זהר ב, דף ריד ע"ב וכולא איהי גריעו וגו' כי כל יתר כנטול דמי כנז' וכן כשאנו מחסרים אות מורה הפך וצריך להוסיף כנז' ולכך מורה על שצריך לה תוספת מלמעלה ובה בית קיבול לאותו תוספת קדושה:
זהר ב, דף ריד ע"ב ודא סטרא דקדושה איקרי ארון הברית והענין כי החצונים נקראים ארונה כלומר הוא בעצמו גדול שאין צריך תוספת מזולתו וזה מורה הבדלו מן הקדש ושהוא רשות לעצמו אבל הקדושה אדרבה מורה ארון הברית כלומר אינו מצד עצמו אלא הוא דבר שהוא משתתף לזולתו ומורה על קשר וייחוד המ' עם הת"ת:
זהר ב, דף ריד ע"ב וההוא הברית שהברית יסוד בית יד ליכנס הגוף ת"ת בתוך הארון מ' והיינו דיוקנא דאדם שהם הספירות העליונות כי המלכות אינה אלא דמות שנתחקק בה הצורה העליונה וצריך להשלימה ע"י הכנס הצלם וצורת אדם הוא הת"ת בתוך הדמות וז"ש ולמיעל ביה דיוקנא דאדם: ועל רזא דא וגו' היינו ארון אין בו אברים והאדם יש בו אברים יכנס האדם בתוך ארון ונמצא מייחד והסוד כי הגוף הזה עם היות שהוא מת לא נמסר לחצונים אלא נכנס בארון שהיא נרתיק אל הגוף:
זהר ב, דף ריד ע"ב סטרא אחרא לא מתקן בגופא וגו' מפני שאינם נכללים בקשר וייחוד עליון שהוא הגוף הצורה העליונה ולזה אין להם גופים דאתחבר ברית בברית המ' נקרא י' נקודת ציון והיסוד נק' אות ברית שהיא יו"ד ויישם ב' יודין מורה י' בתוך י' ברית בתוך ברית ואם נפרש ברית בברית דהיינו ברית ממש וברית תורה ואח"כ עאל בארונא ניחא:
זהר ב, דף ריד ע"ב בגין דנטר ברית כיון שייחד בחייו חלקו אותו שהוא מייחד אמנם אם מורה אחר מותו הייחוד הוא עונשו שמכניס צלם בהיכל ויש לו ב' עניינים הא' כסיפא שהוא מורה בעצמו שהוא מייחד בחייו ואינו ולא זו בלבד אלא שנענש שהוא פוגם הארון גם במותו שמכניס ברית פגום נאחז בחצונים בתוך ארון החדש וז"ש ווי לבני עלמא דלא ידעי לההוא כסופא אחר קבלת עונשו והיינו ווי לההוא עונשא וגו':
זהר ב, דף ריד ע"ב דידע בנפשיה ולא יספיק כי שמא מתוך שכחתו נ' לו שלא חטא וישכח אלא צריך אשתמודע בגרמיה שיתן כל ימיו לבו ודעתו לכך והיינו בנפשיה ובגרמיה כי שפיטת בני אדם לא יועיל: מעולמי כי עיקר חטא אבר זה הוא בימי הנעורים ואח"כ אם יבא מעש' לידו במקרה קא נטיר ליה כדקא יאות. ולמפגם ארונא אם הוא פגם אות ברית כשנכנס לארון נקשרו החצונים ונכנסים עמו והיינו פגם הארון מ' שמכניס צלם בהיכל וז"ש רזא דאצטריך כלומר הארון הוא סוד מדת המ' הצריכה להתחבר באת קיימא קדישא יסוד רזא דאתחזי ליה ולא לאחרא וזה אין בו ברית עם היות שהוא גוף ויש בו חסידות ותורה אין הגוף נכנס בארון אלא ע"י הברית והיינו דהא ארון לא אתחבר אלא בצדיק דנטיר את קיימא קדישא וגו'. ומאן דפגם אות ברית אל תאמר שלא יהיה לו אלא שאין שכינה עמו אלא ווי ליה דפגם ליה בחייו ווי ליה דפגם במיתתיה שמזיק ליה והכביד עליו עונש גדול וז"ש ווי ליה מההוא עונשא הנוסף לו ואינו נטהר לעולם שהוא עשה מזכרת לאותו עון וז"ש ווי ליה לההוא כסופא דנקמין וגו': שבט הרשע שאות ברית מטה אלדי"ם נהפך שבט הרשע שפגם אותו ונעשה המקיים ומייחד הרשע והקליפה והצדיקים הם אותם הנכללים ביסוד וגורל הצדיקים היא המ' ולא ינוח שבט הרשע שזה שפגם שרוצה לנוח בארון כנז':
זהר ב, דף ריד ע"ב בשעתא דדיינין ליה לאדם אם לא פגם באות ברית מטהרין אותו שאר עבירות בגיהנם ויפה אליו ארון עם היות שלא היה כראוי בשאר עניינים סוף סוף לענין ארון אין לו עונש ולא פגם אי הוה פגים רזא דברית וגו' והשתא פגים ארון וגו' שהוא פגם על פגם בחייו פגם היסוד והשתא במלכות.
זהר ב, דף ריד ע"ב ודיינין ליה לבר מכללא דאדם כלומר שאר הנדונים הם נדונים בקדש ומציין החצונים שיקיימו גזרת הפנימיים ואין זה נדון חוץ מהקדושה מפני שעתיד ליכנס אל הקדושה אמנם זה דיינין לבר מכללא דאדם מורדין אותו אל החצונים ושם הם גומרין את דינו ואין אלו מעותדין לקדש לעולם.
זהר ב, דף ריד ע"ב ויהיב ליה לההוא ארון שהיא החצוניות דלא אתכליל ברזא דגופא דאדם לומר שזה לעולם לא יכלל בגוף עליון ולא יכנס לקדושה ונשאר בגיהנם עד לעולם במדורין תתאין:
זהר ב, דף ריד ע"ב ויצאו וראו וגו' אינון דאשתארו וגו' הם אותם שבגיהנם אלא שאינם נדונים שם תמיד ואחרי טהרתם הם נכללין בקדש ואלו הם יוצאים ממדור גיהנם שהם מתלבנין בו אל מדור תחתון ורואים עונש אלו וז"ש אינון דאשתארו בכללא דאדם והם בגיהנם הם אותם שיוצאים.
זהר ב, דף ריד ע"ב והני מילי וגו' שעם היות שפגם אות ברית ושב בתשובה מספקת שרחץ צואת פגם עוניו כראוי זה אינו בכלל כל הנזכר. ועכ"ד טב לי' וגו' כלו' אם רואה בעצמו שאינו נקי ובר משום פגם בעולם ויודע שיענש איזה עונש טב ליה: כל זמנא וגו' שלא נתעכל הבשר והחצוני תפוש שם נשמתא אתדנת בגיהנם ואם אינו חייב גיהנם לפחות נדון בגירושין ג"ע וז"ש ולא אעלת לאתרה וכיון שכן הרי נמשך לארון דוחק א"כ מי הכניסו בזה:
זהר ב, דף ריד ע"ב בר אינון חסידי עליונין דזכאה חולקיהון בעלמא דין אל גופם ובעלמא דאתי בנשמתם שאין להם הפסד בכניסתו אל האדון. אינון חכימין שהרי היו יודעים בחכמתם להמשיך כל הצורך לכל מעשה המשכן א"כ לא מחוסר חכמה הניחו זה:
זהר ב, דף ריד ע"ב בצלאל הוא ביסוד וז"ש דאיהו רזא דברית קדישא ונטר ליה שלא פגם מעולם ואיהו קאים בעדבא דחולקיה לא שפגמו שאר החכמים ח"ו אלא שלא היו בחלק נשמתם ביסוד כמו בצלאל. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף ריד ע"ב והרה"ו זלה"ה כתב. ולסטרא אחדא יהבין ליה תוספת אתוון וגו' ע' בפ' תרומ' דף קס"ד ע"ב: והכא עשתי עשרה וגו' תימה והוא ביום עשתי עשר יום כתיב גבי נשיאים ארון דלא אתכליל ברזא דגופא דאדם של הקליפות: אינון דאשתארו בכללא דאדם הם הצדיקים דאשתארו בכללא דאדם ולא פגמו ליה הם היוצאים לראות בפגרי וגו'. עכ"ל:
זהר ב, דף רטו ע"א אית לאסתכלא ביה אחר שנדע מה ענין פי' אורח כדמסיק יקשה מה בין אורח לדרך דלגבי צדיקים נקט אורח וגו'. ההוא אורחא ממש כשהם הולכי בדרך שיחו. איהו אורח קשוט מדת הת"ת דקב"ה אתרעי ביה מן הרצון העליון מהכתר. אורחא דאיהו אזיל קמייהו השכינה והרי כל הקו האמצעי כתר ת"ת יסוד מ', וכל אינון רתיכין הם מתייסדים למעלה בדברי תורתם לכך אתיין למשמע כדי שיתקשרו למעלה בסוד הבל פיהם בענין שכל סוד הייחוד נכלל בדבריהם:
זהר ב, דף רטו ע"א באור נוגה דנהיר ואזיל ודאי שכל זמן שהם מוסיפין תורה שכרם להמשיך להם והם מוסיפין והולכין והקליפות הם מתעברות ויטהרו החצונים: והרשעים אורחא דילהון אין בו ייחוד ואדרבא הם יוצאים אל מקום החצונים וז"ש דרך רשעים כאפלה והשתא יש לדקדק מה בין אורח לדרך כנז'.
זהר ב, דף רטו ע"א בגין דצדיקייא עבדין חדתא לכל ההוא אתר בכמה מילין עילאין דקב"ה אתרעי בהו כי המקום מתחדש קדושתו ונברא שם מלאך חדש ודיוקן חדש מה שלא היה שם באותם המקומות קידם עסק התורה וכיון שמקום מתקדש ע"י יחודו של הקב"ה ושכינתו אשר עמהם ודאי מתחדש.
זהר ב, דף רטו ע"א ותו דשכינתא וגו' הענין שהצדיקים הם סוד היסוד והלוכם הוא בחינת צנור אשר ליסוד אל המ' ולכך אורח הוא במ' אל היסוד וכיון שהצדיקים הולכים הם גורמים להפתח האורח הזה שהוא או"ר ר"ז נמשך ונזרע לצדיק בה ע"י הצדיקים האלו והיא יורדת אליהם והולכת לפניהם על האורח כאו' צדק לפניו יהלך ולזה הוא ענין נמצא ומתקדש בדרך הזה מה שלא היה בו מעולם וז"ש דשכינתא אזלא בההוא אתר ורוח השכינה מקדש המקום ומייחדו מה דלא הוה מקדמת דנא אפי' שתהיה א"י קדושה מצד עצמה תוספת קדושה זו לא הוה מקדמת דנא וזה שאמר בגין דאתארח ביה אושפיזא עילאה קדישא: הנותן בים דרך המ' נק' ים בבחינת שהיא כוללת כל המציאות אפי' עד החצונים שהם רפש וטיט שבמצולות ים מדור החצונים ולפעמים יש בו רעש ורוח סערה ואז הים יצא מגבולו כדין הגבורה מתרעשת אותה ומיד ויגרשו מימיו רפש וטיט עולה ממצולות ים מדור שלו כאו' ויבא גם השטן בתוכם ועל הדרך הזה אמר הנותן בים דרך והיינו דדריך ביה סטרא אחרא דלא אצטריך ליניקת הדינים משם ושליט בהשטינו והלשינו לסאבא משכנא שהוא נער מטטרו"ן שיהי' נלהב בדין מלמעלה ומשפיע ומושך אל החצונים אמנם למעלה ביסוד אין ערלה שולטת שם שלא יאחוז בההוא אורח צדיקים שהוא הצנור שבין יסוד למלכות שדרך בו יושפע השפע הטהור לא ישליטו בו ועל זה אמר צדיקים בלחודייהו קיימי ושלטי בההוא אתר דאקרי אורח שאין החצונים מגיעים שם: דרך שהוא השפעת המלכות למטה לכלא להאי סטרא כשהים נח מזעפו ורפש וטיט במצולות למטה אז הצדיקי' ג"כ הם הולכים בההוא דרך אמנם לפעמים להאי סטרא אל החצונים נכנסים שם כנז' אורח אזדמן קמייהו שנפתח להם מקור הסודות וחדשו בתורה וארחתון ביה בחבור הת"ת עם המלכות ע"י היסוד. ומלין מעליין סודות נעלמים ולכך אתסדרו קמי עתיק יומין כי משם נמשכו:
זהר ב, דף רטו ע"א לית נהורא לסיהרא אפילו אור מועט אלא נהורא דשמשא מהת"ת ואם הוא אינו מאיר מדעתו אליה תשאר חשוכה והיינו או' אלא כד נהיר לסהרא. וכל בחינת אורה אינו אלא מת"ת וז"ש וסיהרא מגו שמשא אתמליא וכד אתמליא מהה"ת כנז' כדין אשתלימת ואין לה עוד שלמות אחר בענין שכל טובתה משם ועתה פי' אשלמותא דסיהרא מאן איהו כלו' באיזו בחינה יקרא ויתייחס.
זהר ב, דף רטו ע"א רזא דכולא דאקרי דמות כלומר כאשר יתנהרו כל המדות ויתדמו בה שהיא אז נקראת דמות שדומה לגבוה וכלולא כל העשר ולז"א ברזא דשמא יהו"ד שהוא סוד י' ספי' י' חכמה וגו' שזהו סוד י' ספי' בדקות וז"ש דהא בשמא דא לא קאים בר בזמנ' דקיימ' באשלמות' דהא כמה שמהן אינון דאחסינ' וגו' שהרי נק' אלדי"ם מצד הגבור' א"ל מצד החסד שד"י מצד היסוד וכיוצא והענין שמורה על בחינת פרטית מהספירות העליונות לא כל דמות והצורה העליונה וז"ש שעתא דקיימא ביה וכפום שעתא דקיימא ביה הכי אקרי אמנם כשהיא נקראת בשם יהו"ד אז היא דמו' כל הספירו' העליוני' ממש בכל פרטיהן וז"ש וכד קיימא ברזא דאשלמותא דא ואשתלימת מכל סטרין מכל בחינות כל הספירות כדין אתקריאת יהו"ד כנזכר. דירתא ברתא לאימא הבת יורשת שם זה מהבינה שהיא הנותנת בה שם יהו"ד והיינו מקום ייחוד הבת עם האם בחמשה עשר כדלקמן דהיינו עשר אימא חמשה הבת וראיה דעשרה הם אמא דכתיב אך בעשור שהיא אימא לחדש השכינה שהיא ברתא וחמשה עשר ועשור לחדש כולא רזא חדא:
זהר ב, דף רטו ע"א כד קיימא עלמא דאתי בינה הבאה ונמשכת על הספי' ביום הכפורים שאין בו אכילה וגומר עלמא דאתי ברזא דכל עשר אמירן דהיינו עשרה מאמרות שבחכמה והיא נוטלת אותם ועל שמם היא נקראת עשור גם היא מאירה בהם במ' וז"ש על האי חדש דהיינו לשון בעשור לחדש השביעי ואז אין המ' משתלמ' במילוי:
זהר ב, דף רטו ע"א וכד אשתלימת סיהרא באשלמותא חדא בינייהו שנצרפו החמשה עם העשר דהיינו החמשה שבה דומין לעשר והיא שלימא ביניהם ולזה אקרי בחמשה עשר:
זהר ב, דף רטו ע"א דהא ה' שהיא מ' אתחבר' עלרתה למעלה ע"י ו' ואתחקקת בינייהו המ' מצטיירת שם בעשרה מאמרות ואז אינה מקבלת עדיין אלא שם י"ה כלומר ה' מצויירת עם עשרה מאמרות דהיינו חמשה עשר:
זהר ב, דף רטו ע"א ורזא דא ה"י כי הם עשרה מאמרות וה' היא ה' אחרונה וירצה שנצטיירה שם בענין שבין העשר וה' אחרונה ה' ראשונו' וא"ו באמצעיתא ושקול ככל השם ולא נשתנה שמה מצד עלייתה אל העשר משני טעמים חדא לאתחקקא ולאתחברא ברזא דלעילא מציאותה ממש התחתון ב' למיהב מזונא לתתא ואם נשתנה מציאותה מבחינת ה' שהיא בערך התחתונים אל בחי' י' לא יוכלו החצונים לינק ממנה מפני דקותה.
זהר ב, דף רטו ע"א וכדין על ידי מציאו' ה' ממש למעלה קיימא סיהרא באשלמותא לכל סטרין עילא ותתא יש לה מציאותה מהעשר ממש ויש לה מציאות ה' עמהם והיינו שם י"ה ויש לה בחינת ה' בערך התחתונים ובין שתי בחינות אלו יהיה ו' ברזא דשמא דא דהיינו שם יהו"ה למהוי כולא רזא חדא ד' אותיות יחד ושלימו חד ויאיר ה' בוא"ו ווא"ו בה"א וה"א ביו"ד:
זהר ב, דף רטו ע"א יהושע וגומר שכל השם בו יה"ו ש"ע דא מ' בן נו"ן ודאי כדמסיק.
זהר ב, דף רטו ע"א דהא נ' רזא דסיהרא ועם היות שהמ' נקראת נ' בנפילתה ודאי בא אות נ' מלאה לז"א איהי מלה ברזא דאשלמותא המ' מלאה במילוי כל השם וז"ש אשלמותא דשמא קדישא:
זהר ב, דף רטו ע"א כדין איהו מלא מפני שהוכן שם יהו"ד כולו יחד בה יש בה כלי להמשיך אליה החכמה ע"י כל השם בן ד' אשר בה וז"ש כדין איהו מלא רוח חכמה ודאי והטעם שלא הזכיר רוח בחכמה ובינה וגומר לז"א רוח חכמה ודאי יספיק שיאמר בגין שבתחלת האצילות ותחלת כל המציאות היא החכמה נקודה עילאה בהיותה עילאה שעדיין לא נתפשט' למטה ואח"כ נתפשט' למטה ונעשית י' וז"ש דאיהי י' ואח"כ אתפשטו ואפיק בסוד הדעת רוח דהיינו מציאות הדעת וההוא רוח שיוצא מחכמה ומתפשט עביד היכלא שהיא הבינה היכל להכסות ולהכנס בתוכו: ההוא רוח סוד הדעת אתפשט למטה מהבינה ואתעביד שית סטרין דרך כלל אמנם אח"כ דרך פרט ההיא רוח אתפשט ברזא דכל אלין לכל א' וא' נתן מדה הראוי' לו ואמ' שכל א' יהיה כלול מכל הששה. ועביד היכלא לתתא היא המ' ואתמליא כולא מרוחא חכמ' המתפשט במדות ואתעביד רזא דשמא קדישא דהיינו יהו"ד באשלמותא חדא שכל האותיות משתוות בהארתם. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף רטו ע"א והרח"ו זלה"ה כתב. דרך רזא דא הנותן בים דרך וגומר פי' כי דרך היוצא מן הים המ' אל התחתונים למיזן לון אפשר שישלטו בו החצונים ליטול שפע וזהו דרך דדרכין וכתתין ביה אפי' רגלין דחייבא. אבל אורח הוא שביל הנשפע מיסוד למ' הנק' אורח צדיקים ולזה הסוד נק' מדת היסוד אורח והת"ת נק' בעל הבית והנה באורח זה אינו משיבן אותו אלא הצדיקים דומיא האורח בעצמו צדיק יסוד עולם. עכ"ל: