זהר ב, דף קמג ע"א פתח ואמר שיר המעלות וגומר אינון דרגין קדישין לאפוקי חצונים: עלאין לאפוקי אותם שהם קדושים למטה מופקדים על החצונים והם נמצאי' מסטרא דגבור' מצד גבורות הבינ' המתמתקות בשיר הלויים ונהפכת לשמח' והיינו גבורן עלאין לא מהגבור' שהיא דין חזק לכלות. ואינון כגוונא דלואי משמרו' משמרו' ממש כנז' פ' אחרי מות. ואינון מעלו' כל הנדרש נרמז באו' המעלות בה' הידיעה לשלול כל אותם האחרים. ואפשר שהמעלות ג"כ יהיו ה' מעלות או חמשין. הבוטחים בה' זהו תחלת השיר ואמר הבוטחים בזמן הזה אין בטחונם חזק מפני שהם יראי' שמא גרם החטא ונמצא בוטחים מצד א' ויראים מצד ב' אמנם לעתיד יהיה בטחונם בהר ציון וגומר וירצה כי המ' היא הבטחון והיא הנק' הר שהיא מיוחדת ביסוד הנק' ציון ודאי לא ימוט שהיא אז מיוחדת שלא ימוט ואז יהיה הבוטח בה' ברוך מצד היסוד:
זהר ב, דף קמג ע"א והנה הייחוד העתיד יש לו ב' מעלות טובות על הייחוד הנמצא בעולם הזה הא' כי בזמן הזה אפילו בעת עלותה למעל' להתייחד יש מקטרגים עד שהם מפרידין ואין הייחוד נגמר ואז לעתיד אין שטן ואין פגע רע וז"ש לא ימוט כלל. הב' כי הייחוד בעה"ז אפי' שלא ימצא מערער ולא מסטין מצד עצמו אינו אלא זמן מועט ומיד יורדת לחלק השפע. ולעתיד לא יהי' כך אלא לעולם ישב השכינה בחיק בעלה ולא תרד למטה אלא מלמעל' מנהגת התחתונים ואז ההבטח' בלי בשת שאין עון גורם לה שום פירוד ואין הצדיקים יראים מהבטחתם שאז אין העון גורם שמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ולזה אינם כאריה וכשחל שההבטחה במעשיהם אלא כהר ציון שהם בטוחים בו מצד ייחודו:
זהר ב, דף קמג ע"א ואתון בני קדישין עליונין שאין ר"ש וחבריו בעולם התחתון אלא אחוזי' בסוד האצילות והם דבקים בייחוד העליון והם עולים ויורדים עם השכינה והם מובטחים בהקב"ה שהם המייחדים תמיד ודאי:
זהר ב, דף קמג ע"א כמא דיימא דא וגומר הענין הוא כי התורה סודותיה גורמין להמשך מהיסוד אור הנק' ר"ז למ' והמחדש הוא מושך למטה אור התור' והנה ר"ש וחבריו היו מתחילין בפסוק ובחסידותם ע"י חכמתם היתה רוח קדושה שורה בהם והיו מחדשים חדושים ע"י הקדמות וראשי פרקים היתה תורתם מתברכת וע"י חדושי התורה יש סגולה שהיו גורמין ייחוד ואין חצוני מעכב אפי' בזמן הגלות שאין ייחוד ולזה נתן להם רשות לעשות סעד לשכינה ולהמשיך אור עתיק יומין עד למטה בסוד ונהר יוצא מעדן וגו' וזה רצה באו' לאעטרא מילין דיממא וליליא קמי עתיק יומין:
זהר ב, דף קמג ע"א לאעטרא רתיכא קדישא בסוד בש"כ מל"ו והקם בחצות לילה מעטיר אותה עם כל מרכבותיה להתייחד ביום בעסק התורה. דהא השתא עידן רעותא כלומר דהא השתא שכבר חצות לילה עכ"ז עידן רעותא עת רצון היא שיגלה לתורתך הכתר לאנהרא עילא בת"ת ותתא במלכות:
זהר ב, דף קמג ע"א ועלמין כלהו אשתלימו וגו' הענין כאשר הוכן העולם ונשלם בסוד ביהמ"ק שירדה השכינה בתחתוני' והספי' משתרבבות דרך אור השכינ' עד העולם התחתון אז נשלם והשוה התחתון לעליון ועלמין כלהו וגו' כי זה הוא כוונת הקב"ה בעולמות אלו:
זהר ב, דף קמג ע"א חברייא פליגן בהאי יש מי שאמר ששיר זה במתן תור' נאמר ויש אומרים בהקמת המשכן ויש אומרים ברדת אש מן השמים עכ"ז הוא העיקר שלא נאמר אלא בבנין המקדש והטעם ששירתא דא לא אתמר אלא בשלימו כד סיהרא אתמלייא וענין זה לא הי' אלא כד בי מקדשא אתבני וגו' והטעם מפני שמשכן דעבד משה וגו' הוא למטה בסוד מטטרו"ן הוקם המשכן למעלה כמוהו שכינה מתלבשת במטטרו"ן ומתייחדת בסוד שפע ימי החול ויחוד ההיכלות ואין זה שלימות. אמנם כד אתבני בית ראשון דהיינו אור ה' ראשונה של שם וז"א בית ראשון אחרא אתבני דהיינו ה' ראשונה של שם שהאירה ונשתרבבה אור הבינה למטה וכ"ש שירדו ו"ה עם ה' ראשונה ואין מעלה למעלה מזו וז"ש ואתקיים בעלמין כלהו אור הבינה ואנהיר לכל עלמין: ואתבסם עלמא כי הבינה ממתקת הדינים. ואתפתחו כל משקופי כי הבינה מפתח כל פתחי הספירות שהיא בעלת השערים כלם והיא בעלת השמחה ולזה לא הוה חדוה בכל עלמין כההוא יומא ולזה אין המשכן ומתן תורה בערך זה. דאינון מנגנין כדפי' לעיל שהשירים הם מצד הבינה וז"ש דכלא חד. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף קמג ע"א והרח"ו נר"ו כתב. פתח ואמר שיר המעלות וגו' אמר כי שיר זה הוא שיר שמשוררים המלאכים על גודל שכר מעלת הצדיקים אשר יש להם בטחון בשי"ת ונק' המלאכים בשם המעלות לפי שכבר ידעת כי דוגמת שיש למטה כהן לוי וישראל כך יש למעלה מיכאל כהן גבריאל לוי אוריאל ישראל וקרבנות נשמות של הצדיקים מקרבן מיכאל ע"ג המזבח העליון וגבריאל וכל סיעתו הם משוררים בבית המקדש של מעלה והם עשויים מעלות מעלות והם חמשים מעלות בסוד נ' שערי בינה אשר כל גבורה נכללת מאותם נ' שערים כנודע כי בינ' מינה דינין מתערין והם סוד ה' כתות מלאכין שהם משמשים לה' ספירות חג"ת נ"ה בסוד מדת הגבורה שבכל א' מהם וכל א' כלולה מעשר הם ן' מעלות זו למעל' מזו וכלם מצד הגבור' ולכן אלו המלאכים המשוררים נק' המעלות: נוסח שיר זה הוא הבוטחים בה' וגו' וכל זה מבואר והכוונה כי הצדיקים אין להם לסמוך ולבטוח על מעשיהם דוגמת אברהם יצחק ויעקב ומכ"ש שאר הצדיקים אמנם עכ"ז יוכל ולבטוח קצת בטחון דוגמת הפסוק וצדיק ככפיר יבטח כי כפיר הוא הארי היותר קטן מכלם אמנם יבטחו בה' ולא במעשיהם והנה אלו לעתיד יהיו כהר ציון וגו' כי מה שעד עתה לא בטחו בעצמן אלא ככפיר ושמו בטחון בשי"ת לכן אז לעתיד יהיו כהר ציון כי הארי והכפיר הם הוים ונפסדים מש"כ הר ציון קיים ונצחי שהקדושה בתוכו ואין לו התמוטטות בשים זמן מהזמנים:
זהר ב, דף קמג ע"א משכן דעבד משה וגו' פי' כי כבר ידעת סוד אבי"ע והנה בזמן המשכן לא היה החבור וזווג העליון אלא ביציר' הכי היה בח"ל כי הנה בח"ל שלטה עשיה ובא"י יצירה וכל זה בימי החול אבל בשבת בח"ל שלטה יצירה ובא"י בריאה והתם בעבור המשכן הזה שליט יצירה סוד ז' היכלי מטטרו"ן ואמנם בבית ראשון דשלמה רומז אל הבריאה ששם בינה עם ג' ראשונות כי להיותו בא"י לפי' בימי החול שליט הבריאה עכ"ל:
זהר ב, דף קמג ע"א גליון ואע"ג דחברייא פליגן בהאי. שמות י"ו. עכל"ה:
זהר ב, דף קמג ע"ב לא הוו כל אינון מנגנין שהם משמרות המשוררי' הנמצאים מן הגבורות הטהירות העליונות מתתקני' בדוכתייהו כי יש להם משמר ובחי' ידועה בבינה שממנה נמצא כל משמר ומשמר ובעוד שאין הבינה מאירה אין בחי' המצא אותו המשמר יכול להארז ולהכלל לתקן ולקשט בה והיינו דוכתייהו דאינון משמרות בחי' הבינה שממנה נמצאו והבינה מתעלמת והנמצאי' התחתונים אינם יכולים להקשר בבחינת אצילותם ועם היות שהיו משמרות מסודרות ע"י דוד ונתן הנביא לא עמדו על סוד משמרתם כראוי עד בנין המקדש וז"ש לנגנא כדקא יאות עד שהוכן הדוכן התחתון במקדש ועמדו הלויים בו ואז עמדו המנגנים העליונים על דוכנם הבחינות כנז' והטעם שהעליונים תלויים בתחתונים הנגדיים להם וז"ש דהא כמא דאית תקוני משמרות בארעא וגו' וא"כ כשעמדו התחתונים עמדו העליונים. ושרגא דלא נהרא מ' אפילו שהיה משכן לא היתה מאירה אלא באור מטטרו"ן סוד ימי החול ועתה שריאת לנהרא מאור הכסא.
זהר ב, דף קמג ע"ב ושירתא דא אתתקנת גבי מלכא עילאה דהיינו בינה שהיא נק' מלכא דשלמא וגומר ובהעלות בעל השיר כך יתעלה השיר בעצמו ולזה אשתכח שלימו וגו' מצד הבינה ואיהו קדש הקדשים שכך נקראת הבינה כנודע:
זהר ב, דף קמג ע"ב בספרא דאדם וגו' הרי שלא ראה שלמות אלא דוקא ביום המקדש לא המשכן. יתערון אבהן שירתא כדפי' לקמן לאו דאינון מנגנן שהמשוררים למטה במ' והנפרדים בחברתה אמנם התעוררות השיר מצד ג' אבות באור הבינה המאיר בהם דהיינו ש' רברבא מהבינה שרשא דאילנא דחיי כדפי' בתיקונים אמנם פרטיה הם ג' אבות ג' ענפי הש' ואו' יתערון אבהן שירתא הענין שהשכינה היא משוררת והיא השיר עצמו ומקשטים אותה המשוררים התחתונים וג' אבות מקבלים אותו השיר דהיינו התעוררות זה שהוא עולה למתק הבינה ומסלקין אותו אל הבינ' בענין שהם מעוררים להשפיע למטה לאלו שישוררו ומעלים שירם למעל' והיינו עילא ותתא דקאמרן.
זהר ב, דף קמג ע"ב שרים רברבין היינו ג' אבות שהם שרי הנהגת העולם בחסד דין ורחמים ולגבי האבות אין מלת שרים לשון מנגנים אלא רברבין שהם מעוררים ולא מנגנים כדפי'.
זהר ב, דף קמג ע"ב ותנינן לראיה לכל הנז'. יעקב ת"ת שלימא נכלל בימין ושמאל ועאל בגנתא דעדן במ' בחדו מכח הבינה שהיא עיקר. על דוכתיה בחינת ייחודו. כדין גנתא דעדן מ' וכל המשוררים המתלוים אליה כנודע. וכל אילון בוסמין הם הצדיקים שבג"ע שמעלים בה הריח בתורתם ומצותם. ויתייחס השיר לאבות דהייני יעקב שלימא משום דמאן דגרים שירתא דא וגו' והיינו ממש כדברי ספרא דאדם קדמא' ופירושו שירתא דאיהי וגו' יר' פי' שיר השירים דהיינו השרים כל אור' שבה שירות הרב' והיינו כנגד מתן תור' עוד שרים מנגנים והיינו דדלאי ותתאי מתערין לגבה לסייע למ' המנגנת כנז' לעיל והיינו כנגד המשכן.
זהר ב, דף קמג ע"ב שירתא דאיהי כגוונא דעלמא דלעילא דהיינו הבינ' דהיינו בית המקדש וכמו שהבינ' קדש כוללת כל הקדשי' כן שיר זה כולל השרים שנאמרו עד עתה חול בעולם מטטרו"ן וזה קדש במקדש בית ראשון שבת כנז'.
זהר ב, דף קמג ע"ב דשמא קדישא עלא' ת"ת מצד הבינ' והחכמ' אתעטר כאו' צאנ' וראנ' בנות ציון וגו' וע"ד איהי קדש קדשים כאו' שעטר' לו אמו דהיינו בינ' מתקשרת בחכמ' ומעטרת לת"ת וגו'.
זהר ב, דף קמג ע"ב רחימו וחדוה אהב' מחסד חדוה מגבור' מצד החכמ' והבינ' שעליהם: מ"ט הם ב' קצוות היאך יתקבצו השמאל והימין כדי שימצא השמח' משמאל עם האהב' שמימין. אלא בגין דכו"ס מלכות הנק' אלהי"ם כחשבן כו"ס של ברכ' ודאי שמשפיעין לה שפע וברכ'.
זהר ב, דף קמג ע"ב אתייהיב בימינ' שדרכ'. הוא שהיא יונקת בינוני בענין שמנהגת העולם בשתי הנהגות בדין ורחמים ועתה אתייהבת בימינא שהיא נקשרת בחסד וכיון שהיא בחסד היא כוללת החסד והגבור' ונמתקת דהיינו חידו מן השמאל ורחימו מן הימין ובג"כ מה שמשפיע בתחתונים ומה שמשוררת הכל מפאת מה שהיא נאחזת ברחימו וחדוה כל מילוי.
זהר ב, דף קמג ע"ב בזמנא דהאי ימינא אתהדר לאחורא היינו שהאחוריים הם הדין ואחיזת החצונים וכאשר הימין הסכים בשמאל להגביר החצונים אז המ' היא מתגוללת בדינים וכל התחתונים הם נשפעים מדיניה מיד שריאו עילאי ותתאי היונקים הדין וגומר:
זהר ב, דף קמג ע"ב א"י כ"ה ירצ' א"י כ"ה אי בחינת הברכ' שהי' בך באו' כה תברכו יברכו כ"ה וז"ש אתר עילא' דהוית יתבא וגומר. בג"כ שיר השירים וגומר הענין שהיא שתי מגלות אלו ועניינם מה שמזמרים לפניה וכשהיא מיוחדת כל מלוי חדוה ורחימו מצד הימין וכשהיא מתגרשת בגלות ונאחזת בשמאל והדין עד שגורם חרבן המקדש כל מילוי אינון קנטורין וגומר.
זהר ב, דף קמג ע"ב ואי תימא הא כל חידו וגומר הם פעולות הגבור' וראי' שהלויים הם מן השמאל והם בעלי השמח' והשיר. לא אשתכח אלא בזמנא וגומר יר' כי השמאל מצד עצמו מר וקשה בדיניו אמנם שנדבק בו הימין מתמתק וכל מה שהי' לה לבכות היא שמח' א"כ יפה גזרנו אומר כי אעפ"י שהשמח' ושיר מן השמאל אינו בטבעה אלא שהימין משמח' והימין מעורר אהבתה כיון שהכל תלוי בימין וז"ש כדין ההוא חדוה וגומר. וכד רתחא אשתכח היינו דין הקש' וחדו היא מסטרא דימינא יר' מצד ימין הממתקת את הגבור' לא הימין בעצם, כדין חדוה שלימתא שהגבור' עצמ' עוזרת בשמח' וענין הלויים הוא מצד הגבור' המתמתקת בחסד כנזכר. וא"ת כיון שסוף סוף השמאל היא משמחת למה נייחס השמח' לימין לז"א כיון דכד ימינא לא אשתכח רתחא דשמאלא נפיש ולא שכיך ולא אוטיב וכל אלו הם פעולות שהחסד גורם לה כשהוא עמה לכך לא יתייחסו אלא אל הימין:
זהר ב, דף קמג ע"ב א"י כ"ה וגומר לעיל הי' מתרעם על מניעת הימין ולז"א דאתר עלא' וגומר וכאן מתרעם על היותה בשמאל שכן אמר מה תהא עליה דקא יתבא בשמאלא וגומר ועתה לפי זה פי' א"י כ"ה אתרי רכשי א"י כ"ה שהיא כוס של ברכ' ואינה עתה אלא שמאלית והיא ג"כ תרעומת וקינה על עצמה מה תהא עליה כיון שהיא בשמאל. ולא אשתכח בכל שירין מפני ששאר שירין הוא סתם התעוררות השיר והשבח לה אמנם שיר זה כולל עניינה בג' אבות שהם סוד אהב' ושמח' ימין ושמאל לאתייחד באמצע וז"ש ובג"ד בסטרא דאבהן ולא שוררו אלא הם מושכין למט' לעורר השיר של אהב' כנזכר לעיל.
זהר ב, דף קמג ע"ב ההוא דנחתת שכינתא יר' עתה ירדה ממש שכינה עצמ' בלי לבושי החול אלא בלבושי שבת משא"כ במשכן שירד' בלבושין דחול ועוד במשכן ירד' שכינה תתאה וכאן ירדה שכינה עלאה וכן דקדק שאמר מלא כבוד ה' את בית ה' היינו מ' כבוד ה' היינו אור מהבינ' עם החכמה. אתגלייא תושבחתא דא שאז שבחוהו עליוני' ואמרה שלמה כדי שע"י כן יהיו משבחים אותה בתחתונים. מהרמ"ק זלה"ה: