אהמצוה המ"ב מתרי"ג מצות, לדון בדין עבד עברי, שנאמר (שמות כא, ב) כי תקנה עבד עברי.
במ"ג מצות יעוד אמה העבריה.
גמ"ד לפדות אמה העבריה, שנאמר (שם ח) והפדה.
דמ"ה שלא למכור אמה העבריה.
המ"ו שלא למנוע מאמה העבריה והוא הדין משאר בנות ישראל שאר כסות ועונה.
ומ"ז מ"ח מ"ט שלא להכות אב ואם ושלא לקללם, ועוד בכלל מות יומת מצוה להרוג בחנק המחוייב חנק.
זנ' לדון בדיני קנסות המפורשין בפרשת (שם יח) וכי יריבון אנשים והכה:
חנ"א להיות הבית דין הורגין בסייף המחוייב, וזה הדין נקרא לרבותינו הרג. ואחד המומתין במיתה זו, המכה עבדו אפילו כנעני אם מת תחת ידו, שנאמר (שם כ) נקם ינקם וזה מיתת סייף. וכן הוא אומר (ויקרא כו, כה), חרב נוקמת נקם ברית:
טנ"ב לדון בדין שור המזיק בין שהזיק אדם בין שהזיק ממון.
ינ"ג שלא לאכול שור הנסקל.
יאנ"ד לדון בדין הבור.
יבנ"ה לדון בדיני הגנב במיתה או בתשלומין.
יגנ"ו לדון בנזקי שן ורגל, שנאמר (שם כב, ד) כי יבעיר איש שדה וגו'.
ידנ"ז לדון בנזקי האש, שנאמר (שם ה) כי תצא אש וגו':
טונ"ח לדון בדין שומר חנם, שנאמר (שם ו) כי יתן איש אל רעהו כסף וגו'.
טזנ"ט לדון בדין טוען וכופר, שנאמר (שם ח) על כל דבר פשע אשר יאמר כי הוא זה.
יזס' לדון בדין שומר שכר והשוכר, שנאמר (שם ט) כי יתן איש אל רעהו חמור וגו'.
יחס"א לדון בדיני השואל, שנאמר (שם יג) וכי ישאל וגו':
יטס"ב לדון בדין מפתה, שנאמר (שם טו) וכי יפתה וגו'.
כס"ג שלא להחיות מכשפה.
כאס"ד ס"ה שלא להונות הגר בדברים ולא בממון, שנאמר (שם כ) וגר לא תונה ולא תלחצנו, וזה הלאו נוסף על הלאו שיכללוהו עם ישראל כולם שהם בלאו דאונאת ממון.
כבס"ו שלא לענות יתום ואלמנה.
כגס"ז להלוות לעניי ישראל, שנאמר (שם כד) אם כסף תלוה את עמי את העני.
כדס"ח שלא לתבוע חוב מהעני שאין לו במה לפרוע, שנאמר (שם) לא תהיה לו כנושה.
כהס"ט שלא להשית יד בין לוה למלוה בריבית, שנאמר (שם) לא תשימון עליו נשך, והערב והעדים והסופר כולם עוברים.
כוע' ע"א ע"ב אזהרת ברכת השם. ושלא לקלל הדיין. ושלא לקלל הנשיא, שנאמר (שם כז) אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור.
כזע"ג שלא להקדים תרומה לבכורים, שנאמר (שם כח) מלאתך ודמעך לא תאחר.
כחע"ד שלא לאכול טריפה:
כטע"ה שלא ישמע הדיין טענת האחד שלא בפני בעל דינו, שנאמר (שם כג, א) לא תשא שמע שוא.
לע"ו שלא נקבל עדות איש חוטא ולא נעשה בשביל עדותו שום דבר, שנאמר (שם) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס.
לאע"ז שלא לנטות אחרי רבים בדיני נפשות בשביל אחד, שנאמר (שם ב) לא תהיה אחרי רבים לרעות.
לבע"ח שלא ילמוד חובה מי שלמד זכות בדיני נפשות, שנאמר (שם) לא תענה על ריב לנטות, כלומר לא יהיו דבריך להטות אותו לחובה.
לגע"ט מצות הטיה אחרי רבים ואחרי רבים לנטות לזכות אפילו באחד.
לדפ' שלא לרחם עני בדין, שנאמר (שם ג) ודל לא תהדר:
להפ"א מצות פריקת משא, שנאמר (שם ה) כי תראה חמור שונאך רובץ וגו'.
לופ"ב שלא להטות משפט חוטא מפני רשעו, שנאמר (שם ו) לא תטה משפט אביונך, ופירושו שהוא אביון במצות ולא בממון. שאין צריך לומר שלא יטו עליו הדין לגזול ממנו בעניו. אלא נצטוינו, אע"פ שהוא רשע לא יאמר הדיין הואיל ורשע הוא אטה עליו הדין, כי המשפט ברשע לאלהים הוא ולא לו:
לזפ"ג שלא לחתוך הדין באומר הדעת, שנאמר (שם ז) ונקי וצדיק אל תהרוג, כלומר, הזהר עד מאוד לבל תהרוג אדם שיהיה באפשרות שלא עשה מה שאמרו עליו שעשה. וכן הוא מפורש במכילתא (משפטים מס' נזיקין כ ד"ה ונקי וצדיק) שאמרו שם, ראוהו רודף אחר חבירו להרגו והתרו בו, ישראל הוא בן ברית הוא, אם הרגת אותו תהרג, והעלימו עיניהם שלא ראו בהכותו אותו ומצאוהו מיד הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם מיד ההורג, שומע אני יהא חייב, תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרוג:
לחפ"ד שלא ליקח שוחד.
לטפ"ה שמיטת קרקעות.
מפ"ו מצות שביתת שבת:
מאפ"ז פ"ח שלא לישבע בשם עבודה זרה ושלא להדיח אחריה, שנאמר (שמות כג, יג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו ולא ישמע על פיך. וענין מדיח הוא שקורא בני אדם לעבודת עבודה זרה, ואע"פ שזה הקורא לא יעבדנה. ויש מפרשים, שעיקר לאו דלא תזכירו בא שלא יעשה משא ומתן עם הגוי ביום אידו, משום דאזיל ומודה וגורם שהגוי מזכיר שם עבודה זרה. והאיסור הוא, כי בני נח מצווין על עבודה זרה. ועוד הוסיפו רז"ל הרחקה ואמרו בסנהדרין (סג, ב) שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודה זרה פלונית:
מבפ"ט לחוג ברגלים.
מגצ' שלא לשחוט הפסח בעוד החמץ ברשותנו, שנאמר (שמות כג, יח) לא תזבח על חמץ דם זבחי.
מדצ"א שלא להלין אימוריו, שנאמר (שם) ולא ילין וגו'.
מהצ"ב מצות הבאת בכורים בבית הבחירה, שנאמר (שם יט) ראשית בכורי אדמתך.
מוצ"ג שלא לבשל בשר בחלב, שנאמר (שם) לא תבשל גדי בחלב אמו.
מזצ"ד שלא לכרות ברית לשבע עממין.
מחצ"ה שלא לשכון עובדי עבודה זרה בארצינו, שנאמר (שם לג) לא ישבו בארצך:
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים