מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםפור הוא הגורל; דרשות לפורים — מעשה ביש ואין שנתחלפו
אמעשה. פעם אחת היה זוג, איש ואשתו, והיו יראי אלוהים מופלגים מאד מאד. ולא היה מכיר בה מתוך צניעות שביניהם. וכבר נאמר (שבת נג, ע"ב): "כמה צנוע אדם זה שלא הכיר בה באשתו". "ועמדה לפני המלך ותהי לו לסוכנת, ושכבה בחיקך וחם לאדוני המלך... והמלך לא ידעה" (מלכים א, א, ב-ד). ואף היא הייתה מסתירה פניה כי נתבוששה מהביט אליו, שנאמר "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוהים" (שמות ג, ו). ומנהגם היה מנהג יהודים, ואת מאמר אישה הייתה עושה כי הייתה באמנה איתו, והמלך לא ידעה. והייתה נותנת יקר לבעלה, ואף הוא היה מכבדה יותר מגופו, והיה חוט של חסד משוך עליהם. וחיו חייהם בנעימים. אף הם זכו לזרע של קיימא, שנאמר: "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך" (תהלים קכח, ג).
בוהיה מקיים בה את מאמר הרמב"ם ז"ל "כאילו כפאו שד", אל תקרי כפאו אלא קפאו (כמו שנאמר "והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון" (זכריה יד, ו) – אור של הצדיקים בעולם-הזה קפוי הוא לעולם הבא. "אשר קרך בדרך" – דרשו רז"ל: קררך, לשון טומאת קרי. וזהו שאמרו בגמרא (ראש השנה כח, ע"א): "כפאו ואכל מצה – מאי כפאו? אילימא כפאו שד" וכו').
גופעם אחת חלם לה (– לאישה) שבא השד וקפאו לבעלה, וישב על כיסאו ונדמה לה בדמות בעלה (וזהו שאמרו על שלמה, מלך שהשלום שלו: "אשמדאי נדמה כדמות שלמה והעמידו מכסאו וישב תחתיו" (גטין סח, ע"ב)). והקיצה, ותרא והנה חלום. ואף שראתהו לבעלה שהכל כשורה אצלו, ועדיין נוהג הוא בה בקיפאון, היה ליבה נוקפה מאד, ונבהלה מאד על דבר החלום, ולא יכול היה לצאת מדעתה דבר החלום, ולהביט בו לא הייתה יכולה מתוך יראת שמים וצניעות שהייתה בה.
דופעם נדמה לה כבעלה ופעם כאשמדאי, והייתה עומדת מחיקו של אשמדאי וטובלת (– כאסתר המלכה) ויושבת בחיקו של אישה, ועומדת מחיקו של אישה ויושבת בחיקו של אשמדאי.
הוהבעל שראה שהיו פניה משתנות, ונבהלת הייתה מפניו מחמת החלום שזכרה, שאל לה: הגידי לי, מה זאת, שבכל עת אשר את באה אצלי משתנים פנייך ואת נבהלת מאד?
וותספר לו כל אותו העניין, שחלם לה כנ"ל, ומאותו היום היה ליבה נוקפה מאד וכו' כנ"ל, ושאלה לו: האתה הוא אישי אם אין? ויבא עמלק.
זוהאיש כששמע את חלומה נבהל והשתומם, שאפשר שאינו בעלה, שהרי לא הכיר בה, ואפשר שאמנם הוא איננו בעלה, והיא איננה אלא לילית. ותאמר לו: הלא אנוכי אשת חיקך אשר הסכנת עמי מעודך ועד היום זה. ותבךּ ותתחנן לו להשיב לה אשר הוא בעלה.
חוחרה מאד לבעל הנ"ל, כי ממאי נפשך: אם איני בעלה – איני בעלה, ואם אני הוא – איך אפשר לי שאני מסתפק אם אני הוא? ולומר שאני הוא – שמא באמת איני הוא? ואולי אני הוא ואולי לא. וחרה לו מאד, ומחמת זה לקח את עצמו אל השתייה ורצה לבלות בזה כל ימיו, היינו להשתכר ולילך בשרירות לבו.
טוהאישה הרכה והענוגה, אשר לא ניסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך, ראתה אשר נשבר מטה לחמה והילדים צועקים, ועיניה רואות וכלות ואין כל איתה בבית.
יוהתיישבה האישה בדעתה, באשר יש מדינה של לא-דבר, ובאותה מדינה יש עיר הכוללת בתוכה את כל העיירות של המדינה, ובאותה עיר יש בית אחד הכולל כל הבתים של העיר, ושם יושב שידא אשמדאי הממונה אכולהו זוגי (פסחים קי, ע"א), ומסורת לו מאבותיו שאם יעשה לו בבואה, ולבבואה יעשה בבואה, ולבבואה דבבואה יעשה בבואה דבבואה וכו', ויראה שהוא רואה את עצמו, ויראה שהוא רואה את זה שהוא רואה את עצמו וכו' – יהיה מלא-דבר לדבר. ויהפוך האין ליש. ונהפוך הוא.
יאוהדרך אצלו שהיה אוסף אנשים שינהגו כמוהו כקוף בבני אדם ("אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם" – בבא בתרא נח, ע"א), ומנהגו שהיה יושב על כיסא מלכותו, וכל אשר היה עושה היו עושים כמוהו, היינו שהראשון היה עושה כמוהו, והשני כראשון, והשלישי כשני וכו', וכאשר יעשו כן בני המדינה כולה יהיה האין ליש. והיה נותן להם מאכל ומשתה שינהגו כמוהו.
יבוהתיישבה (היינו האישה) בדעתה שתשכיר עצמה לו, ושכרה יהיה שתשאל לו אם הוא אישה אם אין, ובינתיים ייתן לה לחם. וכן היה.
יגוכשהייתה שואלת לו אם הוא בעלה אם אין היה אומר: מחר. היינו – מחר, כשיתאספו כל בני המדינה, ויהיה מלא-דבר לדבר, אזי תדע. והייתה מקווה, ובינתיים הייתה עמלה לאסוף את כל בני המדינה אליו, והוא סיפק לה מאכל ומשתה.
ידוהייתה (היינו האישה) אדוקה מאד בדעתה, ואספה גוזמות של אנשים שנהגו כמנהגה שהיו עושים מנהג הלא-דבר, כי הייתה מקווה שכשתאסוף אליה כל בני המדינה, והיה הלא-דבר לדבר, אז יענה לה. ואספה אליו כל בני המדינה.
טורק בעלה שמשך עצמו אל השתייה נהג כנוהַג עצמו, והייתה מוכיחתו ומדברת אל לבו שינהג כמנהג המדינה, והייתה אומרת לו: הלא כל בני המדינה כך נוהגים, ומה תכלית לך שתנהג כנהגך, ואלמלא כן היה הלא-דבר הופך לדבר ("תנו שכר לאובד" (משלי לא, ו), אל תקרי אובד אלא עובד. "ושבתם וראיתם וגו' בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו" (מלאכי ג, יח)).
טזוהייתה מפצירה בו, וענה לה: ממאי נפשך, אם אני אני – למה שאנהג כמנהגו? ואם אני אינני אני – ודאי שאין לי לנהוג כמנהגו. והייתה מדברת אל לבו והוא היה מסרב.
יזפעם אחת שהייתה מתחננת ובוכה לו, ריחם עליה והלך (היינו לשד). והלך וישב בסוף השורה (היינו של בני המדינה אשר נהגו כמנהג האשמדאי), ונאספו שם כל בני המדינה. כיון שהיה שיכור נתבלבל, וכשהניחו כל בני המדינה ידיהם הוא הרימן, וראה זה שלפניו וחשב הוא שנתבלבל, והרים אף הוא את ידיו, וגם זה שלפניו חשב כנ"ל והרים כנ"ל, והרימו כולם ידיהם, והפך הלא-דבר לדבר, וראתה האישה שהוא בעלה היושב על הכיסא, והכירה בו שהוא בעלה.
יחפירוש המעשה: כתיב "קימו וקיבלו עליהם היהודים", ודרשו רז"ל "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש", ובפורים הייתה קבלת התורה ע"י ישראל עצמן, והיא הארת פורים שהיא בחינת אור אבא שמאיר לנוק' כמובא בספרים, שהוא בחינת ידיו נטפו מור עובר, ויפֹזו זרועי ידיו, ראשו כתם פז, בחינת יוסף שומר הברית, ואלו השידין שנולדו לאדם-הראשון מק"ל טיפות הקרי, והם הם הדור שקיבלו את התורה. ובא לציון גואל. "חזה ציון קרית מועדינו" – ר"ת מצחק.