מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםפור הוא הגורל; דרשות לפורים — בין זכירה לזכירה; שבת ועמלק
אדרשה לשבת זכור
בא. בשבת זכור אנו מקיימים את המצווה של זיכרון מחיית עמלק. לפי רוב מוני המצוות זוהי מצווה עצמאית בנוסף למצוות מחיית עמלק. אין זה מקרי שאנו מקיימים מצווה זו בשבת דווקא ולא בפורים עצמו, משום שישנו קשר עמוק בין השבת לזיכרון מחיית עמלק.
ג"זכור את אשר עשה לך" וגו'. כאן כתיב "זכור" ובשבת כתיב "זכור". שניהם שוין! אמר שלמה: "אמרתי אני בלבי, כמקרה הכסיל גם אני יקרני, ולמה חכמתי אני אז יותר, ואמרתי כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם" (קהלת ב).
אע"פ שכתוב בשבת "זכור" ובעמלק "זכור" – אינן שוין... משל למה הדבר דומה? למלך שעשה סעודה וזימן את האורחים. נכנס הקערה לפניו מלא כל טוב, אמר: זכור פלוני אוהבי. משקנח את הקערה אמר: זכור פלוני שונאי. אמרו לו אוהביו: זה הזכרת וזה הזכרת?! אמר להם: לזה הזכרתי על קערה מלא כל טוב, ולזה הזכרתי על קערה ריקם. כך השבת כתיב בה (שמות כ) "זכור את יום השבת – לקדשו" ולכבדו במאכל ובמשתה ובכסות נקייה, ובעמלק כתיב "זכור את אשר עשה לך עמלק". על מה אתה זוכרו? על שולחן ריקה, שנאמר "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים".
דשלמה שואל על משמעות החיים: "כמקרה הכסיל גם אני יקרני". המקריות שולטת בכל, ואם כך הוא, האמנם יש משמעות לחיים? "ולמה חכמתי אני?"
הקשה, קשה לו לאדם לחיות את חוסר הטעם ואת חוסר המשמעות, את המקריות שיש בחיים. הגורל נתפס אצלו כמקרה, והייאוש אוכל אותו.
וופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות, כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו. וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך, וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם. ואמרתי אני בלבי: כמקרה הכסיל גם אני יקרני, ולמה חכמתי אני אז יותר? ודברתי בלבי שגם זה הבל. כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם, בשכבר הימים הבאים הכל נשכח, ואיך ימות החכם עם הכסיל?! ושנאתי את החיים, כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש, כי הכל הבל ורעות רוח. ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש, שאניחנו לאדם שיהיה אחרי. ומי יודע החכם יהיה או סכל, וישלט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש? – גם זה הבל.
זלכן מגיע שלמה למסקנה שהכל הבל. אין משמעות לשום דבר.
חואמנם, יש לו ממה לחשוש. הוא איננו יודע מי ישלוט בעמלו, החכם יהיה או סכל? אנחנו יודעים – סכל היה. לפי התרגום השני למגילה, אחשוורוש הסכל היה זה שישב על כיסא שלמה.
טמהו אם כן ההבדל בין החכם לכסיל? – הדרשן בתנחומא פירש, כנראה, שהפתרון הוא בכך ש"אין זכרון לחכם עם הכסיל". וזוהי התשובה שעונים לשלמה: את שניהם זוכרים, אך את זה על קערה מלאה כל טוב, ואת חברו על קערה ריקה.
יאך הרי זה שטר ששוברו בצידו: הפסוק ממשיך – "בשכבר הימים הכל נשכח". ספק אם שלמה המלך היה משתכנע מפתרונו של הדרשן במדרש, האם יבוא הוא לכלל סיפוק בכך שיזכירו אותו על שולחן מלא?
יאבשכבר הימים הכל נשכח, ואיך ימות החכם עם הכסיל?! – זועק מרה שלמה המלך. "אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרונה". בנצח, באינסוף האלוקי, הכל נבלע, ואם כן למה חכמתי אני אז יותר? הכל מאבד את משמעותו באינסוף, ואיזו משמעות נותרה?
יבהתשובה הפורימית היא: נכון, באינסוף אין משמעות לחכמה על פני הסכלות. אדרבה, "יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט". ימי הפורים הם "ימי משתה ושמחה", משתה ושכרות המאפשרים את השמחה. מעט סכלות, אי התחכמות, קצת שכרות. – לפעמים נוכל להבין באמצעות סכלות זו את מה שלא נקלט ונכנס לכלי השכל, ונוכל אז לשמוח, ולהאמין.
יגשלמה המלך חפץ אף הוא לפיכך "לדעת הוללות וסכלות" – שהיא היא הדעת של פורים, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". רוצה הוא, החכם מכל אדם, לדעת את מה שלא ניתן לדעת. את סוד ההשגחה האלוקית; את סוד המלכות והזיכרון האלוקיים. יודע הוא החכם מכל אדם את הפתרון הפורימי, סכלות המעט הפורימית, שהיא יקרה מחכמה ומכבוד. דא עקא – הוא איננו מסוגל להיות סכל ואפילו לא מעט:
ידאמרתי אני בלבי: לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב, והנה גם הוא הבל. לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זֹה עושה. תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי, ולבי נהג בחכמה ולאחוז בסכלות, עד אשר אראה אי זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם.
טוהפוזה הרפלקסיבית היא שמכשילה אותו: הוא רוצה לאחוז בסכלות, אך לבו נוהג בחכמה, וזה בלתי אפשרי, משום שתמיד יחזור וישאל "לשמחה מה זו עושה?". זוהי הסיבה שאינו מסוגל להיות שמח. שמחת הפורים היא שמחה של סכלות, "שמחת עד דלא ידע", ושלמה החכם לא מסוגל לה. יודע הוא, ש"יוסיף דעת יוסיף מכאוב", אך אינו יכול לוותר על הדעת, להגיע ל"עד דלא ידע", וממילא ממשיך הוא לכאוב ואינו שמח.
טזיודע הוא שלמה לשבח את השמחה, אך יודע ששמחה זו אינה לאל ידו:
יזושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילונו בעמלו ימי חייו אשר נתן לו האלהים תחת השמש.
אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו, גם זה ראיתי אני כי מיד האלהים היא. כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני. כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים, גם זה הבל ורעות רוח.
יחמהו שורש בעייתו של שלמה?
יטשלמה לא מסוגל באמת להתחבר לשום דבר, חכמתו היא שמפריעה לו. הוא שואל מיד "למה לשמוח?", ומגיע למסקנה – "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה?". חוסר יכולתו לשמוח שורשה בעמלק. בספרות חב"ד כתוב שעמלק הוא הרגשת עצמו, תפיסת עצמו כיש העומד בפני עצמו. הרגשה זו מלווה אותנו בכל דיבור, מחשבה ומעשה, והיא מקור המועקה שאינה מאפשרת להשתלב במעגל הריקוד.
כזהו למעשה החטא הקדום של עץ-הדעת. כמו שאמרו חז"ל: "המן מן התורה מנין? – המן העץ". כאן מתחילה דעת טוב ורע, העמידה מול, הרפלקסיה. הוא איננו שוכח את עצמו, ולכן איננו מתחבר אל החיים עצמם. דרך עץ-החיים נחסמת בפניו.
כאהפתרון של פורים הינו פתרון של שכרות, עד דלא ידע, בחינת 'רישא דלא אתידע'. תכלית הידיעה שלא נדע. המטרה היא לשכוח את עצמו בשכרות. כמו בסיפורו היפה של אכזופרי, "הנסיך הקטן":
כב– מה מעשיך כאן? – שאל הנסיך הקטן בראותו כי השכור יושב לו דומם לפני מערכת שלמה של בקבוקי יין ריקים ובקבוקים מלאים.
– אני שותה – השיב השיכור קדורנית.
– ולמה הנך שותה? – הוסיף הנסיך הקטן לשאול.
– אני שותה כדי לשכוח – ענה השכור.
– מה לשכוח? – שאל הנסיך הקטן, כי נכמרו רחמיו על השכור.
– לשכוח חרפתי – הודה השכור והרכין את ראשו.
– וחרפתך מהי? – חקרו הנסיך הקטן, שבקש לעזור לו.
– חרפת השתייה! – הפטיר השכור ונשתתק כליל.
כגמצוקתו של השיכור הינה שהוא זוכר כל הזמן את עצמו, לכן הוא רוצה לשכוח, אך לשכוח את עצמו הוא לזכור את עצמו, וזכירה עצמית זו היא כאמור מצוקתו. הוא שותה כדי לשכוח את זה שהוא שותה, אך שתייה זו נכשלת ונהפכת למעגל קסמים, שהרי מזה גופא, מהשתייה, הוא רוצה לברוח.
כד"אכן מוזרים המבוגרים... מוזרים מאד!" אמר הנסיך הקטן בלבו בצאתו לדרכו.
כההדרך היחידה להתגבר על עמלק הינה באמצעות השכחתו, וזהו סוד מחיית עמלק. אבל הרי אנחנו זוכרים את זה שאנו צריכים למחות, כלומר לשכוח את עמלק, וכך אנחנו זוכרים אותו. זוהי בעייתו של החכם מכל אדם.
כוב. את שלמה מטרידה, כאמור, השאלה: מי ישב אחרי על כיסאי? חכם או כסיל?
כזכיסא שלמה איננו סתם כיסא: "אין כסא אלא מלכות, שנאמר 'וישב שלמה על כסא ד' למלך'". על כיסא ד', כיסא המלכות, יושב שלמה. כיסא ד' הוא, כידוע, ההנהגה האלוקית.
כחבימים ההם כשבת המלך אחשוורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה. בתרגום שני מובא: "ביומיא האינון כד הוה יתיב מלכא אחשוורוש על כורסיה דהוה מזומן ליה בשושן בירנתא, הא כורסיה לא דידיה ולא דאבהתוהי אלא כורסיה דמלכא שלמה".
כט(תרגום: בימים ההם כשבת המלך אחשוורוש על הכיסא שהיה מזומן לו בשושן הבירה, כיסא זה לא היה לא שלו ולא של אבותיו אלא כיסאו של המלך שלמה).
להכסיל ירש אם כן את הכיסא של שלמה. "'כל רוחו יוציא כסיל' – זה אחשוורוש".
לאכיסא ד', מלכות ד', מוסתרים. תחילה יושב שלמה החכם על כיסא ד' למלך, הכיסא מתגלגל למלך הכסיל, מלך פורים. "'בלילה ההוא נדדה שנת המלך' – אמר ר' תנחום: נדדה שנת מלכו של עולם".
לבתניא, רבי יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. ואיני יודע איזה מהן תחילה, כשהוא אומר (שמות יז) "כי יד על כס יה, מלחמה לד' בעמלק", הוי אומר: להעמיד להם מלך תחילה, ואין כסא אלא מלך, שנאמר (דברי הימים א' כט) "וישב שלמה על כסא ד' למלך".
לגכיסא ד', "כס י-ה", מלכות ד', היא היא מלכות ישראל. ומלכות ד', ההנהגה של המציאות, שהייתה גלויה ומובנת בימי שלמה נעשתה נסתרת וסתומה. הסתר הפנים האלוקי הוא החלפת המלך החכם במלך הכסיל. מלכותו של הקב"ה אינה שלמה בגלל מציאותו של עמלק, שהיא השניות שבין הבורא ונבראים, היא מקור ההסתרה: "כל זמן שזרעו של עמלק קיים כאילו כנף מכסה את הפנים". ולכן: "כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם, ולא הכסא שלם. אבד זרעו של עמלק, השם שלם והכסא שלם".
לדשניות זו הינה העמדה הרפלקסיבית של החכם הבוחן כל דבר מבחוץ, ונשאר לכן מחוץ לכל דבר.
להג. השבת קשורה אף היא לכיסא הכבוד: "מזמור שיר ליום השבת... נכון כסאך מאז מעולם אתה" (תהלים צב). וכן אומרים אנו בתפילת השבת: "לאל אשר שבת מכל המעשים, ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו". מדוע דווקא בשבת מתגלה מלכות ד'?
לוהשבת, הינה אות בין הקב"ה לישראל, על "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא, יז). השבת היא אות למקורה האלוקי של הבריאה. במנוחת השבת, בהסתלקות מפעולות כל שהן אנחנו מודים ומכריזים שכל השתדלותנו, כל מעשינו, אינם אלא של הקב"ה. הכל בידי שמים, כל מה שאנו עושים אינו אלא דמיון, והקב"ה, הוא שעשה ויעשה את הכל.
לזכל השתדלות, מבוססת על מחשבה שהתוצאה תלויה במעשה, שאם לא כן לא הייתה ההשתדלות נעשית. אולם מצד שני, יש לבטוח בביטחון גמור, שהתוצאה לגמרי אינה תלויה בהשתדלות.
לחהמנוחה וההסתלקות מכל פעולה בשבת, מאפשרת את ההופעה האלוקית, את האור והשפע השבתי, שהוא גילוי כיסא ד' – ההנהגה האלוקית של העולם. בשבת, אנו משתלבים בנצחיות ובמנוחה האלוקית – השבתית.
לטמתוך כך אמרו במסכת שבת:
מאמר רב יהודה אמר רב: אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר: "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט" (שמות טז, כז), וכתיב בתריה: "ויבוא עמלק".
מאכיוון שחיללו את השבת – יצאו ללקוט בשבת, בא עמלק ונלחם עם ישראל. יציאת העם ללקוט בשבת היא השתדלות, וכאשר זו נעשית שלא במקומה, מופיע עמלק.
מבוהיכן נלחם עמהם – "וילחם עם ישראל ברפידים" (שמות יז, ח) ודרשו במכילתא (שם): "רפידים – שרפו ישראל ידיהן מדברי תורה" – אותן ידיים שלקטו בשבת.
מגהידיים הן כוחות המעשה, כוח ההשתדלות האנושית. אומר הכתוב: "הקול קול יעקב והידים ידי עֵשׂו" (בראשית כז, כב). אצל יעקב אנו מוצאים את נשמת המעשים – הקול, אך כוח המעשה עצמו שייך לעשיו. "רפו ידיהן מדברי תורה" פירושו שהידיים לא קבלו את כוח התורה, הכוח הפנימי, קולו של יעקב.
מדגם המלחמה בעמלק מתנהלת בידיים. "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש", הניתוק של הידיים מן האמונה – "כאשר יניח ידו" – גורם לחולשה, "וגבר עמלק".
מהכאשר ישראל מחללים את השבת מופיע עמלק בן בנו של עשיו בעל הידיים.
מואך כיצד מנצחים את עמלק, את חילול השבת? – ע"י השכרות, שמוחקת את ההבדל בין ההסתר לגילוי, בין ההשתדלות למנוחה, בין גילוי הפנים השבָּתי להסתר הפנים החילוני. "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" – נאמר בפורים. ונאמר בגמרא (מגילה ה, ע"ב):
מזהספד ותענית קבילו עלייהו, מלאכה לא קבילו עלייהו, דמעיקרא כתיב "שמחה ומשתה ויום טוב", ולבסוף כתיב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", ואילו יום טוב לא כתיב.
מחפורים אינו אסור בעשיית מלאכה, בכך נבדל הוא משבת וימים טובים. את הסיבה לכך מסביר הרב קוק ב"עולת ראיה": קדושת פורים גבוהה כל כך עד שהיא יכולה לכלול בתוכה גם את המלאכה – המעשה.
מטפורים הפוך הוא משבת. בשבת ישנה כאמור הסתלקות מכל פעולה, מנוחה שלמה, מעלים את הידיים לקדושה, בחינת "שאו ידיכם קודש". בפורים הקדושה גבוהה כל כך, בחינת "עד דלא ידע", ידיעה שלמעלה מן הידיעה, עד שהיא מתגלה גם בפעילות הנמוכה, בירידה ובחוסר הדעת. והתגלות זו באה על ידי השכרות, שתיית יין שלא במידה, בהתפשטות ללא גבולות. זאת לעומת "'זכור את יום השבת לקדשו' – זכרהו על היין", קידוש על רביעית יין. וגם שתיית יין בתוך הסעודה בשבת ויום-טוב שהיא מצווה – "אין שמחה בלא יין", אף היא מוגבלת על פי ההלכה, ואסור להגיע לשכרות.
נונסביר על פי דרכנו: בזמן מחיית עמלק, כשהכיסא והשם נשלמים, שוב אין סתירה בין השתדלות, עשיית מלאכה, לבין מנוחה ובטחון. בבחינה של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", אין מקום להבחנה בין מלאכה לבין מנוחה, כי הכל כיסא ד'.
נאד. נחזור למדרש שפתחנו בו. מהו עומקה של התשובה לזעקתו של שלמה, "לזה הזכרתי על קערה מלאה ולזה על קערה ריקה"? – ההבדל בין השבת לעמלק, בין המלאוּת וגילוי הפנים של הקדושה לספק והסתרת הפנים העמלקי, הוא ההבדל בין השולחן המלא לשולחן הריק. אין הבדל אחר.
נבההבדל נמצא בשורש הדברים. שורש הספק של שלמה הוא באי-הידיעה, בחינת רישא-דלא-אתידע. מתוסכל הוא מחוסר יכולתו לדעת את הבלתי ניתן לידיעה; מחוסר יכולתו להחדיר הבנה ומשמעות לעצם המציאות. אך אותו שורש הקיום, המתעקש להישאר בהעלם ולהתחמק מן התודעה, הוא העשוי גם להוליך את האדם לקבלה עמוקה של קיומו: זה מה שאני. אין תשובה לשאלה "למה חכמתי אני אז יותר?". התשובה היחידה היא – זהו, אתה חכם, זה מה שהרווחת, אל תחפש רווח כלשהו מחוץ לזה.
נגבלשון אחרת: ההבדל קיים רק במישור של הזכירה, זה ייזכר כטוב, כמלאוּת, וזה ייזכר כרע וכריק. הזכירה איננה מחשבה על העבר אלא ראייה של העבר. העבר קיים, והזכירה מחזירה אותו להווה. אנו רגילים לחשוב על הזכירה כמשהו שמתרחש בסובייקט, שאיננו מפגש עם הממשי, אך למעשה הזכירה דומה לראייה, ראייה של העבר הקיים כנצח בעולם הרוחני, עולם כיסא הכבוד, שבו אין שכחה, "אין שכחה לפני כסא כבודך".
נדהאדם החי בתוך הזמן, רואה בעבר דבר שכבר נגוז. אך הזיכרון איננו זכירה של העבר, איננו ייצוג הרושם ואף לא הישרדות הרושם, אלא החייאתו, ולא החייאתו כפי שהיה, היינו כהווה חולף, אלא החייאתו כפי שהוא בנצח.
נהמהו אם כן ההבדל בין השבת לבין עמלק? הזיכרון השונה וההפוך. זה מלא וזה ריק, זה נוכחות וזה העדר. אין אנו שוכחים את עמלק. המטרה איננה להשכיח ולהעדיר את הרע כאילו לא היה כלל, אלא שיהיה נמצא כהעדר. זוהי הגדרת הייחוד האלוקי על פי רמח"ל. עמלק ממלא את תפקידו כאנטיגון של המציאות, ובכך נותן הוא לה את משמעותה כמציאות חיובית.
נובעולם הזמן אנו מצפים להבדלים חיצוניים, לתגמול ולרווח. אך "בשכבר הימים", בנצח, תגמולים אלה חסרי משמעות, ההבדל הינו בהם כפי שהם. הטוב הוא טוב והרע הוא רע. יותר מזה אין אנו יכולים לומר, אך זהו הכל. הבדל עצמי זה, אי אפשר להבינו או להגדירו על ידי החכמה, מכיוון שמקורו בשורש המציאות, במקום שהוא למעלה מטעם ודעת, ולכן דווקא השכרות הסכלותית, 'עד דלא ידע בין ארור לברוך', היא החושפת אותו.