שני לוחות הברית — עשרת הדברות, מסכת חולין, דרך חיים 1

אהמצות שהוזכרו למעלה ציצית תפילין ומזוזה ומילה ומשא ומתן, לקחת מוסר מהם לג' שלימות שזכרתי למעלה, ויבואו עוד בארוכה לקמן במקומו, והם שלימות הנפש שהוא השכל, ושלימות הגוף, ושלימות הממון, אשר בחוט שלימות המשולש הזה נכלל הכל. כי תפילין בזרוע נגד הלב, ותפילין בראשו על המוח, הרי זכרון לשלימות השכל להמוח שהוא מדור החכמה, וללב שהוא מדור הבינה, כי הלב מבין כדי שיקדש אדם חכמתו ובינתו:

בהציצית המסבבין את הגוף, לזכרון שלימות הגוף. כתב הציוני, שמנה חוטין יש בציצית. בחוט ראשון, לזכור מצות ועבירות התלויות בעין. בחוט השני, מצות ועבירות התלויות בפה. בחוט ג', בליעת הושט. בחוט הד', מצות ועבירות התלויות באזנו. בחוט הה', אף מריח, אף כועס. בחוט הו', מצות ועבירות התלויות בידים. ובחוט הז', מצות ועבירות התלויות ברגלים. בחוט הח', מצות ועבירות התלויות בערוה, עד כאן:

גהמזוזה אשר בפתח הבית עם הכניסה ויציאה אשר מאסף האדם אל ביתו מה שחננו ה' להכניס ולהוציא, והכל יהיה באמת ובאמונה סוד משא ומתן באמונה, דהיינו מה שהאדם מכניס לביתו, כלומר מה שמרויח, יהיה באמונה. גם אח"כ מה שמוציא יהיה באמונה, שלא יוציא לדברים בטלים לתאוה יתירה, רק יהיה הוצאתו הכל לשמים, הוא בעצמו יסתפק בהכרחיי, והמותר יוציא לתלמוד תורה ולעניים ולגמילות חסדים כפי הברכה אשר בירכו ה':

דעוד יקח האדם מוסר ויזכור, כשהוא מעוטף בציצית ומלובש בתפילין וחתום באות ברית קודש, רצה לומר שנשאר בקדושתו שלא חטא בו, אז הוא חתום בחותמו של הקב"ה, חותם הקב"ה הוא אמת (שבת נה, א) סוד (שמות ג, יד) אהי"ה אשר אהי"ה שפירשו המקובלים אהי"ה פעמים אהי"ה דהיינו כ"א פעמים כ"א עולה אמת, ואהי"ה הם אותיות שם הוי"ה שאינו רק ג' אותיות, דהיינו יה"ו העולה אהי"ה, כי הה"א אחרונה כפולה. ותנן בספר יצירה שששה צירופי של יה"ו הם ששת חותמות של הששה קצוות, חותם רום וחותם תחת וחותם מזרח מערב צפון דרום, כדאיתא שם בארוכה והובא בספרי המקובלים. כן האדם המלובש בתפילין (עי' ברכות ו, א) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך (דברים כח, י) הרי הוא חותם רום, כי שכינה למעלה מראשו. וחותם במילה שהיא סיומא דגופא, (גם אסור לאדם להביא עצמו לידי קישוי בלא מצוה, נמצא המילה לצד הארץ, הרי ששת קצוות), הוא חותם תחת. וארבע ציצית לארבע רוחות:

הוכן יזכור אדם בכל ו' ימי המעשה שנחתמו בששה חותמות הנ"ל, יתעורר בכל יום ויום מעין ברכתו. כתיב (דברים ד, לט) בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, הם רום ותחת המכוונים זה כנגד זה, כביכול בשמים ממעל זה הקב"ה, ועל הארץ מתחת זהו האדם הנעשה בצלם ודמות. ועל זה רומז יום אחד ויום הששי, יום אחד פירש רש"י ולפי סדר הפרשה כו' לפי שהיה יחידו של עולם כו', וביום ו' נברא האדם אשר הושם בארץ מתחת מכוון נגד המעלה. והנה כבר הוזכר למעלה בהקדמת תולדת אדם (חתימת ההקדמה רמזי אותיות ד"ה ממי"ן), כי ד' חומות העולם הם תשובה תפלה צדקה ותלמוד תורה כנגד כולם, יעויין שם:

וביום השני (בראשית א, ו-ח) יהי רקיע כו' ויקרא אלהים לרקיע שמים, וזה הרקיע רומז בסודו לרקיע שעל ראשי החיות. וכן אמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ובפרקי דרבי אליעזר פרק רביעי (סימן א), בשני ברא הקב"ה את הרקיע והמלאכים כו', והלא השמים והארץ נבראו ביום א' שנאמר (בראשית א, א) בראשית ברא וגומר, ואיזה רקיע ברא ביום שני. א"ר אליעזר, רקיע שעל ראשי החיות, שנאמר (יחזקאל א, כב) ודמות על ראשי החיה רקיע וגומר, עד כאן. והוא סוד הכסא, כמו שכתוב (ישעיה סו, א) השמים כסאי. ובסוף מסכת יומא (פו, א), גדולה תשובה שמגעת עד הכסא. ואמר, יהי רקיע בתוך המים, זהו התשובה, שפכי לבך כמים (איכה ב, יט), פלגי מים ירדו עיני (תהלים קיט, קלו), ושערי דמעה לא ננעלו (ברכות לב, ב), ועיקר התשובה מאהבה כדאיתא שם בסוף יומא, ועל זה נאמר (שה"ש ח, ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה:

זיום ג' בריאת הצמחים וגדילתם על ידי תפילה, (בראשית ב, ה) וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין וגומר, להתפלל על הגשם:

חיום ד' בריאת המאורות המורים על תורה שבכתב ותורה שבע"פ כמו שהוזכרו רז"ל במדרשות, והאריכו המפרשים. ובמסכת שבת פרק מי שהחשיך (קנו, א), האי מאן דבד' בשבת, יהא גבר חכים, מאי טעמא, משום דאתלו ביה מאורות:

טיום ה' בריאת הדגים, מורה עניינים על מעלת הצדקה, יש מפזר ונוסף, הקב"ה שולח ברכה. וכן בירך ה' את הדגים, ובני אדם מחסרין מהם, והם מאוד פרים ורבים. ועל זה בא הרמז (קהלת יא, א) שלח לחמך על פני המים וגומר. ובפרק מי שהחשיך (שבת שם), האי מאן דבה' בשבתא, יהא גבר גומל חסדים. מאי טעמא, משום דאיברו ביה דגים ועופות. פירש רש"י (ד"ה דאיברו), שאין טורחין לאוכלין, אלא ניזונין בחסדו של הקב"ה, עד כאן לשונו. ועיקר הצדקה, היא ליתן מזונות המוכנים דמקרב הנייתא דעני, כעובדא דאתתא דאבא חלקיה (תענית כג, ב):

יהרי מבואר בכל מה שכתבתי סדר זמנים וסדר הימים וסדר השעות, ועניינם ורמיזתם ושמושם, מבואר בפנים שונות, וכולם שוים לטובה נותנים התעוררות בלב טהור להבין להשכיל בכל יום ויום מעין ברכותיו, להתעורר על ענין היום הזה ועל ענין אות השם המשמש בו להיות מרכבה אליו:

יאכלל העולה, לעשות דבר יום ביומו מה שרומז, הן על פשוטו, דהיינו יום א' מורה על אחדותו יתברך, לקבוע בלבו אחדותו ית' להיות יראתו על פניו תמיד. יום ב' תשובה. יום ג' תפלה. יום ד' תורה. יום ה' צדקה. יום ו' יזכור, האדם נברא למטה בצלם ודמות כביכול להיות כאלהים. גם יהרהר סודות כל יום ויום שהם מששה מדות עליונים. ומה יעשה האדם להיות מרכבה לכל מדה ומדה, מבואר לעיל בארוכה (עי' מאמר שביעי מעשרה מאמרות ד"ה והרוצה להזדווג). אח"כ יחשוב איזה אות מהשם, ויתבונן מה המרכבה אליו, ואז יתקדש בקדושה עליונה. והקדוש ברוך הוא יהיב חכמה לחכימין (עי' ברכות נה, א) והבא לטהר מסייעין לו (יומא לח, ב):

יבועתה ארשום היקף כל יום ויום מכל ימי חייו את המעשה אשר יעשה, וישמע חכם ויוסיף לקח, כי אין ערך למדות ומעשים טובים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואתחיל מסדר הלילה, ואח"כ סדר היום, וכן התחיל התנא (ברכות ב, א) מאימתי קורין את שמע בערבית כו', ואמר הגמרא (שם) דהתנא עושה כן בשביל ב' דברים, א' סדר דהקרא (דברים ו, ז) בשכבך ובקומך. הב' תנא יליף מברייתא של עולם, (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בוקר:

יגסדר הלילה ראשית דבר צריך לקשר הכנסת לילה ביציאת היום שעבר בעבודת הש"י בדבר מצוה או עסק התורה, וכן יציאת הלילה בהכנסת היום, ודבר זה מבואר בזוהר ורמוז בפסוק הנ"ל ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שיקשר הערב והבוקר הן בכניסתם הן ביציאתם והיו אחדות אחד ביחוד של עולם. וכבר רמזו זה רז"ל בתיקון ברכות קריאת שמע קודם קריאת שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, תקנו להזכיר מדת יום בלילה, ומדת לילה ביום, דהיינו יוצר אור ובורא חושך, מעריב ערבים בחכמה פותח שערים, להוציא מלב האפיקורסים הפוקרים ימ"ש האומרים מי שברא יום לא ברא לילה:

ידועל זה רמז ג"כ הפסוק ויהי ערב ויהי בוקר, דהיינו לילה ויום שהם ביחד יום, הכל בורא אחד בראם, והבורא ית' עשה סימן זה בבריאתם להראות דבר זה, דהיינו החמה בשקיעתה נעשה אדומה ומאירה כדי שיהיה החושך כלול מהאור. וכן היום קודם שמאיר הנה חשך גדול, כמו שתירגם אונקלס בפסוק (שמות י, כא) וימש חושך, בתר דיעדי קביל לילה, וכל זה להראות הכללות והאחדות, על כן צריך האדם לראות חק ולא יעבור שיחבר ויקשר הכניסה ביציאה בעסק התורה ובעבודת הש"י:

טווהנה כבר הוזכר למעלה מענין התשובה, ביומו תתן שכרו (דברים כד, טו), שצריך האדם לעשות בכל יום ולפשפש במעשה היום באופן שיקויים (ויקרא כב, ז) ובא השמש וטהר קודם שיכנס היום שאחריו. והנה אולי יהיה הזמן קצר, כי צריך לפשפש וגם לתקן המקולקל ולמצוא דרכים נכונים, והנה העת קצר, כי מגיע זמן התפילה, וזמן התקשרות הלילה ביום בעסק התורה, וזמן קריאת שמע וכיוצא בזה, אשכילך ואורך בדרך זו תלך. בשקיעות החמה להרהר בתשובה, ולעשות הסכמה בלבו שיפשפש ויתקן כל המעוות כשיהיה לו פנאי אח"כ קודם השכיבה, ואף שלא נגמרה התשובה בהערב השמש נקרא בעל תשובה, כדמיון הדין הפסוק מי שאינו רוצה לציית דינא כותבין עליו פתקא דשמתא, ומיד שאומר הא אתינא אע"ג שעדיין לא נעשה כפי מה שיורה הדין עליו קורעין פתקא הזו, כן בנדון הזה מיד שמהרהר תשובה ועושה הסכמה לעשות תשובה שלימה נקרא בעל תשובה, ובתנאי שאח"כ קודם השכיבה יגמור התשובה ותיקונה. ועל זה רמזו (ברכות יט, א), המהרהר אחר מטתו של תלמיד חכם כו', כי בודאי עושה תשובה קודם שהלך להמטה:

טזראשית דבר קבלת עול מלכות שמים קריאת שמע. תנן ריש ברכות, מאימתי קורין את שמע בערבית, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, והיא משעת צאת הכוכבים. וכתב רבינו יונה ריש ברכות וזה לשונו, הא דאמרינן דמצאת הכוכבים ואילך הוא לילה דוקא ג' כוכבים בינונים, אבל פחות לא הוי לילה, דהכי אמרינן במסכת שבת (לה, ב) כוכב אחד הוי יום, ב' בין השמשות, ג' לילה. ואמרינן עלה, לא כוכבים גדולים הנראים ביום, ולא כוכבים קטנים הנראים בלילה, אלא בינונים. וכיון שכן, ואין הכל בקיאין בין בינונים לקטנים, צריך לזהר עד שיראו הקטנים כו', עד כאן לשונו:

יזאך בכל ארצות אשכנז נהגו להקדים בתפלת ערבית קריאת שמע. וצדדו הפוסקים להמציא איזה טעם למנהג, כמו שבא דבריהם בארוכה, וסיים הטור (או"ח רלה) זה לשונו, וגם מתוך הדוחק נהגו כן, לפי שהצבור מתקבצים לתפלת המנחה, ואלו לא היו קוראים שמע ומתפללים ערבית עד צאת הכוכבים, היה הולך כל אחד לביתו והי' טורח עליהם להתקבץ אחר כך, ולא היו מתפללין, לפיכך נהגו כן. הרי שלא התיר להתפלל ערבית קודם צאת הכוכבים רק מטעם שהוא מתפלל עם הציבור, נמצא יחיד שהוא דר בכפר, או אם הוא בדרך שאז אין ציבור, צריך להמתין עד צאת הכוכבים:

יחוכתב הכלב"ו בסימן ט', מאימתי קורין שמע בערבית, משעת יציאת הכוכבים. והעושה קודם לכן לא יצא, אלא אם כן בש"ץ במקום שיש שם חבר עיר, והטעם, משום (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך, שאם יפסקו בין תפילת מנחה לתפילת ערבית וילכו איש לאוהליו, יתרשלו או ישכחו לחזור ולהתפלל בזמנה שהוא צאת הכוכבים ותבטל קריאתם לגמרי. אבל במקום שאין שם חבר עיר, יחיד המתפלל טוב לו להתאחר ולקרא בזמנה שהוא צאת הכוכבים, ולא יקדים קודם לזה, עד כאן לשונו. וירא שמים יוצא ידי שניהם, יתפלל עם הצבור ויקרא קריאת שמע עם ברכותיה, ויתפלל ולא יפרוש מהם. ואח"כ ביציאת הכוכבים, יקרא קריאת שמע מתחלתה ועד סופה בדקדוק ובלי ברכה. וזה הדרך הוא הדרך המובחר משלשה דרכים המוזכרים בדברי רבינו יונה בריש ברכות. ומאחר שכוונתו לשם שמים, יאמר בשניהם לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ע"י ההיא טמיר ונעלם:

יטאל יקל בעיניך מה שקורא ק"ש ומתפלל עם הצבור, כי יש סמך למנהגם שהתירו בשעת הדחק אף שמקדימין הרבה. ויש להביא ראיה מיעקב אבינו, ויפגע במקום (בראשית כח, יא), תיקן תפילת ערבית והתפלל והיה עוד היום גדול, כי בפתע פתאום בא השמש שקעה החמה, אמר הקב"ה, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה (סנהדרין צה, ב). ואין לומר שיעקב אבינו ע"ה התפלל אבל לא קרא קריאת שמע עד הלילה, זה אינו, דכבר פסקו הפוסקים (עי' רמב"ם הל' תפלה ז, יח. ושו"ע או"ח רלו, ב) כר' יוחנן לסמוך גאולה לתפילה אפי' של ערבית, ולא כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלה באמצע תקנום (ברכות ד, ב). וזה לשון התוספות בפרק תפלת השחר (ברכות כו, ב), יעקב תיקן תפילת ערבית, תימה, דאמר בפרק גיד הנשה (חולין צא, ב) וילך חרנה (בראשית כח, י), כי מטא לחרן בעי למיהדר, אמר, אפשר שעברתי במקום כו'. אלמא דהתם מוכח דהתפלל ערבית ביום, מאחר שהתפלל כבר והוה דעתיה למיהדר, וקשה למתניתין מפ"ק דקאמר שאינו זמן תפלה עד צאת הכוכבים. ולפי מה שפירשנו דקיימא לן כר' יהודה דאמר עד פלג המנחה, ניחא, ויפה מנהג שלנו, דאדרבה טוב להתפלל מבעוד יום קצת, עכ"ל:

כולפי הפוסקים דפסקינן כמתניתין בצאת הכוכבים דווקא, ומצדדין טעם למנהג מפני הדוחק כו', צריך לומר דיעקב עשה כן מפני הדוחק, דהיינו שהיה מצטער על שעבר על מקום אבותיו ולא התפלל, יהיב דעתיה למיהדר והלך בזריזות לחזור למקום אבותיו ולהתפלל, והקב"ה הבוחן לבות עשה לו זה הנס של קפיצת הדרך, על כן הוצרך להתפלל מיד לקיים מצוה זו. הרי שיש סמך למנהג מפני הדוחק:

כאואח"כ בצאת הכוכבים יקרא קריאת שמע כולה שאז היא זמן דאורייתא, ואז שניהם כאחד טובים, וקורא אני עליהם (ישעיה מח, יג) יעמדו יחדיו:

כבבפרק קמא דברכות (ד, ב), תניא, חכמים עשו סיג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר, אלך לביתי, ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה, נמצא ישן כל הלילה. אלא אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא, ואם רגיל לשנות שונה, וקורא ק"ש ומתפלל, ואוכל פתו ומברך. וכתבו שם תוספת (ד"ה וקורא ק"ש) על זה, והובא ג"כ בבית יוסף (או"ח רלה) זה לשונם, מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן קריאת שמע של לילה, שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל ערבית, עד כאן לשונם. משמע מהתוספת, דווקא משהגיע זמן ק"ש של ערבית אין לו לאכול, אבל אם עדיין לא הגיע זמן ק"ש, כגון שהיה שעה או חצי שעה קודם לילה ודאי, דהיינו צאת הכוכבים, יכול להתחיל לאכול:

כגוכך כתב הטור בסימן רל"א על ההיא ברייתא שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אוכל קימעא וכו', וזה לשונו, אלמא כשהגיע זמן קריאת שמע אסור לקבוע סעודתו עד שיתפלל, עד כאן. ומדכתב משהגיע זמן קריאת שמע, משמע אבל קודם זמן קריאת שמע, מותר להתחיל לאכול. וכן כתב רבינו עובדיה בפירוש המשנה, וזה לשונו במשנה קמייתא דמסכת ברכות, ומיהו לכתחילה משהגיע עונת קריאת שמע של ערבית דמתניתין, דהיינו מצאת הכוכבים, אסור לסעוד וכל שכן לישן, עד שיקרא ק"ש ויתפלל וכו'. הרי לך בהדיא שכתב בפירושו דהיינו מצאת הכוכבים אסור לסעוד, משמע אבל קודם שהגיע זמן צאת הכוכבים, מותר לאכול:

כדומיהו הר"י כתב בריש משנה של ברכות נגד זה, זה לשונו שם, חכמים אומרים כו', עד תדע דהא אמרינן לקמן כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב כו', ורצו לומר שאפילו כשיבא מן השדה קודם, אין לו לומר כיון שלא הגיע עדיין עונת זמן קריאת שמע, אוכל ואשתה תחילה. אלא יש לו לקרות תחילה ולשנות עד יציאת הכוכבים, ויקרא קריאת שמע ויתפלל, ואח"כ יאכל כו'. מכלל דבריו אתה למד, דקודם זמנה נמי אסור לאכול:

כהוכתב הבית יוסף על זה בסימן הנזכר, דהיינו דווקא כמו חצי שעה קודם כמו שאמרו בתפלת המנחה, עד כאן. וכך כתב השלחן ערוך (רלה, ב). ובדברי הרב רבינו יונה מוכח בהדיא בברייתא זו, שמיירי בבא מן השדה קודם שהגיע זמן קריאת שמע, דאם בהגיע זמן ק"ש, איך אמר אם רגיל לקרות קורא, לשנות שונה, והדר קורא קריאת שמע, כי בודאי בהגיע זמן קריאת שמע בודאי צריך לקרות ק"ש בתחילה, ואח"כ יקרא וישנה. וזהו תשובה נצחת על התוספת והמרדכי והטור ור' עובדיה. אלא על כרחך מיירי בשלא הגיע עדיין זמנה. וכן משמע לישנא דבא מן השדה בערב, ולא אמר בלילה, אלא רצו לומר בשעת שקיעת החמה, ומאותו הטעם אסור להתחיל לאכול כו'. ובזו הברייתא לא יש מחלוקת, אף רבן גמליאל דמתניתין דסבירא ליה בסוף זמן עד עמוד השחר ולא שייך הרחקה, מכל מקום בזה הסייג בתחלת זמנה לא פליג. וכך כתב רבינו יונה ריש ברכות:

כוולפי זה יש להקשות במשנה ראשונה דברכות, רבנן ורבן גמליאל במאי פליגי, מאחר דגם רבן גמליאל סבירא ליה דלכתחילה צריך לקרות קריאת שמע מיד כשהגיע זמן ק"ש בצאת הכוכבים, ובדיעבד אם לא קרא בודאי יודו רבנן דאף לאחר חצות יקראו. שאם נאמר שלא יקרא כלל, קשה כיון דקריאת שמע דאורייתא, היאך יכולים חכמים לפטור הימנה:

כזוהרב רבינו יונה בריש ברכות נתעורר על קושיא זו, ותירץ בה שינויי דחיקי. מתחלה תירץ, דרבנן סבירא להו דלאחר חצות קורא בלא ברכות, ופלפל על זה. ואח"כ תירץ, דרבנן ס"ל דלא יקרא כלל, ויש כח ביד חכמים לעקור דברי תורה. וזה לשונו, ונראה למורי הרב נר"י דסבירא להו לרבנן, שאפילו ק"ש שהיא מן התורה כל הלילה, אינו קורא אותה אחר חצות, שיכולין חכמים לפטרו ממצות עשה כל זמן שעושין כן משום סייג, או משום קיום המצוה עצמה. דהא חזינן בלולב שמצותו מן התורה יום ראשון (ויקרא כג, מ), ואפילו הכי כשחל יום ראשון בשבת פטרו חכמים ליטלו משום גזירה דשמא יעבירנה ד' אמות ברשות הרבים (סוכה מג, א). וגבי סדין בציצית נמי אעפ"י שהתורה חייבה אותו והתירה כלאים לענין הציצית, דכתיב (דברים כב, יא) לא תלבש שעטנז, וסמיך ליה (שם יב) גדילים תעשה לך, דאלמא משמע שהסדין שהיא של פשתן עם התכלת שהוא צבוע על הצמר מותר מן התורה, אפי' הכי היו פוטרין אותו ב"ש גזירה משום כסות לילה. כלומר, שאעפ"י שאם היה לובש אותו ביום מחויב להטיל בו ציצית מן התורה, אפילו הכי פטרו אותו שילבשנו בלא ציצית, כיון דלילה אינו זמן של ציצית, דמצות ציצית אינה נוהגת אלא ביום, דכתיב (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם, דמשמע כל זמן שיש בו ראייה יש בו זכירה, וכל זמן שאין בו ראייה אין בו זכירה, וגזרו יום אטו לילה. הרי שחייב מן התורה שלא ללבוש טלית של פשתן ביום בלא ציצית של תכלת, ואפי' הכי פטרו אותו ב"ש ללובשו בלא תכלת משום גזירה דשמא ילבש אותו בלילה ויעבור משום לא תלבש שעטנז, ובהא הלכה כב"ש. הכי נמי אעפ"י שמצות קריאת שמע כל הלילה מן התורה, אפילו הכי פטרו אותו חכמים משום סייג כדכתיבנא, עד כאן לשונו:

כחודבריו דחוקים בעיני, דודאי יש כח ביד חכמים לעקור דברי תורה בשביל איזה חשש שיבא מצד אחר, כגון לולב בשבת, גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים שהיא איסור מצד אחר, ויהי' מצוה הנעשית בעבירה. וכן ציצית בסדין, גזרו משום שלא יהיה נעשית ע"י זה עבירה מצד אחד. אבל לבטל מצות קריאת שמע אחר חצות בשביל שיהא זריז לקרות פעם אחרת קודם חצות, מאי אולמא הך מהך, ועתה מבטלו מק"ש בודאי, ופעם אחר אם יבטל הוא ספק, זהו דוחק. ועוד קשה לכל פירושיו, מה השיב רבן גמליאל לבניו שהחכמים עשו משום הרחקה אבל בדין חייב, מכל מקום לפי פירוש הר"י ז"ל סבירא להו לרבנן דלא יקרא, ויחיד ורבים הלכה כרבים, א"כ איך חייב לבניו לקרות, מאחר שרבנן ס"ל דלא יקרא, ורבן גמליאל הורה לבניו דהלכה כרבים כדאיתא בגמרא (ברכות ט, א) בפירוש המשנה זו, וזהו תמיה גדולה על רבינו יונה:

כטואין לי לתרץ דבריו אלא לומר, שלא היה גורס במשנה אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות, אלא היה גורס רשאין אתם לקרות, וגירסא זו יש באיזה נוסחאות. ורש"י בגמרא (ט, א ד"ה כוותי) כתב, לא גרסינן רשאין (לפנינו; מותרים) אלא חייבין, ואפילו גירסת רשאין לא אתי שפיר לפי שיטת רבינו יונה, דהדרא קשיא לדוכתא דאין כח ביד חכמים לעקור מצות קריאת שמע דאורייתא. מה תאמר, שעשו כן בשביל הרחקה, א"כ איך נתנו הרשות ביד אדם, היה להם לגזור כמו כל הגזירות:

לעל כן אין נראה בעיני כל הדברים, ואעפ"י שאין אני כדאי לחלוק אפי' אתלמיד דתלמידיו עד י' דורות, מכל מקום מלאני לבי לעיין במשנה הזו שהיא משנה ראשונה דשתא סדרא משנה, ואומר שהניח לי הרב מקום להתגדר, וקבל האמת ממי שאמרו:

לאוהנני אפרש המשנה כפי אשר פירשוה בגמרא שיש ג' מחלוקות בדבר. ר' אליעזר סבירא ליה, עד סוף האשמורה הראשונה. וחכמים אומרים, עד חצות. ורבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר, ופליגי בקרא דובשכבך (דברים ו, ז). ר' אליעזר ס"ל ובשכבך פירוש זמן שהולכים לשכוב, והוא עד שליש הלילה, שהוא סוף האשמורה הראשונה, ואח"כ כלה זמן קריאת שמע דלילה. וחכמים ורבן גמליאל סבירא להו ובשכבך פירושו כל זמן ששוכבין על המטה, וזהו כל הלילה. רק חכמים החמירו משום הרחקה, עד חצות. ובניו של רבן גמליאל שבאו מבית המשתה ואמרו לו לא קרינו את שמע, היו מסופקים בדעת החכמים אם הם מפרשים ובשכבך כמו ר' אליעזר, רק שרבנן סבירא להו שדרך בני אדם לילך ולשכוב הוא עד חצות הלילה, ומכאן ואילך כלה זמן קריאת שמע, נמצא שהן פטורין מקריאת שמע, כי אף שרבן גמליאל סבירא ליה כל הלילה, יחיד ורבים הלכה כרבים כדאיתא בגמרא. או רבנן ס"ל כרבן גמליאל בפירוש ובשכבך, שפירושו כל זמן ששוכבין דהיינו כל הלילה זמן ק"ש, ממילא מה שאמרו חכמים עד חצות הוא דווקא לכתחילה משום הרחקה, אבל בדיעבד מחויב לקרות עד שיעלה עמוד השחר. והשיב להם רבן גמליאל, חייבים אתם לקרות אם לא עלה עמוד השחר, כי דברי חכמים אינם אלא לכתחילה ומשום הרחקה:

לבולענין הקושיא במאי פליגי רבן גמליאל וחכמים, מאחר ששניהם סבירא להו דלכתחילה יקרא בצאת הכוכבים, ובדיעבד סבירא להו דיקרא עד שיעלה עמוד השחר. נראה בעיני דפלוגתייהו היא בלכתחילה, אם אינו רוצה לאכול ולישן בלילה ההוא סבירא להו לרבנן דאפי' הכי אסור להתמהמה לכתחילה יותר מהחצות משום הרחקה. ורבן גמליאל לא חייש, כמו בתפילה שרשאי לאדם להמתין מלהתפלל בכל זמן שהוא זמן תפלה. ומה שכתבנו למעלה דרבן גמליאל מודה להאי ברייתא דלמעלה, היינו כדתניא שלא יאמר אוכל קימעא ואישן קימעא וחוטפתו שינה, אבל אם לא ירצה לאכול ולא לשתות ולא לישן ס"ל לרבן גמליאל דלכתחילה זמנה כל הלילה, ורבנן סבירא להו עד חצות ולא יותר, גזירה משום שמא ישן, מאחר שהלילה עלולה לזה:

לגגם יש לומר דפליגי בהתחיל בהיתר, בעוד היום גדול התחיל בסעודה גדולה עד תוך הלילה, דסבירא להו לרבנן דמחויב להפסיק בהגיע חצות לילה משום הרחקה. ורבן גמליאל סבירא להו דאין צריך להפסיק, ואז יבא הכל על נכון. ויהיה איך שיהיה, ההלכה כרבנן (רמב"ם הל' תפלה א, ט. שו"ע או"ח רלה, ג), וצריך אדם להרחיק מן העבירה ולחשוש כל החששות:

לדענין קריאת שמע דלילה וסודה, יתבאר לקמן אי"ה בבית התפלה