהור' ונשיק לה ונטיל לה. ואפשר כי זה מדבר על אותה נשמ' שנפטר' מן העה"ז ועלת' לידון בההוא טיקלא וכשכף חוב' מכריע אז עשיק לה סטרא אחרא כנודע. או אפשר כי זה מיירי אפי' בעת הורדת הנשמות אל העה"ז כי אם יש עוונות גדולים באותו הדור אז עשיקו לון ההוא סטרא אחרא הנקרא אדם בליעל והוא סמא"ל. וזהו פ' עת אשר שלט וגומר פי' כי יש לזמנים אשר שלט אדם בליעל בנשמת אדם הקדוש לרע לו פי' לרעתו של ההוא אדם בליעל כמ"ש ב"ה:
זהר ב, דף צה ע"ב אבל האי נשמתא וגומר פי' הנה ביאדנו אותו פסוק דעת אשר שלט אדם באדם וגומר ובאותו הפ' יובן פ' דידן אמנם אין כוונת הך פסוקא להודיענו זה רק להודיענו בענין הנשמ' עצמ' ולא בענין ההוא אדם בליעל אי הוי לרעתו אי לאו כי קרא דידן של ובת כהן לא איירי אלא בענין הנשמ' עצמ' מה תהי' ממנ' ואמר כי זאת הנשמ' העשוק' אשר נתבאר בפ' עת אשר שלט וגומר היא בתרומת הקדשים וגומר כי מאחר אשר תהי' לאיש זר ונתעשק' שם ולכן א"א לה לאכול מתרומת הקדשים הוא סוד שפע השכינ' כנזכר לקמן דף ק"א ריש ע"ב ובז' יובן מה שהקשינו לעיל אומרו היא בתרומת וגומר כי מלת היא הוא מיותר והל"ל בתרומת הקדשים וגומר אמנם בזה יתבאר כי הנה יש בענין הזה הרב' דרושים והוא כי אעפ"י שעשק' הזר ההוא הוא לרע לו כנזכר אמנם אין כוונתינו עתה רק לבאר מה שנוגע לה בעצמ' וז"ש היא כלומר מה שנוגע בה בעצמ' היא שבתרומת הקדשים וגומר כי איש זר הנז' כבר נתבאר עניינו בפ' עת אשר שלט וגומר ואין אנו פה בביאורו וז"א דא איהו לרע לו ואיהי בתרומת הקדשים וגומר כלומר ואיהי מה שנוגע אל הנשמ' בעצמ' הוא כי בתרומת הקדשים לא תאכל:
זהר ב, דף צה ע"ב אתא קרא ואמר וגומר פי' כי כבר ביארנו פסוק עת אשר שלט וגומר מה היא ענין שליט' זו ואמנם מן הפסוק ההוא שהם דברי שלמ' ע"ה אין אנו יכולין לידע ביאור ענין שליט' ההיא מה עניינ' ולכן האי קרא אתא לאשמועינן הך חידושא היאך הוא ענין שליטת האדם באדם ואמר ובת כהן וגו' כי האי נשמתא דאקרי בת כהן תהי' לאיש זר לחלקו וזהו ענין שליט' זו נמצא כי האי קרא אתא לאשמועינן דרוש שליטת איש זר בנשמות דהכי הוא כמ"ש וז"א אתא קרא ואמר וגומר הכי הוא כלומר כי בא להשמיענו הדרוש הזה. ואחר שידענו היאך הוא אפשר שאיש הזר שליט בנשמ' הקדוש' ובז' ידענו פי' פסוק עת אשר שלט וגומר ואין כוונתי לומר כי פסוק התור' בא לבאר פ' דשלמ' אך כוונתי לומר כי פסוק התור' בא להודיענו הדרוש הזה ואנחנו המוצאים אח"כ פסוק עת אשר שלט ידענו ביאורו ע"י פסוק ובת כהן וגומר:
זהר ב, דף צה ע"ב הכא אית רזא היך מתעשקן וגומר כבר ידעת כי אילנא דטוב ורע הוא מטטרו"ן וס"מ והעול' הזה נידון ע"י שתיהם ולכן בזמן שיש זכות ומעשים טובים לישראל אז אתנהג עלמא ע"י מטטרו"ן וז' היכלותיו נדון העול' בהיכל זכות וכשיש ח"ו עונות בישראל אז נדון העולם בהיכל חוב' ומתנהג ע"י ס"מ ואז הנשמות היורדות בעה"ז אתעשקן ע"י החצוני' והם חסידי א"ה ות"ח ממזרים הקודמין לכ"ג ע"ה כנודע מענין שמעי' ואבטליון עם אותו הכהן שנתקנא עליהם כנודע. ואם נרצ' לדקדק כי פי' זה הוא קרוב לפי' הקודם לזה שפי' כי האי נשמתא אתמשכת על גיורא וגומר וצריך להבין מה הפרש בין שתיהם. ואפשר לומר כי למעלה הנה הוא גר אשר מותר לבא בקהל ה' והוי כישראל גמור לכל דבריו אבל פה למטה הוי נשמת חסידי א"ה שנשארים בגיותם וכן נשמות ממזרים האסורים לבא בקהל ה' לעולם א"כ הפרש גדול יש בין הך פי' לפירושא קמא. גם אם תדקדק דברינו לעיל תבין דיוקים אחרים כי לעיל הוי בנשמות גרים בסוד ואת הנפש אשר עשו בחרן. ואמנם הכא הוי בנשמת ישראל ממש. וכן שינויים אחרים:
זהר ב, דף צה ע"ב אם רעה בעיני אדוניה וגומר אמר כי גם פ' וכי ימכור איש את בתו וגומר נדרשת ע"ד הסוד בסוד גלגול וז"א האי פרשתא על רזא דא אתמר וכי ימכור וגומר כמה אינון בעלמא וגומר אמר כי הפ' הזה קשה להולמו והרבה חכמים רצו לישבו ואומרים הרבה פירושים בו וז"ש וכולהו אמרין. אבל קרא דא עכ"ז לא אתיישב במילוי ובדבריו אפי' אחר דברי פירושים והק' הקושיא שיש בפ' הזה והיא וכי קב"ה וגומר כי הלא אין השי"ת מייחד שמו על א"ה כי הלא הנחילם לע' שרים כמ"ש בהנחל עליון גוים וגומר אבל ישראל נאמר עליהם כי חלק ה' עמו וגומר והנ' אם נקראהו מלך הגוים הנה בזה ישתבחו ויתפארו הגוים לומר כי השי"ת מתייחס אליהם וז"א ואי תימא דאיהו מלך הגוים איקרי הא שבחא דילהון וגומר כלומר שאם נרצה לקוראו מלך הגוים בזה וא"כ היה ראוי שלא יקרא מלך הגוים. ותו סיפיה דקרא וכו' היא קושיא מבוארת עכ"ל:
זהר ב, דף צה ע"ב עוד מצאתי לו כתוב וז"ל. ועאלת לגו סתימו וגומר וכד רוחא דכהנא הוא שם א"ל ועיין מה שביארתי דף צ"ו ע"ב ושם נתבאר כי שם א"ל הוא סוד הרוחניות שבספי' החסד:
זהר ב, דף צה ע"ב היא בתרומת הקדשים וגומר כתב הרמ"ק ז"ל כי הנה הראשון והמוקדם שבכל השפע העליון הוא אשר נוטלין אותו הנשמות היושבות בז' היכלות הנק' פרגוד שהם תחת כסא הכבוד וזהו נק' תרומת הקדשים. אמנם השפע הנשאר אח"כ נק' קדש סתם. ונלע"ד להפך כי הקדשים הן סוד המובחר אשר בשפע העליון היורד מן האצילות עצמו אך השפע מעלמ' דנוקבא הוא הנקרא תרומת הקדשים כנודע כי תרומה בסוד מלכות וזה בעצמו פי' הסיבה בעצמו לקמן דף ק"א ריש ע"ב דה"א קדש איהו מעלמא דדכורא וגומר ועיין שם היטב ותמצא כדברי. והנה מוכח כי הנשמה עד שלא תשלם קישיטיה אפי' בתרומה לא תאכל ומכ"ש בקדש עצמו. אך אחר שנתקן אז זוכה אל הקדש עליון. אמנם המתגלגל בסוד היבום על עונש פריה ורביה אז אפילו אחר התיקון נשאר בעלמ' דנוק' ולא אכיל אלא בתרומה. ואם נרצה לפרש כי תרומת הקדשים ר"ל חלק א' ממאה חלקים הנשאר מקדשים העליונים שהם מכתר ועד יסוד והמ' היא תרומ' של אותם קדשים עילאין: ופרחת עליה מג"ע. הענין הוא בסוד חד אומה הנקראים תחש ותמן פרחין ועיין פ' תרומה דף קמ"ז ע"ב על פ' ואת הנפש אשר עשו בחרן בענין נשמות הגרים דאתערו בההוא תחש ע"ש. וקשה כי לקמן דף צ"ו ע"ב אמר דלעה נכרי לא ימשול למכרה כי אין הנשמה נכנסת אלא בגוף ישראל הקדוש. ואפשר כשנדייק או' לעם נכרי שהוא חסידי א"ה הנקר' גר ותושב כדקאמר הרמב"ם ז"ל בהלכות איסורי ביאה כי הלא עדיין גוי הוא ומכלל בני נח. גם הממזר אסור לבא בקהל ונק' נכרי בודאי. אמנם הגר הרי הוא כישראל גמור ונושא בת ישראל הקדוש' וכן נושא נשמת ישראל הקדוש' כי אינו נכרי:
זהר ב, דף צה ע"ב בעמודא דקיימא לטקלין וגומר התמיה הרמ"ק על זה עוות הדין מהנשמות העשוקות האלו ע"ש. ונלע"ד כי אין בזה תמי' ולא עישק ח"ו כי ידעת כי הבנים הם ענפים המתפשטים משורש ענפי האב והאם כנודע ולכן אם האדם והאשה ההיא יהיה בהם איזה עון ומכ"ש אם יהיה בעת החיבור והזווג ההוא הנה אז נפגם גם הענפים שלו בההוא עלמא. ובצאתו משם לרדת להתגש' בטיפת זרע אביו ואמו הנה יש אל החצונים אחיזה בהם בהכרח ואז יהמשקו וזה דבר ברור כשמש ואין זה עושק ח"ו. גם אל תתמ' מן הדבר הזה כי גדול' מזו ראינו ענין גלות שכינ' ודוגמתו. וסוד עמודא דקיימא לטקלין הוא סוד בית דין א' העמוד בהיכל זכות ובידו מאזני צדק. וכן כנגדו בהיכל החובה בידו מאזני מרמה וכל זה נתבאר באורך בפ' פקודי ושם נדונים הנשמות הראויות להתעשק או לאו וכאשר חלש כח מאזני צדק ע"י עונות אב ואם של הנשמ' ההיא אז גבר' יד מאזני מרמ' ועושק אותם ואין להאריך עתה בזה יותר:
זהר ב, דף צה ע"ב מאריה דעלמא מאן לא ידחל מינך וגומר ביאר הרמ"ק ז"ל כי כל זה ההפסק בכאן הוא לפי שמאומרו כי הקליפות עושקות את הנשמות היה נרא' גרעון ח"ו ולזה הודיענו כי עכ"ז אפי' הקליפות הן משועבדות תחת רצון הבורא ית. ונלע"ד כי אין זו הכוונה דפשיטא הוי הא מילתא וזיל קרי בי רב הוא. אמנם כי לפי שכוונתו היא לדחות סברת ספרי קדמאי האומרים כי מאינון נשמתין עשיקין הוו ממזרים ת"ח וחסידי א"ה הבאים בדרך טומאה והנה מזה נראה כי יש שליטה ח"ו לטומאה על הקדושה ואמנם אין כן סברתו רק כי הם נשמתין דינוקין וגומר הטהורים מזרע ישראל הקדוש כדכתיב אח"כ שאין שום יכולת שליטת החצונים עליהם בסוד לעם נכרי לא ימשול למכרה ולכן הציע הצעה זו להורות כמה פנות. א' כי כל הקליפות אינן אחוזות ואינן שולטות אלא באחת בחי' הקטנ' משם אלהי"ם וא"כ איך ירימו ראש להצליח בעושקים. וגם כי נשמות ישראל הם חלק ה' עמו כנזכר בדבריו וא"כ אין שום חלק ואחיזה אל החצונים או אל שרי האומות של ישראל בנשמתם כלל ועיקר. אלא ודאי שאין האמת כדברי ספרי קדמאי:
זהר ב, דף צה ע"ב והרא"ג ז"ל כ' וע"ד אית נשמתא וגומר כמו שיש בחי' בכהני' כך בנשמות:
זהר ב, דף צה ע"ב אית נשמתא. מסטרא דאצילות ומצד הבריא':
זהר ב, דף צה ע"ב וא"ת רוחא. מסטרא דעבד מטטרו"ן יציר': ונפש מעשי'. שגם היא בכלל איש כהן שסנדלפו"ן ומטטרו"ן הם תרין כרובין כנודע:
זהר ב, דף צה ע"ב דאתמשכת מן אתר עילא'. מן הבינ' סוד הראש ומוחא שמשם אתמשך הנשמה דרך חוט השדר' וז"ש לגו סתימו דאילנא דחיי וכד רוחא דכהנא רבה נשבא פי' כשהחסד מסתלק אל הבינה לגרום אל הייחוד:
זהר ב, דף צה ע"ב ויהיב נשמתין באילנא דא שהבינ' נותנת הנשמ' אל הת"ת:
זהר ב, דף צה ע"ב פרחין מתמן. היינו מהת"ת:
זהר ב, דף צה ע"ב ועאלין באוצר חד. מלכות:
זהר ב, דף צה ע"ב דקא משכין משיכו בהדי יצה"ר. פי' משכין משיכו דנשמתין בגוף הנעש' ונבנ' על ידי היצה"ר דהיינו בחימום חיבת ביא' בלי הכנת קדוש' וכוונ' הגונ' דבז' יש לה מחתרת חתור' לה מקודם שאח"כ לא אשתלימת.
זהר ב, דף צה ע"ב וכד נפקא מהאי עלמא היא בתרומ' הקדשים לא תאכל כי כפי הקדושה שהאדם מתקדש בשעת תשמיש כך מטביע אותה קדוש' בוולד הנעש' ולזה נצטווינו בתור' קדושים (יהיו) [תהיו] וגומר. ווי לעלמא דלא ידעין בני נשא לאסתמרא דקא משכין משיכו בהדי יצה"ר. שיש בידו יכולת להשמר ולהתקדש בשעת תשמיש כדי שתמשך הנשמ' בבנין טהור וקדוש והוא לא כן עשה.
זהר ב, דף צה ע"ב תרומת הקדשים פי' הקדשים הם מיני השפעות קדושות הבאות לעולם כגון בני חיי ומזוני וכיוצא. והמורם מהם ברוחניותם היא תרומת הקדשים והיא חלק מזון הנשמות. א"נ תרומת הקדשים היא מזון הנשמות הנמשך מלמעל' מהמלכות הנק' תרומה כדאיתא בפ' תרומה ששם מקור נשמותיהם של ישראל:
זהר ב, דף צה ע"ב ופרחת עלי' מג"ע באורח סתים. הענין שהנשמות הגרים נעשים מזווגי הצדיקים בג"ע כנז' בפ' שלח דף קס"ח ונכנסין בהיכל אחד וכד מתגייר' גיורא חד פרחא נשמתא מהאי היכלא ועאלת תחות גדפי דשכינתא כדי שהשכינ' תנשק אותה לפי שהיא פרי צדיקים שבג"ע וז"ש כאן.
זהר ב, דף צה ע"ב ופרחת עלי' מג"ע באורח סתים. וגומר מ"ש מג"ע היינו מאותו היכל ידוע שבג"ע ומשם נכנסת תחת כנפי השכינה לאתדבקא בנשיקין דרחימו דהיינו אורח סתים ומשם פורחות:
זהר ב, דף צה ע"ב על בניינא דאתבני מערלה וגומר.
זהר ב, דף צה ע"ב דא הות לאיש זר כלומר לפי זה צודק יותר במלת איש זר שהוא זר ממש אשר לא מבני ישראל הוא ואין לך עלבון גדול מזה שאחר גודל הקדוש' הנז' תכנס בבנין עשוי מערלה בנדות ובמאכלות אסורות וכיוצא שהיא בתכלית הטומא' ודאי עליבתא היא נשמתא וגומר ודוק מלת תהי' לאיש זר כלומר הויית' הקדוש' והטהור' עתה תכנס לאיש זר לכן היא בתרומת הקדשים לא תאכל כפי מקום אחיזתה כך תהי' מאכלה ומזונא דהיינו מגדפין דלבר בעלמא דנוקבא משם תבא לה השפעת' אמנם לא מתרומת הקדשים הנמשכת מעלמא דדכורא למלכות לחלק לנשמות ישראל משם לא תאכל היא דייקא לא תאכל.
זהר ב, דף צה ע"ב ותו ודא היא רזא עילאה יתירה מכולא. ה"ג כלו' עוד פי' אחר והוא סוד נפלא יותר מהפירושי' הקודמים:
זהר ב, דף צה ע"ב בעמודא דקיימא לטקלין פי' בהיכל זכות ששם ע"ב סנהדרין שממונים לשקול מעש' בני אדם וקראו עמודא שכן אחד מג' עמודי עולם הוא הדין ובהיכל זכות הזה גומרין דין כל בני עולם: גו אוירא דנשבא. הענין שעולם העשי' נברא בדבור דכתיב בדבר י"י שמים נעשו. אמנם עולם היציר' דהיינו עולם המלאכים שלמעלה מהם נעשו בנשיבו דרוחא שהוא יותר פנימי וזהו וברוח פיו כל צבאם דהיינו אוירא דנשבא מפיו ובתוך אוירא דנשב' דהיינו בתוך עולם המלאכים יש שם היכל זכות שהוא עמודא דקיימא לטקלין כנזכר ובתוך היכל זה יש טיקלא חדא בהאי סטרא וגומר וענין זה נתבאר בפ' פקודי דף רנ"ב ע"ש ונקראו אלו מאזני צדק פי' מאזנים להעלות מספר הצדק והזכות שעשו בני העולם אם רוב זכות או אם רוב עונות והעונות משליכים אותם למט' אל מצולו' ים היכל חובה כנזכר בפ' פקודי בדף רס"ח ושם שוקלים העוונות פעם אחרת כדי לתת להם כפרי מעלליהם לא לידע הכרעתם ואלו נק' מאזני מרמ' לפי ששם שוקלים המרמות והתחבולות כמה הם:
זהר ב, דף צה ע"ב והאי טיקלא לא שכיך לעלמין פי' האי טיקלא שבהיכל זכות לא שכיך לעלמין לפי שבכל יום יש בני אדם שחוטאים ויש שעושים זכיות וכפי רוב העבירות או המצות כך תהי' ההכרעה או לכף זכות או לכף חוב' וכמו כן יש נשמתין סלקין שמסתלקין מן העולם עאלין ותבין עאלין בפתח היכל זכות ונכנסין לפני הע"ב סנהדרין אשר יש מהם שנגמר הדין עליהם שילכו לבית מנוחתם ויש שנגמר דינם לחזור ולהתגלגל וז"ש ותבין כלו' שחוזרי' לעולם להתתקן או להדריך הדור וכיוצא. ואפשר דמלת סלקין פי' עולים במשקל כלישנא דקרא במאזנים לעלות. ואפשר דתנא והדר מפרש. והאי טיקלא לא שכיך לעלמין. ומה פירושו ונשמתין סלקין עאלין ותבין כי אי אפשר לעולם שלא ימותו ויעלו נשמותיהם למעלה וכנגדם יוצאות נשמות אחרות או הן עצמן לעולם כנזכר בר"מ בדף רי"ז. וזהו המחדש בכל יום תמיד מעש' בראשית וכפי מעשה התחתונים כך תהי' ההכרעה לכף זכות או לכף חובה וכשתכריע לכף זכות יוצאו' הנשמות בלי שום פגע רע כי אין שום קליפ' רובצ' בפתח ההיכל כי במקום שאין גנבים קוסטינר למה. אמנם כשההכרע היא לרע' הנשמות היוצאות אז בעת ההוא הם נעשקות ביד לילית הרשעה כדמפרש ואזיל.
זהר ב, דף צה ע"ב כד שלטא אדם. בליעל איש און.
זהר ב, דף צה ע"ב באדם דהיינו הנשמ' שנק' אדם ע"ד שפי' על פסוק על בשר אדם לא ייסך:
זהר ב, דף צה ע"ב לרע לו ודאי כלו' לרע לו דאדם זה דהיינו נשמ' זו הנעשקת:
זהר ב, דף צה ע"ב אבל האי נשמתא וגומר פי' אחר הוא דלרע לו מוסב על אדם בליעל דאיהו איש זר כדמפרש ואזיל:
זהר ב, דף צה ע"ב מה דעביד שהם ממזר ת"ח או חסידי או"ה כדמסיק:
זהר ב, דף צה ע"ב אתא קרא ואמר ובת כהן כי תהי' לאיש זר הכי הוא. אפשר ששני הענינים שאמר מרכיב שניהם וזהו ובת כהן דהיינו שתהי' לאיש זר שנעשקת בידו כפשוטו ודלא אמר כי תנשא רמז נמי כי תהי' מלשון נהייתי ונחליתי כלו' משבר לאיש זר:
זהר ב, דף צה ע"ב ואיהי בתרומת הקדשים לא תאכל. וז"ש כי תהי' לאיש זר הכי הוא כלו' דוק ותשכח הכי בקרא דהכי הוא כמה דאמינא:
זהר ב, דף צה ע"ב ואינון ת"ח דקדמי לכהנא רבה וגומר הם ת"ח ממזרים ומפני כבוד תורתם לא הזכיר מלת ממזר אלא בדרך רמז אותם הקודמים לכ"ג אשר כבר ידעת מי הם:
זהר ב, דף צה ע"ב אע"ג דעאל לפני ולפנים. מיקר' היא מפנינים נפקא לי':
זהר ב, דף צה ע"ב דאי פרשתא על רזא דא אתמר כלו' חוזר אל מאי דסליק מיני' ואין לומר דאהדר אדלעיל האשה וילדי' תהי' לאדוני' וגומר.
זהר ב, דף צה ע"ב אם רעה וגומר. מארי' דעלמא וגומר. הקדי' הקדמ' זו להכניס פחד ויראת חטא בלב העם שייראו את השם ויזהרו מלחטוא לפי שעונות התחתונים גורמים שתגבר הקליפה בעלמא ותעשוק הנשמות כדמסיק:
זהר ב, דף צה ע"ב דאנת שליט על כל מלכין. כלומר ואם על המלכים הוא שולט ויראים ממנו כ"ש יתוש כמוך שראוי לך לירא מזעמו שלא תשחית העולם במעשיך. ונקט לשון שליט ולא מלך להורות שמדת דינו ומשפטיו בכל הארץ כתרגום (אתעבדו) [את עבדו] בשבט בשולטן. א"נ מאן לא ידחל מינך וגומר הקדים לדבריו:
זהר ב, דף צה ע"ב מי לא ייראך מלך הגוים לומר שכמו שאין ראוי לאדם לירא ממלך בשר ודם רק מהקב"ה כי לב מלך ביד ה' וגומר כך לא תירא ולא תחת מלילית העושקת שאני מגלה לך סודה כי אם מהקב"ה יוצר הכל הוא צוה ויעמוד:
זהר ב, דף צה ע"ב דקא משתבשין. שאומרים שיבושים בפי' הפסוק וכלהו אומרים ואינו מתיישב על תלו כלו' אין מי שיעמוד על תוכן הפי' בכל כחותיו וצדדיו ותיבותיו שהם תילי הפסוק שיהי' דבר דבור על אפניו שאם יצדק הפי' במלה א' מהפסוק אינו מתיישב בסופו. וי"ס דגרסי' על פומייהו:
זהר ב, דף צה ע"ב ואי תימא דמלך הגוים איקרי כלו' אין הכי נמי שנק' מלך ישראל בעצם אמנם נק' מלך הגוים ג"כ על צד ההשאל' להורות שאין בלעדיו ומלכותו בכל משלה. דא"כ יקשה הא שבחא דלהון וגומר ולא כמה דאמרין דאתמסר לשמשין ולממנן כלו' אם האמת כך נמצא שהפסוק משבח אותם יותר ממה שהם אומרים לפי שהם אומרים שהם תחת השרים וכפי זה אתה מעלה אותם בעילוי גדול שיקר' ה' מלך הגוים אפי' שיהי' ע"צ ההשאל'. א"נ ולא כמה דאמרין פי' חברייא בפי' פסוק בהנחל עליון גוים וגומר שאותו הפי' אינו צודק אחר שיש פסוק אחר מכחישו וקורא אותם מלך הגוים:
זהר ב, דף צה ע"ב היך לא מסתלקי לרום רקיעא דמשמע שנכנסו בסוג א' אלא שהם פחות מעט דמאין כמוך משמע דאין כמוך ממש פחות מעט יש כמוך וזה אינו ח"ו. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף צה ע"ב גליון אשר שלט האדם באדם וגומר לרע לו פי' אדם בליעל איש און בעלה של און שליט באדם דהיינו הנשמה לרע לו ודאי ר"ל לרע לו לנשמה. אבל האי נשמתא וגומר הוא פי' אחר ופי' לרע לו כלומר לרע לו לאותו אדם בליעל. מאריה דעלמא וגומר פתח בזאת דרך רמז להכניס פחד ויראת חטא בלב העם. עכל"ה. ועיין באור הגנוז בס"ד:
זהר ב, דף צו ע"א עיקרא רבא ויקרא שוי לון וגומר מפני שהפליג מעלת הקב"ה באו' שאין בגוים כמוהו הא פחות בקרוב יש ח"ו. בתר כתלייהו הוית מאותם דסלקא דעתייהו למימר דקב"ה איקרי מלך הגוים כאמור לעיל ואי תימא וגומר. כל שמהן וכל כנויי שמהן וגומר ג' עניינים הם הא' הויות שם הוי"ה שבכל ספי' וספי' כפי נקודה המור' על ההשואה והרחמים שבכל הספירות. הב' שמות כגון אהי"ה י"ה א"ל אלהי"ם וכיוצא. הג' כנויים כי לכל שם יש הרבה כנויים כמו צד"ק זא"ת כס"א אנ"י מלא"ך מל"ך וכיוצא כינויי המלכות כולהו מתפשטין לאורחייהו כפי שינוי בחי' הספירות וכולהו מתלבשין וגומר כי נשמת הספי' הוא שם היי"ה והוא מתלבש במלכות בשם אדנ"י ושם אדנ"י מתלבש בכנויים והכנויי' אינם פועלים אלא ע"י כנויים המתגלים יותר ועד"ז בכל ספי' בענין כמו שהשמות מתלבשו' אלו באלו כן הכנויים מתלבשים אלו באלו בכנויי הספי' בעצמה ומתפלגין לאורחין ושבילין כי פעולת הספי' בחי' הרבה על ידי כינויים הרבה. אמנם שם הוי"ה אינו כן אלא הוא שם מורה על אחדות הגמור דלא אתפליג באורחין ושבילין לפעול אלא הוא נשמה לכל השמות וז"ש שמא יחידאה בריר מכלא דאחסין וגומר והוא מתייחס השם אל העם. בשמא דא ממש יתיר מכל שאר שמהן וגו' ירצ' שנשמתן של ישראל מפנימיות השם היותר גבוה משאר השמות וגם להם חלק בשאר השמות והמלאכים הקדושים האחוזים בשמות: אמנם השדים המתפשטים לחוץ הם דוקא בשם אלהי"ם והיינו הכח המתלבש שם כי שם אלהי"ם בגבורה וגבו' ממנה התפשטות כחות הדין קדושים והם משתלשלים אלו מאלו עד מדרגת דבקות בעלי הדין עם החצונים שהם צריכים להם להעניש ע"י רצון השם ואז הקדושה מתפשטת בלבוש ידוע וזה יקרא טינוף הרגלים כאו' רחצתי את רגלי וגומר וזהו ויקר אלהים אל בלעם לשון קרי וטומאה והיינו ע"י אותם הענפים המתפשטים לחוץ שהם לבוש אל הקדושה וז"ש אתפלג שמא דא לשמשין ולממנין דמנהיגי לשאר עמין ואפי' בחצונים וז"א ואפי' ע"ז. ודינא ביה שריא דהיינו הגבורה אפי' ע"ז בכללא כלומר אם נאמר שעל שם מלך אלהי"ם על גוים אהדר מי לא יראך מלך הגוים א"כ כמו שמלכותו על הגוים הוא ע"י היותו מתלבש בכחות חצוני' כנזכר ג"כ הירא' יהי' כפי אותם המדרגות וא"כ גם ע"ז בכלל: ואי תימא מלך הגוים דעל קב"ה וגומר פי' הנה פ' זה לא ימנע מב' פי' או שנפרש מלך הגוים על קב"ה וזה א"א כנזכר א"כ בהכרח הגמור פי' הכתוב הוא כפשוטו הב' דהיינו מאן הוא מלך הגוים דלא דחיל וגומר:
זהר ב, דף צו ע"א כגוונא דא הללויה וגומר פי' הכתוב אמר מי לא יראך ואמ' תדע במאן קאמרינן במלך הגוים אפי' אותם השרים והקליפות השולטים בעמים כולם יראים מהבורא. והטעם כי בכל וגומר כדמסיק לקמן וכענין זה בפ' הללויה הללו עבדי ה' וגומר והנה נסתם הפ' כאן בב' דלא קאמר מאן מהללים ולא קאמר למי מהללים מפני שמלת הללויה מלה מורכבת סתומה וז"ש מאן דשמע אומרו הללויה ולא ידע מאי אמר בב' לא ידע למי אמ' הללויה ולא ידע למי יהללו לכך חזר הפ' ופירש שתיהם מי הם המהללים הללו עבדי ה' ולמי יהללו הללו את שם ה':
זהר ב, דף צו ע"א פתח ואמר ותאמר שרה לאברהם. הכוונה להוכיח כי מלת אמה הוא כינוי לקליפות באומר גרש את האמה ואתערו חברייא דבעא לפנאה וגומר ויפה פי' שאם הכוונה על ענין הירושה כדקאמר כי לא ירש והיא ירושה גשמית למה הסכים הקב"ה לדבריה באומר כל אשר תאמר אליך שרה אלא ודאי על ענין ע"ז שהיה מצחק ישמעאל קאמר והיינו אמה הקליפה וישמעאל עובד ע"ז משם והיינו בן האמה:
זהר ב, דף צו ע"א בגלגולי עובדין בישין וגומר הכוונה שמפני מעשה התחתונים שאינם הגונים גוברת הקליפה ושולטת ועושקת הנשמות כנזכר לעיל והיינו דקאמר עובדין בישין דעלמא כי אז הקב"ה מוכר אותה הבת שהיא הנשמה הקדושה לאמה אל הקליפה ששולט הרע ועושק הנשמות.
זהר ב, דף צו ע"א מאן אינון וגומר פליג לאינון ספרי קדמאי דקאמר לעיל דמנייהו אתעבידו חסידי א"ה וממזרי ת"ח דלאו הכי אלא אינון נשמתין ינוקין זעירין וגומר והענין כנזכר בזוהר פ' בראשית ופ' ויקרא כי אותם שהם משמשי' מטותיהם שלא בקדושה לאור הנר שולטת על ילדיהם לילית מפני שהוא קשור ואחוז בתענוגי הגוף הגשמי והנה היא מושכת שם נשמה טהורה וקדושה מפני שישראל קדושים וייחודם בקידושין וז' ברכות אלו מתים ע"י ממש גו תוקפא דאמיהון כאשר ית':
זהר ב, דף צו ע"א וקב"ה חמי דאי יתקיימון בעלמא וגומר הענין יובן במה שאמרו בזוהר שיר השירים שהנשמות כשהם בג"ע ממש שם הם נמשכות אחר הקליפות וחוטאת שם והסיבה לזה כפי טבע הנשמ' יש נשמה שמחצב שלה מצד הגבורה וזו נמשכת לצד החצונים שהם הקליפות האדומות שהם שם והיינו שיש בעול' הזה מי שטבעו באדמימות ונמשך אחר טבעו וזה כפי רוע בחירת הנשמה וקורבתה לקליפו' והנה יש בנשמות אלו חוזרות למעלה בתשובה והם ג"כ בהיותם בעולם התחתון שבים והקב"ה מאריך להם בעה"ז. ויש שאינם שבות והם אותם שנתעסקו ונכנסו ממש בתוך הקליפות ונתגדלו ונתעכבו שם בקליפות זמן הרבה וכל מציאותם בתוך הרעה ואלו אם יתגדלו אפי' קצת יחמיצו מיד ואינם כאותם שנמשכו מרצונם אחר הקליפה מפני שאותם שנמשכו הם כולם טוב אמנם העוו מעט ולזה לא ימסרו לקליפות. אמנם אלו העשוקים שנכנסו בתוך עמקי הקליפות כולם לרעה ואם יבינו בענייני העולם מיד יחמיצו כל עניינם לכך עשיק לון ולקיט לון. והנה באלו ימצאו שתי בחי' הא' הם אותם שגדלים קצת והתחילו למסוק בתורה ועל אלו אמר לקיט לון זעירין בעוד דיהבי ריחא דהיינו ריח מצות ברית מילה או קצת ריח תור' כגון אמ"ן ותור' צוה לנו. אמנם יש אחרים שאין להם אפי' זה שהם אותם שהם מתים ה' ימים ללידתם שלא זכו אפי' לברית מילה ועל אלו אמר אפיק ליה מעלמא כד איהו יניק מתוקפא דאימא. שביק לון לאתעשקא כלומר לעשוק אותם בפעם שנית בגופם ונמצאו לפי זה עשוקים בנשמתם ועשוקים בגופם. מהרמ"ק זלה"ה.
זהר ב, דף צו ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. א"ר חייא והא כתיב מלך אלהי"ם וגומר א"ל אנא חמינא דבתר כתלייהו וגומר פי' כתלייהו ר"ל חוזק וסמך וראיה כמ"ש לקמן אבל כיון דכותלא דהוית סמיך אבתריה אתנסח וגומר כי הוא דוגמת האיש העומד אחורי הכותל להנצל וכן האי קרא דמלך אלהים על גוים הוא ראיה וסמך אל הגוים אשר יש להם איזה חיזוק אשר בו יוכלו להתחזק ולומר כי גם עליהם נק' שם השי"ת והפ' הזה הוא כותלייהו וחוזקייהו של הגוים ואנת הוית בתר כתלייהו פי' כי כפי דבורך נראה כי גם אתה חושב כן כי זה הפסוק כפשוטו ושיש ח"ו השראת שכינתו ית' על הגוים ולכן נפקת בהאי קרא לסייעא להו. והנה מן הראוי היה שאתרץ תחלה הקושיות הראשונות שהקשתי אלא לפי שאתה טעית בהאי ארחא ראוי שאעבירך תחל' מן הדרך ומבוכ' והשיבוש הזה ואח"כ אתרץ לך קושיות ראשונות. וכל השאר מבואר:
זהר ב, דף צו ע"א ואי תימא על אורחא דא נוקים קרא וגומר פי' כי א"כ אחרי שגם אני אמרתי כי מהאי שמא דאלהי"ם מתפשטי כמה רתיכין אפילו החיצונים וכנודע כי החצונים הם היתוך הזהב וסיגיו הם הקליפות סיגי הגבורה הנק' אלהים ולכן שם זה אפשר שיהי' שורה על הגוים כמ"ש מלך אלהי"ם על גוים כנזכר וא"כ גם פסוק מי לא יראך מלך הגוים אפשר לתרצו ע"ד זה כי האי מלך הגוים על שם אלהי"ם נאמר והראיה מאו' מי לא יראך מלך הגוים ונודע כי היראה תלויה בשם הזה דאלהי"ם כי הוא הגבורה ומינה צריך לירא כנודע לז"א לאו הכי לפי שאין לומר שבח כזה אלא על שם הוי"ה אשר כל הגוים משועבדים אליו ואין להם בו שום תפיסה כלל ולכן בשבח הזה מש"כ אם מדבר בשם אלהי"ם כי א"כ הרי הע"ז יש לה אחיזה בו בשם הזה וכל השרים החצונים וא"כ אין לשבחו בזה כי גם הם תלויים בו. אמנם הענין הוא כאלו אמר מי לא יראך ממלך הגוים כלומר מי ממלך הגוים אשר לא ירא ממך. כגוונא דא הללויה וגומר לפי שזה שביאר נראה שהוא רחוק לזה הכריח הענין מפסוק הללויה וגומר כי שם הכרח לפרש כן דוגמת הפ' הזה והוא כי הלא הרואה פסוק ההוא לכאורה יקשה עליו מאד וז"א מאן דשמע ליה לא ידע מאי קאמר וביאר כי כאשר אמר הללויה אוף הכי וגומר כלומר כי בראותו מלת הללויה שהיא מיותרת וגם אוף הכי בראותו אומר הללו עבדי ה' כי גם הוא מיותר דהל"ל עבדי ה' הללו את שם ה' דוגמת קרא דידן דהל"ל מי ממלך הגוים דלא יראך. אמנם כולא על תיקוניה אתמר וכמו שביארנו כי ראוי לישב הפסוק כן מי לא יראך ממלך הגוים. וכן עד"ז הללויה הללו וגומר כלומר ענין שבח זה של מלת הללויה זהו מה שראוי שתהללו אתם עבדי ה'. והענין במה שידעת כי מלת הללויה כליל שמא ושבחא כנודע. נמצא כי כולא הוי על תיקוניה. כי בכל חכמי הגוים וגומר עתה בא לבאר סיום הפסוק ולתרץ הקושיא שהקשה לעיל בהך סיפא דקרא והוא מבואר:
זהר ב, דף צו ע"א פתח ואמר ותאמר שרה לאברהם וגומר עד עתה ביאר כי מלת לאמה היא סוד נשמתא מסטרא דבריאה הנק' אמה דברתא דמלכא וכמו שהוא מפורסם בזוהר. ועתה רוצה לפרשו על אמה מסטרא דמסאבותא דאית שפחה ועבד ואמה מסטרא דטוב ומסטרא דרע שפחה בישא הנק' לילי"ת ועלה אתמר הכא לאמה ולכן הביא ראיה מהתם גרש את האמה הזאת וקרא להגר אמה דשרה מפני שהיתה עובדת ע"ז כמו שארז"ל טעם שא"ל גרש וגו' והנה מצאנו ראינו כי קרא את הגר העובדת ע"ז אמה וז"א חברייא אתערו פי' רבותינו כבר ביארו זה כי כוונת שרה לפנות ע"ז מביתה ולכן שמע בקולה כי כוונתה לשם שמים והדין עמה:
זהר ב, דף צו ע"א הכא כתיב וכי ימכור וגומר לאמה ההוא סטרא בישא וגומר וזהו מה שביארנו כי אמה זו היא סטרא אחרא אשר נשמתא הטהורה הנק' בתו ית' אפשר לפעמים שנמכרת לההוא סטרא ע"י ההוא גלגולא בישא דההוא טיקלא דאהדר ומסבב תדיר דאקרי מאזני מרמה כנ"ל דף צ"ה ע"ב ושם נתבאר. והנה אתעשקת האי נשמתא ע"י דההוא סטמא בישא. וכד בעי קב"ה לאפקא לה מתמן אז ודאי לא תצא כצאת העבדים וז"א לא תצא כצאת העבדים וזמ"ש לאפקא לה מתמן לא תצא וגומר וביאור לא תצא וגומר יתבאר לקמן. וביאר תחלה איך מתעשקי' אינון נשמתין והנה יש כאן מקום עיון לראות כי גם לעיל דף צ"ה ע"ב אמר דאית נשמתין דאתעשקין דאתיהיבו לחסידי א"ה ולת"ח ממזרים. ואמנם כאן אמר כי הנך נשמתין דאתעשקן לעם נכרי לא ימשול למכרה וגומר. אשר ביאורו הוא דלא אתיהיבו לחסידי א"ה ולממזרים ת"ח כאשר ית' לקמן ב"ה וא"כ יש מקום תימה בזה מה נשתנו אלו מאלו ומה חילוק יש ביניהם ולכאורה מצינו למימר דהנך דלעיל הוו נשמתין מסטרא דטוב ורע והם נשמה מסטרא דיצירה עשיה ולכך כד אהדר ההוא גלגולא דטיקלא בישא ונקיט לון כדין אתמסר בידוי ואתי בחסידי א"ה וגומר אבל הנך הוו נשמות דבריאה שאין שם שליטת הקליפות כנודע ולכך לא אתמסרן לחסידי א"ה וגומר ולכן זוכים להסתלק מן העולם קודם שיחמיצו ועולים להיות ממתיבתא דיליה כמו שביארתיך דב' מתיבתאן אינון ואלין ינוקי הוו במתיבתא דרקיעא. גם אפשר לתרץ דהני דלעיל הוו בנשמתין מגולגלין דכבר אחמיצו ולכך כד אתיין בגלגולא אתיהיבו בידיהון לחסידי א"ה אמנם אלין עדיין לא אחמיצו כלל ולא אית לההוא סטרא שלטנותא עלייהו כלל ובג"כ לא אתיהיבו לחסידי א"ה כאינון אחרנין. והדבר צ"ע היטב. גם ק' קושיא אחרת והיא מה זכו אלו הנשמות דאסתלקו קודם דאחמיצו ושאר נשמתין אמתין לון קב"ה עד דיחמיצו וישובו וזו קושיא עצומה ולקמן בדברינו ית' ב"ה קצת מתירוץ קושיא זו ועכ"ז צ"ע.
זהר ב, דף צו ע"א מה עביד שביק לון לאתעשקא וגומר שתי פעמים נתעשקה נשמה א' בעת בואה אל העולם דההוא טיקלא בישא נקטא לה ולבתר במיפקה מהאי עלמא אתעשקת זמנא אחרא ע"י דלילי"ת דחייכת בה וקטלת לה. וגם זה נתבאר לקמן דף קי"ג ע"א ושם ביארנו זה דב' זמנין הוו עשוקים וז"ש כאן וכיון דאתיהיבו ברשותא חדאת וגומר פי' דכיון דפעם ראשון בעת בואה אל העה"ז אתיהיבו ברשותא ולכן אית לה השתא חילא לעשקא לה ולאפקה מעלמא. והנה באלו מיני נשמות מדבר האי קרא דכי ימכור איש וגומר ועתה בא לבאר פסוק השני אם רעה וגומר:
זהר ב, דף צו ע"א עוד מצאתי להרח"ו זלה"ה וז"ל ואיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א דכתיב כי חלק ה' עמו וגומר אם תעיין איך כתב שם זה במילוי אפשר לרמוז כי שם זה יותר מתייחס לישראל שהוא בגי' מ"ה כנודע אדם אתם אתם קרויין אדם ואין א"ה קרויין אדם:
זהר ב, דף צו ע"א פתח ואמר ותאמר שרה לאברהם וגומר גם בזה כתב הרמ"ק זלה"ה כי הענין הוא להוכיח כי מלת אמה היא בקליפ' ונלע"ד דבכלל דבריו למד זה. רק כוונתו הוא ג"כ לדחות דברי ספרי קדמאי ולזה הביא מדברי שרה לאברהם כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני יצחק והקב"ה הודה לדבריה כד"א כל אשר תאמר אליך שרה וגומר ואם כדברי ספרי קדמאי א"כ הרי יורש בן האמה הטמאה את יצחק ושורש הנשמות קדושות ניתנות לירושה לא"ה ולממזרים וא"כ ודאי כי לא כדברי ספרי קדמאי הוא אלא אינן נתנות אלא לזרע ישראל הקדוש וא"כ כל אינון נשמתין דמתעשקי מאן אינון וגומר וביאר הכא איהו רזא וגומר עכ"ל:
זהר ב, דף צו ע"א והרא"ג ז"ל כ' דבתר כתלייהו הוית. אלמל' דמסתפינא אמינא שרמז ר' חייא הי' מזרע ישי דהיינו משמעי אחי דוד כדאיתא בכתובו' וכולם באו מרות המואבי' וזהו בתר כתלייהו הוית כלומר איזו יחס יש לך עמהם לכך נפקת בהאי קרא לסייעא לון:
זהר ב, דף צו ע"א כל שמהן היינו עשר שמות שאינן נמחקין. וכל כינויים רחום וחנון וגומר וכיוצא:
זהר ב, דף צו ע"א כלהו מתפשטין לאורחייהו. כלומר אין הכוונה להרבות לו ית' כינויים הרבה בלי טעם אלא כולם צריכים להנהגת העולם הן חסד הן דין הן רחמים וזהו לאורחייהו היינו הנהגותיהם משונות זו מזו. וכלהו מתלבשין אילין באילין. כנזכר בתי' דף קל"ד כי שם ע"ב דיודי"ן מתלבשין בשם ס"ג ושם ס"ג מתלבש בשם מ"ה וכיוצא בזה הכינויים זה מתלבש בזה א"נ השמות מתלבשים בכינויים:
זהר ב, דף צו ע"א לאורחין ושבילין ידיעין היינו ששאר השמות מתפשטין זה מזה ומשתלשלין ומתפלגין עד הגיעם אל סוד העשי' מקום הע' שרים אמנם שם העצם אינו משפיע כ"א לישראל כדמפרש ואזיל:
זהר ב, דף צו ע"א ואיהו יו"ד ה"א וגומר כי שם זה עולה אדם וישראל הנקשרים בו נק' אדם על שמו ואין א"ה נקרא אדם כי אין להם חלק בשם זה:
זהר ב, דף צו ע"א דאיהו יחידאי היינו שם המיוחד שם הוי"ה לעם מיוחד. וכאלו אמר דההוא יחידאי כנזכר הוא לעם המיוחד: על אורחא דא נוקים קרא דכתיב מי לא ייראך כלומר גם פסוק מי לא ייראך על שם אלהי"ם שמולך על הגוים קאמר וכאלו אמר מי לא ייראך אלהי"ם שאתה מלך הגוים והכרח לזה הפירוש כי אלהים דחילו בי' שריא כלומר שהוא מור' על הדין ומשפט ויפול עליו ייראך. לאו הכי וגומר. דאי הכי אפי' ע"ז בכללא דא איהו כלומר אם נפרש כן אני אפרש שאלהים זה יכנס בכלל אפי' ע"ז וזה אינו ח"ו. אבל כיון דכתלא דהוית סמיך אבתרי' היינו פסוק מלך אלהי"ם על גוים אתנסח ע"י מה שפירשתי כי אלהים זה הוא המולך על גוים ולא שם אחר ופסוק מי לא ייראך לא אשם אלהי"ם אהדר כנזכר הקושי' דמי לא ייראך קיימא בדוכתא אמנם בהסתכלותא זעיר תתורץ לאו הכי דאי הכי קשה מאי דאקשינן לעיל הא שבחא דילהון דקב"ה מלך עלייהו.
זהר ב, דף צו ע"א מאן דשמע לי' לא ידע מאי קאמר כלומר לא ידע פי' הפסוק ויפרש כן כיון דאמר הללוי' שרוצה לומר הללו לשם י"ה ומחייב אותם להללו וג"כ מצוה שיהללו את עבדי ה' שבחם והלולם וז"ש אוף הכי הללו עבדי ה' ולמה יפרש השומע כך מפני שאם הכוונה לומר שעבדי ה' יהללו שם ה' הוי לי' למכתב עבדי ה' הללו את שם ה' ומדלא כתב כן יפרש השומע שצריך להלל לשם י"ה ולהלל לעבדי ה' לכן כדי שלא להטעות כנזכר חזר ואמר הללו את שם ה' כלומר הללו אתם עבדי השם לשם יי':
זהר ב, דף צו ע"א אוף הכא. כלומר וכמו כן הכא הל"ל מי מלך הגוים שלא ייראך אם הפי' כמו שפירשתי ומדלא כתב כן אני אפרש פי' אחר:
זהר ב, דף צו ע"א אלא כולא על תיקונו אתמר כי בכל חכמי הגוים וגומר כמו שבסוף פסוק הללו עבדי ה' אמר הללו את שם י"י לבל יטעו השומעים כנזכר כך אמר בסוף זה כי בכל חכמי הגוים וגומר להורות על הפסיק כלומר דלאו להקב"ה אהדר אלא כדפרישנא מי יש מלך בגוים שלא ייראך שבודאי כולם יראוך ולמה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מוסכם ביניהם שאין כמוך ולכך יראוך כלם. פתח ואמר ותאמר לאברהם גרש וגומר תפרש בפסוק זה להוכיח מכאן מה שעתיד לפרש בפסוק וכי ימכור איש את בתו דהיינו שמוסר אותה לסטרא אחרא דע"ז כדמפרש לקמן כי כן פירשו חברייא דהיינו דבעאת שרה לפנאה ע"ז מביתא ובא זה וגלה ע"ז על עובדין בישין דעלמא כי בעון התחתונים גורמים שבשעת יציאת הנשמות מפתח היכל לבנת הספיר לפתח חטאת רובץ לילית וחיילה ועושקות אותם הנשמות היוצאות בעת ההוא ושהם מוכרחות לצאת בעת ההיא:
זהר ב, דף צו ע"א דטקל' אהדר כלומר בשעה שהמשקל ששוקלים בו מעשה התחתוני' אהדר הכרעתו לכף חובה כנז"ל: לאפק' לה מתמן וגומר כלומר ס"ד שלילית העושקות מוציאה מטיקלא ותופש בה.
זהר ב, דף צו ע"א ודאי לא תצא כצאת העבדים וכדמפרש ואזיל. מגו תוקפא דאמהון פי' מתוך חיק אמותם תרגום שאהו בחיקך בתוקפך:
זהר ב, דף צו ע"א בידא דהאי אימ'. ה"ג. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף צו ע"א גליון דהוה ליה למכתב עבדי ה' הללו וגומר כדי שלא נטעה ונאמר הללו לעבדי ה' לפיכך חזר ואמר הללו את שם ה' ר"ל למי תהללו לשם ה'. גו תוקפא דאמהון. שאהו בחיקך מתרגמינן סוברהי בתוקפך עכל"ה. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד: