שני לוחות הברית — תורה שבכתב, נח, תורה אור

אצריך ליתן טעם למה באה ברכה וציווי דפריה ורביה כפל דהיינו לאדם ונח, והנני מבאר כיד ה' הטובה עלי, ואגב יתבארו איזה סודות במבול ובאות קשת ובהפלגה. וגם יהיה מתורץ בענין היקישא דפריה ורביה שהעתקתיו לעיל בפרשת בראשית, שאמרו (יבמות סג, ב) מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו ממעט את הדמות, ומייתי לה מדסמיך ליה לקרא (בראשית ט, ו) כי בצלם אלהים עשה את האדם, למה שינה מלשון דקרא שאמר צלם, והם זכרו דמות, וע"כ שני עניינים הם, דהא כתיב בצלם ודמות:

באיתא בזוהר בפרשה זו (ח"א סא, א), אלמלא לא חטא אדם, לא עבד תולדות כגוונא דא מסיטרא דיצר הרע, אבל עבד תולדות מסיטרא דרוח קדישא, דהשתא לא עביד תולדות אלא מסטרא דיצה"ר. ובגין דכל תולדות דבני נשא כולו בסטרא דיצה"ר, בגין כך ליתן לון קיום. אבל אלמלא לא חטא אדם ולא אתתרך מגינתא דעדן, עביד תולדות מסיטרא דרוח קדישא דקדישין כמלאכי עלאין קיימו לדרי דרין כגוונא דלעילא. כיון דחטא ואוליד בנין לבר מגינתא דעדן, ולא זכה לאפקא לון מגינתא, לא אתקיימא אפילו לאשתרשא בעלמא דא. עד דאתא נח ועאל בתיבה, ומן תיבה נפקו כל דרין דעלמא, עכ"ל. מי שיש לו עינים לראות ויורד בעומקו של מאמר הזה, יתגלו לו כמה עניינים:

גראשית דבר, העולם נברא בשביל האדם שנעשה בצלם ודמות כביכול אדם התחתון כדוגמת אדם העליון. והיה הוא ותמורתו קודש, דהיינו תיק הספר עם הספר, וזהו הגוף והנשמה, כי אז קדוש יאמר לו כשהוא בבחינת יהי אור כתנות אור באל"ף, והנשמה קודש הקדשים. וזהו סוד צלם ודמות, צלם מצד הנשמה, דמות מצד הגוף, כאשר רמזתי למעלה בפרשת בראשית, והארכתי בהקדמת תולדות אדם, ואז היה חי לעולם בגוף ונפש. וענין תולדותיו להיותן קיים באיש ולא במין לבד הפריה ורביה היתה בסוד השתלשלות כמלאכי עליון המשתלשלים זה מזה כי אין להם הפסק ומתפשט כמדליק נר מנר, והיה צלם אלהים מתפשט ומתרבה, ואף בהתפשטות היה נשאר סוד הצלם. אף שמאדם וחוה ואילך היה חילוק שנולדו מטיפה, מכל מקום אלו לא קלקלו לא היה טיפה סרוחה:

דוהנה קלקל בסוד היין כי חוה סחט[ה] אשכול של ענבים (בר"ר יט, ה), והלך בבחינת הרע. ואלו לא קלקל ונשאר בטוב בסוד יין המשומר בענביו, היה בסוד (אבות ב, ח) בור סיד שאינו מאבד טפה והיתה הטפה זרע קודש מצבתה. וכשקלקל, לא די שלא נשאר בכבודו, אלא נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא והבור ריק, כי לא נשאר קיים אפילו במין במבול שבלה את העולם מכח העון שהיו מסריחין את הטיפה כי השחית כל בשר (בראשית ו, יב), לולי הותיר לנו ה' שריד נח איש צדיק, וצדיק הוא יסוד עולם ממנו נתייסד העולם:

הוכבר נודע כי צדיק יסוד הוא סוד ברית קודש ברית המעור, ונח נולד מהול כמו שאמרו רז"ל (מדרש שוח"ט ט, ז), כי הוא שומר הברית, ואף שלא החזיר עטרה ליושנה להיות כתנות אור ויהיה קיים באיש וחי לעולם, מכל מקום נשאר הקיום במין מחמת פריה ורביה שנשאר מין האדם קיים אבל לא באיש, כי הוא שתה מהכרם היה קצת מדוגמת אדם שסחט אשכול ענבים, והוא סבר לתקן מה שרצה ליטע הכרם מטע ה', אבל קלקל במה ששתה הרבה, וכתיב (משלי כה, כז) אכול דבש וגו', ומכח שהלך במופלא ממנו הרבה הציץ ונפגע, ודברים אלו הם סתומים וידועים ליודעי חן:

ווהנה כששתה הרבה נשתכר ובא השטן וריקד בתוך הסעודה הוא כנען אשר בידו מאזני מרמה ארור כנען (בראשית ט, כה), על כן לא הוחזר העטרה ליושנה להיות האדם קיים באיש. אבל נשבע הקב"ה שלא לכלות האדם ויהיה קיים במין עד עת קץ שרמז לו הקב"ה על קץ הימין קץ כל בשר כדבעינן למימר לקמן בעזרת השם יתברך, אז ישמח ה' במעשיו ותתחדש הבריאה, כי עדיין לא היתה הבריאה בראשית המחשבה, עד שיבא משיח צדקנו, אלה תולדות פרץ (רות ד, יח) ונכתב מלא:

זובמדרש רבה (בר"ר יב, ו), א"ר שמואל בר נחמן, כל תולדות שנאמרו בתורה חסרין בר מן תרין, אלה תולדות פרץ, והדין (בראשית ב, ד). ומפני מה אינון חסרין. ר' יודן בשם ר' שמעון אומר, כנגד ששה דברים שנטלו מאדם הראשון, ואלו הן, זיווגו, וחייו, וקומתו, ופרי הארץ, ופירות האילן, ומאורות כו' עיין שם. עוד במדרש רבה (כג, ה) ותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר וגו' (בראשית ד, כה), ר' תנחום בשם ר' שמואל אמר, נסתכל אותה זרע שהוא בא ממקום אחר ואיזה זה זה מלך המשיח עד כאן:

חהרי שלא יתקיים שם שת שממנו הושחת העולם עד שיבוא המשיח ויקויים בו (במדבר כד, יז) וקרקר כל בני שת, דהיינו שיסיר הקליפות הסובבות הפרי, ואז יהיה העולם נשתת ככוונת בראשית הבריאה ויתקיים (תהלים קד, לא) ישמח ה' במעשיו, ובלע המות (ישעיה כה, ח), כי יחיו חיי עדי עד בלבוש כתנות אור כאשר הארכתי בהקדמת תולדות אדם, ויהיו ישראל הנקראים אדם בצלם ודמות עליון, ותתרבה הפריה ורביה כמו שרמזו רז"ל (שבת ל, ב) עתידה אשה שתלד בכל יום. ויתקיים כל אחד באיש, ותהיה הפריה ורביה בסוד ההשתלשלות וכמו שנצטווה עליה אדם אם לא חטא. וכשחטא, אז נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא שבא המבול ולא נתקיים אפילו במין, ואלה תולדות נח שיצא מן התיבה קיום העולם בפריה ורביה קיום במין עד זמן משיח בן דוד אז יתקיים באיש ויהיה בצלם ודמות, מה שאין כן לאחר שחטא אדם נסתלק הצלם האמיתי ולא נשאר רק דמיון מהצלם בסוד הדמות, כענין צל האדם לפעמים בבואה, ולפעמים בבואה דבבואה, והכל לפי מה שהוא:

טובבראשית רבה (כד, ו), זה ספר תולדות אדם (בראשית ה, א), אלו תולדות ואין הראשונים תולדות ומה הן אלהות, בעון קמיה אבא כהן ברדלא אדם, שת, אנוש, ושתק, אמר להם עד כאן בצלם כו' ע"כ. בענין פריה ורביה בזמן הזה עד ביאת משיח צדקינו לא שייך לומר מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו ממעט הצלם, כי הצלם כבר ממועט. רק שייך לומר כאלו ממעט הדמות. ומביא ראיה (יבמות סג, ב) מהפסוק (בראשית ט, ו) כי בצלם אלהים עשה את האדם. היה די שיאמר כי בצלם אלהים עשהו, והיה קאי על אדם שהזכיר שופך דם האדם. אלא האדם רצה לומר האדם המיוחד דהיינו אדם הראשון. ואמר כי בצלם אלהים עשה את האדם, אדם הראשון, וממילא מסתבר אף שנסתלק הצלם, מכל מקום יוצאי יריכיו יש בהם דמות קצת מהדמיון הצלם אשר ג"כ בו קדושה:

יהכלל העולה, מצות פריה ורביה נצטוו לאדם, וחזר הציווי לנח, כי כל אחד ענין בפני עצמו. פריה ורביה דאדם היא מרוח קדישא ולא מהתעוררות יצר. ופריה ורביה הנאמר בנח היא מצד היצר אשר היא נוהגת עתה. ונאמר ברכה בשניהם, כי הצד שוה שבשניהם בזה להתלבש בברכה מבריכה העליונה:

יאומאוד מאוד צריך להתקדש בתשמיש להמשיך הברכה, אף שאין המדריגות שוות, כי זה בסוד הצלם, וזה בסוד הדמות כדפירשתי. ובא הציווי לנח ואתם פרו ורבו שרצו בארץ, כלומר תכינו עצמכם במאוד מאוד להתקדש לעורר הקדושה והברכה העליונה, כי עתה שיש ערוה דהיינו משנתלבשו בכתנות עור, אז פריה ורביה מצד הערוה. ואלו לא חטא אדם, לא היתה ערוה רק תשמיש מצוה, כמו היד העוסקת ומנחת תפילין שהיא פעולת מצוה. ומאז בא הנחש נעשה ערוה וצריך להתקדש ביותר לעורר הקדושה, כי בכל מקום שיש גדר ערוה נאמר קדושים (ויק"ר כד, ו), להוציא מחול אל הקודש:

יבוכי תאמר בלבבך למאי נפקא מיניה נכתב הציווי של פריה ורביה הנאמר לאדם אחר שנתבטל. ובפרט שאמרו בסנהדרין פרק ד' מיתות (נט, א) כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לישראל, לזה ולזה נאמרה. לבני נח ולא נשנית בסיני, לישראל נאמרה, ולא לבני נח. ופריה ורביה אינו בכלל ז' מצות בני נח, ולא נאמרה אלא לישראל וכדאיתא שם, א"כ למה נכתב מצוה דפריה ורביה של אדם. יש לפרש, נאמרה לישראל שתתקיים לעתיד בבוא משיח צדקינו:

יגנחזור לענין, מצות פריה ורביה הנאמר באדם, ומצות פריה ורביה הנאמר בנח, תרי עניינים הם. ולהבינך הענין ביותר, הנני מפרש בעומק דברי הזוהר שכתב (ח"א סא, א) פריה ורביה דאדם היה ראוי להיות מסטרא דרוח קדישא, ועתה התולדות מצד יצה"ר, זה יתבאר עם מה שאמר במדרש (תנחומא נשא טז), אמר ר' שמעון בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים כו'. והמאמר ארוך ולא העתקתי אלא הצורך לענין שלנו:

ידכבר הזכירו רז"ל (פסחים קיז, א) החילוק שיש בין מזמור לדוד, לדוד מזמור. כששרתה עליו השכינה ואח"כ התעורר, זהו מזמור לדוד. וכשהוא מתעורר מתחלה והמשיך אליו השכינה, זהו לדוד מזמור. וזהו המעלה הנפלאה שיתחיל האדם בהתעוררות כמו שכתוב (מלאכי ג, ז) שובו אלי ואשובה אליכם. משא"כ כשהוא אינו מתעורר רק השכינה מעצמה, אזי רחוק הוא ממעלה זו, כי מה שנותן לו הש"י אינו מצד האדם שיהיה הוא מתעורר, רק הקב"ה ברחמיו ובחסדיו מרחם וחונן. וכענין דאיתא בב"ר (מה, ו), וחנותי את אשר אחון (שמות לג, יט), הראה הקב"ה את כל האוצרות של מתן שכר המתוקנים לצדיקים. והוא אומר האוצר זה של מי הוא, והוא אומר של עושי מצות. והאוצר הזה של מי הוא, של מגדלי יתומים כו', וכן כל אוצר ואוצר. ואח"כ ראה אוצר גדול, אמר האוצר הזה של מי הוא. א"ל מי שיש לו אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה, שנאמר וחנותי את אשר אחון, למי שאני מבקש לחון, וכן ורחמתי את אשר ארחם, עד כאן. ובוודאי מתנת חן מתנה מועטת בערך מתנה מרובה הנתנת למי שהתעורר ובא בשכרו:

טווזה הענין של התעוררות מלמטה למעלה שייך עתה בזמן הזה שעלתה השכינה למעלה, וצריכין אנחנו להתעורר מלמטה שתשוב אלינו. אבל אדם אלו לא חטא היה השכינה בתחתונים ולא זזה השכינה מהם, והיה מקויים (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, בתוכם ממש, ולא היתה הפעולה רק להתרבות האור כמדליק נר מנר, וכן יהיה לעתיד כמו שכתוב (יחזקאל מג, ט) ושכנתי בתוככם. וזהו ענין פריה ורביה דאדם אלו לא חטא. וכן לעתיד להפרות ולהרבות מצד אור של מעלה השוכן בם כענין השתלשלות, נמצא השלימות בעת ההיא מלמעלה למטה בסוד אור הישר:

טזוזהו שאמר הזוהר היה עביד תולדות מסטרא דרוח קדישא. אבל עתה שנ[ת]לבש בכתנות עור ונעשה חומר עכור והטפה נסרחה והשכינה מדורה למעלה והוא עביד תולדות מצד יצה"ר, צריך לכוף את יצרו ויקדש עצמו להכניסו לקדושה, וזאת היא הקדושה לקדש עצמו בשעת תשמיש לפרות ולרבות הדמות, והכל לעבודת הש"י שיהיו לו בנים עובדים את ה' ועוסקים בתורה ובמצוות. וכשמקדש עצמו מלמטה, אז מתעורר מלמעלה. ואז מצד החומר העכור יהיה הקיום במין. ומצד המשכת נפש רוח ונשמה מלמעלה צד התעוררותו, יהיה קיום במין, כי הנשמה קיימת עדי עד:

יזורמז לזה סוד שני זיווגין שהזכירו רז"ל (סוטה ב, א), זיווג ראשון מן השמים בת קול יוצאת. זיווג שני לפי מעשיו. זיווג ראשון יהיה רמז וסימן למצות פריה ורביה שנצטווה האדם קודם שחטא שהוא היה ראשון, וגדול יהיה כבוד האחרון יותר מן הראשון (חגי ב, ט), דהיינו לעתיד כשיוחזר כתנות אור ותהיה השכינה בתחתונים אז המשכה מלמעלה למטה בסוד אור ישר כדפירשתי, וזה הזיווג הוא מן השמים, כלומר מלמעלה למטה. אבל זיווג שני דהיינו הנאמר לנח שהוא בזמן הזה, הוא לפי מעשיו תלוי בהתעוררותו לפי שיעור התעוררות מלמטה ממשיך אליו קדושה מלמעלה. וכל זמן שאנחנו בלבוש הזה כתנות עור שהוא החומר העכור, זאת המעלה היא המעלה המשובחת שיתעורר מלמטה למעלה, דהיינו שיטהר ויזכך החומר שלו ויקדש אותו ואז יהיה כלי מוכן לקבל השכינה שתשרה עליו, וזהו ענין מלמטה למעלה:

יחומזה יתבאר ענין (בראשית ו, ט) את האלהים התהלך נח. ובאברהם הוא אומר (שם כד, מ) אשר התהלכתי לפניו. נח היה צריך סעד לתמכו, אבל אברהם היה מתחזק מעצמו (זהר ח"א נח, א). ונח היה ירא לערב עם בני אדם, והיה מתבודד במקום אשר אין שם אלא האלהים לבדו, כי היה ירא אולי ילמוד איזה מעשה רע ממעשיהם. כי לא היה כחו גדול כאברהם אבינו שקים ליה בנפשיה שלא ילמוד ממעשיהם, ואדרבא הוא יחזירם למוטב כמו שעשה להרבה, והארכתי בענין הזה במקום אחר, כך מבואר הענין לפי פשוטו:

יטולפי דרכינו יתבאר בענין אחר. נח לא היה לו כח יפה כאברהם אבינו. כי אברהם אבינו התעורר את עצמו להכיר את בוראו ולעבוד אותו, ואח"כ רוח ממרום יערה עליו, זהו ענין מלמטה למעלה. אבל נח את האלהים התהלך, בא לו התעוררות מלמעלה, וזהו הסעד והסמיכה שהזכיר:

כובמדרש רבה (בר"ר כח, ט), ונח מצא חן (בראשית כט, א), אמר ר' כהנא כי נחמתי כי עשיתיו (שם ו, ז), ונח, אפילו נח שנשתייר מהם לא היה כדי, אלא שמצא חן בעיני ה', עיין שם במדרש רבה. ונח מצא חן, הוא מצא, והקב"ה לא מצא (בר"ר כט, ג). רצה לומר, הוא מצא מהקב"ה שהיה מעורר אותו. אבל הקב"ה לא מצא ממנו, כי לא היה לו התעוררות מלמטה למעלה. משא"כ באברהם שאמר אשר התהלכתי לפניו, כלומר התעוררותי קודם לו, וכן כתיב (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך:

כאובבראשית רבה (ל, י), בדורותיו, אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל כו'. רש"י (בתחילת הפרשה) הזכיר אלו היה בדורו של אברהם, וכן באגדה פרק חלק (סנהדרין קט, א). ואלו ואלו דברי אלהים חיים, כי יש הפרש בין נח לאברהם, וכן יש הפרש בין נח למשה בבחינות שונות. באברהם אבינו, ומצאת את לבבו נאמן לפניך. ובמשה רבינו ע"ה כתיב (במדבר יב, ז), בכל ביתי נאמן:

כבהענין, אברהם אבינו הקדים את משה רבינו ע"ה במעלה כזו להיות התעוררות מלמטה למעלה, כי היה קודם למשה רבינו ע"ה בזמן, והוא הכיר את בוראו והתעורר במאוד עד שנתגלה אליו הש"י בכל יכולתו. וזהו ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכמו שכתבתי שהוא הקדים את עצמו לפני בא התעוררות מלמעלה אליו, ואח"כ נתדבק למעלה. אבל בענין הדביקות למעלה בעומק ההשגה, היתה מעלת משה רבינו ע"ה גדול ביותר, וזהו בכל ביתי נאמן, מה שמצא הקדוש ברוך הוא נאמנות באברהם והתעורר מלמטה למעלה והמשיך על עצמו השכינה והיה מרכבה אליה, בזה נאמנות היה משה נכנס למעלה בבית ה' והיה בן בית, וזו המעלה היא יותר מעלה ממעלה להמשיך השכינה עליו כמו שכתוב (שמות יט, ג) ומשה עלה אל האלהים:

כגוזהו סוד שפירש משה רבינו ע"ה מהאשה (שבת פז, א). כבר כתבתי למעלה סוד פריה ורביה בקדושה להתעורר מלמטה למעלה במה שמקדש את עצמו ומרבה את הדמות. אבל משה רבינו ע"ה פירש מהאשה למטה ולא המשיך להתעורר למטה מלמעלה, והוא איש האלהים בעלה דמטרוניתא כדאיתא בזוהר (ח"א רלט, א):

כדוהנה נח היה צדיק בדורותיו בערך דורו, כי נח היה איש צדיק להיות דבק בהש"י כשבא אליו התעוררות מלמעלה, כי ק"ך שנה היה הקב"ה מתעורר את נח ושלחו להזהיר דורו שיעשו תשובה. אבל מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו (עירובין יח, ב), כלומר מקצת שבחיו היו בפניו, כי לא הלכו פניו להקדים להתעורר כמו אברהם אבינו שאמר (בראשית כד, מ) התהלכתי לפניו, וזה היה במקצת. אבל רובו שהוא ככולו היה שלא בפניו, שלא הקדים הוא, רק בא אליו התעוררות מלמעלה:

כהוזהו סוד ונח מצא חן, הוא מצא אבל הקב"ה לא מצא. ואמר מצא חן כשבא התעוררות מלמעלה למטה וזהו מתנת חן, כמו שכתוב וחנותי את אשר אחון וכמו שכתוב למעלה במדרש וחנותי כו'. ומכל מקום היה צדיק בערך דורו, כי לא זו שלא התעוררו מאליהן דורו, אלא אף לאחר התעוררות מלמעלה זה ק"ך שנה לא השגיחו כי היו לב היפך מאברהם לבבו נאמן שהוא סוד התעוררות מעצמו, והיו ערלי בשר השחיתו דרכם ולא שמעו בקול ה'. נמצא לא היה להם התעוררות מלמטה. וגם כשבא מלמעלה לא השגיחו, על כן נאבדו מעולם הזה, וגם מעולם הבא, וגם אבד זכר כחם של מעלה. ובזוהר (ח"א סט, א), וימח את כל היקום אשר על פני האדמה (בראשית ז, כג), רבי אבא אמר את כל לאכללא כל אינון שליטין דשלטין ממנו על ארעא, ודא הוא היקום אשר על פני האדמה כו':

כוהרי שנח היה צדיק בדורו, מכל מקום נגד אברהם לא היה נחשב לכלום. כי אברהם לבבו היה נאמן לפניו. ואלו היה בדור אברהם, אפשר שהיה לומד ממעשיו והיה צדיק תמים כמוהו, כי כן כתיב באברהם (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים:

כזולענין מה שאמרו שאלו היה בדורו של משה כו', זה יתבאר ע"פ מה שאמרו במדרש רבה (בר"ר לו, ג) אמר ר' ברכיה חביב משה מנח. נח משנקרא איש צדיק נקרא איש האדמה (בראשית ט, כ). אבל משה משנקרא איש מצרי (שמות ב, יט) נקרא איש האלהים, עד כאן. ענין זה המאמר הוא, כי משה רבינו ע"ה מיום היותו לאיש נודע מה יהיה בסופו, והתחלה שלו היה מדוגמת סופו, אע"פ שבתחלת נבואתו אמרו במ"ר (שמו"ר ג, א) טירון היה משה בנבואה, כי בתחילת נבואתו היה עדיין ילד בנבואה, אחר כך בא ממדריגה למדריגה עד (דברים לד, י) שלא קם כמשה ונקרא איש האלהים. מכל מקום בוצין בוצין מקטפין ידוע (ברכות מח, א), על כן אפילו בהתחלת מעלתו נקרא איש שנקרא איש מצרי, כמו שהיה נקרא איש ברום מעלתו דהיינו איש האלהים, להורות כי אף בהתחלתו התחיל להתנוצץ בו אלהיי, וזהו נרמז באיש מצרי שהרג שזהו תחילת גדולתו וקנאתו לאלהיו היה דבוק באלהיו, כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר א, כט) שהרגו בשם המפורש, הרי אף במעלה התחתונה שלו דהיינו מעשה מצרי, היה דבוק באלהים דהיינו בשם המפורש:

כחונח אף בעת רום מעלתו שנקרא צדיק, נקרא איש האדמה, אשר הכוונה בזה ע"ד המדרש שהבאתי לעיל, כי אף נח היה בכלל (בראשית ו, ז) נחמתי אשר עשיתי כו', ומה שנשאר קיים היה בשביל האדמה והאדמה לא תשם (שם מז, יט) שיהיה קיום לעולם. ועל כן נקרא איש האדמה, כלומר נשאר באיש בשביל האדמה דהיינו העולם. הרי במקום גדולתו שקראהו צדיק, קורא אותו בשם איש האדמה:

כטובמדרש (שוח"ט משלי לא), שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל (משלי לא, ל). שקר החן, זה נח. והבל היופי, הבל הוא יפיו של אדם. אשה יראת ה' תתהלל, זה משה, עד כאן:

להנה פשט זה המאמר מסכים למה שכתבתי. מכל מקום אני אומר, שיש במאמר הזה רמזים. הנה כי מעת חוסר העדי של כתנות אור מהאדם ונתלבש בכתנות עור, לא מצינו שזכה לאור עד חנוך כי לקח אותו אלהים ונעשה מלאך והוא מטטרון. ועשרה דורות מאדם ועד נח, ונח היה צדיק הדור ונזדכך בקצת שגרם קיום להעולם בהשארתו. על כן תמצא תיבת נח זה ינחמנו (בראשית ה, כט), והוא חצי שם של חנוך, וכן הוא חצי שם של מטטרון, כי מט"ט עולה נח. נשאר רו"ן מלשון נור דולק, כי נתהפך חנוך ללפיד אש ונעשה מטטרון. ומה שנשאר מן חנוך לאחר הלקח ח"ן שהוא כמו מט"ט, נשאר כ"ו שהוא במנין ידו"ד, ומן מטטרון נשאר נור שהוא אש. רמז לדבר, (דברים ד, כד) כי ידו"ד אלהיך אש אכלה הוא. הרי מעלת נח שהוא חן מן חנוך, על כל זאת שקר החן אין זה מעלה אמיתית:

לאגם הבל הוא יופיו של אדם, כי הלך אחר ההבל. אם כן יש בזה רמז, ותיבת הבל רומז להבל בנו של אדם, וישע ה' אל הבל (בראשית ד, ד). ואמר הבל הוא יופיו של אדם הראשון, כלומר מי הוא יופיו של אדם הראשון הוא הבל. כי קין הוא קינא דמסאבותא, והבל הוא יופיו, כי היה לו התרוממות נשמה, כי משה רבינו ע"ה הוא מגלגולו כמו שכתבו המקובלים (עי' תקו"ז תקון ס"ט קיד, א) הבל שת משה (הם ראשי התיבות של מש"ה). והבל הוא יופיו, כי עקבו של אדם מכהה גלגל חמה (תנחומא אחרי ב), ופני משה כפני חמה עצמה (ב"ב עה, א) והוא יותר מגלגל של חמה, ונשלמה אחר כך נשמת הבל ע"י שת במשה עד שנתקיים בו (שמות יט, ג) ומשה עלה אל האלהים, ופירש מאשתו (שבת פז, א) והוא היה בעלה דמטרוניתא כמו שהבאתי לעיל. וזהו אשה יראת ה' תתהלל, זה משה:

לבזה ענין שנרמז משה בענין המבול כמו שאמרו בפרק שלוח הקן (חולין קלט, ב) משה מן התורה מנין, דכתיב (בראשית ו, ג) בשגם הוא בשר, בשגם בגימטריה משה. ומה שהזכיר במדרש שמואל אצל משה, כי כבר אמרו רז"ל (ברכות לא, ב) ממעלות שמואל שהיה בו מעלות השקולים נגד משה ואהרן:

לגנחזור לענין, ענין נח מלמעלה למטה, ואז היה צדיק גמור. אברהם אבינו מלמטה למעלה. משה רבינו הלך למעלה והוא איש האלהים. וחילוק גדול בין תיבה של נח לתיבה של משה:

לדועתה אבאר ענין התיבה על פי הרמזים שכתבתי. ואקדים מה שכתב בזוהר שמביא הפסוק (משלי יח, י) מגדל עוז שם ידו"ד בו ירוץ צדיק ונשגב, ואומר שמגדל עוז רמוז על התיבה, והצדיק הוא נח איש צדיק. ואגב אבאר ענין מגדול ומגדיל של פסוק מגדיל ישועות מלכו בתהלים (יח, נא). ובספר שמואל (ב' כב, נא) כתיב מגדול ישועות מלכו, ונוהגין לומר זה הפסוק לאחר ברכת המזון. וכתבו האחרונים (עי' באר היטב או"ח סי' קפז) שבחול יאמרו מגדיל, ובשבת ובראש חודש יאמרו מגדול, ונתנו סימן שבת וחודש קרא מקרא. עוד בה שלישי שמצינו אצל דוד מגדל דוד כמו שכתוב (שה"ש ד, ד) מגדל דוד בנו לתלפיות, הרי ג' מגדול מגדיל מגדל:

להוקודם שאגיד טעם על זה, אקדים מאמר בב"ר סוף בראשית (כט, ג), והכל יהיה סובב והולך על פי מה שכתבתי למעלה, וזהו נוסחו, א"ר סימון ג' מציאות מצא הקב"ה, אברהם דכתיב (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך. דוד דכתיב (תהלים פט, כא) מצאתי דוד עבדי. ישראל דכתיב (הושע ט, י) כענבים במדבר מצאתי ישראל. איתיבון חבריה לר' סימון, והא כתיב (בראשית כט, א) ונח מצא חן. א"ל הוא מצא, אבל הקב"ה לא מצא. קשה למה לא חשבינהו כסדר לפי הזמן דהיינו אברהם, וישראל, ודוד. ועם ביאור המאמר הזה (ב"ר יב, ו) שהבאתי לעיל (ד"ה ובמדרש רבה), כל תולדות שבמקרא הם חסרים, לבד מאלה תולדות שמים וארץ (בראשית ב, ד), ואלה תולדות פרץ (רות ד, יח):

לוכבר כתבתי למעלה (ד"ה וזה הענין) מעלת אדם הראשון אלו לא חטא היה בסוד שכינה בתחתונים בסוד אור הישר. וזה הענין הוא קרוב לענין משה רבינו ע"ה (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן, שלא זז מהשכינה רק שהוא עלה לשמים לבית ה'. אבל סוד השכינה בתחתונים הוא שתרד השכינה להיות בתוך התחתונים כ"כ יזוככו התחתונים, ומכל מקום זה וזה הוא ענין שלא זזה מהשכינה:

לזאמנם לאחר חטא אדם ונתלבש בכתנות עור ונסתלקה שכינה למעלה, אז עיקר השלימות לעורר מלמטה למעלה. ואח"כ באחרית הימים בעת קץ, אזי תתחדש הבריאה אשר עדיין לא הושלם כוונת הבריאה אפילו יום א', כי אדם ביקר ולא ילין עד שיבא משיח, ואז ישמח ה' במעשיו. וישראל שהיה מעלתם להתעורר מלמטה למעלה שהם הקדימו נעשה לנשמע, לעתיד ישראל נקראו אדם ויהיו כמו אדם קודם החטא, ויקויים בהם (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, ואז תהיה הבריאה במילואה כמו שהיתה ראשית המחשבה. על כן כתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, כתיב תולדות מלא, כי כן כוונת הבריאה להיותה במילואה וטובה, ולא תחזור עד אלה תולדות פרץ שמשם יוצא מלך המשיח ואז יחזרו התולדות להיות מלא:

לחוביני ביני צריכים להתעוררות, ועיקר התעוררות הוא מלמטה למעלה ואז הוא תמים וכמו שנאמר באברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז, א). אבל מלמעלה למטה אף שנעשה צדיק גמור, מכל מקום לא נקרא תמים. על כן אמר הקב"ה לנח כי ראיתי אותך צדיק לפני, ולא כתיב תמים, כי נח מצא, אבל הקב"ה לא מצא אותו:

לטודוד המלך ע"ה לפעמים מזמור לדוד, ופעמים לדוד מזמור כמו שהבאתי לעיל (ד"ה כבר הזכירו), וזהו סוד מגדול ומגדיל. מגדול, הוא בית ה' מדור השכינה מתעורר מלמטה למעלה, כי כן נקודה ראשונה היא חירק תחת המ"ם והחירק הוא למטה, ואח"כ מסיים בנקודת חולם למעלה על ו' למעלה. מגדיל, מתחיל בפת"ח רומז על ידו של הקב"ה פתוחה, והקב"ה פותח והוא התעוררות מלמעלה למטה, כי כן מסיים בנקודת חירק בסוף תיבה והוא למטה. אבל מעלת מגדיל על מגדול הוא, כתובים ברוח הקודש, ומגדול הוא נביאים שהוא מעלה יתירה על כתובים, ושבת וחודש הם זמנים המורים על רוממות ישראל. החודש מורה כי תחדש אור ישראל בסוד (ישעיה ל, כו) אור הלבנה כאור החמה וגו', ומכל שכן שבת המורה על קדושת עולם שכולו שבת על כן קוראין בהם מגדול:

מעוד יש רמז גדול בנקודות של מגדיל ומגדול. נודע כי מ"ם סימנם דמלאך מות כמו שכתב הזוהר, והעתקתיו לעיל בפרשת בראשית (ד"ה וכבר כתבתי בארוכה). והנה הפתח מורה על פתיחת הטוב כמו (תהלים קמה, טז) פותח את ידך, כי פותח מקור העליון. אמנם זה לעומת זה עשה אלקים, ובעולם הקליפות מורה על פתיחת הרע שעליה נאמר (בראשית ד, ז) לפת"ח חטאת רובץ, והבא לטמא פותחין לו (יומא לח, ב). ונודע כי החירק מורה לדכא תחת רגליו על ירידת הענין כמו שכתב הפרדס בשער הנקודות, על כן מגדיל שיש פת"ח תחת המ"ם אינה טובה כמעלת מגדול שיש חירק תחת המ"ם המורה על ירידת המ"ם שהוא סימן למלאך מות, ואז כשתרד מן מגדול למטה תשאר גדול, ורומז (חגי ב, ט) לגדול יהיה כבוד הבית האחרון:

מאוהנה רמז הש"י לנח שיעשה תיבה כמו מגדל כי אותך ראיתי צדיק (בראשית ז, א), והוא איש צדיק תמים כדפירשתי. אכן התעורר אותו לקחת מוסר שמכאן ואילך יהיה כבוד מגדל, ויקוים בו (משלי יח, י) מגדול עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב:

מבהענין שציווה לו לעשות בנין תחתיים שניים שלישים ג' מדריגות זו על גבי זו. תחתיים שהם לזבל, הוא נגד עולם העשייה שהוא מגואל ומטונף בקליפות. שניים שהם למדור בהמות חיות ועופות, רומז למדור העליון עולם יצירה, ועל דרך שפירש הזוהר מאמר (בראשית א, כ) ישרצו המים שרץ נפש חיה כו', על המלאכים. ועוף יעופף, עוף זה מיכאל דכתיב (ישעיה ו, ו) ויעף אלי אחד מן השרפים. יעופף דא גבריאל, דכתיב (דניאל ט, כא) והאיש גבריאל וגו' מועף ביעף כו'. ואת כל נפש חיה הרומשת, הוא הרוח הפנימי הנמשך להם מלמעלה שהוא קיומם. שלישית הם לאדם, סוד עולם הכסא שם חקוקה צורת יעקב, ועל כולם בראש המגדול הוא שם ידו"ד בו ירוץ צדיק ונשגב:

מגהנה מתחת כסא כבוד ולמטה שמשם יניקת עולם המלאכים הצדיק הזוכה להיות ביניהם עליו נאמר (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים, כי המלאכים נקראים עומדים שעומדים במקומם, והאדם נקרא מהלך כי הוא הולך משלימות לשלימות עד שזוכה לידבק בין הכתות הקדושות האלה. ומי שהוא צדיק ביותר והוא מבני עליה וזוכה לשם ה', זהו נקרא רץ, כי רץ הוא ומגיע למקום שאין שאר יכולין להגיע ונקראים בערכו מהלכים. זהו שאמר מי שזכה לעלות עד מגדול עוז שם ה', זהו רץ ונשגב מכל, וגדול מעלתו אפילו ממעלת המלאכים, כי דביקותו מכסא כבוד ולמעלה:

מדזהו רמז לו הש"י בבנין התיבה שיהיה מגדול ועליות זו על גבי זו, דהיינו ההתעוררות מלמטה למעלה עד רום המעלה. ובזה יעשה צוהר לתיבה ותאיר התיבה שהוא מגדול עוז מגדול ישועות מלכו. אבל רמז לו הקב"ה על בחינת מגדיל אם לא יהיה התעוררות מלמטה למעלה רק מלמעלה למטה. וזהו רמז וסוד (בראשית ו, טז) ופתח התיבה בצדה תשים, כי תיבה זו רומזת על תיבת מגדול, כי תיבה פירושה ג"כ מלה, והפתח בצד התיבה הרומזת למגדיל ירמוז למגדול, שבצד תיבת מגדיל יש פת"ח תחת המ"ם וכדפרישית, ונגד אלו העניינים היה דוד לפעמים מגדיל ולפעמים מגדול:

מהוענין מגדל דוד תלפיות (שה"ש ד, ד) תל שהכל פונין בו (ברכות ל, א) הוא בית המקדש המכוון נגד בית המקדש שלמעלה, ושכנתי בתוכם, ורומז על המקדש שלעתיד שיקוים (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, הוא סוד מגדל חירק תחת המ"ם כדפירשתי:

מווסוד קמץ הוא ברום המעלה, ששם סוד אור הגנוז ונסתר. ועיין בפרדס בשער הטעמים בסוד הקמץ, וכתב כי הוא בסוד הכתר לרמוז על העלמו כי הוא קמץ וכמוס וכו' עיין שם. ונודע כי הכתר אור *קדמון אור *צח אור *מצוחצח ראשי תיבות שלהן קמץ. וסוד תלפיות תל שהכל פונים לו, הנה דור הפלגה עשו מגדל ומשם נפרדו לע' אומות, ולעתיד מלך המשיח שהוא מדוד יכבוש את כולם וימלוך לבדו. וסוד מגדל דוד, הוא תיקון לקלקול מגדול דור הפלגה שאמרו (בראשית יא, ד) ונעשה לנו שם, וכתיב בדוד (ש"ב ח, יג) ויעש דוד שם:

מזדע כי הש"י ברא העולמות בשמותיו ובצירופן, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות נה, א) יודע היה בצלאל לצרף האותיות שבהם נבראו שמים וארץ. והנה הראשונים שהיו בצלם אלהים היה מקויים בהם ידע את שמי, והיו משתמשים בשמו בקדושה לעבדו ולאוהבו ולדבק בו, וזה היה עד אנוש שהיה בצלם וכדאיתא במדרש רבה שהבאתי למעלה. אבל מדור אנוש ואילך אז הוחל לקרוא בשם ה' (בראשית ד, כו), כלומר היו משתמשים בשם אבל חולין היה להם, וזהו שאמר הוחל לשון חולין. והיה זה עד דור המבול המה הגבורים אנשי השם והיו עוסקים בהשבעות שמות כדאיתא בזוהר (ח"א לז, א) נאמר כאן (בראשית ו, ד) אנשי השם, ונאמר התם (ויקרא כד, יא) ויקוב [וגו'] את השם, על כן לא היו יראים מהמבול ולא היו מאמינים שביד הקב"ה לבטל כחם, ועיין בזוהר באורך. אבל ענין ידיעתם את השם נעשה להם שממון, ויצדק ג"כ הפירוש הפשוטו אנשי שממון:

מחאבל לנח צוה הש"י לעשות מגדול עוז שם ה' בקדושה ובטהרה, כדאיתא בהג"ה ציוני וזה לשונו, [ו]זה אשר תעשה אותה (בראשית ו, טו), סוד התיבה הוא סוד מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. צדיק, זה נח שנקרא צדיק וחשוב. כי בשמו של הקב"ה ארבע אותיות ידו"ד, וצרף האותיות ועשה תיבה וכך צירף, י' פעמים ה' הרי נ', זה רחבה. נ' פעמים ו' הרי ג' מאות, זה ארכה. ו' פעמים ה' זהו ל', הרי קומתה. וב' אותיות אמצעיות של השם הם ה' ו' ה' פעמים וי"ו הרי ל', ול' פעמים ה' הרי ק"ן לתגבורת המים, עד כאן לשונו:

מטודור הפלגה אמרו (בראשית יא, ד) ונעשה לנו שם, היינו לעבוד ולירא את השם, ומצד זה היתה כוונתם לטובה לידע את השם. אבל רעה גדולה עשו, שרצו להפריש את השם שהיא מדת מלכות מהבנין שלמעלה ולהיות לה לבדה המלוכה. והדברים עתיקין, והרוצה להבינם יעיין ברמב"ן וברקנט"י ובציונ"י וימצא כל חפצו. וכשם שהם הפרידו השם מהבנין להמשיך אותו עליהם במה שאמרו ונעשה לנו שם, על כן מדה כנגד מדה הפרידם ה':

נאבל בדוד כתיב (ש"ב ח, יג) ויעש דוד את השם, ופירש הזוהר (ח"ג קיג, א) שהוא תיקן תמיד השם למעלה לחברו וליחדו, ועשה מקדש למטה מכוון נגד מקדש שלמעלה כי ידו"ד בהיכל קדשו שהוא סוד יחוד שלמעלה. וזהו סוד תלפיות, תל שהכל פונים בו, לא כמגדל דור הפלגה שהפרידו את השם מהפנים שלמעלה. אבל הוא תיקן ויחד את השם שיהיו הפנים שלמעלה פונים לשם, ועדיין לא נבנה המקדש כהוגן עד לעתיד, כמ"ש (תהלים קכז, א) אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו:

נאואז מבואר המאמר ג' מציאות מצא הקב"ה, אברהם ענין אשר התהלכתי לפניו. גם דוד על הרוב מגדול, וגם עשה מגדל תלפיות לרמוז על שלימות האחרון שאז יוחזר חידוש עולם ויהיו כמו אדם קודם שחטא. ומי הוא זה, זהו ישראל הנקראים אדם, וישראל עלו במחשבה קודם בריאת עולם ולעתיד יהיו סוף המעשה. וזהו סוד המציאות דישראל שיהיו ברום המעלה להיות מקוים בהם ושכנתי בתוכם, ואז מגדול דוד יהיה בקיומו עדי עד. ודור הפלגה שהיו בשפה אחת ונפרדו לע' לשונות. ולעתיד כי ימלוך משיח בן דוד, יקוים (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך אל העמים שפה אחת. ואלה תולדות השמים, ואלה תולדות פרץ, יהיו במלואם:

נבאמר במדרש (בר"ר יב, ו), שניטל ממנו זיוו וחייו וקומתו וכו'. היינו לבוש כתנות אור באל"ף שזה היה זיוו, והיה ראוי להיות חי עולם, ונתלבש בלבוש נכריה כתנות עור, ולעתיד יוחזר. ומה שאמרו [שניטלו ממנו] פרי הארץ, פירות האילן, כי ראוי להיות עץ עושה פרי, טעם העץ כטעם הפרי, ונתבטל ונגנז עד לעתיד שיוחזר ויהיה עץ פרי, והעץ עצמו פרי, ועתידים אפילו אילנות סרק להוציא פרי (כתובות קיב, ב):

נגודע כי כמו שלבוש הנשמה דהיינו הגוף יהיה מלבוש כבוד כתנות אור, כן לבוש הגוף שהוא המלבוש ממש יהיה בגדי כבוד, וקצת מדוגמא לזה זכו במדבר, (דברים ח, ד) שמלתך לא בלתה וגו'. ולעתיד, אמרו רז"ל (שבת ל, ב) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות, הרי קדושת המאכל. ותוציא כלי מלת, הרי המלבוש. והם הן הדברים שביקש עליהם יעקב אבינו (בראשית כח, כ), לחם לאכול ובגד ללבוש:

נדודוגמא לזה, נח התחיל בתקון האכילה, שהיה זן כל היצורים בתיבה. ושם התחיל בתיקון הלבישה במה שלקח השמלה לכסות ערות אביו, ויוגמר התיקון לעתיד. ומחמת תיקון האכילה נתרומם מעלת נח על אדם שהותר לו לאכול בשר (סנהדרין נט, ב). ושם זכו בניו לטלית של מצוה (בר"ר לו, ו) שהן הציצית שהותר בהם כלאים צמר רחלים ופשתים יחד. משא"כ מקודם בבני אדם הראשון קין והבל, קין הביא פשתן, והבל הביא צאן והן ביחד כלאים. ושם זכו בניו לתיקון הזה דלעתיד שיהיה להם לחם לאכול ובגד ללבוש, ויעלו מעלה מעלה עד שיזכו לאכול לחם אבירים ממש שהוא המן ששוחקין ברקיע שחקים. וילבשו בגדי מלכות מסוד לבושי עליון. והעדי שהתנצלו בני ישראל מחורב, לעתיד יוחזר להם במהרה בימינו אמן: