מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםעין אי"ה — הקדמה
אמ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום (שבת ק"ד).
באנו רגילין את הדורשים בעמקי תורה, : מפרשים או מבארים. שני השמות הללו הנם מכוונים לשני מיני דרישות שונות, שכל אחת צריכה להיות מושלמת בענינה. יסוד שלמות האדם בנוי בחלק גדול , על כח הבאור או הפרוש. דברי חכמים המאירים לדורות עולם צריכים ומוכרחים להיות קצרים, בתור מועט מחזיק את המרובה, והם נזקקים לחכמי דורות המרחיבים דבריהם ומבארים או מפרשים אותם, וקל וחומר דברי תורה ודברי נבואה ורוח הקודש.
גלפי המובן הפשוט נדמה שכל יסוד עבודה זו, עבודת הפרוש או הבאור בכללה, היא עבודה . הספק כרוך בעקבה אם יבוא הדרוש למטרתו, אם יכון את האמת הנאמרת במאמר או בפסוק שהוא דורשו. אם נסתכל בערך כזה על כל עבודת העובדים על שדה התורה, יתחמץ לבבנו מאד איך יתכן לעבודה קדושה כזאת שתהיה דבר המוטל בספק אם יכון הדורש את כונת המאמר טוב, ואם לאו, לשוא יגע חלילה.
דחז"ל אמרו "דרוש וקבל שכר" - חובה לחפש בכל דבר המובטח שיביא קבול שכר את צד התועלת שיש בו, ושעל כן יש בו מקום לקבל שכר. כשנעיין בדבר יפה, נמצא שהדבר קשור ביסוד האמונה בהשגחת השי"ת הנפלאה ובשליטת האחדות האמתית. בעולם המעשה אנו רואים כי היצורים כולם מוצאים את הדברים המועילים להם, או ע"י דברים מוכנים ביצירה, או ע"י דברים היוצאים לאור במשך הזמן ותוספת הנסיון המתלוה עם החקירה והשכל.
הכאשר נשים אל לב נדע כי כשם שיש השגחה אלהית מכוונת על הדברים שיש בהם תועלת לבריות ע"י כל מה שיוצא מהטבע הפשוט, כן ההשגחה מטפלת ג"כ בכל הדברים שיועילו ליצורים שצריך להם חבור ושכל אנושי לנסיון דורות רבים. וכאלה כן אלה יכוונו את היותם לתכלית כוללת הטובה וההשלמה היותר מתוקנת לנמצאים. וכבר בארנו בע"ה בענין ברכת "מאורי האש" המיוחדת למוצאי שבת להמשיך קדושת השבת גם לימות המעשה, לדעת שכל מעשה וענין המתחדש גם כן ע"י בינה יתירה שנתן הקב"ה באדם הכל הוא ית' היוצר הוא הבורא ו"סוף דבר במחשבה תחילה" שכל דבר שיצא לאור בעתו ובזמנו באופן המתאים להחפץ הכללי, שאין אנו יכולין לשקור עליו בפרטו. א"כ יש סדר . לפעמים יצא דבר חדש לאור ע"י דברים רבים, והמקרים היותר עקריים, אלה הפועלים על שכל האדם המעשי להחכימו להוציא כלי למעשהו "אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו". אף אנו נאמר בענין הדברים השכליים, הכל יודעים כי "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" , כל מה שתתרחב יותר דרישת התורה לכל צדדיה, יותר רוח ישראל בקדושתו וטהרתו. על כן כל דבר ודבר מהתורה שמתחדש, הוא מוסיף עונג נפשי לנשמה הישראלית, והעונג הזה הוא מוסיף כח ועצמה לרוחניות האומה בכללה. האופן שעל ידו נבוא להרחיב את התורה בדרך ישרה, היא הפגישה השכלית שלנו עם הידיעות שישנם אתנו כבר, לבררם ולהרחיבם. והנה כאשר עולם הרעיונות הוא ים גדול ורחב ידים ולהתבוננות , כל המוסיף לדלות מים מבורות עמוקים על פי דרכי התורה והשכל, הוא מוסיף טובה וברכה לעולם.
ועל כן יש בטבע הענינים הנאמרים מאז והרעיונות שכבר נאמרו שני ענינים.
ז1. האחד, להבין אל נכון יסוד אותו המאמר מצד עצמו, את המונח בו בכללו ובפרטיותו - זאת היא תכונת הפרוש, מפורש מלשון פרש "יפרש השחה לשחות". הרחבה של עצם הדברים שכבר ישנם בתוכנו של המאמר אלא שהם בו מקופלים, על כן עלינו להרחיב הקמטים כדי לעמוד על כל הרחבתו של המאמר.
ח2. אמנם יש עוד יחש ידוע, כמה יש בכח כל אותן הרעיונות הכלולים במאמר לפעול על רעיונות שיש להם יחש עמהם עפ"י חוקי הקשור ההגיוני וכל המובן שיש בכל מאמר זה וכל הפרטים שבהרחבתו להפעיל על טבע השכל לחולל ולהוליד דברים חדשים, גם זה הוא מכלל המאמר, לא מצד עצם תכונת המאמר הפרטי, כ"א מצד הגבורה האלהית שהכינה את העולם השכלי ערוך בכל צרכיו ומוכן להרחבה אין קץ. מזה הצד יוקחו הדברים באופן רחב מאד, ע"ז נאמר (אבות ו, א) "נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק". זהו הצד העליון שבדרכי הדרישה. וביאור, הוא השם הנאה לו מלשון באר, באר מים חיים. עפ"י המדה הזאת יזלו מים חדשים לבקרים מכל הגה ורעיון של חכמת אמת שנפל לנו מורשה מדורות הראשונים מאבותינו הקדושים ע"ה, בין דברי תורה עצמם שהם ודאי "כפטיש יפוצץ סלע", בין דברי חכמים ז"ל. מזה הצד יונח הבאור, לא מצד תכונת המאמר בפרטיות כ"א מצד פעל ד' שיש בזה, שהכין לנו סבות רבות לאשרנו ולהצלחתנו האמתית, האיר את נפשינו באורו אור האמת, ולתת לנו מחיה נפשות מלאה מזן אל זן. זה הצד האחרון, הצד הבאורי, הוא המתגבר ביחוד באגדות יותר מבהלכות. ההלכות, שתכליתם הוא להודיע את הסדר המעשי הדבר העקרי בדרישתם היא התכנית המכוונת בגופו של מאמר היחידי או מיוצא מקבוץ המון מאמרים רשומים לתכלית מעשית אחת. לא כן האגדות, המה בתור אור זרוע זרע קודש הנושא פרי האמת והשלום, נטוע על תלמי לב הנפשות הנותנות שכמם לסבול עולה של תורה וחכמה, הם הוכנו לא רק למען תוכנם הפרטי, כ"א למען כל המון הרעיונות הטובים והזכים שיוכלו לעורר עפ"י קשרים הגיוניים.
טכאשר נבוא בזה הצד לבאר דברי חכמים וחידותם, כבר יש לנו עסק יותר כללי מפרטיותו של המאמר, כי אנו עסוקים על יסוד ההשגחה האלהית שרצתה להועילנו בהזמנת הסבות להמציא לנו מזונות רוחניים המבריאים את נשמותינו. א"כ אנו עסוקים בפועל ד' ומעשהו, וזהו עומק כונת ר' יהושע במדרש תהלים כ"ח (הובא בהקדמת מנורת המאור) "כי לא יבינו אל פעולת ד' אלו הן ההגדות". והן הן הדברים המכוונים במ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום. המאמר הפתוח הוא יחש של כל מאמר בודד לא רק לפי ערכו והדבר המבצר בתוכו בלבד, כ"א עפ"י ערך כל אותם ההשפעות שאפשר לו להשפיע לכשיתבאר, כאשר "מעין ישיתוהו", על עולם הרעיונות ההולכות בדרך ישרה. הוא פתוח בדרך מפולש לעולם הגדול של ההשכלות המלאות זיו, ומעורר בדרך פתחו להכניס אל תוכו ועל ידו תלי תלים של הרחבות שכליות שנותנות אומץ וגבורה לנפשות ההוגות בהם. אמנם לא יבנה המאמר הפתוח ולא יבוא אל הכונה להועיל בדרך היחש הרחוק והכולל, אלא א"כ יהיה קודם ג"כ מאמר סתום המבצר מכל צדדיו ומתפרש יפה עפ"י תכנו הפנימי שנמצא בתוכו מפורש ושום שכל.
יעל שני אלה היסודות – הפרוש והבאור – נבנו כלל עבודת הקודש של דרישת תוה"ק, ובזה הננו בטוחים שהננו עמלים ומקבלים שכר אם לא כונה דעתנו לפעמים אל כונת המאמר מצד פרטיותו. אבל כ"ז שאנו הולכים בדרך ישרה והמאמר ההוא פעל על רעיונותינו לעורר אותנו להשכיל ולהרחיב דברי שכל, הננו אם לא מפרשים אותו עכ"פ מבארים אותו, והננו שואבים בששון מים עמוקים ממעיני הישועה וכתרגומו דהאי קרא ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, ותקבלן אולפן חדתן מבחירי צדיקיא. והנה במשנה תורה נאמר "הואיל משה באר את התורה הזאת", ובעזרא נאמר: "ויקראו בספר בתורת האלהים מפורש ושום שכל". השינוי הזה הוא שינוי מכוון עפ"י הדברים העקריים שהיתה השעה צריכה להם בימי משה ובימי עזרא. כבר אמרו חז"ל ראוי היה עזרא שתנתן על ידו תורה לישראל כו' ואעפ"י שלא נתנה ע"י תורה נשתנה ע"י הכתב. שינוי הכתב היה דבר מסתעף מעבודת התורה בהצורה שהיתה צפויה לראשי אלפי ישראל, שמהם היו נביאים ובעלי הופעה אלהית ברוח הקודש, את אשר יפעל ישראל בימי מנוחתו השניה ימי בית שני, שהיו באמת רק ימים של כניסת כח כדי להתאזר לקראת המשא הגדול והארוך שהיה צריך לבוא אח"כ, סבל הגלות. פעולת ישראל ע"י התורה ביחש העמים לא היתה ניכרת בכל ימי הבית הראשון. כל כבוד התורה היה פנימה בבית ישראל; הכתב הקשה והמלופף העברי לא היה אפשר לו לשמור את התורה בטהרתה רק בהיות ישראל עם שוכן בטח בארצו ולא הורק מכלי אל כלי, אז היו יכולים בחירי הכהנים והלוים לעמוד על המשמר לכתב התורה להגיהה ולשומרה מכל טעות. אותה השמירה הטבעית משבושים שבאים ע"י כתב מדמוי אות לאות אחרת שהוא גורם טעיות שיוכלו בהמשך הזמן לאבד חלילה כל הונה של תורה לא היה עם הכתב העברי, והיה דבר זה להורות שהתורה עפ"י דרך שמירתה אז בבית ראשון, טרם שבאו אנשי כנה"ג וחכמי הדורות ועשו סיג ואזנים לתורה, היתה ראויה להשמר רק בעם יושב בארצו, שלא הוטל עליו טלטול גלות ופזור נורא, כאשר יעיד ע"ז הכתב, שהוא כתב שעלול להשתנות. ולוא היה הכתב הזה נוהג בישראל גם בגלות האומה הזאת, אז כבר עלו חלילה קמשונים רבים וכסו את פני התורה כולה ע"י החלופים של האותיות בצורתם מסופרים שונים, עד שבאו הדברים למעמד מסובך ומשונה מאד. ע"כ בראשית ימי בית שני שידעו גדולי עמנו שלא היתה גאולה שאין אחריה גלות, החלו לבצר עמדת האומה הרוחנית ע"י מעמד תורת ד' שתהיה יכולה להשמר גם בגלות המבהיל העומד אז אחר כתלנו. ותהיה ראשית המעשה של השמירה לתורה, גם באבדן כל מרכז לאומה, בשינוי מכתב עברי המלופף לכתב אשורי המאושר ומבורר באותיותיו הברורות, שבו תהיה השמירה נכונה משבושים של אותיות דומות, גם באפס המרכז של הכהנים והלוים שומרי התורה גם עז מלכות. בכתב האשורי היתה התורה נכונה לצאת גם היא במדה בגלות עם ישראל. והכנת הגלות החלה כמו בערך הכתב, גם בערך דרכי התורה בשמירתה. לצורך שמירת התורה בגלות העתידה באו הסייגים התקנות והגזירות:הם הם שעמדו לישראל להיות לעם עולם לה' אלהי ישראל, אשר קבלה עליה האומה באהבה רבה, "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך" אלא שאם תחילת הויתם של התקנות והגזירות היתה מפני הכרח הגלות, שמירת האומה לבל תטבע בים התלאות הנוראות שהיו עתידים לבוא עליה, הנה כל השלמה ושכלול אנושי בא מראש ע"י ההכרח, גם חיי החברה וכל התקונים המדיניים באים ע"י חזוק יד ההכרח. אמנם אחרי שההכרח מוציאם לאור אז יכיר האדם כמה מאושר הוא ע"י שקנה לו קנינים טובים ונעלים כאלה ולא יעזבם, לא רק מפני ההכרח כ"א מפני הטוב והנועם שמוצא בחיים המשוכללים. כן היא תוכן ההכרה הכוללת את האומה בכללה בדבר תושבע"פ וגזירות ותקנות תכמים להגדיל תורה ולהאדירה. הסבה שחוללה את ההרחבה הזאת היתה צורך שמירת התורה בשטף ים זועף של הגלות העתידה, אבל כשכבר הורגלה האומה בדרכי קודש הנפלאים ההם במעשים טהורים וקדושים ומנהגים טובים שנתוספו לה ע"י תקנת חכמי המסורה, באי בסוד ה', כבר התפשטה עליהם כח האהבה הנצחת עד שקבעו להם מקום מבוצר באומה לעד לעולם. כי בהכרה פנימית תדע עד כמה מועילים לה אלה ההדרכות המתוקנות והקדושות להעלותה למרומי האושר של המוסר האמתי וקרבת ד' שהוא כל חיי רוחה וששון ישעה וחפצה.
יאלבד הגזירות והתקנות יש גם בדרכי הדרישה שני ענינים חלוקים זה מזה שכל אחת התגברה כפי המצב הראוי לאומה מצדה ומעמדה ההוה והעתיד. בפ' "כי יפלא ממך דבר למשפט" כפול בשביל זה הלשון "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם". ואם היה דרך דרישת התורה אחד לשניהם לכהן ולשופט אין צורך בפרטן. אמנם משפטי התורה הפרטיים אפשר שיהיו נחתכים עפ"י הרוח הכללי של התורה, עפ"י כח טעמי תורה המתאים להמוסר הכללי שבתורה. אפשר ג"כ לנתח הפרטים מהכללים עפ"י דרך למוד פרטי לדון דבר מדבר מאין צורך להשקיף על כח הכללי, כי הכח הכללי צבור הוא בפרטים. מובן הדבר כי לפרט פרטי הלכות עפ"י רוח התורה הכללי צריך שיהיה הפוסק את אותן ההלכות בעל חכמה רבה שיוכל לעמוד באותם הדברים הגדולים שעקרי תורה מיוסדים עליהם, ומי שהוא פחות ממדרגה זו יוכל רק לבוא למדה זו של פסיקת הלכות פרטיות עפ"י הדברים האפשרים לדון בפרטי ההלכות מצד ערכם הפרטי.
יבזהו החילוק שבין הכהן והשופט, הכהן הונח שיהי' איש אשר רוח אלהים בו, הכהן הגדול היה ראוי שיהיה מדבר ברוה"ק, הוא יוכל באר פרטי תורה ע"פ עקריה ורוחה הכללי. לא כן השופט, לא יבא למדה זו אבל ידמה מלתא למלתא וע"פ הפרטים המפורסמים, יברר דינו גם בדברים הנעלמים ממנו בדת ודין. והננו מצווים לשמע אל שניהם כפי מעמד הדור. בהיות ישראל שוכן בטח בדד בארצו, יותר היה מוצא חפץ אם היו מתרבים אצלו מורי התורה ע"פ דרך הכהונה, לבאר פרטי הלכות בהשקפה של הרוח הכללי שבתורה ולמדרש טעמא דקרא באופן ברור ומפורש. היראה שיש לחוש לטעות על הדרך הגדולה הזאת, כי טעמי תורה הם דרכים גדולי ערך מאד והבא להתנהג על פיהם בפרטים עלול להכשל, אינה תופסת מקום כל זמן שיש מרכז בטוח לאומה בעניני התורה, ב"ד הגדול שמשם תורה יוצאת לכל ישראל, "המקום אשר יבחר ד' ". אמנם בהיות סכנת הגלות נשקפת לעין עמנו, אז אי אפשר היה עוד להיות הפרטים נחתכים ע"פ עקרי יסודי התורה וסתרי טעמיה, כי אם אין שבט ומרכז בטוח עלול הדבר להיות מזה חלילה הפרת תורה, אם כל מורה יגלה פנים בתורה ע"פ יסודי עקריה ודרכיה הראשיים וביותר שמעטים המה, בטבע האנושי האנשים שיוכלו לבא למדת חכמה רבתי כזאת. ע"כ התפשט ביותר דרך השופט, האופן של הוצאת הפרטים מן הכלל ע"י ערכם של הפרטים עצמם, בדרך הפשוט של המדות שהתורה נדרשת בהם. ע"כ מימות משה ועד עזרא כ"ז שלא נשתנה הכתב וכ"ז שלא הונח בטבע התורה ההכנה להגנה של גלות וטלטלה, היה מתגבר בתורה דרך הבאור, הדרישה הבנויה עפ"י ערכי הכללים שהם דומים לדרישת כל רעיון לא רק מצ"ע, כ"א מצד הרעיונות שמטבעו להוליד עפ"י דרך ישרה. כן דרישת התורה שעפ"י הכללים אין הפרטים נולדים ומסתעפים זה מזה, כ"א כולם יחד יוצאים הם מהכללים הראשיים יסודי ועקרי התורה וסתרי טעמיה הגדולים "הואיל משה באר את התורה". "עלי באר ענו לה". אמנם עזרא שכבר ראה ראשית לו להכין הגנה לתורה גם לימי הגלות הארוכה הבאה, הוא ראה כי ההרחקה הגדולה שעפ"י דרך הבאור, שהוא יוצא מתכונת המאמר הפתוח, תוכל לבוא לפי מעוט הלבבות של הדורות ודלדול האומה במניעת מרכזה וכחותיה הרוחניים והגשמיים לידי הפרת התורה. ע"כ התחיל להנהיג ביותר את דרך הפרוש, "מפורש ושום שכל" לדון בכל דבר עפ"י פרטיו ולדון את הפרטים אלו מאלו מבלי צורך ההעמקה ביסודי כללי עמקי טעמי תורה.
יגע"כ מאז אבדה חכמת חכמינו, נשאר ביותר דרך הפרוש על חלקי התורה המעשיים. אמנם על האגדות שהם דברים המסורים ללבו של אדם, בהם הכללים בטבע מתגלים ביותר על הפרטים, נשאר עדיין גם בידינו כח הבאור המצטרף לכח הפרוש להתהלך ברחבה בתור מאמר פתוח, ולחקור בפרטים עפ"י הערך של הרעיונות הכלליים שיש להן יחש עם המאמר, לא כשיוקח בערכו הפרטי כ"א כשיובן בתור פעולת ד' ומעשי ידיו לכוללו עם כל תולדותיו, הוא האור הזרוע [לצדיק הנותן תמיד שמחה לישרי לב] הושלם ע"פ הנוסח במאמרי הראיה .
ידוהנה שרשי אגדות חז"ל המה פתוחים על חלק המוסרי שבתורה, על החלק של האמונות והדעות וכל המושגים הרוחניים. חלק הלימוד הזה צריך חיזוק בכל דור ודור, עוד יותר מחלק הלימוד של חלק התורה המעשית. וכל גדולי הדורות מעולם העירו את לב חכמי ישראל העוסקים בתורה, לשום לב אל חלק הרוחני שבתורה, אל חכמת המוסר, הדיעות וחובות הלבבות שבה, שבכללה היא אצורה באוצר חיים של דברי חז"ל באגדות, אשר להרחיב דבריהם הטהורים ולהתיר מסגרותיהם בדרך הפירוש וביותר בדרך הביאור, צריך עבודה גדולה ומתמדת. העבודה שתהיה קולעת אל המטרה שעליה נבנו יסודי האגדות, לא תוכל לצאת אל הפועל כ"א (כשתבא) [כשתהי'] עבודת האגדה ג"כ נעבדת אצלנו, כאותו הערך עצמו שנעבדה ושתעבד ההלכה בחסדי השם ית' אשר הבטיחנו שלא תשכח תורה מפי זרענו. כשלא יהיו עניני הדרוש והאגדות נמסרים רק לבעלי דעה קלושה להיות לעסק בהם, כ"א גם אליהם יקבצו לעדרים רועי ישראל הגבורים, להגדיל גם את תורת האגדה ולהאדירה, להרחיב תורת המוסר וחובת הלב לכל מקצועותיה, ע"י בינה במקרא במקורו ובאגדות חז"ל בעומק הגיון. "לגרס אינש והדר לסבר" הוא כלל גדול לנו בכל הלימודים, ומי שהחזיק בו במקצוע ההלכה גדל ויהי לברכה. וכן הדבר נחוץ להיות ג"כ בחלק האגדה, באמונות ודיעות, לא נוכל בשום אופן לקוות שיצמחו לנו ספרים טובים חדשים בעניני עומקי ההגדה והמוסר, כל זמן שכל ספרי המוסר, הדיעות וחובות הלב, אשר נכתבו בנו מידי גדולי וחסידי דורות רבים, המה מונחים בקרן זוית.
טווחזון לא נפרץ הוא לראות אנשים שידם רב להם בכל מקצע שבתורה בהלכה, ולא ידעו כלל מה הרה והגה הלב הישראלי, בענין הפרטים הרבים של המדות והמוסר, האמונות והדיעות, שהם שרשי התורה ויסודותיה. ואם יתנדב איש לקרא באיזה ספר מוסר, יקראהו קריאת עראי או רק למטרת ההתרגשות והשגת יתרון בתיקון נטיית הלב לשעתו. אבל התורה, תורת המוסר והאגדה, שהיא רחבה ועמוקה, וא"א שתהי' מבונה ומשוכללת כראוי כ"א כשתקדים לה בקיאות הגונה בכל הספרים היקרים, שהם לנו למורשה מגדולי הדורות במוסר במדות ובדיעות ואמונות, וכל הסעיפים הרבים הנלוים עליהם, התורה הזאת היא מונחת כאבן שאין לה הופכים. וכח המנהג פועל כ"כ, אפילו על היחידים, שאם יתעורר איש מתופסי התורה לקחת מועד להגדיל קנינו במוסר ועמקי מדות ודיעות ויסודי האגדות, יגפהו לבבו שהוא מתבטל מן התורה, מה שהוא ללא אמת וצדק, כי גם תורת חובות הלב וחלק המוסרי שבתורה תורה שלמה היא. אמת הדבר, כשיוקחו אלה הענינים הצחים בדרך רגשות דמיוני לבדו, אפילו אם יביאו תועלת לתורה ולתעודה, לתיקון מדות ותיקון מעשים, לא נוכל להכניסו בכלל דברי תורה. ערך תפילה והתעוררות תשובה נוכל לתן לדבר, אבל לא ערך תורה שהיא יסודו של עולם. אבל כאשר נבא לעסוק בחלק האגדות והדיעות שהן אחוזות זו בזו, כאשר עשו רבותינו הראשונים, חכמי המדרש מחז"ל, והגאונים כרס"ג הרמב"ם וכל חכמי המוסר וחכמי הקבלה, שכולם שמו להם את החלק העיוני שבתורה לעסק, לקנות בו בקיאות ואח"כ חריפות ודרכי חידוש והרחבה, ודאי נדע שהננו עסוקים גם באותן השעות, שיהיו לנו מיוחדות לחלקי האגדות, בתורה שלמה, שרבה מאד תועלתה לבנות את הנהרסות ולגדור את הפרצות בעמנו.
טזהבינה באגדה בדרך הביאור, היא צריכה שיהי' נלוות עמה ידיעה ובקיאות בענפי האגדה כולם. כמו שההרחבה וביאורי ההלכה לאמתתן אי אפשר שתצא אל הפועל בשלמות, כ"א כשתהיה עמה בקיאות הגונה בש"ס ופוסקים, בדרכי השיטות לפלגותיהם, עם הרגל של עיון וסברא ישרה. כן צריכה ההרחבה האגדית שתהיה נוסדת על בקיאות הגונה בכל ספרי המוסר המדות והדיעות שיש לנו מכל גדולי וחסידי הדורות. וכל איש אשר בלב נאמן יקצה לו זמן הגון להיות שם לב אל חלק המוסר, שהספרים המרובים שבה הם באמת מפרשי האגדה, כאשר יקבצו בכמות הגונה בלב החפץ להתבונן, אז תצא תולדה נכבדה מאוד בע"ה, שהיא לנו עת לעשות לד' בדורנו. הנה אנחנו רואים שקריאת ספרים הולכת וכובשת לה מקום נכבד בדור, המון רב מהעוסקים בתורה חפצים לקנות ידיעות, לבד מהידיעות הנקנות ע"י עמל ויגיעה, של חזרת הלימוד, השינון וההוצאה בפה בביטוי שפתים, גם ע"י העיון והקריאה הקלה. באמת מעת שהתרבו הספרים תלך התשוקה של הבטה בספרים הלך וגדול, ולא נוכל להתאונן שהיא מביאה רעה למצב התורה. רבים המה בנו צעירים בעלי כשרון, שהרבו לקרות בספרים במקצע ההלכה, לא בדרך לימוד והגיון פה לבד כ"א גם בהסתכלות והבטה, והעשירו את ידיעותיהם בזה באופן הגון. אמנם עם ההבטה וקריאת ההסתכלות, ישתמש חלק גדול בצעירינו ביחוד, לקרא ג"כ בספרים העוסקים בענינים שהם חוץ מחלק לימוד ההלכה, הקריאה הזאת, שהיא ממשכת את הלב מפני שאין צריך עמה יגיעה והכנה גדולה קודמת, הולכת ומתפשטת.
יזוכאשר מגדולי ישראל מעטים המה ששמו עיונם להיות יכולים לחדש דברים חדשים בחכמת המוסר והאגדה, שהיא רחבה ומתחלקת להמון סעיפים שונים, ע"כ מעטים המה הספרים, היכולים להקראות באופן קל שיקחו את לב הקוראים, שיצאו מידי חכמי תורה אמיתים יראי ד' וחושבי שמו, שיוסיפו אור תורה ויראת השם ומדות קדושות בלבבות הקוראים, ותחתיהם לקחו להם את המקצע הזה, של יצירת ספרים ממשיכים לקריאה, מחברים שרובם הם גורמים רעה תחת טובה, משחיתים את הדיעות ואת המעשים. ובעניינו, אין קורא בצדק, אין מתעורר לשא דגל בשם ד', לחבר ספרים שיהיו אליהם נמשכים הלבבות, שיהיו ערוכים בדעת תורה ויראת ד', ועי"ז הולך הדור הלך והתקלקל. וכ"ז גרמה רק מה שלא שמו בעלי כשרון מגדולי תורה את עיונם בחלק האגדה והמוסר באופן רחב, שיתגדלו בחכמתה עד שהרחבת הדעת והכשרון בעצמו יהיה גורם לחיבור ספרים טובים ונאים. זאת היתה ההכרה הפנימית של כל חכמי האגדה והמוסר הדיעות והמדות, שהרבו לעורר לשום לב על החלק המוסרי שבתורה, על ההרחבה של חובת הלבבות, חכמי המוסר ההגיוניים ע"פ דרכם וחכמי הקבלה והסוד ע"פ דרכם. כי לפי רוב העסק והבקיאות היה בא הבירור וההרחבה, והיו הספרים מתרבים לחבב את התורה, האמונה, המעשים הטובים, יראת ד' ואהבתו וכל מדה טובה, על העם כולו ע"י הספרים הרבים שראויים לצאת לאורה, לפי המדה של ההרחבה שיש בספרים מכל המינים בזמננו, חדשים לבקרים, בהרחבת חלק הדיעות והמוסר שבתורה, שהיא באמת יסוד הרחבת האגדה לכל צדדיה.
יחתורה מביאה לידי כל טוב, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. דוקא תלמוד מביא לידי מעשה, תלמוד שהוא שינון והרחבה יוכל להביא לידי מעשה ולא ידיעה קלה ושטחית. ע"כ התלמוד של המדות הטובות, של הדיעות הנכונות וכל האוצר הטוב הכלול בחלק המוסרי שבתורה, שרק בהיותו מתאחד עם החלק המעשי אז ימלא כל בית ישראל אורה, הוא יכול להביא לידי מעשה זה של זיכוך הדיעות והישרת הלבבות.
יטמריבוי העסק בתלמוד המוסרי והרחבת ידיעתו, יתוקנו המדות, ויראת ד' טהורה תתבסס ביותר, האור הזרוע על דברי חז"ל באגדות יפרש אורו על כל הלבבות השמות אליהם לב, והמקרה של ת"ח שאין תוכן כברם, שלמרות ידיעתם בתורה, מדותיהם מקולקלות עד שהדבר מביא לפעמים חילול שם שמים ושם ישראל והתורה, באופן מבהיל, היה הולך ומתמעט, לרגלי ההכרה הפנימית בחכמת המוסר המדות והדיעות. ע"י הגדלת תורה זאת והאדרתה, היו הדברים באים לידי כך עד שהמצויינים שבין גדולי חכמי ישראל היו כבר אנשי לב, היודעים לדבר את אויבים בשער, וכח וגבורה יהיה להם לברר את יסודי האמונה וסעיפיה, נגד כל הקמים עליה בטענות ישנות או חדשות ואוכלים את עמנו בצדו הרוחני בכל פה, לדאבון לב כל איש ירא ד' ובעל לב ישר.
כלפי הכרתי הדלה, מחסרון ידיעתי בין בהלכה בין בהגדה, הנני חושב בלב נאמן, כי הדרך של הביאור בהגדות, להרחיב דברי חכמים בעיון ושום שכל לפי היכולת, באופן שיהי' ניכר בדרך הביאור פרי עבודה של שדי המוסר והאגדה בכלל, הוא הדרך הנכון לעורר לב רבים מבעלי כשרון להרחיב חכמת האגדה המוסר והדיעות בישראל, שהיא תאות נפש כל גדולי וצדיקי הדורות מעולם. אין אנו צריכים לבקש דרכים רחוקים, כתובים מלאים הם והשכל הטהור והישר מורה כן, שרק ע"י דעת ד' הבאה מעמל תורה ביחוד החלק הרשום של חובת הלבבות, יצאו אל הפועל מאויי לבבינו לרומם קרן תורה ועבודת ד' בעמנו. "תפשי התורה לא ידעוני", "גלה עמו מבלי דעת", "כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי" הם כתובים מלאים וברורים, שאינם יוצאים מידי פשטם. והרחבתם נתבארה כבר ע"י גדולי חכמי התורה, שקראו בקול גדול לתן חלק ודרישה של חלק המוסר, שהוא חלק האגדות שבתורה, דוקא אם יתבאר בדרך הרחבה ועמל תורה הקודם לו, ע"י בקיאות ובירור דברים בעומק העיון, כל אחד כפי כשרונו, כמעשנו בחלק המעשי.
כאהכרתי הפנימית זאת היא שאלצה אותי להכנס לפרקים בעיון האגדות על דרך ההרחבה, הקנויה ע"פ הסתכלות והשקפה היוצאת לפי המדה שעלתה לי מידיעתי העניה בספרי המוסר הדיעות והאמונות, ומקצעות האגדה שהגיתי בהם לפעמים. את הדברים שעוררו את דברי חז"ל באגדות את רעיוני שמצאתים בע"ה מועילים גם לזולתי, ביותר לצעירי הדור, החפצים לשקוד בתורה ועם זאת לבבם הומה להרחיב דעתם באגדה ותורת המוסר ג"כ. כאשר נסיתי במסה, שראיתי צעירים בעלי כשרון שראו דברי ותאורנה עינם, אמרתי אגיש דברי לפני עם ד', והראויים להנות מהם יראו ויבחנו. ואם אהיה אנכי נוטל חלק רק במעוררים על העבודה הזאת של הרחבת לימוד החלק המוסרי שבתורה בהרחבה ועיון, ואחרים גדולים וטובים יבאו ויגדילו מעשיהם, עד שמעשי יהיו בלתי נחשבים כלל לעומת מעשיהם הגדולים שיגדילו בידיעתם הרחבה ושכלם העמוק, אדע כי בזה הנני עלול להשיג את המטרה שהצבתי לי בע"ה. ואם גם מכל פלגות העוסקים בתורה שבעמנו, יקומו רבים בעלי כשרון שונים, וירבו לחבר ספרים בסגנון נעים וקל במקצע של המוסר והאגדות, עד שאולי גם מעשי הראשונים לא יהיו כ"כ משובחים ומושלמים, אדע ג"כ כי ההתעוררות הזאת שהיא נחוצה למאד עשתה פרי בחסדי השם ית'.
כבוהנה לא מנעתי עטי לפעמים מהעיר בדברים פשוטים, כפי תכונת הענינים שעלו ברעיוני מצד המאמר ההוא לפי ענינו. כי לפעמים גם הדבר הפשוט יש בו תועלת בהערכו בכתב. ודבר פשוט, אבל ישר, יוכל לפעמים לעורר לב חכם לכמה דברים וענינים יקרי ערך. אבל בהרבה מקומות דברתי בע"ה ג"כ דברי נגידים, על ענינים גדולים ורבי ערך בתורת המוסר וחובות הלבבות, אשר אקוה שלרגלם יתעוררו רבים לשום גם הם עיונם בהרחבת דברי חז"ל, והמאור שבהם יחזיר למוטב ג"כ את האנשים שנפגעו בדעותיהם ע"י רשת השחתת הדיעות הפרושה על בני דורנו, אשר מעיקרה באה לרגלי העדר ההשכלה בחכמת האגדה שהיא חכמת המוסר לאמתתה. ואם לא הגדלתי מעשי לדבר חדשות ונצורות, ואולי את רבים יש כמו אלה ויותר מזה, אבל בכל זאת איני רואה שספרים ממין זה, יהיו מיותרים בדורנו לרוב הצעירים העוסקים בתורה, אשר עליהם עינינו נשואות שיחזקו את עמוד התורה היראה והאמונה, בדורות שיבאו בעה"י.
כגעם דרכי בביאור להרחיב רעיונות בדברי חז"ל, לא הרחקתי מעל פשטן של דברים, בפרט בדברים הנוגעים לעקרים בתורה ומוסר. כי רק בזאת תצא לנו תכליתנו הרצויה, כשנדע להשלים בין שני חלקי המאמר, הפתוח והסתום. המאמר-הפתוח ימצא לנו בכל דרכיו רק אם ימצא המאמר-הסתום את מקומו הראוי לו. הדברים נוגעים לצורת דברי חז"ל בתוכנם הפרטי והכללי ובכלל התורה. מהמאמר-הסתום תצא תורה למעשה, המצות החקים והמשפטים, דברי ד' ועדותיו. רק כשיהיו נשמרים כל אלה ע"פ העולה מהמאמר-הסתום, יהיו הדברים מאירים ושמחים לפתח שערי צדק במאמר הפתוח. ובעונינו מעת שנתקלקלו המעשים נתחלפה השורה, פתוח שעשאו סתום וסתום שעשאו פתוח שניהם פסולין. תריצים רבים מבני עמנו קמו להרים יד בתורה בפועל, והמה יתאמרו ברוח התורה בהוד יפעתה הכללי, המו פרצו את הסתום. הירידה של המעשים תגרר אחריה ירידת הדיעות בעוה"ר. ומכיון שנפרצו גדרות עולם ע"י מחבלי כרם ד' צבאות, שוב לא יתרומם רוחם להכיר את הערך הקדוש שיש למאמרי תורה ודחז"ל, ע"פ הערך הגדול של מאמר-פתוח שהוא ים גדול ורחב ידים מלא נהרי נחלי חכמה. כי רק מי שמתקדש בקדושת המעשים הטובים, מדות טובות ודיעות אמתיות באמונה ודעת קדושים, הוא יוכל לרומם רוחו להשקיף על ערכם של דברי אלהים חיים כראוי להם. רק יראי ד' וחושבי שמו המה יבינו אל פעולות ד' ואל מעשי ידיו אלו האגדות. וגדול ונפלא הוא מאד דרש חז"ל באגדה, הובא ברד"ק ע"פ "למרבה המשרה", כי לעומת מ"ם סתומה שבאמצע תיבה של "למרבה המשרה", נמצא מ"ם פתוחה בסוף התיבה של "בחומת ירושלים אשר המפרוצים" בעזרא, לדרש שהם מכוונים אלה כנגד אלה. כשיסתמו פרצות חומות ירושלים תפתח המשרה הסתומה של כסא דוד. הדברים רומזים ג"כ שרק בהיפוך הסדר, של סתימת מאמר-הפתוח ופתיחת ופריצת מאמר-הסתום, ימצא המעמד המקולקל של כלל האומה, היושבת בחושך עד אשר יהי' ד' לאור לה, בפרטי האומה, כ"ז שלא תקבע יפה הדעה, שעם כל הרחבתו של המאמר-הפתוח, שעם כל ההסתכלות וזיכוך הדיעות, אף אם יגיעו לקצה ההשלמה בחכמה בתבונה ודעת, אפילו אם ילוה לזה ג"כ המון רב של מדעים וחכמות זמניות, וגם על ידם יפתחו שערים במאמר-הפתוח, עכ"ז המאמר-הסתום יהיה תמיד בסוף תיבה. "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". המאמר-הסתום, החלק המעשי, צריך לעולם להיות נשמר בכל תוקף, גם, ודוקא, עם רוב ההתרחבות של המאמר-הפתוח. איזו הסתכלות שתהיה, בין הבאה מדרך הגיון אנושי וריבוי מדעים חדשים, בין הבאה מדרך העמקה בדרכי תורה וסתריה, בטעמי מצות וצפונותיהן, לא יגרעו כ"א יוסיפו אומץ קדושה וטהרת לב, עם זריזות וזהירות בכל מעשה המצות פרטיהן ודקדוקיהן שהן הן הדרכים שעל ידם נזכה לאורח חיים הפרטי בגאון ד' אלהי ישראל. יסודות האמונה ועקריה גם המה מכלל מאמר-הסתום שבא בסוף התיבה, המאמר-הפתוח, ההרחבה והדרישה, יפה היא להגדיל תורה ולהאדירה, לבא באמצע תיבה.
כדוהדברים מגיעים בכלל לעבודת ישראל הכללית והפרטית, עבודת התורה במעשה, המיוחדת לישראל, בכתרה של תורה שזכו בה. ע"ז נאמר "הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב". אמנם דעת ד' ועזו, ע"ז נאמר לאברהם "ונברכו בך כל משפחת האדמה". כשהדברים מתוקנים כראוי צריכים ישראל להיות מוגדרים בחומת ירושלים, "שבחי ירושלם את ד' הללי אלהיך ציון, כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך", ומסיק "מגיד דברו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה". מצד מעשה המצות וקיום התורה בפועל, אין לישראל, לא ללמד את העמים דבר מהם, מה שלא להם נתנו, ולא ללמוד מהם ללכת בדרכיהם בעניני המעשה של עבודת ד', "כי חק לישראל הוא", "ואבדל אתכם מן העמים להיות לי", זאת היא התוצאה של המאמר-סתום. והנה שמירת התורה וקדושת המעשים, כשיתעטרו בהן ישראל, בהכרח יהיו לאות ולמופת לשם ולתפארת, לכל עמי הארץ. כי המדות הטובות והמעשים הטובים שיפעל חינוך התורה על כלל האומה לפרטיה, הוא דבר הנותן כבוד ותפארת לעמנו כשישוב לדרכו הטובה, דרך ד' אלהי ישראל, בתורת חיים אשר נתן לו, אז יאמרו העמים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", ויתאוו להשכיל את עומק רוח התורה כפי הראוי להיות נשפע גם לכל העמים אשר על פני האדמה, ודבר זה יהיה הגורם לשלום עולמים של המין האנושי לאחרית הימים, אז תהיה "למרבה המשרה ולשלום אין קץ". אבל כיון שזרח ישראל טוב, ובנוגע לחלק המעשי שבתורה חלק המאמר-סתום, רצה להיות מתדמה לכל הגוים מה שאין ראוי לו, הנה פרץ את חומת מאמר-הסתום, לא חזק בריחי שערי ירושלים. ע"כ בעוה"ר נסתלקה הברכה והשלום, והשלום הגדול הכללי התלוי בהשלמת האנושיות, שמקושר ג"כ בהשלמתן של ישראל, הנהו מתעכב. ולמרבה השלום, שצריך לבא ע"י מאמר-פתוח, הוא סתום. ואותו החלק של המאור שבתורה, שצריך להפתח באורו על כל אפסי ארץ, הנהו סגור חותם צר, ושערי ירושלים פרוצים ושועלים הלכו בהם.
כהוהדברים הם תלוייים זה בזה, כאשר יתרחבו הדיעות וירב החזון על כל פרטי המוסר והאמונות, תמצא ידנו בע"ה לחזק ידים רפות ולבבות נמהרות, להשיב לאיתן התורה גם המתרחקים ממנה, בדברי חן ושכל טוב. ע"כ הנני חושב דברים כאלה המביאים להרחבת העיון בדברי חז"ל באגדות ע"פ דרך הדרישה באמונות והלכות חובות הלבבות, שכבר העירונו ע"ז רבותינו הראשונים ז"ל, לדבר שהשעה צריכה לכך. והספרים המתחברים בדורנו ממין זה ראויים הם להיות נחשבים לפעולות גדולות בזכות הרבים והשבת לבן של ישראל לאביהן שבשמים. ע"כ לקחתי גם אנכי בעניי, כפי כחי הדל , חלק בעבודת הקודש הזאת, "וד' אלהים יעזר לי ע"כ לא נכלמתי", "אחור לא נסוגותי", "רגלי עמדה במישור במקהלים אברך ד'".
כויש טעות נושנה מורגלת אצל רבים, שלימוד המוסר והאגדה ירחיק את העוסקים בם מהגדלת התורה בהלכה, בעומק העיון בגמרא וסברא. דבר זה הסיר לב רבים מתת חלק לחלק המוסרי שבתורה ואבד מאתנו טובה רבה. הדברים יש בהם אמת, רק ביחס לימוד המוסר שמתפשט רק על ההתרגשות, שאם מיעוטו יפה לעורר את הלב לתורה, ליראת שמים, לתשובה ומדות טובות, רובו קשה, שהוא מעורר יותר מדאי את רגשות הנפששהם צריכים תמיד להיות בדרך המיצוע, ופועל ג"כ על החלשת השכל ורפיון כח השופט בהיותו יוצא הרבה ממדתו. כהמוסר שאין בו תוספת ידיעות ובירורי דברים חדשים, כן הדרוש, המיוסד רק על ההטפה הדמיונית והרגשנית, שניהם, כשירבה האדם לעסוק בהם, יתרחק במדה ידועה מן התעסקות השכל ועומק ההלכה, זולתי מי שהוא בעל נפש חזקה, שכחו אמיץ לשאת משא התרגשות תמידית וחזקה ועם זה להיות כח השכלי שבו שלם ומתוקן, ומוכן לעסוק בהלכה בעיון ועומק הדעת, אבל אנחנו על הרוב נדבר. ע"כ היתה זאת מטרת גדולי הדורות, שנתנו ג"כ מחאה נמרצה על אותם שקמו להרבות בעסקי המוסר שבא להתרגשות הלב יותר מדאי, בראותם את אשר יוכל לבא בגלל זה ממיעוט התורה וגדולתה. אמנם מעולם לא עלה על לב איש מגדולי ישראל, הגאונים וחסידים הראשונים, שתהיה עבודת ההרחבה המוסרית הבאה לרגלי קניית בקיאות רבה בכל ענפיה, וע"פ בקיאות מסודרה תוציא פריה, ציצים ופרחים, ענפים גדולים רחבי ידים, ככל חכמה שבעולם וכחכמת התורה עצמה בהלכה, שהיא תהיה מונעת לתורת ההלכה, או שיש לאמר עליה שאין זאת תורה שלמה. אמנם בכל מקצע שבתורה כשאנו מתיחדים בו עלינו לשמור את דרך המיצוע, שלא להתגדר בחלק אחד יותר מדאי, עד שיהיו שאר החלקים והמקצעות נשכחים מאתנו או בלתי מעובדים כראוי. "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך, כי ירא אלהים יצא את כלם". אבל עצם השכל ותעופת הרעיון כמשפטו בכל מקצעות התורה, שהם עניים במקום זה ועשירים במק"א, וד"ת הם רעים זה לזה ודודים זה לזה, אמרו חז"ל, נלמדים זה מזה, והעסק במקצע האחד מרחיב את הדעת ומחדד את הרעיון גם במקצע השני הרחוק ממנו, מזה הכלל לא תצא בשום אופן חכמת האגדה והמוסר, כשתהי' נלקחת באופן לימוד תלמודי, למגרס ולמסבר ולא רק להתרגש ולהתפעל, שזאת האחרונה גם היא טובה אבל במדה המצומצמת לה, כעירוב קב חומטין, כאשר ביארו כבר גדולי הדורות שעברו בזה.
כזהפתח הרחב להרחבת תורת המוסר, המעיין הגדול היוצא מבית ד', היא האגדה. דברי חז"ל באגדות המה לנו ראש פינה לבנין בית חכמת המוסר, לדלות על ידם רב פנינים מעומק דברי תורה וכתבי קודש, ומעומק חכמת הנפש אשר בטבע יצירתה נפח בה ד' רוח חכמה והשכל. ועל האדם רק להרחיב רעיונותיו, לגלות את האצור בסתרי נפשו פנימה מהאור כי טוב, כאשר העיר כבר בדברים החסיד בחוה"ל. ע"כ לזאת שמתי פני בביאורי והשקפותי לטובה בעז"ה, להרחיב משכיות דברי חכמים ביחש תורת המוסר הגדולה והרחבה.
כחוהנה מודעת זאת שבדורות שעברו היו מחלוקות רבות בישראל בדבר הדיעות וההגיונות האמוניות. יש אשר נטו לדרך הפילוסופיא ויגדילו על פיה כמה ענינים בתורת המוסר והאגדה לפי רוב מקצעותיה. ויש אשר התאמצו להרחיק כל רעיון לקוח מחכמה אשר מוצאה לא מעיקר התורה ויסודה, והרבו להרחיב את חכמת האגדה והמוסר ע"פ הקבלה ושיטותיה הרבות המלאות הגיוני קודש וחכמת אלהים. ויש אשר חשבו שיש לחוש ממפגע גם בשני הדרכים הגדולים, וטוב לאחוז בתם דרך ובהרחבת דברי מוסר ע"פ תכונת תמימות האמונה ויראת ד', ע"פ יסודות לקוחים מדברי חז"ל המפורשים, והדברים המבוארים בטבע הנפש התמימה מדברי תורה וכתבי הקודש. ובאמת כל אחת מהמפלגות, שעסקו הן כ"א במקצע המיוחד והחביב להן, הרבו לנו רב טוב, ואנחנו בדור אחרון נאסוף ברינה את אשר זרעו הן בדמעה. כי בהתחלת כל ענין ודעה מוסרית והגיונית לפעול, בהיותה מתרחבת בין העם, עם ד' אלה, לא היה אפשר לצפות מראש את כל אשר תפעול על הלבבות. ואם נחזה לפעמים שיש מקום בפינה אחת מן החכמה ההגיונית, בהיותה נושאת דעה על ענינים הנוגעים לחובת הלב, ג"כ מקום לטעות למי שלא שמש כל צרכו, כי אין אדם עומד ע"ד תורה אלא אם כן נכשל בהם, ע"כ ימצאו ג"כ גדולי עולם בעלי נפש יקרה, היראים וחרדים מאד ואולי יתרחב המכשול באופן כזה שיצא שכרו בהפסדו. ע"כ עמדו לפעמים מנגד, מהרחבת דברים שאנחנו נמצא בהם חן ושכל טוב. ואמנם גם אנו נחזיק טובה לטהורי לב אלה, כי ההתנגדות הבאה מקירות לב טהור היא שגרמה באמת לזקק את הדיעות, להסיר את הסיגים ולהעמיד את חלקי הדברים הנלקחים מאוצר התורה ברורים ומזוקקים כזהב מזוקק. הגלות והפיזור הנורא, אבדן המרכז ומיעוט היועצים והשופטים המורים הטהורים המאירים את דרך ד' לפנינו, "אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה", הוא שגרם לנו שנתקיימה בנו המארה של "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה". ע"כ רק בעמל רב ובצער ויגון ובדרל מלאה חתחתים באו לנו כל הקנינים השכליים שבהרחבת חכמת המוסר. כי א"א היה לפי מצב האומה הנרעשה והנהרסה שיהיו הדברים מסודרים בסדר נכון, וכשיהיה הבר בלא תבן, כאשר בעת היה אור ד' עמנו בנבואה ורוה"ק ואנשי קודש באי בסוד ד'. ע"כ באו לנו כל הדברים שהננו היום נהנים לאורם במכאוב. ורק אחרי שעבדו דורות ונוסינו במסה, נדע את הספרים של גדולי ישראל הצדיקים וחכמי האמת, שהדיעות הטובות והאמתיות, שהן באמת נטיעות טובות בכרם ד' צבאות, הם נשארו לפליטה ולברכה, וכל עם ד' עונים אחריהם מקודש מקודש, הננו יכולים להוכח מפי הניסיון את הדברים אשר המה ראויים להיות לנו לקו ולמשקולת בחכמת האגדה והמוסר, ע"פ פעולתם שעשו לקרב לבן של ישראל לאביהם שבשמים, להרבות תורה עבודה ויראת ד' בישראל. גם בימים האחרונים, שהתעוררו יחידים בתתחלה, גדולי חקרי לב ואנשי קודש, להרחיב את תורת המוסר ע"פ יסודות החסידות, אשר גם היא הטילה סער גדול במחנה ישראל, ג"כ מדאגה מדבר, מאפס בחינה לדעת מה יהיה דרך רוח חדשה כזאת בהכנסה בלבבות של רבבות עם. "ע"כ היתה ההתנגדות והמעצורים דברים מוכרחים, שגרמו לנו רב טוב וחשכו מנזק רב שהיה אפשר לבא מסבת מתלמדים שלא שמשו כל צרכם, שלפעמים גם דיעות היותר קדושות ונשגבות מתקלקלות ונהפכות לרועץ על פיהם. אמנם עתה אחרי הרעש, הנה נולדו לנו ג"כ ע"פ תורת החסידות גידולים חדשים, אשר גם מהם נקח ע"פ ריבוי השיטות ירבו בירורי הדברים. ובזמן שכולן פונות למטרה אחת לדרך העולה בית אלהי יעקב, הנה אלו ואלו דברי אלהים חיים המוסיפים עז ותעצומות לישראל, ומחדשים בכבוד פנים מאירות בתורת אמת, להגדיל תורה ולהאדירה.
כטת"ח מרבים שלום בעולם. ת"ח הם אותם שקראו ושנו ושמשו ת"ח, שירדו לעומקה של הלכה, איזוהי פרשת דרכים, זה ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא, כמו בהלכה כן באגדה היא הדרך המלאה אורה, ומי שהגיע לה באמת הוא ניצול כבר מן הקוצים, מן הברקנים, מן החיות ומן הלסטים, ויודע באיזה דרך הוא מהלך. ע"כ עלינו לחתור לזה בכל עז, שנזכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא גם בחלק האגדה והדיעות כמו בחלק ההלכה, ומאשר רבה העזובה במקצע הגדול הזה, ע"כ רבה ג"כ העבודה. שמעתתא אליבא דהלכתא שבחלק ההלכה, לא באה לנו כ"א ע"י שעשינו אזנינו כאפרכסת לשמע דברי המטהרים ודברי המטמאים, דברי האוסרים ודברי המתירים, דברי המחייבים ודברי המזכים, דברי הפוסלים ודברי המכשירים, שכולם נתנו מרועה אחד, אל אחד נתנם, פרנס אחד אמרם, מפי אדון כל המעשים ב"ה. כן בדברי אגדה, בהלכות דיעות וחובות הלבבות, כל אשר הרחיבו וחדשו גדולי ישראל מעולם בכל מקצעות האגדה והמוסר, רבותינו הראשונים והאחרונים וחכמי המוסר שבכל דור ודור, אע"פ שיש בהם שיטות שונות ודרכים שונים, מ"מ כולם עולים בקנה אחד, ומיוסדים להאיר אורן ונרן של ישראל, ולהטות את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים. ע"כ בכולם לפי רוב חילוקיהם ושינוי דרכיהם נמצא ברכה, וברבות הידיעה השינון והלימוד, ירבה השלום האחוה והריעות, ולכל אחד משלומי אמוני ישראל יראי ד' וחושבי שמו יתברר שמכל חילופי השיטות והדרכים, נצמח לנו זרע השלום והברכה בדרכי התורה ועבודת ד'. אבל בינה שלמה כזאת א"א לבא, כ"א אחרי עמל ויגיעה, בקיאות והעמקה בכל המקצעות הנוגעים לחלק זה והדבר המעורר לזה, הוא ההרגל להרחיב את דברי חז"ל באגדות בידיעות וסברות ישרות, בעמקי האגדה.
לוהנני שולח בזה את דברי הדלים נגדה נא לכל עם ד', ואקוה שספרי זה והספרים שהנני מצפה לחסדי השם יתברך שיעזרני לכתוב להרחיב ולשכלל במקצע האגדה והרחבת דברי חז"ל, יהיה למעין ומקור מים חיים לאנשי לב יראי ד' וחרדים אל דברו, לעורר רוחם להרחיב דבריהם גם המה במועצות ודעת באלה הענינים שהשעה צריכה להם מאד. ומאשר סמכתי דברי על אגדות חז"ל המחוברות בספר "עין יעקב", קראתי את שם ספרי "עין איה", כי בעניי לא למדתי חכמה ולא אדע דרכה ונתיבה, שעליה אמר הכתוב ("והחכמה מאין תמצא, ואי זה מקום בינה") "נתיב לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה".
לאואני תפילתי לך ד' עת רצון, הנותן מפיו חכמה דעת ותבונה, אל תצל מפי דבר אמת עד מאד, ותצילני מכל מכשול ושגיאה בהלכה ואגדה, תען לשוני אמרתך כי תלמדני חוקיך, לך אני הושיעני כי פיקודיך דרשתי. ותזכני להוציא מאויי לבבי, למען כבוד שם קדשך, מן הכח אל הפועל. ותחנני ברוח עצה וגבורה דעת ויראת ד', ותזכני לראות בשמחת גוייך, להתהלל עם נחלתך, בתתך מציון ישועה לישראל תפארתך. והנני חותם דברי בהודאה, בדברי הכתוב "ד' אלהי אתה ארוממך, אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אמן", ואתפלל על העתיד לבא, "וגם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני עד אגיד זרועך לדור לכל יבוא גבורתך".