זהר א, דף לה ע"א אלין אילנין רברבין וגו' הנה רשב"י ע"ה. הוקשה לו הפסוק באו' וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ משמע שיש להם מציאות קודם היותם בארץ. וזה תימה. להכי פי' כי שדה זה הוא שדה תפוחים. ואמ' הכתו' וכל שיח השדה על מציאות הספירות. שהם מתמצאות ומתגלות בה. טרם יהיה בארץ [היה] להם מציאות דק למעלה. וז"ש אלין אילנין רברבין דהיינו מציאותם במ'. שבה הם מתגדלים ונגלים:
זהר א, דף לה ע"א דאתנטעו לבתר במ' והיינו או' וכל שיח השדה. והוו זעירין היינו אומרו טרם יהי' בארץ. דהיינו מציאותם הדק למעלה: וכן ג"כ מציאות עשב השדה דהיינו מציאות הכחות המתגדלים במ' שהם עשב. והשתא מהדר לפרושי סופא דקר' דכתי' ואדם אין דמשמע דיהיב טעמא: ואמר ת"ח אדם וחוה תחתונים דא בסטרא דדא. דהיינו אחור באחור ובלי ספק שהגוף לבוש אל הנשמה. ואחר שאדם וחוה נבראו אחור באחור. יורה על מציאות נשמתם היותם על דרך זה וא"כ השתא מבעיא ליה שפיר מ"ט לא אתבריאו אנפין באנפין. שהרי זה מורה חסרון בגוף ובנשמה. ותירץ דכתיב כי לא המטיר ה' אלי"ם על הארץ. פי' אין השפעה מבינה למ' ע"י הת"ת. דהיינו זווגא לעיל' לא אשתכח בתקוניה כדקא יאות והענין כי התעוררות הזווג הם ע"י מעשה התחתונים והתעוררות' למ'. והיא מאירה ומתקשטת. ואז היא מעוררת הת"ת להאיר אליה והיינו ייחוד פנים בפנים. והנה עתה שלא הי' בתחתונים מי שיעורר הזווג. מפני שעדיין לא נברא אדם. ולזה לא היה הייחוד פנים בפנים. ולפי' נשמות שנאצלו אז בייחוד ההוא לא היו פנים בפנים. וז"ש וזווגא לא אשתכח בתיקוניה פי' פנים בפנים. והיינו או' כדקא יאות:
זהר א, דף לה ע"א וכד אתתקן הא דלתת' וגו' יר' הטעם שנכנסו הנשמות בגוף דבקות זו בזו. והוצרכו לנסירה אח"כ ולא נפרדו קודם הכנסם בגוף הטעם הוא כד אתתקן הא דלתת' ואתהדרו אנפין באנפין כדין אשתכח לעיל'. ואם היה הדבר שיצאו מתוקנים ונפרדים. לא היה מחדש למעלה הייחוד כלל. שאין דבר מחדש. אמנם עתה שנבראו דא בסטר' דדא והוצרכו אל נסירה. אותה הפעולה גרם כמותה למעלה. כדין אשתכח לעילא. פי' שנמצא למעלה הייחוד על תיקונו באותה שעה וכל ענין זה נמשך ממה שנבראו אחור באחור:
זהר א, דף לה ע"א מנ"ל דעילאי תליין בתתאי. ותי' ממשכן דכתיב הוקם המשכן ודרשו הוקם המשכן של מעלה שהיא השכינה. והיינו משכן אחרא דאתקם עמיה. ולא היה קימ' למשכן העליון אלא ע"י התחתון. אוף הכא נמי נאמר דכד אתתקן לתתא אתתקן לעילא. ענין היחוד תיקון לעילא. צורך גבוה ממש. כענין הקמת המשכן שהוא צורך גבוה. ואין לנו ראי' אלא שהעליונים תלויים בתחתונים. אבל שהתחתונים תלויים בעליונים מנ"ל. לז"א כי זה מפשט הכתוב נפק' לן וז"ש ובגין דעד כען לא אתתקן לעילא לא אתבריאו אנפין באנפין. וענין זה לתלות התחתונים בעליונים קרא אוכח דכתיב כי לא המטיר ה' וגו' ובג"כ ואדם אין דלא הוה בתקוניה. ולא יצדק בו שם אדם שהוא זכר ונקבה. דכד לא אשתלימת חוה. לא אשתלים אדם. מפני כי לא המטיר כנז': והכריח שלא היה שלמות באדם העליון מפני שלא היה אדם התחתון. ולא היה שלמות באדם התחתון מפני שלא היה אדם העליון ונרמז במה שלא נכתב עד הכא את סמ"ך בפרשתה: ואע"ג דחבריא אמרו. הכוונה שלפי האמת יורה אות סמ"ך על הזכר סומך לנו"ן הנקבה הנופלת. ואין זה הכוונה אלא שאין סעד לנקבה ולא סעד לזכר לז"א אבל סמ"ך דא עזר. דהיינו עזר הנקבה לזכר כאו' אעשה לו עזר. והנה עתה יורה על העליונים זכר ונקבה שנעזרו ונסמכו עתה. וז"ש ודא עזר דלעילא דאתהדר לעילא אנפין באנפין. דכר ונוקבא אסתמך דא לקבל דא. ומלת סמך נפרש אותה מלשון סמוכים לעד לעולם. דהיינו סמיכות מזכר לנקבה ומנקבה לזכר. וז"ש סמוכים דא דכר ונוקב' סמוכים כחדא יר' זכר סמוך בנקבה ונקבה סמוכה בזכר. ואפשר דהיינו עשויים באמת וישר מדת אמת ומדת יושר דהיינו דכר ונוקב' כחד':
זהר א, דף לה ע"א ד"א סמוכים וגו' הנה בפי' הקודם פי' הרשב"י ענין סמוכים דהיינו סמך ת"ת עם מ'. או אדם עם חוה. והשת' מפרש סמוכים ת"ת ומ' עם אדם וחוה. ואדם וחוה עם המ': וז"ש ד"א סמוכים עולם תתאה שהוא ממש עולם תחתון. בעולם דלעילא שהם הספי' כדפי' וכן צריך שיתהפך הענין. שעולם דלעילא בעולם דלתת'. ולפי האמת בשלמ' במ' ודאי היא צריכ' למעשה התחתונים. אמנם בת"ת לא יצדק ענין זה. לז"א האי עולם דקאמרן הוא בערך המ'. כי עיקר המנהג' העולם היא המ'. והעולם סמוך ממנה. וכן יתהפך הענין כי המ' דוק' תלייתה בעולם תחתון. והיינו והאי עולם דקאמרן תליא וגו' דכד לא אתתקן עולם לתת'. דהיינו אדם וחוה פנים בפנים. שהוא עיקר העולם ושלימותו כנז' לעיל. לא אתתקן ההוא עול' דקאמרן. פי' המ' הנז'. והסבה בזה הוא שאין תיקון. כי לא המטיר ה' אלי"ם וגו' דהיינו שפע הבינה אינו נשפע. ולזה אין סמיכות למעלה דהא דא בדא פי' ת"ת במ' סמיך וגו'. נמצ' לפי זה הכוונה לומר שבעולם העליון סמיכו' שלו מניה ובי' בסבת התחתון. וסמיכו' עולם התחתון בעצם מעולם העליון:
זהר א, דף לה ע"א דהא מקדמת דנא לא הוה עובד' בתיקונ'. פי' אדם וחוה פנים בפנים. בגין כי לא המטיר ה' אלי"ם כנז' לעיל. והראי' מהכתיב בתרי' ואד יעלה מן הארץ. ממש עול' תחתון. והיינו סוד התעוררו' התחתונים. לבתר והשקה את כל פני האדמה שהיא מ':
זהר א, דף לה ע"א דא תיאובתא דנוקבא וגו' שהוא מציאות מיין נוקבין. שהם מעשה התחתונים:
זהר א, דף לה ע"א ד"א מ"ט כי לא המטיר ה' אלי"ם למה. בגין דלא אשתכח תיקונ' דיעלה מן הארץ וא"ת ומאי איכ' בין האי לפי' דלעיל. לז"א וע"ד מן ארע' תתא' אתער עובד' לעיל'. פי' לאותם הפי' הקודמים היינו תולים הכל באדם. אמנם להאי פי' לאו דוק' אדם. אלא מכל כללות הנמצאו' שכולם ע"י שרים שלהם מושכים שפע. ומעלים התעוררותם לאדון הכל. והיינו סוד פרקי שיר' וז"ש עובדא לעילא פי' מה שיתנהג העולם למטה הוא עולה מלמטה [למעלה] ולא פליגי הני פירושי. כי בענין הספי' בעצמה תלוי באדם. וענין ההנהגה למט' תלוי במציאו' הבריו'. והתעוררות שירת המדברות והימים וכיוצא וגו'. כולם מעוררים למעל'. וז"ש ת"ח תננא כי אותו המציאו' העולה מהארץ. תננא שהוא מטבע הארץ הנקבה. שהיא מוציא' עשן מכח האש והדין. ומלמעלה: מהשמים זכר מצד הרחמים ענן לח להמטיר המים. וכול' אתחבר לבתר להמטיר על הארץ. דהיינו יחוד זכר ונקבה ופועל אותה פעולה:
זהר א, דף לה ע"א כגוונא דא למעשה הקרבן שהוא התעוררו' יש' לאביהם שבשמים אתער מתתא מעולם הזה. ועביד שלימו לעילא במ': ואתחבר כול' דא בדא. התעוררות העולה מתתא עם הרוחניות שבה. ואשתלים המ' בתיקוניה:
זהר א, דף לה ע"א כגוונא דא לעילא. בהתעוררות העולה ממ' לת"ת ומ' עם ת"ת א"כ כמו שהתעוררו' המטר תלוי בהתעוררות א"ד יעלה מן הארץ. כן התעוררות הת"ת תלוי בה. והיינו דקא' ואלמלא דכ"י שריא באתערות' בקדמית' וגו' א"כ נקטינן בתיאובת' דלתת'. שהוא עולם התחתון. אשתלים כלא. שהרי מלמטה עולה ההתעוררות למ' וממ' עולה לת"ת. הרי הכל תלוי בתחתונים והיינו שלמות הכל. כי ישפיעו בת"ת העליונות. ות"ת במ'. ומ' בתחתונים. והיינו אשתלים כולא דקאמ':
זהר א, דף לה ע"א א"ר אבא כתיב ויצמח וגו' הא תנינן כדי לפרש מאי ניהו עץ החיים מייתי האי משנה ופריש לה ולשון המשנה עד דהא ההוא נהר ומלשון דהא ההוא נהר עד ועץ הדעת הוא פי' המשנ' דפריש ר' אבא הא תנינן דעץ החיים מהלך ת"ק שנה מבינ' עד הוד שהם ה' ספירות כלולות עשר מעשר והיינו סוד הת"ת עץ החיים: וכל מימוי דבראשי' דהיינו שפע החכמ' והבינ' שהם בראשי' מתחלקים תחת העץ שהוא הת"ת בגן עצמו שהיא מ' והיינו דקאמר שרי' על ההוא גנתא שהיא מ' ועייל בה בסוד היסוד שהוא משך הוא"ו והיינו ועץ החיים במציעו' גנתא דקאמר במתניתין:
זהר א, דף לה ע"א ומתפלגין מייא לכמה סטרין הם בחינו' הגן בעצמו שהמים מתחלקים בה בעצמה:
זהר א, דף לה ע"א והוא נטיל כל מימוי דבראשי' פי' הגן בעצמו שהיא מ' ומתפלגין תחותוי אל אותם הכחו' שהם חוצה לה והיינו דפי' ר' אבא ואמר ונטיל כלא ימא [הגי' לפנינו ונטיל כלא ההיא גנתא] שהוא קיבוץ מים להשפיע לאחרים למטה אמנם כאשר היא מקבל שהיא שותה מהנהר היא ג"ן וכאשר היא מליאה ומשפעת היא י"ם והיא בחינה אחרונה שבה קרקע הגן שהיא ים לתחתונים:
זהר א, דף לה ע"א ולבתר נפקי מינה לכמה נחלים לתתא להשפיע התחתונים:
זהר א, דף לה ע"א כמה דנפקין מההוא עלמ' עילאה שהיא בינה ואשקי לאינון טורין שהם ה' ספי' ה' הרים ודאי דהיינו מהלך ת"ק שנין דאמרינן שהיא משקה הרים אלו והם נקראים טורי אפרסמונ' דכיא כי הבינה נק' אפרסמונא דכיא שאין הקליפו' שולטו' שם ואלו הרים שלה:
זהר א, דף לה ע"א לבתר כד מטאן לעץ החיים מתפלגין תחותוי לכל סטר כפום אורחי' כפי דרכו ובחינתו ומכחו החילוק לא מכח אחר:
זהר א, דף לה ע"א דהא דא וגו' פי' אם היתה מ' בין חסד וגבורה הנק' בס"י עומק טוב ועומק רע ניחא שנק' עץ הדע' כי דעת לשון ייחוד כמו והאדם ידע ויר' שהיא מייחד טוב חסד ורע גבורה אבל השת' דלא קיימא באמצעית' לייחד שתי הקצוו' א"כ למה נק' כן. ותירץ דמלת דעת לשון ידיעה כפשוטו ופי' בגין דינק' מתרין סטרין וידע לון כמאן דיניק מתיק' ומריר' פי' מתפעל מהרע ומהטוב אם טוב פועל חסד ואם רע פועל דין כטועם המר והמתוק שמתפעל מהרע והטוב מהטעם שטועם ואו' ובגין דינק' מתרין סטרין היינו טו"ב ור"ע. וידע לון היינו שנק' הדעת ושרי' בגווייהו כעץ הזה הנטוע בין המים והיובש. איקרי הכי פי' עץ הדעת טו"ב ור"ע:
זהר א, דף לה ע"א וכל אינון נטיען וגו' היינו לפרש ריש' דקרא ויצמח ה' אלי"ם מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ופי' שע"י עץ החיים שהם סוד ו' קצוו' שהוא בתוך הגן מ' דהיינו אנפין באנפין ע"י זה ויצמח ה' אלי"ם כי למעל' היו הספי' בדקו' לא נתגלו אלא ע"י שתולן בה וז"ש וכל אינון נטיען שהם ו' קצוו' שריין עלי' וע"י אותם הנטיעו' שהם משפיעו' ומאירו' בה מתגדלו' בה מציאותה ממש וז"ש וביה שריין [לפנינו הגי' אחידן] פי' בתוך הגן ממש במציאותו נטיען אחרנין שהם מציאו' הספי' שבה מכח העליונו':
זהר א, דף לה ע"א שתא יומין עילאין דקאמרן שהם ששת ימי בראשי' ו' קצוו' והם מציאותם במקומם ואח"כ להם נטיע' בגן וז"ש ארזי לבנון אשר נטע נטיעו' ודאי דאתקיימו לבתר דהיינו שהיו תחלתן בלבנון בכתר ושם לא היה מתקיימין שאין מקומם שם ואח"כ נטען אל מקומם וז"ש נטיעו' ודאי דאתקיימו לבתר כשנטען במקומם. עוד שתילה במ' דהיינו מציאו' המ' למעלה בעת האצילו' שלא היו פנים בפנים וז"ש מכאן ולהלאה סמ"ך הנזכר בפסוק ויסגו"ר בשר תחתנה כנז' לעיל:
זהר א, דף לה ע"א בסטרוי הות המ' שניהם יחד אחור באחור דא בסטרוי דדא וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף לה ע"ב וודאי עקרן קב"ה בינ' ושתלן באתר אחרא דהיינו מציאו' המ' להיותה למטה מת"ת [אצ"ל בת"ת] פנים בפנים וז"ש ואהדרו אנפין באנפין בקיומא והיינו שתילתן בה והיינו עצי ה' וז"ש כגוונא דא סמיכו עלמין ת"ת ומלכות ועקרן קב"ה ממציאו' ד"ו פרצופין אל מציאו' ו"ד וז"ש ושתיל לון באתר אחרא ואתקיימו בקיומא בסוד הייחוד ועל זה נאמר ויצמח וגו' מן האדמה מ':
זהר א, דף לה ע"ב וא"ר אבא לראי' שמציאו' הנטיעו' הנזכרו' הוא מציאו' ד"ו פרצופין נטיעין הוו היינו מציאו' בריאתם ראשונה ד"ו פרצופים ונטיעתן הוא מה שאמר הכתוב וישם שם את האדם אשר יצר שבראו חוץ מג"ע. ונתנו בג"ע וראי' אל שיכונ' ענין זה בשם נטיע' הוא מהכ' או' נצר מטעי קרא לאדם וחוה מטע"י. וליש' נצר וענף מאותם נטעי'. ומשום דקרא משמע דעל האבות נאמ'. מייתי ראיה מקרא דמעשה ידי שלא יצדק ענין זה אלא על אדם וחוה. דלא אשתדלו בהו בריין אחרנין לאפוקי אברהם יצחק ויעקב שהיו ילודי אשה ואיש: ועוד ראי' מקרא ביום נטעך תשגשגי שעל אדם הראשון נאמ'. דהיינו לשון שוגג כדמפרש ואזיל. והשת' מהדר אל הספי' שהיו ג"כ כענין אדם. והיינו כל הנטיעו' שהם ו' קצוו'. במקומן כקרני חגבים היו. בהיותם למעלה בכתר כדפי' לעיל:
זהר א, דף לה ע"ב ונהורא דילהון דקיק שלא היו מאירים בערך ההתגלו'. שלא היו נגלים. וז"ש נהורא דילהון דקיק דהיינו דקות גדול ולא הוו נהירין לתחתוני'. כיון דאתנטעו. שנאצלו במקומן. ואתתקנו. היינו סוד מציאותם בתיקון אחר האצילו'. כענין ויעש אלי"ם את הרקיע דהיינו תיקונו:
זהר א, דף לה ע"ב אתרביאו בנהורא להאיר למטה לתחתונים. ואיקרון למטה במקומן ארזי לבנון שהיו בלבנון מקודם וז"ש ארזי לבנון אשר נטע. והם ארזים גדולים שגדלו מקרני חגבים כנז':
זהר א, דף לה ע"ב ואדם וחוה עד דאתנטעו לא אתרביאו וגו' פי' בעוד שבראו הב"ה ולא נטעו בג"ע. לא הוה משכיל בדברים הנכבדים ועכ"ז עדיין לא היו שלמים וז"ש וודאי אתעקרו דהיינו נסירת חוה מאדם ואדם מחוה ואשתילו אח"כ בג"ע פעם אחרת. והיינו שהי' ישן במקום בית המקדש כנז' לעיל. ואח"כ אשתילו בג"ע פנים אל פנים ואז אתתקנו כדקא יאות. שקודם היה תיקון בנטיעה ולא כדקא יאות. ועתה בשתילה היה כדקא יאות. ועל דרך זה נאמר בספירה כנזכר לעיל:
זהר א, דף לה ע"ב לית צו אלא ע"ז פי' שלא ימשך אחר הקליפו'.
זהר א, דף לה ע"ב לאמור דא אתתא שלא ידבק בה לבד. שיגרום פרוד. אלא בהיות' מיוחד' למעלה כדמסי' מכל עץ הגן דכולהו בייחוד':
זהר א, דף לה ע"ב אברהם אכל שנדבק בשכינה וכן כל האבו' כנודע וכן כל הנביאים:
זהר א, דף לה ע"ב דמותא שריא בי'. שהם הקליפו' ובהיות האדם תופס בה לבדה. מיד קליפו' נדבקו' בה. וגורם רע לעצמו. ומדת הדין והחצוני' פוגעי' בו.
זהר א, דף לה ע"ב מפריש ליה מן מייא. הוא השפע העליון מימי הרחים שהם מבטלים דיני' ומרחיקים הקליפו' ממנה ולכך בהיותו נוטל אותה לבדה. הרי הרחיק הרחמים. והדין הוא מתעורר. והקליפו' נדבקו' שם לינק ח"ו:
זהר א, דף לה ע"ב ר' יהודה שאיל לר"ש וגו' מאי הוא פי' באיזה צד היה נמשך אחר הקליפו'. ובאיזו בחי' פגם:
זהר א, דף לה ע"ב דפריש ברית קדש יסוד. ומסליק אותו ממנה. וקליפו' נדבקו'. והיינו מושך בערלה. דשבק ברית קדש שכסה הברית נתרחק מהיסוד ונדבק בנחש:
זהר א, דף לה ע"ב הגן [הגי' שלפנינו ומפרי העץ] דא אתתא. מ'. ומאי דקאמר עץ היינו מדרגו' הקדוש'. פרי היינו החצונים. שהם נכללים בתוך מדרגותיה וז"ש לא תאכלו ממנו. לא מצד עצמה. שהיא קדושה. אלא בגין דכתיב ורגליה יורדו' מות שאול וכו' והיינו שבכלל מדרגו' אשר למטה יש סוד צפרני הרגלים שהם חצונים:
זהר א, דף לה ע"ב ובהאי הוי פרי דהיינו דבר נפרד ממנה:
זהר א, דף לה ע"ב דהא באחרא. עץ החיים. לא הוי פרי. דכתיב ולקח גם מעץ החיים מהעץ בעצמו. שהוא ופריו א'.
זהר א, דף לה ע"ב דאילנא דמותא שריא. והיינו פרי נפרד מהעץ כנז':
זהר א, דף לה ע"ב ר' יוסי אמר וגו' הוה מתשקי שפע הבא אליה מן הבינה. ואתרבי היינו גידול אורה וקישוטה: הגן דא אתתא. מ'. ונהר הוה עייל ביה והיינו או' להשקו' שהנהר נכנס בגן: והוה כלא חד. כל הספי' מיוחדו'. ועיקר ההכרח מאו' ומשם יפרד. משמע דלמעל' אין פרוד וז"ש דהא מתמן ולתתא הוי פרודא. ולעיל' לא. וכוונ' ר' יוסי כי חטא אדם הוא שגרם פרוד הגן הזה. שסלק ממנו המים. כי ע"י המים אחדותו כמבואר:
זהר א, דף לה ע"ב ר' יצחק אמר דא יצה"ר. שהוא המפתה לאדם לחטוא לפני קונו כי הנחש מה לו ולצרה.
זהר א, דף לה ע"ב ור' יהודה אמר נחש ממש. כפי פשט הכתוב:
זהר א, דף לה ע"ב ור"ש אמר דברי שניה' אמת דהוה רכיב סמאל על נחש. ועוד היום עניינו כך. דצולמיה חמאן כל בריין. שהוא צלם עליו. וערקין מיני'. אפילו בריות גדולו' ממנו. מפני הכח אשר עליו: והשתא קשי' לי' א"כ מה צורך סמאל אל הנחש ותירץ ומטו לגבי אתתא במילין. וענין זה א"א. אם לא הי' רוכב על בריה גשמית. וקשי' ליה כי אין דרך סמאל בהכי להחטיא בני אדם ע"י היותו רוכב על נחש. אלא מתגבר על יצרו ומחטיאו. ותירץ כי נשתנה עון זה ולפי' עשה כל כחותיו. וז"ש ודאי בחכמה אייתי לווטין וגו'. ועוד טעם אחר וחבל אילנא קדמאה. וכדי להחטיא ולקלקל אדם הא' הוצרך כל עניינים אלו:
זהר א, דף לה ע"ב ומלה דא הוה תלי שקלקל למעל' ופגם מדרגות עליונו'. ופרץ פרצה בבריכה העליונ'. לקבל המים משם לחצונים. וכאשר [אולי צ"ל וכאשר עשו בא] בא לקבל הברכות מאותה הפרצה שפרץ בגבורה. בא יעקב וגרם שלא יתברך. ולא יושפע מהקדושה. ויעקב דידיה נטל. ברכותיו הם. אלא שסמאל פרץ פרצה בצנורות:
זהר א, דף לה ע"ב וע"ד ויאבק סמאל:
זהר א, דף לה ע"ב ובגין דאיהו מלאך המות וגו' לעשות אומנות [אצ"ל אומנותו] קץ כל בשר בא לפני לעשות בהם אומנתו:
זהר א, דף לה ע"ב אף חוזק הדין שבו אחוז הקליפה מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף לה ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. ביאר מלת תשגשגי מלשון שוגג כי שגגו וסרחו באותו היום עצמו שניטעו ונבראו:
זהר א, דף לה ע"ב ויצו וגו' אמר כי הנה פי' בו במקום אחר כי פה נרמזו ז' מצות בני נח ונכון הוא. אך יש בו סוד אחר והוא כי יש לעיין למה תחלה כלל ואח"כ פרט כי אחר אמר מכל עץ הגן. וכלל הכל באומרו מכל וגו' איך פרט אח"כ ואמר ומעץ הדעת וגומר כי גם הוא מכלל עצי הגן. ועוד כי הלא כל האבות והנביאים אכלו ממנו ולא נחשב להם זה לחטא ואדרבה חיו ולא מתו. ר"ל כי החוטא נק' מת. כי נדבק בקליפה הנקראת מות. כי הלא אברהם ויעקב ירדו מצרים. ויצחק לארץ פלשתים. והושע לקח אשת זנונים. והרבה כאלו כי כל אלו הם סוד ענין חקירתם בסטרא אחרא. וא"כ למה מנע השי"ת חקירה זו לאדם. ולא לשאר האבות והנביאים ושלמה וזולתם. לזה תירץ כי האמת הוא כי ח"ו לא נאסר לו ענין חקירת סוד עץ הדעת הרומז בשכינה. כנודע מהרבה ראיות שכתבתי אותם. אמנם להיות כי רגליה יורדות מות. לזה הוזהר אדם שלא לחקור שם. והנה השי"ת הכל התיר לו. כי זהו משמעות אומרו מכל עץ ר"ל אפילו מעץ הדעת. אמנם לא יאכלוהו אלא בחיבור ט' ספירות הראשונות. ולא יקחנה לבדה ויפרידנה ח"ו מן האצילות ויחברנה בעולם הפירוד כי זהו חטא אדם. אמנם יאכלנה בחיבור ט' ספירות העליונות. והנה כל האבות והנביאים כן עשו. וז"א ושריא ליה כלא דליכלינהו ביחודא. אמנם מה שאמר לו ומעץ הדעת וגומר. הענין הוא כי הנה אילנא דא אע"ג שהוא שכינה כאשר ביארתי. עכ"ז להיות כי רגליה יורדות מות. א"כ מי שלוקחו בפרודא ומחברו למטה. נטיל לגרמי' מותא. וז"א אכלך ממנו לא תאכל ממנו. כלומר כי סוד אכילה הוא שעוקר הפרי או מפריד המאכל מעיקרו ואוכלו. ולז"א כי לא יאכל ממנו. ר"ל ממנו לבדו רק בחיבור העליונות. נמצא כי או' מכל עץ הגן וגו' פי' מכל עץ ר"ל שיהיו כולם בחיבור א' ויחוד. ואז יאכל מהם ויחקור בהם. וז"א מכל עץ ר"ל כאשר יהיו נכללים ביחוד א' אז אכול תאכל. אך ממנו לבדו לא תאכל כדרך שעשו אנשי דור הפלגה כי רצו להפרידה ולייחדה [ר"ל שם בקלי'] בסוד ונעשה לנו שם. והבן זה כמו שפי' הרמב"ן ז"ל וסוד זה נתבאר לקמן דף ל"ו ע"א. ולזה הביא מצורף לזה דברי ר' יהודה ששאל לרשב"י ע"ה וביאר לו סוד זה כי זהו או' מושך בערלתו ר"ל כי פריש אות ברית קדש ממקומו שהוא פירוד יסוד ממ'. ובזה הפירוד נדבק ומשך בערלתו ר"ל היא הקליפה דרגא דמותא שהיא אחוזה ברגלי עץ הדעת. עוד חזר לבאר כי ז"א ומפרי העץ שהיא אתתא מ'. והנה או' ובהא הוי פרי דהא באחור' לא הוי פרי. אפשר לכאורה לומר כי פרי בטן הוא יוצא מן האשה ולא מן האיש כי האשה יולדת הבנים. אמנם מצינו בכמה מקומות שאו' פרי צדיק עץ חיים וכן עץ פרי דא יסוד. ולכן נאמר כי אתא לאפוקי פי' האחר. כי עץ הדעת הוא ממש בשכינה. ואו' לא תאכל ממנו. הכוונה שלא יפרידנה לחברה עם רגליה יורדות מות. אמנם אין פי' עץ הדעת בחיצונים לבד. וביאר הענין כי הלא עץ הדעת אחרא לא עביד פרי כי הוא מסורס כנזכר פ' משפטים דף ק"ג ע"א. והנה כי אומרו ומפרי העץ הענין בשכינה ממש שלא יפרידנה מן האצילות חלילה. והוק' לו אומ' שא"כ למה באכול ממנו באה המיתה אחר שהיא מכלל האצילות. וביאר כי בזה נתעוררו סטרא אחרא הנק' מות היושבות ברגליה כנודע. ולכן סמך לזה דברי ר' יוסי ומי שגורס כאן פסוק והנחש וגומר טועה [ולפנינו הוא מסובב]: וא"ר יוסי כי האי אילנא הוא אתשקי מלעילא סוד המ' הנשקת מן היסוד הנק' נהר. כי הגן הוא אתתא ואז הוה כולא חד הוא ושמו ומתמן ולתתא הוה פרודא ומשם יפרד. וכד אתא אדם כביכול עבד פרודא. והנה יש בזה קושיא א' והיא נופלת ג"כ בהרבה מקומות בזוהר המפרשים עץ הדעת בשכינה וג"כ הגן היא השכינה והלא מקרא כתיב ומפרי העץ אשר בתוך הגן וגומר נראה כי (אמר המחבר כאן מצאתי מחוק ומטושטש) עם זה יובן במה שנודע היות כל חלקי השכינה משתלשלות בבריאה יצירה עשיה ולמטה מכולם יש סוד אדם דעשיה כנזכר בפ' תרומה דף קמ"ד ע"ב ושם היה חטא אדם:
זהר א, דף לה ע"ב והנחש ר' יצחק אמר וגומר לכאורה אפשר כי ר' יצחק סבר כי יצה"ר שהוא א' מב' המלאכים המלוין האדם א' טוב וא' רע הוא שפיתהו. ור' יהודה סבר דממש היינו נחש זה ההולך בינינו. אמנם אפשר פי' דבריהם כפי מה שביאר ר"ש. כי ודאי שר"ש ביאר דבריהם כי הם אתו לקמיה והוא ביאר דבריהם שהכל עולה למקום א' וא"כ פי' דבריהם יובן מפרשת פקודי דף רמ"ב ע"ב בפי' צלמות ע"ש ופ' ויצא דף ק"ס ע"ב ונודע כי מות הוא הנחש ואית עליה חוזק א' הנק' צל אל המות הזה וזה הצל הוא שנק' שטן יצה"ר וז"א רשב"י על נחש וצולמיה הנחש דא איהו שטן וכולא חד כי הנחש עם צולמיה צל שלו שניהם נתחברו ועליהם רכב סמא"ל : והאי אילנא קדמאה. הוא אדם קדמאה כי האדם עץ השדה ואמר כי יעקב תיקן עוות אדם כי מה שבאו הקללות לסבת אדם. וסמאל חטף הברכות לעצמו. לכן יעקב חטפם ממנו בסוד ברכות עשו. ובסוד ויאבק איש עמו דא סמא"ל לא אשלחך כי אם ברכתני וכל השאר מבואר עכ"ל. עוד מ"כ להרח"ו נר"ו. ואתחזי על נחש וצולמיה וגומר פי' כי סמא"ל הוא דכורא ונחש דא נוקבא ושניהם נק' צלמות כי צל הוא סמאל ומות הוא נחש כנודע וסמאל הוא צל של מות המיצל עליו כי הלא סמא"ל רכיב עליה וסמאל הוא הנק' שטן עכ"ל: