זהר ב, דף צו ע"ב דיעבדון טב בעלמא וגומר פי' שיהיו צדיקים וכשרי' במעשיהם אם יחיו: לאו הכי מפני מזג הרע שנשאבו בין הקליפות. ואחרא לא אתעשק כלומר אחרת שאינה עתידה להחמיץ אין לילית שולטת בה. פריק לה קב"ה וגומר ממש היתה מכורה ביד החצונים וכיצד מכירה זו היא היתה עתידה ליכנס בתוכה ברשותה והקב"ה פודה אות' מהם במה שמסלקה קודם שתחמיץ במתיבתא דיליה כדכתיב את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים וכדפי' רז"ל.
זהר ב, דף צו ע"ב ואי תימא כיון דאתעשקת כלומר אי סלקא דעתך כדפי' ספרי קדמאי שאותם הנשמות העשוקות בגלגולי טיקלא שיהיו נשמות לממזרים וחסידי א"ה ולא שיהיו בתינוקת העשוקים כדאמרינן לזה נשמר הכתוב ואמר לעם נכרי וגומר בבגדו בה דעשיק לה וגומר בגדו לשון בגידה שבוגד ועושק אותה ולא מפני זה לעם נכרי ח"ו אלא לא ימשול למכרה כדפי'. כצאת העבדים נשמתין דבני כנען עבדים בני שפחה בישא. בעטורה כדמפרש לקמן. דההוא סטרא אעילת וגומר כנזכר לעיל בממזרי שממש הקליפה היא נותנת הנשמה שם ואלו אינו כך אלא ברשות הקב"ה והוא הנותן ואם תאמר א"נ מה ענין שליטת לילית כאן שמורה שיש לה אחיזה בנשמה ממש אינו אלא נטלת לה וחדאת בהדה וגומר בהיותה בטיקלא בין הקליפות וברצון קונה פרחת מן ידא דלילי"ת והקב"ה נותנה בגוף ההוא ברצון ומאמר קונה. פקידת לילי"ת לההוא ינוקא מפני האחיזה שהיה לה עם אותה נשמה ויש לה יחס עם הגוף מפני מיעוט קדושת אביו ואמו בשעת תשמיש ולילי"ת מוליכה בדרך לא טוב בעוד שהיא בגוף מפני שהחומר שהוא הבשר שלה מצד היצ"ר אמנם בעת בא יומו עת פקודתו נטיל קב"ה לנשמתא שהיא שולטת בה. והיא לגופא חלק שלה שהטמאים דבקי' לו כנודע. ולבתר כשיתעכל הבשר ונשארו העצמות כלא איהו ברשותא דקב"ה כשנתעכל הבשר מסתלק משם הרשע' ההיא:
זהר ב, דף צו ע"ב לא תצא כצאת העבדים מאי הוא דאמרן לעיל דנפקא בעטורא וארמא על רישא מאי הוא עטורה דא. רשים לה בשם זה שהוא סוד א"ל ו"ה פי' ת"ת ו' ומלכות ה' מצד החסד כי הנשמה זו היא מיחוד קב"ה ושכינתיה. ועתה בסימנין אלו א"א לקליפה להמשיכה לנכרי ולממזר וז"ש וכדין איהי נטירא וגומר. בעוד דלבוש וגומר השתא מפרש בגדו כמשמעו. מה רשות וגומר השתא דאמרת שאין לקליפות רשות בנשמה ההיא לא בהיותה ברשותה להכניסה בכל גוף שתרצה וגם בכניסתה ובצאתה מהגוף הזה א"כ מה הוא הרשות שיש לההוא סטרא בה דקאמ' עלה וכי ימכור איש וגומר ותירץ ת"ח כל בני עלמא וגומר והענין כי בהמשיך הקב"ה הנשמה אל הטפה הזרעית גוזר עליה כפי רצונו כמה שנים יהיה קשר וייחוד הנשמ' ההיא עם הגוף ההוא אם מעט ואם הרבה זולתי אם גרם לעצמו כרת וז"ש כל בני עלמא וגומר אמנם דא לית ליה זמנא פירוש העשוק הזה כשנותן הקב"ה הנשמה הזאת בזה הגוף אינו גוזר לו כמה שנים יחיה כי ימיו תלויים בידו אם ייטיב ירבו ימיו ואם ירצה להחמיץ מיד קודם שתחמיץ הקב"ה מסלקו וע"ד איהי חייכת בהי וחדאת בהו כלו' כיון שרואה הרשעה הזאת שימי אלו תלויים בטובתם וברשעתם היא הולכת אליהם לפתותם ולמושכם אחר הרעה למשוך בתענוגי האסו' כדי שיחמיצו ויתלקטו קוד' זמנ' והיינו שליטתה שמקצרת שנותיהם בפתויה:
זהר ב, דף צו ע"ב אזהרותא לבר נש וגומר כמה טבין וגומר הכוונ' שיש ע' פני' לתור' ולפיכך עם היות שנתבארו פסוקים אלו דרך א' יתבארו לדרך אחרת. חמאת הכי ענין הנשמה עם הקב"ה קודם בואה. דישתעבדון בה לצורך האדם כנז"ל. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף צו ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב ז"ל. ואי תימא דאינון נשמתין וגומר לאו הכי דכתיב אם רעה וגומר פי' כי כל מה שביארנו עד עתה הפסוק עצמו מבאר אותו ואמר כי אעפ"י שכתוב וכי ימכור איש וגומר דמשמע דבכל נשמתין הוי הכי לכן אתא קרא ואמר אם רעה וגומר פי' זה שנמכר לאמה אינו כאותה הנשמה דעתידה לעשות טוב בעלמא רק כאותה דעתידה להחמיץ ועיני אדוניה שהוא השי"ת צופות ורואות כי רעה היא ועתידה להחמיץ ואז נעשקת. ועל אלין כתיב ראיתי וגומר זה נתבאר לקמן דף קי"ג ע"א. והנה אנו יכולין לתרץ לשתי קושיות שביארנו צ"ע ענין א' נכון בפשט לשון הסוגיא זו והוא כי צריך תחלה לבאר מה שנתבאר בזוהר כי תרין מתיבתין הוו חד דקב"ה וחד דמטטרו"ן ומתיבתא דינוקא הוא דקב"ה וצריך לדעת למה הינוקי הם במתיבתא דקב"ה ודאידך הוו דמט"ט וג"כ היכי שייכי התם ינוקי וקששי: אך הענין כי נודע כי הקב"ה לא ברא את העולם אלא בשביל נשמות ישראל שיזכו בעה"ז כדי שיתעלו אח"כ כנודע ויאכלו מפרי דרכם ולא במתנה ובתורת צדקה כמבואר. והנה כדי שתהיה לה שכר בבואה בעה"ז הי' מוכרח שתתלבש בגוף עכור הזה ויהי' לו יצ"ט ויצ"ר להיותו בעל בחירה להיותו זכיותיו מעשה ידיו ולא מתנה וצדקה על ידו ית'. ולסיבה זו ג"כ הוצרך לתת הקב"ה כח גדול ביצה"ר שהם הקליפות כדי שיפתוהו ויסיתוהו שאל"כ א"כ הוסרה בחירת האדם ובזה יתורץ לך טעם גדולים כשפים שמכחישים פמליא של מעלה כי כל זה צורך גמור לתועלת הנשמה וזהו משל לזונה שנז' בפ' תרומה דף קס"ג ע"א ובזה יתורץ לך טעם כח הנמרץ הניתן לסמא"ל והמבין יבין. והנה אחרי שניתן לו כח הגדול ההוא יש לו יכולת לשלוט עליו ובפרט אחרי חטא אדה"ר אשר נתלבשו בגוף הנעש' מסטרא אחרא כנודע ויש לו שליטה גדולה ונפלאה עליו. והנה גם בזה תבין חקירה אחרת והיא היכי שייכא חטא בנשמה הקדושה. אמנם הענין כי באמת שמטבע הנשמה שלא לחטוא אמנם מפני החטא הקדום והוא חטא א"ה אשר כולנו אברים ממנו כנודע ואז שלט זוהמת הנחש בכולנו וז"ס המתים בעטיו של נחש לכן הוכרחו עתה למות מן אותה הזוהמא הקודמת. ואמנם אחד היות אחיזה לטומאה בנשמות ישראל שהם אבר' א"ה ובפרט בכח הגדול הניתן לזוהמת הנחש כנ"ל יש לו איזה יכולת לשלוט באדם להחטיאו. ורצוני להעיר אזנך סוד נמרץ ונעלם מעיני המבינים ולא ביארתיו אלא להסיר קושיא אחת מלב החסידים בל יטעו בחקירת קושיא זו העצומה ואולי יחטא בזה ולכן היתה כונתי בזה לש"ש להאיר ולפקוח עיני עורים והשי"ת ימחול לי. ודע כי בזה הדרוש אשר כתבנו ואשר נכתוב ב"ה קצרנו בו מאד והמבין יבין ויסיר מלבו כמה קושיות המסירים ומטים לב האדם אחרי חקירות רעות: ודע כי שלמה הע"ה ביאר זה בפסוק כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא והענין כי להיות שניתן כח גדול בקליפה להסית את האדם א"כ האדם הוא מוכרח לחטוא בהכרח וא"כ לא היה האדם ראוי לעונש כלל:
זהר ב, דף צו ע"ב אמנם הענין נתבאר במ"ש מעביר ראשון ראשון והענין כי אם אין האדם חוטא כלל ועיקר הנה זה יורה כי אין לו יצה"ר כלל וא"כ אינו בעל הבחירה אמנם הקב"ה מקדי' ומשליט בו באדם את היצה"ר כדי שיהי' ליצה"ר תפיסה וכח באדם להחטיאו וזהו ענין נתינה הצה"ר בגוף האדם ואז יכול היצה"ר להחטיאו בהכרח בפעם ראשונ' ולכן אין צדיק בארץ אשר יעש' טוב ולא יחטא כי הוא מוכרח לחטוא כדי שיהי' בעל הבחיר' שאל"כ נמצא שאין יכולת ושליט' אל היצה"ר עליו והנה אותו החטא נק' חטא ולא נק' עון או פשע רק חטא כי היצה"ר נק' חטאת כנודע לשון חסרון כי הטומא נק' חסרון מלשון ולא יחטיא. ולכן נק' חטא כי אינו מדעת האדם רק הוי שוגג כמי שחשב שאוכל שומן ואכל חלב נמצא שהוא מוכרח במעשיו ואינו ראוי לעונש כלל כי הלא אתרמי לי' הכי שלא מדעתו והכוונה והנה זה נרמז במשרז"ל דבג' מקומות נתחזקי רגלי ישראל ולא נתמוטטו וחד מנייהו ואשר הרעותי כדאיתא במסכת ברכות כי כביכול אומר השי"ת אני השלטתי את היצר הרע בכח והמבין יבין. והנה ע"י אותו החטא הי' ליצה"ר אחיזה בנפש האדם ואמנם לכן הקב"ה עבור ראשון ראשון ואינו מעניש עליו כלל ועיקר. אמנם דע כי הנה ג' מיני חטאים הם והם חטא עון פשע והם כנגד נפש רוח נשמה. אמנם החטא מכונה לנפש כמ"ש נפש כי תחטא כמ"ש בפרשה ויקרא. והעון ברוח והפשע בנשמה והענין כי הראשון שבכולם הוא גוף שהוא ממש השראת היצה"ר והתלבשותו בו כי ממנו קורץ אחר החטא אדם כנודע ואז נתן לו הקב"ה איזו אחיזה בנפש אשר היא יותר קרובה אל הגוף כנודע ולכן נק' חטא נפש כי תחטא כי להיותה דבוקה בתכלית הדבקות עם הגוף אשר לטעם זה אפי' אחר המות כתיב ונפשו עליו תאבל לכן כמעט שהיא מוכרחת במעשיה אינו נק' כל פעולותיה אלא חטאים ושגגות ולכן האיש השוגג כפרתו בנקלה כי הלא נשמתו ורוחו לא נטמאו ובתשוב' לבד נתכפר. אמנם העון הוא כששולט גם על הרוח כי להייתו יותר רחוק מטבע הגוף הרי הוא נק' מזיד וז"ס העון ולכן כאשר ב' החלקים שהם נפש ורוח נתטמאו הוא קשה מאד לטהרו וצריך מירוק יסורין ויוה"כ ותשוב' כי הרוח הוא מסוד הת"ת ולכן יוה"כ מכפרת שהיא בינ' דשלטא על ת"ת והנפש דמצד המ' דילה בתשוב' שהוא תשוב' תתא' לחברא מ' עם הת"ת ואז הת"ת מכפר אמנם כשהנשמה חוטאת והיא מסכמת בענין אז נק' פשע גדול מאד ואז הפשעים שהם כמו חילול השי"ת שהוא בפרהסיא להמרות עיני כבודו ית' אין לו תקנה עד המיתה שאז אין לו שום יניקה מז' תחתונות ז' ימי הבנין כנודע כי ימי שנותינו בהם ע' שנה לבד ואין להם אחיזה בבינה כי אין שם שום ציור ולכן אינו מתכפר עד המיתה עם התשובה ויוה"כ ויסורין הקודמין כי אז הג' חוטאין נר"ן וצריכין הם כל מיני הכפרות:
זהר ב, דף צו ע"ב ונחזור לענין כי תחלת הכל יש אחיזה אל היצה"ר להחטיאו בהכרח חטא ראשון אל הנפש הסמוכה וקרובה אליו וזה הוא לסבת חטא א"ה אשר גרם להיות יצה"ר בעולם ולהתלבש בגוף הזה כנודע ואמנם בענין אדם בעצמו היאך חטא הוא דרוש בפני עצמו ואין רצוני לגלותו:
זהר ב, דף צו ע"ב והנה אחר אשר התחיל היצה"ר להתאחז בו אז באיזו פיתוי מועט יוכל להחטיא את הרוח ואח"כ אל הנשמה כיוצא בו והנה עם היות שלא היה הכרח רק בחטא הראשון לבדו שהוא להחטיא את הנפש. אמנם עכ"ז אינו נחשב אותו העון אשר חטאו הרוח והנשמה בפעם הראשונה אך אחר עבור אותם הג' הראשונים כאשר חוזר האדם עוד לחטוא פעם רביעית אז נחשב העון ההוא כי הלא כבר הוא בבחירתו מכאן ואילך. ואמנם מן הראוי היה כי גם מן השני ואילך היה ראוי להחשב אך כבר ביארנו כי אעפ"י שהם מצד הבחיר' עכ"ז הם כמעט הכרח אחר אשר שלט בנפש לשלוט גם ברוח ובנשמה אמכם כאשר ישנה בהם אז נפרעין ממנו. ואמנם למאן דאמר דמגלגלין עליו את הכל ונפרעין ממנו הכל אפילו ג' ראשונים הטעם הוא כי הנה אחרי שחטא האדם פעם ראשונה המוכרחת היה ראוי לאדם לומר הרי כבר ניתן היצה"ר בקרבי כאשר כל אדם שבעולם והרי הדבר בבחירתי ולמה אבינו עוד אל עמל ואון ולהמשיך עלי היצה"ר עוד. ולכן הנה אשוב עתה בתשובה ואעשה כל מאמצי כחי ולא אחטא עוד כלל ובודאי כי יתחשב עלי כאלו תמיד היה היצה"ר מסית אותי ואני בתקפי ובגבורתי אחרי אשר כבר באה זמן הבחירה כי כבר התלבש בי וכאשר לא יעשה כן אז מגלגלין עליו את הכל ואפי' על הראשונ' מפני שלא שב עליה בתשובה כי אם היה שב בתשובה בחטא הראשון לא היה בא עוד לכלל חטא בעולם ולכן אעפ"י שאין ליפרע ממנו על חטא ראשון עצמו עכ"ז נפרעין ממנו על שלא שב עליו בתשוב' כדיב שלא יחטא עוד כלל והנה זה הדבר מצינו באותם שמתו בעטיו של נחש והענין כי בודאי שאין לומר שלא חטאו כלל ועיקר אפי' חטא הראשון כנ"ל א"כ לא היה יצה"ר נאחז בם כלל ועיקר ומאין באה להם המיתה ולא היה למות כלל ועיקר כנודע כי אין המיתה וההפסד אם לא בגוף הנמשך מצד היצה"ר. אך הענין כי ודאי שחטא הראשון חטאו ועליהם אמר שלמה כי אדם אין צדיק בארץ וגומר ואמנם חטאם בזה היה מחמת אחיזת זוהמת אדם הראשון בעטיו של נחש כמבואר לעיל והנה הם אבריו של אדם ובהכרח יש להם איזו קצת זוהמא וצריכין גם הם להיות' בעלי בחירה וישלוט היצה"ר עליהם פעם ראשונה ואח"כ לא חטאו עוד כלל ועיקר. ויש ראיה לזה ממשרז"ל על פ' הן בעון חוללתי וגו' שאמר כלום נתכוון ישי אבא להעמידני וגומר הנה הורו לנו בזה כי כבר נמצא אתו איזה חטא. גם מצאנו לרז"ל כי ישי רצה לשכוב עם שפחתו ונזדמנה לו אשתו ומשם יצא דוד הע"ה הרי כי בהכרח אין צדיק בארץ וגומר והרי ישי היה א' מן המתים בעטיו של נחש. וכן בענין עמרם ולוי הנז' בפ' בראשית דף נ"ז ע"ב: ג"כ מצאנו איזה ענין והוא כי הלא בעמרם מצינו שלקח דודתו ואין ספק כי הוא פגם בנפש כי גם יעקב נחשב לו לחטא ענין ב' אחיות כנודע. וכן לוי מצינו לו מכירת יוסף ונודע כי חטא גדול היה כי הלא הוצרכו להתגלגל בי' הרוגי מלכות כנודע. והם הודו בפיהם ואמרו אנא שא נא לפשע עבדי וגומר. אמנם במה שביארנו יתיישב הכל. ואם נראה מאמרים חלוקים אצל המבינים הם מבוארים ומיושבים וישרים למוצאי דעת כי כולם דברי אלהים חיים. ואמנם ענין אחיזת היצה"ר בנפש בחטא הראשון כנ"ל הוא כי הלא הנפש היא מעשי' עולם האופנים אשר שם דבוק סמא"ל ושם הם רקיעין דמסאבותא כנודע וכמו שהי' לו לס"מ שליט' למעל' בעולם העשי' כן יש לו לנפש הנמשכת משם וסוד גדול הזה נתבאר פ' תרומ' דף קמ"ד ע"ב בענין אדם דעשי' דאתפתא בתר הנחש. והנה אין להאריך בדרוש הזה כי בו יתבאר ענין חטא אדם והיאך נתפתה אחר היצה"ר בהיותו בג"ע משולל מיצה"ר. וזו חקירה גדולה וכבר כתבנו שאין רצונינו להרחיב ביאור בו. ואחר אשר ביארנו איך יש יכולת בנשמה לחטוא נבאר עתה איך יש כמה חילוקים בזה. והוא כי יש נשמות אשר יזכו שלא יחטאו כלל דוגמת אשר מתו בעטיו של נחש. ויש אחרות אשר יחטאו אמנם יש בהם הרבה מדרגות. ויש אשר יחטאו ויפשעו עד אין קץ ותכלית ואותם הנשמות מן הראוי היה שלא יבאו בעולם אמנם צפה היה הקב"ה כי עתיד לחזור בתשובה או אפילו ביום מותו שיעשה תשובה די לו בזה, או לפי שיצא ממנו איזה בן צדיק וחסיד או לפי שיציל איזה ישראל מן המות וכנודע הרבה פרטים מאלו:
זהר ב, דף צו ע"ב האמנם יש נשמות אשר צפה השי"ת בהם כי אין להם תקנה כלל ועיקר ולא יצא שום פרי מהם ולא יזדמן להם שום זכות בידם והנה דרכו לרחם ואין ראוי שיביא את הנשמה הזאת בעולם כלל ועיקר ואם נאמר שתשאר למעלה נמצא תקנתה קלקלתה כי לא תשלים עצמה כשאר הנשמות ולכן רחמי השי"ת עליהם ולהיות כי הם עתידים לחטוא ולהחמיץ אשר זה יורה היות להם איזה קורב' עם החצונים ולכן יתעסקו בההוא טיקלא ובזה יש כח לההוא טיקלא לקחתם ואח"כ עושה השי"ת חסד עמהם כי אינו מניחם לילך אל גופי חסידי א"ה או ממזרי ת"ח כי א"כ יהיה מתגבר עליהם הטומאה ולא יהיה להם פליטה ולכן מכניסם בגוף ישראל הכשר והקדוש כמ"ש לעם נכרי לא וגומר ולא עוד אלא אפי' כשנכנסות בגוף ההוא אינו ע"י החצונים שעשקוה תחלה אמנם בורחת מידה ונכנסת בגוף קדוש ואח"כ לילי"ת מכרת בזה והולכת שם וחייכת בה וניתן לה רשות לאפקא לה בלא זימניה מפני הטעם הנז' כי היא עתידה להחמיץ ויש לה אחיזה בו וגם כדי שיתכפרו עונותיו ויקבל יסורין ההם מהמיתה ויתעלה בהם. ואמנם בזמן ההוא הם טובים. עוסקים בתורה או לפחות שאינם חוטאים ואז כשחוזרים למעל' הנה כבר סבלו כמה עונשים ויסורים בעה"ז כשאר הנשמות ואז יכולין לקבל שפע עליון ובזה נתקנו אותם הנשמות. ואמנם כי יש מיני' אחרים וטעמים רבים לאותם המתים קטנים כי הם נשמות ישנות ובאו לסבול ההוא עונשא וכיוצא בזה הרבה. אמנם בהאי נדון דידן לא עסקינן אלא בנשמות חדשות העתידות להחמיץ. ובזה תבין הטעם מה נשתנו אלו שלא ניתן רשות לטומאה למוכרה לעם נכרי ובאותם דלעיל אמרינן שניתן רשות למייתי יתהון בגופי דחסידי א"ה וממזרים ת"ח:
זהר ב, דף צו ע"ב ונבאר עתה פשיטות הלשון. והיינו אם רעה וגומר ל"א באל"ף כתיב פי' כי מלת לא הוא קרי וכתיב והוא כי הלא היה ח"ו מקום לטעות ולומר כי מכיון שעדיין לא באה לעולם ועכ"ז צפה הקב"ה דתחמיץ וגם בראותינו כי הלא סטר' אחרא עשקה קודם דייתי לעלמא א"כ נר' מזה כי ח"ו מקודם בואה לעולם מיום שנבראת היה אחיזה אל החצונים בה לזה כתיב ל"א באל"ף כי אין הדבר כן חלילה רק אח"כ ע"י גלגולי טיקלא שהוא הנ"ל דף צ"ה ע"ב. דלזמנין בשביל חובי בני נשא אכרע טיקלא דמאזני מרמ' ועשיק נשמתין דבטיקלא אחרא ולהכי קרינן ל"ו בוא"ו:
זהר ב, דף צו ע"ב והפדה וגומר פה רמז מ"ש כי ע"י מה שבאה אל העה"ז וסבלה יסורי העה"ז ואתעשקת בידא דלילי"ת בזה הוה פדיון דילה על מה שהיתה עתידה להחמיץ ואז סליק למתיבתא דקב"ה. והענין כי שאר הנשמות אשר עם היותם חסידות וצדיקות עכ"ז כבר נתבאר כי אין צדיק בארץ וגומר ולכן אינם יכולות למיהוי לעילא במתיבתא דקב"ה עד עולם הבא אחר התחי' כי אז יבולע המות לנצת ויוסר הזוהמא לגמרי אמנם אלו הנשמות שלא חטאו כלל בעולם הם זוכים למהוי במתיבתא דקב"ה לעילא ממתיבתא דמטטרו"ן ואעפ"י שלא נבחנו כשאר הנשמות כי אם נבחנו היו מחמיצות עכ"ז כבר פדאן השם ית' כמ"ש והפד' ובמאי דאתעשקו בידי סטרא אחרא שני זמנין ונספה בלא משפט ובלא זמניה בזה נפדה ודאי ויש להם מעלה יתירה שלא נתלכלכו בזוהמת העה"ז:
זהר ב, דף צו ע"ב גם אפשר לפרש האי פדיון כי הוא דוגמת האיש הגואל את שדה קרובין כנזכר בפ' בהר סיני וכן הכא להיות כי זה התינוק ניתן ביד ס"א פריק לה מידייהו במאי דיהיב לה בידהא לאפקא בלא זמניה וכדין אסיק לה למתיבתא דיליה:
זהר ב, דף צו ע"ב ואי תימא דאתעשקת וכו' כבר ביארנוהו לעיל ואומרו בבגדו בה הענין הוא כי הוא טעם אל האמור והוא כי היינו אומרים כי בודאי אחר אשר היה לה רשות לס"א לעשקה יתה א"כ ודאי שכיון שברשותא היתה כי הלא עשק אותה והודיענו כי אין כן הענין וזהו לישנא דקרא לעם נכרי לא ימשול למכרה אעפ"י שבגד בה וניתן לה רשות למעשק יתה בההיא בגידה ורמאותה דההוא טיקלא דמאזני מרמה עכ"ז לא ימשול למכרה עם היות בבגדו בה. ועתה ביאר מ"ש לעיל לא תצא כצאת העבדים כי הנה בפסוק נזכרו הדברי' שלא כסדרן כי תחלה נזכר היציאה מהעה"ז ואחר כך ביאתה אל העה"ז והוא שלא כסדר ולכן רצה לפרש הדברים כסדרן ותחלה פי' סדר ביאתה אל העה"ז ומה עניינה ואח"כ פי' בזמן שיוצאת מן העולם. ואמנם האי דלא נקט קרא כסדר הענין כבר ידעת כי תורה שלא כסידרה ניתנ' ואין מוקדם ומאוחר בתור'. ובפרט כי בכתוב הזה נרמזו כמה פירושים שונים זה מזה כאשר תראה בזה הסבא ולכך הוצרך לכותבו כסדר הזה לרמוז בו כמה פי' ורמזים אלו ואמר כי הנה שאר הנשמות אשר חטאו בעה"ז הנה הם יוצאות כצאת העבדים שפלי ראש נכנעים. אמנם אלו לא יצאו כצאת העבדים רק בארמות רישא ובעטרה על ראשה כי הלא לא קבלו זוהמת היצה"ר כי מתו בקטנותם ולכן לא תצא כצאת העבדים:
זהר ב, דף צו ע"ב ואי תימא דהאי סטרא אעילת לה וגומר פי' שהייתי מקשה למה שנז' כי היכי לעם נכרי לא ימשול למכרה והלא היא עשוקה בידהא והיכי לא יכילת לאעלא לה באתר דבעיא כיון דאיהי עשוקה בידהא לז"א כי לא די זה אלא אפילו בההוא ינוקא שהוא ישראל קדוש עכ"ז אין הס"א מעייל יתיה תמן אמנם פרחת מידהא ועיילת תמן ולבתר איהי פקידת לההוא ינוקא וגומר וא"כ מכ"ש שאין לה יכולת להכניס' בגוף גוי עע"ז ובודאי דלא ימשול למכרה. ולכן אין לתמוה אם בעת צאתה לא תצא כצאת העבדים כי אין שום רשות לההוא סטרא לאחדא בה אלא קב"ה נטיל נשמתיה בידיה. ולהיות כי דבר קשה מאד היכי אינה ברשותה אחר דעשקת יתה ולז"א ת"ח לא תצא כצאת העבדים מה היא וגומר פי' כי עתה בא לבאר טעם היאך לא יכיל לשלטא בה ולזה שאל ואמר מאי הוא כלו' מה ענין זה שאינה יוצאה כצאת העבדים ומה עניינו אלא בשעתא דנפיקת וגומר בבגדו בה פי' בעוד שבגדו ומלבושו ית' אותה הנשמה מתלבשת בו לכן לעם נכרי לא ימשול למכרה בשביל שבגדו ית' קשור בה: ולכן לטעם זה בעת יציאתה מן העה"ז לא תצא כצאת העבדים כי הלא בגדו ית' בה. ואמנם היינו יכולים לפ' כצאת העבדים כי ידעת כי יש מי שאינו יורש נשמתו אלא מסטרא דעבד ולכן יש לה לס"א שליטה בעת מיתתם עליו אמנם זאת כי היא בתו ית כאומר וכי ימכור איש את בתו הנה זאת לא תצא כצאת העבדים כי הוא ית' עצמו נטיל נשמתא דיליה ולא האי ס"א. ובזה שאמדנו אפשר לתרץ החילוק הנז' כאן שאין רשות לס"א למכר' לעם נכרי אמנם לעיל קאמר דאית רשו ליה למוכר' לחסידי א"ה ולממזרי ת"ח כי הם נשמות עבדים מצד מטטרו"ן ולכן בזה יובן כי ניתן לזאת בגד הזה הנק' אלו"ה כדי שלא תמכר לעם נכרי להיות' בתו ית' ממש משא"כ לעיל. ואמנם סוד המלבוש הזה הוא סוד הת"ת ו' וסוד המלכות ה' חיברם עם החסד הנק' א"ל ושלשתם נק' אלו"ה כנזכר פ' לך לך דף צ"ד ע"א ולהיות כי בשם זה אין בו שיתוף שמאל כלל לכן אין אחיז' אל החיצוני' בהאי נשמתא כי אין אחיזה לחצונים רק מצד השמאל:
זהר ב, דף צו ע"ב מה רשו אית לההוא סטרא וגומר כבר נתבאר כי אם ס"א לא ימשול למכרה כנזכר א"כ מה הרשות אשר בידה ומה היא ממשלתה על האי נשמתא וביאר כי ניתן רשות לה שבאיזה זמן שירצה להוציאה מן העולם אית ליה רשותא. ועליו נאמר ויש נספה בלא משפט. אמנם אין הענין שהיא עצמה מוציאה את הנשמה כי הקב"ה אפיק יתה כנ"ל עד דלבתר נטיל קב"ה נשמתא וגומר רק הענין כי יום מיתתו הוא ברשותה. ואפשר לפרש ולתקן את הנ"ל והוא כי אחר שהיא נטלה והוציא' את הנשמ' אז אח"כ נטיל קב"ה את הנשמה והוא שליט על גופא כנודע ולבתר בזמן התחיה כולא יהא דקב"ה אפי' הגוף דהוה מסטריה:
זהר ב, דף צו ע"ב אזהרותא לבר נש בהאי עלמא וגומר עתה ביאר כתובים אלו באופן אחר ואיירי בכל נשמתין דעלמא. ואמר אזהרותא וגומר וכל זה מבואר עכ"ל:
זהר ב, דף צו ע"ב והרא"ג ז"ל כ' לא באל"ף במקרא כתיב לא באלף וקרינן ל"ו בוא"ו והשתא דריש תרווייהו לא יעדה כלומר כשנתהוית הנשמה לא יעד אותה הקב"ה שתהי' נעשקת ביד הקליפה אמנם מצד גלגלוי טיקלא שעלו מעשה התחתונים במאזנים והכריע כף חובה כנזכר (לא) [לו] יעדה בוא"ו:
זהר ב, דף צו ע"ב במתיבת' דילי'כדאיתא בגמ' דע"ז שכל הילדים לומדים בישיבתו של הקב"ה כמ"ש את מי יורה דעה וגו' וכדאיתא בזוהר חדש פ' יתרו דף נ"ח ע"א וע"ב ע"ש ענין נאה:
זהר ב, דף צו ע"ב ואי תימא כיון דאתעשקת. וגומר פליג אספרי קדמאי דקאמר לעיל דס"ל שהנשמות עשוקות נתונות לחסידי אומות העולם ולת"ח ממזרים:
זהר ב, דף צו ע"ב אלא לישראל ודאי לאפוקי ממזר ולא לאחרא כי מלת נכרי כולל חסידי אומות העולם והממזר נק' גם כן זר ונכרי:
זהר ב, דף צו ע"ב ואי תימא דההוא סטרא אעילת לה בההוא ינוקא. פי' שני הוא במלת לעם נכרי לא ימשול למוכרה שהקליפות אינם שולטות עליה למיעל אותה נשמ' בהאי ינוקא:
זהר ב, דף צו ע"ב אלא פרחת מידיה'. ומלת ואי תימא הם דברי הפסוק עצמו שאפי' שהיא רעה בעיני אדוני' שעתיד' להחמיץ וגומר כדפי' מ"מ לעם נכרי לא ימשול למוכר' כשיוצאת מן טיקלא אין הקליפ' שולטת עליה כי אם דפקידת לההוא ינוקא וחייכת בי' וגומר:
זהר ב, דף צו ע"ב ותאיבת לההי' בשר בסוד הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו כי הבשר היא חלק הקליפ' שניתנה בבנין האדם כדאיתא בפ' שלח וז"ש והיא לגופ'. ובתר כלא אחר שנתרקב הבשר דהיינו החלק שלו לא נשאר עליו שום אחיזה כלל אלא הכל ברשותא דקב"ה כדאיתא נמי התם:
זהר ב, דף צו ע"ב ת"ח לא תצא כצאת העבדים: השתא מפרש מאי דסתם לעיל דבריו דקאמר לא תצא כצאת העבדים אלא מתעטרא בעטרהא (באדמה) [בארמא] על ראשי'. ואמר דהיינו בבגדו בה דהיינו אותו לבוש הנק' אלו"ה כדמפרש ואזיל ובא מקרא זה וגלה על זה לא תצא כצאת העבדים אפי' אם רעה בעיני אדוני' שעתיד' להחמיץ אפי' הכי לעם נכרי דהיינו הקליפ' העושקות לא ימשול למכרה. כיון דבגדו בה דפרישת עלה ההוא לבושא מש"כ ביציאת עבדים דהיינו נשמות פחותות הערך. וההוא סטרא בחדו יען יש לה אחיזה בנשמ' שהיא בת מלך:
זהר ב, דף צו ע"ב אלא לישראל בלחוד. אזיל לשיטתי' דנשמות עשוקות אינן ניתנות לחסידי אומות העולם ולת"ח ממזרים כנזכר אלא לישראל דינקי מגו תוקפא דאמהון (ומה היא העושק:
זהר ב, דף צו ע"ב ת"ח כל בני עלמא וגומר) ודא היא דכתיב כימי אלוה ישמרני. היינו אותו בגד דפריש עלה לנטירו וכן עולה בגד ט' כמנין אָלהַ במ"ק ודוק שכן בשני מחומות כתב אָלהַ חסר ו':
זהר ב, דף צו ע"ב מה רשו אית לההוא סטרא בה אחר שאמרת שיש לה אותה פרישו דנטירו לה וגם לעם נכרי לא ימשול למכרה למה נק' נשמות עשוקות ת"ח וגומר.
זהר ב, דף צו ע"ב (ודלא) [ודא] לית לי' זמנא. אלא כל זמן שהיא רוצה להמיתם הרשות בידה. בזמנא דבעא גרסי' סליק ברעותא עלה (כרצונו) [ברצונו] בכח מה שיעשו התחתונים נחת רוח לפניו וצייר וגומר. ואית מנהון דזמינין לאבאשא אורחייהו היא הצעה למאי דכתיב בתרי' (אם רעה בעיני אדוני' וגומר כדמפרש ואזיל) אבל אם רעה בעיני אדוני' מלוכלכא וגו' די לי לעלמא דאנא יתבא בי' הנשמ' סלקא אדעתא דנוח לו לאדם שלא נברא משנברא אע"ג שהבריא' היא להרבות שכרה יותר עכ"ז אומרת די לי המעט שהוא קרוב לשכר ורחוק מההפסד יותר מללכת בעולם הזה להרבות שכר שאפשר שתפסיד מה שיש לה ע"י לכלוך העוונות וכדמפרש ואזיל.
זהר ב, דף צו ע"ב ואהא מלוכלכא וגומר:
זהר ב, דף צו ע"ב דישתעבדון בי'. יצה"ר וכחותיו:
זהר ב, דף צו ע"ב למהוי בהאי עלמא. כי מעשה התחתונים הוא צורך גבוה ולא כמא דס"ד דדוקא להרבות שכר:
זהר ב, דף צו ע"ב בעל כרחה נחתת. שאע"פ שהוא צורך גבוה דואגת שלא תחטא ויהי' הפך הכוונה ולכך יורדת בעל כרחה:
זהר ב, דף צו ע"ב משתעבד' בינייכו. כנגד באי העולם קאמר שכל ישראל ערבי' זה לזה וכשלו איש באחיו וגומר א"נ בינייכו בין יצה"ר וכחותיו המחטיאים את האדם עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף צו ע"ב גליון ודא איהו לבושא וגומר כי נמשך עליה לבוש אור מן דכר ונוקבא הנק' אלו"ה כנזכר דף קע"ב ע"ב. ועל רזא דא כתיב הכא לעם נכרי לא" ימשול"למכרה" בבגדו" בה ס"ת אלו"ה. גם בג"ד במ"ק אלו"ה עכל"ה:
זהר ב, דף צז ע"א העבדים כינוי אל הקליפות והיינו אומרו מלכלכא וגומר בגין דיחדי מארה מפני שהוא מייחד המדות העליונות והוא שמחה ודאי למעלה בענין בן חכם ישמח אב. וישתבח בה בכל פמליא של מעלה אומר ראו בן יש לי בעולם התחתון ואלו מעשיו. ויהיב לה אחר פטירתו דאתאביד מהאי נשמתא וגומר שלא יקום עמה בתחיה והיא מתגלגלת בגוף אחר. בספרא דאחמתא בתוך היכלות העליונות כנפי השכינ' שהיא נק' ספר חתום ודאי. דא נשמתא וגומר היא נק' על שם האיש שנשתמש בה בעולם כדי שע"י כך מורה היותה לעתיד לתחיה לגוף ההוא ממש: וכדין כתיב לו יעדה לפי זה ימשוך הכתוב כך לא תצא כצאת העבדים דהיינו מלוכלכת אם רעה בעיני אדוניה אלא תצא ברירה וטובה בעיני אדוניה כי בזה יזכה אשר לו יעדה תהיה מזומנת לו לעתיד:
זהר ב, דף צז ע"א כדין לא יעדה באל"ף וקרא כדפי' לעיל אם רעה בעיני אדוניה וגומר ומאי דקאמר לעיל אבל אם רעה אפירושא דהכא סמיך אלא שהפסוק בדרוש ל"ו בוא"ו כנזכר. ולתרין סטרין קאמר. והפדה בעל הנשמה שטנף אותה יפדה אותה בתשובה והפדה הקב"ה מעונש גיהנם כדמסיק.
זהר ב, דף צז ע"א בעאת לסלקה וגומר היינו בהגיעה אל פתח היכל לבנת הספיר שם המדור הראשון מז' מדורין הנז' לעיל ושם בינוני לקדושים ולחצונים אם זכתה טהריא"ל בפתח השער מקבל אותה ומכניסה לפנים ועולה מדרגה אחר מדרגה. ואם לא היא ניתנת שם ביד המקטרגים ומורידים אותה דרך נוקבא דתהומא רבא לארקא העליונ' ששם גיהנם רוחני ונדון שם:
זהר ב, דף צז ע"א קב"ה עבד לה נטורא וגומר לפי הנראה בתיקונים שהוא שם אלו"ה הנז' לעיל. אמנם סילוקה הוא ע"י שם בן מ"ב שנעשה לה כנפים. ואפשר שיהיה כסויה ג"כ ע"י באומר בשתים יכסה פניו וראשון עיקר. אנהיר לה בכמה וגומר היינו שהנשמות מאירות מזיו עליון שהוא מתחדש להם בכל יום בסוד הייחוד העליון: קארי עלה וגומר היינו להמשיך קצת מהתועלת גם אל הגוף בענין והשביע בצחצחות נפשך היינו נהורין דנשמתא ועצמותיך יחליץ היינו דאתיא שמושך לגוף מהאור. טינרא תקיפא סוד הסלע שהוא מטטרו"ן כנזכר בתיקונים והוא כלל עולם המלאכי' שהם תחת כסא הכבוד. רקיע טמירא היינו מט"ט רקיע שעל החיות. היכל אהבה שהוא כנגד החסד והוא ה' מלמטה למעלה ומשם מתתקן הרוחניות העולה לעורר הנשיקין ואותם הנשמות שהיו למטה אוהבים כעין אברהם שמעוררים האהבה בין קב"ה ושכינתא והם רחימין דמלכא עאלין תמן כדי שע"י סילוק נשמתם יעוררו האהבה למעלה כיון דמלכא עאל תמן פי' לעורר אהבת נשיקין בינו ובין שכינתיה אשכח להאי נשמתא שעוררה הנשיקין והאהבה במעשי' ונשיק לה והיינו שהיא נכללת בסוד הנשיקין והיינו או' אשתעשע בה כי סוד שעשוע הצדיקים בג"ע היינו היותם נכללים בההוא זווגא דקב"ה בסוד מיין נוקבין. הרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף צז ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. ואיהי לא אזדמנת לגביה בר ההיא דמארה וגומר ירצה כי הנשמה בעת התחיה לא אזדמנ' לגביה הוא גופא אלא כד איהו טב דביה אתרעי קב"ה אבל יש גוף באינון דלא כרעי במודים כדלקמן דף ק' ע"א שישאר לדראון עולם. וביאר מלת והפדה דקאי אתרוייהו לקב"ה אשר הוא המיעדה לו וגם לההוא גברא בעל הנשמה שיחזור בתשובה ויפדנה מיד ס"א ששלט בה ע"י עוונותיו ואז גם הקב"ה יפדה אותה מני שחת שלא תכנס לגיהנם וז"ש והפדה האי איהו בר נש וגומר ולתרין סטרין קאמר קב"ה וגומר פי' כי השי"ת דבר מלה זו בשני פנים וגומר בבגדו בה גם פה ביאר מלה זו מלשון בגד ומלבוש והענין כי הקב"ה נטר יתה ממלאכי חבלה:
זהר ב, דף צז ע"א ואם לבנו ייעדנה וגומר אחרי שדבר באותה הנשמה אשר חטאה בעה"ז ונתן לה עצה טובה שתשוב בתשובה עתה דבר באידך נשמתין שהם צדיקים וחסידים ואמר אם לבנו וגומר פי' כי אם האיש הזה אשר בו ניתנה הנשמה ההיא היה צדיק עד שעלה ליקרא בן השי"ת הנה שכרו גדול כי משפט הבנות יעשה לה כי היא בת מלך ואינה שפחה:
זהר ב, דף צז ע"א בנו טינרא תקיפא וגומר דע כי אית טינרא בישא והיא מדור ס"א ואית טינרא תקיפא בקדושה והוא ג"ע העליון הנק' הר ה' כמ"ש מי יעלה בהר ה' וזהו פי' טינר' תקיפא והוא ברקיע ערבות העליון מכולם הנק' רקיעא טמירא משום דתמן רכב טמירא דטמירין כנזכר פ' תרומה דף קס"ה ע"ב ותמן הם ז' היכלי ג"ע כנודע. ובגו אינון היכלין אית חד היכלא והוא היכל ה' מתתא לעילא ונק' היכל אהבה ולפי דמתמן נפקת האי בת כנזכר לעיל דף צ"ה ע"א וריש ע"ב כי היא בת כהן ברתיה דאברהם שהוא במדת החסד בהיכל אהבה ולכן שם חוזרות הנשמות ותמן אינון גניזין וגומר וכל נשיקין וגומר זה נתבאר בפ' פקודי בהיכל אהבה. ומ"ש וכל נשיקין דרחימו וגומר הענין הוא כי סוד הנשיקה נתבאר עניינה שהוא אתדבקותא דרוחא ברוחא ואז נפקי רוחין ואינון הוו הני נשיקין ואולי אפ' לומר כי אז בהיכל הרצון שם הוא זווג א' ואז נשפעים סוד הרוחין שהם מסוד הת"ת כנודע ואח"כ בהיכל שביעי תמן ההוא נהר שהוא היסוד אפיק נשמתין מן רישא דההוא נהר שהיא הבינ' הנק' גם היא נהר היוצא מעדן כנודע. והנה אותם הנשיקין הם כלילין ברחמי ודינא וחסדא ואינון דהוו מצד החסד הנק' אהבה עיילי בההוא היכלא דאהבה ואינון תמן וז"א וכל נשיקין דרחימו פי' נשיקות אהבה אינון תמן וז"א וכל נשיקין דרחימו וכל אינון נשמתין רחימין פי' כי גם הנשמות דנפקי מהיכל ז' אשר גם הם מדינא ורחמי וחסדא הנה אותם שהם מצד החסד הנק' אהבה ורחימו אינון תמן בהאי היכלא. ובזה לא יקשה בעיניך מ"ש כי נשיקין הוו בהאי היכלא ובפ' פקודי נאמר כי הם בהיכל הרצון כי שני המאמרים אמתיים. גם נוכל לפרש כי מ"ש וכל נשיקון וגומר הם הבאים מעילא לתתא ומ"ש וכל נשמתין וגומר הוא כשחוזרות הנשמות אחרי הפטירה ועולים למעלה וז"א עאלין תמן כנראה שהיו בחוץ למטה ועאלו ונכנסו תמן. כיון דעאלו תמן וגו' תמן כתיב וישק יעקב וגומר המעיין בפ' פקודי ימצא כי וישק יעקב לא כתיב אלא בהיכל הרצון. ואפשר לפרש כי אין הכוונה תמן ממש בהאי היכלא אך הכוונ' לומר כי אחרי בואה שם אז תכף הם הנשיקין ואז וישק יעקב כי אז מתחבר ת"ת העליון בהיכל הרצון ונשיק לה נשיקין וז"א וקב"ה אשכח תמן לההיא נשמתא וגומר וסליק לה בהדיה וגומר נמצא כי מוצא אותם שם ומעלה אותם לעיל עד היכל ז' ששם מקור הנשמות כולם:
זהר ב, דף צז ע"א האמנם אפשר לפרש כי כבר ידעת כי ג' חיבורים הם א' הוא ייחוד ק"ש בהיכל אהבה. וא' ייחוד נשיקין בהיכל הרצון. וא' זווג אמיתי בהיכל ז'. והנה נודע בפ' פקודי איך כל הני היכלין אינון אתכלילן ואתי חדאן כל חד לגבי עילאה מיניה וסימן רוח א' להם. וכד הוי הייחוד בהיכל אהבה הנה כל ההיכלות מתייחדי' בתוכו וכן כשהנשיקין בהיכל הרצון כל ההיכלות שייכי בהנהו נשיקין ונשקי דא לדא חסד בחסד גבורה בגבורה. ובזה יובן כל האמור כאן והוא כי אפי' שהנשיקין הם בהיכל הרצון עכ"ז גם בכל ההיכלות אית הני נשיקין אמנם אין זה אלא בהיותם נכללין בהיכל הרצון ותמן נשיק יעקב לרחל שהוא דכורא לנוקבא ואז בשיק אהבה רבא לזוטא נשיקין דרחימו וכן כל שאר ההיכלות וזה נלע"ד שהוא דרוש נכון ואמיתי.
זהר ב, דף צז ע"א היינו דכתיב יעשה למחכה לו וגומר והכא כתיב יעשה לה. פי' כי למד מג"ש כמו דהתם כתיב יעשה לו דהיינו בסוד היכל שביעי היכל הבינה עלמא דאתי דאז הוי עין לא ראתה הכי נמי האי יעשה לה דכתיב הכא הוי עלמא דאתי והוא מה שביארנו במ"ש וסליק לה בהדה וגומר. כי סליק לה מהיכל אהבה עד הכל הז' הנק' עה"ב ושם הוי עין לא ראתה וכל האי זכאת נשמתא דא משום דאשלימת עשיית המצות בהאי עלמא והיתה שלימה במעשיה שהיא החלק השני הנז' בפ' ואם לבנו ייעדנה. עכ"ל:
זהר ב, דף צז ע"א והרא"ג ז"ל כ' בגין דחדי בה מאריה היינו שע"י נשמות הצדיקים שמסתלקין נעשה למעלה יחוד עליון והלולא רבה כדאיתא בריש פ' נח ובריש פ' ויחי.
זהר ב, דף צז ע"א אגר טב היינו משארז"ל ודע מתן שכרן של צדיקים ומ"ש אומרים ותן שכר טוב ולא אמרי' ושלם שכר טוב אלא לשון מתנה היינו שמלבד השכר הקצוב על כל מצוה ומצוה נותנים לו מתנה ותוספות טובה כפי השמחה וכוונת הלב וכפי הצער שהי' לו בעשיית המצו' הכל נשקל בשיקול אל דעות ולזה לא נתפרש בתור' מתן שכרן של מצות וזה נק' אגר טב:
זהר ב, דף צז ע"א בספרא דאחמתא ברגוליט"א בלע"ז ושם נתון בתוך אותו אחמתא ספר הזכרון ופנקס הנשמות.
זהר ב, דף צז ע"א ואתאבידת ההוא טפא מינה כמ"ש ורבים מישני אדמת עפר וגומר. נמצא שהגוף הוא אבד אותה וגם היא אינה משתוקקת לשוב אליו כדרך נשמות הצדיקים שמשתוקקות לגופם כי שניהם כאחד טובים לעסוק בתור' ובמצות וז"ש ואיהי לא אזדמנת לגבי'.
זהר ב, דף צז ע"א בתיאובתי' דגופא היינו גוף הצדיק שעסק בתורה ובמצות שהקב"ה רוצה ומתאוה בגוף ההוא הטהור והנשמה הזאת לו יעדה בואו שהיא מיועדת לו לעת התחי' לכן עתה והפד'. וי"ס דגרסי דמארא אתרעיבה (בתיאובתא) [בתיובתא] דגופא ע"י התשוב' שעוש' הגוף ונכון:
זהר ב, דף צז ע"א והפדה האי איהו דבר נש. וגומר כלו' פסוק זה יפורש בשני פנים הפן הא' יפורש מלת והפד' שני פעמים ויפורש בכל אדם שמצו' לו התור' שיפדה עצמו במעשים טובים ובזה יפדה עצמו מאורחא דגיהנם. והפן השני במשך הדרוש שדורש שזאת הנשמ' הטהור' אשר לו יעד' דהיינו לו להגוף הטהור דיתרעי בי' קב"ה לא יעדה לעת התחי' לכך עתה שהולכת לבית עולמה פדה נפשו מעבור שחת וזהו והפד' בפן אחד לבד היינו. דפד' לה מארחא דגיהנם אמנם הפן השני דוהפדה בתיובתא אינו נופל במשך הדרוש שמדבר בנשמת הצדיק שאחר שהוא צדיק ודאי אינו נופל בו והפד' שמעולם לא נשבה ביד יצה"ר לשיצטרך פדיון אמנם בני נשא דעלמא יפול והפדה שני פעמים פדיון ממעשים ופדיון מאורחא דגיהנם וז"ש האי איהו בבר נש וגומר:
זהר ב, דף צז ע"א ולתרין סטרין קאמר קב"ה. זה כלל גדול בזוהר בכמה מקומות בענין זה שדורש המלה שני פעמים:
זהר ב, דף צז ע"א ודא הוא דכתיב ואם לבנו ייעדנה פי' לאותו (חסד) [חסיד] שהקב"ה קורא אותו בנו ייעדנה לנשמה זו שתהי' שמורה לו לעת קץ התחי':
זהר ב, דף צז ע"א טינרא תקיפא היינו סוד עולם היציר' ממשלת מטטרו"ן כנזכר פ' תצא דף רע"ט:
זהר ב, דף צז ע"א רקיעא טמירא. היינו מטטרו"ן שהוא מתפשט מהיכל ק"ק ששם מקומו מתפשט עד סוף היכל לבנת הספיר שבו מתלבש הת"ת המבריח מן הקצ' אל הקצה ונק' עולם היציר' טמיר' בערך העשי'. ואומר בגו טינרא היינו באמצעו דהיינו היכל אהבה:
זהר ב, דף צז ע"א ותמן אינון גניזין טמירין שכל טוב אדוניו שבמדת החסד הכל מתגלה בהיכל זה. ה"ג כיון דמלכא עאל בההוא היכלא דתמן כתיב וישק יעקב לרחל אשכח תמן לההוא נשמתא וגומר. ונשיק לה וגפיף לה. היפך הסדר והקדים הנישוק להורות על רוב החיבה:
זהר ב, דף צז ע"א וסליק לה בהדיה כשסוד המלכות חוזרת אל מקומה ואוספת נתחי' אלי' ממה שנתפשטה בהיכלות מעלה אותה עמה:
זהר ב, דף צז ע"א כד האי ברתא מלת כד ל"ג לי'. עכ"ל הרא"ג ז"ל: