מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים

שני לוחות הברית — שער האותיות, קדושת האכילה, עמק ברכה 1

אהייתי מאריך בשלחן, וגלגלתי בדברים ובאתי מענין לענין, ואחזור לענין הראשון שהשלחן במקום מזבח, והאוכל במקום כהן, והמאכל במקום קרבן. ודבר זה אינו כי אם בקדושת האכילה, ולא הזכרתי רק מעט. ולהשלים הענין, הנה מקום אתי פה להעתיק דברי קדושת אדוני אבי מורי זלה"ה, שדיבר מזה בספר עמק ברכה עם הגהות שחברתי, ולבסוף הגה"ה גדולה קונטרס שחברתי בילדותי ע"פ הסוד מהעניינים הנזכרים שם:
ביכוין בברכות השלחן בכוונה גמורה, ואז יאכל בו בקדושה ובטהרה:
גסעיף א' ויכוין בברכות השלחן יותר משאר ברכות, כי המאכל והמשתה מביא האדם לידי גסות הטבע וגובה הלב, ויבוא מזה שישכח את הש"י, כמו שאמר משה רבינו ע"ה (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת וגו'. לפיכך צריך האדם להתבונן התבוננות יתירה בברכת השלחן, כדי שיהא שלחנו השלחן אשר לפני ה', וימשוך לבו לתאות הש"י ולא לצד תאות המאכל והמשתה. וצריך שיזכור העיקר במקום שהיא סיבה שישכחנו, כמו שהאריך בדברים כאלה בשלחן ארבע, ולא העתקתי לשונו כדי שלא להאריך:
דובספר חסידים כתב, מעשה באדם אחד שמת לפני זמנו כמה שנים. לאחר שנים הרבה נתגלה בחלום לאחד מקרוביו. שאל לו איך נוהג בעולם שאתה שם. אמר לו בכל יום דנין אותי על שלא הייתי מדקדק בברכת המוציא וברכת הפירות וברכת המזון בכוונת הלב, ואומרים לי להנאתך נתכוונת. שאלו והלא אין משפט לרשעים אלא י"ב חודש, וכבר עברו עליך יותר, ועדיין דנין אותך. אמר לו אין דנין אותי פורעניות חזקים כמו בי"ב חדשים, עכ"ל:
הוצריך לכוין לבו בתחלת פתיחתו על מה שהוא מברך, אם על הפת או על הפירות או על היין או על השכר:
והכלל העולה, שבעת האוכל יהיה לבו של אדם מדובק בהש"י ותר מכל היום. וזהו בנה אב (שמות כד, יא) ויחזו את אלהים ויאכלו וישתו. ביאורו, שהיו מתבוננים ורואים הכבוד בלב בעוד שהיו אוכלים ושותים. וכבר האריכו בזה בעל שלחן ארבע שער ב', ובעל תולעת יעקב בסוד ברכת הנהנין זיל קרי בהו: