שני לוחות הברית — תורה שבכתב, מטות, מסעי, דברים, דרך חיים
אמטות
בלא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל, ג). לכאורה ככל היוצא מפיו יעשה הוא מיותר. אלא הוא תוכחת מוסר שהאדם יהיה נאמן בדיבורו וישמור מוצא שפתיו, אף שלא היה בדרך נדר ולא היה מחויב בדברים, כענין שאמר משה רבינו ע"ה לבני גד וראובן (במדבר לב, כד), והיוצא מפיכם תעשו. פירש רש"י, שקבלתם לעבור למלחמה עד כיבוש וחילוק כו'. עוד דבר אחד הבטיחו מה שלא היו מחוייבים לעשות, דהיינו שלא היו מחוייבים רק לצאת עם ישראל ביחד במלחמה כמו שאמר להם משה רבינו ע"ה (שם ו) האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה. והם קבלו נחלץ חושים לפני בני ישראל, שהם רוצים לילך בראש:
גועל זה פירשו הפסוק הנאמר בגד (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. כלומר מצד המשפט והדין לא היו מחוייבים רק לילך עם ישראל, אבל הם הוסיפו ועשו הצדקה של ה' כמו שכתוב (מיכה ב, יג) וה' בראשם, כן והחלוץ יצא בראש (עי' יהושע ו, יג), וקיימו היוצא מפיהם. ומדה עליונה מדה זו, וככה יתנהג האדם בין בענייני נפשות בין בדבר שבממון, ככל היוצא מפיו יעשה הן צדק ולאו צדק:
דוימסרו. פירש רש"י (במדבר לא, ה), להודיע שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מהו אומר (שמות יז, ד), עוד מעט וסקלוני. וכששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת כו'. קשה מה שייכות יש לשבח מה שאמר וסקלוני:
ההענין, כי דברי ריבות שיש לישראל עם רועיהם משתמע לתרין אפין. אחד הוא לרעה, כמו כן הפשוטו. השני היא לחשיבות, שמחשבים את רועיהם כאלו היה אביהם, על כן צועקים תמיד נתן תתן לנו. וכן אמר משה רבינו ע"ה (במדבר יא, יב), האנכי ילדתיהו. ועתה שראינו שבשעת מיתת משה רבינו ע"ה לא רצו ללכת, נתגלה למפרע שהרי כל שרבו עמו ישראל היה מצד מעלה שהחזיקו אותו לאב. וכן ראוי להחזיק לכל רועי נאמן לאב ולפטרון:
וויקצוף משה על פקודי החיל וגו'. הן הנה היו לבני ישראל וגומר (במדבר לא, יד-טז). וקשה איך קצף עליהם והוא לא צוה עליהם על זה ליהרג כל נקבה. ויש לתרץ דהדבר הזה נותן השכל מעצמו בלי ציווי, כאשר הן הנה לבני ישראל וגומר. ומאחר שהשכל נותן, מחויב האדם להיות משכיל מעצמו. וכענין שכתבתי בפרק חלק בפסוק (שם כב, לד) חטאתי כי לא ידעתי, כי היה לו לידע:
זגדרות צאן נבנה למקנינו פה וערים לטפינו (במדבר לב, טז). פירש רש"י, חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם. אמר להם משה, לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל. בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם, עד כאן לשונו. וקבלו מוסר ואמרו אח"כ (שם כו), טפינו נשינו מקנינו וגו'. ירגיל האדם את לשונו וטבעו בדרך חכמה ומוסר:
חמסעי
טאלה מסעי בני ישראל וגו' (במדבר לג, א). המסעות הם כמו גליות והם מכפרים. גם מי שמכתת רגליו והוא גולה למקום תורה והולך ללמוד, אז מסע שלו על פי ה'. לכן היו הראשונים מתגרשים מביתם לילך ללמוד תורה, ובפרט רשב"י וחביריו ותלמידיו. וסימנך צא ולמד:
ידברים
יאאלה הדברים. הוכיחן סמוך למותו. מלבד מה שהוכיחם ומלמדם בחייו דבר יום ביומו, הוכיחן בתוכחת מוסר סמוך למיתו. וכן ראוי לכל מנהיג לדורו, וגם כל אב ואם לבני ביתו כמו שעשה יעקב לבניו:
יביוסף עליכם ככם אלף פעמים (דברים א, יא). פירש רש"י, זהו משלי כו'. מצאתי כתוב בקונטרסי האר"י ז"ל, משה בגימטריא א"ל שד"י, ואל שדי במילואו כזה אל"ף למ"ד שי"ן דלי"ת יו"ד עולה אלף, זהו משלי. הרי שברכם בכל לבבו ובכל נפשו בכל מה שנכלל בשמו. כך ראוי להאדם לאהוב את ישראל בגופו ונפשו ומאודו:
יגכשהוכיחם בדברי מוסר סיפר מעלתם, הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים כו'. הוא על דרך הפסוק (משלי ט, ח), אל תוכח לץ וגו' הוכח לחכם ויאהבך. הענין, כשאתה רוצה להוכיח את אחד, אל תאמר לו כך וכך אתה גרוע, כי אז ישנאך ולא ישמע לדבריך, וזהו שנאמר אל תוכח לץ, שלא תוכח אותו בדרך זילזול לומר לץ אתה. רק אדרבה תאמר לו חכם אתה, ואם כן חרפה היא לאיש כמוך לעשות כה וכה. זהו הוכח לחכם, כלומר תעשנו לך לחכם, אז יאהבך וישמע לקול דבריך ויקבל מוסר:
ידותקרבון אלי כלכם (דברים א, כב). פירש רש"י, בערבוביא. ולהלן הוא אומר (דברים ה, כ-כא), ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו', אותה קריבה היתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם. אבל כאן כו'. זהו ממדות המעולות שיחזיק האדם במדת הענוה, וק"ו לכבד ולהקדים לפניו את כל מי שיש לו דין קדימה, ואיזהו מכובד המכבד (אבות ד, א):
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים