זהר ב, דף רנד ע"ב דאינון ד' יסודין תתאן כו' עלאין על כולהו. ר"ל דאלו ד' חיות הן ד' יסודות הידועין, והן משורש הד' יסודות חגת"ם של אצילות שהן ד' יסודות עלאין על כלהו כמ"ש פרשת וארא דף כ"ג וכ"ד (ח"ב כג, א) "כד אתברי אדם מעפרא דמקדשא דלתתא אתתקן וארבע סטרי דעלמא אתחברו בההוא אתר דאקרי בי מקדשא ואינון ד' סטרין דעלמא אתחברו בד' סטרין דאינון יסודי דעלמא אש ורוח מים ועפר, ואתחברו כו' אמר ר' שמעון תא חזי ד' אינון קדמאי רזא דמהימנותא ואינון אבהן דכולהו עלמין ורזא דרתיכא עלאה קדישא ואינון אש רוח מים עפר אלין אינון רזא עלאה ואלין אינון אבהן דכלהו עלמין, אבהן דכלא כו'תא חזי אש רוח מים ועפר אלין אינון קדמאי ושרשין דלעילא ותתאין ועלאין עלייהו קיימין, ואלין אינון ד' לד' סטרי עלמא וקיימין בד' אלין צפון דרום מזרח ומערב, אלין אינון ד' סטרין דעלמא וקיימין בד' אלין. אש לסטר צפון, רוח לסטר מזרח, מים לסטר דרום, ועפר לסטר מערב":
זהר ב, דף רנד ע"ב והוא שורש של ד' חיות אריה ממים כנ"ל ושור מאש כנ"ל. וזהו סוד ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. ועשו מזהב שהוא בצפון מצפון זהב יאתה וכמ"ש למטה "כג"ד צפון עביד דהבא דמסטרא דתוקפא דאשא אתעביד דהבא כו'", וכמ"ש וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, והוא שור שנאמר כלחוך השור את ירק השדה ועשו לתקפא סט' דמסאבא דשם תוקפא דלהון כנ"ל וע"פ תשא. נשר רוח, וכמש"ל בפרשת בהעלתך שם "רוחא דרוחא כו' מטי לההוא נשר כו'". ואדם מעפר כי עפר אתה ומעפרא דבי מקדשא כנ"ל:
זהר ב, דף רנד ע"ב ואמר שם "ת"ח אש רוח מים ועפר כלהו אחידן דא בדא ואתקשרן דא בדא ולא הוה בהו פרודא. ועפר דא כד איהו אוליד לבתר לא מתקשרן דא בדא כאינון עלאין כמד"א ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים באלין הוי פרוד", ר"ל דאוליד אלו ארבע חיות שעליהן נאמר ומשם יפרד כו' כמש"ל ואע"ג דגם הם מתקשרין זה בזה מכל מקום אינן מקושרין באחדות כבעולם אצילות. וז"ש "כאינון עלאי כו' בגין דהא עפר כד איהו אוליד בחילא דתלת עלאי אפיק ד' נהרין דתמן משתכחי אבני יקר כו' ואלין אבני יקר אינון י"ב ואינון לד' סטרי עלמא לקבל תריסר שבטין דכתיב והאבנים תהיין על שמות בני ישראל שתים עשרה על שמותם, ואלין תריסר בקר דאינון תחות ימא כו' ותא חזי אינון תריסר דקאמרן דאינון תריסר אבנין אינון תריסר בקר דתחות ימא בגין כך נטלי אינון תריסר, כל הבקר לעולה שנים עשר כו'". והן הכל דוגמת י"ב החיות ד' סדרין, ג' לכל צד, ארבעה טורי אבן. וכן הבקר שלשה פונים צפונה וכו'. ואמרו שיצאו מאבהן. וכן אמר בפרשת ויקהל (שם) "ואלין אינון דנפקין מאבהן עלאין כו'" כנ"ל. ואמר שם "ר' שמעון פתח מי עלה שמים וירד כו' וכלא בקב"ה אתמר כו' והכא איהו רזא דרתיכא עלאה בארבע סטרין דאינון יסודי קדמאי דכלא כו'". ועיין בפרשת יתרו דף ע"ט ע"א (ח"ב עט, א) בפסוק הזה מי עלה שמים כו':
זהר ב, דף רנד ע"ב ובגין דכלהו מתקשרין כו'. ר"ל אלו הד' חיות כנ"ל בפרשת בראשית:
זהר ב, דף רנד ע"ב אינון תריסר נהורין קיימין תחות אלין בההוא רוחא וההוא רוחא עלייהו בשלימו. ר"ל שאלו י"ב נהורין שהן י"ב חיות הן תחות אלו י"ב נהורין שהן כלולין בההוא רוחא, וקיצר כאן שסמך על מ"ש בפרשת בראשית כמש"ל. ויותר נכון שצ"ל "קיימין תחות ההוא רוחא דקאמרן":
זהר ב, דף רנד ע"ב אלין ד' נהורין עלאין כו' לכל סטר. ר"ל ד' חיות הקדש חיות גדולות, תחתיהם ח' חיות קטנות כנ"ל:
זהר ב, דף רנד ע"ב אלין ד' סמכין כו'. ר"ל ד' חיות הנ"ל וכמ"ש בפרשת ויקהל ופקודי במאמרים הנ"ל:
זהר ב, דף רנד ע"ב ואמר אלין באלין כחדא. ר"ל של היכל הזה עם של שמים כאחד:
זהר ב, דף רנד ע"ב תחות אלין כמה דרגין לדרגין כולהו נפקי מינייהו מאלין יסודין תתאין. ר"ל תחות אלו הד' חיות מתפשטין כמה מדריגות כמ"ש לעיל כמה מלאכים ראשים וממונים אלין על אלין וכולם תחת הד' חיות והכל מאלו ד' יסודות ארמ"ע, והן מאלו יסודות תתאין, ר"ל מאלו ד' חיות כנ"ל. ומפרש והולך מנייהו מסטרא דמיא כו':
זהר ב, דף רנד ע"ב כגוונא דא תנינן ארבעה כו' בר ההוא שלימא חסידא כו'. ר"ל רבי עקיבא כמש"ו שהוא היה שלם בכל בחכמה ובמנין כמ"ש (חגיגה טו, ב) שאמר הקב"ה ניחו לזקן זה ראוי להשתמש בכבודי. ואמר "חסידא" שזהו גדר לרוח הקדש כמ"ש (ע"ז כ' ע"ב עי"ש ושם נסמן) וחסידות מביא לידי רוח הקדש שנאמר אז דברת בחזון לחסידיך, וגדר החסידות הוא אהבה שלימה בחסד כידוע:
זהר ב, דף רנד ע"ב וז"ש דאתי' בסטרא דימינא ואתדבק בימינא וסליק לעילא. ר"ל שהלך כל המדריגות תתאין הכל בסטרא דימינא ששם אין אחיזה לסט"א. "ואתדבק בימינא" ר"ל בהיכל אהבה. "וסליק לעילא" ר"ל לחסד דאצילות כמש"ו. מה שאין כן אלו השלשה שנחתו לתתא כמש"ו:
זהר ב, דף רנד ע"ב כד מטא להאי אתר דאקרי היכל אהבה אתדבק ביה ברעו דלבא. שכאן צריך לאהבה שלימא ורעו דלבא בסוד ייחוד ק"ש בהיכל זה:
זהר ב, דף רנד ע"ב אמר האי היכלא צריכה איהו לדבקא ליה בהיכלא דלעילא באהבה רבה כו'. ר"ל לדבק זה ההיכל בהיכל דאברהם באצילות שנקרא אהבה רבה, וזה ההיכל נקרא אהבה זוטא בסוד המאור הגדול ואת המאור הקטן כמ"ש בפרשת בראשית דף כ' ע"א (ח"א כ, א) "כדין אזעירת גרמה למיהוי רישא לתתאי כו' בכל אינון דרגי דילה אע"ג דאיהי רישא עלייהו דהא לית אתתא בריבויא בר עם בעלה כחדא, את המאור הגדול הוי"ה, ואת המאור הקטן אלהים כו'", עי"ש:
זהר ב, דף רנד ע"ב וז"ש כדין אשתלים ברזא דמהימנותא. שהוא ייחוד זו"נ:
זהר ב, דף רנד ע"ב ואיהו סליק ואשלים אהבה זוטא באהבה רבה. כי יש כמה מדריגות באהבה, וכן בכל דבר יש שמגיע בעולם העשיה לבד ויש למעלה מזה. וכן בכל עולם כמה מדריגות. ויש באהבה דבריאה לבד. והוא הגיע אפילו לאהבה רבה דאצילות, ולכן אמר "שלימא חסידא", ומעלתו גבה מאד בכל השלימות כמש"ל ע"א "דאינון נשמתין דמתערי תיאובתא דרחימו דעילא ותתא כחדא אינון נשמתין עלאין כגון ר"ע וחברוי כו'". ולכן אשלים אהבה זוטא באהבה רבא כדקא חזי וזהו שנקרא 'חסידא שלימא' כנ"ל:
זהר ב, דף רנד ע"ב ועל דא מית באהבה ונפק נשמתיה בהאי קרא ואהבת. ר"ל כמ"ש (ברכות סא, ב) "אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן. אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ואהבת בכל נפשך כו' היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו באחד". והוא כי הייחוד של ק"ש באחד הוא בהיכל אהבה להדבק באהבה רבה דלעילא בסוד ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא, ולכן היה מאריך באחד והוא תיאובתי' דרחימו דעילא ותתא כידוע בסוד יחוד ק"ש, וזו היא מיתת נשיקה כנ"ל. לכן יצאה נשמתו באחד. וז"ש בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך אפילו בשעה זו להדבק באהבתו. וז"ש בכל ימי הייתי מצטער בכל לבבך אפילו נוטל את נפשך מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו, שאמרו לו עד כאן ר"ל כמ"ש המפרשים ששאלו לו למה מאריך בזה הפסוק ואינו קורא יותר, וז"ש ועכשיו שבא לידי כו' והוא בתיבת 'אחד' כנ"ל. וז"ש יצתה בת קול אשריך ר"ע שיצתה נשמתך באחד, יצתה בת קול אשריך ר"ע שאתה מזומן לחיי עוה"ב, ופרשו ז"ל בלא דין כלל. והוא כמש"ל דאינון נשמתין דמתערי תיאובתי' דרחימו כו' כגון ר"ע וחברוי דאלין לא אתקריבו לאסתחאה בנהר דינור דהא כל שאר נשמתין כו'. וז"ש "זכאה חולקיה":
זהר ב, דף רנד ע"ב כל אינון אחרנין נחתו לתתא כל חד וחד ואתענשו בההוא יסודא דנחת לתתא. ר"ל שאלו הג' לא עאלו לעילא בהיכלות האלו וסליקו לעילא שכאן סוד הייחוד. אלא נחתו לתתא במט"ט שהוא עץ הדעת טוב ורע, ושם פגעו בההוא רע ואתענשו כל אחד באותו יסוד שעלה. והענין כי אין דבקות אלא בימינא, שלכן הק"ש בהיכל אהבה שלכן ר"ע דאתי' בסטרא דימינא נכנס בשלום ויצא בשלום, משא"כ הם שנכנסו בג' יסודות האחרים ונחתו לתתא כמש"ו:
זהר ב, דף רנד ע"ב אלישע נחת לתתא. ר"ל במט"ט כנ"ל:
זהר ב, דף רנד ע"ב בסטר שמאלא דאיהו אשא ונחית בי' ולא סליק. ר"ל שלא סליק למעלה בהיכלות אלא נחית משם למטה עד הסט"א:
זהר ב, דף רנד ע"ב וז"ש ואערע בההוא ס"א דאקרי אל אחר. והוא גם כן ביסודא דאשא בסט"א שכל אחד נחת ליסודו כנ"ל. והוא בהיכל שכנגד היכל זכות שהוא יסוד השני מד' יסודות ארמ"ע חגת"ם כנ"ל, והוא היכל חובה כמש"ל דף רס"ה (ח"ב רסה, א) "היכלא רביעאה היכלא דא איהו דאקרי חובה כו' בהאי היכלא אתחזי חד רוחא שליט תקיפא דאיהו על כלהו ודא אקרי אוף הכי אל כגוונא דאחרא דבסטר קדושה, האי איהו אל נכר כו'":
זהר ב, דף רנד ע"ב ואתמנע מניה תשובה ואתתרך בגין דאתדבק בי'. ר"ל שנדבק שם בסט"א. שכל ישראל, אף אם חוטאים ורשעים, מכל מקום נשארין ברזא דמהימנותא כמ"ש "אף על פי שחטא ישראל", ואפילו בגר אמרו (סנהדרין מד, א) דאף אם הדר ביה ישראל מומר הוא כו', דלעולם נשאר ברזא דמהימנותא כמ"ש בפרשת שמיני דף ל"ו ול"ז (ח"ג לו, א) "תא חזי בזמנא דבר נש מתכשרן עובדין לתתא אתער לגבייהו לעילא ימינא דקוב"ה כו'", עי"ש עד "וישראל אע"ג דלא מכשרן עובדין כולהו מן סטרא דימינא קא אתיין, ובגין דאתכפייא ימינא בעובדייהו שלטא עלייהו שמאלא, וכל אינון דאתו מסטרא דשמאלא וע"ד שליחותא בידא דחיותא ועעכו"ם וכל דדמי לון דאינון מסטרא דשמאלא ולא בידא דישראל, דאע"ג דחייבי נינהו מסטרא דימינא קא אתו כו' אינון בימינא ולא אתדבקו בשמאלא ולא אתערבו בהדה לעלמין כו' אר"א ודאי הכי הוא כו'..ולא אתערבון בהדה לעלמין כו'".
אבל הוא אתדבק בשמאלא ב'אל אחר' ולכן אתמנע מניה תשובה וכמ"ש (חגיגה טו, א) יצאה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר, וכמ"ש (קידושין לו, א) בין כך ובין כך אתם קרוים בנים וכנ"ל. וז"ש שובו בנים שובבים אע"ג ששובבים אתם מכל מקום אתם בנים ולכן שובו, חוץ מאחר שנפק מכלל בנים כנ"ל וכמ"ש כל באיה לא ישובון, ואינו דומה לעעכו"ם שלא היה כלל בימינא. וז"ש שידע כבודי ומרד בי. ואפילו גר אינו נכנס בכלל 'בנים' כידוע, וכמ"ש (שבת לא, א) ומה ישראל שנקראו בנים למקום כו' גר הקל כו':
זהר ב, דף רנד ע"ב ועל דא אקרי אחר ואוקימנא. ר"ל שנדבק ב'אל אחר' ונענש הוא יותר מכולם לפי שכל תוקפא דסט"א בשמאלא לכן נדבק בם:
זהר ב, דף רנד ע"ב בן עזאי נחית ביסודא דעפרא ועד לא מטא לאוקידו דעפרא דמאטי לההוא סטר אחר' אטבע בההוא עפרא ומית. שהמיתה הוא בסוד העפר כידוע בסוד כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ונחש עפר לחמו, וכמ"ש לקמן דף רס"ח ע"ב (ח"ב רסח, ב). ואמר "לאוקידו דעפרא" כמ"ש לקמן דף רס"ו ע"ב (ח"ב רסו, ב) "האי רוחא איהו אקרי אפרא כו' בגין דהאי איהו עפרא דקיטמא כו'...מעפר שריפת החטאת כו' רזא דההוא חויא תקיפא":
זהר ב, דף רנד ע"ב ואמר "ועד לא מטא לאוקידו כו'" שח"ו לא מטא לסט"א רק אחר לבד, אבל בן עזאי ובן זומא לא נחתו שם אלא דנחתו בעץ הדעת טוב ורע כנ"ל ונענשו שם והוא כענין שנאמר לעיל בחייבי עלמא אע"ג דחייבי נינהו לא אתדבקון בשמאלא אלא ימינא אתכפייא ושלטא עלייהו שמאלא. והוא המקום שיש רשות לשלוט הסט"א. וז"ש למטה אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים כו'. וז"ש "ועד לא מטי כו'" ר"ל בעפר של הקדושה שעושה פירות יש שריפת ארץ שנצלל לסט"א פסולת עפר שמכל הד' יסודות מפסולת שלהן יצאו ד' יסודות הסט"א; ממים מצולות ים, וכן מכולם כידוע. והוא מ"ש גפרית ומלח שריפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח כו' והוא דמאטו לסט"א כמ"ש שם אפרא דקיטמא דלא עביד תולדין ואיבין לעלמין. והוא אטבע קודם שהגיע לשם ולכן מית בההוא עפרא כמ"ש (סוטה מו, א) מפני מה אמרה תורה הבא עגלה בנחל, אמר הקב"ה יבא מי שלא עשה פירות ויערף במקום שאין עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות שהוא המיתה. ואמרו הי פירות אילימא פריה ורביה כו' אלא אמצות. וז"ש ועל דא כתיב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו שלא יעשה פירות. ואמר לחסידיו כמ"ש (ברכות נז, ב) הרואה בן עזאי יצפה לחסידות, ולפי שלא נשלם עדיין בשנים לא עלה כרבי עקיבא ונטבע בעפר שהוא נגד היכל אהבה כמ"ש בהיכל חמישי דסט"א "האי רוחא אקרי אפרא כו'" כנ"ל:
זהר ב, דף רנד ע"ב בן זומא נחת ביסודא דרוחא ואערע ברוחא אחרא דמטא לסטר מסאבא דאקרי פגע רע ובגין כך פגע ביה ולא אתיישב ביה. כמ"ש (חגיגה יד, ב) בן זומא נפגע. ואמר "ברוחא אחרא דמטא לסטר כו'" ר"ל שאין נכנס בסט"א ח"ו כנ"ל, אלא פגע ברוח דמטא לסט"א, שמקבל ממנו הסט"א. וכן בבן עזאי כנ"ל. וההוא רוחא דמטא לסט"א הוא נקרא 'פגע רע', שאינו רע עצמו אלא פוגע ברע. וכן "אוקידו דעפרא" שממנו נעשה האפר דסט"א אינו הרע בעצמו. ובהן נענשין בני אדם והגיע לצדיקים כמעשה הרשעים כנ"ל. והוא נחית ברוחא דחכמתא שהוא אוריאל שבו ניתנה התורה כמ"ש בפרשת יתרו דף ע"ח (ח"ב עח, א) עי"ש, ופגע ברוחא אחרא ולא אתיישב בי' חכמתא ונפגע. וז"ש (חגיגה שם) "ועליו הכתוב אומר דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאותו" שהוא היה חכם כמ"ש (ברכות נז, ב) הרואה בן זומא יצפה לחכמה. וכולם נענשו בענין שלו כידוע:
זהר ב, דף רנד ע"ב וכולהו לא אשתזבו מעונשא ועל דא אמר שלמה יש הבל...כמעשה הרשעים בגין דאלין כו'. ר"ל יש הבל כו' כמ"ש בתיקונים תיקון ס"ט דף ק"ה ע"א
"קין אתקרי על שם דקני על אחוה בגין דחזא יקרי' ותקפי' לעילא דאתקבל קורבניה כו' א"ל אם כן דקרבנא דיליה אתקבל אמאי אתיהיב חילא לקין למקטלי' א"ל בגין דא יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים כו' אמאי? אמר ליה הכא ודאי רזא עלאה הוא, דאיהו הוה דרגא דעץ הדעת טוב ורע דחאב ביה ובמה דחאיב ביה קביל ענשיה בהאי עלמא כו' כתיב יש הבל אשר נעשה על הארץ בההוא יום הציץ ומית. אמר ר' שמעון בגין דא אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים. א"ל הכא אתרמיז צדיק ורע לו רשע וטוב לו. צדיק ורע לו הכא אתרמיז יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ודא רזא דצדיק דאערע ליה כמעשה הרשעים, לאו דאיהו רשע ולאו בן רשע אלא "כמעשה הרשעים" דחב בעובדא דחייבא דאינון ס"מ ונחש אירע לי' עובדא דילהון, והאי איהו רזא פקד עון אבות על בנים בגין דמעשה אבותיהם בידיהם כו'". והוא סוד הגלגול. והבן זה מאד:
זהר ב, דף רנד ע"ב ואמר שם דף ק"ט "א"ל חברייא ר' ר' א"ה דאינון צדיקייא אמאי מגיע אליהם כמעשה הרעשים. א"ל גלגולא גרים לון דייתי לון כעובדא דרשיעי' כו' נשמתין דלהון מסטרא דאדם והבל דדא חאב במחשבה כו'". והענין כי אלו כולם באו לתקן קלקול הבל שהיו מגלגולו, כי אתגלגל בתלת גלגולן אלו הג' כי הבל הוא בסוד הבל דנפיק מפומא דכליל בתלת אש ורוח מים שהוא רזא דתלת אבהן וכמו שאדם נתגלגל בתלת אבהן שלש היסודות הנ"ל, ובמשה יסוד הרביעי כליל כולם בסוד משה ש' תלת חיוון, מ"ה אדם כמ"ש בתיקונים כן הבל נתגלגל באלו הד' וכולם נתענשו שכולם חטאו בזה שהבל הציץ כמ"ש שם דף ק"ה ע"א "עובדא דאבוה הוה לי' ומת כי ביום אכלך ממנו כו' בההוא יומא הציץ ומת". וכן כאן כולם הציצו כמ"ש "בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ כו'". וענין "הציץ" הוא במחשבה חטאו כמו בהבל שכולם נכנסו לפרדס שהוא עץ הדעת טוב ורע ושם חטא אדה"ר ושם מקום הטעות אל תמר בו, ושם קלקל הבל במחשבה. וכן אלו לא תיקנו רק רבי עקיבא לבד, וגם אליו הגיע כמעשה הרשעים על גלגולו כמ"ש על מיתת רבי עקיבא בגמרא אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, והוא ענין הנ"ל:
זהר ב, דף רנד ע"ב וזהו סוד "יש הבל אשר נעשה על הארץ", שהבל הוא תלת גלגולין דאמ"ש ו"על הארץ" הוא יסוד הרביעי, רק רבי עקיבא לא הציץ ותקן הכל שנכנס ויצא בשלום שהן כאלו בקליפין דפרדס והוא נכנס במוחא, כי קודם שמגיעין אל הקדושה צריך לעבור גו קליפין ולאצטרפא שם אבל לא לעמוד שם ולהסתכל, רק דרך מעבר לבד. וכולם עמדו שם אדם והבל כו' רק אבהן, וכמ"ש בפרשת לך לך דף פ"ג ע"א (ח"א פג, א) "אמר ר' שמעון תא חזי כלא רזא דחכמתא איהו דקא רמז הכא בחכמתא ודרגין דלתתא דקא נחת אברהם לעומקא דלהון וידע להון ולא אתדבק בהו ותב לקמיה מאריה ולא אתפתי בהו כאדם דכד מטא לההוא דרגא אתפתא כו' ולא אתפתא כנח דכד נחת ומטא לההוא דרגא... אבל באברהם מה כתיב ויעל אברם ממצרים דסליק ולא נחית, ותב לאתריה לדרגא עלאה דאתדבק ביה כו' הנגבה דא דרום דרגא עלאה כו'":
זהר ב, דף רנד ע"ב וכן אלו כולם נחתו בקליפין לבד רבי עקיבא דסליק ולא נחית. והכל בשביל שנתדבק בימינא כמו באברהם כנ"ל, אבל כולם נחתו בקליפין כמ"ש בתיקונים דף י' וי"א:
"קליפה דערלה דכסי על יו"ד אית לה תלת קליפין כגלדי בצלים דא על דא, ואינון כקליפין דאגוזא (והוא קליפין דמכסין על פרדס דכאן שכאן גנת אגוז כנ"ל) דאתמר עלייהו והארץ היתה תהו דא קו ירוק, קליפה קדמאה דאגוזא. ובהו אבנים מפולמות, דא קליפה תניינא דאגוזא קשה כאבן. וחשך קליפה תליתאה ובהון אוקמוה רבנן אין דורשין בעריות בשלשה, שלש שנים יהיה לכם ערלים. ולקבל מוחא איהו ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'. ובהון מסטרא דא ארבעה נכנסו לפרדס, שלשה אכלו מאלין קליפין ומתו, רביעאה אכל איבא וזרק קליפין וחי. כגוונא דא אתמר ר' מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק".
והוא במט"ט, עץ הדעת טוב ורע, ששם רמו"ן דמטטרו"ן כמ"ש בתיקונים. וזהו פרדס רמונים, וכמ"ש בפרשת בראשית דף כ"ז ע"א (ח"א כז, א) "דבר אחר: ונהר יוצא מעדן בודאי לעילא בעץ החיים תמן לית קליפין נוכראין, הדא הוא דכתיב לא יגורך רע, אבל בעץ דלתתא אית קליפין נוכראין ודאי ואיהו נטוע בגנתא דעדן דז"א דאיהו חנוך מט"ט, דג"ע כו'.. גן דיליה פרד"ס דיליה דתמן עאלו בן עזאי ובן זומא ואלישע וקליפין דיליה מסטרא דא טוב ומסטרא דא רע. ודא אסור והיתר, כשר ופסול, טומאה וטהרה".
וסוד זה בו' קצוות דשם ממתניו ולמעלה טוב כו', והן ג' אבהן היתר, כשר, וטהור. וממתניו כו' וכנ"ל, והן ג' אלו דנחתו לתתא. והבן.
זהר ב, דף רנד ע"ב והכל בד' חיות אלו שהן בגן גנת אגוז, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן כנ"ל, ומשם יפרד כו'. וכמ"ש שף דף כ"ו ע"ב (ח"א כו, ב) "ודא איהו ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים דאינון חסד דרועא ימינא ובההוא זמנא הרוצה להחכים ידרים, ומחנה מיכאל אתשקיין מני' ועמי' מטה יהודה ותרין שבטין. גבורה דרועא שמאלא ... ועמיה מטה אפרים וב' שבטין". והוא כמ"ש בפרשת בהעלותך שאלו הד' הן ד' רוחות העולם; חסד מזרח, גבורה צפון. שהן תליין באבא ואמא כמ"ש בפרשת במדבר דף קי"ח ע"ב (ח"ג קיח, ב) "מסטרא דאבא אחיד ותלייא חסד עלאה, מסטרא דאימא תלייא גבורה כו'". ואמר שם דף קכ ע"א (ח"ג קכ, א) מזרח אבא וצפון אמא ודרום ז"א ומערב נוקבא, ואמר דאיהו בנצח ואיהי בהוד. וז"ש כאן דנצח בדרום והוא במערב.
ועל זה הסדר הוא גם כן חגת"ם, ד' רגלי המרכבה. חסד גבורה מזרח וצפון. ותפארת מלכות דרום ומערב כנ"ל. וכן הוא ד' אותיות השם הזכרים מזרח ודרום שהן רחמים, והנקבות צפון ומערב. וזהו סוד שכינה במערב. וז"ש בפרשת במדבר דף קי"ט ע"ב (ח"ג קיט, ב) ונסע דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה היינו שכינה שרויה במערב וכו' והן תלת קשרין דכל אחד:
זהר ב, דף רנד ע"ב וכמ"ש בפרשת ויחי דף רמ"א ע"א (ח"א רמא, א) "פתח ר' אבא ואמר ויעש את הים מוצק גו' וכו'...תלת קשרין דירכא שמאלא הוד הודות, הא תריסר כו'":
זהר ב, דף רנד ע"ב תא חזי בגין דר"ע סליק לעילא כדקא יאות עאל בשלם ונפיק בשלם. דסליק לימינא כנ"ל ושם הוא הברית שלום ושם ב' שלומות ברית שלום דנוקבא וברית שלום דדכורא שהוא שומר הברית, נטיר כל גנזין דמאריה. ורבי עקיבא ע"ה אתער תיאובתא דרחימו דעילא ותתא כחדא כנ"ל וזהו עאל בשלם ונפיק בשלם. וז"ש (חגיגה יד, ב) אמר להם רבי עקיבא כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר דובר שקרים כו', כי שם שני מיני מים מיין דכורין ומיין נוקבין, ושם אתחברו כחדא והם נקראין "אבני שיש" דאתגלידו, ושם הם בייחוד, ולכן לא תאמרו ב' פעמים "מים מים" ששם הם בייחוד, ובדיבור בלבד תעשו קיצוץ ותטרדו שנאמר דובר שקרים, ושקר הוא סוד הפירוד:
זהר ב, דף רנד ע"ב וז"ש בפרשת בראשית שם
"אר"א אבא יומא חד הוינא בבי מדרשא ושאילו חברייא מאי ניהו דאמר רבי עקיבא לתלמידוי כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שמא תסתכנון גרמייכו דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, אדהכי הא סבא דסבין (ר"ל אדם הראשון) קא נחית. א"ל רבנן במאי קא משתדלין. א"ל ודאי בהא דאמר רבי עקיבא לתלמידוי כשתגיעו לאבני שיש כו' אמר לון ודאי רזא עלאה אית הכא כו' אבני שיש טהור אינון דמנהון מיין דכיין נפקין ואינון רמיזין באת אל"ף, רישא וסופא (ר"ל ב' יודין של אלף), וא"ו דאיהו נטוי בינייהו איהו עץ חיים. מאן דאכיל מיניה וחי לעולם. ואלין ב' יודין אינון רמיזין בוייצא ואינון תרין יצירות יצירה דעלאין ויצירה דתתאין, ואינון חכמה בראש וחכמה בסוף, תעלומות חכמה, ודאי אינון תעלומות מחכמה עלאה דתחות כתר עלאה ואינון לקבל ב' עיינין דבהון תרין דמעין נחתו לימא רבא ואמאי נחתו בגין דאורייתא מתרין לוחין אלין הוה משה נחית לישראל ולא זכו בהון ואתברו ונפלו ודא גרם אבודא דבית ראשון ושני, ואמאי נפלו? בגין דפרח וא"ו מנייהו דאיהו וא"ו דוייצר, ויהיב לון אחרנין מסטרא דעץ הדעת טוב ורע דמתמן אתייהיבת אורייתא באסור והיתר, מימינא חיי ומשמאלא מותא, ובגין דא אמר רבי עקיבא לתלמידוי כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים לא תהוו שקילין אבני שיש טהור דאינון ב' יודין דוייצר, חכמה עלאה וחכמה תתאה, לאבנין אחרנין דאינון חיי ומותא דמתמן לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. ולא עוד אלא תסתכנון גרמיכון בגין דאלין דעץ הדעת טוב ורע אינון בפרודא ואבני שיש טהור אינון ביחודא בלא פרודא כלל. ואי תמרון דהא אסתלק עץ החיים מינייהו ונפלו ואית פרודא בינייהו דובר שקרים לא יכול לנגד עיני, דהא לית תמן פרודא לעילא כו'":
זהר ב, דף רנד ע"ב וכן אמר בתיקונים תיקון ס"ו דף ק"א ע"א עיי"ש. והענין כי ב' יודין ב' חכמות הן, חכמה דז"א וחכמה דנוקבא, שהן ב' יודי"ן יו"ד דהויה ויו"ד דאדני שבה ממטה למעלה כידוע. והן ב' יודי"ן דשילוב יאהדונה"י, וזהו חכמה בראש וחכמה בסוף. וא"ו באמצע וא"ו אותיות שבינתיים. והן כלולין באות אלף י' בתחלה, וי' בסוף, וא"ו באמצע. והן מיין דכורין שהן מחכמה דז"א, ומיין נוקבין שהם מחכמה דנוקבא. וכן הם ב' יודי"ן בינה ומלכות, וא"ו ז"א באמצע. והכל שם הויה. וכל זה הוא בחסד שבו האלף הזה כמ"ש בה"ת דף ה ע"ב "בט' מראות בחסד ואיהו לעילא כגוונא דא [ציור של אות א' אם רק היו"ד למעלה], ותחת רגליו כו' כגוונא דא [ציור של אות א' אם רק היו"ד למטה], וכולא א וכו', והכי סליק אלף יהו"ה יו"י". והתחברותם בחסד שהוא אלף כידוע אור הגנוז שם ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא כידוע.
ואמר "ואלין ב' יודי"ן אינון רמיזין בוייצר" שהן ב' יודי"ן דוייצר שהן ב' יצירות שבעץ הדעת טוב ורע, הן ב' יצרים יצר טוב ויצר הרע, לב חכם לימינו כו' שהן דכר ונוקבא, אור וחשך אור דכורא וחשך נוקבא כמש"ל דף כ"ג, וכאן הם ב' יצירות שניהם טוב דכר ונוקבא. וז"ש "יצירה דעלאין ויצירה דתתאין" שהוא עשר ספירות דאצילות ועשר ספירות דבריאה. ואמר "תעלומות חכמה" לראיה ששני חכמות הן ושניהן נעלמין כמ"ש בתיקונין תיקון י"ח ותיקון י"ט דף ל"ז "נקודה טמירה גניזא דאתמר בה ונעלמה מעיני כל חי כו' והאי בת נקודה סתימא כו'":
זהר ב, דף רנד ע"ב ואמר "ואינון לקבל ב' עיינין" שהן נצח והוד דחכמה, ושם ייחוד זו"נ כמ"ש בתיקון ז' דף י"ד ע"ב "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה אינון תרין כרובי עינא פרשי כנפים אלין עפעפי עינא אינון עיינין בזמנא דאסתכלן בארח מישור אתמר בהון ופניהם איש אל אחיו ובזמנא דלאו מסתכלין בארח מישור נחש עקלתון תמן עליה אתמר כי המות יפריד כו'". "והוא בארח מישור" עץ החיים בייחודא. "ולאו בארח מישור" מסטרא דעץ הדעת טוב ורע ששם הפירוד והמות מפריד שם:
זהר ב, דף רנד ע"ב וז"ש "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" שעיני לוחות הראשונות הן ביחודא עץ החיים, והוא דובר שקרים ומפריד, לכן לא יכון לנגד עיני בעץ החיים ונפרד משם:
זהר ב, דף רנד ע"ב ואמר "דבהון תרין דמעין כו'" הוא סוד כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה, הן תאומים כמ"ש שכולם מתאימות, והן ב' לוחות האחרונות מעץ הדעת, אבל מעץ החיים הן עינא אחת, חוורא בגו חוורא:
זהר ב, דף רנד ע"ב ואמר "ואמאי נפלו? בגין דפרח וא"ו מינייהו כו'" הוא הכתב שעל גבי הלוחות כמש"ל ע"א וייצר כו' בתרין לוחין יקירין יו"ד יו"ד דאיהו וא"ו חרות עלייהו. וב' יודי"ן הוא שכינתא עלאה ושכינתא תתאה, שהן חכמה בראש וחכמה בסוף כנ"ל, וא"ו עמודא דאמצעיתא באמצע, ייחודא דתרוויהו. וכמ"ש שם "וא"ו יחודא דתרייהו כו' דאיהו ישראל עמודא דאמצעיתא כליל שכינתא עלאה ותתאה כו'":
זהר ב, דף רנד ע"ב וז"ש "ודא גרים אבודה דבית ראשון ושני" שהן נגד שכינה עלאה ושכינה תתאה כידוע, והכל על שם שלא זכו לעץ חיים אלא לעץ הדעת כמש"ל ע"א, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו דאינון ערב רב וגלי לון קוב"ה דביום אכלו ממנו (שהוא עשיית העגל דוגמת חטא אדה"ר בעץ הדעת) גרמו דאבדו ב' אבודין דאינון בית ראשון ובית שני, דא איהו כי ביום אכלך ממנו מות תמות ב' פעמים, ואינון גרימו דצדיק יחרב ויבש בבית ראשון דאיהי שכינתא עלאה, ובבית שני דאיהי שכינתא תתאה כו'. והן ב' לוחין מים עליונים ומים תחתונים, וביניהם כמלא נימא וא"ו דאלף שבינתים, והם אבני שיש טהור דאתגלידו כמ"ש בפרשת יתרו דף פ"ד ע"ב (ח"ב פד, ב) "תאנא מההוא טלא עלאה דנגיד מעתיקא קדישא, וכי נגיד מעתיקא קדישא ואתמשך לחקל תפוחין קדישין נטל קוב"ה תרין כפורי מינייהו ואתגלידו ואתעבידו תרין אבנין יקירין, נשב בהו ואתפשטו לתרין לוחין כו'" והן המים:
זהר ב, דף רנד ע"ב ואמר "טהור" כנ"ל מיין דכיין שבימינא הן שם טהור כמ"ש בתיקונים תיקון מ"ז דף פ"ז ע"ב "טהרה מסטרא דכהנא כו'" עי"ש. וכל זה הזהיר אותם שיעלו לעץ החיים ולא יסתכנו, והם נחתו לעץ הדעת טוב ורע וכולם נענשו שם. ועל היותר אחר שירד בגיחון ששם הנחש הולך על גחון, ושם נתפתה אדם הראשון גם כן שלכן ישב בגיחון ק"ל שנה, ואלמלא לא הציצו היו מתקנים חטא אדה"ר מכל וכל, ואחר יותר מכולם ששם משה קבור, התנין הגדול, ששם סוד התנין הגדול ושם סליקו דשלמה כמ"ש פרשת בא דף ל"ה ע"א (ח"ב לה, א)
"כד האי התנין הגדול חמי דצמח בגנתא זרועא דאור דא כדין אתער לסט"א לההוא נהר דאקרי גיחון כו' ומגו ההוא רבו דזרועא דא אסתלק לרבו שלמה מלכא כד אסתלק למלכו דכתיב והורדתם אותו אל גיחון, וכתיב ומשח אותו שם שם ולא באתר אחרא כו', ומימוי אחרנין אסתלק למלכו אחרא ודא איהו מלכא דאיהי תקיפא (ר"ל החיה הרביעית) והאי התנין הגדול אתער ליה כו' בההוא נהור כו'":
זהר ב, דף רנד ע"ב שאיל שאלתא ולא אתפרש דכתיב ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים. ר"ל כמ"ש (ברכות סא, ב) אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה זו תורה וזו שכרה ממתים ידך ה' כו' א"ל חלקם בחיים. ולא נתפרש השאלה מה היתה התשובה על שאלתם. ומפרש והולך כאן:
זהר ב, דף רנד ע"ב ע"ד תוהא אלין דאתקטלו בקטולי עלמא כו'. ר"ל עשרה הרוגי מלכות:
זהר ב, דף רנד ע"ב זכאין צדיקייא דלא חאבו חובה בגין דיתענשון. שמיתתם היה בסוד הקרבן כמ"ש למטה, וזהו דוקא שמת בלא חטא דאי לאו הכי לא סליק בסוד הקרבן כל מום בו כידוע, בסוד מסירת נפש בקריאת שמע:
זהר ב, דף רנד ע"ב ת"ח ממתים כו' ידך ה' דא קוב"ה כו'. שהוא יד ה' שכינה, ששם אתכניש נשמתא, ויאסוף רגליו אל המטה, יד ה':
זהר ב, דף רנד ע"ב ממתים מחלד דא סט"א דגופא כו'. בסוד קץ כל בשר, הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו, ואמר לקמן דקץ כל בשר אתהני מקרבנין מבשרא דקרבנין, וסט"א נקרא חלד כמש"ו, והוא בסוד האזינו כל יושבי חלד, וכמ"ש (חולין קכז, א) כל מה שביבשה יש בים חוץ מחולדה, והוא סוד ונחש עפר לחמו והוא סוד החלודה שמכלה את הכל ומרקב הכל, והוא גם כן קץ כל בשר ומכלה הגוף ומרקב אותו. וזהו סוד ורקב עצמות קנאה שהוא הנחש דקני לאדה"ר כידוע:
זהר ב, דף רנד ע"ב תא חזי נשמתין דאלין לאשלמותא כו'...ומהכא רזא דקרבנין. ר"ל כמו הקרבן שהבשר עולה לקץ כל בשר ורוחא ורעותא עולה ומשלים את הקדושה כן גם כן עשרה הרוגי מלכות, והן עשרה לקבל עשרה כתרין קדישין ועשרה כתרין דמסאבותא, זה לעומת זה, כן היו י' גופין וי' נשמתין, כל אחד השלים דרגא אחת:
זהר ב, דף רנד ע"ב ותא חזי רישא שירותא דמהימנותא. ר"ל ראש האצילות כמש"ו:
זהר ב, דף רנד ע"ב גו מחשבה בטש בוצינא דקרדינותא וסליק גו מחשבה ואפיק ניצוצין. שהבוצינא דקרדינותא הוא דזריק ניצוצין:
זהר ב, דף רנד ע"ב זריק לתלת מאה ועשרין עיבר ובריר פסולת מגו מחשבה ואתבריר. ר"ל סוד עולם התהו כמ"ש באדרא זוטא דף רצ"ב ע"ב (ח"ג רצב, ב) דניצוצא אפיק זיקין בזיקין לתלת מאה ועשרין עיבר ואינון זיקין עלמין קדמאין אקרון ומיתו לאלתר, לבתר נפיק אומנא לאומנתיה ואתתקן כו'. ואלו הש"ך ניצוצין הן ל"ב נתיבות של המחשבה חכמה, ל"ב אלהים דמעשה בראשית שכל אחד כלול מעשר הן ש"ך, ולפי שהן בסוד אלהים, בוצינא דקרדינותא לכן זריק ניצוצין שהן דינין הנחלקין, כי חסד דרכו להתחבר, זה בסוד מים וזה בסוד אש כידוע. וזהו סוד הקטרת, הדק הטיב, דקה מן הדקה כידוע:
זהר ב, דף רנד ע"ב ונתיב א' נעלם, לא ידעו עיט, והוא נתיב הראשון שדבוק במקורו ואינן מושגין רק ש"י, ולכן נקרא חכמה 'יש' על שם שמושג מציאותו, מה שאין כן כתר שנקרא 'אין' שאף מציאותו לא מושג, ולכן 'אל' הוא נהירו דחכמתא, וש"י נהורין תחות כורסיא. וכל זה היתה כדי לברר פסולת מתוך האוכל, שהיו מעורבין בדינין, לכן נשברו והכלים ירדו למטה בקליפה והאורות חזרו למעלה ונבררו הניצוצין כידוע. וז"ש "ובריר פסולת מגו מחשבה ואתבריר". וזהו סוד שאמר בזוהר מחשבה חשב מה, שהוא יש דאתחבר בשם מ"ה ואתבריר כידוע. וכן היתה כל זה בעשרה הרוגי מלכות שהן עשרה מגו מחשבה שבה ל"ב שהוא ש"ך כנ"ל, שאז התחיל להתנוצץ סוד עולם התהו כמ"ש "והארץ היתה תהו כו'" על הגלות, "ורוח אלהים מרחפת כו'" זו רוחו של משיח, "על פני המים" על ידי התורה, "ויאמר אלהים יהי אור" על הגאולה:
זהר ב, דף רנד ע"ב וכמ"ש בסוף ח"א דף ט' ע"א "והארץ היתה תהו בזמנא דקוב"ה הוה באלין קליפין בונה עולמות ומחריבן והא אוקמוה דלית השפעה בכל עלמין ונהר דאיהו צדיק יחרב ויבש בתרין עלמין כו'", שהם חריבו דב' בתי מקדשין כנ"ל.
"ובזמנא דקוב"ה באלין קליפין איתמר ביה סכות בענן לך מעבור תפלה" והוא כמ"ש מיום שחרב בהמ"ק ננעלו שערי תפלה כו'.
"ובההוא זמנא דקוב"ה אתפשט אתמר בקוב"ה ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך", והוא לעתיד בימי משיח כידוע. וכל מ"ש על עולם התהו וסוד התתקע"ד אשר קומטו הכל על הגלות שבהן קב"ה בונה עולמות ומחריבן שהן התתקע"ד דורות כידוע, וכמ"ש בתז"ח דף פ"א ע"ב עי"ש:
זהר ב, דף רנד ע"ב והיה צריך לאלו עשרה ליהרג ולמסור גופם למלכות הרשעה, סט"א, קליפה של מלכות שמים מלכות דקדושה, שעליה נאמר והארץ היתה תהו:
זהר ב, דף רנד ע"ב וז"ש אוף הכי כג"ד סליק במחשבה כמה דאתבריר פסולת ואתברר א"ה. שגם כאן נתברר כנ"ל:
זהר ב, דף רנד ע"ב אלין דבהו כו'... כד סליק במחשבה. ר"ל שגופם נמסר לסט"א ובררו הניצוצין בסוד מיין נוקבין ובנשמתם השלימו עשר ספירות, וכל הבירורין הוא במחשבה, סוד מיין נוקבין כידוע. וז"ש "כד סליק במחשבה", ור"ל שז"ש "אמר לפניו רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה? אמר לו שתוק כך עלה במחשבה". וזהו עליית הניצוצין לתוך המחשבה, וכך עלה במחשבה בתחלה. והשתא אשתלים:
זהר ב, דף רנד ע"ב והשלמותם הוא לפי שלא נבררו כל הש"ך ניצוצין בתחלה כמ"ש באדרא רבא דף קל"ה ע"ב (ח"ג קלה, ב) "וכד אתא האי דוקנא אתכללו כולהו ואתחזרו לקיומא אחרא, מנהון אתבסמו, מנהון אתבסמו ולא אתבסמו, ומנהון לא אתבסמו כלל כו'". והענין כי ג"ר (של כל נתיב) אתבסמו לגמרי, ולכן אין פגם נוגע בהן. ו' קצוות (שבהן) אתבסמו ולא אתבסמו. מלכות (שבהן) לא אתבסמה כלל. וזהו סוד מ"ש בספרא דצניעותא פרק א' "מלכין קדמאין מיתו וארעא אתבטלת", ולכן נקרא מחשבה י"ש וא"ל כנ"ל, שלא נתבררו רק י"ש. והענין כי הש"ך ניצוצין הם שמנה מלכים כידוע, שהן ל"ב נתיבות דמחשבה כנ"ל, והוא כי כל אחד בו ד' אותיות הוי"ה, ד' פרצופין ממחשבה ולמטה שהן ל"ב, וכל אחד כלול מעשרה שהוא פרצוף שלם. וה"א אחרונה מארעא היא לא אתבסמה, שהוא מלכות של מלכות. וזהו סוד מ"ש בספרא דצניעותא "והארץ תניינא לאו בחושבנ' כו'", והוא סוד גדול, סוד הקר"י שמהפך יקר לקר"י, טפה של חכמה טפה דמוחא, סוד הי"ש, וי' ניצוצות אין יוצאין דרך היסוד רק דרך עשר אצבעות הרגלין, סוד לבנה דלבנת בסוד הרגלין, ושם אחיזת הסט"א בצפרנים, ולכן הוא שם בסוד הביטול והוא סוד בקיעת הבשר שם:
זהר ב, דף רנד ע"ב וזהו סוד נועץ עשר צפרניו בקרקע שלא יצאו בנדה, ושם אין יוצאין רק עשר האחרונים מכל הש"ך כנ"ל, והן עשרה הרוגי מלכות. וזהו סוד אשלמותם למלכות שמים. וכמ"ש בז"ח רות דף ס"ט ע"ג
"ר' יודאי הוה קמיה דר' עזריה בן סימאי כו' אמר סוד ה' ליריאיו עשרה סבי קטולי מלכות על מכירת יוסף. א"ל פנחס הוא אליהו. א"ל ר"ע ל"ל זכות אבות. אמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. פתח ואמר ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבא כי שכר שכרתיך, שכר השתא, שכרתיך לבתר זימנא, השתא יש שכר ולבתר זמנא נהוו למלכות שמים גופין דלהון ישתארון בדוכתייהו בהאי עלמא וכלא אתהדר כמלקדמין איש אשר כברכתו ברך אותם"
והענין כי הוא היה סבור שעשרה הרוגי מלכות הם עשרה בני יעקב ממש כמ"ש בכל המדרשים וכמ"ש בז"ח איכה (ע"ב עמוד א) "ר' יודאי פתח כו' והתעוותו אנשי החיל כד"א ויש בם אנשי חיל, חובא דבני יעקב דהוו אנשי חיל כו' קיימא קמי קוב"ה ותבע דינא, דייק קרא דכתיב וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת כו', כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא תמני מאה שנין הוה קיימא ההוא נחש ותבע דינא כו' ווי מאן דקביל עונשא על חובוי דהא מיתה מכפרא על חובין ואהדר לקבלא עונשא אחרא כו' בההוא שעתא נחת ס"מ ובלבל עלמא ועאל רוחא דא במעוי דההוא רשע מלכא דרומי ותבע דינא מתקיפי עלמא כו'".
והיה קשה לו, אחר שעשו השבטים תשובה ואתנחמו ומיתו ומיתה מכפרת, כמש"ל "א"ל צדיקי' דאזדמן לון חובה מאינון כריתות שבתורה וחיישי תשובה ומיתו מיתה מכפרת עליהם או לאו, א"ל כו' חמא אנפוי ירוקין כו'". וקשה לו שנחזרו בגלגול ואתמסרו גופין דלהון לסט"א. והשיב לו שאינו כן, אלא שעשרה הרוגי מלכות הן עשרה ניצוצין שיצאו מיוסף מצפרני רגליו שהן סוד הביטול, והשלימו אלו כנ"ל את מלכות שמים והוא סוד מלכות שבמלכות כנ"ל, והוא סוד החיה הרביעית שבדניאל. שד' חיות אשר שם הן נגד ד' חיות שבמרכבה שהן ד' אותיות השם שבמלכות, וחיה הרביעית הוא נגד מלכות שבמלכות. וזהו "מלכות הרשעה". וזהו סוד "ושארא ברגליה רפסה וקרנין עשר לה" שהן עשר ניצוצות, ומלכות נקראת 'קרן' לכן הם בסוד הקרנים, ובאלו הקרנים נגיחו לאלו עשרה הקדושים. וזהו סוד "וטפרי' די נחש כו' וקרנא דכן עבדא קרב עם קדישין ויכלה להון":
זהר ב, דף רנד ע"ב והן שיצאו מהצפרנים וכמ"ש בתיקונים תיקון ס"ט דף ק"ח ע"ב (תיקוני זהר קי, א)
זהר ב, דף רנד ע"ב "דפרח יו"ד משת דאיהי נקודה אבן שתיה דמתמן הושתת עלמא (והוא יו"ד ניצוצין הנ"ל. וכמש"ו), ובהאי יו"ד חב יוסף, הדא הוא דכתיב ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו, מאי ויפוזו? דאזדריקת יו"ד בין עשר אצבעאן"
(ור"ל סוד הטפה נקרא פ"ז סוד עטרת פז, כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת ואתחנן דף רס"ג ע"א (ח"ג רסג, א) "שושנים רזא איהו דכד מתחברן כל שייפי כחדא למהוי כולהו בייחודא חדא, רזא דקרבן, כדין מתעטר קוב"ה בעטר' ברישא דכתם פז למיהוי ביקרוי מתעטר' , ורזא דא הוי דכתיב ששנים רזא דכל אינון שייפין דעילא ותתא, ורזא דההוא פז, עטורא דמתעטרא וסלקא מבינייהו, וכלא אית ביה כו'". ר"ל שייפין דתרין סטרין הן תרי"ג כמש"ו שם. וטפה דמתייחד בין שניהם הוא הפ"ז שכלם מנין ששנים. וזהו ויפזו דאזדריקת כו'. וזהו סוד עמודי שש שהוא שת, מיוסדים על אדני פז הוא כף רגלין שבהן הפז, והוא סוד ל'ב'נ'ה כידוע. ופז עם רגל הוא ש"ך, שאלו היו"ד שהוא מלכות כנ"ל כולל הכל. ואע"ג שכתיב "זרועי ידיו" אלו הטיפין נקראין 'זרועי ידיו' שהן חו"ג ומנהון נחתין הטפין כידוע):
זהר ב, דף רנד ע"ב ואמר (שם) "ואתפליגי ליו"ד ניצוצין דאזדריקת מקשת דאיהו ברית ובאן אתר אזדריקו? בעשרה הרוגי מלכות. א"ל והא שמענא דעשרה בני יעקב הוו. א"ל ח"ו, אלא בדיוקנייהו הוו. א"ל ומאן גרם דאזדריקו תמן? א"ל דיוקנא דאבוה דאזדמן לגביה דהוה דיוקנא דאדם קדמאה דא גרם דאזדריקו לון ונעץ צפרניו בקרקע וברח גרמיה ולא אזדריקו בהאי זונה, דאי לאו דאתחזיאת ליה דיוקנא דאבוה לא הוו אזדריקו הכי כו' ואיהו קביל עונשי' באלין עשרה הרוגי מלכות דהוו עתידין למיפק מניה עשרה שבטין ובגין דא עשרה הרוגי מלכות כו'" , עי"ש:
זהר ב, דף רנד ע"ב ומ"ש בזהר חדש איכה שהן עשרה בני יעקב עצמן הוא בסוד העיבור בשעה שנגזר על עשרה הרוגי מלכות. שהם גרמו כל זה ליוסף, שאלו הטפות כשיצאו נתלבשו בסט"א בסוד בבגדו בה שהוא לבוש דנשמתא כשיוצא בקדושה, ואלו היה להם מלבוש של סט"א ומהן הגופין הנ"ל. ואלו עשרה בני יעקב היו צריכים להתלבש באלו הגופין לסבול עמהם. וזהו סוד מ"ש בז"ח איכה שם "היך התעוותו רוחין קדישין לאתלבשא בלבושין נוכראין אחרנין למידן לון בקלנא סגי, ווי לדא, ווי לעוותא דא, מאן חמא גו גנתא דעדן בשעתא דאתמסר דינא לעילא, עשר מרגלאן שפיראן נהירו דכל גנתא בין כל אינון אלנין מתפשטין ונפקין כלהו לבר כו'", עי"ש.
ואמר שם: "וכד אינון עשר מרגלן נפקו מגן עדן לאתלבשא בלבושין אחרנין כלהו לבושין אתמסרו בידא דנחש בר חד דאיהו ראובן דכתיב וישב ראובן אל הבור, ועל דיהב עיטא למירמי לבירא אתפס איהו בבירא ואשתזיב, ודא איהו ר' אליעזר הגדול כד תפסוהו למינות ויהבוהו בבירא ואשתזיב נשמתיה דראובן ואח"כ יצא ממנו". והחילוק הוא שבעיבור גופין אינן דלהון ולא אתמסרו משלהן לסט"א ח"ו, רק דאתלבשו בלבושון דלהון:
זהר ב, דף רנד ע"ב וז"ש "א"ל פנחס הוא אליהו". והענין כי למה נקרא אח"כ אליהו, ולא בשמו הראשון? והענין כי כל שאדם מוסיף מעשים טובים מתחדש לו נשמה אחרת, וכל הראשונים בטלים אליו. וזהו סוד שהראשונים היה להם שמות הרבה בכל פעם שם אחר, כי כל נשמה יש לה שם אחר כידוע. ופנחס כשזכה לזו הנשמה שנתלבש בו שנקרא אליהו ונקרא בשם אליהו. וז"ש בפרשת ויקהל דף קצ"ז ע"א (ח"ב קצז, א) "ורזא אשכחנא בספרא דאדם דאמר באינון תולדות דעלמא רוחא יהא דיחות לעלמא בארעא ויתלבש בגופא ואליהו שמיה כו'", עי"ש, אמר שיתלבש בגופא. וזהו סוד שכ' הספ' שאליהו לא היה לו לא אב ולא אם, רק נחית משמיא ונתלבש בגוף. וכן היה כאן בעשרה בני יעקב כנ"ל:
זהר ב, דף רנד ע"ב "א"ל רבי עקיבא ל"ל זכות אבות" ר"ל כי אי אפשר להתלבש בגוף רק שהוא שרשו. והנה הגרים להם אחיזה באברהם ויצחק שיצאו מהם ישמעאל ועשיו, אבל לא ביעקב כידוע בסוד "בטח בדד עין יעקב", שאין מקבלין גרים אז. וז"ש אחר שהוא בן גרים היאך אפשר להתלבש בו א' מבני יעקב. ונקט לישנא דגמרא (ברכות כז, ז):
זהר ב, דף רנד ע"ב "אמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" ר"ל שיששכר נתגלגל ברבי עקיבא שלכן זכה לתורה וזכה לבינה, עד שאמר משה רבינו ע"ה יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי (מנחות כט, ב), והתורה מבינה כידוע. והיה מעבר שנים כו' בסוד יודעי בינה לעתים. וביששכר נתגלגל ניצוץ יעקב עצמו, ולכן היה יכול להתגלגל בו. וז"ש "פתח ואמר כו' אלי תבא כו'". ר"ל שאתה בעצמך צריך לבא עלי. וזהו סוד ויבא הוא כו'. וז"ש "שכר השתא, שכרתיך לבתר זמנא", ר"ל דעכשיו יתנוצץ ביששכר וכן אח"כ ברבי עקיבא:
זהר ב, דף רנד ע"ב "השתא יש שכר" י"ש ניצוצין הנ"ל שכללא דלהון ביעקב:
זהר ב, דף רנד ע"ב "ולבתר זמנא נהוי למלכות שמים" היו"ד ניצוצין הנשארין:
זהר ב, דף רנד ע"ב "גופין דלהון ישתארון בדוכתייהו" ר"ל וכל זה בסוד העיבור, וגופין של עשרה הרוגי מלכות ישתארון בדוכתייהו בהאי עלמא מדור הסט"א בסוד הקרבנות כמ"ש לעיל. וזהו סוד "אביך ואחיך באו אליך" אליך ממש. וזהו סוד "יששכר חמור גרם" דכפית לחמור כמ"ש בפרשת ויחי דף רמ"ב ע"ב (ח"א רמב, א) ואמר רבי עקיבא (פסחים מט, ב) כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, שהתלמיד חכם כפית לחמור כמש"ש. וראובן הוא ר' אליעזר הגדול ולכן נקרא "הגדול" הגדול שבאחים. ורשב"ג ור' ישמעאל כהן גדול הן שמעון ולוי הן היו תחלה בעצה, לכן הן היו תחלה לכל העשרה. ר' שמעון שמעון, ור' ישמעאל כהן גדול לוי. ונהרגו שניהם יחד בסוד שמעון ולוי אחים, ולכן נהרג ר"ש תחלה שהוא התחיל ודבר ללוי. ועקיבא אותיות יעקב, ולכן כל העשרה נתייחסו על שמו "רבי עקיבא וחביריו", שהוא אב לכולם:
זהר ב, דף רנד ע"ב וזהו סוד "הוא ישופך ראש" בימי יעקב כמ"ש בזהר חדש דף ל"ז ע"ד "וזמנין פגימא סיהרא ושליט חויא, ודוד הוה בעי רחמין על דא דלא ישלט באתריה לנטרא ההוא עקב ע"י דיעקב בוכרא דל"ל בעלמא דאתחבר לקבלא דהאי נחש כוותיה דיעקב ואעדי יתיה מאחסנתיה כו'".
"ואתה תשופנו עקב" ברבי עקיבא, דאתמסר לההוא נחש, וכמ"ש בתיקונים דפרח יו"ד מיעקב ואשתאר עקב. ואמר שם בדף ק"י ע"א "ועוד כי שת לי אלהים זרע אחר שת אתפשטותיה הוה עד יעקב דפרח ביה יו"ד מן שית ואשתאר שת, ואשתאר יעקב עקב, דיעקב דיוקנא דאדם קדמאה הוה כמה דאוקמוה שופריה דיעקב מעין שופריה דאדה"ר הוה, ובגין האי יוד אתמר אבן מאסו הבונים דאינון אברהם ויצחק דאתמר בי' לגבי אדם הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב, דהוו ידעין דהוה עתידה לאלקאה מחוויא כו'", עי"ש:
זהר ב, דף רנד ע"ב והוא יו"ד ניצוצות דעקב, והוא יו"ד דאדני אות רביעי מלכות שבה, והוא שמאסו הבונים, דאבות נתחברו בג' אותיות הראשונות ודוד נתחבר בה, רגל רביעי, והיא העקב כנ"ל. והוא גלות השכינה כמ"ש ברעיא מהימנא סוף ח"א יעקב לישנא דעוקבא דהיינו נוקבא דאתמר עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה כו' והאי איהו דאמר קוב"ה לחויא הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב, ודא גרם שכינתא בגלותא דאתמר בה עקב ענוה יראת ה', והוא מלכות שבה אופן אחד בארץ כמ"ש ז"ח ש"ה דף נ' ע"ב "פן א' דאשתאר מרתיכא תתאה כלא שאלין עליה אופן אן איהו פן חד דאשתאר הדר ואמר באן אתר הוא בארץ כו'", עי"ש, והוא סוד לבנה כמש"ל לעיל סיהרא בפגימותא והוא באלף הרביעי ויגע בכף ירך יעקב, שנשתאר כמנין עקב, והוא עקב של נצח שבו שלטו בה הסט"א בעקב, והוא עקב של יששכר שהוא בנצח כמ"ש בסבא פרשת משפטים והוא בר"ע בעקב כנ"ל, והוא בסוד הניצוצות שיצאו מן העקב ושם שלטו. משא"כ בגופין דמוחא הוא ישופך ראש, שנזדמן לו דש"א, וע"י יצאו הניצוצין משם כן נתעבר עמהם:
זהר ב, דף רנד ע"ב ועל אלו ארבעה שנכנסו לפרד"ס וכלם הגיעו להם כמעשה הנ"ל ולקחו מחוויא נאמר בקללת הנחש שלקה נחש עפר לחמו ואין לו אלא בשרא, נאמר לו על גחונך תלך סוד הולך על גחון, והוא אחר, וכמו שהנחש לקה ואין לו רפואה למכתו בסוד ארור אתה מכל כו' כן שובו בנים כו'. וז"ש ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה כמ"ש שכולם עתידים להתרפא חוץ מנחש, על גחונך תלך כנ"ל [ושם בסטרא דשמאלא בהיכלא דחובה מקום דאתדבק ביה אחר שם סוד ארור כמש"ל דף רס"ו ע"א ומהכא נפקא חד רוחא מסאבא דאקרי ארירא וכמה אלף ורבבן עמיה וכלהו אקרין אוררי יום כו']. ועפר תאכל כו' בסוד בן עזאי שנכנס באוקידו דעפרא ומת, שזהו ועפר תאכל, קץ כל בשר כמ"ש לקמן דף רנ"ז ע"ב (ח"ב רנז, ב) תאכל בשר דשלטא בבשרא, ודא הוא קץ כל בשר:
זהר ב, דף רנד ע"ב ולקמן דף רס"ח ע"ב (ח"ב רסח, ב) "עפר איהו ויתוב לעפר כד"א כי עפר אתה כו' ובגין כך כתיב ביה בנחש ועפר תאכל כו' כל ימי חייך" [זה הרוח דסט"א שנפגע מהאי בו בן זומא. וזהו סוד שדרש בן זומא כל ימי חייך הלילות סוד מפחד בלילות]:
זהר ב, דף רנד ע"ב "ואיבה אשית בינך ובין האשה כו'" הוא בסטרא דימינא כמ"ש שם היכלא חמישאה כו' רוחא אקרי 'איבה', בגין דשמא דהאי היכלא 'איבה' שמיה, וסימניך ואיבה אשית בינך ובין האשה כו', שהוא סטרא דימינא ושם נתדבק רבי עקיבא ונזהר ממנו, וז"ש הוא ישופך ראש בתחלה ואח"כ ואתה תשופנו עקב כנ"ל. וענין של שני פסוקים אלו, א' נגד צדיקים ואחד נגד רשעים. הראשון נגד רשעים ארור אתה כו', שהיה בקדושה ונפל לסט"א, וכן הרשעים שנתדבקו בו, ואמר אח"כ אלו השלשה שהגיע אליהם כמעשה הרשעים שהציצו כנ"ל. ופסוק השני נגד הצדיקים דעבדין קטרוגא עמיה כל יומא ויומא ואתדבקן בסטרא דימינא וזהו ואיבה אשית, ואמר אח"כ רבי עקיבא שאתדבק בסטרא דימינא ויצא בשלום:
זהר ב, דף רנד ע"ב חדו מסטרא דא ועציבו מסטרא דא כו'. ר"ל דגופא דלהון מסטרא דסט"א בעציבו, ונשמתא דלהון מסטרא דקדושה בחדו. והענין כי גופם מימי הרעה ששולט בהם הסט"א ולכן הם בעציבו, כי דרגא דסט"א הוא עצבון ודרגא דקדושה הוא שמחה כמש"ו: