ספר הזהר — מאמר ל״ז

ארִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר עַל בְּרִית עָלְמָא אִתְבְּרֵי וְאִתְקַיָּים דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וְאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. מָאן בְּרִית דָּא צַדִּיק יְסוֹדָא דְעָלְמָא דְּאִיהוּ רָזָא דְּזָכוּר. וְעַל דָּא עָלְמָא קַיְימָא בִּבְרִית יוֹמָם וָלַיְלָה כְּחֲדָא דִּכְתִיב אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וְלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שָׂמְתִּי. חֻקּוֹת שָׁמַיִם דְּנַגְדִין וְנָפְקִין מֵעֵדֶן עִלָּאָה.

בפָּתַח וְאָמַר, (שופטים ה׳:י״א) מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת ה' וְגו'. מִקּוֹל מְחַצְצִים דָּא קוֹל יַעֲקֹב. מְחַצְצִים כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל א י״ז:ד׳) אִישׁ הַבֵּינַיִם. בֵּין מַשְׁאַבִּים דְּאִיהוּ יָתִיב בֵּין אִנּוּן דְּשָׁאֲבִין מַיָּא מִלְּעֵילָא וְהוּא נָטִיל בִּתְרֵין סִטְרִין וְכָלִיל לְהוֹן בְּגַוֵּיהּ.

גשָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת יְיָ. תַּמָּן הוּא אֲתַר מְהֵימְנוּתָא לְאִתְדַּבָּקָא. שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת יְיָ. תַּמָּן יָנְקִין צִדְקוֹת יְיָ וְשָׁאֲבִין. צִדְקוֹת פִּרְזוֹנוֹ (בישראל) דָּא צַדִּיק דְּעָלְמָא דְּאִיהוּ קַיָּים וְקָדִישׁ, וְאִיהוּ שָׁאִיב וְנָטִיל כֹּלָּא וּמְפַזֵּר לְגַבֵּי יַמָּא רַבָּא אִנּוּן מַיִין עִלָּאִין. בְּיִשְׂרָאֵל, דְּיִשְׂרָאֵל יָרְתוּ קַיָּים דָּא. וְיַהֲבֵיהּ לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְרוּתַת עָלְמִין.

דכֵּיוָן דְּיִשְׂרָאֵל שָׁבְקוּ לֵיהּ דְּהֲווּ גָּזְרִין וְלָא פָּרְעִין. מַה כְּתִיב, (שופטים ה׳:י״א) אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַם יְיָ. יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים, אִנּוּן שַׁעֲרֵי צֶדֶק הֲווּ יָתְבִין לְתַרְעֵי וְלָא עָאלִין לְגוֹ. וּבְהַהוּא זִמְנָא כְּתִיב, (שופטים ב) וַיַּעְזְבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְיָ וְגו'. עַד דְּאֲתַת דְּבוֹרָה וּנְדִיבַת לוֹן בְּהַאי כְּמָה דִכְתִיב, (שופטים ה׳:ב׳) בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וְגו'.

הוְעַל דָּא כְּתִיב חָדְלוּ פְּרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל. חָדְלוּ פְּרָזוֹן, דָּא הוּא פִּרְזוֹנוֹ דְּקָא אֲמָרָן. חָדְלוּ פְּרָזוֹן, קַיָּים קַדִּישָׁא דְּלָא אִתְפָּרְעוּן. (שופטים ה׳:ז׳) עַד שַׁקַּמְתִּי דְבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל. מַאי אֵם. אֶלָּא אֲנָא נְחָתִית מַיִין עִלָּאִין מֵעֵילָא לְקַיְּימָא עָלְמִין, בְּיִשְׂרָאֵל סְתָם לְעֵילָא וְתַתָּא, לְאַחֲזָאָה דְּעָלְמָא לָא אִתְקַיָּים אֶלָּא עַל קְיָימָא דָא. וְרָזָא דְּכֹלָא (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם כְּתִיב, (לך לך עז ע"א).

ותְּלַת נַפְקֵי מֵחַד. חַד בִּתְלַת קַיְימָא עָאל בֵּין תְּרֵין. תְּרֵין יַנְקִין לְחַד, חַד יָנִיק לְכַמָּה סִטְרִין. כְּדֵין כֹּלָּא חַד. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד יוֹם דְּעֶרֶב וָבֹקֶר כָּלִיל כְּחֲדָא. הַיְנוּ רָזָא דִבְרִית יוֹמָם וָלָיְלָה וּבֵיהּ כֹּלָּא חָד:

זתּוֹסֶפְתָּא תָּנִינָן מָל ולֹא פָּרַע אֶתּ הַמִּילָה כְּאִילוּ לֹא מָל. בְּגִין דִּתְּרֵין דַּרְגִּין אִנּוּן מִילָה וּפְּרִיעָה. זָכוֹר ושָׁמוֹר. צַּדִּיק וצֶּדֶק. דְּכַר ונוּקְבָא. אוֹתּ בְּרִיתּ דָּא יוֹסֵף וּבְרִיתּ דָּא רָחֵל. ואִצְּטְרִיךָ לְחַבְּרָא לוֹן. וּבְמָּה מְחַבֵּר לוֹן. כַּד אִיהוּ גָּזִיר וּפָּרִיעַ. וּמָאן דְּגָזִיר וְלֹא פָּרִיעַ כְּאִלּוּ עָבְדוּ בֵּינַיְיהוּ פִּרוּדָא, (עד כאן תוספתא)

ספר הזהר ע״א, א׳בראשית

ספר הזהר

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר עַל בְּרִית עָלְמָא אִתְבְּרֵי וְאִתְקַיָּים דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וְאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. מָאן בְּרִית דָּא צַדִּיק יְסוֹדָא דְעָלְמָא דְּאִיהוּ רָזָא דְּזָכוּר. וְעַל דָּא עָלְמָא קַיְימָא בִּבְרִית יוֹמָם וָלַיְלָה כְּחֲדָא דִּכְתִיב אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וְלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שָׂמְתִּי. חֻקּוֹת שָׁמַיִם דְּנַגְדִין וְנָפְקִין מֵעֵדֶן עִלָּאָה.

ראשונים1 מחברים

כתם פז9 פירושים

זהר א, דף לב ע"ב ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים ר' יהורה אמר ז' רקיעין אינון לעילא וכו' ר' יהודה בא להודיע כי לא מדת היסו"ד בלבד נקרא רקיע כי גם כל שבע המדות נקראים רקיעים כי ענין רקיע הוא ענין התפשטות ולפי זה כלם נקראים רקיעים שנתפשטו מכח א' ושם הקדוש של מ"ב נשתכלל בהם וכבר ביארנו כי שם בן מ"ב צירופי ז' שמות אבגי"תץ קר"ע שט"ן נג"דיכש בט"ר צת"ג חק"ב טנ"ע י"גל פז"ק שקוצי"ת בכח השם הזה נבראו שבע רקיעים ובו נשתכלל כל העולם העליון. ואמר שאע"פ שכלם נקרא ים רקיעים הנה הרקיע הזה שמדבר בו הכתוב הוא במציעות מיא והוא המבדיל בין מים למים כלומר בין המים העליונים הזכרים למים התחתוני' הנקבות ואמר כי הרקיע הזה הוא ע"ג החיה היא העטרת שהיא סוד המים התחתונים והוא מבדיל בין מים העליונים לתחתונים והוא אמרו רקיע דא קיימא ע"ג חיותא ואיהו אפריש בין מיין עילאין וכו' ולפי דרכו אמר כי המי' התחתוני' משתוקקים וקוראים אל המים העליונים שישפיעו עליהם בסוד תהום אל תהום קורא לקול צנוריך.

זהר א, דף לב ע"ב ומהאי רקיעא שתאן כי הרקיע הזה הוא שואב כל הנחלים העליונים ופולטן לחיה הנז'. וחיון אחרנין שאבן מתמן הם הארבע חיות אשר תחת החיה הזאת הם סוד ד' נהרות המתפרדים למטה ארבע מחנות שכינה והביא לראיה הכתוב גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום וביאר למה נקראת העטרת גן נעול ואמר דכלא אסתים ביה וכלא אתכליל ביה כי מדת ב"ל סתום וחתום בה וכלול בה כי לכך נקראת כלה כי הכ"ל כלול בה. וקראה ג"כ גל נעול כי היא נקראת בת גלים שכל הגלים והנחלים העליונים באים אליה והיא שואבת אותם אמנם בהגיעם שם הם נקפים ונקרשים מצד כח הדין המקשה והמקפה מימיה ונעשים שם קרח כמו שכבר ביארנו הסוד הזה למעלה כי מדת הדין מונע השפע מרדת למטה אלמלא מדת החסר שהוא הדרום שהוא מפשיר הקפיאה ובכן מנהג עולמו בחס"ד ובריותיו ברחמים שאלמלא זה לא היו יוצאין השפעותיה ולא יורדים ונגרים למטה. ואמר כי מראה הרקיע הזה כעין הקר"ח הנורא הזאת שהיא העטרת וכשם שהעטר' מקדשת ומקבצת כל המים ומקפיאה' אותם כך הרקיע הזה שהוא הי"סוד כניש כל אינון מיין ולדמיון זה הוא כעין הקרח הנורא אבל יש הבדל בינו לבינה כי הוא מבדיל בין מים למים. ומ"ש והאי דאמרן יהי רקיע בתוך המים במציעות.

זהר א, דף לב ע"ב לאו הכי אלא יהי כתיב לפי שהוקשה לו הכתוב שאמר יהי רקיע בתוך המים ולפי המונח כי הוא המבדיל בין מים למים ואם הוא בתוך המים היאך יצוייר שהמים יוצאים ממנו והוא בתוכם היה לו לכתוב יהי רקיע בין מים למים להבדיל בין מים למים לזה אמר כי מ"ש יהי רקיע בתוך הרים במציעות לאו הכי כלומר לא סוף דבר גופו במציעות המים אלא החלק היוצא והמתפשט ממנו הוא אשר בתוך המים אבל הרקיע עצמו הוא למעלה על ראש החיה והבן והוא אשר רמז באמרו יהי כתיב כלומר מה שנתהוה ויצא מהרקיע ונתפשט הצנור הוא אשר בתוך המים ואיני יכול לבאר יותר כי המבין יבין והחדל יחדל.

זהר א, דף לב ע"ב א"ר יצחק קרומא במציעות מעוי דבר נש דאיהו פסיק מתתא לעילא ושאיב מעילא ויהיב לתתא כך כגוונא דא רקיע איהו באמצעיתא וכו' יגיד החכם הזה כי האדם נברא בצלם ובאו באיבריו רשמים וחקויים עליונים ואם אינם ממינם ולא מהמהם אמנם נצטייר בדפוס עליון בסוד דפוס נשמתו אשר נפח באפיו אשר דיוקן הוא עליון כדי שיכיר במה עונשו אם השחית הדפוס ההוא הקדוש משחית נפשו הוא יעשנה ואמר כי יש דוגמא בגוף האדם לסוד הבדל המים והוא הטרפש המבדיל בין איברי הנשי"מה אשר הם החיות שהם דוגמת המים העליונים ובין איברי המאכל אשר הם דוגמת המים התחתונים והטרפש ההוא שואב חיים מהלב ושולח אליהם ואע"פ שהוא מחיצה ופרוכת ביניהם הנה הוא שואב ונותן לאשר תחתיו ועל דרך זה יתקיים האדם וכן בדוגמא העליונה הרקיע הזה הוא מבדיל בין מים למים ועכ"ז הוא שואב ונותן ומחלק טרף ומחיה לכל אוכלוסי מטה על יד העטרת. ואמר כי על סוד זה ג"כ נעשה המשכן ונבנה בית המקדש בצורתו ותכונתו על דוגמה עליונה שהרי צותה התורה בשום פרכת להבדל בין הקדש ובין קדש הקדשים כאשר יתבאר בפרש' אלה פקודי המשכן במאמר רשב"י ע"ה בכתוב בראשית ברא אלהים ובמאמרים אחרים רבים ונכבדים. ומ"ש ת"ח אינון מיין אעדו ואולידו חשוכא יגיד סוד השתלשלו' החשך מן האור כי הוא הסוד עצמו של הבדל המים העליונים מן התחתונים כי הספירות מתיחסים אל האור ואל החשך ואל מים עליונים ומים תחתונים בסוד עלה ועלול ובעולם האחדות הכל אחד והבן.

זהר א, דף לב ע"ב רבי אבא פתח בענין עצמו ואמר המקרה במים עליותיו וכו' במים אלין מיין עילאין דכלא דבהו תקין ביתא. ביאר כי לא נתקן הבית התחתון שהיא העטרת שנתיחסו אליה המים התחתונים כי אם מכח המים העליונים היוצאים ממדת החכמה שנאמר בחכ"מה יבנה בית כלומ' במי החכמה יבנה הבית הידוע שהיא העטרת והשלים פי' הכתוב לדעת ר' ייסא ואמר השם עבים רכובו ר' יסא סבא פליג ע"ב י"ם עב דאיהו חשך שמאלא דקיימא על ים הודיע כי סבת החשך אשר בעטר' היה בכח היד השמאלי הנמשך עליה וכבר נודע שנתיחס השמאל אל החשך בבחינה שהוא עלול וגרוע מהימין וביאור הכתוב השם עביותיהם שהיא העטרת רכובו ית' שהיא מרכבתו של הב"ה.

זהר א, דף לב ע"ב המהלך על כנפי רוח דא רוחא דמקדשא עילאה פי' מדת התפארת שהיא רוח פיו של מקדש עליון שהיא הבינה והכוונה בזה שהב"ה רוכב ומהלך על שני המדות הללו שהם סוד שני הכרובים הפועלים ואמרי פועלים לפי שיש מדות אחרות נקראי' כרובי' הם נצ"ח והו"ד העומדי' על כפר"ת האר"ן אמנם אין נקראים פועלים רק הד"ו פרצופין שהם תפאר' ועטר' שהם דוגמת השמש והירח הפועלי' בעולם התחתון ולכן אמר וירכב על כרוב ויעף כי התחיל מהכרוב התחתון ואח"כ זכה הכרוב העליון וביאר הטעם למה התחיל מלמטה ואמר דעד דהאי אתער לא אתגלי בהאי וכבר קרם כי באתערותא דלתתא אית אתערותא דלעילא וביאור הכתוב וירכב על כרוב הוא הכרוב אשר אליו רמז הנביא על חירום אשר חשב לישב מושב אלהים אשר אמר כמתלוצץ עליו הנביא את כרוב ממשח הסוכך ואחרי זה אמר וידא על כנפי רו"ח הוא התפאר' שאליו מתיחס הרוח. הנה נתבאר כי מה שהוא למעלה מהעטרת הוא סוד המים העליונים ומה שלמטה הוא סוד המים התחתונים ונקראים בשם כרובים זכר ונקבה ומתיחסים אל האור והחשך. בדרך עלה ועלול והוא רמז ההויות עליונות ותחתונות המתפרנסות זו מזו וקוראות זו לזו בסוד תהום אל תהום קורא לקול צנורך והנה הרקיע הנז' הוא המבדיל ביניהם והממשיך מלמעלה ומשפיע למטה.

זהר א, דף לב ע"ב רבי יוסי אמר ומים תכן במדה במדה ממש העטרת נקראת מדה לכל היריעות וכל המדות כלולות בה כי היא נקראת סא"ה ואי"פה ואמ"ה בהיות י"סוד עמה וחצי האמה בסוד הפגימה ורביעית ההין וכל מלתא ומילתא בטעמא כאשר יתבאר במקומם ואמר כי במדה הזאת נתקנו המים העליונים ונגלו וזהו ומים תכן במד"ה ממש וביאר היאך נתכנו בה המים העליונים ונתפסו ואמר כד מטו מסטרא דגבורה כי הוא המקפיאם עד שהם נתפסים בסוד מ"ש ר' אליעזר הארץ מהיכן נבראת משלג שתחת כסא הכבוד כי שם נראים כדמיון מים נתפסים ועליהם הזהיר ר' עקיבא לתלמידיו כשתגיעו אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים וכמו שפי' רש"י ז"ל אל תאמרו מים יש כאן איך נלך והכוונה כי כשמגיע הנכנס לפרדס בצפייתו לאותו מקום נראים לו שם מים ואינם מים ממש אלא דמות מים:

זהר א, דף לב ע"ב אמר רבי אבא כד הוו קדמאי מטאן להאי אתר מרחשן שפוון ולא אמרי מדי בגין דלא יתענשון יאמר כי היו נשמרים החכמים הראשונים אשר היו נכנסים לפרדס מאזהרת ר' עקיבא וכשהיו מגיעים בצפייתם אל המקום ההוא היו מנענעים שפתותיהם ולא היו אומרים דבר אע"פ שנראה להם שם כדמות מים בשביל שלא יענשו כמו שאמר הוא משום דובר שקרים לא יכון לנגד עיני:

זהר א, דף לב ע"ב רבי אלעזר אמר את קדמאה דאתוון הוה שטיא על אנפוי דקיטרא דכיא ואתעטר מלרע ומעילא וסליק ונחית ומיא מתגלפי בגלופיהו וכו'. הנה ר' אלעזר יבאר סוד הבדל המים והתחיל מענין עיקר התחלת גלויים והיאך נחקקו ונחתמו עד שנתישבו ההויות ההם במקומם הראוי להם וכל חלק וחלק קנה מקומו אשר על יחס זה כקראו אלה מים עליונים ואלה מים תחתונים ואמר את קדמאה דאתוון הוה שטיא וכו' כבר קדם כי האותיות הם מוצא רוח פיו של הב"ה שבהם נבראו כל הנמצאים והנה האותיות עצמם הם חקויים ורשמים אל ההויות ובהיות שהאלף שהיא הראשונה באותיות וציורה תורה על המים העליונים ועל המים התחתונים ועל הרקיע המבדיל ביניהם כי זה יורו שני הנקודות והו"ו שבין שניהם כזה א אמר שקודם שנחתם ונתישכ צורתה המורה על זה היתה הצורה הזאת פורחת באויר הזך העליון ר"ל במחשבה הטהורה המתייחסת אל אויר הקדמון הבלתי נתפס כאלו האות הזה מרחפת ופורחת באויר ההוא ולא היתה נחתמת עד שנתעטרה למעלה ולמטה והכוונה כי לא יקרא עיטור זה בלא זה מעלה במטה ומטה במעלה וכן תמצא שהאל"ף של אהי"ה והאלף של אדנ"י זו נרשמת בכת"ר וזו נרשמת בעטרת והודיע כי שניהם נחתמו בבת אחת מעלה ומטה ובכן נתישבו ההויות המיוחסות אל המים במקומם הראוי להם נמצינו למדין כי קיום הדבר העליון לא יצוייר כי אם במציאות הדבר התחתון שהוא כסא אליו והוא המודיע מציאתו ע"ד מ"ש ז"ל כי לא נתקיים המשכן העליון עד שנתקיים המשכן התחתון בסוד אלה פקודי המשכן משכן העדות כי הוא יעיד על משכן העליון. והוא אמרו הוה שטיא וכו' ואתעטר מלרע ומלעילא מלרע קודם ואח"כ מלעילא וסליק ונחית ומיא מתגלפי בגלופיהו ענין העליה והירידה הזאת הוא דמיון אל הדבר קודם שיקבע במקומו כאלו עולה ויורד עד שיקבע במקומו והוא עולה ומושך מלמעלה למטה ואתכלילו חד בחד העליון בתחתון. ואמר שלא בלבד אות האל"ף היה לה זה כי גם כל האותיות האחרות המורות על פעולות אחרות היה להם כן שהיו פורחות באויר הזך עד שנתישבו במקומם ונגלה פעולתם והוא אמרו וכן אתוון כלהו כלילן דא בדא ומתעטרן דא בדא עד דאתבני עליהו בנינא ויסודא כלומר נעשה מהם בנין ויסוד ונקבעו צירופיהם ומה שהיה בכח נעשה בפועל. ואמר כי אחר שיצאו ההויות ההם המתיחסות אל המים מן הכח אל הפועל היו בערבובייא ולא נבדלו צורותיהם עד שנגלה צורת הבי"ת המורה על שני גגין וקו המבדיל וביניהם והמחברם והנותן שלום ביניהם ולכן התחילה התורה בבית המורה על הבדל הבתים הבית והעליה אשר על גבה והקו המחבר אותם הוא המבדיל ביניהם והוא אמרו ואפיקו חד ביתא דעלמא שהיא העטרת ואפיק חד נהורא דאקרי שמי"ם שהם הגדול"ה והגבור"ה והתפארת ששלשתם נקראים שמים בהיותם נכללים בתפארת והם נאצלו מהשמים העליונים שלמעלה מהם בסוד יי' בהשמים חסדך כי משם יצא החס"ד ממדת הבי"נה שבה הם נכללים המים והאש בכח אשר על כן נקראת שמים העליונים. הנה נתבאר כי נבנה הבית והעליה אשר על גבה יחד ולא נתגלה כח העליונה כי אם בתחתונה. ואמר שעל זה נתגלה הבי"ת בתורה בתחלה במלת בראשית ולא האל"ף מפני שלא נקבעה צורתה המורה על המים העליונים והתחתונים והרקיע המבדיל שהיתה פורחת באויר עד בא הבי"ת כי בא הוראה וקביעות שניהם יותר גלויה בית ועליה על גבה כזה # וכן תמצא כי זו נחה במבטא וזו נרגשת והוא אמרו ועל דא בית אתחזי ברישא ומיין סלקין ונחתין ר"ל שלא היו מתישבין ובאים בערבובייא כמו שאמר עד דהאי רקיע אפריש לון ר"ל הבדיל המחלוקת ועשה שלום ביניהם וחברם וכבר קדם ביחוד זה הענין כי ההבדלה הנזכרת בכאן הוא הבדלת המחלוקת לא הבדלת המדות שא"כ עדיין היה מחלוקת כמקומה עומדת וכמו שיבאר ר' יהודה בהדיא. ואגב ארחיה הודיע כי מתוך המחלוקת עד שלא נעשה השלום נברא גהינם שהזמינו הב"ה מאז לחול על ראש ורשעים וכמ"ש כי ערוך מאתמול תפתה זה יום ב' שיש לו אתמול ולא שלשום. והוא אמרו ומחלוקת הוה בשני דביה אתברי גהינם דאיהו נור דליק וזמין לאשראה על רישיהון דחיבייא. ועוד הודיע לנו סוד אמרם כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים כי סופה של אותה המחלוקת לשם שמי"ם ודאי היה כדי שיתאצל התפארת שהוא המכריעה ראשון לשום שלום ובאהליהם. ואמר לבתר כתיב ויקרא אלהים לרקיע שמים קיטופא דעלייתא בקסטייהו שכיחי ואתקיימו ביאור המלות הבדל המעלות במדתן נמצאו ונתקיימו קיסטא היא מדה ידועה להם כמ"ש בפ' ערבי פסחים אמר רב יצחק קיסטא דמוריסא דהות בציפורי היא הוות לוגא דמקדשא והיא מדה עשויה מעץ או מחרס שמודדין בה והיה משל מורגל בפיהם אלו המלות שהבדל המעלות והממשלות במדתן נמצאו ונתקיימו ע"ד מה שאמר ומים תכן במדה כי נתן לכל מדרגה ומדרגה המדה הקצובה לה והובדלו המעלות להיכרא דהא תנינן כתיב והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים ומילת קיטופא משמעו הבדל כמו שהאשה מקטפת מן העיסה וכמ"ש בגמ' דע"ז דע"ב כי זבינתו חמרא לגוים קטיפו קטופי וכוונתם לומר כי הרקיע הנז' בכתוב יהודיע ההבדל שיש בין מים למים. ת"ח מה כתיב לבתר ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים וממש שהוא התפארת. אל מקום א' לאתר דאקרי אחד ואיהו ים תתאה דאיהו אשלים לאחד ובלאו איהו לא אקרי א' ע"- מ"ש ספר יצירה עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר כי הוא כיוון למעלה ולמטה שאין להוציא הכתר להעלמותו מכלל מספר העשר וגם לא לעטרת לפי שהיא באצילות אע"פ שאינה באחדות בזמן שהיא מתעסקת עם התחתונים ולכן אנו מיחדים אותה עם החתן שלא לקצץ ומשמע דכתיב יקוו ובעצורת הם נקבצים שנאמר כל הנחלים הולכים אל הים. רבי ייסא אמר אל מקום א' דא איהו אתר דכתיב ביה וברית שלומי הנה ר' ייסא קבל שמדת העטרת לא תקרא בשם אחד רק בהתחברה לחתן כמו שקדם וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל שהיא באצילות ולאו באחדות ולכן ביאר כי אמרו אל מקום א' על צדיק שהוא ברית השלום ולפי שיקשה לכאורה היאך יקראהו בית קבול באמרו אל מקום א' שיראה כי יותר יפול הענין הזה בענין הים שהוא מקום א' ובית קבול לכל הנחל. לזה אמר דהא איהו נטיל כלא כלומר אע"פ שהוא צנור ובית מורד אל מקום אחד למטה הנה בבחינת שכל הנחלים באים בו אע"פ שאינו מעכבם יקרא מקום א' אחרי שאין דרך אחר שישפיע לעטרת זולתו וזהו אמרו דהא איהו נטיל כלא ושדי בימא וביה אתתקנת ארעא דכתיב ותראה היבשה ודא איהו ארץ כד"א ויקרא אלהים ליבשה ארץ ואגב אורחיה הודיע הטעם למה נקראת הארץ העליונה יבשה ואמר לפי שהיא לחם עוני על סוד פגימתה נקראת יבשה ולחם עוני שאין לה מגרמה כלום אלא מה שמשפיע בה הצדיק בצדקתו כי הוא הממלא פגימתה וה"א דאתר דא אמלי לה וכדין נגדין מיא אורח אינון מקורות פי' דרך הארבע ראשים היוצאי' ממנה הם הם סוד ארגמ"ן. וביאר כי קרא הכתוב מקוה המים לעטרת שהיא בית כנישות מיין דלעילא כלומר כלי אשר בו נקבצים המים העליונים וכבר ידעת כי נפל מחלוקת בין המפרשים מהו אשר יקרא ים אם המים אחרי שנתקבצו בקרקע הים כמו שיראה לכאורה מן הכתוב באומרו ולמקוה המים קרא ימים שר"ל שהתקבצות המים קרא ימים. או אם יקרא ים הקרקע המקבלם כמו שיראה מכתוב כמים לים מכסים שירצה שהמים לא יקראו ים אלא הקרקע. שהמים מכסים אותו והנה ר' ייסא קרא אל בית הקבול מקוה מים ר"ל קבוצת המים שכן אמר דא הוא בית כנישות מיא. ולסברא הזאת רצוני אל שלא נקרא מקום א' רק הצדיק נטה ר' חייא והוא אמרו ר' חייא מקוה המים דא צדיק והביא ראיה נצחת לדבר ואמר דכד מטא למקוה המים כתיב וירא אלהים כי טוב פי' כשהגיע הכתוב לדבר בענין השפעת המים וירידתם למטה כאמרו ולמקוה המים קרא ימים מיד סמך וירא אלהים כי טוב רמז שירידת המים לבית קבולם הוא הנקרא טוב שהרמז על צדיק א"כ המקוה עצמו הוא הכלי המקבלם שהוא בית כנישות מיא כמו שהוכיח והנה ר' יוסי נוטה לסברא הראשונה שגם ישראל נקרא מקוה שיאמר מקוה ישראל יי' הרי שקרא לישראל סבא מקוה הוא התפארת אשר יי' נרשם בו וכוונתו שאין להביא ראיה ממלת מקוה שהרי גם התפארת נקרא מקוה. ויהי שיעור הכתוב לדעתו ויאמר אלהים יקוו המים אל מקום א' ותראה היבשה כלומר שיהיה בה בעטרת רחמין ודין מים ויבשה ואח"כ קרא להם שמות קרא ליבשה ארץ ולמקוה המים שבה קרא ימים והכל ידבר בעטרת. ור' חייא חזר לחזק טענתו ואמר דא צדי"ק והיינו דכתיב קרא ימים אמר שאלו אמר הכתוב ולמקוה המים קרא ים היה משמע שעל הים הוא אומר אל מקום א' וזה שאחר שנתקבצו כל המים אל מקום אחד ראוי שיקוו או כלם יחד ים אמנם אחר שאמר קרא ימים יראה שעדיין לא נתערבו המים אלא שכל ים וים לחוד וזה לא שייך אלא בצדי"ק בגין דנחלין ומבועין ונהרין כלהו נטיל לון הסתכל שנתן הבדל בין הנחלים והמקורות והנהרות וזה כי יש מן הספירות שנקראים מבועי ויש שנקרא נהר ויש שנקרא נחל כי הכתר נקרא מבו"ע היושר לפי שהוא המישר נתיבות החכמה באורח מישור על דרך הקו האמצעי וממנו נאצלת מבועות ומאורות עליונות רוחניות כמנין כתר. והנה מדת הבינה נקרא נה"ר ורחובות הנה"ר לפי שמתפשט בכל הנטיעות להשקותם וע"כ נקראת נה"ר דנפיק בסוד ונה"ר יוצא מעד"ן נה"ר פלגי"ו. ויש שנקרא נחלים בסוד כל הנחלים ואמר כי כעוד שהמבועים והנהרות והנחלים במדת הצדיק עדיין יקראו ימים ולא ים וע"ד ימים וע"ד וירא אלהים כי טוב כי על צדיק נאמר שנאמר אמרו צדיק כי טוב. ומ"ש בגין דאתרשים איהי אפריש בין יומא קדמאה לתנינא פי' שנרשם בשם זה כי טוב בכפל שני פעמים כי טוב כי טוב יותר משאר הימים שלא נזכר בהם כי טוב רק פעם א' וזה נרשם בכי טוב כפול אמר שהוא אשר הבדיל בין היום הא' לשני שלא נאמר בו כי טוב ונתן הטעם ואמר דהא ביומא תליתאה עבדת ארעא איבין מחילא דהאי צדיק עץ פרי עושה פרי וביאר כי עץ פרי הוא עץ הדעת טוב ורע שהיא העטרת שמוציאה הפרי בכח עושה פרי שהוא הצדיק ואמר אגב אורחיה שנאמר בו למינו להודיע שכל הנשמות הטהורות החדשות משם נמשכות וע"כ בני הימנותא שיודעים סוד זה ממשיכים משם נשמות חדשות בזיווג השבת ואלה נקראים למינו כלומר ממינו דומים לו ועז"א זכאה חולקיה מאן דדמי לאמיה ולאבוי. ואמר שעל טעם זה צותה התורה וביום השמיני ימול בשר ערלתו לפי שהיא שמינית במדות מהחכמ"ה ולמטה כי במנותך ממדת הבנה עד העטרת תמצא ח' מדות והוא סוד למנצח על השמינית וכמ"ש ז"ל בשעה שנכנס דוד ע"ה למרחץ וראה שעמד ערום אמר אוי לי שאני ערום מן המצות כיון שנזכר במילה שבבשרו נתישבה דעתו אמר שירה שנאמר למנצח על השמינית והסוד בזה כי שתיה מדות יחד נקראות שמיניות הצדי"ק מהחכמ"ה שהוא זכר והעטרת מהבי"נה שהיא נקבה והסרת הערלה נתיחס אליה וגילוי הברית בפריעה. וזהו שרמז באמרו וההוא נפשא דפרח מינה וכו' ואתגלא רשימא קדישא בגין דידמי לאבוי וע"ד עץ פרי דא אימא עושה פרי דא ברית קדש אבוי ושניהם כאחד טובים. ואמר למינו דידמי ליה ויתרשים ביה. וביאר סוד למה אמר אשר זרעו בו כי הי"לל אשר זרע בו מאי זרעו בו על הארץ ואמר הכי הוא ודאי דהא ההוא זרעא אשדי על ארעא מכאן דלית רשו דבר נש לאפקא זרעיה לבטלה. הסתכל במתק דבריהם ע"ה והוא שהוקשה לו אם זרעו בו כלומר בעץ עושה פרי היאך יאמר על הארץ ועדיין זרעו בו ולכן אמר שפירושו דהא ההוא זרעא אשדי על ארעא כאלו אמר שלא יריק רק על הארץ ועדיין זרעו בו ומכאן למדנו שלא להוציא זרע לבטלה. זכאה חולקהון דישראל דאינון קדישין ודמיין לקדישין וכו':

אחרונים4 מחברים

אור החמה64 פירושים

זהר א, דף לב ע"ב כתיב ויעזבו את ה' כי לא יצדק עזיבה אלא מי שהי' בו קודם ואמר ה' אלהיהם דהיינו מקום יחוד ת"ת ומ' יהו"ד אלהיהם ודאי:

זהר א, דף לב ע"ב ונדיבת לון בהאי ר"ל דרך נדבה לא דרך קיום עונש התור' שאין מצוה זו לישר' כדרך שאר מצות אלא דרך ירושה. והקדים ונדיבת לון ואח"כ אמר כמה דכתיב בפרוע פרעות וגו' כי אין הכרח לפרש פרעות לשון פריעה אלא מלשון נדבה באו' בהתנדב דלא שייך בנקבה כלל:

זהר א, דף לב ע"ב קיים קדיש' דלא אתפרע היינו ביסוד הנק' פרזון שבו הפריעה:

זהר א, דף לב ע"ב מאי אם אלא וגו' כוון לפרש אם בבינה כי היא גרמה להשפיע הבינ' בת"ת וז"ש בישר' לעילא ותתא דהיינו גם לת"ת המשיך השפע לקיים עלמ' שאפי' חק הראוי לת"ת אינו נשפע אם מבטלין הברית:

זהר א, דף לב ע"ב לאחזאה דעלמ' וגו' להורות על שלמות מצוה זו דברה כענין הזה שהוא זר למאד דלא שייך לומר היות אם ליש':

זהר א, דף לב ע"ב ורזא דכול' וצדיק יסוד עולם ר"ל מעמיד כל העליון וביאר הענין בספי' ואמר תלת דהיינו חג"ת נפקי ומתפשטים מחד מהבינה והם כסא לה וז"ש חד בתלת קיימ' שמתפשטת בהם ואח"כ קשר זה עאל בין תרין דהיינו נצח הוד:

זהר א, דף לב ע"ב תרין שהם נצח והוד ינקין לחד שהוא היסוד:

זהר א, דף לב ע"ב וחד יסוד יניק לכמה סטרין היינו שהוא משפיע במ' שפע המתפשט לכמה בחינות כפי בחינת המקבלים:

זהר א, דף לב ע"ב כדין בהיות הייחוד הזה כול' חד מתייחדים ת"ת ומ' בסוד דרך הנז' שהוא משך הבינה כנז':

זהר א, דף לב ע"ב יום דערב וגו' פי' יום הוא היסוד ובו עומדים ערב מ' ובקר ת"ת אחד מיוחדים בו והיינו קיימי כחד' וכליל כחדא היינו שהם כלולים בו יחד וז"ש ברית יומם ולילה שהכוונה שממש בברית הם בחינת יומם ולילה בחינת ת"ת ומ' ובסוד בחינה זו שהוא כולל שניהם הוא מייחד הת"ת והמ' וז"ש וביה כולא חד: ובזה פליג אמאי דקאמרי ר' יוסי ור' יצחק דאיהו פי' יו"ם על היסוד כנז':

זהר א, דף לב ע"ב ויאמר אלי"ם וגו' שבעה רקיעין הם ז' ספי' מחסד עד המ' ונק' רקיעי' לשון וירקעו את פחי הזהב לשון התפשטות אמנם ג' ראשונות אינם רקיעים כי הם שתומות ונעלמות:

זהר א, דף לב ע"ב לעילא באצילות מפני שהכוונה לפרש ג"כ כמותם למטה:

זהר א, דף לב ע"ב בקדושה עילאה קדושת האצילות נבדלים מכל ענייני הגרעון והגשמות:

זהר א, דף לב ע"ב ושמא קדישא בהו וגו' י' בחסד ה' בגבורה ו' ו' קצוות ה' מלכות:

זהר א, דף לב ע"ב ודא רקיע' מ' הוא במציעות מיא כי מקומה האמתי למטה מת"ת על נצח והוד והיא באמצע. ולה מציאות שני למטה על ראשי החיות למטה מכל הספי' מקום מעוטה כנודע וז"ש דא רקיע קיימא על גבי חיוון אחרנין שיש ב' מיני חיות חיות דאצילות שהם חגת"ם. ולמטה ארגמ"ן והיינו אחרנין:

זהר א, דף לב ע"ב ואיהו אפריש בין מיין עילאין דאצילות ובין מיין תתאין עולם הנפרדים והכוונ' שבה מציאות העליונים ותחתונים והתחתונים מעוררים בה והיא מקבלת מן העליונים לתת לתחתונים:

זהר א, דף לב ע"ב ומיין תהאין קראן שהם שואגים לטרף ומעוררין התעוררות האצילות בשירם ובזמרם והתעוררותם עולה עד הספי' למעלה ועכ"ז א"א לשום מדה להשפיע למטה כי אם ע"י המ' וז"ש ומהאי רקיעא שהיא מ' שתאן לון למימי השפע והיינו ענין הבדלה והפרש' ואין לומר דאדרבה הוא מערב ומייחד אותם למעלה אחר שע"י הם מקבלים השפע אלא נק' דמפריש בינייהו בגין דכולהו מיין בי' כלילין אחרי רדתם מד' חיות דאצילות נכללות יחד במ' והוא נותן בהם המזגה כפי רצונה ואח"כ משפיען ולבתר נחית לון להני חיוותא ושאבין מתמן מהמ' א"כ ראוי שיתייחס לזה הבדלה והפרשה ע"כ פי' שמועה זו על המ' אמנם הפי' הנכון הוא על הדעת שהוא על ז' רקיעין הנז' שהם חיות דאצילות והוא רהיע על ראשיהם וכל השמועה מתיישבת היטב: ומ"ש כתיב גן נעול וגו' רצה לפרש כעין הקרח דהיינו הדעת כעין המ' כאשר אבאר ג' בחינות נז' בפסוק ג"ן ג"ל מעי"ן והם ג' בחי' במ' הא' גן נעול דכול' אסתים ביה וגו' פי' כל הספי' שהם בחינותיה הנטועות בגן במ' סתומות במ' וכלולות בה וז"ש דכלא אתכליל ביה:

זהר א, דף לב ע"ב ג"ל נעול היא בחינה דההוא נהר ומלת ג"ל כמו גלי הים והוא סוד משך השפע מהספי' העליונות הנכנסות בה וז"ש דההוא נהר דנגיד ונפיק ועייל בה ולא אפיק דהיינו נעול שאינו יוצא אל התחתונים:

זהר א, דף לב ע"ב וקרשי מיא בי' וקיימי היינו בחינת מעין חתום שאפי' בחינתה המשפעת שהיא מעין להוציא היא סתומה וחתומה שנקרשו המים:

זהר א, דף לב ע"ב מ"ט אחר שהוא בחינת מעין להשפיע למה היא חתומה ואמר בגין דרוח צפון וגו' כנז' לעיל:

זהר א, דף לב ע"ב וחיזו דההוא רקיע' ירצה בחינת ת"ת היא כעין הקרח דהיינו במ' שהיא מבחינת עצמה קרח דמקרשא וכניש וגו' יר' שהיא מעכבת השפע בבחינת הגבורה וכפי טבעה היא מתפעלת מקרירות הצפון והיא בעצמ' נקרשת במימיה וכל המים המשפיעים לה היא מקרשת כקרח עצמ' וכך הענין בת"ת וז"א כך ההוא עילא' דעלי' נ"א עלייהו על החיות כניש כל אינון מיין אצ"ל שפע עצמו אינו משפיע אלא אפילו שפע הנשפע מלמעל' מג' ראשונות הוא מעכב ומקרש אותם במ' כנז' לעיל וזה סבה דאפריש בין מיין עילאין לתתאין שהם ממש נבדלים שאין להם משפע העליונות מפני שנקרש:

זהר א, דף לב ע"ב והאי דאמרי פי' אלו המפרשים יהי רקיע בתוך המים נראה דהיינו ת"ת אין הפי' כך אלא יהי רקיע כתי' ההוא דהוי מיני' פי' הנאצל מהת"ת דהיינו מ' כנז' אמנם הת"ת בעצמו דהיינו דקיימא על רישי חיוותא דאצילות בסוד הדעת ועליו נאמר ויהי מבדיל בין מים למים:

זהר א, דף לב ע"ב א"ר יצחק מתרץ באופן אחר מאי דקשי' לר' יהודה איך רקיע זה מבדיל אדרב' מייחד ומשפיע כנזכר ותירץ זה במשל נאות אית קרומא במציעות מיעוי דבר נש הוא הטרפש ממנו ולמעל' הריאה חכמ' בינ' והלב כנז' בתיקונים והפרוכת מפסיק בין אלו אל ז' הספי' התחתונות ואותו הקרום מפסיק בין חיות עליונות נעלמות שבתוך הבינ' לחיות תחתונות שהם חגת"ם:

זהר א, דף לב ע"ב ומיא אעדו ואולידו חשוכא דהיינו מבינ' ולמט' נמצ' הדין ואמנם למעל' אין דין והיינו והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ז' ספי' שיש בהם השגה לבין קדש הקדשים שהוא מבינ' ולמעל' והיכל קדש הקדשים שהוא היכל ג' ראשונות יוכיח ובו פרגוד המפסיק:

זהר א, דף לב ע"ב גם אפשר לפרש הענין במ' ואיהי בין הספי' כדי לשתות ולינק שפעם וקיימ' למט' על אינון חיוותא ומ"ש ופריש היא בחינת ההבדל וז"ש ויהי מבדיל:

זהר א, דף לב ע"ב ת"ח וגו' לתת טעם למה צריך להבדיל ואמר כי אינון מייא שהם החיות אולידו חשוכ' שהם הקליפות בסוד נהר דינור הנעש' מזיעתן ונמשך עד ראש רשעים בגיהנם ואחר שהם מתפשטים לחוץ ראוי להבדיל בין עץ החיים אצילות ובין עץ הדעת טוב מטטרון ורע סמא"ל, והיינו והבדילה הפרוכת בין הקדש שהם החיות ובין קדש הקדשים חיות דאצילות:

זהר א, דף לב ע"ב ר' אבא פתח המקרה וגו' אלין מיין עילאין דכול' כדמפר' ואזיל חכמה ובינ' דבהו תקין בית' מ' בסוד ה' בחכמ' יסד ארץ וגו':

זהר א, דף לב ע"ב ע"ב י"ם דא חשך ועב לשון עביות וחשך הענן המחשיך והיינו סטר' דגבור' המתדבק במ' ואמ' רכובו שבחינ' זו בה למט' משתי הבחינות הקודמות. רוח הקדש ת"ת הנאצל מחכמ' קדש נ"א רוחא דמקדש' הכוונ' ת"ת שהוא רוח ונשמ' למ':

זהר א, דף לב ע"ב ורזא דא שאמר שמרכבת הנעלם בעבים שהיא המ' ומהלך על כנפי רוח שהוא הת"ת כנז' הוא סוד שנים כרובים זהב שהם ת"ת ומ' והטעם דקא' השם עבים רכובו לחוד והמהלך וגו' לחוד ולא ערבינהו בהדי הדדי לז"א כי סוד זה נתגלה בפסוק וירכב על כרוב וגו' דנקט תחלה כרוב א' שהיא המ' כענין עבים דקאמר הכא ובתר הכי נקט כנפי רוח הענין שתחיל' צריך התעוררות ממ' ואחר שהמ' היא מתעוררת מלמט' אין [נ' דצ"ל אז] האור מתגל' בת"ת לפיכך וירכב תחלה על כרוב וגו' ואח"כ וידא וגו' וכן הכא השם עבים וגו' ואחר שזאת מתעוררת מיד המהלך וגו' וז"ש לבתר אתגלי על כנפי רוח ועד דהאי אתער לא אתגלי בהאי:

זהר א, דף לב ע"ב ור' יוסי פליג אדר' אבא דאיהו פריש דאינון מיין עילאין דחכמ' ובינה אתמשכו לתתא והמים שהם המים העליונים בעצמם צריכים תיקון שאינם בשלמות וז"ש ומים בעצמם תקון [תכן] בהיותם נמשכים למ' שהיא מדה וז"ש ואתקין לון כד מטו לגויה והכוונה שחכמה ובינ' אינם משתמשות להנהגת העולם כי תחלת בניינו מחסד ולמט' ואין מעשה התחתונים מגיע אלא עד חסד אמנם להתעוררות שלמותם הם בהגיעם למט' שאז התחתונים משתמשים מהם ומעשיהם ומחשבותיהם פועלת בהם:

זהר א, דף לב ע"ב ואינון תיקונ' דעלמא כד מטו וגו' פי' כשנכללות למטה בדין שאז העולם נהנה מהם. מפני שהם רחמים פשוטים ואין יכולת לעול' להתפרנס מהם:

זהר א, דף לב ע"ב כד הוו מטאן להאי אתר להתעסק בענייני ג' ראשונות להנהגת התחתונים וכמה מן הספיקות הנופלים בדרוש הזה: מהרמ"ק זלה"ה:

זהר א, דף לב ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. תלת נפקי מחד וגו' קודם אמר כי צדי' נטיל לכול' וע"ד איקרי יסוד עולם לכן ביאר עתה הענין ואמר כי הלא כולא נפיק מאימא עילאה כנודע ומתמן נפקי תלת שהם אש רוח מים עיקר הבנין והם חג"ת דנפקי מבינ' וז"א תלת נפקי מחד ואח"כ הת"ת כולל כולם כנודע וז"א חד בתלת קיימא. ומן הת"ת נשפע אל הירכין נצח והוד ששם מתבשל השפע וז"א עאל בין תרין. ואח"כ הני תרין ינקי לחד הוא צדיק יסוד עולם וז"א תרין ינקין לחד. ואח"כ חד יניק לכמ' סטרין הוא היסוד המשפיע בכל העולמות הנה כי הוא יסוד הכל וכולם אינם משפיעים אלא ע"י ואז ע"י נעשים ערב ובקר יום א' כי בו מתחברין ת"ת ומ' ונעשים יום א' בסוד יאהדונה"י עכ"ל. ועי' בס' אור הגנוז בס"ד:

זהר א, דף ס ע"א תוספתא כל צדיק וצדיק די בעלמא אית לי' תרין רוחין וכו' מצאתי כתוב בס"י מכתיבת יד ז"ל ובס"ה פ' נח ס' ע"א אמר שם בשם תוספת' שכל צדיק וצדיק יש לו ב' רוחות א' לעה"ב וא' לעה"ז. ופי' המאמר כך הוא שהרוח שזוכה בו יום המילה הוא ממדת ת"ת מדתו של יעקב וזהו בחול שירמוז בעה"ז אמנם רוח יתירה שזוכה הצדיק בשבתות ובימים טובים בא ממדת ת"ת מדרגת משה הנק' עה"ב. והוא הנק' בפי המקובלים דעת עכ"ל לעניינינו. ועיין בס' אור הגנוז מ"ש בס"ד:

זהר א, דף ס ע"א ות"ח משיעורא דתיבותא וגו' פי' שיעורא דתיבותא עולה ש"ף כיצד ש' אורך ונ' רוחב ול' קומה.

זהר א, דף ס ע"א ושדי שהוא רמז ליסוד עם המלה עול' שט"ו ואדנ"י שהוא רמז למלכות השני שמות עולים ש"ף:

זהר א, דף ס ע"א גם לפ' משיעורא דתיבותא היותו מועט מחזיק המרובה אם לא מצד היותה דרך רמז אל הספי' העליונות נ"ח ותיבה יסוד ומלכות. מהרמ"ק זלה"ה:

זהר א, דף ס ע"א והרח"ו נר"ו פי' וז"ל דשיעור' דתיבות' אוף הכי נמי כלו' דשיעור תיבת נח יורה היות נרמזת ארון הברית היא שכינתא. ונלע"ד כי הנה התיבה שיעור אמותיה ש"ף כנז' בסמוך וד' אותיות המלה ועם הכוללות הרי שפ"ה וכן שכינה בגי' שפ"ה הרי שבמל' תיבה ואותיותיה ואמותי' רומזות לשכינה עכ"ל:

זהר א, דף ס ע"א ר' אלעזר פתח לכו חזו מפעלות אלי"ם וגו' בענין הפסוק הם ב' פסוקים הא' במזמור מ"ו לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ. הב' במזמור ס"ו לכו וראו מפעלות אלי"ם נורא עלילה וגו' ויש פסוקים הרבה בזוהר מתחלפים. א' בפ' אם בחקותי ואת משפטי תשמרו דריש משפטי וכתיב מצותי. הב' בפ' בראשית והיה השרב לנוה ודריש והיה השרון לנוה צאן. הג' אם עונות תשמר יה אדני מי יעמוד בפרש' ודריש יהו"ד וכיוצא פסוקים אחרים. ויש אומרים שהיה להם מוחלפת הנסחא כעין שפי' בגמרא ג' ספרים עלו וגו' וזה דוחק גדול. עם היות שבמלא וחסר יש חלוף בספרים אינו קשה כ"כ. כדפי' בגמרא שאין אנו בקיאים במלאים וחסרים כענין והנשיאים נשאם אשימם אשמם מפני שהקריא' אחת. אמנם שינוי קריאה קשה מאד. ולומר שלא היו בקיאים במקרא קשה מאד ח"ו. ולומר שנפל טעות בספרים נוכל לתרץ קצת. אבל לא כל המקומות מפני שדורש המלה בעצמה: והיותר טוב להרכיב שני הפסוקים ולומר שדורש שניהם כא' ובמקצת מקומות אני מתקן הענין. וכאן הרכיב שני הפסוקים הא' לכו וראו מפעלות וגו' והב' לכו חזו. והכוונה שמפעלות ה' אעפ"י שהוא רחמים מתלבש בחזות קשה. ומפעלות אלי"ם אפי' שהוא דין מתלבש במראה רחמים. ולכך שם השמות אפי' לדין ושממון או לטובה. וכאן נורא עלילה שקודם היות הענין העליל נח וקראו בשמו על שם העתיד. וכיוצא יוכל המעיין לתקן בכיוצא מזה:

זהר א, דף ס ע"א ר' אלעזר פתח לכו חזו וגו' נראה לומר כי קשר ענין זה הנה הוא במה שפי' לעיל ר' אלעזר. כי נח מבטן אתייליד מהול וגו' וראי' לענין זה כי לא קרא שמו אלא שכינה. ואין הדבר זר כדכתיב אשר שם שמות בארץ כדמפרש ואזיל ובזה יתיישב. האי קרא אתמר ואוקמוה במס' ברכת [דף ז' ע"ב] אבל לכו חזו פי' אפי' למה שפי' הקדמונים קשה דהל"ל ראו מאי חזו ותירץ כי חזו פי' מלשון חזות קשה והענין כי הנבואה אל הנביאים היא להם בא' משני פנים. אם בדרך טבע היינו שיתבודד הנביא ויכין עצמו עד שיושפע עליו שפע נבואה וזו היא נקראת נבואה בלשון הקדש שהיא באה ע"י ההכנות. אמנם משא וחזות הוא השעה צריכה לכך ואף אם אינו מוכן לשעתו. ונק' חזות קשה שבאה בקושי ובמשא שאין שם הכנה וז"ש חזות קשה ודאי. ולכן אמר לכו חזו שמלת חזו הוא תרגום ראו. והענין כי הנבואה שבא' ע"י הכנ' באה שלא ע"י התלבשות ובאה בלשון מראה בלשון הקדש אמנם כאשר באה בלא הכנה כנז' הנה השכינה אז שהיא לשון הקודש מתלבשת בלבוש לשון תרגום שהם מדרגות הדין הקשות. והיינו חזון תרגום ראו מראה מחזה והיינו חזות קשה. והיינו לכו חזו מפעלות אלי"ם פי' היות חזון לנביאים שלא מצד הכנתם אלא פעולות ה': וז"ש בעובדוי דעביד ומה הם פעולותיו. חזו דקב"ה אתגלי נבואה קדישא לבני נשא בלי הכנתם קודם ראוים לדבר והיינו נבואת בני אדם שנותן בפיהם לקרוא שמות על שם העתיד והיינו חזו. שבני אדם יתנבאו ויקראו על שם העתיד בלי היותם מוכנים כדפי'. והכרח הענין אשר שם שמות בארץ פי' שמו מעיד על זה. נ"ח בעת לידתו ועדיין לא זכה אל היסוד. וכן יעקב ע"ש העתיד לעקב את עשו וכן רות על דוד כדפי' בגמ' [ברכות ז].

זהר א, דף ס ע"א ושמא גרים. פי' כי חותם הב"ה בשם ההוא (שמו) כמו יהושע וכן יעקב חתמו בפעולה ההיא שהיא הכנה אל המעשה כדי שיוכרח במעשה ההוא ולא ימוט מצדקתו: כתיב ויקרא וגו' אמאי כתיב וגו' כי היל"ל ויקרא את שמו נח ינחמנו וגו' ומשמע כי ינחמנו טעם לשם:

זהר א, דף ס ע"א אלא לאמר דא אתתא וגומר פי' נח לאמר יסוד ומלכות. וזה הוא יסוד. שזה מורה דלא מתפרשן דא מן דא הוא נקשר עמה והיינו נ"ח לאמ"ר. והיא נקשרת עמו והיינו לאמ"ר ז"ה. ומלת לאמר משמש לשתים אל הקודם ואל המתאחר. ואו' דא אתתא פי' עצם הנקבה שהיא מ' במקומה ומציאותה ממש:

זהר א, דף ס ע"א א"ר יצחק לאמר דא ארעא קדישא וגו'. ר' יצחק פליג אדר' אלעזר דפי' לאמר אתתא שהיא בחינת המלכות עם היסוד ממש. שהוא הברית המייחד הזכר עם הנקבה ועוד פי' לאמר נדרש ב' פעמים ועוד פי' נח יסוד זה יסוד כדפי' וזה דוחק. לכן פי' לאמר דא ארעא קדישא דהיינו בחינת ארץ ושמים שהיא בחינת המ' עם הת"ת וקראה קדישא שהיא מתייחדת עם הקדוש שם בן ד' שמשם היא נקראת קדישא ופי' בת"ת. ואמר זה אמת כדכתיב אמת מארץ תצמח כי קיום ארץ הוא אמת. ומשום דזה עיקרו ביסוד הכריח שהוא בת"ת בגזרה שוה דזה ה' קוינו לו דז"ה הוא הת"ת. ונמצאו לפי זה נח יסוד לאמר מלכות זה ת"ת דהיינו ייחוד ת"ת ומלכות ע"י היסוד:

זהר א, דף ס ע"א זכאין צדיקייא דרשימין וגומר דהיינו בחותם היחוד שהוא יהו"ד ואדנ"י ושד"י למהוי רשימין כדי שלא יזקק להם סטרא אחרא להשטינם:

זהר א, דף ס ע"א ואראה את אדנ"י וגומר הכוונה כי אין מלת א"ת ואדנ"י שוין כי א"ת היא בחינה תחתונה. ואם ירמוז במלכות סוף סוף אינו כשם אדני שהם ד' אותיות שהם לבוש ד' אותיות יהו"ד. אבל א"ת היא בחינה המורה על היחוד והיא למטה וראיה לזה באו' את אדני דלא חזא אדני ממש אלא א"ת שהוא לבוש אדנ"י. וזה שדקדק באומרו ויקרא שמו יעקב דרגא דיליה ממש דהיינו ת"ת. והכא את דרגא אחרא פי' לא היסוד אלא מדרגה אחרת ואמר לתתא לרמוז שהיא תחתונה בחינה אחרונה כדפי':

זהר א, דף ס ע"א פתח ר' יהודה ואמר טוב איש חונן וגו' טוב איש דא קב"ה ממה שלא אמר איש טוב. שיורה על סתם כל אדם שהוא טוב במעשיו והפך הסדר ואמר טוב איש ודאי מורה על הקב"ה קאמר. ואמר כי הב"ה נק' טוב ובעל הרחמים אף עם היותו איש שמורה על הדין. וז"ש טוב איש שהוא טוב הקב"ה כשנק' איש ונתן אגב אורחיה טעם אל הדבר כי מדת הרחמים אל הת"ת עיקר והדין במקרה. ולכך מדת טוב לעולם עומדת ואף בזמן הדין. וז"ש טוב איש דא הב"ה דאיקרי טוב כי זה שמו הראוי לו בתמידות וכתיב ה' איש ולא אמר דא קב"ה דאיקרי איש. כי שם איש אינו בתמידות כנזכר אלא כתיב ה' איש מלחמה א"כ נמצא לפי זה כי אומרו טוב ה' לכל היינו כאומרו טוב איש חונן ומלוה. ולזה אמר להאי כל חונן ומלוה והוצרך לומר להאי כל משום דקרא סתם טוב איש חונן ומלוה ולא אמר למאן להכי פי' להאי כל חונן ומלוה דגלי קרא דטוב ה' לכל והיינו טוב איש חונן וגומר. והכוונה על היסוד הנק' כל והוא נק' ג"כ אתר דלית ליה מדיליה כלום כדפי' בר"מ שנק' עני וירצה להאי כל יסוד עני אתר דלית ליה מדיליה כלום חונן ומלוה וחונן לו ומלוה לתת למטה דהאי כל מיניה אתזן כולא ולפיכך נק' כל שהמזון לכל ממנו. יכלכל דבריו במשפט ירצה היסוד יכלכל (כל) דבריו שהם בחינת המלכות הנקראת דבריו. במה שנשפע עליו מלמעלה מכח הת"ת הנק' משפט והוא שליש ביניהם והיינו אומרו דהא ההוא דבר ר"ל מ' עם היותו מקבל מן היסוד לא אתזן אלא במשפט שהוא ת"ת כד"א צדק ומשפט. דהיינו צדק ומשפט שהן מ' ות"ת. כסאך שהיא הבינה מכוננם. ואפשר צדק כמו ושחקים יזלו צדק ומשם היא מכון כסאך שהיא המלכות למטה כסא ולהם ולכל:

זהר א, דף ס ע"א ד"א טוב איש דא צדיק וגומר הענין דדחיקא ליה לאידך פי' שלא נזכר בכתוב לכל כדפי'. ולהכי פי' טוב איש דא צדיק זהו בחינת היסוד המעמדת המ' הנק' טוב דכתיב אמרו צדיק כי טוב והשתא ניחא יכלכל דבריו במשפט. אמנם מלת איש דחיקא ליה דלא הוי איש אלא בת"ת ולא ביסוד ולהכי פי' ר' יוסי דא נח דהשתא ניחא תרווייהו כי איש צדיק כי יתייחס מלת איש ליסוד כיון שהכ' קראו איש צדיק כדפי' ר' אלעזר לעיל:

זהר א, דף ס ע"א ר' יצחק אמר דא שבחא דשבת. פליג על כולהו משום הני דחקי דקאמר. וגם לפרשו בנח לא נהירא כי אין מלת טוב מדוקדק אלא פירש אותו ביסוד בבחינת תוספת קדושתו בשבת אל הזווג דהשתא שייך ביה טוב משום ההוא תוספת קדושה דסלקא עד אריך דהיינו טוב דזקיף טעמא לעילא להודות לה' בז"א ומתמן לנוקבי' וז"ש דפתח בי' טוב דודאי פתיחתו מתמן מהמטיב לכל ונחית לתתא דהיינו איש ולהכי נקט קרא טוב איש ולא איש טוב:

זהר א, דף ס ע"א ור' חייא אמר כולא חד וכולהו מלה חדא אמרו. קשה לו כי לפרשו בשבחא דשבת דוקא מאי חונן ומלוה דקאמר דבליל שבת איהי עשירה ואין בה עניות כלל. אמנם פי' ואמר כולא חד והכונה כי אלו התנאים כל חד נד מאוקמתיה דחבריה מצד דוחקי' כדפי' וחשבו שבחינה זו אינה זו וזו אינה זו ולכך הוקשה להם מה שהוקשה. אמנם הוא סבירא ליה שכל הבחינות הנזכרות אינם בחינות שונות כדי שנצטרך כינויים רבים לכנותם. דא"כ יקשה כי הכתוב לא אמר אלא ב' בחינות שהם טוב איש לזה אמר כולא חד הכל בחי' אחד. ואלו התנאים שכל א' נד מאוקמתא דחבריה אינם צריכים דכולהו מלה א' אמרו. ולזה כל ד' הנזכרות נכללות במלת טוב איש דהיינו הת"ת וצדי"ק נ"ח ושבח"א דשבת. והענין כי הכוונה בפסוק טוב איש הוא על בחינת היסוד המזווג המ' עם הת"ת. וע"י הזווג זה הן הנשמות נמשכות למטה בתחתונים. והיינו בחינת נח דכתיב ביה אלה תולדות נח וז"ש ודאעביד תולדות בעלמא ולא בבחינת הנשמות ממש בשבת שאז הם באצילות אלא למטה בעולם התחתון וז"ש ודא עביד תולדות בעלמא כלומר בעולם התחתון. והמשך הנשמות למטה גורם שפע ומזון לעולם ולשלול שאין הכוונה מציאות הנשמות בבחי' תוספת שבת דלא שייך בזה חונן ומלוה כנזכר. אמר תולדות דעלמא מאן אינון שאם הם הנשמות דאצילות לא הל"ל בעלמא דהיינו בעולם התחתון. ולזה אמר אינון נשמתהון דצדיקייא כלומר נשמות הצדיקים הנתנים למטה במקום שהם מצדיקים עצמן בתחתונים שהם הנשמות המתהוות בברי' בימי החול מכח אותם הנשמות דאצילות שהם מזווגא דשבת כי אלו הם פרי עובדוי ר"ל נמשכים מהאצילות שהם עובדוי וגומר כי אלו של בריאה נמשכים המשך השפע דרך חנינה ועל זה אמר טוב יסוד. באותם הנשמות מעמד המ' דהיינו איש והיינו בחינת נח. והם מכח שבחא דשבת והם מכח הת"ת היסוד הנק' טוב כדפי':

זהר א, דף ס ע"א ר"ש אמר בשעתא דקב"ה וגומר היינו בעת הזווג שהתעוררות עולה ממעלה למטה כנודע והיינו הבינה מעטרת אותו בסוד צאנה וראינה וגומר בסוד השרשים העליונים בעמקי הבינה. והת"ת מתעטר בהם. ופי' מתעטר מלשון חנויות מעוטרות הכוונה מקושטות. והנה העיטור הזה כפול מהעליונים ומהתחתונים. מעילא מהבינה ומתתא כדמסיק וז"ש מעילא מאתר עמיקא דכולא דהיינו בינה דביקה בחכמה. ומתתא הוא מנשמות הצדיקים הזכות והדקות מעולם האצילות. כי שיעור אורם משתרש בתוכיות ועמקי הספי' להתעטר בהם ועתה ע"י העיטור בא לו תוספת חיים והיינו או' כדין אתוסף חיין: ואח"כ יורד השלמות למלכות ואתכליל אתר מקדשא שהיא המלכות בסוד בחינת ג' ראשונות. ואמר אתר מקדשא ולא מקדשא ר"ל מקום הראוי להמציא שם מציאות זה מכל סטרין מכל שש קצוות עליונים שהם למעלה ממנה. ואח"כ ובירא שהם ז' ספירות שבה אתמליא. ואח"כ כל המרכבות כולם שואבות וכל הכחות והיינו וימא אשתלים. וכאשר נתפשט השפע לכל המדרגות הנזכרות שהם שלמות מעלה וכדין יהב לכולא פי' התחתונים כולם:

זהר א, דף ס ע"א כתיב שתה מים וגומר אמאי הכא וגומר ירצה כי הם דברים הפכיים שאם הוא בור אינו באר דהא בור לא איקרי אלא ריקנייא. וקשה איך אמר שתה מים שהרי הוא ריקן ועוד דלא נביע שאין דרכו להיותו נובע כדי שנאמר עוד מעט יהיו בו המים. ובאר הוא מיין דנבעין והדברים הפכיים והיותר נראה שנאמר שהם ב' כנוים לב' ספירות: לזה אמר אלא כולא אתר חד הוא כלומר לאו כס"ד דתרי ספירות נינהו אלא אתר חד הוא וספי' אחת היא ולא קשיא מידי והכוונה במלכות שיש בה ב' בחינות כדמפרש ואזיל:

זהר א, דף ס ע"א אתר דמסכני היינו בחינתה שהיא דלה ואין לה חיות ולכן הוא אתר דמסכני הנולדים בחסרון הלבנה איקרי בור שאין השפע מתרבה בו מטעם שאין לה מעשה צדיקים לשאול על ידם השפע שאם היה מעשה התחתונים היה לה מדילה צד מה שמאיר בה ומתתקן בהם לקבל אור עליון דהיינו מדילה:

זהר א, דף ס ע"א ומאן איהו ד' פי' מציאות הה"א הוא ג' ווי"ן שהם נה"י וא"כ מציאות ד' הם ב' ווי"ן שהם נצח והוד ואז אינו ע"י הזווג כי אין לה ייחוד אלא ע"י היסוד ומפני שאין מעשה הצדיקים כדי לעורר היסוד היא דלה במסכנותה:

זהר א, דף ס ע"א אבל לבתר פי' אחר קבלתה הנצח והוד שהם סוד ימין ושמאל אל הזווג דהיינו סוד חיבוק. אז נעשה באר שהיא מציאות ה' דהיינו דלת ויש בתוכה ו' זעירא שהיא מציאות היסוד המריק הברכות בתוכה מכח מעשה הצדיקים שהם מעוררים התאוה. וז"ש לבתר אתעביד באר דאיהו מליא מכל סטרין דהיינו מכל ג' ווין שהם נה"י ואז הוא באר שהוא נביע מגויה היינו מעצמותה בסוד נשמות הצדיקים כדפי' וענין הכתוב שתה מים תחילה והסתפק במועט המושג לך בבחינת ד' כאשר אין בני אדם כ"כ מתוקנים כי כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. דהיינו מה שאח"כ יזכה לתקן המל' שיהיה לה נחלים מתוך בארך. ירצה תעשה ה' ותשבע לחם ותהי' טוב. מהרמ"ק זלה"ה:

זהר א, דף ס ע"א והרא"ג כ' אמר אריא בחיליה טינרא וכו' כלומר הקושיא שהיתה עומדת לעומתו קשה כסלע. נקב ותבר אותה שהשיב ותירץ באופן שלא יקשה מידי: ות"ח משיעורא דתיבותא אוף הכי נמי הוא כלומר מסכום האמות שהיה בתיבה ג"כ מוכח. כי היסוד הוא עביד תולדות ולא אחרא כיצד ש' אורך ונ' רוחב ושלשים אמה קומתה סך הכל ש"ף. יסו"ד עולה במספר שמני"ם ש' היא המלכות בבחינת' הכוללת ג' ווין דויסע ויבא ויט שהם ג' אבות הרי יסוד ומלכות רמוזים יחד בסכום אמו' התיבה ומפי מורי נר"ו שמעתי כי סך האורך והרוח' והעומק הם ש"ף וכך עולה שם אדנ"י ושם שד"י דהיינו מלכות ויסוד יתר א' לרמוז ששניה' נעשו ונתייחדו כא':

זהר א, דף ס ע"א ר' אלעזר פתח לכו חזו מפעלות אלהי"ם אשר שם שמו' בארץ האי קרא אתמ' ואוקמוה אבל לכו חזו וגומר ה"ג: אתגלי נבואה עילאה לבני נשא ושיעור הכתוב לכו חזו ונבאו מפעלות אלהי"ם העתידים לבא, והא כיצד אשר שם שמות בארץ אל תקרי שמות אלא שמות שעל ידי השם יודעים בני אדם מה יהיה בעולם, כמו ירמיהו יר"ם יה"ו ר"ל נסתלקה שכינה מן העולם וכן ישעיהו ר"ל ישע יה"ו החזיר השם הישועה. וכן הכא ויקרא שמו נח לאמר זה ינחמנו הרי שהשם הורה מציאות וענין כדמסיק וז"ש דהא גרים לכלא. ה"ג: כתיב ויקרא שמו עד כאן היתה הצעה והשתא הדר מפרש: דא אתתא מלכות כמו שאמ' במקום אחר [יתרו פ"ג ב'] לאמר הן ישלח איש את אשתו: ה"ג זה דא צדיק רמז דקב"ה וכו' ולקמיה מפרש ואזיל: דקב"ה מלכות. אלא אתר דא קרי ליה נח ה"ג. ואמ' זה ינחמנו וגומר עבד ליה קב"ה לתתא וכו' כי השכינה לא היה לה נחת רוח מעשר דורות שמאדם ועד נח. לפי שלא היו ראויים והגונים ולא היו עושים מעשה שעל ידם תתייחד המלכות למעלה. אבל אח"כ כשנולד נח אז באה שכינה וקרא לו שם נח ואמרה זה ינחמנו וגומר עבי' ליה קב"ה וכו' כלומר זה נח עשאו קב"ה צדיק תחתון כנגד צדיק עליון. וע"י צדיק זה התחתון אוכל להתנחם ולהתייחד בצדיק העליון. ושיעור הכתוב ויקרא [את] שמו נח ומי הוא אשר קראו נח. השכינה הנקרא לאמ"ר לפי שנח זה נקרא ז"ה שהו' כנגד היסוד העליון הנקרא זה. ובודאי שזה ינחמנו ממעשינו: וכתי' התם זה ה' קוינו לו. ר"ל ז"ה הוא היסוד שהו' סוף קו הוא"ו שהוא ת"ת וזהו ה'. קוינו לו כלומר לה' ת"ת עשינו לו ק"ו ונעשה זה היסוד סוף הקו. וי"ס דגרסי הכי אלא לאמר דא אתתא זה דא צדיק כתיב הכא זה וכתי' התם זה ה' קוינו לו וגירס' נכונ' היא. ופירוש שהמלכות והיסוד קראוהו נח וזהו ויקרא שמו נח מי קראו כן לאמ"ר וז"ה מלכות ויסוד והכריח שהיסוד נקרא זה בג"ש כתיב הכא וכו': וי"ס אחרי' דגרסי הכי אלא לאמר דא אתתא זה דא צדיק וכן נח לאמר נח דא צדיק לאמר דא נוקבא בגין דלא מתפרשן דא מן דא: א"ר יצחק לאמר דא ארעא קדישא וז"ה אמת כתיב הכא זה ינחמנו וכתיב התם זה ה' קוינו לו. וה"פ לאמר דא אתתא מלכות: זה דא צדיק יסוד כנז' וכן נח כלומר מלת נח ג"כ הוא רומז ביסוד ונמצא' מלת לאמ' הרומז למלכות ממוצעת בין שני מלות הרומזות ליסוד שהם נח וז"ה. ואמאי אלא בגין דלא מתפרשן וכו':

זהר א, דף ס ע"א ור' יצחק פליג עליה בחדא ואודי ליה בחדא פליג עליה דזה לאו ביסוד איהו אלא בת"ת. דכתי' הכא זה וכתי' התם זה ה' קוינו לו. ואודי ליה בחדא דלאמ' היא ארעא קדישא מלכות וג"כ נח הוא היסו' אלא חדא מנייהו נקט.

זהר א, דף ס ע"א למהוי בשמיה רשימין שכן קראו לנח בשם זה כשמו הנקרא ז"ה בבחינה הנקרא אמת כנז'. ולהיותו נח זה נקרא בשם ז"ה. נרשם ברשימו דגושפנק' דמלכא שהוא אמת: שוי שמהן בארעא כדקא יאות כגון נח נייחא ונחמה ער ר"ע ירמיה"ו ישעיה"ו כנז'. כלם נקראו בשם מה שעתיד להיות כדקא יאות:

זהר א, דף ס ע"א כתיב ויקרא את שמו נח וכתי' ויקרא שמו יעקב אמאי לא כתי' את אלא התם דרגא אחרא והכא דרגא אחר'. א"ת כד"א ואראה את ה' וארא' ה' לא כתיב אלא את ה' אוף הכא בנח ויקרא את שמו ויקרא שמו יעקב דרגא דיליה וכו' ה"ג. וה"פ אלא התם דרגא אחרא התם ביעקב שלא נאמר את היא דרגא אחרא דהיינו ת"ת כדמפרש לקמיה והכא גבי נח דכתיב את היא דרגא אחרא דהיינו המלכות וז"ש א"ת כד"א ואראה את ה' א"ת מלכות ה' ת"ת : אוף הכא ויקרא שמו יעקב דרגא דיליה קב"ה ממש ועיין בפ' וישב דב' קפ"ו מה שכתבנו שם כי הוא פלא:

זהר א, דף ס ע"א אלה תולדות נח ר' יהודא פתח טוב איש וגומר דא קב"ה ת"ת: טוב ה' לכל הוא היסוד. לאתר דלית ליה וכו' מלכות דהא ההוא דבר היא מ'. צדק ומשפט מלכות ות"ת הם מכון כסאך דהיינו כסא לבינה הרי ששניהם אזלין כחדא צדק ומשפט יחד דכר ונוקבא זה זן לזה וזה ניזון מזה:

זהר א, דף ס ע"א ד"א טוב איש דא צדיק היינו היסוד ושיעור הכתוב כך הוא טוב איש יסוד חונן ומלוה ומכלכל דבריו שהי' מלכות ע"י השפע שנוטל ממשפט ת"ת: כי פרי מעלליהם יאכלו הביא כל הפסוק לגלות כוונתו והיא שכשאמר הכתוב טוב איש שהוא ביסוד. הוא ביסוד בבחינתו כשנותן פירות לעולם דהיינו השפע' מזונות ויליף מג"ש כתיב טוב איש וכתי' התם אמרו צדיק כי טוב. וכתי' גביה פרי מעלליהם יאכלו הורה שמלת טוב הוא בחינה המוציאה פירות:

זהר א, דף ס ע"א ר' יוסי אמר דא נח כלומר לא כמה דס"ד. אלא כשאמ' הכתוב טוב איש הור' בבחינת היסוד כשעושה למלכות נחת רוח לבד וחנינה מעוטה. לא השפעת פירות ומזונות. ויליף ג"ש נאמר כאן נח איש צדיק לרמוז ששם איש אינו מורה אלא נח נייחא מעוטה. ונאמר כאן טוב איש חונן ומלוה מה התם נייחא לבד והראיה דאפקיה בלשון הלואה לרמוז שאין בחינה זו שביסוד הנקרא' איש עושה ענין גדול אלא חנינה מעוטה בתורת הלואה שאינו חסד גמור: ר' יצחק אמר דא שבת פליג אר' יהודא דאוקים קרא דטוב איש ביסוד בבחינה הנותנת השפעת מזונות לעולם. וכ"ש דליתא לדר' יוסי דאמר שהוא ביסוד בבחינתו העושה נחת רוח לבד. אלא טיב איש הוא ביסוד בבחינתו הנותנת נשמות לעולם שהוא גדול מכולם. ויליף מג"ש נאמר כאן טוב איש ונאמר להלן ביום השבת טוב להודות לה'. מה להלן אותו טוב הוא בחינתו הנותנת נשמות לעולם שכן בליל שבת היסוד נותן נשמות למלכות. אוף הכא נמי כשאמר הכתוב טוב איש חונן ומלוה הוא נקר' טוב בבחינתו הנותנת נשמות ויהיה חונן ומלוה חנינה מרובה ואפקיה בלשון הלואה כי כן הנשמות בעה"ז אינן אלא בתורת הלואה עד זמן הפרעון שמחזיר נשמתו לבעליו. ומה טוב ונעים גירסת ספרים ישנים (צמח כך גרסת הרב זלה"ה) דא שבחא דשבת פי' השבח והעלוי הנעשה ביום השבת דהיינו היחוד שעליו תקן דוד השבח הזה: ר' חייא אמר כלא חד כלומר אל ידמה המעיין בראות מחלוקת זה סתם שחולקים במציאות המדות אלא כלא חד כלם מסכימים ביסוד כנזכר ומשמעות דורשין איכא בינייהו בענין הבחינות דיסוד כנזכר. וז"ש וכלהו מלה חדא אמרו ומ"מ ודא עביד תולדות בעלמא כלומר בחינה זו ביסוד הנק' טוב היא המוציאה תולדות דהיינו הנשמות וסבירא ליה כר' יצחק כנזכר א"נ ודא עביד תולדות מלתא באפי נפשה היא דדא עביד תולדות שמדת היסוד היא המוציא' התולדות לעולם מש"כ בשום מדה מהמדות. ולפי זה פי' הפסוק אלה תולדות מה שפירש ר' אלעזר דלעיל דדא עביד תולדות ולא אחרא כנזכר לעיל:

זהר א, דף ס ע"א רש"א בשעתא וכו' ר"ש [פליג] אכלהו ופריש קרא דטוב איש חונן ומלוה פירוש אחר עמוק: בשעתא בעת היחוד דקב"ה ת"ת מתעטר בעטרוי סוד תרין עטרין דירית מאבא ואמא שהם חסד שבחכמה וגבורה שבבינה כמבואר באידרא דהאזינו דף רצ"א: מאתר דעמיקא דכלא פירוש מאתר היינו הבינה שהיא מקום והיכל החכמה הנקרא עמיקא והיינו אבא ואימא דפרישית: דעמיקא דכלא כלומר עמוק ונעלם ונסתר אפילו מהמדות שאפילו המדות אינן משיגות בו: מנשמתהון דצדיקייא בסוד מעשיהם ותורתם: כדין אתוסף חיים אל המלכות מעילא מהת"ת ומתתא בסוד מעשה הצדיקים בסוד תנו עוז לאלהים: ואתכלל אתר מקדשא מלכות: מכל סטרין ר"ל נכללת ומתמלאת מנשמות היורדות מלמעלה מהת"ת אליה ומנשמות הצדיקים העולות מלמטה אליה בסוד אליך ה' נפשי אשא: ובירא אתמלית וכו' מלבד בחינה אחרת שהיא לצורך עצמותה דהיינו אתוסף חיים כנז'. נקט ג' בחינות אחדות שהם שאר כסות ועונה כנגד העונה אמ' ואתכליל אתר מקדשא מכל סטרין דהיינו הנשמות כנזכר לעיל. וקראה אתר דמקדשא כלומר מקום הקדש ששם יורדות ועולות הנשמות הקדושות. וכנגד שארה דהיינו מזונות לעולמות כלם אמר ובירא אתמלייא פלג אלהים מלא מים דהיינו ברכות והשפעות הבאות לעולם בסבת המים. וכנגד כסותה אמר וימא אשתלים כלומר הים הוא מלא ומכוסה מכל הצדדין כאו' כמים לים מכסי': וכדין יהיב לכלא אחר שקבל' ונטל' כל זה יהיבת לכל' לכל א' וא' די מחסורו וגו' ושיעור הכתוב כך. טוב איש וגומר כשאיש זה ת"ת הוא טוב בעצם ר"ל שבע כמו ונשב' לחם ונהיה טובים דהיינו מעוטר כנז'. אז הוא חונן ומלוה אל המלכות כל מיני השפע כנז': ואחר שקבלה כל זה אז המלכות הנקרא דברים יכלכל כל העולמות באותם הדברים שלקחה מהמשפט ת"ת וז"ש וכדין יהב לכולא:

זהר א, דף ס ע"א כתיב שתה מים מבורך אתא לאשמועינן דכמה דקב"ה מתעטר מעילא ומתת' כדקא'. אוף הכי נמי המלכות אתמליא מעילא ומתתא כדמסי'. א"נ בא להוכיח איך אחר שהת"ת נתעטר בעטרוי בירא אתמליא כדקאמ'. שכן כתי' שתה מים מבורך וגו מר לבתר אתעביד באר דאיהו נביע ואתמליא מכל סטרין. והי' אפש' נמי לומר דאתא על דבריו של ר' חייא דקאמר כלא חד דהכי כתי' שתה מים מבורך כתי' בור דהוא ריק וכתי' באר שהוא מיין נבעין אלא כלא אתר חד הוא הכל מדה אחת היא. (אלא אתר דמסכני וכו') אלא אתר דמסכני אחידן ביה כלומר במלכות בעצמה יש מקומות ובחינות. הבחינה שאחוזים בה מסכני איקרי בור דלית ליה מדיליה אלא מים הבאים לה ממקום אחר. כן במ' בחינה דלית לה מדילה אלא מה דיהבין לה דהיינו מצד בחינת חסד והגבורה בלבד דהיינו שני ווי"ן שבדלת כזה #ד. אבל אחר שמקבלת מן הת"ת דהיינו הוא"ו האחר' שהוא העשיר אז אתמלייא מכל סטרין ואז נעשה ה שמורה התחברות ג' ווי"ן דויסע ויבא ויט במלכות כנז' בתיקונים דף ל"ט ואז היא עשירה מצד העשיר דאתחבר בהדה: לבתר אתעביד באר דאיהו נביע ואתמליא מכל סטרין ומאן איהו ה"א ה"ג עכ"ל הרא"ג:

הסולם4 פירושים

ר"ש אמר על ברית עלמא אתברי ואתקיים, דכתיב וכו', מאן ברית, דא צדיק יסודא דעלמא, דאיהו רזא דזכור: ר"ש אומר על ברית נברא העולם דהיינו הנוקבא בקטנות, ומתקיים, דהיינו המוחין דג"ר שהם קיומה של הנוקבא. העולם, פירושו נוקבא. בריאה, פירושו קטנות. קיום, פירושו גדלות, שכתוב אם לא בריתי וגו', שואל מי הוא ברית ואומר, שהוא צדיק יסוד העולם, שה"ס זכור.

פירוש. ר"ש קאי על ביאור הכ' ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. שעסקו בו ר' יוסי ור' יצחק. שר' יוסי פירשו, שהיחוד הוא בסו"ה מגלה עמוקות מני חשך, שה"ס חשכת המלכות הנקראת לילה, כי להיות המלכות בחינת נושא של המסך דחירק, נמצא שכמו שאין המוחין מתגלים רק ע"י החירק, כן אין המוחין מתגלים זולת ע"י החשך שלה, ונמצא בזה שיום ולילה נעשו אחד, ששניהם גורמים שוים ביציאת המוחין, שז"ס ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ור' יצחק פירשו על התכללות ב' הקוין ימין ושמאל זה בזה, שהיום הוא קו ימין והלילה הוא קו שמאל, והם נכללים זה בזה, שהוא סוד ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ור' שמעון פירשו, על היחוד דמסך דחירק כמו ר' יוסי, אלא לא על המלכות רק על היסוד. כי המסך דחירק משותף בין היסוד והמלכות, שתקון המסך נבחן להמלכות, בסוד מילה ובסוד שמור שהיא רק תקון כלים. אמנם המוחין היוצאים על המסך, נבחן להיסוד, בסוד זכור, ובסוד פריעה, דהיינו גילוי המוחין דג"ר.

וזה אמרו, ועל דא עלמא קיימא בברית יומם ולילה כחדא, דכתיב וכו' חקות שמים דנגדין ונפקין מעדן עלאה: וע"כ העולם, שהיא הנוקבא, עומד על ברית, המחבר יום ולילה, שהם זו"ן, כאחד, דכתיב אם לא בריתי וגו'. חקות שמים, פירושו, המוחין הנמשכים ויוצאים מעדן העליון, ושיעור הכתוב הוא, אם לא בריתי יומם ולילה, אם לא היה היסוד המחבר יום ולילה כאחד, שהם זו"ן, דהיינו על ידי גילוי המוחין בסוד המסך דחירק, חקות שמים וארץ, שהם המוחין דג"ר הנמשכים מעדן, שה"ס בינה שנעשית חכמה, לא שמתי, כי לולא זה לא היה שום מציאות מוחין בזו"ן הנק' שמים וארץ, כמו שמבאר לפנינו והולך.

זה ספר תולדות אדם לדיוקני וכו': זה ספר תולדות אדם, היינו לצורות בלבד, כלומר לנשמות, שכל הנשמות מתולדות אדם היו כתובים בו. אמר ר' יוסי, הקב"ה הראה לאדם הראשון הצור ות, של הנשמות, של כל הדורו העתידים לבוא לעולם. ושל כל חכמי העולם ומלכי העולם העתידים לקום בישראל, כשהגיע לראות את דוד מלך ישראל, שנולד ומת, שלא היה לו שנות חיים, אמר לו, להקב"ה, אוסיף לו שבעים שנה משנותי, וגרעו שבעים שנה מאדם הראשון, ונתן אותם הקב"ה אל דוד.

יהל אור11 פירושים

זהר א, דף ס ע"א ות"ח משיעורא דתיבותא כו'. שנח בתיבה הוא כלילת הוי"ה באדנ"י והן גימטריה ש"פ י' פעמים א', ה' פעמים ד', ו' פעמים נ', ה' פעמים י'. וכן ארך התבה עם רחבה וגבהה. והענין בפרטיות כי ג' אמות אמ"ש הן ג' עמקים גובה, ארך, רחב. והן אותיות השם י"ה גובה, ו' אורך, ה' רוחב. וכלילת י"ה בא"ד הן שלשים קומתה. ו' פעמים נ' הוא שלש מאות אורך התיבה. ה' פעמים י' הן חמשים רחבה. והוא שלו"ם עם ד' אותיות. ברית שלום דמבסם לנוקבא א"ת ה' גבורות בה' חסדים שהן א"ש ומי"ם. וזהו סוד המשל ופחד עמו עשה שלום. "המשל" הוא שע"ה חסדים וע"י עשה שלום עשה דייקא. והענין שביסוד נכללין ה' חסדים זה בזה והן כ"ה [רתיכין של י"ה. י"ה פעמים כ"ה גימטריא שע"ה, ועם ה' דנפקין מינה] הוא ש"פ נהורין של חסדים:

זהר א, דף ס ע"א תוספתא. ד"א אלה תולדות נח בגין דהו' צדיק שבח ליה תרין זמנין. ר"ל בזמן שהיה בדרגא דיסוד, כי יסוד נקרא חי וקים, חי בתרין עלמין בעוה"ז ובעוה"ב כי הוא קיים תמיד בנוקבא וחי בעוה"ב מלכא דשלמא דיליה. וזהו סוד דוד מלך ישראל חי וקים, ובסוד אגורה באהלך עולמים והולך זה הסוד גם כן על דרך הראשון:

זהר א, דף ס ע"א מתעטר מעילא ומתתא. ר"ל מ"ד ומ"נ:

זהר א, דף ס ע"א מעילא מאתר עמיקא דכלא. ר"ל מן הדעת שהוא חו"ג והן ב' עטרין דיליה והדעת נקרא עמיקא כמ"ש באדרא זוטא בחד רישא עמיקא דבירא, ר"ל של בינה שהיא באר מים חיים:

זהר א, דף ס ע"א מתעטר מתתא במה בנשמתין. הוא מ"נ:

זהר א, דף ס ע"א כדין אתוסף חיים כו'. הן המוחין שנקראים חיי המלך:

זהר א, דף ס ע"א אתר מקדשא כו'. הוא חכמה דמלכות, שבז"א נק' קדש ובה מקדש ובה אתברירו מ"נ במחשבה. וזהו ואתכלל כו' מכל סטרין כנ"ל:

זהר א, דף ס ע"א ובירא אתמליא. הוא בינה דילה שנק' בירא כנ"ל ונתמלא מן החכמה:

זהר א, דף ס ע"א וימא אשתלים. הוא הדעת שנקרא ים כמ"ש ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. וכן במדורין הים בהיכל הששי שם הדעת:

זהר א, דף ס ע"א וכדין יהב לכלא. הוא בחי' רביעית שמקבלת ונשלמת מכולם:

זהר א, דף ס ע"א כתיב שתה כו' אלא אתר כו'. ר"ל במלכות ד' בחי' יש חגת"ם, חג"ת נאחזו בה האבות ומלכות שלה היא אבן מאסו הבונים שבה נאחז דוד ולכן נק' עני שמלכות דילה היא לית לה מגרמה כלום וזהו בורך ובארך. ובארך הוא מקום האבות חג"ת דילה. ובכל האבות כתיב שחפרו בארות. ובדוד כתיב מבור כו' כמש"ל ומדת דוד נקרא דלת ושל האבות ה"א בג' קוין חג"ת צורת ה"א:

מקדש מלך46 פירושים

זהר א, דף לב ע"ב מיין עילאין וכו' הם מוחין דאימא שצקראת אם שבאים לזעיר שנק' ישראל:

זהר א, דף לב ע"ב תלת נפקי מחד חד בתלת קיימא עאל וכו' יובן במ"ש האר"י ז"ל ג' נפקי מחד הם חב"ד דזעיר שהם טיפות הנמשכות ממוחי או"א. וקאמר תלת שהם חב"ד דמצד אימא. נפקי מחד שהיא אימא:

זהר א, דף לב ע"ב חד בתלת קיימא חד שהוא זעיר קיומו והעמדתו בתלת הנזכר שנה"י דאימא נעשו עצם מעצמיו אי נמי תלת נפקי מחד הם חב"ד דמצד אבא ומתלבשים בנה"י דאבא. חד בתלת קיימא הוא זעיר שנבנה בתלת הנז' כנודע כי חב"ד דאו"א המתלבשים בנה"י דאו"א נכנסים בזעיר. עאל בין תרין. זעיר הנזכר עאל בין או"א לפי שעולה בסוד מ"ן וגורם זווגם וחיבורם: תרין ינקין לחד. הם או"א הנז' ינקין לחד שהוא זעיר.

זהר א, דף לב ע"ב ונודע שנה"י דאימא בתוכם נה"י דאבא ושניהם כאחד נכנסים בזעיר לכך כפל תרין שהם או"א ינקין לחד שהוא זעיר חד שהוא זעיר יניק לכמה סטרין. כי בזעיר נתגלה אור השלש ראשונות וממנו יניקת הכל אי נמי תלת נפקי מחד הם חב"ד דזעיר כנז' חד בתלת קיימא הוא יסוד דזעיר שעולה בסוד הדעת להמשיך הטיפה מן המוחין שהם חב"ד הנזכרי' עאל בין תרין בין נ"ה. תרין ינקין לחד. הם נ"ה הנזכרים שהיסוד ביניהם ינקין לחד היא המלכות שבניינה מנה"י דזעיר. חד יניק לכמה סטרין מלכות היא מאירה לבי"ע אי נמי ג' נפקי מחד. הם נה"י דעתיק שבהם מתלבשים חב"ד דעתיק. נפקי מחד. מעתיק לבנות פרצוף אריך. חד בתלת קיימא. חד הוא אריך בתלת הנז' כבנה. עאל בין תרין אריך הנז' עאל בין או"א שאבא מלביש צד ימינו ואימא צד שמאלו תרין הם או"א הנז' ינקין לחד הו' זעיר חד יניק לכמה סטרין זעיר הנזכר משפיע לעולמות כולם. אי נמי תלת נפקי מחד הם ג' הוי"ות דחוורתי דנפקי מגולגלתא חד הוא זעיר. בתלת קיימא בג' הויו"ת הנז' ניתקן כמ"ש הרב ז"ל דשני הויו"ת דצד פנים נמשכים לצד פני זעיר. והוי"ה דאחור נמשכת לאחור ומכה באחורי זעיר:

זהר א, דף לב ע"ב אי נמי ג' נפקי מחד הם ג' הויו"ת דדיקנא דנפקי ממוחא סתימאה חד הוא זעיר בג' הויו"ת הנזכרות ניתקן כמ"ש הרב ז"ל שנמשכים ג' הויו"ת דדיקנא דאריך לדיקנא דזעיר. אי נמי ג' נפקי מחד הם ג' הוי"ות דחוורתי דצפקי מגולגלתא כמ"ש. חד הוא רישא תניינא הנקרא אוירא שמשם הנימין והי"ב יודי"ן דחוורתי מאירים באלו הי"ב נימין. וז"ש בתלת קיימא בג' הוי"ות דחוורתי שמהם י"ב יוד"ין אי נמי ג' נפקי מחד הם ג' הויו"ת דס"ג דנפקי מאוירא רישא תניינא:

זהר א, דף לב ע"ב חד בתלת קיימא חד הוא הדיקנא בג' הנזכרים ניתקן כמ"ש הרב ז"ל שהי"ב יוד"ין דס"ג נמשכים לדיקנא ונעשי' כל יו"ד הוי"ה דע"ב והם י"ב הויו"ת דע"ב שבדיקנ'. אי נמי ג' נפקי מאד הם ג' בחינו' דנה"י דאימא חצוניו' אמצעיו' ופנימיו'. נפקי מחד שהיא אימא לבנו' זעיר. חד בג' קיימא הוא זעיר בג' הנזכרים ניתקן ונבנהכי חצוניו' נה"י דאימא מוחין דעיבור. אמצעיו' נה"י דאימא מוחין דיניקה. פנימיו' נה"י דאימא מוחין דגדלו' כנודע אי נמי ג' נפקי מחד הם ג' בחי' מקיפים שיוצאים מא מא לזעיר אחד מקיף לחיצוניו' ב' מקיף לאמצעיו' ג' מקיף לפנימיו' זעיר. חד הוא זעיר בג' הנז' תיקונו וקייומו. אי נמי ג' נפקי מחד הם ג' בחי' דצלם צ ל ם שיוצאים מאימא לזעיר. חד הוא זעיר בג' הנזכר תיקונו וקיומו. א"נ ג' נפקי מחד הם ג' בחינות דמ' או דזעיר שיוצאים מאצילו' ויורדים לבי"ע. חד בג' קיימא. חד הם בי"ע וקראם חד כי שלשתם הם חיילות המ'. בג' קיימא בג' בחי' הנזכר תיקונם כי הפנימיו' נעשה נשמה בבריאה ואמצעיו' נשמה ביצירה וחצוניו' נשמה בעשייה. אי נמי ג' נפקי מחד הם ג' פרקי חסד דאריך שיוצאת הארתם לבנות פרצוף אבא. פרק ראשון חב"ד דאבא. וב' חג"ת. וג' נה"י דאבא כמ"ש החכם נאגארה באוצ"ח חד הוא אבא בג' הנזכר נבנה. א"נ ג' נפקי מחד ג' פרקי גבורה דאריך שמהם נבנה פרצוף אימא נפקי מחד מאריך חד היא אימא בג' הנזכר נבנה פרצופה. א"נ ג' נפקי מחד הם חג"ת דעתי' שיצאו מעתי' ונתלבשו בכח"ב דאריך חד הוא אריך בג' הנז' ניתקן. עאל בין תרין הוא דעת דעתיק שנתלבש באויר' בין ח"ג להחיו' תרין רישין כמ"ש הרב ז"ל. תרין ינקין לחד הם ב' פרקין דנ"ה דאריך שעלו בחזה דאימא. הוד הוא העיקר וכלול עמו נצח והם ב' דדים להניק זעיר. חד הוא זעיר משפיע לכל העולמו':

זהר א, דף לב ע"ב וגם יפורש תרין הם ב' דדי בהמה ב' פרקים תתאין דנ"ה דעתיק שבבריאה שהם הניקו כל פרצוף ופרצוף ופי' לחד לכל חד וחד:

זהר א, דף לב ע"ב א"נ ג' נפקי מחד הם ג' חלקים שבת"ת אריך חצי ו התחתון חד שהוא זעיר בג' חלקים הנזכר ניתקן א"נ ג' נפקי מחד הם נה"י דאריך שיצאו ממנו לתקן זעיר. חד שהוא זעיר בג' הנז' ניתקן. א"נ ג' נפקי מחד הם ג' חסדים המגולים שיצאו מיסוד הבינה. חד שהוא זעיר בג' הנז' קיומו: כי החסדים הסתומים אין אורם מאיר לעצמם וכ"ש לזולתם. עאל בין תרין הוא חסד דת"ת שנכנס בין חסד דנ"ה. כי חסד דח"ג לא נתגלה: וירד חסד דת"ת עם חסד של נ"ה להגדיל זעיר ולהמתיק הגבורו'. תרין שהם ב' חסדים דנ"ה ינקין לחד שהיא מ' כי חסד דנצח חציו מספיק לנצח וחציו לקו ימין דמלכו'. וכן חסד דהוד חציו להוד וחציו מאיר לקו שמאלי דמ'. חד יניק לכמה סטרין היא מ' מאירה לב"יע א"נ ג' נפקי מחד הם ג' חסדים המגולים שיצאו מיסוד הבינה כנזכר. חד בתלת קיימא הוא יסוד זעיר שניתקן מהם כי לכך נקרא יסוד דזעיר מזלא שניתקן מג' הוי"ות אלו הנזכרים כמ"ש הרב ז"ל: עאל בין תרין. יסוד עאל בין נ"ה דזעיר תרין הם נ"ה הנזכר ינקין לחד היא מלכו':

זהר א, דף לב ע"ב חד שהיא מ' יניק לכמה סטרין שהם בי"ע. א"נ ג' נפקי מחד הם ג' בחינו' חסדים א' בדעת וא' בת"ת וא' ביסוד שיורדים ליסוד זעיר ולכך נק' יסוד י"ה כנודע. חד בתלת קיימא יסוד זעיר בתלת הנזכר קיומו. עאל בין תרין. יסוד עאל בין נ"ה כדלעיל: ולהיות כל אלו ההקדמו' אמיתיות מהאר"י ז"ל אפשר שרשב"י ע"ה כוונתו לכל אלו הפירושים ואם כוונתו למקצתם יהיו השאר אסמכתא ללשון זה ביען כי ההקדמו' אמיתיות מכתבי האר"י ז"ל.

זהר א, דף לב ע"ב ז רקיעים אינון לעילא פי' ז' קצוות דזעיר:

זהר א, דף לב ע"ב בקדושתא עילאה פי' א"וא שנקראים קדש ושמא קדיש' וכו' פירוש מ' שנקרא שמא קדישא בכ"מ בז' רקיעים הנזכרים שהם ז' קצוו' דזעיר נתקנת ונשתכללת: ודא רקיעא פי' יסוד דזעיר. דא רקיע קיימא על גבי וכו' פי' יסוד הנז' עומד ומאיר לארג"מן שבמ' כמ"ש הרב בהדיא בהגהותיו לפ' ויקהל ע"ש. בין מיין עילאין למיין תתאין פירוש החסדים הם מיין עילאין שמגדילים זעיר והגבורו' הם מיין תתאין שמגדילים המלכו':

זהר א, דף לב ע"ב ומהאי רקיע שתאן דא הוא גרסינן ול"ג לון דכולהו מייא ביה כלילן שהחו"ג נכללים בו ומשם נפרשי' והחסדי' הולכים אל זעיר להגדילו והגבורו' הולכים אל הנוקבא להגדילה: להני חיותא פירוש ארג"מן:

זהר א, דף לב ע"ב דכולא אסתיים ביה פי' שכל הארות של מעלה כלולים ביסוד דנוקבא וטעם שנקראת ג"ן לפי כי שם ב"ן והכולל גי' ג"ן וטעם שנקר' ג"ל כי מילוי המילוי דאדנ"י עולה ג"ל עם הכולל א"כ לפי שיש בה גלין ונהרין כנז' בזוהר במ"א:

זהר א, דף לב ע"ב דההוא נהר פירוש יסוד ועייל ביה פי' ביסוד דנוקבא ול"ג בהו. רקיעא עילאה. פי' יסוד דזעיר. כחיזו דהאי רקיע פירוש המלכו'. ור"ל יסוד סתים ואינו נודע אלא מהמלכו' אנו יודעים ענין היסוד ת"ש וחיזו דהאי רקיע' עילאה כחיזו דהאי קרח. (ובספר ערוגת הבושם בדף מ"ו כתב וז"ל גן נעול דכולא אסתיים ביה וכו' יובן בהקדמה א' מכוונת יוה"ך וז"ל כל הספירו' דמלכות נעשים מפנימיו' זעיר משא"כ יסוד וע' שבה שאין להם על מה שיסמוכו בזעיר כי אין כנגדם מקום בזעיר להעלו' יסוד ומ' שבה כנגד זעיר וידוע כי זעיר הוא רחמים וכל א' מהספירותיה מקבל ממדה אחת דזעיר. משא"כ היסוד שבה שנעשה מהארת כל המדו' שבה. והיא מן כ"ב אותיו' דכלי פרצופה נעשה היסוד שבה כמ"ש הזוהר דכולא אסתים ואתכליל ביה:

זהר א, דף לב ע"ב ועיקר הדבר צריך להבין כי הנ"הי דבינה אשר הם לבר מגופה וכל הדינים מתעוררים מהם ומהארותיהם שיש בהם ג' אה"יה דיוד"ין דאלפ"ין דההי"ן. מהם נמשך לעשו' חותם ביסוד המלכו'. וחותם גי' ג' אהי"ה הנזכר ולכן בהנתן בה החותם הוא זמן הדין בנעילה דיוה"ך ובה"ר ואז נקרשים המים אשר ביסוד:

זהר א, דף לב ע"ב ולכן אומר הזוהר גל נעול דההוא נהר דנגיד ונפיק עייל ביה ולא וכו' כי מהיסוד דבינה שהיא נקראת נהר ושם החותם יוצא ליסוד המלכו' שהוא חותם כל האורו' וצריכים שימור ולכן נחתמים בחותם הבינה שאין לחיצונים אחיזה בהם והמיין נוקבין אשר שם נעשים קרח בסוד מבטן מי יצא הקרח. מבטן מי שהיא בינה יצא הקרח הנורא:

זהר א, דף לב ע"ב כי מרוח צפונית שהיא גבורה קשה הם וסוד האבנים אשר הם ע"פי הבאר והם סותמים האורות שלא יצאו לחוץ והם בסוד חומות ירושלים חומת אותיות חותם ג' אהי"ה הנז"ל ונעשה בה חומה ונעילת דלת וצירים. כי הדלת הוא אות ד והיו"ד שבאחורי העוקץ הוא הציר שעליה סובב הדלת ציר גי' ש כי מתפשט ביסוד מג' אברין שהם חג"ת הכלולים בנ"ה דבינה והם הידים בסוד באר חפרוה שרים ומהם נעשה שם שד"י ביסוד' וזהו שד"י שאמר לעולמו די כי הג' אברין הם ש וכל א' הוא יד הגדולה יד החזקה יד רמה. וכל זה נעשה מן ד הנז"ל מהשני ווי"ן המתפשטים לכאן ולכאן עם י' שבעוקץ גימטריא כ"ב אתוון אשר ביסוד המ' סוד החותם הנז"ל ובזה תבין מ"ש בזוהר שמות ד"ד ע"א וז"ל גן נעול מה הגן צריך לשמור ולעדור ולהשקות כך כ"י צריכה וכו' הנה בתחלה אמר לשמור שה"ס החותם כנ"ל ואח"כ לעדור הוא כריית הבאר שה"ס עשיית הכלי מהידים דחג"ת כנז"ל. ואח"כ להשקות כי צריך להוריד מימי החסד שהם המים בסוד רוח דרום דאקיש תוקפיה דהאי קרח:

זהר א, דף לב ע"ב ואז הקרח אשר ביסודה נעשה מים מרוב חמימות דרום ונקרא' גן כי בה חותם היסוד וחותם המ' ובכל חותם יש כ"ב אתוון דאורייתא אשר כוללים ג"ן סדרים דאורייתא והמלכו' היא בסוד עשייה דאצילו' בחי' מקרא וחותם שבה כולל כל התורה וכו' עכ"ל ספר ע"ה):

זהר א, דף לב ע"ב לאו הכי פירוש שיסוד לא שייך בו בתוך המים שר"ל במציעות מייא שהם החו"ג כי אדרבה הם כלולים בו:

זהר א, דף לב ע"ב ההוא דהוה מניה פי' שהמ' שהארתה מיסוד זעיר היא במציעות מייא שהחסדים מגדילים זעיר והגבורות בתוך המ' וא"כ היא בין החו"ג. על רישי דחיותא גרסינן:

זהר א, דף לב ע"ב קרומא במציעות מעוי דבר נש היא הפרסא שבבטן האדם כמ"ש באוצ"ח שמתחלת מהחזה מצד פנים ושופעת לאחור ויורדת עד כנגד הטיבור ופי' דאיהו פסיק מתתא לעילא שמתחלת מתתא מכנגד הטיבור עד החזה. אינון מיין אעדו ואולידו חשוכא. פי' מהחסדים יצאו הגבורו' שהיו כלולים בהם כללות שמאלא בימינא בסוד יצחק שיצא מאברהם:

זהר א, דף לב ע"ב והבדילה הפרוכת לכם פירוש יסוד דזעיר הוא הפרוכת שמבדיל בין הקדש שהיא המ' ובין קה"ק שהוא זעיר שנק' קדש ויש בו מוחין דאו"א שנקרא קדשים מיין עילאין פירוש החסדים תקין ביתא. פירוש המ' שהתכוננותה ע"י החסדים בסוד והובן בחסד כסא. ע"ב י"ם פירוש ע"ב שהם הגבורו' בונים המ' שנקרא ים. א"נ יש לפרש המקרה במים עליותיו הם החסדים שבונים זעיר שנקרא בית כנזכר באידרא זוטא. השם עבים רכובו הם הגבורות שבונים המ' שנקרא ים:

זהר א, דף לב ע"ב רוחא היא מ' דמקדשא עילאה היא בינה. ור"ל שבנייינה מהבינה שנים כרובים הם מט"ט וסנדל"פון על כרוב חד הוא סנדל שמעלה מ"ן למלכו':

זהר א, דף לב ע"ב לבתר איגלי על כנפי רוח פירוש אחר שעלה סנדלפ"ון לעורר מ"ן במלכו' אח"כ עולה מט"ט גם הוא לעורר ע"ד במלכו' כנודע מדברי הרב ז"ל שסנדל מעלה מ"ן ומט"ט מעלה מ"ד במ' וז"ש ועד דהאי אתער לא אתגלי בהאי ר"ל קודם שעלה סנדל לעורר מ"ן לא נתגלה מט"ט במ' לעורר מ"ד. במדה ממש פירוש היא הבינה שמודדת כל ספירה וספירה דזו"ן ואומרת עד פה תבא ולא תוסיף. ולכך נקרא קו המדה כמ"ש הרב בכ"מ: תיקונא דעלמא הם זו"ן שנקראים עולם: מסטרא דגבורה. פירוש הבינה שבניינה מגבורה דשם ב"ן בסוד ואם בגבורות כמ"ש באוצ"ח: את קדמאה דאתוון. פירוש אל"ף שרומזת לאבא כמ"ש הזוהר לעיל. דקיטרא דכייא פירוש הוא האויר הזך שנקרא טהירו עילאה שבתוכו נצטיירו כל העולמו':

זהר א, דף לב ע"ב ואתעטר מלרע פירוש שז"ון עולים בסוד מ"ן להמשיך מוחhן לאו"א ומלעילא פירוש מפרצופים העליוני' עתיק ואריך שגם הם עיטרו לאל"ף הנזכר שהוא אבא. אי נמי את קדמאה היא בסוד אל"ף בינה. ואתעטר מלרע פי' מזו"ן שעולים בתוכה בסוד מ"ן. ומלעילא מפרצופים העליונים כמ"ש:

זהר א, דף ס ע"א משיעורא דתיבותא וכו' פירוש שד"י ואדני גי' ש"ף כחשבון שיעור התיבה לפי ששד"י היא יסוד ואדנ"י היא מ' והוא חיבור נח עם התיבה אי נמי יהו"ה אדנ"י בהכאה י' עם א' הם עשר. ה' עם ד' עשרים ועם עשרה הראשונים הם שלשים אמה קומתה. ו' עם ן' הם שלש מאות אמה אורך התיבה. ה' עם י' הם חמשים אמה רחבה:

זהר א, דף ס ע"א אלא לאמר דא אתתא זה דא צדיק פירוש שיסוד ומ' שניהם קראו לו שם נח וז"ש בגין דלא מתפרשן דא מן דא. ואע"ג דלקמן אמר ויקרא את שמו נח דא דרגא תתאה שהיא מ'. היא העיקר לקרות לו שם והיסוד כלול עמה. (והרמ"ז כתב) וז"ל תנינן וכו' הוא לעיל דף כ"ד שאמר אלה פסל תולדין דתהו מפני שלא היה בהם יסוד הוא המלך הדר. אבל בתיקון כתיב ונהר יוצא מעדן שה"ס התלבשות יסודות דאו"א וכן בכאן אלה תולדות פסל תולדות הנזכר בפ' בראשית:

זהר א, דף ס ע"א טוב איש דא קב"ה פי' זעיר. ההוא דבר לא אתזן אלא ממשפט. משפט הוא ת"ת דזעיר. וכתר המ' הוא משני שלישי ת"ת דזעיר והיסוד דאימא כלה בחזה דזעיר נגד כתרה. ולוקחת המ' הארה מהחו"ג המגולים שביסוד דאימא. וזהו יכלכל דבריו במשפט:

זהר א, דף ס ע"א דקב"ה מתעטר בעטרוי פי' המ'. מתעטר מלעילא פי' מבינה כמ"ש מעמיקא דכולא. ומתתא פי' ע"י נשמות הצדיקים שעולים בה בסוד מ"ן ומקשטים אותה. כמ"ש מנשמתהון דצדיקייא:

זהר א, דף ס ע"א אתר מקדשא פירוש מלכו'. ובירא אתמלייא. פירוש יסוד דידה הנקרא ציון כנודע. וימא אשתלים פי' מלכות דידה שנקראתי ירושלים:

זהר א, דף ס ע"א אי נמי דקב"ה מתעטר הוא זעיר ופירוש מתעטר מעילא היא הבינה. שנ"הי דידה בתוכו. ומתתא הנשמות של הצדיקים שעולים במ' בסוד מ"ן ומקשטים אותה וכשרואה אותה מקושטת אזי מתעורר לקבל מזולתו שפע לצורך המ' ולפי' אחר דקב"ה היא מ' ניחא טפי מתעטר מנשמתין דצדיקייא שעולים בתוכה ממש ומתעטרת בהם ומתקשטת. וכן מוכח לקמן שאמר ונביע לתתא מנשמתהון דצדיקייא וקאי על המלכו':

זהר א, דף ס ע"א והרמ"ז כתב וז"ל בשעתא דקב"ה מתעטר וכו' ידוע שיש ב' מיני שפע א' לקיום העולמות וזה תדירי והשני הוא של הפנימיות והוא אינו אלא לפרקים לפי זכות ישראל ותפילותיהם. ועתה מדבר על זה של הפנימיות. ולפי שאינו תדירי אמר בשעתא דקב"ה הוא זעיר:

זהר א, דף ס ע"א מתעטר בעטרוי הם ב' עטרין חו"ג הפנימיים שבפנימיות יסוד אימא שמהם באות נשמות ישראל אז מתעטר מלעילא וכו'

זהר א, דף ס ע"א עמיקא דכולא ה"ס יסוד אימא שהוא עמוק בית קיבול דכולא שה"ס כל השפע של העולמות בבחינת הפנימיות:

זהר א, דף ס ע"א מתעטר מתתא שהרי בשעת הזווג אז הצדיקים מעלים נשמותם בסוד מ"ן כנודע מכוונת נפילת אפים ואז מעלים ג"כ ניצוצי קדושה שהכל הוא בחינת חו"ג ולכן נקרא גם כן מתעטר. ועי"ל שנקרא כן מפני שהנשמות עולות ליסוד ועטרה דמ' וכמו כן השפע דלעילא הוא בעטרת אימא:

זהר א, דף ס ע"א כדין אתוסף חיין הם המוחין הנקרא חיים נוספים כי בזכות הצדיקים מתרבה השפע ומאיר בנשמותם וגם בניצוצין שהעלו ויש אור גדול ברחל. וידוע שסתם זווגים דחול היותר מעולה הוא יעקב ורחל שהוא אחר חזרת עמידה שאז עולים עד חג"ת ולזה צריך מוחין יותר גדולים ממה שהוא בעמידה דלחש שאז הם כנגד נה"י ועתה מתגלים כל החסדים שה"ס החיים האמיתיים:

זהר א, דף ס ע"א אתר מקדשא היא רחל שעלתה עד חג"ת ואז נכללת מחסדי כל הקצוות דזעיר דהיינו כל סטרין: כי בלחש לא היה בה רק חסדי תנה"י:

זהר א, דף ס ע"א ובירא אתמלייא ה"ס יסודה הנקרא ציון גי' ו' הויות דו"ק ועוד ניתוסף בה גם חו"ב דזעיר שהרי כל הד' מוחין נכללים בטיפת זעיר והנה ציון שהיא ו' הויו"ת דו"ק דזעיר תצרף לו הוי"ה אהי"ה דחו"ב יעלה באר ומלא ברכת ה':

זהר א, דף ס ע"א וימא אשתלים כתוב בס"ה שהים העליון העומד על י"ב בקר הוא היכל ק"ק ונודע אצלנו שהיכל זה העליון ק"ק נכלל בסוד אצילות גמור. ונודע שהיכל זה נקרא אדנ"י גי' היכל כמ"ש על פ' אדנ"י שפת"י והנה שם אדנ"י פשוט ומלא ומלא דמלא כזה אל"ף למ"ד פ"א. דל"ת למ"ד ת"ו. נו"ן וא"ו נו"ן. יו"ד וא"ו דל"ת. הכל ן' אותיות גי' י"ם. ואמר אשתלים שנכלל באצילות שהוא שלימותו:

זהר א, דף ס ע"א וכדין יהיב לכולא יובן במ"ש בובא לציון גואל שאחר נפילת אפיים שאז היה הזווג וכשנגמר ובא לציון שאז הוא לידת נוקבא דזעיר וניתן השפע שלה בבריאה שנכללת באצילות. ונמצא שהים הנזכר מקבל השפע תחלה ואח"כ נותן לכל העולמות: שתה מים וכו' סומך הסוד על פ' זה ומדייק מה שקשה בו. א' הכפל ב' שינוי מים לנוזלים. ג' שינוי בורך לבארך ועוד הוסיף מלת מתוך. ולא חש לפרש רק א' שאינה מורגשת והיא אמאי בורך וכו' שאם יש מי באר נובע למה ישתה מבור מים מכונסים. ותירץ אלא כולא אתר חד הוא ואינם ב' מקומות וה"ס נוקבא דזעיר. ותחלה צריך לשתות משך השפע ממש כשהיא מבחי' בור. ואח"כ מבחינת באר. וצריך להקדים מ"ש בספר הליקוטים שבאר נק' רחובות כשנעשה הזווג לצורך הנשמות כי אז גם נשמות הצדיקים מעלים מ"ן ואז יסוד הנוק' נקרא באר מים נובע:

זהר א, דף ס ע"א בור הוא עשק וה"ס יצחק גי' בו"ר שהן הגבורות לבדן עכ"ל עוד שם כתוב שבחי' בור הוא כשהיא אחור באחור עכ"ל: ונודע מכוונת שמע ישראל שהוא להמשיך שפע מהזווג דלא פסיק שהוא לחיות העולמות לתת כח בזו"ן שיעלו מ"ן לזווג הפנימיות. אבל יש חילוק גדול בזה בין זעיר לנוקבא שהזעיר כבר יש לו ו"ק שלכן די לו שיקבל מחו"ג די"שס כמ"ש במלת ישראל שיר אל אבל הנוקבא אז היא חסרת כל הנזכר והיא בור דלית ליה מדיליה אלא:

זהר א, דף ס ע"א מה דיהבין בגויה שישראל ממשיכים לה השפע והוא ממש מ"ן דבינה: והיינו שתה מים מבורך כלומר שים כוונתך להמשיך מים לבחי' בור שהוא גי' יצחק בסוד ה' גבורות. ונ"ה דזעיר הם כאחד מבחי' אחורים ולכן הם ד' פעמים ב"ן גי' בור. אבל בנוקבא מתפשטות לחמש בחגת"נה שלה ה' פעמים אלהים גי' ת"ל והוא ה' פעמים אהי"ה אדנ"י דהיינו שמקבלת מים משם אהי"ה שהיא אימא בסודע רבתי של שמע שהם ז"ק דאימא והמ"ן שממשיכים לה הם סוד בנימין בן ימין שה"ס ההוא רוחא דיהב בה בעלה והוא בחי' מים ממש. ואז היא רחמי"ם גי' בור מי"ם. ר"ח גי' יצחק. מים מן החסד וז"ש שתה מים מבורך:

זהר א, דף ס ע"א לבתר אתעביד באר פי' אחר שכבר היה בו כח להעלות מ"ן ולהוריד השפע והמוחין אז באה לצד פנים ומקבלת אור הזווג ואז מה שהית' ד נעשי' ה שמקבל' אור בעלה דאיהו ו והמשך הפ' כך בתחלה שתה מים מבורך כאמור: ואח"כ תשתה נוזלים שנוזלים מלמעלה ממזל העליון וגם התחתונים נובעים מלמטה: ונודע שמה שיורד ממזל העליון נוצר ונקה הם חו"ג והיינו ב' נוזלים וזהו מתוך בארך שהוא הוא"ו שבתוך הה"א ובכלל הנוזלים הם גם הנשמות שכל עצמם מחו"ג עכ"ל הרמ"ז:

זהר א, דף ס ע"א חד דכלילא בתרי פי' הנשמה שמתלבשת בתוך הרוח והנפש ובמעשים הרעים דוחים אותה אומנא דאומנא היא ג"כ הנשמה:

זהר א, דף ס ע"א תוספתא למה נח נח תרי זמנא אלא כל צדיק וכו' ז"ל הרב בס' הדרושים הגה אמר בריש פ' נח דכל צדיק אית ליה תרין רוחין והענין נודע כי הרוח אין לה רק בחי' אחת כי היא מיסוד הת"ת שהוא זעיר: ואמנם הנשמה הבאה מבינה יש לה ב' בחינות א' בהיותה למעלה במקום הסיתום וא' למטה אחר החזה דזעיר שאז הוא מקום מגולה ואז משתנית הנשמה ברדתה לזעיר וז"ש הפ' כי רוח מלפני יעטוף פי' כי אינו רק רוח אחד והיא עוטף ומלביש הנשמה כי בינה מתלבשת בזעיר ולזה לא אמר יתעטף אלא יעטוף לאחרים. והטעם הוא כי ונשמות אני עשיתי פי' כי ב' מיני נשמות עשיתי. א' הוא מה שנמשכת הבינה נגד הסיתום וא' מה שנמשכ' נגד הגילוי ושם במקום הגילוי צריך הזעיר שיעטוף ויכסה אותה כדי שלא תגלה אורה וזהו ונשמות אני עשיתי: ומ"ש בזוהר תרין רוחין לא דק ופירושו תרין נשמתין עכ"ל:

זהר א, דף ס ע"א שתה מים מבורך דא דוד מלכא וכו' פי' מצוה לאדם שיתקן מעשיו עד שיזכה לשתות מים מבורך שהוא שפע של המ' וכן יקבל ג"כ מחג"ת שהם ונוזלים מתוך בארך והכוונה שישתדל האדם לקבל שפע מחגת"ם שהם ד' רגלי המרכבה. בארך דא יצחק דאיקרי באר מים חיים פי' שהמ' בניינה מהגבורות: